בס"ד. שיחת ש"פ וישלח, י"ד כסלו, ה'תשל"א.
בלתי מוגה
א. יום הש"ק זה – שבין יו"ד כסלו לי"ט כסלו [שמוכרח להיות שבת ביניהם, שהרי אי אפשר לשבעת ימים בלי שבת, ובפרט שבין יו"ד לי"ט יש שמונה ימים, שאז יכול להיות שיהיו ב' שבתות ביניהם] – מחבר את שני הענינים: יו"ד כסלו – יום הגאולה של אדמו"ר האמצעי, עם י"ט כסלו – יום הגאולה של רבינו הזקן.
ובהקדמה – שביום השבת יש שני ענינים: (א) "מיני' מתברכין כולהו יומין"1, היינו, שמיום השבת נמשכת ברכה לכל ימי השבוע שלאחריו, ומצד זה שייך יום השבת לימי השבוע שלאחריו. (ב) "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"2, "ויכולו" מלשון תענוג3, והיינו, שיום השבת פועל תענוג ושלימות בכל ימי השבוע שלפניו, ומצד זה שייך יום השבת לימי השבוע שלפניו. וכמובן גם ממארז"ל4 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", היינו, שיום השבת תלוי בעבודת ששת הימים שלפניו.
ומצד השייכות של יום השבת הן לימי השבוע שלפניו והן לימי השבוע שלאחריו – שייכות גלוי' עד שנוגעת גם להלכה בפועל5 – הרי הוא מחבר אותם.
ובנדו"ד, יום השבת שבין יו"ד כסלו, שחל בימי השבוע שלפניו, לי"ט כסלו, שחל בימי השבוע שלאחריו – מחבר את שני הענינים דיו"ד כסלו וי"ט כסלו.
וכללות הענין בזה – שאע"פ שיש חילוקים בין הגאולה של אדמו"ר האמצעי ביו"ד כסלו לגאולה של אדמו"ר הזקן בי"ט כסלו (כמבואר בשיחות רבותינו נשיאינו), הרי הם משתווים בכך ששניהם קשורים עם תורת החסידות והפצת המעיינות (וכמובן גם ממ"ש אדמו"ר האמצעי בהקדמתו לכמה מספריו, ש"אין כאן רק דברים מלוקטים ומיוסדים על דרכי אור האמת שהאיר לנו אבא מארי הגאון ז"ל כו'"6, "אין דבר נוסף מעצמי כו'"7, כך, ששניהם ענין אחד); וביום השבת שביניהם ומחבר אותם, מודגשת שייכותם בגלוי.
ב. ויש מעלה נוספת ביום הש"ק זה – שהוא באמצע החודש, בזמן ש"קיימא סיהרא באשלמותא"8 (דאף שבפרטיות הרי זה ביום ט"ו בחודש, הנה בכללות יותר הרי זה מתחיל כבר ביום י"ד9 (ותלוי לפי איזה מולד10 מחשבים)).
והענין ד"קיימא סיהרא באשלמותא" קשור גם עם הפצת המעיינות (תוכן ענינם של יו"ד וי"ט כסלו), כי:
סיהרא – מורה על ספירת המלכות. ובזה גופא הנה נוסף על מעמדה ומצבה של ספירת המלכות כפי שהיא מצד עצמה, יש גם מעמד ומצב שניתוסף בה שלימות ("קיימא סיהרא באשלמותא"). וע"ד מ"ש ביעודים דלעתיד לבוא: "והי' ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חציים אל הים הקדמוני"11, היינו, שמ"ירושלים", שקאי על ספירת המלכות, יומשכו "מים חיים" גם אל הים הקדמוני כו'12. ובכללות הרי זה תלוי בעבודתם של ישראל באופן של שלימות היראה – שזהו ענינה של ירושלים, ע"ש יראה וע"ש שלם13.
וענין זה קשור גם עם יו"ד וי"ט כסלו – ע"פ ביאור אדמו"ר הזקן בתורה אור14, ואדמו"ר האמצעי בתורת חיים15, שיו"ד מורה על חכמה תתאה, ספירת המלכות (סיהרא), וכיון ש"אבא יסד ברתא"16, הרי זה קשור גם עם היו"ד העליון, בחי' חכמה עילאה; וי"ט בגימטריא "חוה", דקאי על ספירת המלכות כפי שיורדת למטה לברר בירורים דקליפת נוגה, וזוהי השייכות ל"חוה", שהיא "עזר כנגדו"17, וכמארז"ל18 "אדם מביא חטין חטין כוסס" (בתמי'), שעל ידה נעשית עבודת הבירורים, ועי"ז נעשית השלימות דספירת המלכות – "קיימא סיהרא באשלמותא", כנ"ל בענין "יצאו מים חיים מירושלים גו' אל הים הקדמוני".
וזהו גם תוכן הענין דהפצת המעיינות חוצה, שגם ב"חוצה" יגיעו ה"מעיינות" – כפי שהתחיל ע"י רבינו הזקן בעיקר לאחרי המאסר והגאולה די"ט כסלו19, ונמשך בדור שלאח"ז ע"י אדמו"ר האמצעי, שגם אצלו הי' ענין של מאסר וגאולה,
– וכמבואר בשיחה הידועה20 אודות החלום של אדמו"ר האמצעי, שפתרונו נתגלה ע"י אדמו"ר הזקן, שהחידוש שלו הוא בעשיית בעלי-תשובה, היינו, שאפילו מי שהי' לפנ"ז ב"חוצה", יגיעו גם אליו ה"מעיינות" –
ובהמשך לזה השתדלו רבותינו נשיאינו נשיאי חב"ד בכל הדורות, ובפרט בדורנו זה, שתהי' הפצת המעיינות עד ל"חוצה", היינו, שגם כאשר יוצאים ל"חוצה", ופוגשים מישהו שלעת-עתה אין לו שייכות כלל, צריכים להביא אליו את ה"מעיינות", וללמוד עמו לא רק אל"ף בי"ת כפשוטו, אלא גם אל"ף בי"ת של תורת החסידות.
ואע"פ שעדיין אינו יכול ליקח את המעיין כולו, כיון שאינו יכול לקבל אור רב – צריכים להתחיל עם טיפה אחת (שזוהי תכונתו של מעין, שנובע טיפין טיפין), וכיון שזוהי טיפה של מעין, ממקור מים חיים, יש בכחה לטהר21 ולשנות את המצב מן הקצה אל הקצה, ועד שמטיפה זו נמשך ומוסיף והולך עד שנעשה נהר גדול שפורץ על כל גדותיו.
ג. וזהו גם הענין ד"פדה בשלום נפשי גו' כי ברבים היו עמדי"22 – שגם כאשר יוצאים ל"רשות הרבים", פועלים שה"רבים" יהיו "עמדי".
וזהו גם ענינו של חנוכה (שלאחרי י"ט כסלו) – שהרי החידוש של נרות חנוכה הוא שהדלקתם היא "על פתח ביתו מבחוץ"23, כמדובר כמ"פ24 שנר שבת קשור עם שלום בית25, ולכן הדלקתו היא בתוך הבית, וכן נרות המקדש (אע"פ שהם בשביל להאיר את העולם, הרי) הדלקתם היא בפנים – לא בעזרה, ואפילו לא באולם, אלא דוקא בהיכל26 (אלא שע"י "חלוני שקופים אטומים"27 האירו גם את העולם באופן נסי); משא"כ נרות חנוכה, שמלכתחילה מדליקים אותם "על פתח ביתו מבחוץ", והם מאירים את העולם בדרך הטבע, ובאופן דמוסיף והולך ואור.
ועי"ז נעשה "פירסומי ניסא"28, היינו, שמפרסמים בחוץ גם את ענין הנסים – שיהודי אינו מתיירא משום דבר, וכמ"ש29 "מאותות השמים אל תחתו", אלא "יחתו הגוים מהמה", כיון שמציאותו של יהודי היא מציאות נסית, למעלה מהטבע.
וזהו כללות הענין דהפצת המעיינות חוצה, שעי"ז נעשה הענין ד"פדה בשלום נפשי", פדי' באופן של שלום, ועד להשלימות בזה שתהי' לעתיד לבוא – כפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בד"ה פדה בשלום בשער התשובה30, שהענין של פדי' בשלום הי' גם בימי שלמה (לא כמו בימי יהושע, שהי' צורך במלחמה, ואפילו לא כמו בימי דוד, שעליו נאמר31 "דמים רבים שפכת", משא"כ בימי שלמה), עליו נאמר32 "שלום ושקט אתן על ישראל בימיו", אבל לעתיד לבוא יהי' באופן נעלה יותר, כי, בימי שלמה הי' רק הענין שכל המדינות הביאו לו מס33, ואילו לעת"ל יקויים היעוד34 "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד".
ומובן שכל זה תלוי במעשינו ועבודתנו בזמן הגלות35 – שע"י ההתעסקות בהפצת המעיינות חוצה בסוף זמן הגלות, שזהו"ע ד"פדה בשלום", זוכים לענין השלום שיהי' לעתיד לבוא.
ובלשון הכתוב בסיום ההפטרה36 : "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (שזהו הדין ומשפט שיהי' תחילה, ולאח"ז) והיתה להוי' המלוכה", באופן של שלום, ויקויים היעוד37 "ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד", וכמארז"ל38 "כשאני נכתב אני נקרא", ו"מלאה הארץ (כל העולם כולו) דעה את ה' כמים לים מכסים"39, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
ד. בנוגע למעלה של יום הט"ו בחודש, שמתחילה כבר ביום י"ד בחודש (כנ"ל ס"ב) – מצינו ב' לשונות: (א) "קיימא סיהרא באשלמותא"8. (ב) "נתמלא דיסקוס של לבנה"40.
וכיון שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק, וכאמור כמ"פ41 שאפילו בעולם כל הענינים הם בהשגחה פרטית42, ועאכו"כ בתורה, שבה כל הענינים הם גם בגלוי (משא"כ בעניני העולם צריך לחפש ולמצוא זאת), הנה כשמוצאים בתורה ענין מסויים שיש בו ב' לשונות שונים, הרי זה "אומר דרשני"43 – לעיין ולהתבונן ולמצוא ביאור הענין.
ונוסף על הביאור שיש למצוא משינויי הלשונות עצמם ("באשלמותא" או "נתמלא"), יש למצוא ביאור גם מהמקומות שבהם נאמרו לשונות אלו – שהלשון "נתמלא דיסקוס של לבנה" נאמר במדרש רבה (שמות)40, שזהו נגלה דתורה [דאע"פ שבנוגע ל"אגדה שבספר עין יעקב" כותב רבינו הזקן באגה"ק44 ש"רוב סודות התורה גנוזין בה" (ומובן שכן הוא גם בנוגע לאגדה שבמד"ר), מ"מ, נחשב מדרש לנגלה דתורה], ואילו הלשון "קיימא סיהרא באשלמותא" נאמר בזהר (ויחי ובכ"מ)8, פנימיות התורה.
ה. ויש לבאר תחילה החילוק בין ב' הלשונות:
הלשון "נתמלא" (מילוי) – מורה שלא חסר מאומה. ובנדו"ד, "נתמלא דיסקוס של לבנה" – הנה קודם מולד הלבנה הרי היא בהעלם לגמרי, ובעת המולד הרי היא באופן של נקודה בלבד, ואח"כ הולך וגדל אור הלבנה מיום ליום, עד ליום ט"ו בחודש שבו "נתמלא דיסקוס של לבנה", והיינו, שהלבנה היא במילואה, ללא חסרון כלל.
ואילו הלשון "באשלמותא" כולל ענין נוסף – לא רק שלילת החסרון, אלא גם שלימות.
ולהעיר:
מצינו גם הלשון "שלם" במובן של שלילת החסרון (כמו "נתמלא"), ולדוגמא – מ"ש בפרשת השבוע45 : "ויבוא יעקב שלם", ומפרש רש"י: "שלם בגופו, שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון, שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן", והרי כאן לא הי' ענין של הוספה, אלא רק שלא הי' חסר מאומה, ומזה מוכח, שהלשון "שלם" יכול להתפרש גם במובן של העדר החסרון.
ועד"ז מצינו בנוגע לקביעות החדשים, שיש חודש חסר וחודש מלא, ולפעמים משתמשים גם בלשון חודש שלם. ועד"ז בנוגע לקביעות השנים, שיש שנה שהיא כסדרה (שסימנה אות כ'), יש שנה חסרה (שסימנה אות ח'), ויש שנה שלימה (שסימנה אות ש'). והרי הפירוש של חודש שלם או שנה שלימה הוא – שאינם חסרים. והיינו, שגם הלשון שלימות יכול להתפרש במובן של שלילת החסרון בלבד.
אבל אעפ"כ, יש ענין נוסף בלשון שלם – שלא זו בלבד שלא חסר מאומה, אלא ניתוסף גם ענין של שלימות.
וכפי שמצינו בפרשת השבוע46 : "שלמים הם אתנו", ומפרש רש"י: "בשלום ובלב שלם", והרי כוונת חמור ושכם בנו לא היתה לומר שאצל יעקב ובניו אין ענין של חסרון, אלא יתירה מזה, שהם בשלום ובלב שלם, שזהו ענין של הוספה יותר מאשר שלילת החסרון בלבד.
וזהו החילוק בין הלשון "נתמלא דיסקוס של לבנה" להלשון "קיימא סיהרא באשלמותא" – ש"נתמלא" פירושו שלא חסר מאומה, ואילו "אשלמותא" פירושו שלא זו בלבד שאין חסרון, אלא עוד זאת, שניתוסף ענין של שלימות.
ו. והענין בזה:
על הפסוק47 "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", איתא במדרש48 ש"תולדות מלא כתיב", כיון ש"עולם על מילואו נברא". וכמו"כ נאמר "תולדות" מלא בפסוק49 "ואלה תולדות פרץ", שזה מורה על השלימות דלעתיד לבוא.
ולכאורה אינו מובן: אם השלימות דלעתיד לבוא תהי' כמו בהתחלת הבריאה – מהו הצורך בכל הזמן שבינתיים?!
אך הענין הוא – שע"י עבודת האדם פועלים שלימות בהבריאה באופן נעלה יותר מכמו שהיא מצד עצמה, כפי ש"עולם על מילואו נברא", שזהו מצד העילוי שבעבודת האדם – "למעשה ידיך תכסוף"50, שעי"ז "נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית"51, כיון שבונה "עולם חדש"52 – עולם שהוא באופן של שלימות.
וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי53 (בעל ההילולא והשמחה דט' ויו"ד כסלו) בנוגע לפרשת השבוע, שלא מספיק בירור עולם התיקון כשלעצמו, שיהי' במילואו, אלא צריך להיות גם בירור הניצוצות דעולם התהו שנמצאים למטה, ודוקא עי"ז פועלים שלימות בעולם.
[וע"ד המדובר לעיל54 בענין "קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים"55, שלאחרי שעבודתו בעצמו היא ללא חסרון, אזי יכול להיות הענין ד"קשוט אחרים", שזהו ענין של הוספה, שעי"ז שפועל על הזולת שמחוץ למציאותו, אזי ניתוסף אצלו שלימות].
וענין זה קשור גם עם המבואר בקבלה56, שלעתיד לבוא יהי' הקו בתכלית השלימות, כיון שיהי' דבוק גם בתחתיתו.
ז. וזהו גם סיבת החילוק במקומות שבהם נאמרו ב' לשונות הנ"ל – הלשון "נתמלא דיסקוס של לבנה" בנגלה דתורה, והלשון "קיימא סיהרא באשלמותא" בפנימיות התורה:
ע"י נגלה דתורה יכולים לפעול רק ענין של מילוי – שלא יהי' חסרון בעולם, אבל אי אפשר לפעול שלימות נעלית יותר מכמו שהעולם הוא מצד עצמו; ורק ע"י פנימיות התורה יכולים לפעול שלא זו בלבד שלא יהי' ענין של חסרון, אלא עוד זאת, שיתוסף גם ענין של שלימות.
וזהו גם הטעם לשינוי לשון נוסף בין נגלה דתורה לפנימיות התורה בנוגע לאמירת דבר חידוש, שהלשון בנגלה הוא "תא שמע", ואילו בזהר הלשון הוא "תא חזי"57 – כי, מצד נגלה דתורה יכול להיות רק הענין ד"שמע", שבזה נכלל גם הפירוש דהבנה והשגה58 ; ואילו מצד פנימיות התורה יכול להיות גם ענין הראי' ("חזי"). – מדובר אמנם אודות ענין של חידוש, שלכן אומרים "תא", שצריך לגשת כו' ("ער דאַרף קומען צוגיין"), אבל אעפ"כ, הרי זה באופן של "חזי", היינו, לא רק השגת הדבר, אלא באופן שרואים את הדבר עצמו, שאז, לא מתפעלים משום קשיים, קושיות וכו'59.
ואעפ"כ נאמר הלשון "חזי", ולא "ראה" – דכיון שנמצאים עדיין בגלות, לא יכול להיות ענין של ראי' ממש, כי אם "חזי", שזהו התרגום של ראי' (כמו כללות ספר הזהר שנכתב בלשון תרגום, כיון שנמצאים עדיין בגלות). וע"ד שמבאר רבינו הזקן60 דיוק הלשון "מבשרי אחזה אלקה"61, ולא "אראה", והיינו, דכיון שמדובר אודות ב' קצוות, "בשרי" ו"אלקה", הרי זה יכול להיות רק באופן של "אחזה", שזהו התרגום של ראי'.
וזוהי גם ההכנה לענין הראי' שיהי' לעתיד לבוא, כמ"ש62 "וראו כל בשר יחדיו גו'", וכפי שמבאר רבינו הזקן בתניא63 ש"כבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה, כדכתיב64 אתה הראת לדעת .. הראת ממש בראי' חושית", שזוהי ראי' בעין הגשמי.
וההכנה לזה היא ע"י הפצת המעיינות דפנימיות התורה, הקשורה עם ענין הראי', "תא חזי" (לא כמו נגלה דתורה, שקשורה רק עם ענין השמיעה, "תא שמע"), שלכן, דוקא ע"י פנימיות התורה באה הגאולה, כדאיתא בזהר65 "בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזהר .. יפקון בי' מן גלותא ברחמי" (ברחמים דוקא).
וכאמור לעיל (ס"ג) שע"י פנימיות התורה נעשית הפדי' בשלום, ובאופן ש"ברבים היו עמדי", שגם ה"רבים" נעשים "עמדי", שעי"ז ניתוסף שלימות בעולם.
ח. וענין זה מודגש יותר ביום השבת:
ביום השבת יש ב' ענינים הפכיים: מחד גיסא – נקרא שבת "יום השביעי"66, ועד שצריכים לשלול את הקס"ד "מה יום מיומיים"67 ; ולאידך גיסא – ביום השבת נעשה הענין ד"ויכולו"2, שזהו"ע עליית העולם, למעלה מהזמן, שלכן אנו מונין היום יום ראשון בשבת יום שני כו', אף שכבר עברו רבבות ימים משימ"ב עד עתה, "מפני שבשבת העלי' של בחי' נער שר העולם (כמארז"ל68 על הפסוק69 "נער הייתי גם זקנתי", "שר העולם אמרו") באצילות, ושם למעלה מבחי' זמן, ע"כ כל יום א' הוא ממש יום ראשון כמו יום א' של ששת ימי בראשית שנתחדש הזמן מלמעלה מהזמן"70.
ומזה מובן שיום השבת פועל שלימות בעולם, ועד להשלימות שתהי' לעתיד לבוא (כנ"ל ס"ז) – שמהענין ד"הסכת ושמע ישראל גו'"71, באים לקיום היעוד62 "וראו כל בשר יחדיו", ראי' דוקא, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
ט. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וישלח יעקב מלאכים גו'.
* * *
י. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק72 "ויקן את חלקת השדה גו' במאה קשיטה", "(במאה73 ) קשיטה, מעה. אמר רבי עקיבא כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למעה קשיטה (ותרגומו חורפן, טובים חריפים בכל מקום, כגון עובר לסוחר)",
– דכיון שנתפרש בכתוב הסכום שבו קנה יעקב את חלקת השדה ("במאה קשיטה"), מסתבר לומר שהכוונה היא להדגיש גודל חיבת הארץ בעיני יעקב (כשם שנתפרש בכתוב הסכום שבו קנה אברהם אבינו את מערת המכפלה74 ). ולכאורה: מהי ההפלאה בקניית חלקת השדה בסכום קטן75 של מאה מעה (חמשה שקלים)? ולכן מפרש רש"י שב"כרכי הים (ערי מסחר גדולים, לא רק באפריקי, מקום של עניות) קורין למעה (מטבע קטנה) קשיטה", מלשון קישוטים, היינו, ששילם במטבעות חשובות שמשמשות לתכשיטים ("מאה קשיטה", ולא חמש שקלים76 ). וכמודגש גם בהוספת פירוש התרגום "חורפן .. חריפים בכל מקום".
אך עדיין שואל תלמיד ממולח: הרי עיקר ההדגשה על חביבות הארץ אצל יעקב – שקנה מיד חלק בארץ, אף שהי' בדרכו אל בית אביו; ומה כבר יתוסף בחיבת הארץ בהתשלום ד"מאה קשיטה"? וענין זה מבהיר רש"י בהזכרת שמו של בעל המאמר – רבי עקיבא77, שהי' רגיל לזכות את ישראל78 [וכשיטתו שגם "קטני בני רשעי ישראל .. באים לעוה"ב79, שנאמר80 שומר פתאים ה', שכן קורין בכרכי הים81 לינוקא פתיא"82 ], ולכן יש להזכיר גם הזכות (קטנה) שבתשלום "מאה קשיטה" –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ה ע' 177 ואילך.
* * *
יא. הביאור באגרת התשובה פ"ה: "אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום", ובלקוטי לוי"צ83 : "הב' לשונות עולה ומגיע י"ל לנגד רצוא ושוב, ועיין באגה"ק פל"א" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ט ע' 67 ואילך.
* * *
יב. בהמשך להמדובר לעיל בפירוש רש"י – יש בזה הוראה לכאו"א מאתנו:
כשדורשים לצאת ולהתעסק עם "תינוק שנשבה" לקרבו כו' – יכול מישהו לטעון: פלוני איננו תינוק; יש לו חכמה ובינה, ויכול גם להחליט בעצמו, וכיון שאיננו תינוק, מהו הצורך להתעסק עמו?!
אך האמת היא, שאף שיש לו חכמה וכו', אין זו החכמה האמיתית, כי אם חכמה דלעו"ז, וכמ"ש84 "חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו"; הוא הולך אחר תאוות לבו, כיון ש"נופת תטופנה שפתי זרה"85, ואינו יודע ש"אחריתה מרה כלענה"86, ובודאי שאינו יודע מה הטוב האמיתי, ולכן חסר אצלו גם בענין החכמה, כיון שאינו בבחי' "איזהו חכם הרואה את הנולד"87.
נמצאים אמנם בכרך גדול [ועד לכרך המוקף חומה מימות יהושע בן נון, שבו קורין את המגילה ביום ט"ו88, שבו "קיימא סיהרא באשלמותא"], שיש בו ישיבות והפצת המעיינות לרוב, ואעפ"כ יש שם "ינוקא פתיא", ולכן צריך להתעסק עמו כו'.
וזוהי "חסידותי'" של רבי עקיבא82 – שבשביל זה כדאי לו לילך לכרכי הים:
רבי עקיבא הי' המקור והיסוד של כל תורה שבע"פ – "כולהו אליבא דרבי עקיבא"89, וכאשר ר"ע הי' יוצא לחוץ לארץ, "לא הניח כמותו בארץ ישראל", שלכן "הי' מעבר שנים וקובע חדשים בחו"ל" (כדברי הגמרא במסכת ברכות90 ).
ומבלי הבט על גדלותו של ר"ע – הי' לו כדאי לצאת לחוץ לארץ [לאחרי הגזירה דב"ש וב"ה שיהי' "אוירה טמא" ו"גושה טמא" (כדברי הגמרא במסכת שבת91 )], לכרכי הים, כדי לזכות את ישראל, ולפעול ש"קטני בני רשעי ישראל" יהיו "באים לעוה"ב"; וכן לעשות מ"מעה" – "קשיטה", קישוט ותכשיט, למעלה וגם למטה.
יג. ויש להוסיף בזה, שהענין ד"ויקן את חלקת השדה גו' במאה קשיטה", כדברי ר"ע "כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למעה קשיטה" – קשור עם הליכתו של ר"ע לכרכי הים שקורין לינוקא פתיא, שלכן גם "קטני רשעי בני ישראל .. באים לעוה"ב, שנאמר שומר פתאים ה'":
הדרך לקנות את ארץ ישראל היא – לא עי"ז שנשארים ("מ'בלייבט שטעקן") בארץ ישראל, ושם עושים היפך רצון העליון... אלא דוקא עי"ז שיוצאים לכרכי הים, ופועלים על קטני בני רשעי ישראל שיהי' להם חלק לעוה"ב, ועושים מ"מעה" "קשיטה", ואז קונים קנין בארץ ישראל לצמיתות, מבלי להחזיר זאת ח"ו.
והחידוש שבזה – שגם כשמדובר אודות ענין של עראי בלבד, ולכאורה מהו הצורך להחזיק בזה, אעפ"כ, כיון שאצל בנ"י קשורים כל הענינים עם תומ"צ, שזהו ענין של קביעות, לכן אסור להחזיר זאת.
וגם הגוי – "מזלי' חזי"92 שזה שייך לבנ"י, שהרי בלאה"כ לא הי' מניח שיהודים יהיו שם. אלא מאי, אם הוא דורש כסף, צריך לתת לו כסף, אפילו "מאה קשיטה", ובלבד שלא להחזיר ארץ ישראל לגוים ח"ו.
יד. וכאשר פועלים על "ינוקא פתיא" ללמוד תורה ולקיים מצוות – אזי "ברא מזכי אבא"93, היינו, שהילדים יפעלו שגם ההורים יתחילו לנהל חייהם ע"פ התומ"צ, מתוך הכרה ש"הם חיינו ואורך ימינו"94, שכל חייו של יהודי אינם אלא תומ"צ.
ועי"ז באים לקיום היעוד62 "ונגלה כבוד הוי' וגו'" בכל העולם כולו, ועד שגם גוים יראו זאת, כמ"ש95 "וראו כל עמי הארץ וגו'", "והי' ה' למלך על כל הארץ גו'"37, באופן ש"ידע כל פעול כי אתה פעלתו"96, בביאת משיח צדקנו.
[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "כי אלקים יושיע ציון"].
הוסיפו תגובה