התוועדויות תשל"א

ליל ב' דראש השנה
"יכין עצמו לתקוע בשופר" * "יתוודה בלחש"; נוסח היה"ר שלאחרי התקיעות (א-ב)

יום ב' דראש השנה
מקום אמירת "תשליך" * הפרש טעם הרס"ג ומשל הרלוי"צ מבאַרדיטשוב בענין תק"ש * אמירת "לחיים" [וזימון על הכוס] (ג-ה)

אדה"ר הוא תכלית הבריאה, שלכן, כד בעא קוב"ה למיברי אדם אזעדזעו כל עלאין ותתאין, כיון שכולל כולם, ועל ידו מתבררים ומתעלים. אבל, כיון שמציאותם היתה כבר לפנ"ז, אין זה מספיק לבאר הטעם שיום ברוא אדה"ר נקרא תחלת מעשיך.

ויש להקדים מ"ש הוי' אלקי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא גו', שהו"ע המשכת אור חדש מעצמות א"ס, שעי"ז יומשך פנימיות הכתר בכל סדר ההשתלשלות עד למטה, ויפעל גם ביטול הקליפה – שמת מעיר לגל.

וזהו כי עשית פלא – פלא אותיות אלף, שהו"ע המשכת הפלא דעתיק בחכמה, שהתענוג נעשה חכמה – פנימיות אבא פנימיות עתיק. וזהו החידוש בממוצע דכתר, שעל ידו נעשית לא רק התהוות הנאצלים, אלא גם חיבורם עם העצמות.

וזוהי השייכות לר"ה – שבו נמשך אור חדש מבחי' העצמות בכל סדר השתלשלות, שנעשה מציאות חדשה, ופועל גם ביטול הקליפה – והרשעה כולה בעשן תכלה.

וענין זה נעשה ע"י עבודת האדם בתק"ש – קול פשוט מפשיטות הנפש שמגיע בפשיטות העצמות, ופועל ההמשכה בכל סדר השתלשלות.

וכיון שעבודת האדם פועלת שכללות הבריאה נעשית מציאות חדשה ממש, לכן נקרא ר"ה – יום ברוא אדה"ר – תחלת מעשיך.

ממעמקים קראתיך הוי' – המשכת העומק לפנים מעומק בכל סדר ההשתלשלות (ע"ד משנת"ל בפירוש הכתוב הוי' אלקי אתה ארוממך גו' כי עשית פלא גו', בשייכות לר"ה), ועד שנמשך למטה לפעול סליחת העוונות ע"י התשובה.

ענין התשובה שפועל סליחת עוונות, אינו ניחום ושינוי (ששייך רק בציור אדם, שכל ומדות, אבל לא בפנימיות הרצון, שלא אדם הוא להנחם), אלא שע"י התשובה מגיעים בבחי' התענוג העצמי שלמעלה מהרצון דמצוות, שלגביו אין הרצון תופס מקום, ועל ידו נמשך גם הרצון מחדש.

והכח של נש"י לפעול המשכת העונג העצמי – לפי שמושרשים בעצמות א"ס, ולכן גם בהתלבשות הנשמה בגוף ה"ה שייכת לעצמות א"ס (בדוגמת הממוצע דכתר שעל ידו נעשה החיבור דאצילות עם המאציל).

א. המשך לר"ה: אודות ההצעה לדבר בר"ה בענין "מיהו יהודי"
השייכות של (התוועדות) ר"ה לשבת (והתוועדות) זו (א)

הקשר דר"ה להתעוררות בענין "מיהו יהודי" (כההצעה שבר"ה ידברו הרבנים על זה, והרי "קשוט עצמך ואח"כ (מובטח ש)קשוט אחרים"): מטעמי השופר הוא להזכיר אודות מ"ת [כמודגש בפסוקי "שופרות"] – הבחירה בבנ"י, שנמשכת מחדש וביתר שאת בכל ר"ה לכאו"א מישראל בכל מצב. ויישר כחם של אלו שעוררו על זה בר"ה (ומה טוב גם בעשי"ת), ושידעו אחת ולתמיד שיהודי הוא יהודי וגוי גם לטובתו טוב שישאר גוי (ב-ה)

ב. ביאור דברי אדה"ז בסידורו אודות ההכנה קודם התקיעות (הוגה) (ו)

מאמר ד"ה שיר המעלות

ג. פרש"י (לב, מד) ד"ה הוא והושע בן נון – הטעם שצירף רש"י ג' מאמרי רז"ל יחד (הוגה) (ח-ט)

ד-ה. 1) לקוטי לוי"צ לאגה"ת פ"ד – כפל הלשון "שלמעלה מעלה ממדריגת בחי' חכמה עילאה" (הוגה) (י)

2) המשך הביאור (מש"פ נצו"י) בפרש"י (וילך לא, ז) "דבר אחד לדור"

יש מקום שיהושע יתחשב בדברי הזקנים (אבל) רק אם נתקבלו בשכלו, שאז זהו דעתו שלו (ע"ד שמצינו פס"ד ע"פ ראיית שורש הענינים למעלה [שאז ידעו באיזה צד לחפש כו'], או שבחסידות לא נזכר שם אומרו – כיון שהענין הונח בשכלם ונעשה שלהם) (יא)

ה"בכן": המענה לטענה שהפצת המעינות או מבצע תפילין נתחדשו בדורנו – "דבר אחד לדור" (הוגה); השייכות דמבצע תפילין לר"ה – שבגלל פעולתן בחיזוק יד שמאל תוקעין בימין (יב)

בעשי"ת, שעליהם נאמר בהמצאו גו' בהיותו קרוב, אומרים שיר המעלות ממעמקים, כדי להמשיך בנין המלכות דר"ה בכל עשר הספירות, ע"י עשר הכחות כפי שנמשכים מעשרה עומקים.

וכיון שההמשכה דר"ה היא מרוממות והתנשאות העצמות (ארוממך) עד למטה בעולם העשי' (עשית פלא) לפעול גם בירור הקליפה (שמת מעיר לגל), הנה כדי לפעול זאת באתעדל"ת, צריכה להיות גם עבודת האדם באופן דארוממך – מתוך מס"נ וקב"ע, ממעמקים, בקשו פני.

וזהו"ע בהמצאו גו' בהיותו קרוב, שמצוי ליחיד – למעלה מהענין דבכל קראנו אליו, שזוהי בחי' אליו ששייכת למדותיו (שלכן צריך לשלול אליו ולא למדותיו), ולמעלה מזה היא בחי' פשיטות העצמות, שקשורה עם העבודה שמצד בחי' היחידה, ולכן הרי זה בכחו של כל אחד מישראל.

א. "הדרן" על מסכת יומא (פתיחה)
שייכות המס' מצד הזמן, "שבעת ימים קודם יוה"כ", ומצד התוכן, "יאָרצייט", שקשור עם ענין התשובה שבסיום המס' (ועד לתשובה דהליכה מחיל אל חיל ("בקש שלום") – כהשלימות של אדם חי) (א)

"ביתו זו אשתו" (ריש יומא) – שקו"ט בגדר הדין שכהן גדול ביום הכפורים צ"ל נשוי; ביאור מחז"ל (שבת קיח, ב) "מימי לא קריתי לאשתי אשתי . . אלא לאשתי ביתי"; הקשר לסיום מס' יומא "אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין כו'"; ביאור מאמר ר"ע והחידוש לגבי מאמר ר' אלעזר בן עזרי' שלפניו (הוגה) (ב)

השייכות לאשה בישראל – "ביתו זו אשתו" ל' בנין, שבונה אותו, כמודגש בר' עקיבא (שבו מסיימת המס'); ושייך לעשי"ת, זמן בנין האדם והעולם (לאחרי "קבלו מלכותי" שבר"ה), ולר"ה – שההפטרה (שמגלה הנקודה דקריה"ת) היא בחנה דוקא, ש"בנתה" את שמואל כו' עד ל"וירם קרן משיחו", שע"י משיח נשלמת הכתרת הקב"ה (ג-ה)

ב. הפטרת חנה: אין להסתפק ב"אנכי טוב לך מעשרה בנים"
מהנהגת חנה (שממנה למדים כמה הלכות) שאפילו לא טרחה להשיב לסברת אלקנה שניתן להסתפק בראיית אלקות בשילה, למדים שמלכתחילה מופרכת השיטה ד"אנכי טוב לך", לסמוך על הקב"ה ("אנכי") כתחליף ל"עשרה בנים", אלא יש למס"נ בנוגע לילדים ומכל הסוגים, "עשרה בנים" – שגם "היפּי" וכיו"ב יהי' "השאלתיהו לה'" [כפי ש"אף הקב"ה מטהר את ישראל" (דייקא; ולא נקט "את הטמאים")], כהכנה לכך שאף ילד יהודי לא ישאר בגלות ("וירם קרן משיחו"). וזוהי השייכות לר"ה – שאז "נצבים היום כולכם וגו'" (כל עשרת הסוגים), ומזכיר את מ"ת, שהי' במעמד כל בנ"י, ומר"ה ("ראש" דייקא) יש להחליט בזה בנוגע להנהגה בכל השנה (ו-י)

ג. 1) המשך: התחלת החינוך ליהדות – מיד "כאשר גמלתו"
כדי שחינוך יהודי יתקבל באופן טבעי ויגדל להיות "זרע אנשים" – ה"ז כאשר הידיעה שהוא שונה כי נבחר ע"י הקב"ה תוחדר בו קודם שיגדל (כשם שחינוכו של אדם שונה מלכתחילה מזה של עגל), מיד "כאשר גמלתו", "משהתינוק מתחיל לדבר כו'" – כ"תגלית" חכמת הרפואה עד כמה פועל הרושם שנעשה בגיל קטן. וכשיחליטו בזה יראו שזוהי טובת הילדים, וכהסדר "בני (ורק לאח"ז אפשר ליהנות מ)חיי ומזוני רוויחי" (יא-ד)

2) לעורר ע"ד "מיהו יהודי" ביום-כיפור
בה בשעה שהאהבה בין בנ"י היתה צ"ל הסימן שהוא יהודי (כשם שהגוי יודע "מיהו יהודי" ע"פ השנאה אליו), מסית היצה"ר לנצל את המידה של אהבה שמקבל כל יהודי – עבור גוי שיוכרז כיהודי... ובכך, מלבד הצרות שיסבלו מהגוי המרומה, נדחים גם הראויים להתגייר! ובכן, בהמשך להצעה לעורר עד"ז בר"ה, ש(רק) מזכיר על הבחירה בבנ"י במ"ת, יש לעשות כן גם ביום כיפור – שהוא עצמו מ"ת דלוחות אחרונות, ומדגיש עוד יותר הבחירה בבנ"י, שגם לאחר החטא "סלחתי כדבריך", ד"ישראל הוא" – ובלבד שנולד כיהודי או התגייר כהלכה, וזוהי הדרך לשלום עם אוה"ע, ו"לשנה הבאה בירושלים" (טו-יח)

מאמר ד"ה דרשו הוי' בהמצאו

ד. אמירת "לחיים" עם בני ארץ ישראל ע"י ה"שידור"
ההכנה ל"ופרצת וגו'" – ששומעים גם בא"י מה שאומרים כאן (ולאידך), החל מברכת "לחיים ולברכה", ברכה והמשכה בכל א"י ובכל הארצות (כ-כא)

ה. מגבית ל"קרן חנה" (כב)

ו. שיעור חומש היומי (ג' פ' ברכה): "וליוסף אמר וגו'"
המשכת הברכה והתענוג ("מבורכת . . ממגד") מלמעלה מעלה עד למטה מטה, שאז ההחלטות נעשים בהצלחה שלא בערך, ועד שגם מ"אחר" עושים "בן" * [אמירת "לחיים" מאה"ק (לאחרי קריאת "ויהי נועם וגו'" לתוך המכשיר)] (כג)

אחרי תפלת מנחה
כיון שר"ה סמוך לשבת ויוה"כ חל בשבת – הכל "בשובה ונחת" (מוגה)

לימוד "בשובה ונחת"; להיות מהראשונים שילמדו תורתו של משיח (מוגה)

תפלת מעריב והבדלה בקיטל וטלית על הכתפים * חלוקה לאחרים מכוס הבדלה זו * זמן ברכת הבנים * עלי' לתורה ב"פ ביו"כ (א-ד)

מהאתרוג (שמכוונים בתפלה) יומשך בכל "השנה הזאת", ו"לכתחילה אַריבער" (מוגה)

דיבור אודות הסוכה במוצאי יוה"כ ודיוק ל' אדה"ז לעשותה "למחרת יוה"כ" * שקו"ט בענין "בינוניים תלויין ועומדין מר"ה ועד יוה"כ זכו נכתבין לחיים כו'" * בענין פיגול התפלה (שכנגד קרבנות) ע"י מח"ז * צדקה ב(ערב) סוכות * הזכרת הבעש"ט בתואר "(בעל שם) טוב" (א-ה)

ע"ד מכתב אדה"ז שאין ממש בטענות המתנגדים כו' * אופן החזרת הפנים לאחר התקיעות * "עסוקין במצוות" סוכה וד' מינים; ריבוי בהדסים; הדס בגימט' ס"ט; ריבוי בסכך; ההפטרה ע"ד אוה"ע * מתי א"א "אבינו מלכנו"; התועלת בספר המנהגים (א-ד)

ע"ד האושפיזא דיוסף * אי הזמנת האושפיזין בדיבור; הצורך בדיבור התפלה ובתפלה בכלל * סדר ד' המינים בכתוב ובמשנה * מאמר ושאבתם שבלקו"ת; ידיעת הנדפס ב"היום יום" * לימוד המאמר לה"ע תק"ש שבסידור * גודל הציפי' לקיום מצוה אצל הרלוי"צ מבאַרדיטשוב * ניגון בקשר לאושפיזא דהיום * ע"ד הדפסת המשך תרס"ו ותער"ב (א-ח)

הטעם שסוכה היא "מצוה קלה" * אמירת "רוענו" בבהמ"ז * יו"ט שני של גלויות בנוגע לבני א"י שבאים כאן (א-ג)

ב' ענינים בחכמה: שמן – חכמה סתימאה (חכמה שבכתר) הנבדלת מהספירות, ומים – חכמה גלוי', ראשית הספירות. ואופן ההמשכה הוא, שבחי' חכמה סתימאה עצמה אינה נמשכת בבחי' חכמה הגלוי', ורק שממנה נמצאת חכמה הגלוי' ("והחכמה מאין תמצא"). והטעם לזה – כי גם אופן המשכת בחי' חכמה שבכתר מבחי' כתר שבכתר הוא באופן זה (וזהו "נעוץ סופן" – מלכות דא"ק הנעשה כתר, "בתחלתן" – חכמה סתימאה שהיא שורש הנאצלים).

וזהו "ועמדו רגליו גו' על הר הזיתים": "זיתים" – כתר שבכתר, שממנו נמצאת בחי' חכמה סתימאה (שמן); "הר הזיתים" – בחי' שנבדל בערך גם מבחי' זיתים; ועל בחי' זו אומר "ונבקע" – המשכת בחי' העצם ד"הר הזיתים" שלמעלה מבחי' סיבה לזיתים, "מזרחה וימה" – למעלה ולמטה בשוה, "ומש חצי ההר צפונה וחציו נגבה" – התבטלות והתכללות הקוין דימין ושמאל. ומצד זה יהי' המשפט בגויים בעמידה ("ועמדו רגליו"), שמורה על ההמשכה מהראש להרגל בשוה.

והמשכת הענין ד"ועמדו רגליו גו'" – ע"י העבודה דבחי' רגלים, נה"י, בקיום המצוות בפועל, ובפרט מצות הצדקה.

וזהו "הללו את ה' כל גויים גו'", בירור הגויים שמצד הגילוי ד"גבר עלינו חסדו" (תגבורת החסד שלמעלה מהשתלשלות) ו"אמת הוי'" (ידיעת הפלאת מציאותו), באופן שנמשך "לעולם". וזהו ענין הקרבת הע' פרים בחג הסוכות, שעי"ז באים אח"כ לשמיני-עצרת, "ישראל ומלכא בלחודוהי".

מאמר ד"ה הללו את ה' כל גוים (מוגה)

א. ביטול כינוס האו"ם ע"י כינוסים של קדושה
כאשר ה"או"ם" מתכנסים – בחגה"ס, שבו מקבלים ע' השרים השפעתם מבנ"י (גם בזמן הזה), שעי"ז גם ע' האומות יכנעו בפני בנ"י – על בנ"י (מלבד הקריאה עד"ז בעיתון... גם) לפעול זאת ע"י כינוס בנ"י בכותל המערבי וגם בחו"ל, מבצע ד' מינים ולימוד עניני החג, כולל המאמר "הללו גו'" (וכמובן – שלילת השתתפות בא-כח של יהודים בכינוס הגויים בשבת ויו"ט); אודות כינוס [צא"ח] שייערך כאן לאחרי שבת (כולל החידוש דכינוס לנשים (כמו בשמחת ביה"ש בביהמ"ק)), כינוס של צדיקים – שעי"ז יבטלו הכינוס של גויים (ב-י)

ב. 1) ביאור סדר הזכרת ד' המינים במשנה ובכתוב

(פתיחה) "ושאבתם מים בששון" קשור (כפי' התרגום) עם ענין החידוש בתורה (יא)
צ"ב שבמשנה קדמו דיני לולב הדס וערבה לאתרוג (שגם דיניו מרובים יותר), דלא כסדרם בכתוב. ואם מפני שנאגדים יחד וכיו"ב (כתי' התויו"ט), הו"ל להקדימם גם בכתוב. וי"ל, דזהו לפי שבלאה"כ נזקקה המשנה להקדים לפני הכל דין "קטום" השייך בלולב הדס וערבה [ומזה כבר נמשך לבאר כל פרטיהם] כיון שנוגע לדעות השונות כמה לוקחים מכל מין (שזהו ענין כללי), ולאח"ז נשאר לבאר שאר פרטי דיני אתרוג (יב-ד)

2) ע"ד כינוס צא"ח
נוסף לענין התורה [שהנ"ל בא כהשתתפות בהכינוס לבני תורה] המודגש בסוכות – צ"ל גם הפעולה על בנ"י לקיים מצוות החג, שעי"ז פועלים "הללו גו' גויים"; וע"י כינוס צא"ח, שידברו אודות הפעולות כו' בכל המדינות, יבטלו כינוס יובל ה-25 לאו"ם – שבמה נחשב הוא לגבי כינוסי יובל ה-3283 לחג הסוכות?!... (טו-יז)

חיבור קב"ע ושמחה בשמע"צ * בהסיפור שאדנ"ע שלל הבכי' בשמח"ת * ענין הפתקאות דהכוח"ט בשמע"צ ושבת בראשית * אודות הסטראַשעלער וס' עמק המלך * אודות ה"או"ם שלנו" והסיפור שהצ"צ עשה "סדרים" בפטרבורג (א-ה)

עמידה או ישיבה בקידוש היום * שקו"ט בשיטת "צמצום כפשוטו" – שקושיית אדה"ז היא על הביאור השכלי שבדבר, אף ששייך מצד כל יכול, אלא שאדה"ז קיבל שצמצום אינו כפשוטו, ואח"כ הסביר זה גם בשכל, וסוכ"ס נחל בזה נצחון (א-ב)

א. 1) קידוש גם בשמח"ת בקול רם להוציא אחרים י"ח (א)

2) ברכת "שהחיינו" דשמח"ת על התורה (סה"ש תש"ה ע' 55) – על התחלת לימודה באופן חדש, והשייכות לכאו"א (הוגה) (ב)

ב. (המשך:) קביעת שמח"ת לאחרי חג הסוכות ולא ביוה"כ

היכולת שמקבלים ביוהכ"פ (מ"ת דלוחות אחרונות) ללמוד תורה מחדש כברי' חדשה היא רק "בכח", ורק בהתחלת הלימוד בפועל (שלאחרי קיום המצוות דסוכות – כהסדר "נעשה ונשמע") עושים שמח"ת ומברכים שהחיינו (ג-ה)

ג. (המשך:) הריקודים דשמח"ת – המשכת הלימוד עד למעשה בפועל
הצורך שהלימוד יומשך גם עד למעשה בפועל מודגש בריקוד ברגלים בשמח"ת (ועד להסיפור בשיחת שמח"ת תש"א שבשמח"ת מוצאים המלאכים בג"ע סוליות נעלים קרועות), ואדרבא, על ידם מתרומם גם הלב והמוח (ו-ח)

ד. (המשך:) בשמח"ת על כאו"א להחליט להוסיף בלימוד בפועל – כולל בעלי עסק ועוסקים בצ"צ (ועי"ז יצליחו יותר בעניניהם) (ט-י)

ה. נשי ישראל: נתינת כח ללימוד התורה דכל בנ"י
כשם שכפרת כלל ישראל ביוהכ"פ היא ע"י כה"ג נשוי, ואח"כ בשמחת ביה"ש (ובהקפות) גם הנשים באות "לראות ולשמוע" – גם הנתינת כח (שמיוהכ"פ) ללימוד התורה דהאנשים באופן נעלה יותר באה על ידן, ומודגש בקריאת היום – "זכר ונקבה בראם ויברך אותם" (יא)

ו. ביטול כינוס הגויים ע"י הצבעת הבעה"ב על העולם כאן
אסיפת הגויים היא "(רגשו גויים גו') ריק" – להיותה "על ה' ועל משיחו" וניצוצו שבכאו"א מישראל; הצבעה כאן שהעולם יתנהג ע"פ תורת אמת, ועשיית "קוליע" לעומת ההליכה ל"תיאטרון" אצלם; הצורך בפעולות אלו כאן – כמ"ש "שאל ממני וגו'", ועד ל"ואני נסכתי מלכי", משיח הפרטי והכללי (יב-ג)

כתר הד' (שם טוב) והריקודים בשמח"ת * הדיוק "צ"ג אין יכולים (אפילו בבחי' היכולת) לעמוד שם" * תשובה מגעת למעלה גם מבחי' "בעל הרצון" (א-ג)

אי-הדפסת שו"ע אדה"ז על ידו (וכן בנוגע לכתבי אדנ"ע)

תורה ענינה שלום, שהו"ע חיבור הפכים, התכללות ב' קוין, ע"י בחי' שלמעלה משניהם, שיש לה קירוב ושייכות אליהם.

וזהו שתורה היא הממוצע שמקשר ישראל בקוב"ה, כמו הממוצע דכתר, אך אמיתית הממוצע הוא בחי' חכמה סתימאה.

וזהו ענין היחוד דיום חתונתו זה מ"ת, אלא שביוהכ"פ הרי זה בבחי' מקיף, שנמשך ומתגלה בחג הסוכות, ובשמצ"ע בא בקליטה בפנימיות, החל מקליטת התורה, ולכן שמחת התורה היא בשמע"צ דוקא.

והעיקר בזה – כפי שנמשך למטה בענין המעשה, שלכן גם השמחה היא באופן של ריקוד ברגלים דוקא.

א. "פר יחידי .  . כנגד אומה יחידה": התגלות הבחירה בישראל
כיון שפר זה בא בהמשך לסוכות ("שמיני עצרת") ולאחרי שבעים הפרים שכנגד אוה"ע, שייכותו ל"אומה יחידה" [וכדיוק ל' חז"ל (שמגלה שפי' "פר אחד" שבקרא הוא) "פר יחידי"] מתגלה יותר מהפר יחידי דיוהכ"פ, וזהו שגם השמחה דשמח"ת היא לא ביוהכ"פ, אלא לאחרי הבירור דאוה"ע בסוכות – שאז מתגלה יותר ההתקשרות דהקב"ה עם בנ"י (כהשמחה בצאת בן המלך ממאסר – על ש(רק) נתגלתה התקשרותו עם אביו). וזהו גם השייכות ד"בחירה" ב"אומה יחידה", כי התגלותה היא לאחרי שישנם "כל העמים" ("אח עשו ליעקב") ואעפ"כ "אתה בחרתנו" ("ואת עשו שנאתי") (א-ה)

מאמר ד"ה ביום השמיני עצרת תהי' לכם

ב. השייכות דסיום והתחלת התורה עם פירוש רש"י: שבירת הלוחות (מעלת התשובה) ו"פתח בבראשית" (בירור העולם) (הוגה) (ז-ח)

התורה היא ממוצע בין אוא"ס ועולמות, שעל ידה נעשית המשכת אוא"ס בעולמות – דירה בתחתונים. ולכן השמחה דשמח"ת היא ע"י ריקוד ברגלים דוקא.

מעלת התורה שהיא כולא חד עם קוב"ה, היא לא רק בפנימיות התורה, אלא גם בנגלה דתורה, וגם כפי שירדה למטה בבחי' דבר הנבדל, שאז שייך לומר שמתקשרא בקוב"ה – גם שם היא כולא חד. ואדרבה, המשכת העצמות היא בלימוד התורה למטה דוקא.

וזהו ענין ארץ קדמה לשמים – מצד העצם ותכלית הכוונה (ורק מצד בחי' הגילויים שמים קדמו).

א. העילוי בקביעות דשבת בראשית מיד לאחרי שמח"ת
לאחרי שמח"ת מתחילה העבודה "לפרוק החבילות", ובקביעות זו [אשר, בקביעות החדשים מתגלה ובאופן הנוגע לכאו"א בחי' סתים שלמעלה, ש(רק) שם ידוע קביעת החודש (דלא כבחי' "ב"ד שלמעלה" שיודעים מב"ד שלמטה); ומבחי' זו נמשכת גם יראת שמים (שלמעלה מ"ידי שמים"), שלכן כותבים "פדיונות" על כך כיון שהנשיא ממשיך משם] – מתחילים זאת בשבת, ש"כל מלאכתך עשוי'", וכך נמשך על כל השנה (א-ג)

ב. 1) אודות היתר מחיאת כפים בשבת ויו"ט (ד)

2) העילוי דשבת מברכים חשון, ובפרט בקביעות זו (ה)

מאמר ד"ה בראשית ברא

ג. פירושי רש"י ס"פ ברכה ור"פ בראשית
(פתיחה) נוסף לפשט יש ברש"י גם מכל חלקי התורה, ולכן מצינו במפרשי רש"י גם ענינים שאינם פשש"מ (ז)

בס"פ ברכה: הי' לו להעתיק "אשר (ל' "יישר כחך") עשה משה"; בפ' תשא שתק מלפרש "אשר שברת"; מסיים פירושו ב"שברת" (ח)

בר"פ בראשית: מהי האריכות "לא הי' צריך וכו'"; השינוי "להתחיל . . פתח"; ל' "משום (כח מעשיו)"; המענה "לעמו" או לאו"ה; הזכרת שם אומרו (ר"י) (ט)

ד. 1) לקוטי לוי"צ לאגה"ת פ"ד – ב' הלשונות "חסדו וטובו" (הוגה) (י)

2) הביאור בפרש"י ס"פ ברכה
ההכרח ש"הסכימה דעת הקב"ה לדעתו כו'" הוא (לא מ"אשר גו'", אלא) כי בתיבות "לעיני כל ישראל" (שבירת הלוחות לעיניהם) צ"ל שבח (יא)

סיום פרש"י בדבר טוב – ע"פ הגירסא בדפוס ראשון (הוגה) (יב)

ה. הביאור בפרש"י ר"פ בראשית
באריכות הלשון בא להבהיר מדוע (א) נכתב בכלל ו(ב) פתח ב"בראשית" (יג)

ב' הענינים במענה "כח מעשיו וגו'" – לבנ"י ולאו"ה (הוגה) (יד)

הצורך להשיב בכלל לטענת האומות – נרמז בשם "ר' יצחק", שאמר שאין להתגרות ברשע; ועד"ז בזמננו ש"רגשו גויים" – צ"ל מענה לטענתם, אבל ע"פ תורה (טו-טז)

בצבא השמים ישנו התוקף דחזקים כיום הבראם (בהבראם). ואעפ"כ, באותו פסוק מודגשת גם קדימת הארץ – ארץ ושמים.

ויובן מענין התומ"צ שניתנו למטה בארץ דוקא, כיון שבארץ יש גילוי יותר מהארת הסובב שמזה נעשה התהוות היש, שמתבטא גם בכח הצמיחה שבארץ דוקא.

וענין זה מודגש בכל עניני העבודה דחודש תשרי, שכולם צריכים להיות בענינים גשמיים דוקא.

א. השייכות דהתוועדות זו לשמח"ת
נוסף למעלה דאסרו חג, עולים בשבת זו הימים שלפני', וישנם גם שיירי הסעודה [יין המשמח ולחם (שהוא גשמי יותר)] דיו"ט (שגדלה מעלת שיירי סעודת מצוה), ועי"ז ממשיכים שמחת היו"ט על כל השנה (ובפרט שסעודה ג' שייכת ל"ופרצת") (א-ג)

ב-ג. שמח"ת תש"א: הנעלים שמוצאים בגן עדן בשמח"ת
בסיפור זה מודגשת מעלת הריקודים דאנשים פשוטים, ולכן נתגלה ע"י הבעש"ט כו'; ויש לבאר העילוי בנעלים ובשייכות להקפות – שלעומת מט"ט שקושר כתרים מהתפלות (שלכן נקט שבכל יום מוצאים בג"ע "ציצית ותפילין", ענין גשמי השייך לתפלה), עושה מלאך מיכאל כתר נעלה יותר מנעלים, שנשארים דברי רשות, שנקרעו בהקפות (שהם גופא רשות); וההוראה מזה – שבכחו של יהודי להכניס לג"ע עניני רשות ואפילו נעלים כו', ועד שמגיעים למעלה מהכתר (רצון חדש) דתפלה – כיון שהנעלים שבהם רוקדים בשמח"ת קשורים עם העצם של יהודי שלוקח את העצם דלמעלה (ד-יב)

ד. (המשך:) ע"ד ה"תהלוכה"
נוסף לכך שהנעלים שבהם הלכו לשמח יהודים בשמח"ת שייכים לג"ע, יצליחו גם בעוה"ז בלימוד התורה (עד שגם ה"עקב" יהי' תורני) אלף פעמים ככה; ואם ילמדו אלף שעות – יהי' אלף פעמים אלף! (יג)

ה. הטעם ששמחת ביה"ש אינה דוחה יו"ט
ממה שסיפר לי כ"ק מו"ח אדמו"ר שפעם התעכב אדנ"ע לעלות למפטיר עד שעבר על ההפטרה יש ללמוד גודל הנחיצות לעיין קודם כל דבר במקור הדברים כו' (יד)

רק בהקהל מצינו שדוחין למוצאי יו"ט מפני תיקון הבימה (ולא נעשית מערב יו"ט מפני דוחק העזרה), ולדעת הרמב"ם נדחה מפני תקיעת החצוצרות, וי"ל דס"ל דאי משום דוחקא היו משאירים הבימה בחוץ עד זמן הקריאה; אבל הא דשמחת ביה"ש אינה דוחה יו"ט הוא מפני החליל, ואילו הגזוזטרא מפורש ברמב"ם שנתקנה מערב יו"ט (וטעמו י"ל – כיון שלא תפסה מקום מקרקע העזרה הקדימו תיקונה לפני חול המועד), ודברי המשנה "במוצאי יו"ט כו' תיקון גדול כו'" קאי רק על כללות המאורע דשמחת ביה"ש (טו)

ו. ההוראה מפרש"י ר"פ בראשית: "אמר ר' יצחק וכו'"
יש לכבוש ו"לגזול" מעניני העולם לקדושה, דלא כטענת המרגלים ש"אפילו בעה"ב אינו יכול כו'", כי "כח (הכוונה והתכלית ד)מעשיו הגיד לעמו כו'" (הוגה) (טז)

התחלת הכניסה לעולם – "ויהי אור", להאירו ע"י "תורה אור" (יז)

ז. ההוראה מהבריאה דיום השני: הבדלה בין מים למים
כשיורדים לעולם (לאחרי העילוי ד"יום אחד"), ראשית יש להבדיל בין מים עליונים – עניני נפש האלקית, שמקומם "מעל לרקיע" ולעברם יש להתעלות ("בשמים – ממעל"), ומים תחתונים – ענינים השייכים לנה"ב, שבהם אינו מהדר, ושמח בחלקו ("הארץ – מתחת") גם ללא שטיח "מקיר אל קיר" וכיו"ב; ואזי ביום השלישי "תדשא הארץ", גילוי כח הא"ס למטה – כיון שנתמלאה כוונת ההבדלה לעורר במים תחתונים בכי' ותשוקה להיות "קמי מלכא", שעי"ז נעשית עלייתם בשמחה מופלגה דניסוך המים (יח-כב)

ח. ההוראה מהשייכות דסיום והתחלת התורה עם פירוש רש"י
הסדר דשבירת הלוחות, סיום התורה, ואח"כ "פתח בבראשית" (בירור העולם) – ישנו בחיי כאו"א: בלידתו שוכח התורה שלמד במעי אמו, ואח"כ, ובעיקר מגיל י"ג שנה – מתחיל הקושי דעבודת הבירורים; ועד"ז בחיי המשפחה – שב' או ג' שנים לאחר הנישואין עוסק בתורה, ואח"כ טרוד בעסק הפרנסה כו' (כג-ה)

ביאור סדר הנ"ל בכללות השנה – היציאה משמח"ת לכל השנה (הוגה) (כו)

ט. רמב"ם סוף הל' לולב: סוגי המשתתפים בשמחת ביה"ש
(פתיחה) גם מקומה של כל הלכה הוא בדיוק (ולדוגמא, הדין שת"ת דוחה כיבוד אב מובא בהל' כיבוד אב – שזהו כבודו), וצ"ב למה ענין שמחה של מצוה בא ברמב"ם לאחרי ענין שמחת ביה"ש (שגדולה יותר), וגם למה לא הזכיר השמחה דשמח"ת (כז)

המקור לששת הסוגים של משתתפי שמחת ביה"ש שנמנו ברמב"ם, והקשר לשמחה של מצוה בכלל (הוגה) (כח)

השמחה שלמדים מדוד מלכא משיחא דוחה חושך הגלות שגובר יותר עתה (כט)

י. היחס למצב באה"ק; היחס לגזירות שהיו בדור האחרון
כאו"א שייך למצוא ה"מדה כנגד מדה", כמובן מהרמב"ם (שם, ובהל' תעניות) ומ"מעשה רב" בקהלות ישראל; המצב באה"ק – מפני הגרים גרורים (ל-לא)

ביחס לשואה – עצם השאלה עלי' מוכיחה שמאמינים בקב"ה, וא"כ מהו הפלא שאין מבינים אותו; ובכל אופן, נוסף למשל מסטירה שנותנים בפנים דוקא, יש לבאר גם בנוגע לטובת הנשמה – שגם ע"פ שכל מובן שהיא נצחית, וזהו לטובתה בעוה"ב, כמשל איש פשוט שאינו מבין שהרופא מציל חיים ע"י הניתוח; לאידך – אין זה ש"מצדיקים" את הקב"ה, שאינו מוגבל, והי' יכול לפעול זאת [גם אם חטאו כו', ומה גם שבזמננו אין "פושעי ישראל"] בטוב גם בעוה"ז (אך גם אם לא הי' כן – אין זה מחליש האמונה), ולכן דורשים זאת ממנו (ועי"ז גופא נעשים ראויים כו', שזהו הצורך בענין התפלה) – בנוגע להוה ולעתיד [ואילו קושיא על העבר – מעורבת בנגיעה האישית שבגזירה האחרונה, שהרי גזירות היו לאורך כל הדורות והאמונה רק התחזקה; ושמא אינה קושיא אלא "תירוץ" למילוי התאוות כו' – שתולה בדם הקדושים!]. ובשמח"ת, שאין חשש כו', הוא הזמן לבטל הבלבולים ולבאר זה, ובהדגשה – לבקש שיהי' טוב גם בעוה"ז, ככל הברכות שבתורה (שלכן יודעים שזהו טוב) – "וזאת הברכה" (לב-מ)

יא. הנסיונות עתה: ענין "אתחלתא דגאולה" ו"מיהו יהודי"
בסוף הגלות יש ב' נסיונות בענינים הקשורים לגאולה, שמעולם לא הי' כמותם: הא' – שאומרים שזוהי "אתחלתא דגאולה" (אף שמספיק לפתוח עיתון כדי לדעת מהו המצב...), ואף הדפיסו ספר בזה ("התקופה הגדולה") – היפך הרמב"ם שידע כל הדרשות בענין הקץ, ופסק ברור (ואין חולק) שהיא תהי' ע"י משיח; והב' – שרושמים גויים כיהודים, כדאיתא בגמ' שבזמן הגאולה יבואו "גרים גרורים" לנתק החבל בין ישראל לקב"ה ("ננתקה את מוסרותימו וגו'"), ולאור המצב ההולך ומתדרדר מיום ליום – כל מי שיכול חייב למחות ע"י פני' ישירות לממשלה לכתוב בחוק "גיור כהלכה" (מא-ט)

מאמר ד"ה אלה תולדות השמים

יב. סיום ההתוועדות
ע"ד "קרן השנה"; שיעורי חת"ת; ע"ד יהודי רוסיא – שיבואו לאה"ק (יחד עם ביטול הגזירה ד"מיהו יהודי") ובפרט לכפר חב"ד (נא)

השמים כסאי – תורה, כסא לאוא"ס שיושפל ראשו (רצונו וחכמתו) בדברים גשמיים; הארץ הדום רגלי – מצוות מעשיות, שעל ידם נעשית הגבהת כנס"י מלמטה למעלה. ובתורה גופא – הרי זה החילוק בין תושב"כ לתושבע"פ.

ע"י הגבהת הרגלים נשללת יניקת החיצונים שיכול להיות מצד ההמשכה מלמעלה למטה.

וזוהי מעלת הארץ שקדמה לשמים, כמודגש בהתהוות היש בכח העצמות, ובענין הדירה בתחתונים.

א. מעלת א' מרחשון: "מתעשרת בסופה"
ר"ה נק' "רשית השנה" (חסר א'), כי ע"י ש"רשה בתחילתה" [רש שלמטה מדל, מצד הקב"ע הכללי דר"ה (קב"ע כשלעצמה, ולא כי יש מציאות שרוצה לעבוד)], "מן המיצר" [שחודר במחדו"מ דתק"ש], אזי "מתעשרת בסופה", "ענני במרחב" [כב"ויפח" דר"ה, פנימיות החיות שנמשכת עד בגוף הדומם], מיד לאחרי התקיעות, ועי"ז גם "בסופה" בכל השנה (כיון שמונהגת ע"י ההחלטות דר"ה); ועד"ז היא עבודת כל חודש תשרי, אותיות "רשית", ותיכף לאח"ז (בא' חשון) "מתעשרת בסופה" בגו"ר על כל השנה, ועי"ז "ויעקב הלך לדרכו" ובשמחה (על ה"בשו"ט" דתשרי) לבנות בית ישראל, "דירה בתחתונים" (א-ה)

ב. שיעור תהלים היומי: "אשרי האיש וגו'", "למה רגשו גוים וגו'"
כל ר"ח (לאחרי ער"ח, יוכ"פ קטן), ובפרט ר"ח חשון, הו"ע "ויעקב הלך לדרכו" – "אשרי האיש אשר ("הלך לדרכו" ו)לא הלך בעצת רשעים וגו'"; אלא שבצאתו לעולם פוגש גויים (דלא כבחגה"ס, שהפעולה היא על ע' שרים שלמעלה), ועל זה ממשיך שאין להתרשם מהם ומהנהגתם, כי "למה רגשו גויים גו' ריק", דכיון שבאים "על ה' ועל משיחו" (בנ"י), אזי אף שיש להם "טילים" ו"אוירונים" הנה כבימי חזקי' גם עתה ע"י הבטחון בה' "יבהלמו" ה' בעצמו, ו"שאל ממני" ("פּערל" אמיתיים), ו"אתנה גויים נחלתך", א"י בשלימותה, כי למרות מעמדו ומצבו אתמול הנה "אני היום ילידתיך", שנעשה "ברי' חדשה" ו"היום . . בקולו תשמעו", וע"י הבטחון בה' "אשרי (גם בעוה"ז) כל חוסי בו" (ו-יד)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה השמים כסאי גו'

ג-ה. 1) אודות המצב באה"ק
הדיבור עד"ז ברבים – כי הדיבור בחשאי הי' לשוא: בחברון, נחלת אבות, אסרה הממשלה היהודית ע"פ חוק להתיישב בעיר עצמה (ב"טענה" שהערבים גרים שם... מתרפ"ט!), ובנוגע לירושלים העתיקה – שגם ע"פ היסטורי' שייכת ליהודים – כבר לפני 3 שנים החלו המגעים למוסרה לשלשה בעלים (מטעמי "דמוקרטי'", אף שא"כ הרי הערבים הם רוב שם), רק שמחפשים באיזה נוסח לומר זאת, והכל כדי לרצות את הגויים, במקום לסמוך על הקב"ה – אף שאין להם הסבר אחר לקיום א"י זה 22 שנה (טז-כ)

2) רש"י (ו, טז) ד"ה צהר – חלון או אבן טובה (הוגה) (כא)

(ובהערה: למי נועד פרש"י על התורה ופרש"י על הגמרא)

3) המשך הביאור בענין סוגי המשתתפים בשמחת ביה"ש

ההכרח שכל שם מייצג סוג מסוים – כי לא הי' צורך להזכיר שמות; יונה בן אמיתי לא הי' מאלו ש"היו עושין" את השמחה (כב-ג)

4) לקוטי לוי"צ לאגה"ת פ"ד – "אמת" ו"גדולה" – חו"ב (הוגה) (כד)

5) ה"יינה של תורה" בפרש"י – ב' שלבים בגילוי אור בעולם (הוגה) (כה)

(ובהערה: אופן חינוך הילדים מעל "הנחות" העולם)

א. "מחר חודש": העילוי דער"ח (ענין הביטול) שחל בשבת
השייכות ד"מחר חודש" לשבת (ככל ההפטרות, שאינם בשייכות לשבוע הבא), ובהקדם השייכות לער"ח – שאז הסתתר דוד, ועי"ז הי' ה"ונפקדת" בר"ח, ובעבודת בנ"י (שדומין ללבנה) – הפעולה דביטול המציאות בער"ח, שעי"ז שואלים מלמעלה "מאי האי?!" (כיון שיהודי הוא מציאות חשובה למעלה) ומתחדשת מציאותו בר"ח; וזהו גם מה ש(רק) בשבת מפטירין "מחר חודש" – כיון שבשבת מתעלה מציאות העולם, והעולם עצמו מסייע בגלוי לענין הביטול דער"ח, ועי"ז זוכים "להתחדש כמותה" דלע"ל "עד דוד הגדיל" (א-ו)

ב. 1)  "להתחדש כמותה": הלימוד מהעלם וחידוש הלבנה
אף שענין הביטול צ"ל באמת, ואילו מיעוט הלבנה הוא רק בהאור שלה, הרי אמיתית מציאותה של הלבנה הוא תפקידה – "להאיר על הארץ", ולכן המולד הוא חידוש מציאותה; ועד"ז בנוגע לבנ"י, שמציאותם נצחית, אבל יהודי טוען לקב"ה שרק בגאולה, שאז יוכל למלא תפקידו "כמצות רצונך" ולהאיר את העולם, תהי' קיימת מציאותו, וזהו "להתחדש כמותה". ו"כמותה" – כשם שחידוש הלבנה אינו מאורע חד פעמי, גם תומ"צ צ"ל "חדשים" בכל יום (ועד שמזכירים זאת בק"ש, "אנכי מצוך היום"), החל מאמירת "מודה אני" בחיות כו', מבלי להתפעל ממלעיגים, שהרי גם ע"פ שכל מתחדשת הבריאה בכל יום ורגע (ז-יב)

2) תיקון מצב הנוער והמצב באסיפות יהודים דתיים
הנוער בסה"כ מחפשים אמת – לראות שאצל מחנכיהם התורה היא העיקר, "חדשים", ולא דבר ישן, כך שאינם מתגאים בלימוד חכמות העולם ולהוטים לתואר "הרב ד"ר" (או אף "ד"ר הרב"), ואדרבא – מי שנכשל וקיבל תואר ינצל זאת להכריז מנסיונו שזהו כאין ואפס לגבי התורה ש"היא חכמתכם ובינתכם (אפילו) לעיני העמים"! וכן הנוער רוצה לראות שההחלטות באסיפות מתקבלות ע"פ דעת תורה, ובכל יום פותחים האסיפה בתפלה ובדבר תורה (וכהדיוק "הנהג בהן מנהג דרך ארץ"), ולא רק בשבת (שאז אחרים ישמרו שו"ע רק בשבת... וכהסיפור עם "חיים דער קלאָץ"). ויש לפעול להצלת הנוער תומ"י, ובידיעה שעל כאו"א נאמר (בפרשה הקרובה) "והנה ה' נצב (מתקיים) עליו" (יג-טז)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויאמר לו יהונתן מחר חודש (מוגה)

ג. פרש"י (כח, ד) ד"ה את ברכת אברהם (הוגה) (יח)

ד. 1) לקוטי לוי"צ לאגה"ת ספ"ד – בינה והתבוננות; המשכת ההתבוננות מהתורה (הוגה) (יט)

2) ביאור הסיום "ורוח נכאה כו'" באגה"ק ד"ה "קטנתי"
הכוונה למ"ש "(ורוח נכאה) תשבר גרם", היינו לא רק "משיב חמה" אלא גם פיוס כו' (אלא שפשוטו אינו בטוב, ולכן רמזו ב"כו'"), ועד ל"כמים הפנים כו'" (כ)

3) השייכות דסיום פרק ד' באגה"ת ל"פדה בשלום נפשי"
חכ' וכתר שבתורה – נגלה ופנימיות התורה, עיקר בחי' שלום שבתורה, "פדה בשלום נפשי", שמתגלה בספ"ד דאגה"ת – סיום גלות הרביעית (כא-ב)

ענין השלום נעשה ע"י בירור העולם. ומרבים שלום, שלום רב, נעשה ע"י בירור הגלות.

וענינו בעבודת יעקב – לא רק הבירור דלבן, קליפת נוגה, אלא גם הבירור דעשו (יש לי רב), ג' קליפות הטמאות, שעי"ז נעשה שלום רב שלמעלה משלום סתם.

וענין חילוק המדרשות בנוגע לשילוח המלאכים וההשתחוואה לעשו – כי, נוסף על העלאת מ"ן לשרשו של עשו, צ"ל גם הבירור דעשו כפי שהוא למטה, וכיון שצריך להתלבש בלבושי המתברר, ה"ז כאילו ענין בלתי רצוי שדורש תיקון.

א. מעלת שבת י"ד כסלו
שבת זו מחברת בין י' וי"ט כסלו, שהצד השוה בהם הוא הפצת המעינות, ובזמן דאמצע החודש, "קיימא סיהרא באשלמותא" – ששלימות ספי' המלכות [יו"ד (חכ' תתאה), וי"ט (בגימט' חוה) – ירידת המל' לברר בירורים] היא ש"יצאו מים חיים מירושלים (מל') וגו'", ע"י הפצת המעיינות חוצה – לצאת ל"רבים" ולפעול שיהיו "עמדי", כנרות חנוכה שעל פתח ביתו מבחוץ, ועי"ז זוכים לשלימות הפדי' בשלום לע"ל (א-ג)

ב. (המשך:) ב' מדריגות בשלימות הלבנה
במדרש (נגלה דתורה) הלשון הוא "נתמלא דיסקוס של לבנה", מילוי החסרון בלבד, משא"כ בזהר הל' הוא "קיימא סיהרא באשלמותא", שלימות שלמעלה ממילוי החסרון, שכן ע"י פנימיות התורה באים לגאולה באופן ד"תולדות (פרץ) מלא" שלמעלה מ"עולם על מילואו נברא", וההכנה לזה – ע"י הפצת פנימיה"ת, שבה הלשון הוא "תא חזי" (ולא "תא שמע" כבנגלה), שעי"ז באים להשלימות דראיית אלקות דלע"ל; ומודגש ביום השבת – שהוא יום שביעי, וגם למעלה מהזמן, שהו"ע השלימות (ד-ח)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה וישלח יעקב מלאכים גו'

ג. פרש"י עה"פ (לג, יט) במאה קשיטה (הוגה) (י)

ד. 1) לקוטי לוי"צ לאגה"ת פ"ה – הב' לשונות "עולה ומגיע" (הוגה) (יא)

2) (בהמשך לביאור בפרש"י:) ההוראה מב' מאמרי ר' עקיבא

"חסידותי'" דר"ע – לצאת מא"י לכרכי הים (למרות גדלותו כו') כדי ש"ינוקא פתיא" (בחכמה האמיתית, גם אם הוא גדול בשנים) יבוא לעוה"ב (ועל ידו יזכה גם האב), ולהפוך "מעה" ל"קשיטה", ודוקא זו הדרך לקנות את א"י לצמיתות (יב-ד)

א. "פדה בשלום נפשי": חיבור נפש האלקית ונפש הבהמית
אדה"ז הדגיש שיצא לחירות ברגע שאמר "פדה בשלום נפשי" – שלום וחיבור שני הפכים, שהמלכות שאסרה אותו הפכה למסייעת, בכח השלישי, "נמנע הנמעות" (ש"הפלה ה' כו' (גם) בארץ" עצמה); וההוראה – שצ"ל "פדה בשלום נפשי", חיבור ההפכים דנה"א ונה"ב: לא יתכנו חיים רגועים כשמפרידם לב' רשויות (כיון שנה"א לא תמצא מרגוע עד שתתקן את נה"ב, ונה"ב לא תסתפק בשעות שנתן לבעלותה, עד שאומר לו היצה"ר "לך עבוד ע"ז", ב' רשויות), אלא בחיבורם (שלום ל' שלימות) שיתכן רק ע"י שנה"ב עושה רצון נה"א ("בכל לבבך"), שאז מתמסרים ומתאחדים עם השלישי – הקב"ה (א-ח)

ב. (המשך:) "פדה בשלום" – חיבור ב' הקוין ע"י קו התורה
גם בדרשת חז"ל עה"פ מודגש חיבור ב' קוין דתפלה וגמ"ח ע"י קו השלישי – "העוסק בתורה", ועי"ז נעשה גם השלום בפמליא של מטה – בין נה"א ונה"ב; וקשור גם למאמר דיט"כ לפני שלושים שנה – ש"יחיינו מיומיים וביום השלישי גו'" קאי על עוה"ז, עוה"ב ותחה"מ, שבכללות הו"ע "סור מרע" "עשה טוב" וחיבורם ע"י "בקש שלום" זו תורה, שניתנה "ביום השלישי". וכמו בחיי האדם – זמן היגיעה, זמן המנוחה, וכש"מסתכל מלמעלה" על הכל (כב' הדרגות דמנוחת שבת לאחרי היגיעה בימי החול). וכללות הענין – שהקב"ה נותן לא רק לפ"ע העבודה, אלא גם "מחוייב לעשרו" (ובמכ"ש מחיוב הענקה באדון בו"ד) (ט-יב)

ג. ע"ד קנית בית מדרש חדש באוסטרליא
בהמשך להדגשת החלוקה דשלשה [וגם הגאולה היתה ביום ג'], כן הוא גם בצרכי האדם – מזון לבוש ובית. ובית שמגדלין בו תורה – צ"ל "בית גדול" גם כפשוטו, שמרחיב הדעת להצלחת הלימוד. וכיון שבאוסטרליא סו"ס "קפצו לים" וגומרים כעת קנין בית כזה, ישתתפו מכאן ע"י ה"מגבית", ויה"ר שממנו יצא אור התורה במלבורן ואוסטרליא כולה (יג-טו)

מאמר ד"ה פדה בשלום

ד. מצב הנוער: תיקון המצב בענין הצניעות והחינוך
ענין החינוך [ששייך לחנוכה (וי"ט כסלו שלפניו)] תוכנו הן הקניית ידיעות ובעיקר הקניית מדות טובות – כאשר ההשפעות הזרות הם בענין המדות; ולפלא שבאסיפה של שומרי תומ"צ אודות תיקון מצב הנוער המליצו שהנוער יקבע מהו חינוך, היפך דברי שלמה "חושך שבטו שונא בנו וגו'" [אלא שהנוער רוצה לראות שהמחנך נוהג כרצון שלמה לא רק כשמדובר בשבט...]. ועד כדי כך – שבאסיפה הכריזה נערה שכיום יש להתיר חיים בין זכר ונקיבה קודם הנישואין, ואיש לא מחה ואמר שזהו איסור כרת (כך שלהתיר זאת בגלל מצב העצבים כו' – שקול כהריגת אדם עבור הצלת אצבעו). ובכן: אם הנוער רוצה להרוס את מהרסיו שלא חינכוהו, הרי העצה היא (לא שהנוער יחנכו את המורים, כשיטת ה"אבולוציא"... אלא) להתמסר לחינוך כדבעי, ובמקום היתר נוסף – לגדור גדר נוסף, ועי"ז יחנכו המקדש הפרטי שיבנה כל אחד "במקומו", עד לבנין המקדש ע"י משיח (יז-כט)

ה. ע"ד חלוקת הש"ס (ל)

ו. סיום מסכת עבודה זרה
(פתיחה) שמחת הסיום מוסיפה (וקשורה) בשמחת י"ט כסלו (לא)

ביאור פרטי הסיפור דנעיצת הסכין בקרקע ע"י שבור מלכא ע"ד ההלכה (הוגה) (לב-ג)

בהתחלת המסכת (בהמשך לענין "אידיהן של גויים") מדובר אודות מצב-הביניים של "גרים גרורים", וזהו החומר בטענה כלפי העבד בסיום המס' – שע"י ביאת נכרית הולד שהי' צריך להיולד יהודי נולד גוי [כהדיוק "יסיר את בנך מאחרי"]; ע"פ הגירסא "עידיהן" בריש ע"ז הגויים יעידו בעצמם שעבדו ע"ז, ו"סיום" ע"ז הוא – שמלך גוי טורח בעצמו עבור יהודי שמתיירא גם מעבירה שנעשית "בצונן" (לד-ו)

ז. י"ט כסלו וחנוכה: הלימוד מחנוכה לגבי גילוי החסידות
יום א' (שכולל כל ימי) חנוכה הוא בשבוע דגאולת י"ט כסלו (שנשלמה בחנוכה); מהדלקת נ"ח "על פתח ביתו מבחוץ" למדים שצ"ל "פתח" לחבר "ביתו" ו"בחוץ" – הפצת המעינות ("מעין חתום") חוצה. וכשם שחנוכה נתגלה בזמן של "משתשקע החמה", ככל חידושי התורה והמצוות והחומרות כו' שנאמרו למשה מסיני ונתגלו רק כשהי' צורך בדבר – עד"ז בנוגע לגילוי החסידות עתה, שאף שבעבר לא הי' צורך – הרי בכל יום החושך "מרובה כו' משל חבירו" ו(הובא זה בגמרא ללמדנו ש)לכן יש להוסיף על האור דאתמול, וכהלימוד מחנוכה לכל המצוות – שרק עי"ז נעשה "מהדרין מן המהדרין", ובפרט שכבר ראו בפועל החיות שהוסיפה תורת החסידות; וכל המקדים והמרבה בזה – מקרב קץ הגלות (לז-מד)

ח. הלימוד מחנוכה בנוגע ל"מיהו יהודי"
המתיוונים עשו "עסקת חבילה", מכרו עוד ועוד חלקים מהתורה (החל מ"ונפלינו" עד שמשכו ערלתם) באיצטלת דאגה לקיום ביהמ"ק (שיניחו להקריב בו "גם" קרבן תמיד); וגם עתה – בשם הגנה על הדת מוכרים עוד ועוד עיקרי יהדות (בשיטת "מצוה" גוררת "מצוה") בתמורה לענינים טפלים, עד שרושמים גוי כיהודי (מחשש "תאוקרטיא"... שפירושה שלטון הקב"ה!), וקובעים זאת בחוק [וכ"הישג דתי" – כי צ"ל "אם יהודי'", גם אם תתגייר ע"י פיסת-נייר... וכן שנכד לסב יהודי נידון כיהודי] בטענת "סטטוס-קוו" – בעוד ש"גיור כהלכה" הוא הסטטוס-קוו ב-22 (ועוד אלפי) השנים האחרונות – ועד לגיורי וינה (ששיקרו שהם בפיקוח הרבנות הראשית) שאף מציעים לעולים הגויים להירשם כיהודים – בשביל ישוב הארץ! וטוענים שאין להפריע לשקט – המושג בכך שאוסרים לפרסם זאת בעיתונים, העיקר ש"ירדימו" יהודים באשליית אתחלתא דגאולה... [ומטעם ישוב הארץ התירו גם נסיעת אניות ישראליות בשבת (והביאו הוכחה מאניות שלמה... שאופן ההפלגה הי' שונה מהיום), אף שהפסידו מליונים]; ויה"ר שיתירו להרעיש בזה והמצב יתוקן (ואל דאגה – יהיו מספיק מצוות למכור...), ובמקום חותם הדמקורטיא יהי' "חתום בחותמו של כה"ג" (מה-סב)

ט. הלימוד מחנוכה למצב באה"ק; ע"ד הריצה ב"לפיד אש"
המתיוונים שנתנו אימון רק ביוונים (בענינים הגשמיים, וגם הרוחניים) נאלצו לוותר להם עוד ועוד, במקום ליצור קשרים עם עוד אומות שרצו דריסת רגל בא"י; גם עתה – יש ליצור קשר עם יותר ממעצמה אחת (ו"אפילו" מצרים עושה כן), וכך יוכלו להתמקח לגבי הדרישות בין המעצמות כו' (ולכה"פ יצילו את ירושלים, אם לא את חברון), נוסף לכך שהגויים יתערבו פחות בעניני היהדות (סג-ה)

תמורת מה שהנהיגו לרוץ עם לפיד אש ודוקא ממודיעין לירושלים (כשיטת היוונים שדגלו בשלטון הגוף כו') – יש להדליק עוד "נר מצוה" בחוץ כו' (סו)

יה"ר שיתוקן המצב בדרכי נועם (אלא שע"פ תורה גם יהודי בברוקלין צריך "להתערב" ולמחות על הנעשה בא"י), ונזכה לנסים ופורקן "בזמן הזה" (סז-ח)

י. סיום ההתוועדות
השתתפות כספית בבנין חדש בכל מוסד חינוך עטה"ק; ברכה לכפָרי חב"ד, כל (ד' ערי הקודש ו)ארה"ק ויהודי רוסיא; "מגבית" י"ט כסלו וחנוכה (סט-עא)

"כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא כו'" – שפועל התחברות בהמדות (ישראל); "כאילו בנה פלטרין כו'" – שפועל בענין המוחין (התורה); "אף מגין על כל העולם כולו" – שנברא בשביל ישראל ובשביל התורה; "אף מקרב את הגאולה" – שלימות שלמעלה מהבריאה.

ד' ענינים אלו הם כנגד ד' עולמות אבי"ע וד' הפלוגות בספירות. ומזה מובן שע"י עסק התורה לשמה ממשיך בחי' מקיף הכללי שלמעלה מהתחלקות (שהו"ע העקודים, ובכללות הוא עצמות אוא"ס), ולכן פועל בכל הד' עולמות.

במאמר אדה"ז בענין העקודים מבאר תחלה כללות הענין דאורות וכלים מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, ומבאר שבכל עולם ישנם כל ג' הבחינות חב"ד חג"ת נה"י, דוגמת ההתכללות דדצח"מ, שהוא בהעלם השייך להעלם העצמי. ולכן מקשה דמעתה דוקא יש להבין איך אפ"ל התהוות בע"ג מבלתי בע"ג, כי אמיתית ההגבלה הוא מצד ענין ההתכללות.

ולכן הענין ד"כל העוסק בתורה לשמה" שייך לכאו"א, כי בהמשכת בחי' העלם העצמי כולם שוין.

א-ב. הלימוד לנשים ובנות מהמס"נ של הרבנית דבורה לאה
התחלת הסיפור די"ט כסלו [ששלימותו בשבת שלאחריו] – בקטרוג הקשה יותר דתקנ"ב, עד שבת אדה"ז מסרה נפשה במקומו והי' יכול להשלים ענינו בהפצת המעינות, ועד לשלימות בזה ומתוך "(פדה ב)שלום" עם המנגדים כו' – ע"י בנה הצ"צ (שנתחנך ע"י אדה"ז); ואף שמי ידמה לבת אדה"ז, הנה כשם שבעקידה, מס"נ במעשה, נפתח הצינור למס"נ אפילו ע"י הרהור מס"נ (ולכן אומרים פרשת העקידה כהקדמה למס"נ שבתפלה (ולא רק משום זכות אבות, שהרי יעקב לא נזכר)), כך גם במס"נ בפועל דבת אדה"ז עבור אבי' – פתחה את הדרך לכל אחת ואחת, שע"י הנהגתה בצניעות וכו' ובהפצת המעינות חוצה (שגם זה שייך לכל אחת) פועלת בכל העולם [שנוהג אחרת ממנה – כדי שהיא תפעל לשנותו], ועד לנתינת כח לנשיא הדור כו'; ועל העוסקים בחינוך הבנות לספר סיפור זה, ולו רק ידעו עד כמה נוגעת כל פעולה שלהן, היתה כל בת "קמה באמה" למעליותא (א-יד)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה א"ר אלכסנדרי כל העוסק בתורה

ג-ד. 1) פרש"י עה"פ (לח, ל) אשר על ידו השני
ההכרח בפשוטו של מקרא שארבע ידות שכתובות כאן הם כנגד ד' חרמים שמעל עכן (או ד' דברים שלקח) והצריכותא בב' הפירושים (הוגה) (טז)

ההכרח לפרש שזרח נק' "ע"ש זריחת מראית השני" (אף שאין הכרח לפרש טעם קריאת שם) – לתרץ יתור התיבות "אשר על ידו השני" (יז)

2)  "מיהו יהודי"
רישום גוי כיהודי גורם שמי שהי' צריך להוולד כיהודי נולד גוי, היפך בטחון הארץ וישובה בעוד יהודי (שבזה להוטים) [ועד שנכד לסב יהודי מקבל ("רק") זכות לדור בארץ ישראל (שמבחינה זו "נרשם כיהודי")], ואין פוצה פה ומצפצף – אף שאין זה ענין שלי, אלא כל א' מחוייב ב"הוכח תוכיח" (עכ"פ) מאה פעמים (גם אם אין זה "פופולרי") (יח-כא)

3) אודות ה"דינער" לטובת ישיבת תומכי תמימים (כב)

ה. 1) סיום חלק ראשון של ספר התניא (השלמה לי"ט כסלו)
(פתיחה) שייכות נ"ג הפרקים (שבח"א בפ"ע) לי"ט כסלו (כג)

הדיוק בספנ"ג "ובזה יובן היטב מ"ש כי ה"א אש אוכלה הוא וכמ"ש במ"א" (והכוונה לד"ה כי ביום הזה יכפר בלקו"ת) – כי "להמשיך אור השכינה . . אור א"ס ב"ה" היינו המשכת העצמות, ואילו עבודה דנה"א מצ"ע היא בבחי' הגילויים, ורק יתרון האור מן החושך ד"כליון נפש הבהמית והתהפכותה" הוא הפתילה לאש אוכלה זו (כד-ה)
2) לקוטי לוי"צ לאגה"ת פ"ה – ד' ראיות לכך ש"אין שום דבר .  . חוצץ לפניו ית'" (הוגה) (כו)

3) התחלת פ' מקץ – השייכות ד"קץ הימים" ו"קץ הימין"
כשם ש"יוסף כנס משנות השבע כו'" – אף אנו ע"י מעשינו ועבודתינו ב"קץ הימים" ד"חלום" הגלות באים לכל הגילויים דלעתיד לבוא, "קץ הימין" (זך)

מלחמת היונים היתה מלחמה רוחנית (לא רק רוחניות לגבי גשמיות, אלא רוחניות ממש) – להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, מלחמה נגד האלקות שבתומ"צ. ונשתלשל מזה שלימוד התורה גופא יכול להיות באופן שלא זכה, שאז נעשה ענין של היפך החיים, והרי רוחניות הו"ע של חיים לגבי גשמיות.

ולכן הי' צורך בענין המס"נ שמצד בחי' היחידה, שזהו תוכן הענין דפך שמן מונח בחומתו של כה"ג, שעי"ז מתבטל לגמרי מציאות המנגד.

השייכות דחנוכה לחודש השלישי בחדשי החורף שהם באופן של אור חוזר, שבעבודה הו"ע התפלה שהיא העלאה מלמטה למעלה, וענינו בספירות – ספירת הנצח.

א. ההוראה מנרות חנוכה: אופן הגישה לענין השכל
מהנרות, עיקר עניני חנוכה ("מאי חנוכה"), יש הוראה כללית [כיון שאינם בטלים "לעולם" (גם כשיהי' "על מילואו"), ובאו ע"י נצחון כללות התומ"צ] באופן הגישה לשכל (שנמשל לאור) – שהי' גם אצל היוונים אך מבלי לחייב את המעשה ("תורה בגויים אל תאמין"), כידוע מהנהגת אריסטו וסוקראטס כו' – שאצל בנ"י השכל רק משרת למעשה (היפך מדעת היוונים, שלכן לחמו בבנ"י) ורצון ה' שהוא העיקר (ואילו בגויים גם ענין האלקות מצוייר לפי תאוותיהם כו'), ולכן התורה מחייבת (ונותנת כח) להנהגה בפועל ("הדליקו ממנו"); והלימוד מזה – שגם "משתשקע החמה" יכולים וצריכים להאיר את העולם בכחו של הקב"ה (א-ט)

ב. הלימוד מהאמור לעיל לגבי מצב חינוך הנוער
גם כשהגישה של המחנכים אינה כדבעי, אין לתלמידים למרוד בחכמת התורה עצמה, וכשיטת חב"ד – יעבדו בכח עצמם (והרי באים מי"ט כסלו), וכגודל הנסיון גודל הכחות, ולכן הודיעה התורה שיבוא זמן ש"נערים פני זקנים ילבינו" – כדי שיהפכו זאת לקדושה; ובהעדר מורי דרך כדבעי, יש ללמוד מנרות חנוכה מהי הבחינה לדעת שדרכו נכונה – כאשר למחרת רוצה להמשיך ולהוסיף בזה ("מוסיף והולך") (י-יד)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה מאי חנוכה

ג. פרש"י עה"פ (מד, נה) ותרעב כל ארץ מצרים (הוגה) (טז)

ד. לקוטי לוי"צ לאגה"ת רפ"ז – "דרך האמת והישר" (הוגה) (יז)

ה. המשך ה"הדרן" על מס' ע"ז
יסוד ההדרן הי' שכל פרטי הסיפור הם ע"ד ההלכה; אצל שבור מלכא בודאי הי' סכין מיוחד לפירות, כך שלא הי' בזה חשש מאכלות אסורות, כ"א בישולי נכרים – שהרי המציאות היא שאתרוג אינו נאכל חי (ואין לומר שבימינו נשתנו האתרוגים) (יח-ט)

ו. 1) ע"ד מצב השכונה
נוסף לזה שלא נעשה מאומה לחיזוק השכונה, טוענים שהתחרטתי או שאיכפת לי רק מ"770" וסביבתו, דברים שאין להם שחר כיון שדעתי מיוסדת על מ"ש בשו"ע; ובנוגע לפועל – אשלם בדולרים בודדים עבור "מני'" בחברה לחיזוק השכונה, וכשיטת פולין – כל הרוכש מני' (גם אם דר מחוץ לשכונה זו) יקבל דולר וכל הברכות התלויות בי (כ-כד)

2) המשך הביאור בפרש"י פ' וישב (כה)

"אשרי" – כתר עליון, שממנו מתלבש באו"א, "יושבי ביתך". "ארוממך" – בחי' כתר, ומ"ש בלשון נוכח שהוא ל' גילוי הוא משום שמתלבש ב"אלקי המלך", מלכות דאצילות, ומשם "ואברכה שמך לעולם ועד", המשכה בבי"ע עד אין קץ.

"פותח את ידך" – פתיחו דיודי"ן דתיקוני דיקנא, המשכת הכתר, ובאופן ד"משביע לכל חי רצון", בחי' היסוד שממנו נמשך לכל סדר ההשתלשלות בפנימיות העולמות. "צדיק הוי' בכל דרכיו" – ההמשכה מבחי' היסוד לחיצוניות העולמות וכל דרכי סדר השתלשלות. וכיון שאוא"ס מלובש בעשי' כמו באצילות, לכן "קרוב הוי' לכל קוראיו" בשוה (קריאה חיצונית), ולמעלה מזה – "לכל אשר יקראוהו באמת" (קריאה פנימית).

ולכן להאבות נתגלה רק שם הוי' דלתתא (ע"י שם אלקים), משא"כ במ"ת נתגלה שם הוי' דלעילא (שלמעלה מהתלבשות בשם אלקים), כי כדי שתהי' הירידה גם לתחתונים צ"ל ההמשכה מבחי' הוי' דלעילא (משא"כ מבחי' הוי' דלתתא, כפי שנתצמצם ע"י שם אלקים, נמשך רק לאצילות).

א. ההוראה מ"וארא – אל האבות"(פתיחה)
כל חלק בתורה הוא הוראה לכאו"א ("קרוב אליך"), כי ע"י החלק שלו בתורה הוא לוקח כל התורה (כמו שהאבות קיימו כל התורה ולכל א' הי' ענינו הפרטי), וכן הוא בנוגע לשקו"ט בין הקב"ה למשה בהתחלת הפרשה, כיון שהאיסור להידמות למשה הוא רק בכללות, משא"כ בענינים פרטיים, כיון שבכאו"א יש בחי' משה ("משה שפיר קאמרת") (א-ג)

ההוראה לכאו"א מ"וארא – אל האבות", להיותו יורש: גם בחכמה דקדושה (משה) צ"ל נרגש האמונה וההתאמתות באלקות שלמעלה מהחכמה (הוגה) (ד)

ב. המשך: ההוראה מהשקו"ט בין הקב"ה למשה רבינו
שאלת "למה הרעותה" באה מצד הגוף (ע"ד הצחוק דאברהם) (הוגה) (ה)

אף שמשה נתגדל בבית פרעה [ולכן הי' שייך שישאל "למה הרעותה"] הנה מיד כשיצא אל אחיו מסר נפשו בשבילם; ובכח משה שבכאו"א – גם "תינוק שנשבה", מיד כשמתחיל להיות שייך ליהדות, יכולים לדרוש ממנו מס"נ עבור יהדות ויהודים! וגם כשטוען שאינו רואה תועלת משליחותו ("למה זה שלחתני"), אומרים לו "וארא גו'", שצריך להמשיך להתייגע. וגם כשטוען "מי אנכי", אומרים לו שלא הוא ההולך אלא "אנכי אהי' עם פיך" ע"י ה"ממוצע" דהאבות, ועד שע"י התגברות על ההעלמות והסתרים נעשה עילוי גדול יותר ("אני הוי'") (ו-יא)

ג. המשך: ההוראה מ"סדר היחס" גם מצד האם בפרשתנו
היחוס גם מצד האם – כי בנשים תלוי מה ש"האיש דרכו לכבוש" ולהיות "המדברים אל פרעה מלך מצרים גו'"; והיחוס דפינחס (גם) ליתרו ש"פיטם עגלים לע"ז" – כי "להוציא את בנ"י ממצרים" צריך ש"יתאים לו" לעסוק גם עם יהודי כזה; ולכן בא סדר היחס דוקא בפרשתנו, כשמתחיל סיפור הגאולה – שהכח לזה הוא מה"אבות", וגם מצד האם (יב-טז)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה וידבר גו' וארא

ד. פרש"י (ו, ט) "ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה וכו'"
צ"ב: מהו הקושי בפי' הא'; מדוע מביא פי' המדרש אם אינו מתיישב בפשש"מ; מהו הצורך כאן בראי' ש"הדרשה תדרש"; היתכן ש"הבטחתים . . ולא קיימתי"; ועוד (יח-ט)

ה. לקוטי לוי"צ לאגה"ת פ"ח – "עד הוי' ממש" (הוגה) (כ)

ו. 1) מעלת השבת – מברכים ר"ח ויו"ד שבט (כא)

2) הביאור בפרש"י

"רבותינו דרשוהו על (כללות) ענין של מעלה", כל השקו"ט עם משה רבינו (ואין זה רק המשך המענה לשאלת "למה הרעותה"), שלכן מתחיל דיבור חדש אל משה (כב)

לפי' הא' קשה למה לא הוכיחו על השאלה "מה שמו" (הוגה) (כג)

אף שכאן (בפי' ע"ד הדרש) הביא שג' האבות לא הרהרו כו', בס"פ שמות נקט רק שאברהם לא הרהר ורק בנוגע לעקידה, כיון שע"ד הפשט רק ממנה יש ראי', שכן (א) אין חשש שמא גרם החטא (כי הדבר נוגע לכלל ישראל), ו(ב) ההבטחה עצמה גרמה הרעת המצב (הוגה) (כד)

מ"וארא" – נבוא לעבודה ולימוד התורה ע"י משיח באופן של ראי' (כה)

א. "שבת שירה": הטעם שהשבת נק' ע"ש השירה דוקא
הטעם שהשבת נק' ע"ש השירה [דשמו של כל דבר בעולם הוא (לא רק ענין חיצוני, אלא) חיותו, וזהו לפי שכן הוא גם בשמות שבתורה (אף שהיא עצמה ענינה חיות)], אף שיצי"מ היא העיקר, והשירה בקרי"ס היתה כי אז נתגלה למפרע שיצי"מ היתה גאולה שלימה (ולכן אנו אומרים שירה בליל הסדר) – כי גאולה אמיתית היא באופן של שמחה (שירה) (ג-ד)

מאמר ד"ה באתי לגני (מוגה)

ב. פרש"י (טו, א) ד"ה אז ישיר משה
צ"ב: מהו הקושי בפי' הא'; מה מקום בתחה"מ לשיר שירת הים וכו'; ועוד (ו-ז)

ג-ד. לקוטי לוי"צ לאגה"ת פ"ט – "יראה ופחד או בושה" (הוגה) (ח)

ה. הביאור בפרש"י, והשייכות ליום ההילולא
הקושי בשימוש בל' עתיד במקום עבר הוא רק כשנאמר גם "אז (ישיר)", ל' עבר; הקושי בפי' הא' – כי מהו החידוש בכך שתחילה "עלה בליבו שישיר"; שירת הים תהי' בתחה"מ – כי מזכירין יצי"מ לע"ל. וכן שייך בכניסה לארץ לע"ל זכרון הנס דיהושע, שלא הי' כמותו "לפניו ולאחריו", ושירת הבאר – שתמיד נשקפת בימה של טבריא (ט-יב)

"מכאן", בכח "(אז ישיר) משה" ואתפשטותי' שבדורנו, ש"לא מת" (שגם הבשר חי כי נעשה חיים רוחניים), "רמז לתחה"מ מן התורה" – לפעול שיהי' "כן בכולן" ("אז ישיר ישראל"), "זוטי דבכו מחי' מתים", ע"י הממוצע ד"יהושע" שמסר לו התורה (יג-טו)

הטעם שמקדים בהמאמר ענין המשכת השכינה למטה ע"י המשכן לביאור הכתוב "צדיקים יירשו ארץ גו'" (דלא כהסדר במדרש) – להורות שגם לאחרי ההמשכה שע"י המשכן ממשיכים הצדיקים (ועל-ידם – כל ישראל) המשכה נעלית עוד יותר.

ב' ענינים ב"עיקר שכינה בתחתונים היתה": (א) מעלת התחתונים – שעיקר שכינה היתה בהם דוקא, (ב) שהמדריגה שהיתה בתחתונים היא "עיקר שכינה" (ולא שכינה סתם). וכנגדם ב' הענינים שבהמאמר: (א) שעשיית הדירה היא ע"י עבודת התחתונים, (ב) שע"י העבודה נמשך אור שהוא בכולהו עלמין בשוה.

ב' ענינים אלו מובנים מלשון "נתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים", כי הראי' להענין ד"נתאוה" הוא מהתהוות עוה"ז (כי מצד טעמי הבריאה הי' די בעולמות העליונים), ומזה מובן שהענין ד"נתאוה" נמשך בעוה"ז עצמו, שהוא מוכשר להיות דירה להעצמות (ולכן "עיקר שכינה בתחתונים היתה" עוד קודם עבודת האדם).

וכיון שכל ירידה היא צורך עלי' (גם ירידה הבאה ע"י חטא, כמבואר בענין "נורא עלילה על בני אדם", שגם ענין החטא ישנו בכוונה העליונה), מובן שסילוק עיקר שכינה ע"י החטאים הוא כדי שלאח"ז תהי' המשכת עיקר שכינה בתחתונים באופן נעלה יותר בשני ענינים אלו.

השרש לענין החטא למעלה – צמצום הראשון שהי' בדרך סילוק והעלם, שהוא כמו היפך הרצון (שהרי הרצון הוא בענין הגילוי), אלא יש בו כוונה אחרת (נוסף להכוונה בשביל הגילוי) – שבו מתגלה ענין ההעלם שלמעלה מגילוי, שהו"ע יכולת העצמות, אלא שענין זה גופא מתגלה ע"י הגילוי שנמשך אחרי הצמצום. ועד"ז בעבודת האדם – שכח הבחירה שלו לעשות היפך רצון העליון הוא מצד יכולת העצמות, אלא שענין זה גופא מתגלה ע"י שמשתמש בכח הבחירה שלו לעבודת ה'.

ב' ענינים בכוונת הצמצום בשביל הגילוי – שיהי' הגילוי דאוא"ס שקודם הצמצום בעולמות, ושיהי' גילוי פנימיות ועצמות אוא"ס שלמעלה מאוא"ס שקודם הצמצום. והטעם שבכח האדם להמשיך גילוי זה (שהרי החיבור דאוא"ס עם האדם הוא ע"י כו"כ צמצומים) – כי עלה ברצונו ית' שע"י עבודת האדם נגד טבעו (אתכפיא) יפעל המשכת הגילויים שלמעלה שלא כפי "טבעם"; והטעם שבכח העולמות לקבל גילוי זה מבלי שיתבטלו במציאותם – כי ע"י העבודה דאתהפכא מהפכים את חושך הצמצום לאור.

וזהו המבואר בהמאמר שהענין ד"דירה בתחתונים" נעשה ע"י אתכפיא ואתהפכא: ע"י אתכפיא נמשך גילוי האור, וע"י אתהפכא נעשה התחתון כלי להגילוי, ושוב נעשה עי"ז יתרון גם בהגילוי. וכיון ששני ענינים אלו ישנם בעיקר בעבודת התשובה, לכן המשכת עיקר שכינה לאחר הסילוק (דוגמת ענין התשובה) היא למעלה מכפי שהיתה בתחלת הבריאה.

א. הדגשת ענין האחדות בהתוועדות במוצאי ש"ק
כדי שתהי' אחדות אמיתית בין כו"כ ע"י התאספותם למטרה אחת, המטרה צ"ל לא ענין גשמי, שגדר הגשמי הוא שתופס מקום בפ"ע, ואפילו לא ענין שכלי, כי "אין דיעותיהם שוות", אלא צ"ל מטרה שלמעלה משכל – אמונה בה' (כאיחוד כל הנבראים ע"י אדה"ר באמירת "בואו נשתחווה גו'"), שמתבטאת במס"נ, ועי"ז נמשכת האחדות גם בענינים הגשמיים. וזוהי מעלת מוצאי שבת, שע"י ש"מלווים את המלך" בהתחלת ימי החול – ממשיכים גם בהם האחדות דשבת (כאשר בטלים החילוקים בין בנ"י, בכח לימוד התורה – "להקהיל קהילות"), וזהו הכלי לביאת דוד מלכא משיחא (א-ט)

ב. הלימוד משמו הראשון של בעל ההילולא: "יוסף"
ענין האחדות מודגש בנקודת עבודתו של בעל ההילולא, "יוסף גו' בן אחר" – לעשות גם מ"אחר" "בן" כמותו, הן בעת הגזירות, והן במדינות הרווחה ("אמריקא אינה שונה" ("אחר")), מתוך מס"נ, על חשבון בריאות הגוף והנשמה; ומזה נתינת כח לכאו"א לעשות מ"אחר" – שבו ושבזולתו – "בן" (י-יד)

ג. "מיהו יהודי"
ענין השלום אינו ביטול הגבולות שחלק הקב"ה בעולמו, שמביא לחורבנו, אלא שכל ענין משלים את השני, ה"חושך" נחוץ לשינה ומנוחה, וה"חול" מכין לשבת; ואם בבנ"י גופא צ"ל החילוק דכהנים לויים ישראלים, ודוקא עי"ז שורה הקב"ה, אחדות הפשוטה, בביהמ"ק, כל שכן בנוגע להבדלה בין ישראל לעמים, שעי"ז נעשה שלום, כמו אש ומים כשביניהם מבדילה דופן הקדירה. וכמו שאפשר להקדיש ענין של חולין ע"פ תנאי התורה אך אסור להכניס חולין לעזרה, כך גיור שלא כהלכה, ככל חיבור ענינים הפכיים שלא באופן המתאים, ממיט חורבן על כל הצדדים (טו-יט)

כדי להקל שיבחינו בנסיון, היתה התחלת הגזירה ברישום גוי' שהצהירה שעודנה גוי'. בהמשך לזה – נקבע "חוק השבות", שבו נכלל גם מי שסבו הי' יהודי, והעיקר – שהחוק בכנסת מכיר בגיור שלא כהלכה (כי צריך שיתווספו יהודים... רק שהצבעה בכנסת לא עושה גוי ליהודי), וכפי שפורסם בפרוטוקול הכנסת (ולא "ידיעות בלתי-נכונות מברוקלין") שהדתיים – המדברים בשם כלל ישראל – הסכימו לכך! ועד שהקימו גם "בית חרושת" לגיורים בוינה (ואח"כ בעוד מקומות), ואין צורך למסור שמות או לחשוש מהוצאת לעז – הם עצמם מודים בפומבי שאין לסמוך על הגיורים! והכל נובע מתסביך רגשי נחיתות של יהודי "מסכן", שלגודל אושרו "מבחר הנבראים" הואיל להשפיל עצמו ולהתגייר... ולכן גם מחזירים שטחים וכו'. ויה"ר שיהי' "ובנ"י יוצאים ביד רמה", מתוך גאון ישראל, ואז תהי' אתחלתא דגאולה (כ-כט)

ד. 1) אודות המצב באה"ק
כל פרטי הבעיות בנוגע למיהו יהודי וכן בנוגע לשטחים נובעים משיטה של אי אמירת האמת ("דיפלומטיא") בדבר הנוגע למליוני יהודים, ולכן, כסיפור המדרש על אותו חוטא שהוכרח לתקן כל מעשיו ע"י שרק קיבל עליו לומר אמת – כל הבעיות יפתרו בדרך ממילא ע"י פרסום האמת על מעורבותם של הדתיים מאחורי הפרגוד בכל ענינים אלו (ל-לג)

2) שלילת עריכת הפגנות בנוגע ליהודי רוסיא
מלבד זאת שידוע לכל שרק ע"י עבודה בחשאי יוצאים יהודים מרוסיא, הנה הטענות של מארגני ההפגנות עצמם מוכיחות עד כמה אין בדבריהם ממש, כמו הטענה שיהודים ברוסיא בעד ההפגנות, שנוסף על כך שאינה נכונה, משולה למי שישאל את החולה מה הטיפול הטוב עבורו במקום את הרופא, וכן הטענה שבין כך המצב אינו יכול להיות יותר גרוע, שזוהי אמירה מרושעת, אם רק יודעים מהנעשה שם; אשתקד מאה משפחות קיבלו סירוב ונשארו ברוסיא כי המארגנים לא התרצו אפילו לדחות את מועד ההפגנות לאחרי פסח! (לד-ח)

נוסף לכך שאף אחד לא יצא משם בגלל ההפגנות (יוצאים למרות ההפגנות), הנה המארגנים עצמם הצהירו שלא היתה בהם כל תועלת, מלבד ש"עוררו את דעת הקהל" [ואעפ"כ תלו בכך את המתקת דינם של השניים שנידונו למוות, ביודעם שהי' זה רק בגלל הנהגת פראנקו בספרד!] – על חשבון החרפת יחסי בנ"י עם הבית הלבן ועם רוסיא, כמו שההפגנות נגד פומפידו גרמו להפסקת מכירת הנשק (שהיתה למרות ה"אמברגו"): במקום לפעול בחשאי מול שונאי ישראל ולנצל את זה שלדבריהם אין להם דבר נגד יהודים, יוצאים בהכפשה פומבית שלהם או פירסום חסר אחריות של דברים חריפים שאמרו גדולי ישראל, בה בשעה שהנושא הוא לא מידת רשעותם של מנהיגים מסויימים, אלא אך ורק רווחתם של היהודים שם! (לט-מט)

המארגנים עצמם יודעים כל זאת, ולכן לא מפגינים נגד מדינות קומוניסטיות נוספות, שיוצאים משם יהודים בחשאי; הבעי' היא (כאמור לעיל) שמעלימים את האמת ממשתתפי ההפגנות המשולהבים, הגורמים נזקים שגם המארגנים (האחראים ל"אשו משום חציו") לא שיערו. ואף שיש ללמד זכות שכוונתם רצוי' – אבל זהו כלפי הקב"ה, ולא על חשבון 3 מליון יהודים "בני ערובה"! ועוד ועיקר – על הרוב היושב ושותק מה יש ללמד זכות?! אפילו אם ידברו נגד – עדיף מלשתוק! ויה"ר שיהי' "ובנ"י יוצאים ביד רמה" [לאחרי ההשפלה בעוד "הישג דתי" – "דיאלוגים" עם "גלחים" שאסרו לפרסם שדיברו עם יהודים!], כי "והייתם לי סגולה", ויחד עם זאת חיים בשלום עם כל האומות, "כי לי כל הארץ" (נ-נד)

ה. "אז ישיר": "שירה" (ל' נקבה) ו"שיר חדש" גם יחד
איתא במכילתא עה"פ, שביצי"מ היתה "שירה" ל' נקבה (שחוזרת ומתעברת), אבל בגאולה העתידה שאין אחרי' גלות יהי' "שיר חדש": הגלות (שנמשלה לעיבור) באה "מפני חטאינו" (שבאים מרוח שטות, כעובר ששכלו בהעלם), והגאולה העתידה אין אחרי' גלות, כיון שתבוא ע"י התשובה (שאז גם השמחה גדולה יותר), שלאחרי ש"טעם טעם החטא" ופירש ממנו שוב אינו חוטא, דלא כביצי"מ שהיתה גאולה של צדיקים; אמנם, גם לע"ל יזכירו יצי"מ, וגם ביצי"מ היתה ההתחלה דגאולה העתידה (ולכן הובא זה במכילתא על אתר), ולכן גם עתה צריך לידע שהולכים ל"שיר חדש" דלע"ל (נה-ח)

ו. הלימוד משמו השני של בעל ההילולא: "יצחק"
כדי לעשות מ"אחר" "בן" – צ"ל עבודת יצחק לחפור ולגלות המים חיים שישנם כבר בכאו"א מבנ"י שנק' "ארץ חפץ", ובפרט בנוגע לנוער – שבו השקיע בעל ההילולא השתדלות מיוחדת במדינה ההיא וגם כאן – שגם לאחרי תשעים או מאה שנה (כאברהם ושרה) של אופן החינוך בארה"ב אין להתייאש, ואפילו אם מצליחים "ללדת" ולפעול רק עם ילד אחד, ה"ז "וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק" שממנו יצאו הרבבות שבידיהם נפל עוג שרצה למעוך אותו כשנולד, ועי"ז פתחו את הדרך לכיבוש א"י (נט-סב)

מאמר ד"ה באתי לגני (מוגה)

ז. אודות יהודי רוסיא (המשך)
יש לפעול על הנוער שידרשו ממארגני ההפגנות להפסיק עם הדיפלומטיא ולהראות להם את נתוני האמת כמו שהיא, כמה הצילו ולכמה הזיקו, ועי"ז יחסכו כל השקו"ט, וכן – לתבוע שלא להתנות את היציאה משם בעלי' לא"י דוקא (כפי שהי' בגרמני'), כי העיקר הוא קיומם של היהודים שם ולא ענינים אחרים חשובים ככל שיהיו; ואם רוצים להפגין – יפגינו שמירת תומ"צ בגלוי, שאז יראו שם שחופש הדת חשוב לבנ"י (דלא כאותו מנהיג שאכל חמץ תוך שמשכנע את נציג רוסיא לאפשר מצות לפסח). ויה"ר שיהי' "ה' לי בעוזרי", שה' יעזור להם מאלו שרוצים לעזור להם... ויצאו משם ע"י הקב"ה בעצמו (סד-עא)

ח. מגבית ל"קרן תורה" (עב)

ט. ברכה לכפר חב"ד וכו' (עג)

י. נשי ישראל: הטעם שדוקא שבת זו נק' "שבת שירה"
אף שענין השירה בפרשת והפטרת האזינו מרובה בכמות, נק' שבת זו דוקא שבת שירה – מצד חשיבות שירת הנשים שבפרשה ובהפטרה, על מנת להדגיש בפועל זכות ואחריות הנשים, ע"י הנהגתן ובאופן ש"ותצאן כל הנשים אחרי'", להביא הגאולה בפועל (עד-ז)

ענינם של ג' הרגלים – צמיחת התבואה הרוחנית (המשכת גילוי נעלה באין-ערוך מהגילוי שהי' להנשמה קודם ירידתה) ע"י הזריעה (שכולל ירידת הנשמה למטה, הירידה בגלות וקיום התומ"צ): ברגל הראשון (חג המצות) – צמיחת שעורים, שהו"ע היראה, וברגל השני (חג השבועות) – צמיחת חטים, שהו"ע התורה.

ב' ענינים בזריעה: (א) בירור הגוף ונה"ב (בדוגמת גילוי הכח הצומח שבארץ), (ב) הביטול דקבלת-עול (בדוגמת רקבון הגרעין). וב' ענינים אלו הם בעיקר במצוות, ולא בתורה (שאינה אמצעי ח"ו בכדי לפעול בהאדם ובעולם, והביטול שבה אינו באופן של קבלת-עול, אלא שהמציאות שלו נעשית אחד עם התורה).

"חטה", שהיא דבר המוכרח לקיום האדם – רומזת לתורה כפי ששייכת למצוות (ולכן היא רק "מין אילן", וגם זה רק לדעה אחת); "אילן", שהוא מצמיח פירות שענינם תענוג – רומז לתורה כמו שהיא מצד עצמה. וע"י שהמצוות נמשכות מהתורה – נמשך גם בהעבודה דקבלת-עול ענין התענוג, כי עי"ז נרגש שזה שהאדם הוא מציאות חוץ ממנו ית' הוא כדי להשלים הכוונה העליונה.

וזהו המבואר באגה"ק שכל העולמות עליונים ותחתונים תלויים בדקדוק מצוה, שענין זה הוא מצד כח התורה שנמשך במצוות. ולכן מרמז שם ענין ההעלאה וההמשכה (ע"י ב' הדוגמאות דקרבן ותפילין), שענינו במצוות הוא – שנמשך בהם מקורם בתורה שלמעלה מהעולם, ונרגש בהם גם אחרי המשכתם למטה.

וזהו שראש-השנה לאילן הוא בחמשה עשר לחודש דוקא (ולא כשאר ג' ראשי השנים), כי ר"ה לאילן מורה על ענין התענוג והשלימות.