בס"ד. שיחת ש"פ האזינו, שבת שובה, ה'תשל"א.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א. התוועדות זו היא בהמשך לראש השנה, ובפרט שעומדים אנו לפני חלוקת "כוס של ברכה" של ר"ה1, כך, שהקשר עם ר"ה הוא גם במעשה בפועל – חלוקת "כוס של ברכה" של ר"ה.

ויש להוסיף, שהשייכות לר"ה היא לא רק מצד הסמיכות בזמן, אלא גם בגלל שההכנה לשבת היא מר"ה – ובהקדים:

אע"פ ששבת "מקדשא וקיימא"2, לא כמו יו"ט שכל ענינו תלוי בבנ"י, שלכן אומרים ביו"ט "מקדש ישראל והזמנים", משום ש"ישראל דקדשינהו לזמנים"3, משא"כ בשבת אומרים רק שהקב"ה "מקדש השבת", מ"מ, ישנו גם הענין שבנ"י עושים את השבת, כמ"ש4 "ושמרו בני ישראל גו' לעשות את השבת", והיינו, שבנ"י ע"י עבודתם "עושים" את השבת.

וזהו שאמרו רז"ל5 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", והיינו, שע"י הטירחא בערב שבת נעשית האכילה בשבת – לא סתם אכילה איזו שתהי' [דכיון שיום השבת אסור בעשיית מלאכה, כולל גם מלאכת אוכל נפש, מוכרחת להיות הטירחא בערב שבת כדי שיוכל להיות בשבת איזה ענין של אכילה], אלא האכילה דיום השבת ("יאכל בשבת"), שהיא אכילה נעלית ביותר, ובאין ערוך לגבי האכילה שבימות החול, שלכן "פרש שבתכם לא קאמר"6, היינו, שהאכילה דשבת אין בה פסולת.

וכמבואר בתורה אור7 ובדרושים שלאח"ז8 החילוק בין האכילה דשבת לאכילה דימות החול – שהאכילה של ימות החול היא עבודה באופן ש"בטן רשעים תחסר"9, כיון שצריכים לברר את ניצוצות הקדושה מהמקומות שנמצאים בהם כו',

– וכמשנ"ת אתמול (במאמר10 ) פי' האריז"ל11 על הפסוק12 "כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם", שב"לחם" (שכולל את כל צרכי האדם13 משאר הסוגים דדצ"ח) ישנם ניצוצות קדושה שהאדם זקוק אליהם, וצריך לבררם ולזככם ולהעלותם.

ועפ"ז מבאר הבעש"ט14 הענין ש"התורה חסה על ממונם של ישראל"15, דכיון שזהו ממון של ישראל, הרי בודאי ישנם בו ניצוצות ששייכים לאדם זה, שצריך לבררם ע"י עבודתו, ולכן התורה חסה – מלשון רחמנות – על ניצוצות אלה, כפי שמצינו לגבי אכילת חזרת בליל הפסח: "מאי חזרת, חסא .. דחס רחמנא עילוון"16, וכך יש לחוס על ניצוצות אלו ולפדותם מגלותם –

זוהי אמנם עבודה נעלית ביותר, ועד שבה מתבטאת כללות עבודת האדם – עבודת הבירורים, ועד שכל ענין ירידת הנשמה בגוף, מהדרגא ד"טהורה היא" ל"בראתה" "יצרתה" ועד ל"נפחתה בי"17 הוא בשביל העבודה דבירור הניצוצות שנמצאים בדברים הגשמיים;

אבל אעפ"כ, האכילה דשבת היא נעלית יותר – שאינה ענין של בירורים (כיון ש"פרש שבתכם לא קאמר"), אלא בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו"9.

וכיון שההכנה בששת הימים שלפני השבת פועלת הענין ד"יאכל בשבת", אכילה (נעלית) של שבת, הרי מובן שהימים שלפני השבת – שבנדו"ד הם הימים דר"ה – שייכים לשבת.

ב. ובהתאם לכך, יש מקום לדבר ביום הש"ק זה אודות ענינים השייכים לר"ה. ולכן ידובר עתה בהמשך להמדובר בשבת שלפני ר"ה18 – הצעתי להרבנים בנוגע לימי ר"ה.

ובהקדמה – שכאשר דורשים ענין מסוים מהזולת, הנה הסדר בזה, שלכל לראש צריך לפעול זאת בעצמו, וביתר שאת וביתר עז, ודוקא עי"ז יכולים לפעול זאת אצל הזולת, וכדברי הגמרא19 : "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים".

ולהעיר, שבלשון "קשוט אחרים" יש ב' פירושים: (א) לשון ציווי, (ב) לשון הבטחה (ולא כמו "קשוט עצמך" שהוא רק לשון ציווי), והיינו, שאם יהי' תחילה הענין ד"קשוט עצמך", אזי מובטח לו שיוכל לפעול הענין ד"קשוט אחרים" – "קשוט" מלשון קישוט ע"י תכשיטין20 – שגם הזולת יענוד את כל התכשיטין.

– האמת היא שגם ב"קשוט עצמך" יש לפרש לא רק לשון ציווי, אלא גם לשון הבטחה, כמו כל הציוויים שבתורה שכוללים גם לשון הבטחה21, אבל, בלשון "קשוט עצמך" כשלעצמו לא מונח באופן ישיר ענין ההבטחה (אלא רק בגלל שכן הוא בכל ציוויי התורה), כך, שאין זה סדר בעבודה לסמוך על ההבטחה ד"קשוט עצמך"... אלא שבידעו שכיון ש"לא ידח ממנו נדח"22 הנה סוכ"ס אכן יקויים הציווי "קשוט עצמך", הרי זה מקיל על עבודתו, שיוכל להתגבר על כל הקשיים; משא"כ בנוגע ל"קשוט אחרים" – הנה סדר העבודה בהגישה אל הזולת הוא באופן שצריך לידע שסוכ"ס בודאי יפעל עליו.

ג. ובכן: הצעתי היתה – כפי שדובר וגם נכתב18 – שינצלו את ימי ר"ה להזכיר ולעורר את בנ"י אודות הענינים שנרמזים בתקיעת שופר:

כתב הרס"ג – הובא באבודרהם23 (שהוא ספר המצוי (לא כמו סידור הרס"ג שלא הי' מצוי, ונתגלה רק באחרית הימים), והוא המקור לכל המתעסקים בעניני מנהגי ישראל, ובפרט מנהגי התפלות וכו') – שבתק"ש יש עשרה רמזים, וא' מהם: "להזכירנו מעמד הר סיני שנאמר בו24 וקול שופר חזק מאד, ונקבל על עצמינו .. נעשה ונשמע".

ובפרטיות יותר:

איתא בגמרא25 : "אמר הקב"ה אמרו לפני בר"ה .. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם .. זכרונות כדי שיבוא לפני זכרונכם לטובה, ובמה בשופר". ומזה מובן, שהברכות והפסוקים דמלכיות זכרונות ושופרות קשורים באופן ישיר עם תק"ש.

והרי גם ברכות אלו הם ענין עיקרי בר"ה [ולכן צריכה הגמרא25 לחדש ש"מצוה בתוקעין יותר מן המברכין, כיצד, שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין, הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין"], כי, כשם ש"מצות היום בשופר"26, כך מצות היום (בתוקף – אף שרק מדרבנן) בברכות.

ובין ג' הענינים דמלכיות זכרונות ושופרות – קשורים פסוקי שופרות במיוחד עם תק"ש, כי, אע"פ שגם מלכיות וזכרונות קשורים עם תק"ש, מ"מ, מודגש בהם בעיקר הענין המיוחד שלהם: "מלכיות" או "זכרונות", ואילו ב"שופרות" מודגשת בגלוי השייכות לשופר.

וכפי שרואים שהשייכות של "מלכיות" לשופר היא מצד ענין צדדי, כמ"ש הרס"ג27 ש"כן עושין המלכים בתחלת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות כו'", אבל אין זה ענין השופר מצד עצמו. ועד"ז בנוגע לפסוקי זכרונות; משא"כ בנוגע לשופרות – קשורה תק"ש עם עצם ענינם.

ובפרט ע"פ המבואר בשער היחוד והאמונה28 ש"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש הוא כלי לחיות כו'" – הרי בשמות "מלכיות" ו"זכרונות" לא נזכר בגלוי ענין השופר, משא"כ בשם "שופרות" שיש בו בגלוי ענין השופר, והיינו, שענינם וחיותם של פסוקי שופרות הו"ע השופר.

והנה, התחלת ברכת שופרות היא: "אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם .. בהגלותך מלכנו על הר סיני .. ובקול שופר עליהם הופעת, ככתוב בתורתך", ובכל ג' פסוקי התורה [שענינם הוא ראי' מן תורה על הענין ד"שופרות", כפי שמבאר רבינו הזקן בד"ה בחכמה יבנה בית29 ] מדובר אודות קול השופר שבמתן תורה.

וכל זה מתאים עם האמור לעיל מדברי הרס"ג, שא' הענינים שבתק"ש הוא להזכיר את עם ישראל את הקול השופר דמ"ת, על מנת שיקבלו עליהם את כל תרי"ג המצוות.

ועאכו"כ שצריכים לקבל על עצמם את הענינים הכלליים של מ"ת, ועאכו"כ עצם החידוש דמ"ת – "ובנו בחרת מכל עם ולשון" (כפי שמצינו בנוגע ל"שש זכירות" שבכל יום, שא' מהם היא "זכירת מעמד הר סיני", "יום אשר עמדת גו' בחורב"30, ש"טוב לזכרן אצל קריאת שמע, שכשיאמר ובנו בחרת, יזכור מתן תורה"31 ).

והרי הענין של מ"ת נמשך תמיד – כשם שבנ"י הם עם נצחי, להיותם תמיד במעמד ומצב ש"אתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום"32, וכמ"ש33 "אתם נצבים היום (שקאי גם על ר"ה34 ) כולכם לפני ה' אלקיכם" – ובכל שנה ושנה הרי זה נמשך ביתר שאת ויתר עז, כדאיתא באגה"ק35 ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר .. אור חדש ומחודש שלא הי' מאיר עדיין מעולם", וכיון שאור חדש זה נמשך ע"י תק"ש, הרי מובן שנמשך אור חדש בכל הענינים שבשופר, כולל גם בענין דמ"ת שקשור עם תק"ש, ונמשך לכל בנ"י בכל מעמד ומצב שבו נמצאים – כמובן מתוכן שני המשלים על תק"ש36 : המשל של הבעש"ט שתק"ש הוא הענין של ה"קול פשוט" שישנו אצל יהודי באיזה מעמד ומצב שהוא, וכן המשל של הרה"צ ר' לוי יצחק מברדיטשוב שתק"ש קשור עם הזכרון דקול השופר של מ"ת.

ד. וזה הי' היסוד לבקשתי, שבימי ר"ה יעוררו את בנ"י אודות הענין שנתחדש במ"ת ("ובנו בחרת מכל עם ולשון") – "המבדיל כו' בין ישראל לעמים"37, ולבטל את הטעות האיומה שאין בה ממשות כלל (וכל ענינה אינו אלא כדי לנסות את בן המלך ולהראות שאינו מתפעל מכל הקשיים כו', כמבואר בתניא38 ) – הגזירה האיומה בענין "מיהו יהודי", שיתבטלו כל ההעלמות וההסתרים בענין זה, ויהי' "המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים"37.

ויישר כחם של כל אלו שכבר דיברו על זה בר"ה, וכן אלו שימשיכו לעורר על זה בעשרת ימי תשובה שבאים בהמשך לר"ה – שהרי ענין התשובה (ענינם של עשי"ת, כמ"ש הרמב"ם39 שבהם התשובה היא "יפה ביותר") קשור עם ענין השופר, כמ"ש הרמב"ם40 : "אע"פ שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים וכו' וחזרו בתשובה כו'".

ה. ויה"ר שיהי' זה זכרון – שיומשך גם בפועל – להענין שאומרים בר"ה לפני תק"ש: "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה"41.

יש לדעת אחת ולתמיד שיהודי הוא יהודי, ואילו שאר האומות – יכולים להיות במעמד ומצב ש"עמדו זרים ורעו צאנכם"42, או בלשון הרמב"ם43 : "הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא", אבל הם שייכים לאומות העולם.

אמנם "הלא אח עשו ליעקב"44, ו"מפרנסין עניי עכו"ם עם ישראל"45, אבל אין זו סתירה לכך ש"ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי"46, וכפי שדובר פעם בארוכה47 שתיבת "שנאה" בלשון הקודש יכולה להתפרש לפעמים על אהבה כזו שאינה בערך לאהבה גדולה ביותר, וראי' לכך ממ"ש48 "כי שנואה לאה", שפירושו49, שבערך לאהבה גדולה יותר נחשבת אהבה זו לענין של שנאה, ועד"ז בנוגע למאמר רז"ל50 "מאי הר סיני, הר שירדה שנאה לעכו"ם עליו" – שלפי ערך האהבה הגדולה לבנ"י, הרי זה נחשב לשנאה51.

ובכל אופן צריך לדעת שהם "אומות העולם", וזוהי גם טובתם הם שישארו מאוה"ע, ואילו כשסוחבים את הגוי למקום שאינו שייך אליו, הרי זה עלול גם להזיק לכל מציאותו, כפי שרואים אפילו בענינים פרטיים, כמו "עכו"ם ששבת חייב מיתה"52 וכיו"ב.

כל זה יש לזכור בר"ה כשתוקעים בשופר, שמזכיר על מ"ת, שאז הי' הענין ד"ובנו בחרת"; ובהמשך לזה באים לחג הסוכות, שבו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות, ועי"ז מקבלים השפעה כו' (כמבואר בארוכה במדרשי חז"ל53 ), ועד שבאים לשמיני עצרת [וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר54, שהעבודה דשמע"צ היא אותה עבודה כמו בר"ה, אלא שזהו בקו של שמחה] – "עצרת תהי' לכם"55, שהקב"ה אומר לבנ"י: "בואו ונגלגל אני ואתה, בפר אחד ואיל אחד"56, באופן ש"יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"57, "ישראל ומלכא בלחודוהי"58.

וכל זה מתחיל מ"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם", שפירושו, שבנ"י "קיימים ועומדים .. שזוכין בדין"59, וגם "נצבים" מלשון "נצב מלך"60, והיינו, שכל אחד נעשה מלך על עצמו בעבודתו, ועי"ז נעשה שליט ומלך על כל העולם, שזהו"ע ד"מלכותו בכל משלה"61,

ועד שעי"ז באים לקיום היעוד שכותב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים: "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"62 [ומוסיף שם, שבזה גופא "יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים"63 ], בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

* * *

ו. הביאור בדברי רבינו הזקן בסידורו64 "אחר קריאת התורה יכין עצמו לתקוע בשופר ויאמר קאַפּיטל זה (מזמור מז שבתהלים)65 ז' פעמים" – (א) הדיוק "אחר קריאת התורה", לרמז על השייכות דתק"ש לענין מ"ת66, כדברי הרס"ג הנ"ל (ס"ג), (ב) "יכין עצמו כו'", מבלי לפרט הכנה פרטית, כי ההתעוררות וההכנה לתק"ש אינו דבר השוה לכל נפש, וכל אחד צריך להכין את עצמו לפום שיעורא דילי'67. וענין זה נאמר בנוגע לתק"ש דוקא, להיותה מצוה כללית שנוגעת לעבודת האדם במשך כל השנה (ע"ד שקבע רבינו הזקן לומר "לשם יחוד" פעם אחת בכל יום (קודם "ברוך שאמר"), ש"יוצאים בזה על כל היום"68 ) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ט ע' 43 ואילך.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ולאחר כל הכוונות וכל עניני התעוררות – הנה העיקר הוא שיומשך במעשה בפועל ("המעשה הוא העיקר"69 ), להמשיך "עיקר שכינה בתחתונים"70, שענין זה נעשה ע"י תק"ש בקול פשוט דוקא, ועי"ז זוכים לקיום היעוד "והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד"71, "כשאני נכתב אני נקרא"72, בגלוי למטה בעוה"ז, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

* * *

ז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה שיר המעלות ממעמקים גו'.

* * *

ח. בנוגע ללימוד פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש"י, כרגיל, יש בפרשתנו פירוש רש"י שבא בהמשך לפירוש רש"י שאודותיו דובר בשבת שלפנ"ז73 ("שבת סליחות", שיש לו שייכות ליום הש"ק זה, "שבת שובה", כמובן בפשטות מהשמות עצמם) – בנוגע לדברי משה ליהושע "כי אתה תבוא את העם הזה"74 ; וגם בפרשתנו יש פירוש רש"י בהמשך לזה – בפסוק מ"ד: "ויבוא משה וידבר גו' הוא והושע בן נון", שלכאורה אינו מובן מתחילתו ועד סופו.

ט. הביאור בפירוש רש"י: "שבת75 של דיוזגי76 היתה, ניטלה רשות מזה וניתנה לזה, העמיד לו משה מתורגמן ליהושע שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא הי' לך להרים ראש. ולמה קוראהו כאן הושע, לאמר שלא זחה דעתו עליו, שאע"פ שניתנה לו גדולה, השפיל עצמו כאשר מתחלתו",

– שרש"י מצרף ג' מדרשי חז"ל שבמקורם77 אינם שייכים זל"ז, בגלל ההכרח בפשוטו של מקרא:

רש"י מפרש הענין ד"דיוזגי כו'" כאן, ולא (כבגמרא78 ) על הפסוק79 "וילך משה ויהושע ויתיצבו באוהל מועד"80 – כיון שכאן נתחדש שמשה ויהושע היו שוים81 בהדיבור לבנ"י בסגנון של נשיא.

ולכן "העמיד לו משה מתורגמן", כי דרשה של נשיא נאמרת ע"י מתורגמן82. ומוסיף רש"י: "שלא יאמרו ישראל בחיי רבך לא הי' לך להרים ראש" – כדי לבאר הטעם שנשיאותו של יהושע התחילה כבר בחיי משה83, כיון שהי' הכרח בדבר84, בגלל שיהושע הי' תמיד בתכלית הביטול – "נער" ו"משרת".

ובהמשך לזה יש צורך להבהיר "ולמה קוראהו כאן הושע" (כפי שהי' נקרא לפני שקראו משה יהושע), כאן דוקא85, בפסוק שבא להדגיש ההכרח דהרמת ראש (נשיאות) של יהושע עוד בחיי משה –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס86 בלקו"ש חכ"ט ע' 195 ואילך.

* * *

י. הביאור87 בלקוטי לוי"צ88 לאגה"ת פ"ד: "הקוץ שעל היו"ד רומז לבחי' רצון העליון ב"ה שלמעלה מעלה ממדרגת בחי' חכמה עילאה", "הכפל דלמעלה הוא כי חכמה סתימאה דאריך אנפין הוא למעלה מחכמה עילאה דאצילות, ורצון העליון שהוא גלגלתא הוא למעלה מחכמה סתימאה, א"כ רצון העליון הוא למעלה מעלה מחכמה עילאה דאצילות"89 – שכדי לנקות את הפגמים בד' אותיות שם הוי', צריך להמשיך ממדריגה שלמעלה לגמרי משם הוי', לא רק למעלה מחכמה90 עילאה91 ("למעלה" סתם), אלא גם למעלה מחכמה סתימאה92 ("למעלה מעלה") – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ט ע' 152 ואילך.

יא. בהמשך להמדובר73 בפירוש רש"י בפ' וילך על הפסוק74 "כי אתה תבוא את העם הזה", ש"הקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם, תביא על כרחם, הכל תלוי בך, טול מקל והך על קדקדן, דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור", ולא כמו ש"משה אמר ליהושע, זקנים שבדור יהיו עמך, הכל לפי דעתן ועצתן" – יש להוסיף:

כיון שסוכ"ס מדובר אודות זקנים שבמשך ריבוי שנים השתתפו עם משה "במשא העם" (בניגוד ליהושע שלא הי' בין הזקנים, כדמוכח מזה שבקנאו לכבודו של משה אמר: "אלדד ומידד מתנבאים במחנה"93, כיון שהי' במחנה, ולא יחד עם הזקנים), הרי בודאי שיתכן שיאמרו לפעמים דבר נכון ("אַ גלייכע זאַך")... ואעפ"כ, "הכל תלוי בך", אא"כ הונחה אצלו דעת ועצת הזקנים, שאז הרי זה נחשב לדעתו (של יהושע).

וע"ד המבואר בנוגע ללימוד התנאים והאמוראים ש"היו מביטין אורחין ושבילין דאוא"ס באותן ההלכות (כפי שהם בשרשם למעלה) .. כך יפסקו הדין וההלכה" (כדאיתא בביאוה"ז94 בביאור מאמר הזהר95 על הפסוק96 "כי ישרים דרכי ה'"),

– שזהו גם המקור למ"ש בהקדמה לתניא אודות "מחלוקת תנאים ואמוראים מן הקצה אל הקצה ממש", כמו ב"ש מחמירים וב"ה מקילים, ש"נשמות ששרשן ממדת חסד הנהגתן גם כן להטות כלפי חסד להקל כו'" –

דלכאורה אינו מובן: הרי מצינו בגמרא97 שאפילו כשהראו מלמעלה מהי ההלכה, "עמד רבי יהושע על רגליו ואמר (תורה) לא בשמים היא", וא"כ, איך יכולים לפסוק הלכה על סמך מה שרואים למעלה?! – והרי ענין זה נאמר לא רק על מי שאין הלכה כמותו, אלא על פסקי כל התנאים והאמוראים!

ומבואר בזה98, שלאחרי שראו את הענינים כפי שהם למעלה, חזרו והתבוננו והתייגעו בזה, ורק לאחרי שהענין הונח בשכלם, אזי פסקו הדין, ולכן הרי זה נחשב לפס"ד שנקבע למטה בארץ.

והענין בזה – דלכאורה אינו מובן: אם הענין הונח בשכלם, מהי התועלת בראיית הענין למעלה?! – שבכל ענין ישנו כפי שהוא מצד ימין או מצד שמאל, וצריך לידע אם לחפש בצד ימין או בצד שמאל, ועל זה הועילה ראיית הענין למעלה כפי שהוא לאמיתתו – לידע באיזה צד לחפש, ואז התייגעו כו' עד שהונח בשכלם.

[ועפ"ז יובן מה שמצינו ששיבחו תלמיד אחד שסתר דברי רבו99, ושיבחו תלמיד שני שהסכים לדעת רבו100 – דלכאורה אינו מובן: מהו שבחו של התלמיד שהסכים לדעת רבו? [וח"ו לומר ששיבחוהו שאמר שמסכים לדעת רבו, אף שלא הונח אצלו כן – שהרי אסור ללמוד תורה באופן כזה101 ] – ששיבחו אותו על כך שמלכתחילה הונח בשכלו כפי שהענין הוא לאמיתתו, כדעת רבו].

וזהו גם מה שמצינו בספרי אדמו"ר האמצעי מאמרים שהם אות באות ממאמרי רבינו הזקן, מבלי להזכירו (ולא כמו במאמרי הצ"צ שבהם יש ציוני מ"מ שענין זה הוא במאמר רבינו הזקן וענין זה הוא במאמר מו"ח כו'), וכן במאמרי רבינו הזקן יש ענינים שהם מדברי המגיד והבעש"ט כצורתם אות באות, מבלי להזכירם [וכמו בספר התניא, שכותב רק "מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים", ואינו כותב על אף ענין מי אמרו, אע"פ שמביא כמה ענינים בלשונם של המגיד והבעש"ט, וכן מגדולי ישראל שלפנ"ז כמו האריז"ל וכו'], ולכאורה, למה לא נאמרו בשם אומרם (ובפרט ע"פ הידוע מ"ש המג"א102 אודות גודל החטא באמירת דבר שלא בשם אומרו)? – אך הענין הוא98, שלאחרי ששמעו מרבותיהם, התייגעו בזה בעצמם עד שהונח בשכלם ונעשה ענין שלהם.

ועד"ז בנדו"ד, שכאשר יהושע שמע דבר-מה מהזקנים, הנה לאחרי שהונח אצלו, הרי זה ענין שנעשה ע"פ ההנהגה שלו בתור "דבר אחד לדור".

יב. ויש לסיים בענין של פועל – ה"בכן":

ההוראה בנוגע לטענה103 אודות הפצת המעיינות או מבצע תפילין, שאם זה ענין שנוגע כ"כ, ובזה תלוי ביאת משיח וכו', למה נתחדש הדבר רק בדורות האחרונים104, ולא הי' בדורות שלפנ"ז105, שהמענה על זה106 הוא: "דבר אחד לדור כו'"107 – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש חי"ט ע' 307 ואילך.

(ואח"כ אמר:)

כדרכי הנני משתדל לקשר כל ענין עם מבצע תפילין – חפשתי לקשר זאת גם עם ענין השופר, ועזר ה' שאכן יש קשר ביניהם:

הטעם ש"טוב לתקוע בצד ימין"108 – "משום דכתיב109 והשטן עומד על ימינו לשטנו (והתקיעה מערבבת השטן110 ) .. ולא בשמאל111, מפני שהתפילין של יד מגינה"112.

[ו"איטר יש לתקוע בימין דידי'"113, שהיא שמאל של כל אדם – דאף שהתוקע צריך להוציא י"ח את כל הקהל, ורוב בני אדם אינם איטרי יד, וא"כ, הי' צריך לתקוע (עבורם) בימין (של כל אדם), מ"מ כיון שהוא מניח תפילין בימין (של כל אדם), הרי "התפילין של יד מגינה", ולכן אינו צריך לתקוע בימין].

כלומר: הנחת תפילין דאתמול (שהרי בר"ה אין מניחים תפילין) וביום שלפנ"ז, או מה שפעל על יהודי נוסף להניח תפילין, מגינה על צד שמאל, עד כדי כך, שאין צורך בענין השופר!

ויתירה מזה: הסיבה לכך ש"השטן עומד על ימינו לשטנו" – דלכאורה מדוע עומד השטן בימין דוקא, ובפרט שמקומו בצד שמאל – היא בגלל שאינו יכול לעמוד בצד שמאל, בגלל ששם ישנה ההגנה דתפילין של יד!

וזהו גם מ"ש114 "נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו", "בזרוע עוזו אלו תפילין"115, והיינו, שע"י מצות תפילין פועלים על יד שמאל – שמצד עצמה היא יד כהה116 – שיהי' בה חוזק ועוז ("זרוע עוזו") יותר מאשר יד ימין; ועי"ז נעשה הענין ד"ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"117, וגם – אם יש צורך בכך – "וטרף זרוע אף קדקד"118.

ועי"ז יומשכו כל הברכות, עד "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים"119, וקשור גם עם ברכת יצחק, כמבואר בסידור בשער התקיעות120 ש"עיקר ומקור כל הברכות לעולם המשיך יצחק דוקא", להיותם היותר נעלות שבאים באופן של תגבורת כו', כמ"ש121 "ויתן לך האלקים גו'", והיינו, שממשיכים ממקור ושורש כל הברכות עד למטה, בכל ההשפעות.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן בידו הק' לכל אחד מהמסובים מ"כוס של ברכה" דר"ה, ואח"כ בירך ברכה אחרונה.

טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "כי בשמחה תצאו"].