הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו מדי שבוע מגזין מרתק!

התוועדויות תשי"ב

הנחה בלתי מוגה
בראש השנה חוזרים כל הדברים לקדמותם (וקיום העולם אז הוא ע"י "קיסטא דחיותא", מבחי' אחוריים בלבד), וצריך להמשיך מחדש את בחי' התענוג בדרך אתערותא דלתתא.
והמשכה זו היא ע"י תקיעת שופר דוקא, כי בחי' חי בשרשו גבוה יותר מבחי' מדבר, ולכן דוקא על־ידי השופר אפשר להמשיך מבחי' התענוג.
במאמר רבנו הזקן מבואר כל האמור בענין מלכות דאצילות, אבל לאמיתו של דבר כן הוא גם בכל המדריגות שבמלכות, עד בחי' מלכות דאין־סוף.
ואעפ"כ נקבע ראש השנה ליום ברוא אדם הראשון דוקא – כי תכלית ההתהוות היא לפי ש"נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים", והתחלת מילוי כוונה זו היא ע"י התחברות הנשמה עם הגוף בבריאת אדם הראשון
הנחה בלתי מוגה
"כל הנקרא בשמי" – קאי על נשמות ישראל, שהם למעלה מבחי' שם הוי', כי שם הוי' הוא אור וגילוי מן העצמות, ואילו ישראל מושרשים בעצמותו ית'.
"ולכבודי" – קאי על התורה, שגם היא בבחי' אור בלבד, וישראל ממשיכים בה את העצמות. ואף שגם התורה שרשה בהעצמות – הרי תכלית הכוונה היא דירה בתחתונים דוקא, וכוונה זו נשלמת דוקא ע"י נשמות ישראל, מאחר שהמשכתם למטה היא באופן שנעשים בבחי' דבר בפני עצמו (משא"כ התורה – המשכתה היא באופן ד"אורייתא וקוב"ה כולא חד", ולכן היא בריחוק מהתחתונים).
וזהו ענין שמחת תורה – שישראל משמחים את התורה על־ידי שממשיכים בה מבחי' העצמות, מכיון שדוקא ישראל הם המשלימים את הכוונה דדירה בתחתונים.
וזהו הטעם ששמחה זו אינה על־ידי לימוד ויגיעה בתורה, אלא דוקא על־ידי ניגונים וריקודים – כי גילוי העצמות נמשך דוקא על־ידי עשי' ("אף עשיתיו"), כולל – עשי' מלשון כפי', כביאור אדמו"ר מוהריי"צ שענין הריקודים בשמחת תורה הוא להרגיל ולכפות את הגוף להיות שמח בדבר מצוה.
ואף שגילוי מעלת העשי' הוא לעתיד לבוא (משא"כ בזמן הזה "תלמוד גדול") – מעין זה ישנו גם בכל חודש תשרי, שבו עיקר העבודה היא בבחי' המעשה דוקא
הנחה בלתי מוגה
סדר ההשתלשלות נחלק לג' ענינים: "עולם" – בחי' מקום, ו' קצוות; "נפש" – נקודת האור והחיות שלמעלה מהפרטים, ולמעלה גם מבחי' כלל להפרטים; "שנה" – התחלקות הזמן לרצוא ושוב, שעל־ידה נעשית ההתחברות דבחי' נפש עם בחי' עולם.
ג' מדריגות אלו בעבודת האדם: "עולם" – אהבה מורגשת, הבאה מצד ההרגש ד"קרבת אלקים לי טוב"; "נפש" – אהבה שבבחי' ביטול במציאות, שהאדם נמשך בעצם לאלקות; "שנה" – בחי' התפעלות השכל, שעל־ידה היא ההמשכה מהאהבה שבבחי' נפש לאהבה שבבחי' עולם.
וזהו "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה": מאחר שהאהבה שבגן עדן יכולה להיות אהבה מורגשת (בחי' עולם) – עלול להסתעף ממנה בריבוי ההשתלשלות מציאות הרע, ולכן צריכה היא לשימור מהיזק וקלקול.
העבודה ד"לעבדה ולשמרה" ישנה גם עתה – בחי' עבודת הבירורים, שעי"ז ממשיכים עיקר שכינה בתחתונים. וזהו "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", שע"י בירור רפ"ח ניצוצין ("מרחפת" – אותיות רפ"ח מ"ת) נעשה גילוי "רוח אלקים", רוחו של משיח
הנחה בלתי מוגה
הטעם שהשמחה היא מעיקרי העבודה – כי תכלית הכוונה היא המשכת עצמות א"ס ב"ה, והמשכת העצמות היא ע"י שמחה דוקא, כי ע"י השמחה והתענוג באלקות מתגלה בחי' התענוג שלמעלה (משא"כ הבנה והשגה אינם תופסים בהעצמות).
והכלי לשמחה הוא ענוה וביטול, כי מי שיש בו מדת הענוה שמח על כל מה שיש לו, בידעו שאין זה מגיע לו (ולכן גם אם חסר לו דבר־מה – אין זה גורם לו לעצבות).
הביטול שהוא כלי לשמחה צריך להיות באופן שגם השמחה עצמה היא שמחה אלקית, בלי הרגש עצמו; משא"כ כאשר השמחה היא במורגש – הרי בריבוי ההשתלשלות עלול להיות מזה יניקה לחיצונים.
לאחרי חטא עץ הדעת – שסיבתו היתה מצד ענין ההרגשה – עלולה גם השמחה בעבודת ה' להיות במורגש; ולכן עבודת ה' בשמחה שייכת עתה לצדיקים דוקא (שבהם השמחה אינה במורגש), משא"כ בשאר בני ישראל צריכה השמחה להיות רק בפנימיות, ואילו בחיצוניות צ"ל יראה וקבלת־עול ("וגילו ברעדה").
וזהו שהקלקול דחוה והקלקול דנח – שהו"ע ההרגשה – נתקנו ע"י שרה: עי"ז ששרה (יראה תתאה, מלכות) היתה עם אברהם (יראה עילאה, חכמה) – נמשך בה הארת יראה עילאה דאברהם, ועי"ז הי' בכחה להמשיך את הביטול גם בעבודה שבבחי' מורגש. וזהו שכופל הכתוב "שני חיי שרה", שהו"ע המשכת הביטול שבספירות ("מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים") גם בעולמות בי"ע
לעסקני ישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש, בחדרו הק'
– לקבוצת סטודנטים, בחדרו הק' –
הנחה בלתי מוגה
עבודת בירור הגוף ונפש הבהמית יכולה להיות בשני אופנים: (א) בדרך מלחמה – ע"י השתדלות לנצח ולכבוש את הצד שכנגד בצדקת טענותיו; (ב) בדרך מנוחה – ע"י עבודה בהקו ד"עשה טוב", מבלי לתת מקום למציאות הרע כלל.
וזהו "פדה בשלום נפשי מקרב לי" – שאף שהעבודה היא בדרך "קרב" (קירוב והתלבשות הנפש האלקית בנפש הבהמית), מ"מ אין זה בדרך מלחמה, אלא בדרך מנוחה ("פדה בשלום").
ואף שאמיתית הענין ד"פדה בשלום" יהי' בגאולה העתידה – הרי ההכנה לזה צריכה להיות כבר עתה.
והכנה זו היא ע"י העבודה בענינים הקשורים עם שלום – "העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור":
"העוסק בתורה" – לימוד פנימיות התורה, שבו אין מקום לחשוש מענינים בלתי־רצויים (משא"כ לימוד נגלה דתורה עלול להביא לידי ישות וגאוה וכו');
"ובגמילות חסדים" – שהיא "בין לעניים בין לעשירים", כלומר שהבקשה אינה על מילוי החסרון, אלא באופן של "תפלת עשיר" (למעלה מצדקה, שענינה מילוי החסרון בלבד, ולכן בריבוי ההשתלשלות עלול לצאת ממנה ענין של פירוד);
"ומתפלל עם הציבור" – כמארז"ל שתפילת ציבור היא בדוגמת עשרת ימי תשובה, שענינם קירוב המאור אל הניצוץ, שמצד גילוי זה אין מקום למציאות המנגד כלל.
וזוהי שייכות פסוק זה להגאולה די"ט כסלו (שענינה גילוי פנימיות התורה) – כי בפסוק זה מבוארת עבודת קירוב נפש הבהמית בדרך שלום, שעבודה זו נעשית ע"י פנימיות התורה
הנחה בלתי מוגה
גזרת היוונים לא היתה על לימוד התורה וקיום המצוות בכלל, אלא להשכיח מהם שהתורה היא תורת הוי' והמצוות הם רצון הוי' ("להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"). וכוונתם היתה שסוף־כל־סוף יביא הדבר לביטול כללות התורה והמצוות (כדמצינו ש"כל האומר שמועה נאה ושמועה זו אינה נאה מאבד הונה של תורה" – גם את השמועה שאומר עלי' שהיא נאה).
כנגד גזירה זו עמדו בני ישראל במסירות־נפש שלמעלה מטעם ודעת; ועי"ז זכו לנס פך השמן, שהי' "כדי להראות חיבתן של ישראל" – גילוי האהבה העצמית דהקב"ה לישראל שלמעלה מטעם ודעת.
ועפ"ז יובן הטעם לפרטי הענינים שבנר חנוכה – "מצותה משתשקע החמה", הנחתה "על פתח ביתו מבחוץ", ומשמאל דוקא:
נס פך השמן – שענינו "להראות חיבתן של ישראל" שלמעלה מטעם ודעת – מורה שהבירור דחנוכה הי' בירור בדרך מנוחה, ע"ד הבירור דלעתיד לבוא, שבו יתברר גם קו השמאל בדרך ממילא (וזהו "משתשקע החמה" – ביטול חמימות התאוה דלעו"ז).
ועפ"ז יובן מארז"ל "ביקש יעקב לישב בשלוה כו', אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא כו'": יעקב חשב שכבר הגיע זמן הבירורים בדרך מנוחה, אבל העולם עדיין לא הי' מוכן לכך, ולכן הוצרך יעקב לרדת מצרימה; אבל לאידך, במצרים גופא הי' הבירור ע"י יעקב בדרך מנוחה.
והענין בעבודת האדם: בשעת האכילה ושתי' – הבירור הוא בדרך מלחמה; בשעת לימוד גליא דתורה – הבירור הוא בדרך מנוחה, אבל אין בכחו לברר אלא את ההיתר; ולכן צ"ל ההתעסקות בפנימיות התורה, שפועלת התקשרות בעצמותו ית', ואזי "גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר"
לתלמידי ישיבת תומכי תמימים דברוקלין
לועד המסדר חזרת דא"ח, בחדרו הק'
הנחה בלתי מוגה
כל הניצוצות שבכל נפשות ישראל מקושרים בעצמות ומהות א"ס ב"ה, וסופן – "לאשתאבא בגופא דמלכא". ואף שהנפש היא בבחי' נברא וגבול, יש בכחה להתקשר עם הקב"ה ע"י התורה והמצוות, שהם הלבושים שעל־ידם מתקשרת הנשמה בעצמות ומהות א"ס ב"ה.
ולכן צריך להיות קיום כל מצוה פעמים רבות (בכל יום, ואפילו כמה פעמים ביום), כדי שיהי' לאדם שיעור הלבושים הדרושים לו כדי לקשר נפשו עם עצמות ומהות א"ס ב"ה. וזהו "ואברהם זקן בא בימים", שע"י הלבושים דתורה ומצוות ("באינון יומין עילאין") נעשה "ואברהם זקן" – הביטול דבחי' חכמה ("זקן – זה שקנה חכמה").
ומאחר שאין כל אדם זוכה לזה, שיהיו כל ימיו שלמים ולא יחסר מהם אפילו רגע אחד – צריך להיות "כל ימיו בתשובה", ע"י ההתבוננות בריחוקו מהשי"ת. וזהו ענין גלות ויציאת מצרים, שהמיצר והריחוק מעורר את ענין התשובה ("וממצרים קראתי לבני").
וזהו "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא־ל שד־י ושמי הוי' לא נודעתי להם": הגילוי לאבות הי' בבחי' ממלא כל עלמין בלבד ("א־ל שד־י"), ודוקא ע"י הירידה לגלות מצרים (עבודת התשובה) נעשה הגילוי דשם הוי' (דלעילא), בחי' הי' הוה ויהי' כאחד, בלי גבול
פרטי עבודת הקרבנות ברוחניות – בדוגמת ענין הקרבנות בגשמיות: תחלה הבדיקה – שהגוף ונפש הבהמית שלו הם בשלימות, ולאח"ז השחיטה – הוצאת החיות מהענינים הגשמיים, אף שגופם נשאר כדי להשתמש בהם בעבודת ה'. ואף מי שלא תיקן עדיין את חטאיו, מ"מ "מכם ובכם הדבר תלוי", מבלי הבט על מעמדו ומצבו.
כשם שהקרבן הגשמי הי' נכלל בהאש שלמעלה, כך צריכים הקרבנות בעבודה הרוחנית להתכלל בהאש שלמעלה, שהו"ע האהבה שבנפש האלקית, הנקראת "שלהבת י־ה", וכוללת בחי' השלהבת שבתוך הגחלת (המדות כמו שהם כלולים בהמוחין) ובחי' השלהבת שעל־גבי הגחלת (המדות כמו שהם בהתגלות), בדוגמת הענין ד"שלהבת י־ה" שלמעלה, שיש בו ב' ענינים אלו (ע"ס הגנוזות וע"ס הגלויות).
וכיון שהקרבנות עולים עד לבחי' "לפני הוי'" ("רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס"), מובן שגם בחי' אש שלמעלה הנ"ל היא למעלה משם הוי', דהיינו עבודה שלמעלה מטעם ודעת. ולכן העבודה היא בהגוף ונפש הבהמית דוקא (ולא רק עבודת הנשמה בתומ"צ באופן שהגוף הוא אמצעי בלבד), ולא בשביל העילוי שנעשה עי"ז בהנשמה, אלא כדי לקיים רצון העליון להיות לו ית' דירה בתחתונים.
והנתינת כח לזה היא מ"ויקרא אל משה", רועה ישראל, ועד"ז מ"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"
לקבוצת תלמידים המסיימים ישיבת "אחי-תמימים", ניו-הייוון, בחדרו הק'
הנחה בלתי מוגה
בבחי' עתיק ("אדון יחיד שורש השרשים") אינו נוגע עבודת האדם, כמארז"ל "וכי איכפת לי' להקב"ה למי ששוחט מן הצוואר או מי ששוחט מן העורף"; משא"כ בסדר ההשתלשלות, ואפילו בבחי' אריך, נוגע ענין העבודה. וכל זה הוא בנוגע להעבודה עצמה, אבל תוצאת העבודה – "לצרף בהן את הבריות" – נוגעת גם בהעצמות.
וזהו שבתחלת הכתוב נאמר "ועבדתם את הוי' אלקיכם" – לשון נסתר ("שלישי המדבר"), כלומר שהמדבר הוא בחי' עצמות ומהות א"ס שלמעלה משם הוי'; ולאח"ז מסיים "והסירותי מחלה מקרבך" – כלומר שהסרת המחלה היא ע"י עצמות ומהות א"ס, שגם במדריגה זו נוגעת העבודה.
עיקר העבודה היא עבודת עבד, ביראה וקבלת עול; אבל נכללת בזה גם עבודת התפלה, שהו"ע האהבה, שדוקא על־ידה נעשה בירור הגוף ונפש הבהמית והתחברות נפש האלקית עם שרשה ומקורה.
ובהמשך לזה בא הציווי "לא תהי' משכלה ועקרה גו'": "עקרה" – היינו שההתבוננות אינה מולידה אהבה ויראה; ו"משכלה" – היינו שמולידה אהבה ויראה, אלא שאין להם קיום.
וממשיך "בארצך" – לשון רצון, כלומר שלא יורגש אצלו שביעות רצון מעבודתו; והדרך לזה היא ע"י "את מספר ימיך אמלא" – ההתבוננות שניתנו לו ימים קצובים למלא בהם שליחותו, וממילא אין לו פנאי לחשוב אודות מדריגות וכיו"ב.
ואזי מבטיחים לו מלמעלה "לא תהי' משכלה גו' את מספר ימיך אמלא" – שגם אם נפל פגם וחסרון במספר הימים, מתמלא החסרון מצד בחי' עצמות א"ס שלמעלה מהשתלשלות; וזהו ג"כ "והסירותי מחלה מקרבך" – שמצד בחי' עצמות א"ס מסירים ממנו את המחלה דהרגש עצמו, שהיא השורש לכל המחלות
הנחה בלתי מוגה
סדר ההשתלשלות נחלק לארבעה חלקים: "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" – עולם הבריאה (אותיות המחשבה), עולם היצירה (אותיות הדיבור) ועולם העשי'; ולמעלה מהם "כל הנקרא בשמי ולכבודי" – עשר ספירות דעולם האצילות, שהם הממוצע שעל־ידו היא התהוות עולמות בי"ע.
בעשר הספירות גופא ישנו סדר השתלשלות: ראשיתם היא ספירת החכמה, שעל־ידה היא התהוות האותיות (עולמות בי"ע), אלא שהם בהעלם עדיין; ומהחכמה נמשך למדות, שעל־ידם היא התגלות האותיות.
סדר ההשתלשלות תלוי בעבודת האדם בלימוד התורה וקיום המצוות; ולכן בזמן הגלות – כשההנהגה למטה היא באופן ד"פנו אלי עורף ולא פנים" – חסרה גם המשכת הפנימיות למעלה, והגילוי אינו נמשך בפנימיות המדות.
וזהו שבזמן הגלות "אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו", ואעפ"כ "אתה הוי' אבינו": אמנם בזמן הגלות חסרה המשכת המדות (אברהם וישראל), אבל עדיין ישנה הארת חכמה עילאה ("אבינו"), שעל־ידה הוא עצם התהוות האותיות, אלא שאינם בהתגלות ("אותותינו לא ראינו"). ובעבודת האדם: אף שבזמן הגלות אין אהבה ויראה ושאר עניני המדות (אברהם וישראל), מ"מ ישנה אמונה פשוטה ("אבינו").
ולכן כל המועדים עתידים ליבטל חוץ מימי הפורים: המועדים קשורים עם ענין המדות, ולעתיד לבוא – כשיהיו גילויים שלמעלה מסדר ההשתלשלות – לא יהי' צורך בהממוצע דמדות; משא"כ פורים (שהי' בזמן הגלות) קשור עם חכמה עילאה (אמונה פשוטה ומסירות־נפש), וענין זה לא יתבטל אפילו לעתיד לבוא.
וזהו "ליהודים היתה אורה ושמחה": פעולת ימי הפורים היא בעיקר בשני ענינים אלו – "אורה זו תורה" (ביטול ה"מודעא רבה לאורייתא"), ו"שמחה זו יו"ט" (השמחה דפורים, שהיא למעלה משמחת שאר המועדים, מאחר שבאה ע"י מס"נ)

עיין בתוך הספר
סדרת תורת מנחם - התוועדויות היא סדרת ספרים שבה מופיעים כל המאמרי החסידות והשיחות שנשא הרבי מליובאוויטש בהתוועדויות שהתוועד ברבים, וכן מכתבים שכתב לכלל הציבור.
אודות המו"ל
ועד הנחות בלשון הקודש
"ועד הנחות בלה"ק" הוקם בשנת תשמ"א (1981) על-ידי צוות אברכים מוכשרים, במטרה להדפיס ולפרסם את תורתו של הרבי בלשון-הקודש.