בס"ד. שיחת ש"פ וישב, כ"א כסלו, ה'תשל"א.

בלתי מוגה

א. יום השבת שלאחרי י"ט כסלו הוא המשך לי"ט כסלו, כי, נוסף על ענינו של יום השבת מצד עצמו, פועל יום השבת גם בעניני ששת הימים שלפניו, שלכן נאמר על יום השבת "ויכולו גו'"1, שא' הפירושים בזה הו"ע השלימות, היינו, שיום השבת פועל שלימות בעבודת ששת ימי החול שלפניו.

ועוד זאת, שהשלימות שפועל יום השבת היא שלימות היותר נעלית: יש שלימות שמצד החכמה, ראשית הכחות הפנימיים; למעלה מזה היא השלימות דרצון; ולמעלה יותר היא השלימות דתענוג – שזהו ענינו של יום השבת, שהרי א' הפירושים ב"ויכולו" הוא מלשון תענוג2, וכמבואר במפרשי התפלות3 בפירוש "חמדת ימים אותו קראת"4 (דלכאורה היכן מצינו ששבת נקרא "חמדת ימים") – שזהו מ"ש בשבת "ויכולו", שהוא מלשון תענוג.

וכיון שיום השבת פועל שלימות אפילו בענינים שנעשו בששת הימים שלפניו, הרי עאכו"כ שיום השבת משלים את הענינים שמפני סיבות שונות לא נעשו בשלימותם בימים שלפניו.

ולכן כאן המקום והזמן (כנהוג כמ"פ) לסיים את עניני י"ט כסלו (שחל ביום חמישי שלפני השבת) – שהרי בהתוועדות די"ט כסלו נשארו ענינים שלא נשלמו, עכ"פ בגלוי, ועכ"פ לא כפי הביאור הדרוש, ולכן יש להשלים זאת ביום השבת, שהוא הסיום והחותם של כל השבוע.

ב. בשיחות של רבותינו נשיאינו מתחיל הסיפור של י"ט כסלו עם הקטרוג שהי' על רבינו הזקן כמה שנים לפני הקטרוג דשנת תקנ"ט.

ובהקדמה:

דובר כמ"פ5 שהאפשרות להמאסר למטה היתה רק בגלל שלמעלה הי' קטרוג על גילוי תורת החסידות ע"י רבינו הזקן, שממנו נשתלשל קטרוג ומאסר כפשוטו בעולם למטה. ומזה מובן שגם היציאה לחירות מהמאסר היתה בגלל שלמעלה נתבטל הקטרוג, ותורת החסידות יצאה לחירות, לבוא בגילוי ובהתרחבות כו'.

ובכן, עוד מכמה שנים לפני המאסר והגאולה די"ט כסלו, הי' קטרוג על רבינו הזקן, וקטרוג קשה ביותר.

וכאשר רבותינו נשיאינו היו מספרים הסיפור די"ט כסלו – היו מתחילים מהסיפור ע"ד הקטרוג הנ"ל, כפי שרואים בשיחה הראשונה של י"ט כסלו שכ"ק מו"ח אדמו"ר צוה להדפיס – שיחת י"ט כסלו תרצ"ג6, שבה מסופר אודות הקטרוג הנ"ל שהי' חריף יותר מהקטרוג הקשור עם י"ט כסלו:

הקטרוג הקשור עם י"ט כסלו בשנת תקנ"ט הי' קשור אמנם עם האשמה של מרידה במלכות, שהעונש על זה הוא היפך החיים, אבל, ענין זה הי' רק בתור קס"ד, ובפועל לא אירע דבר.

משא"כ הקטרוג שלפנ"ז, בשנת תקנ"ב, הי' קטרוג גדול ביותר, עד כדי כך, שהי' צורך להחליף את רבינו הזקן... ולא רק ע"י ענין רוחני, אלא ע"י ענין של היפך החיים כפשוטו בנוגע לגוף, ודוקא אצל הקרוב קרוב יותר – בניו ובנותיו יוצאי חלציו, ומהם גופא – הבת, שיש לה שייכות יתירה עם האב, כמארז"ל7 "איש מזריע תחלה יולדת נקבה" (כפי שמביא רש"י בפירושו לבן חמש למקרא על הפסוק8 "ואת דינה בתו", "הנקבות תלה ביעקב, ללמדך כו'"), שדוקא בתו של רבינו הזקן היא זו שהיתה צריכה להחליף אותו.

וכידוע הסיפור בזה9 – שכאשר נודע לבתו של רבינו הזקן, הרבנית מרת דבורה לאה, ע"ד הקטרוג והסכנה שהיתה כרוכה בזה, החליטה להחליף את רבינו הזקן... בידעה עד כמה נוגע לרבינו הזקן קיומה בעלמא דין, ובידעה שיש לה ילד קטן שצריכה לגדלו ולחנכו, ואעפ"כ לא מצאה ברירה אחרת מלבד להחליף את רבינו הזקן, וכמסופר בהשיחה, שבליל ר"ה חטפה והקדימה לברך את רבינו הזקן: "לשנה טובה כו'", והיינו, שמסרה נפשה בפועל כדי שרבינו הזקן יוכל להמשיך עבודתו בהפצת המעיינות.

ג. וכמו בנוגע להקטרוג די"ט כסלו – רואים גם בענין הנ"ל שעל ידו ניתוסף בהתרחבות והתפשטות תורת החסידות:

בתו של רבינו הזקן ביקשה מאבי' (לא בתור שכר ח"ו, אלא בקשת) טובה – שיתמסר לחינוך בנה, ורבינו הזקן הסכים לכך, ואכן התמסר באופן נפלא לחינוכו (למרות שאמרו רז"ל10 "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים כו'", ועוד שאלות שיכולים לשאול על זה).

וכתוצאה מחינוך זה – גדל הצמח צדק, שבימיו ניתוספה חיות והתרחבות והתפשטות תורת החסידות ביותר, כמובן מהשיחות והרשימות שמבארים אופן התגלות ענין החסידות בזמנו של הצ"צ.

ד. ובפרטיות יותר:

בגאולה של רבינו הזקן בי"ט כסלו הי' כבר הענין ד"פדה בשלום נפשי"11, כפי שרבינו הזקן מדגיש ומעיד על עצמו12 : "יצאתי בשלום מה' שלום".

וענין זה הי' לא רק בנוגע להעצם של חסידות, אלא גם בנוגע להתפשטות, כמבואר בכמה שיחות13, וכפי שכותב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע באגה"ק הידועה14 אודות י"ט כסלו, שפעולתו היתה לא רק בנוגע להעצם, אלא גם בנוגע להתפשטות כו', וכפי שראו בפועל, שרבינו הזקן הי' אז במעמד ומצב של הרחבה ותוקף.

וכמ"ש רבינו הזקן באגה"ק15 ד"ה קטנתי אחר ביאתו מפטרבורג: "ומענה רך משיב חמה ורוח נכאה כו' וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'"; וכיון שרבינו הזקן דרש זאת, הרי מובן, שהחסידים עשו כל התלוי בהם שיהי' הענין ד"כמים הפנים גו'". ובפרט שאלו הם דבריו של צדיק, נשיא בישראל, שבודאי פעלו פעולתם.

אבל אעפ"כ, מקדים רבינו הזקן וכותב "וכולי האי ואולי יתן ה' כו'" – דלכאורה אינו מובן: מדוע כותב זאת בלשון של ספק, בה בשעה שמקרא מלא דיבר הכתוב16 "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", היינו, שכן הוא בפועל? – אלא שזהו ע"ד מ"ש בתניא (חלק ראשון)17 ש"בודאי סופו לעשות תשובה .. כי לא18 ידח ממנו נדח", אבל אין זה מוכרח להיות תיכף ומיד, אלא יתכן שיהי' "בגלגול זה (ולאו דוקא מיד, אלא מחר או מחרתיים, ויש מחר לאחר זמן19 ) או בגלגול אחר", ועד"ז בנוגע לענין ד"כמים הפנים וגו'", שזהו אמנם דבר ודאי, אבל אין הכרח שיהי' מיד, אלא יכול להיות גם משך זמן לאח"ז.

ולכן, אע"פ שבי"ט כסלו הי' כבר הענין ד"פדה בשלום נפשי" (והיו גם מנגדים שזכו שמיד לאחרי י"ט כסלו נעשה אצלם ענין השלום), ותורת החסידות היתה כבר באופן של התפשטות, וכמבואר בהשיחה20 שענין המאסר והגאולה בשנת תקנ"ט פעל שתורת החסידות לא תשרוף את העולם, ולא תהי' באופן של מקיפים, אלא תומשך בעולם בפנימיות21, אעפ"כ, עיקר ענין השלום, ותכלית ההתרחבות וההתפשטות של תורת החסידות, היו בזמן הצ"צ דוקא.

וכידוע22 שהצ"צ הי' בידידות עם תלמיד תלמידו (או תלמידו23 ) של הגאון מווילנא וכו', והיינו, שהי' אז ענין השלום בשלימות24, וכמו"כ היתה אז תורת החסידות בתכלית ההתרחבות וההתפשטות, ללא מניעות כלל.

וכמובא בהשיחות, שאז נוכחו לדעת שחסידים הם לומדים כו'.

ענין זה הי' אמנם גם לפנ"ז, אצל אדמו"ר האמצעי, וכפי שרואים גדלותו בנגלה25 מהכתבים שנשארו ממנו בנגלה, וגם מהקדמתו לשו"ע של רבינו הזקן, וכידוע26 גם הסיפור שכאשר הצ"צ התנה שקבלת הנשיאות לא תבלבל אותו מתורתו כו', ושאלו אותו: ומה הי' אצל אדמו"ר האמצעי – השיב: כיצד אתם משווים אותו לחותני, שבשעה שהי' מהלך מקצה ביהמ"ד לקצהו השני, הי' מעביר במחשבתו מסכתא שלימה!

אבל אעפ"כ, עיקר התמסרותו של אדמו"ר האמצעי היתה לתורת החסידות, ובאופן של ספירת הבינה (כידוע27 שענינו של רבינו הזקן הי' ספירת החכמה, וענינו של אדמו"ר האמצעי הי' ספירת הבינה), שהרחיב את נקודת החכמה בהתרחבות גדולה עד ל"רחובות הנהר"28. ולכן, אע"פ שבכתבים של אדמו"ר האמצעי (ועאכו"כ בכתבים של אדמו"ר הזקן) יש גם עניני נגלה – הרי אין זה בגלוי, וצריכים לחפש בכדי למצוא.

ולאח"ז בא הצ"צ, ספירת הדעת27 – שענינה לפעול התכללות חכמה ובינה, וגם ההמשכה למדות (שהרי דעת הוא "מפתחא דכליל שית"29 ) וכו'. ולכן אצלו ראו בגילוי הן נגלה והן חסידות, ושניהם יחד30.

ה. וכל זה נעשה כתוצאה מפעולת אמו של הצ"צ, הרבנית מרת דבורה לאה, שמסרה נפשה עבור תורת החסידות, ובגלל זה התמסר רבינו הזקן לחינוכו של הצ"צ, ועי"ז באה תורת החסידות בזמנו של הצ"צ בתכלית ההתרחבות וההתפשטות.

וע"פ מארז"ל31 "שכר מצוה מצוה", שפירושו ש"משכרה נדע מהותה"32, הנה מהשכר על מסירת נפשה, שבזמנו של בנה הצ"צ באה תורת החסידות בהתפשטות והתרחבות הכי גדולה, מובן מהותה של מס"נ זו – שהיתה נוגעת להתפשטות והתרחבות החסידות, וכפי שהי' בפועל, שע"י מסירת נפשה הי' יכול רבינו הזקן להמשיך עבודתו בהפצת המעיינות חוצה.

ו. מכל סיפור בתורה – ובנדו"ד, סיפור שסיפר נשיא בישראל בתור מנהיג ישראל33 – יש ללמוד הוראות בנוגע להנהגתנו בימינו אלו, במכ"ש מזה שצריכים ללמוד הוראה מכל ענין, כתורת הבעש"ט34 שכל דבר שיהודי רואה או שומע יש בו הוראה בעבודת ה' בנוגע להנהגתו בתקופה זו.

ובכן, סיפור הנ"ל מהוה הוראה לכל אשה ובת בישראל, וכפי שיתבאר לקמן (ס"י ואילך) אחת ההוראות שיכולים ללמוד מזה.

אך אין הכוונה ללימוד בלבד, אלא שלימוד זה יפעל בכל הענינים – לא רק במחשבה, ולא רק בדיבור, אלא גם במעשה, וכדברי המשנה35 : "המעשה הוא העיקר", וכפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק36 ש"בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד עד בחי' רגלים ועקביים שהיא בחי' עשי', אין דרך לדבקה כו' כ"א בבחי' עשי'".

ודוקא ע"י העבודה במעשה מסירים את כל ההעלמות וההסתרים, ופורצים כל המדידות וההגבלות, ופועלים שכל העולם יהי' דירה לו ית', בביאת מלכא משיחא.

* * *

ז. איתא בשו"ע37 (והביאו רבינו הזקן בשו"ע שלו38 ) ש"טוב לומר (בכל יום) פרשת העקידה", וטעם הדבר – "כדי לזכור זכות האבות .. כמו שמסר יצחק נפשו"39.

ובהקדמה:

הטעם הפשוט לאמירת פרשת העקידה הוא כדי להזכיר זכות אבות, כי, "תפלות כנגד תמידין תקנום"40, ולכן, כשם שקודם הקרבת קרבן תמיד היו אומרים "האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון" (כדברי המשנה במסכת תמיד41 ), כדי "להזכיר זכות אבות"42, כמו"כ אומרים קודם התפלה פרשת העקידה כדי להזכיר זכות אבות.

אבל, טעם זה אינו מספיק, כי, בשלמא באמירת "האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון" מזכירים את כל שלשת האבות, משא"כ באמירת פרשת העקידה מזכירים בעיקר זכותו של אברהם אבינו, כמ"ש43 "והאלקים נסה את אברהם", וגם זכותו של יצחק, אבל לא זכותו של יעקב.

ועכצ"ל, שאמירת פרשת העקידה היא לא רק כדי להזכיר זכות אבות, אלא גם להזכיר המס"נ דיצחק.

והענין בזה – שע"י אמירת פרשת העקידה מעורר יהודי בעצמו את כח המס"נ, וזוהי ההקדמה לענין התפלה, כי, תפלה ענינה בקשת צרכיו, ולפנ"ז צריך לסדר שבחו של מקום44, ובשביל זה צריך תחילה להכין את עצמו – עי"ז שמעורר בעצמו את ענין המס"נ. ומה גם שכללות ענין התפלה הו"ע המס"נ – "אליך הוי' נפשי אשא"45.

ח. אמנם, אין הכוונה שזקוקים להגיע לענין המס"נ בפועל (שהרי יהודי צ"ל במעמד ומצב של נשמה בגוף לאורך ימים ושנים טובות), ואפילו לא לענין היסורים שבענין העקידה,

– אצל אברהם בעצמו לא הי' ענין העקידה קשור עם יסורים, שהרי אדרבה: "אברהם אבינו ע"ה עשה זאת בזריזות נפלאה להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו כו'" (כמ"ש רבינו הזקן באגה"ק46 ), אבל, זוהי מעלה מיוחדת אצל אברהם אבינו, שע"י עבודתו הגיע לדרגא נעלית ביותר כו', משא"כ מי שאינו בדרגא זו, הרי זה אצלו ענין של יסורים כו' –

אלא ע"ד שמצינו שכאשר "הרהר תשובה בדעתו" נעשה "צדיק גמור"47, כך גם בנדו"ד, שהרהור אודות ענין המס"נ נחשב כאילו הי' אצלו ענין המס"נ בפועל.

ט. אבל עפ"ז אינו מובן: מדוע אצל אברהם הוצרך להיות ענין העקידה בפועל, ועד כדי כך, שהמלאך הי' צריך להוסיף ולהזהיר את אברהם "אל תעש לו מאומה"48 (כמבואר במדרש49 ) – למה לא הי' מספיק שאברהם רק יהרהר אודות ענין העקידה, וייחשב לו כאילו הי' ענין העקידה בפועל?!

אך הענין הוא – שהא גופא שאצלנו נחשב ההרהור אודות מס"נ כמו מס"נ בפועל, הרי זה בגלל שאצל אברהם אבינו הי' ענין המס"נ בפועל בעת העקידה, ועי"ז פעל פתיחת הצינור דמס"נ באופן שאצל כל בנ"י במשך כל הדורות תהי' המחשבה בלבד אודות מס"נ נחשבת כאילו מסר נפשו בפועל.

והענין בזה:

ידוע ש"מעשה אבות סימן לבנים"50, והיינו, שכל הענינים שהיו אצל האבות הם נתינת כח לבנים, להקל עליהם בעבודתם. וכמדובר כמ"פ51 הראי' לזה ממה שאמר הקב"ה לאברהם "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה"52, שעי"ז נעשה קל יותר לבנ"י לכבוש את ארץ ישראל, כש"דור רביעי ישובו הנה"53.

ועד"ז בנדו"ד, שבעבודתו בענין המס"נ פתח אברהם אבינו פתח להקל עבודתם של בנ"י, שההרהור בלבד אודות ענין המס"נ ייחשב להם כמו מס"נ בפועל.

וע"ד המבואר בתניא54 בנוגע לאהבה המסותרת שבכאו"א מישראל, ש"היא ירושה לנו מאבותינו", והרי ענין הירושה הוא – כדברי רבינו הזקן להלן בתניא55 – "ירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו", והיינו, שאע"פ שהאב השיג זאת ע"י ריבוי יגיעה, מקבל זאת היורש ללא יגיעה כלל; והרי כל אחד מישראל הוא "יורש", מבלי הבט על מעמדו ומצבו; אם רק נולד בן אברהם יצחק ויעקב, הרי הוא ה"יורש" של האבות, ומקבל זאת ללא יגיעה כלל.

ועד"ז בנוגע לכללות עבודת ה' עד לעבודה מתוך מס"נ – שאצל אברהם אבינו היתה זו עבודה גדולה, ועד שלא היו בטוחים שאברהם אבינו יעמוד בנסיון העקידה, וכמ"ש48 "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה".

והגע עצמך: בשעת העקידה, כשיצחק הי' בן ל"ז שנה56, הי' אברהם בן קל"ז שנה, לאחרי שעבד את בוראו מגיל שלש שנים, כדאיתא בגמרא57 "בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו", ופשיטא שעבודתו לא היתה באופן שעמד על עמדו, אלא מיום ליום הלך ונתעלה בעבודת ה'. ואעפ"כ, לא היו בטוחים שיעמוד בנסיון העקידה, למרות שכבר עמד בתשע הנסיונות שלפנ"ז, החל מהנסיון באור כשדים שהשליכוהו לכבשן האש, ולאח"ז עוד שמונה נסיונות, ולאחרי כל זה, בבוא הנסיון העשירי, נסיון העקידה58, לא היו בטוחים שיעמוד בנסיון!

ולאידך גיסא, בנוגע לכל אחד מישראל אומר רבינו הזקן בתניא59 בוודאות, ש"אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה'" (אם רק לא יטעוהו ש"בעבירה זו עודנו ביהדותו כו'"60 ).

אך הענין הוא – כאמור לעיל – שאברהם אבינו ע"י ריבוי עבודתו פתח את הפתח עבור כל בנ"י במשך כל הדורות, שאצלם יהי' ענין זה ללא עבודה.

י. וכן הוא בנוגע להסיפור האמור לעיל אודות מסירות נפשה של הרבנית מרת דבורה לאה, בתו של רבינו הזקן:

כשמספרים לאשה ובת בישראל הסיפור אודות בתו של רבינו הזקן שמסרה נפשה עבור הפצת תורת החסידות, ותובעים ממנה להתנהג כן – נשאלת מיד השאלה: מהו הדמיון וההשוואה בין בתו של רבינו הזקן לכל אשה ובת בישראל?!

והגע עצמך:

רבינו הזקן – הי' נשמה חדשה61, נשמה דאצילות62, וכידוע השיחה63 שהנהגתו למטה היתה כמו בעולם האצילות, שלכן, בבוא ערב שבת לפנות ערב, שלמעלה הוא זמן של דורמיטא דז"א, הי' רבינו הזקן נרדם מאליו (לא כמו ר' הלל מפּאַריטש שהוצרך להשתדל להרדם).

ומובן שכל עניניו של רבינו הזקן היו בתכלית המעלה, כולל ובמיוחד בנוגע ללידת בתו, החל מענין הזיווג ש"הוא דבר גדול כו'"64 – מעשה קדוש65, ובפרט לאחרי ההכנה ד"יקדש עצמו כו'" (כפי שמביא רבינו הזקן בהתחלת ספר התניא66 ), וכן בנוגע להנהגה לאח"ז; ונוסף לזה הי' גם ענין החינוך שהעניק רבינו הזקן לבתו, לא מבעי לאחרי שש שנים, שעיקר החינוך תלוי בהאב, אלא גם לפנ"ז, כשצריך לאמו; ולאח"ז הי' הענין ד"את בתי נתתי לאיש"67, כשרבינו הזקן השיא את בתו, ומסר לה את כל הענינים בנוגע לאופן הנהגתה כו'.

וכיון שכן, הרי מובן שכאשר בתו של רבינו הזקן מוסרת את נפשה עבור תורת החסידות – אין זה פלא; אבל כיצד יכולים לדרוש זאת מכל אשה ובת בישראל?!

אך הענין הוא – שבתו של רבינו הזקן וכל הנשים הצדקניות שבכל דור ודור, פתחו את הדרך לכל נשי ובנות ישראל, שגם הן יכולות למסור נפשן עבור הפצת המעיינות, וע"י פעולותיהן יכולה לבוא תועלת בהפצת המעיינות חוצה, ועד לנתינת כח לנשיא הדור שיוכל למלא ולהשלים את עניניו בהפצת המעיינות חוצה.

יא. ועדיין נשאלת השאלה: כיצד יכולים להסביר זאת ע"פ שכל?

ובכן: אין צורך בהסברה בשכל, כיון שרואים זאת במעשה בפועל – "מעשה רב"68, וכדברי הרמב"ם69 ש"אין המציאות נמשכת אחרי הדיעות אבל הדיעות האמיתיות נמשכות אחר המציאות".

אך עדיין ישנם השואלים היכן הוא המקור לזה בפס"ד בנגלה בתורה?

ובכן: זוהי גמרא מפורשת70 ופס"ד ברמב"ם71 : "לעולם יראה אדם עצמו (וכן כל העולם) כאילו חציו חייב וחציו זכאי .. עשה מצוה אחת (ואין הכוונה רק לענין של מעשה, ולא דיבור ומחשבה, אלא כל ענין של תומ"צ, במחשבה, בדיבור או במעשה, הנה ע"י מחשבה אחת ויחידה, דיבור אחד ויחיד או מעשה אחד ויחיד) הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות"!

וכל זה – בנוגע לאלו שצריכים כל ענין בסגנון של פס"ד; אבל באמת אין צורך בזה, אלא די בכך שישנו המעשה בפועל, כנ"ל.

יב. וזוהי הוראה לדורות, שפעולה של אשה ובת בישראל, בשעה שמתנהגת כפי רצון ה' – לא רק בנוגע להנהגה שמוצאת חן בעיני', ולא רק בחדרי חדרים כשהדלת נעולה, אלא גם בשעה שיוצאת לעולם הנהגתה היא באופן של צניעות וכו', כראוי לבנות ישראל – נוגעת ופועלת בכל העולם כולו.

ומי שטוען שנשתנו הזמנים, כיון שהעולם מתנהג באופן אחר – אומרים לו, שאין להסתכל על הנהגת העולם, ואין להתבייש מפני המלעיגים72 ; יש חיוב על כל בת ישראל להתנהג באופן המתאים לא רק לבת ישראל כשרה (שיש מקום לדיון מהי "כשרות", שהרי יש כשרות שהיא רק ע"י הדחק, במקום של הפסד מרובה, וכיו"ב בדיני התורה), אלא באופן המתאים לבת שרה רבקה רחל ולאה, ובלשון הכתוב73 : "כאמה בתה", כך, שצריכה להתנהג כפי שהתנהגה שרה, כפי שהתנהגה רבקה, כפי שהתנהגה רחל וכפי שהתנהגה לאה!

ומה שהעולם אינו מתנהג כן – הרי זה בכדי שהיא תפעל לשנות את העולם!

אך עדיין יכולה לטעון שלא שייך להיות שונה מכולם – "כחתן בין האבלים"74. הן אמת שהנהגת העולם היא הנהגה של "אבלים", ואילו הנהגתה היא הנהגה של "חתן", אבל אעפ"כ, כשנמצאים בין אבלים, אי אפשר להתהלך כמו "חתן"!...

והמענה על זה: לכל לראש – אין לה ללכת למקום של ה"אבלים". ועוד ועיקר: במה דברים אמורים שאין מקום להתנהג "כחתן בין אבלים" – כשהם נשארים "אבלים", אבל בנדו"ד, כאשר היא תתהלך ביניהם כמו "חתן", אזי תפעל לשנות אותם שיהיו כולם "חתנים"!

ולהעיר: יכולה אמנם לקום בת ישראל ולומר אחרת (כמדובר לעיל75 ), אבל, אין זה באשמתה; לא סיפרו לה שהיתה אשה ושמה דבורה לאה שמסרה נפשה עבור הפצת המעיינות, ועי"ז פתחה את הדרך עבור כל נשי ובנות ישראל שגם אצלן תוכל להיות הנהגה כזו. ואילו היו מספרים לה כל זה – הנה לא זו בלבד שהיתה מדברת באופן אחר, אלא היתה מתנהגת באופן ש"בת קמה באמה (ואם היא נשואה – גם) כלה בחמותה"76, ועד שהן היו מתביישות מפני הנהגתה הטובה.

יג. וזוהי גם הוראה לכל אלו שיש להם שייכות לחינוך בנות ישראל:

יש לספר לבנות ישראל סיפור הנ"ל, ולבאר להן שסיפור זה מהוה הוראה לכל נשי ובנות ישראל,

– ובפרט שסיפור זה נמצא בשיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר שיצאה לאור באידית, וכפי שאמר בפירוש77, שהסיבה לכך שמוציא לאור מאמרים ושיחות באידית, היא, כדי שגם נשים יוכלו להבין זאת –

שבדרך זו צריכה להתנהג כל אשה ובת בישראל, ובכחה של כל אחת להתנהג כן בפועל, ולהעמיד "צבאות השם", ולומר עליהם – כשנצא בקרוב ממש מהגלות, בביאת משיח צדקנו – "ראו גידולים שגידלנו".

יש להסביר להן שכל פעולה שלהן נוגעת ביותר, ועליהן לפעול כל אחת במקומה, אצל "עניי עירך"78, ועד לפעולה בכל העולם, שהרי "כל או"א חייב לומר בשבילי נברא העולם"79, דקאי בפשטות על העולם כולו.

ובזה נכללת גם הפעולה על גוים שיהיו במעמד ומצב של ביטול כלפי בנ"י, וכמדובר לעיל80 אודות הסיפור שבסיום מסכת עבודה זרה, ששבור מלכא החשיב לכבוד את האפשרות לשמש יהודי – מר יהודא, ויתירה מזה: אפילו לשמש את באטי בר טובי שהי' עבדו של יהודי (ש"לא שקיל גיטא דחירותא"81 ).

דלכאורה אינו מובן: כיון שאמר לו "מר לא קים לי בגוי'", ויתירה מזה (לדעת ה"איכא דאמרי"), "אידכר מאי עבדת באורתא" – למה הטריח את עצמו לחתוך וליתן לו חתיכת אתרוג, ולא אמר לו שיעשה זאת בעצמו?! – אך הענין הוא, שכיון שהי' עבדו של יהודי, החשיב לכבוד את האפשרות לשמש גם אותו!

יד. וע"פ82 דברי רבינו הזקן83 שתורת החסידות שייכת לכל אחד ואחת מישראל, הרי מובן שגם הענין דהפצת המעיינות חוצה שייך לכל אחד ואחת מישראל,

– החילוק אינו אלא שיש מי שזוכה להתקשר ("אָנכאַפּן זיך אין דער קליאַמקע") מוקדם יותר, ויש מי שעושה זאת מאוחר יותר –

ולכן צריך כאו"א להפיץ את המעיינות עד ל"חוצה", ולעשות זאת כפי ההוראות של הקב"ה ש"גלה סודו אל עבדיו הנביאים"84, ולאח"ז – אל נשיאי ישראל האמיתיים, נשיאי חב"ד.

ואין לדחות ולומר שענין זה יכול להיות "בגלגול זה או בגלגול אחר" – כי, חשבון כזה היו יכולים לעשות לפני מאות שנים, משא"כ עתה, כשנמצאים בעקבתא דמשיחא ממש, וכבר עומדים לשרוף את חושך הגלות וכתלי הגלות85, ונשאר רק "לצחצח את הכפתורים"86 – אי אפשר לדחות זאת לזמן מאוחר יותר, אלא יפה שעה אחת קודם.

וע"י הפצת "נר מצוה ותורה אור"87, יחד עם ה"מאור" שבתורה, תורת החסידות, באופן דמוסיף והולך ואור, כהוראת נרות חנוכה, ומתוך שמחה וטוב לבב – אזי נזכה ל"הנסים כו' הפורקן כו' הנפלאות וכו'", ויקויים "מסרת כו' ורבים ביד מעטים כו' וזדים ביד עוסקי תורתך"82,

ועד לביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד "והיתה לה' המלוכה"88, ו"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"89, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לכמה מעסקני המוסד "בית רבקה" לומר "לחיים"].

* * *

טו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה אמר ר' אלכסנדרי כל העוסק בתורה לשמה כו'.

* * *

טז. הביאור בפירוש רש"י90 על הפסוק91 "אשר על ידו השני", "ארבע ידות כתובות כאן92, כנגד ארבע חרמים שמעל עכן שיצא ממנו. ויש אומרים כנגד ד' דברים שלקח, אדרת שנער ושתי חתיכות כסף של מאתים שקלים ולשון זהב",

– שכוונת רש"י אינה לתרץ היתור דהכפלת תיבת יד ד' פעמים (שהרי מצינו דוגמתו כמ"פ, וכמו בפסוק93 "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו גו' וישבות ביום השביעי גו' ויברך אלקים את יום השביעי"94 ), אלא לבאר תוכן הסיפור אודות לידת פרץ וזרח, שיצא פרץ לפני זרח שהוציא ידו תחילה (מעין הסיפור אודות לידת יעקב ועשו) – שדחיית זרח היא "סימן" שרומז על מאורע בעתיד ששייך לארבע ידות, שעכן, שיצא ממנו95, מעל בארבע חרמים.

ורש"י מוסיף: "וי"א כנגד ד' דברים שלקח" – כיון שד' דברים אלו נתפרשו בכתוב, משא"כ ארבע החרמים. אבל, לפי' הב', ה"ז ד' פרטים בלקיחה א', ולכן הפי' הראשון (והעיקרי) הוא כנגד ארבע חרמים, שהם ארבע פעולות שונות בזמנים שונים – ד' ידות.

והיינה של תורה, ש"זרח" הו"ע עבודת הצדיקים96, ו"פרץ" הו"ע עבודת התשובה97 שהיא בחילא יתיר, למעלה ממדידה והגבלה –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס98 בלקו"ש ח"ל ע' 184 ואילך.

יז. וממשיך רש"י: "ויקרא שמו זרח", "ע"ש זריחת מראית השני".

ומבואר במפרשי רש"י99, "דכיון דשם פרץ אינו אלא משום מעשה שהי', צריך לומר נמי ששם זרח אינו אלא משום מעשה שהי'".

אבל, ביאור זה הוא רק כאשר לומדים פירוש רש"י ע"ד הרמז והדרוש כו', ואילו בדרך הפשט, אין הכרח כלל לחפש טעם לקריאת שם100, גם כאשר מדובר אודות שני אחים שבא' מהם פירשה התורה טעם קריאת שמו101. וכפי שמצינו בקין והבל102 : "ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'", "ותוסף ללדת את אחיו את הבל", ורש"י לא פירש טעם קריאת שם הבל103 (אע"פ שישנו במדרשי חז"ל104, ובפרט בספרי קבלה105 ).

ויש לומר הביאור בזה:

התיבות "אשר על ידו השני" – מיותרות הם, דלכאורה הי' מספיק לומר "ואחר יצא אחיו ויקרא שמו זרח".

ולכן מפרש רש"י, שבתיבות "אשר על ידו שני" מפרשת התורה הטעם לקריאת שם "זרח" – "ע"ש זריחת מראית השני" (ולא ע"ש התחלת הלידה – שהוציא יד תחילה – שיכולה גם להקרא בשם זריחה, כמו זריחת השמש שענינה לידת השמש).

*

יח. עדיין נשאר לסיים הענינים שדובר אודותם בי"ט כסלו: בנוגע ל"הדרן", וגם בנוגע להמדובר אודות "חוק השבות".

ובהקדמה:

בהתחלת הדיבור אודות "מיהו יהודי", נאמר, שזוהי גזירה איומה – הן מצד עצם הענין, והן בגלל שעצם האפשרות לשאול שאלה כזו מורה על שפלות גדולה ביותר ("אַ מורא'דיקע געפאַלנקייט"), בה בשעה שבמשך אלפי שנים, החל ממתן תורה שאז נעשו בני ישראל לעם, לא העלה אף אחד על דעתו לשאול "מיהו יהודי"; יהודים לא שאלו זאת, ואפילו גוים לא שאלו זאת, כיון שכולם ידעו את המענה בפשיטות.

ועד שאפילו לפני שבע שנים שהתחילו לשאול "מיהו יהודי"106, השיבו על זה, ומיד ביטלו את כל הענין, ובאופן שגם השמאלנים הסכימו על כך.

ואילו עכשיו נפלו כל כך, שהתחילו עוה"פ (אותם אנשים ומאותה מפלגה) לעורר אותה השאלה, ולולי אותם "מהרסיך107 ומחריביך (ש)ממך יצאו"108, היו יכולים שוב לבטל את כל הענין, אך לפועל העמידו זאת על סדר היום, ופסקו – רח"ל – שגוי הוא יהודי!

במשך ששה חדשים האחרונים עסקו ללא הרף בגיור גרים שלא ע"פ הלכה, ועי"ז נגרמו צרות צרורות שעד היום הזה אי אפשר להפטר מהם, וכבר עכשיו לא יודעים מה נעשה כו', ועאכו"כ לאחרי שיעבור עוד זמן קצר, אינני יודע אם בכלל יוכלו לידע מה שנעשה, ועד שיכול להיות סכנה של טמיעה רח"ל!

והצרה היא גדולה יותר – שטוענים שזהו נצחון עבור דת!

איך מעיזים רבנים מוסמכים לומר שהפסק בנוגע ל"מיהו יהודי" הוא נצחון והישג עבור דת ישראל?!

ועוד זאת, שאין פוצה פה ומצפצף! – יכולים לומר כל דבר; שזוהי אתחלתא דגאולה, שהכל טוב וכו', וזהו הישג עבור דת, ואין פוצה פה ומצפצף!

יט. ובנוגע לעניננו:

נאמר בי"ט כסלו109 שב"חוק השבות" נכתב, שאפילו גוי או גוי', שהוריהם גוים, אם הי' להם סבא יהודי או סבתא יהודי', רושמים אותו בתור יהודי. ושאלו על זה: איך יכולים לומר דבר כזה, בה בשעה שב"חוק השבות" לא כתוב שרושמים אותו בתור יהודי?!

ובכן: טענה זו היא ע"ד המדובר פעם110 אודות "משפט בייליס", שכאשר לא הי' מה לטעון, טענו, שה"בול" שעליו מודפסת תמונת הקיסר, הודבק בצורה הפוכה ("מיטן קאָפּ אַראָפּ"), כך, שזוהי מרידה במלכות... ומכאן ראי' שבייליס הרג "שייגעץ"!...

ועד"ז בנדו"ד: כשאין מה לטעון, מוצאים שאלה כזו!

בחוק השבות אמנם לא כתוב שהוא יהודי, אבל כתוב שם שנותנים לגוי את כל הזכויות בארץ ישראל כמו ליהודי, שהרי חוק השבות בנוי על דברי הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת"111, והיינו, שארץ ישראל שייכת ליהודים לא בגלל שכך אמר "בלפור" וכיו"ב, אלא בגלל שהקב"ה נתן את ארץ ישראל לבנ"י, ולכן, כשיהודי מחליט שרצונו לשוב לארץ אבותיו, נותנים לו את כל הזכויות, כיון שזוהי הארץ שלו; ומיד לאחרי זה ובהמשך לזה נאמר, שגם גוי, שאביו ואמו גוים, אם היו לו סבא, סבא רבה או סבתא יהודים, הנה בזכותם נותנים לו את כל הזכויות בא"י, אם ירצה לדור בה.

כלומר: באותו מקום שכותבים שא"י שייכת ליהודים, כותבים שנותנים לגוי חלק בא"י – שזהו דבר שהוא היפך השכל, היפך "ברית בין הבתרים", ואפילו היפך שכלו של הגוי!

כ. ועד"ז בנוגע לחומר הענין ד"מיהו יהודי" – שכותבים על גוי שהוא יהודי, וכפי שרואים את כל הצרות שבאים מזה – היפך הבטחון של בנ"י.

וכבר דובר112 אודות החידוש הנפלא שבדברי הרמב"ם113 בנוגע לישראל הבא על העכו"ם – על יסוד הדיוק בלשון הכתוב114 "כי יסיר את בנך מאחרי" – ש"הבן מן הכותית אינו בנו, שנאמר כי יסיר .. מסיר אותו מלהיות אחרי ה'", והיינו, שעי"ז גורמים לכך שבמקום שיוולד יהודי – נולד גוי!

והגע עצמך:

בכלל לא קיימת מציאות כזו, כי, מי שנולד יהודי, נשאר יהודי לעולם, שהרי "אע"פ שחטא ישראל הוא"115, ואי אפשר לשנות זאת [יכולים להרוג אותו, אבל אז הורגים רק את הגוף, ואילו הנשמה נשארת נשמה יהודית], ומי שנולד גוי, נשאר גוי.

אבל ישראל הבא על העכו"ם, מסיר את הבן מלהיות אחרי ה' – שבמקום שהוצרך להוולד יהודי, נשמה יהודית בגוף יהודי, נולד רח"ל גוי, צורר ישראל, כמבואר בספרים116 מה קורה עם ילדים כאלו!

וכל זה – בגלל שרוצים לומר על גוי שהוא יהודי, למרות שזהו היפך המציאות; כשם ששתים ועוד שתים הם לא חמש, אלא ארבע, כך אי אפשר לומר על גוי שהוא יהודי, כיון שגוי הוא גוי ולא יהודי. ובגלל זה, הנה במקום שיוולד יהודי – שזהו דבר שהוא להוט אחריו ("ער קאָכט זיך אין דעם"), שרוצה שיתוסף עוד "עולה" ועוד "מתיישב" – ניתוסף רח"ל עוד גוי!

וכאמור לעיל – אין פוצה פה ומצפצף, אף אחד לא אומר על זה מאומה, ובלשון שכותב רבינו הזקן בסוף אגרת הקודש117 : "גוואַלד גוואַלד"!...

כא. נשאר גם לסיים המדובר אודות סיום המסכת, אבל כיון שזהו ענין של "פיקודי ה' ישרים משמחי לב"118, אין לערב זאת עם ענין נוסף בהמשך להאמור לעיל:

האמת היא, שהדיבור אודות "מיהו יהודי" לא צריך להיות ענין שלי. – יש עסקנים, הן בליובאַוויטש והן בעולם בכלל, וא"כ, למה אני צריך להיות זה שצריך לדבר אודות "מיהו יהודי", ודוקא בשבת, בהתוועדות חסידית, ולבטל את הזמן של כולם, שלולי זאת, היו מסתמא אומרים תהלים, או אוכלים "טשאָלנט" או "קוגל" או שאר מאכלים ערבים – בתור עונג שבת, כמ"ש119 "וקראת לשבת עונג", ע"י יין ישן ובשר שמן120, ולמה צריך אני לנצל את הזמן כדי לדבר אודות "מיהו יהודי"?!

אך הסיבה לכך היא – בגלל שהעסקנים לא עושים מאומה בדבר! – הם מעוניינים רק בכך שיקראו "טשערמאַן", "פּרעזידענט" או "דירעקטאָר" (יושב ראש, נשיא או מנהל), ומלבד זאת, אינם עושים מאומה, מלבד מה שצריך כדי לצאת ידי חובה עבור הבעלי-בתים... כאשר הבעלי-בתים מסתכלים למזרח או למערב, אומרים להם יישר-כח וגם מסתכלים לשם... ויותר מזה לא עושים מאומה! ולכן מוכרחני לדבר על זה.

אבל לאמיתו של דבר – בשביל מה יש צורך ב"עסקן", אם לא בשביל לדבר אודות "מיהו יהודי"?!

עורכים אסיפות וכו', ולא עולה בדעתו של אף אחד לדבר אודות "מיהו יהודי"!

שאלתי לא': מדוע אינכם מרעישים אודות הגזירה של "מיהו יהודי", והשיב לי, שהוא עסוק! במה אתה עסוק? – בדברים חשובים יותר. וכששאלתיו: וכי יש דבר חשוב יותר מאשר "מיהו יהודי", הודה בעצמו שאכן אין דבר חשוב יותר מזה, והסיבה לכך שאינו מדבר על זה היא – בגלל שאין זה "אקטואלי" (לפי נוסח אחד) או שאין זה "פופולרי" (לפי נוסח שני). ונוסף לזה טוען הוא: מהו הצורך לדבר אודות ענין שלא יכולים לפעול בו מאומה?! ומביא ראי' ממני, שאני מדבר אודות "מיהו יהודי" כבר כמה חדשים, ולא פעלתי מאומה, וא"כ, למה לו לבזבז את זמנו לדבר על זה – די בכך שאני מבזבז את זמני!

אבל, יש ציווי בתורה: "הוכח תוכיח את עמיתך"121, ולא רק פעם אחת, או שלש פעמים, שע"פ תורה יש לזה תוקף הכי גדול של "חזקה"122, וגם לא שלש פעמים שלש, עשר פעמים שלש, או שלושים פעמים שלש, אלא "אפילו מאה פעמים"123, והיינו, שאפילו אם הוכיח כבר תשעים ותשע פעמים, צריך לחזור ולהוכיח!

וכל זה – אפילו כשלא הי' חסר מאומה בתוכחה הקודמת (כי אם הי' חסר בה, אינה נחשבת תוכחה), אלא היתה בשלימות, "עד הכאה"124, וכיו"ב בשאר הפרטים, ובדברים היוצאים מן הלב125, ואעפ"כ, יש חיוב בתורה לחזור ולהוכיח "אפילו מאה פעמים".

ובכן: כבר דיברתי על זה כמה פעמים, ורשמו את הדברים וכו'82, ובזה מסתיים הדבר... בשביל מה דיברתי על זה אם לא כדי לקיים בפועל "הוכח תוכיח" "אפילו מאה פעמים"?!...

ועדיין יש אצלי חקירה בפירוש "אפילו מאה פעמים" – אם הכוונה "מאה פעמים" בדיוק, לא פחות, אבל גם לא יותר, והיינו, שאם כבר הוכיח מאה פעמים, שוב אינו חייב להוכיח (ואז יכול לילך לישון, או – אם הוא "מתמיד" – לילך ללמוד), או שיש חיוב להוכיח גם יותר ממאה פעמים126.

אינני סופר כמה שבתות דיברתי כבר על זה, ומתי תהי' כבר השבת המאה... אלא זוהי פשוט חקירה בנגלה!

אבל כל ה"חקירה" היא רק ע"פ נגלה, ואילו ע"פ פנימיות הענינים, הנה בודאי שכל זמן שלא תוקן הדבר, והוא יודע שלא תוקן, אינו יכול לנוח, אלא עליו להמשיך להוכיח, לומר תהלים וכו', עד שיתוקן הדבר.

כב. ועתה נעבור לענין שמח (אף שגם אודות ענין זה לא הייתי צריך לדבר, אלא מפני שמישהו אחר לא מדבר על זה) – בנוגע ל"דינער" שייערך מחר לטובת ישיבת תומכי תמימים127 :

דובר בי"ט כסלו128 ש"דירה נאה" היא אחד הענינים ש"מרחיבין דעתו של אדם"129. וכמו"כ צ"ל הרחבה בכל הענינים – "מטל השמים ומשמני הארץ וגו'"130, ולא רק לפי הפירוש ש"מטל השמים זו מקרא ומשמני הארץ זו משנה וכו'"131, אלא גם כפשוטו, שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"132.

ובפרט בנוגע לתלמידים שצריכים ללמוד תורה בהרחבת הדעת – בודאי צ"ל הרחבה ב"דירה נאה" ובכל הענינים, וכמו"כ הרחבה אצל המלמדים והמדריכים, ראשי-הישיבות והמשפיעים בחסידות, משגיחים ומנהלים וכל המתעסקים.

ובהתאם לכך יש לעורר אודות ההשתתפות של כל אחד ואחד, ובאופן שיתנו ביד רחבה, והקב"ה יתן לכל אחד בהרחבה.

וכיון שנשארו כמה שעות שבהם יכול עדיין הקב"ה ליתן עשירות כדי שיוכלו ליתן בהרחבה – תהי' כבר ההחלטה ליתן בהרחבה, והעיקר, שבשעה שנותנים בפועל את התרומות ומעשרות וכו' (ככל הלשונות), יהי' זה בהרחבה.

ועכשיו, שליחותייהו דרבנן – או שליחותי' דשמשא... – קא עבדי, בנוגע להכרזה אודות המקום והזמן.

(והוסיף בבת-שחוק:) מסתמא יספיק שיכריז גם זה שלא משלמים לו כסף עבור "שמשות".

ויה"ר שכל זה יהי' בהצלחה רבה ומופלגה, ובאופן דמוסיף והולך ואור, כהוראת ימי חנוכה הבאים לקראתנו לטובה.

* * *

כג. בנוגע להמשך ה"הדרן" שנערך בי"ט כסלו – הנה מפני קוצר הזמן, ישאירו זאת לשבת הבאה133, בלי נדר.

וישנו ענין נוסף, שמפני סיבות לא נזכר בהתוועדות די"ט כסלו:

בדרך כלל נהוג, שנוסף על סיום הש"ס, עורכים גם סיום על ספר התניא, כיון שלימוד שיעורי התניא כפי שנחלק לימי השנה, מסתיים ביום שלפני י"ט כסלו, ובי"ט כסלו מתחילים עוה"פ ללמדו מחדש.

[וכאן המקום להזכיר עוה"פ (אף שבאמת אין צורך כלל להזכיר זאת) ע"ד לימוד שיעורי חת"ת – ללמוד שיעור תניא, נוסף על השיעור בחומש, בכל יום ויום, שהרי "כל יומא ויומא עביד עבידתי'"134 ].

וכיון שחלוקת התניא לימי השנה היא באופן שמתחילים מ"דף השער" עד לסיום אגרת הקודש, הרי מובן, שכאשר עורכים סיום על ספר התניא, יש לקשר את הסיום של אגרת הקודש עם "דף השער", וכפי שכבר נערך פעם "סיום" כזה135.

אך ישנו ענין נוסף: ידוע שבחלק ראשון של ספר התניא יש נ"ג פרקים, כנגד נ"ג הימים שישב רבינו הזקן במאסר136. ומזה מובן, שחלק ראשון של ספר התניא נחשב לענין בפני עצמו. ולכן, יש מקום לערוך סיום על חלק ראשון שבתניא, ולקשרו עם התחלת התניא, וכפי שכבר נדפס מכתב בענין זה137.

כד. סיום חלק ראשון של ספר התניא הוא: "ובזה יובן היטב מ"ש138 כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא וכמ"ש במ"א".

והכוונה בזה139 לד"ה כי ביום הזה יכפר בלקו"ת140, וז"ל: "להבין מ"ש כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, פי' ע"ד משל כשם שהאש אינו מאיר ואינו נתפס להקרא בשם אור ואש כלל עד שנאחז בפתילה או בעצים, כי טבע האש להסתלק למעלה לשרשו ויסודו, כך .. אי אפשר להקרא בשם אור ה' ואינו נתפס בשם אור וזיו כלל כ"א ע"י המשכות והשתלשלות המדרגות רבות שיהי' נתפס האור כמו בעשי' גשמיות כו'".

ועד"ז מבואר כאן, ש"כמו שבנר הגשמי האור מאיר ע"י כליון ושריפת הפתילה הנהפכת לאש, כך אור השכינה שורה על נפש האלקית ע"י כליון נפש הבהמית והתהפכותה .. כי ע"י התהפכות נפש הבהמית .. נעשה בחי' העלאת מ"ן להמשיך אור השכינה היא בחי' גילוי אור א"ס ב"ה על נפשו האלקית כו'".

וצריך להבין:

מדוע דוקא על העבודה ד"כליון נפש הבהמית והתהפכותה" נאמר "ובזה יובן היטב מ"ש כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא" – דלכאורה, גם נפש האלקית מצד עצמה, שבהיותה למטה ה"ה במדידה והגבלה, צ"ל עבודתה דוגמת הפתילה או העצים שבהם תהי' אחיזת האש ד"ה' אלקיך אש אוכלה הוא"141, ומהו הדיוק שענין זה נעשה דוקא ע"י העבודה ד"כליון נפש הבהמית והתהפכותה"?

כה. והביאור בזה:

רבינו הזקן מדייק "להמשיך אור השכינה היא בחי' גילוי אור א"ס ב"ה", והיינו, שלא מדובר כאן אודות המשכת אלקות סתם, אלא אודות המשכת "אור א"ס ב"ה" – המשכה מבחי' אוא"ס שלפני הצמצום, למעלה מכל הגילויים, שזוהי המשכת העצמות, שענין זה הוא בכח נש"י דוקא, דכיון שמושרשים למעלה מכל הענינים, עד לבחי' העצמות, לכן ביכלתם לפעול המשכת העצמות.

וענין זה – המשכת העצמות – יכול להיות דוקא ע"י העבודה דהתהפכות נה"ב, כי, ע"י העבודה דנה"א מצד עצמה, אפילו שלימות העבודה, יכולים להגיע רק בבחי' ד' אותיות שם הוי', ועד אפילו בבחי' קוצו של יו"ד (אבל לא למעלה מזה), שכל זה אינו אלא בחי' הגילויים, שעל זה נאמר בתניא142 "הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית'" – ירידה לגבי עצמות דוקא (ולא לגבי חכמה או בינה כו'); ואילו המשכת העצמות143 יכולה להיות דוקא ע"י העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא שבהפיכת נה"ב, מצד יתרון האור מן החושך דוקא (למעלה מהאור של נה"א מצד עצמה).

וזהו שמסיים רבינו הזקן "ובזה (דוקא) יובן היטב מ"ש כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא" – שדוקא ע"י "כליון נפש הבהמית והתהפכותה" יובן בעומק יותר הענין ד"ה' אלקיך אש אוכלה הוא", כיון שהפיכת נה"ב הוא הענין שבו נאחז "אור השכינה היא בחי' גילוי אור א"ס ב"ה", המשכת העצמות, להיות "אש אוכלה", לאכול ולכלות אותה.

*

כו. הביאור באגה"ת144 פ"ה, "אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית', כי הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, ומלא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מיני' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ואיהו ממלא כל עלמין וכו'",

ובלקוטי לוי"צ145 : "הביא ד' ראיות, שנים הראשונים מפסוקים, ושנים האחרונים ממאמרי רז"ל בזהר הקדוש, הוא לנגד הד' אותיות דשם הוי' .. י"ו, חכמה וז"א, הם דכורין, שדכורא כולל נוקבא ג"כ .. ה"ה, בינה ומלכות, הם רק נוקבין. זהו את השמים ואת הארץ אני מלא הוא לנגד חכמה, י' של שם, דכורא, הכולל נוקבא ג"כ, לכן כתיב ואת הארץ (שארץ היא נוקבא) ג"כ. מלא כל הארץ כבודו הוא לנגד בינה, ה' ראשונה של שם, נוקבא, לכן כתיב רק ארץ בלבד. ולית אתר כו' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת כו' הוא לנגד ז"א, ו' של שם, דכורא, הכולל נוקבא ג"כ, לכן איתמר ועל הארץ ג"כ .. ואילו ממלא כל עלמין כו' הוא לנגד מל', ה' אחרונה שבשם וכו'",

– (א) שמבאר ש"הביא ד' ראיות .. לנגד הד' אותיות דשם הוי'", ולא חילק "ולית אתר פנוי מיני' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" לב' ראיות, גם לנגד קוצו של יו"ד146, כיון שלא נאמר "ו.בשמים ממעל גו'" (בוא"ו המוסיף), כמו בשאר הראיות147, (ב) במ"ש "ולית אתר כו' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת כו'", לנגד ז"א, נכלל גם דעת148, פנימיות המדות149, שעולה עד הכתר, ולכן דוקא כאן נאמר "לית אתר פנוי מיני'", שמורה על ביטול גדול ביותר150 –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס151 בלקו"ש חל"ט ע' 73 ואילך.

*

כז. עומדים עתה לקרוא בתפלת מנחה "ויהי מקץ שנתיים ימים"152 :

ידוע153 שיש ב"מקץ" ב' ענינים: "קץ הימים"154 (במ"ם), ו"קץ הימין"155 (בנו"ן).

והענין בזה – ש"קץ הימים" הוא סוף זמן הגלות, ומזה באים ל"קץ הימין", שהו"ע הגאולה, כי, כל הענינים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות156, ולכן ע"י העבודה ב"קץ הימים" באים לגאולה שהו"ע "קץ הימין" (כהפירוש הב' ב"קץ" שהוא מלשון התחלה – התחלת הגאולה).

ואז יראו שכל ענין הגלות הי' בבחי' "ופרעה חולם"152 – "היינו כחולמים"157.

ובהמשך לזה קורין ע"ד ההכנה משבע שנות השובע לשבע שנות הרעב158, ובלשון המדרש159 : "יוסף כנס משנות השבע לשנות הרעב, אף אנו כנס לנו מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא", וכמארז"ל "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו"160, ו"מי161 שטרח בערב שבת יאכל בשבת"162.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "כי אלקים יושיע ציון"].