בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תשל"א.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.
א. על הפסוק1 "ביום השמיני עצרת תהי' לכם גו' והקרבתם גו' פר אחד וגו'", איתא בגמרא ובמדרש2 : "פר יחידי .. כנגד אומה יחידה", והיינו, ששמע"צ קשור במיוחד עם בנ"י – "לכם" דוקא.
ואע"פ שגם ביוהכ"פ מקריבים פר יחידי – הרי רק בשמע"צ באה הקרבת פר אחד לאחרי הקרבת שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם2, ולכן מודגשת בגלוי יותר השייכות של ה"פר יחידי" לבנ"י דוקא3.
ואין לומר שהקרבת ה"פר אחד" בשמע"צ היא בהמשך לענין ד"פוחת והולך"4 שבהקרבת השבעים פרים, ביום ראשון י"ג פרים, ביום שני י"ב פרים וכו', עד לשמע"צ שבו מקריבים רק פר אחד,
[ולהעיר, שהענין ד"פוחת והולך" מתחיל (לא רק מיום השני ואילך, אלא ישנו) כבר ביום הראשון – כמובן ממאמר הבחיי5 "התינוק משעה שנולד מתחיל להתייבש" (ולא כמו השמים והארץ, שהם "חזקים כיום הבראם", כמ"ש בירושלמי6 על הפסוק7 "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"), דכיון שיש זמן שבו רואים בגלוי שיש בו ענין היובש וההפסד, הנה מזה מוכח שכן הוא גם ברגע הראשון, אף שאין זה נראה בגלוי עדיין, ועד"ז בנדו"ד, שכיון שלאחרי זמן פוחת והולך מספר הפרים, הרי מוכח שכבר ברגע הראשון הרי זה באופן ד"פוחת והולך", אף שעדיין אין זה נראה בגלוי],
כי, הענין ד"פוחת והולך" מי"ג פרים עד שבעה פרים8 הוא בסדר והדרגה, י"ג ואח"כ י"ב וכו', ואם שמע"צ הי' בהמשך ל"פוחת והולך" שבשבעת הימים, היו צריכים להקריב בו ששה פרים;
וכיון שמקריבים רק "פר אחד", הרי מובן, שאין זה שייך לסדר ד"פוחת והולך", אלא זהו ענין מיוחד בפני עצמו – "פר יחידי .. כנגד אומה יחידה".
ב. ועפ"ז מובן גם דיוק לשון חז"ל "פר יחידי", אף שבפסוק נאמר "פר אחד"9 – כי:
הענין ד"אחד" יכול להיות בב' אופנים: (א) אחד שיש שני לו, כמו "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד"10, שלאחריו יש יום שני, יום שלישי וכו', (ב) "יש אחד ואין שני לו"11 (לא כמו "ראשון" שלעולם יש שני לו); משא"כ "יחיד" הוא לעולם באופן שאין שני לו.
ולכן דייקו חז"ל לומר "פר יחידי" – כדי לבאר שהפירוש ד"פר אחד" הוא באופן ש"אין שני לו" כמו "יחיד".
ג. אך עפ"ז אינו מובן מהו ענין הבחירה בישראל – כמ"ש בקאַפּיטל הקשור עם תקיעת שופר: "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה"12, ועד"ז "אתה בחרתנו מכל העמים"13, דקאי על מתן-תורה, כדאיתא בשו"ע14 ש"כשיאמר ובנו בחרת יזכור מתן תורה":
ובהקדים – שענין הבחירה שייך רק בין שני דברים ששייכים ודומים זל"ז, משא"כ בדברים ששונים זמ"ז לגמרי, לא שייך לומר שבוחרים באחד מהם. ולדוגמא: אש ומים, או גשמיות ורוחניות – להיותם דברים שונים לגמרי, לא שייך לומר שבוחרים באחד מהם, דממה-נפשך: אם רצונו באש, מוכרח ליקח האש, ואם רצונו במים, מוכרח ליקח המים, ועד"ז בנוגע לגשמיות ורוחניות, כך, שאין זה ענין של בחירה.
ובנדו"ד, כיון שבנ"י הם "אומה יחידה", היינו, שאין אומה נוספת שדומה להם – איך שייך לומר שבוחרים בהם?!
ולהעיר, שענין הבחירה שבמ"ת קשור עם מ"ש בהתחלת פרשת ברכה15 : "וזרח משעיר למו", "שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה, ולא רצו", "הופיע מהר פארן", "שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה, ולא רצו", וכמארז"ל16 "החזירה הקב"ה (את התורה) על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה", באמרם "נעשה ונשמע"17 ; אבל, כיון שאמרו רז"ל בנוגע להר סיני: "הר שירדה שנאה לעכו"ם עליו"18, הרי מובן, שאומות העולם אינם שייכים כלל לתורה. וא"כ, איך שייך לומר "אתה בחרתנו מכל העמים"?!
ועד"ז צריך להבין מ"ש19 "הלא אח עשו ליעקב", ואעפ"כ, "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי" – דלכאורה אינו מובן: כיון ש"את עשו שנאתי", איך יתכן ש"אח עשו ליעקב"?!
ד. ויובן בהקדם הביאור בגודל השמחה דשמע"צ ושמח"ת:
מבואר בדרושי חסידות20 שזהו כמשל בן מלך שיצא ממאסר ושבי', שאז השמחה היא גדולה ביותר (עוד יותר מכמו שלא הי' במאסר כלל), בגלל שמתגלית ההתקשרות של בן המלך עם אביו המלך.
כלומר: אין הכוונה שהיציאה מהמאסר והשבי' פועלת ח"ו את ההתקשרות; ההתקשרות ישנה גם מקודם לכן, אלא שהעובדה שהי' תחילה במאסר ושבי' ואח"כ יצא לחירות, מגלה את ההתקשרות.
ומובן, שלאחרי כל מה שמבואר בחסידות שענין הגילויים הוא שלא בערך לגבי העצם כו', הרי ענין הגילויים הו"ע נעלה ביותר ("אַ געוואַלדיקע זאַך"), וכמ"ש21 "וירא אלקים את האור (שהו"ע הגילוי) כי טוב".
וכיון שיציאת בן המלך מהמאסר ושבי' מגלה את התקשרותו לאביו המלך, לכן השמחה היא גדולה ביותר.
ועד"ז בנוגע לשמע"צ ושמח"ת:
אע"פ שהיציאה מהמאסר ושבי' היתה כבר ביוהכ"פ, שאז אמר הקב"ה "סלחתי כדברך"22 – הרי גם לאח"ז עוסקים עדיין בעבודת הבירורים, שזהו תוכן הענין דהקרבת שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם,
– שאין זה כמו העבודה שתהי' לעתיד לבוא, דכיון שיקויים היעוד23 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", אזי תהי' העבודה באופן של הליכה "מחיל אל חיל" בטוב וקדושה גופא24 –
ורק בשמע"צ ושמח"ת, לאחרי שמסתיימת העבודה דבירור שבעים אומות העולם, ומקריבים פר יחידי כנגד אומה יחידה – הרי זה בדוגמת יציאת בן המלך ממאסר ושבי', ולכן מתגלית אז ההתקשרות העצמית של בנ"י עם הקב"ה, ומצד זה היא גודל השמחה.
ולכן נקרא היו"ט בשם "שמיני עצרת", שמורה שבא בהמשך לשבעת ימי חג הסוכות, שבהם עוסקים בבירור שבעים האומות, ומזה באים אח"כ להקרבת פר יחידי כנגד אומה יחידה, שאז ישנה בגלוי ההתקשרות של הקב"ה עם בנ"י.
ה. וזהו גם הענין ד"אתה בחרתנו מכל העמים":
הלשון "בחירה" מורה שענין זה נלקח ממקום שבו לא שייך ענין של הכרח ח"ו, להיותו מקום שלמעלה מענין של ציור, והיינו, שזהו ענין שלמעלה מגילויים (כולל גם שרש ומקור הגילויים), שככל שתגדל מעלתם, הרי זה בציור מסויים, ולכן יש להם איזה נטי' כו', ואילו ענין הבחירה הוא ממקום שלא שייך בו ענין של הכרח כלל;
אבל ההתגלות של ענין הבחירה היא עי"ז שישנה תחילה המציאות של "כל העמים", ולאח"ז "אתה בחרתנו מכל העמים".
והתגלות זו קשורה עם הענין ד"באור פני מלך"25, שהרי אור הו"ע הגילוי, ו"באור פני מלך – חיים"25, וכפי שאומרים בנוסח ברכת הגשם בשמע"צ: "לחיים ולא כו'", "לברכה ולא כו'", "לשובע ולא כו'"26.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, שכל אלו שרוצים לומר "לחיים", יאמרו עכשיו "לחיים" לפני השקיעה. ולאחר שענה לכו"כ "לחיים ולברכה", אמר: "לחיים ולברכה" לכולם].
* * *
ו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ביום השמיני עצרת תהי' לכם.
* * *
ז. בשמח"ת קורין פרשת וזאת הברכה, שהיא סיום כל התורה, ומיד מתחילים לקרוא פרשת בראשית, שהיא התחלת כל התורה. וע"פ הכלל ש"נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן"27, מובן, שיש שייכות בין פרשת ברכה, סיום כל התורה, עם פרשת בראשית, התחלת כל התורה28.
ובזה גופא – יש שייכות יתירה בין הפסוק האחרון של פרשת ברכה עם הפסוק הראשון של פרשת בראשית.
ובפסוקים אלו גופא, שיש בהם כמה תיבות (וכמה פירושים) – הנה ע"פ הכלל הנ"ל, מובן, שעיקר השייכות היא בין התיבה האחרונה: "ישראל", עם התיבה הראשונה: "בראשית", ובעיקר – כפי שתיבות אלו מתפרשים בפירוש רש"י ע"ד הפשט [שיכול להיות רק באופן אחד, כמו הלכה לפועל שיכולה להיות רק באופן אחד, ועל זה אמרו29 "והוי' עמו שהלכה כמותו", ולא כמו שאר חלקי התורה שיכולים להיות בכמה אופנים, ו"אלו ואלו דברי אלקים חיים"30 ], כמובן מפסק ההלכה בנוגע לשנים מקרא ואחד תרגום, שלימוד "הפרשה עם פירוש רש"י כו' מועיל יותר מהתרגום"31.
ח. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק32 "(אשר עשה משה) לעיני כל ישראל", "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר33 אשר שברת, יישר כחך ששברת" – שהתורה מסיימת בענין שבירת הלוחות34 שהוא היפך שבחן של ישראל35 (נוסף לכך שזהו היפך הכלל שצריך לסיים בדבר טוב36 ), בגלל שעי"ז ניתוסף העילוי דלוחות שניות (שהם באופן ד"כפלים לתושי'"37 ), שקשור עם העילוי דבעלי תשובה38 לגבי צדיקים, כמארז"ל39 במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם40,
והשייכות ל"בראשית ברא אלקים וגו'"41, דכיון שאפילו על העלם והסתר כמו שבירת הלוחות אומר הקב"ה "יישר כחך", שבכחו של יהודי לעשות מזה עילוי, הרי בודאי שאין לו מה להתפעל מהעלם והסתר העולם42, ובכחו לברוא עולם חדש43 –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס44 בלקו"ש ח"ט ע' 238 ואילך.
[לאחרי ברכת המזון התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "עוצו עצה ותופר"].
הוסיפו תגובה