בס"ד. ש"פ מקץ, שבת חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תשל"א

(הנחה בלתי מוגה)

מאי חנוכה דת"ר בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון וכו', שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום (באופן שרבת את ריבם וכו' מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וכו', עד שבאו בניך כו' ופנו את היכלך וטהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך, כנוסח התפלה1 ), בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כהן גדול, ולא הי' בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה2. וידועים הדיוקים בזה בתורה אור ובדרושים שלאח"ז, ובפרט במאמר שנאמר לפני שלשים שנה (ד"ה מאי חנוכה תש"א)3, דצריך להבין, דאחר שכבר למדו כמה הלכות בהלכות חנוכה, שואלים מאי חנוכה. ויש להוסיף בזה, שהרי חנוכה הוא דבר ידוע ומפורסם, וכמו שאין שאלה בגמרא מאי פורים וכיו"ב, מפני שהדבר מפורסם. ועד"ז בכמה ענינים שאין עליהם מסכת או הלכות פרטיות, וכמו בכמה ברכות שלא מצינו במשנה וגמרא הנוסח ופרטי הלכות שלהם, לפי שהיו מפורסמים בפי כל, ולא הי' צורך ללמדם בישיבות. וע"ד המבואר ברמב"ם4 בנוגע לראיות שהובאו בגמרא5 שפרי עץ הדר הוא אתרוג, ולא רמונים או חבושים וכו' (ובלשון הגמרא: ואימא פלפלין), שאין זה מפני שנשתבש עליהם הענין עד שנודע להם מהראיות האלה, שבלא ספק שמיהושע עד עתה היו לוקחים אתרוג עם הלולב בכל שנה, ואין בו מחלוקת, אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש המקובל. וא"כ מהי שאלת הגמרא מאי חנוכה. גם צריך להבין מהו הדיוק באמרו שמצאו פך שמן טהור מונח בחותמו של כה"ג, הרי לענין כשרות השמן לא נוגע ענינו של כהן גדול דוקא, ולא זו בלבד שמספיק גם כהן הדיוט, אלא שיכול להיות גם ע"י ישראל, שהרי אפילו להדלקה אין צורך בכהן גדול ואפילו לא בכהן הדיוט, כי הדלקה כשרה בזר6, ועאכו"כ שלענין כשרות השמן אין צורך בכהן, אלא צריך רק שיהי' חבר הנאמן על הטהרות7. ואין לומר שהדיוק דכהן הוא לפי שמצאוהו בהיכל (אף שעשיית השמן לא היתה בהיכל, אלא בתקוע8, ומשם היו מביאים אותו להיכל), שזר אסור ליכנס שם9, שהרי עדיין לא נוגע שיהי' מונח בחותמו של כה"ג. ואין לומר שמ"ש שהי' מונח בחותמו של כה"ג הוא רק לפי שכך היתה המציאות בפועל, דכיון שלא נוגע שיהא מונח בחותמו של כה"ג, לא הי' לו לומר זאת, אלא הול"ל רק שלא נטמא.

ב) אך הענין הוא, כפי שמבאר במאמר10, שמלחמת היוונים היתה (בעיקר) מלחמה רוחנית (אלא שמזה באה גם המלחמה בגשמיות, כמ"ש הרמב"ם11 שפשטו ידיהם בממונם ובבנותיהם, אבל התחלת המלחמה ועיקרה היתה על הרוחניות), שלא רצו לנגוע בגופם של ישראל, אלא עיקר רצונם הי' להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך1. וזהו גם מ"ש הלבוש12 בביאור הטעם שריבוי הסעודות בחנוכה הם רשות, שלא קבעום למשתה ולשמחה כמו בפורים (שיש בו חיוב לבסומי ביין13 ), כי בפורים הי' הצלת נפשות, ובחנוכה לא הי' הצלת נפשות, כי היוונים לא בקשו נפשות, רק ההכנעה והעברת דת, ולכן קבעום בהלל והודאה. ומוסיף במאמר לבאר הדיוק שרצו להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, דכל ענין מלחמתם הי' נגד תורת הוי' ונגד המצוות שהם חוקי רצונו ית', והיינו, בענין התורה שהיא חכמה גדולה ושכל נפלא, לזה הסכימו גם היוונים כו', אבל התנגדו על זה שהיא תורת הוי', היינו לקדושת התורה שהיא חכמתו ית', נגד זה לחמו. וכן בענין המצוות שהם משפטים, וכן המצוות שהן עדות, לזה הסכימו גם היוונים, אבל במצוות דחוקים (באופן שחוקה חקקתי גזירה גזרתי14 ), לזה התנגדו, והיינו, שכל המלחמה היתה נגד אלקות, שלא להזכיר שהתורה היא תורת הוי' ושהמצוות הם חוקי רצונו ית'. וי"ל15 שבחוקים גופא לא הפריע להם עצם ענין החוקים, אם היו חוקי בשר ודם, וכמו חוקי המלך שהיו גם אצלם, אלא שלחמו נגד חוקי רצונך, שהם חוקי רצונו ית'.

ויש להוסיף במ"ש במאמר שמלחמת היוונים היתה מלחמה רוחנית, שהמלחמה על הרוחניות לא היתה על בחי' שהיא רוחניות לגבי גשמיות, אלא על רוחניות ממש. דהנה, ענין השכל הוא רוחני לגבי גשמיות, ועד"ז באדם גופא, ששכל לגבי מדות הוא כמו רוחניות לגבי גשמיות, שהרי המדות למעלה הם שבעת ימי הבנין, וכמשנת"ל16 שהם המקור להתהוות העולמות ועד לעוה"ז הגשמי, דעם היות שלא שייך שם בחי' גשמיות ממש ח"ו, הרי יש שם אפשריות עכ"פ על בחי' גשמיות, והיינו, שהסיבה לכך שיש גשמיות כפשוטו למטה, היא, לפי שכבר הי' נתינת מקום לזה בבחי' המדות שלמעלה. משא"כ בחי' המוחין היא למעלה מהעולם, שזהו שהתורה קדמה לעולם17. אמנם, מה שהמוחין הם בחי' רוחניות, הרי זה בערך גשמיות המדות. אך ע"פ האמור שמלחמת היוונים היתה לא על ענין השכל שבתורה (שעל זה הסכימו גם היוונים), אלא על הקדושה והאלקות שבתורה, הרי זו מלחמה לא רק על בחי' שהיא רוחניות לגבי גשמיות, אלא על רוחניות ממש.

ג) והנה ענין זה שהיוונים הסכימו על החכמה והשכל שבתורה, ומ"מ התנגדו על זה שהיא תורת הוי' (תורתך), משתלשל מזה שבתורה עצמה ישנם ב' בחי' אלו. וע"ד המבואר18 בענין מצרים דלעו"ז, שזהו מה שנשתלשל בריבוי השתלשלות מבחי' מצרים וגבולים דקדושה. ועד"ז יש בתורה בחי' שממנה נשתלשל ענין היוונים. והענין בזה, דהנה אמרו רז"ל19 זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה, והיינו, שבלימוד התורה גופא יכול להיות אופן שעי"ז נעשה ענין של היפך החיים רח"ל. ובכללות הרי זה הענין שלא ברכו בתורה תחלה, שעל זה אבדה הארץ20, דהיינו שעי"ז הי' ענין הגלות כפשוטו. ומבחי' לא זכה שבתורה נשתלשל ענין מלחמת היוונים שרצו להשכיח את נותן התורה ומצַוה המצוות, וכמשנת"ל שהמלחמה היתה על הרוחניות, והרי כללות ההפרש בין רוחניות לגשמיות הוא כמו ההפרש בין חיים ומות כפשוטו, כמבואר21 בענין ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע22, שהגשמיות שהוא תחת פגעי הזמן והוא הוה ונפסד, הרי זה ענין המות, משא"כ רוחניות שהוא למעלה מן הזמן וכו', לא שייך בו העדר החיים כלל, והוא בחי' חיים בעצם כו', וזהו"ע זכה נעשית לו סם חיים כו'.

ד) ועפ"ז יובן שהנצחון על מלחמת היוונים הי' עי"ז שמצאו פך כו' מונח בחותמו של כה"ג דוקא. והענין בזה, שבשנים כתיקונם, כאשר היוונים אסורים להכנס להיכל, ועד שגם בנוגע לירושלים כתב הרמב"ם23 שאסור להניח עכו"ם לדור בה, אזי מספיק כשרות השמן ע"ד הרגיל. אבל כאשר היוונים טמאו כל השמנים שבהיכל, היינו שפגמו בכל המדריגות, ועד שפגמו גם בהיכל, שזוהי בחי' ששייכת לענין הכהונה, לכן היו צריכים להמשיך מבחי' עליונה ביותר, ולכן הוצרך להיות פך שמן מונח בחותמו של כה"ג דוקא (וכמודגש גם בנוסח התפלה1: בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול24 כו'), שזוהי בחי' שלמעלה מהשתלשלות, בחי' היחידה, שבחי' זו לא היו היוונים יכולים לטמא ח"ו, כי בבואה דבבואה לית להו25. ובפשטות הרי זה ענין המס"נ שעמדו על נפשם למרות שהיו חלשים ומעטים וכו', שזהו מצד בחי' היחידה. וזהו גם הקשר עם משנת"ל26 (ממאמרי אדמו"ר הזקן27 ואדמו"ר האמצעי28 ) בענין פדה בשלום נפשי מקרב לי29, שע"י העבודה שמצד בחי' יחידה, שהו"ע מסירת כל העצם (למעלה גם ממסירת הרצון), אזי נתבטל לגמרי מציאות המנגד, ואז נעשה הענין דפדה בשלום דוקא.

ה) וזהו מאי חנוכה, על איזה נס קבעוה30, על נס נצחון המלחמה שקשור עם מציאות הגוף, או על נס פך השמן שקשור עם המלחמה הרוחנית וענין המס"נ. והיינו לפי שבענין זה יש ב' סברות. מחד גיסא, הנה עיקר הענין הוא הגוף של איש הישראלי, כי, כל מה שנאמר בנוגע לנשמה שישראל אע"פ שחטא ישראל הוא31, וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו32, ולא ידח ממנו נדח33, הרי זה כאשר הגוף קיים, אבל אם אין הגוף קיים, לא שייך כל זה. ולאידך גיסא, יש סברא לומר שיש מעלה במס"נ, וכפי שמצינו34 אצל הבית יוסף שהובטח לו שיזכה להיות נעקד על קידוש השם, אבל מצד איזו סיבה נענש, ולפועל לא זכה לזה, ולכאורה למה נחשב זה לעונש, בה בשעה שלאח"ז זכה לחבר הב"י והשו"ע, שעי"ז נתפשטה ההלכה בישראל כו', שכל זה לא הי' יכול להיות אילו הי' נעקד על קדה"ש. ומזה מוכח גודל מעלת ענין המס"נ שהוא למעלה מכל הענינים. וע"ד שאמר ר"ע כל ימי הייתי מצטער כו' מתי יבוא לידי ואקיימנו35, ולכאורה למה הצטער על זה, והלא כולהו אליבא דר"ע36, שכל התושבע"פ נתייסדה מחמשה (או שבעה37 ) התלמידים שהיו לו38, אלא מזה גופא מוכח שיש עילוי בענין המס"נ שלמעלה מהתורה. והמענה על השאלה מאי חנוכה, על איזה נס קבעוה, הוא, שמצאו פך מונח בחותמו של כה"ג, היינו, שחנוכה נקבע על נס פך השמן, שקשור עם ענין המס"נ שמצד בחי' היחידה כו'.

ו) ומסיים במאמר (ד"ה מאי חנוכה הנ"ל)39, שהעבודה דמס"נ שעל ידה נצחו את היוונים קשורה עם ספירת הנצח. ולהעיר שיש חילוקי דעות אם חנוכה הוא בחי' נצח או בחי' הוד, וע"פ רוב מובא בכתבי האריז"ל שחנוכה הוא בחי' הוד40, שזהו ענין להודות ולהלל כו', אבל במאמר הנ"ל מבאר שהוא בחי' נצח. ומקדים לבאר שחודש כסלו הוא החודש השלישי בחדשי החורף שהם באופן של אור חוזר, וענינם בעבודה הו"ע התפלה שהיא העלאה מלמטה למעלה (ולא כמו חדשי הקיץ, אור ישר, שענינם בעבודה הו"ע התורה). ויש לומר, שזהו גם הקשר עם פך השמן שהי' מונח בחותמו של הכה"ג דוקא, כי, כללות ענין הטומאה וטהרה שתלוי בסנהדרין, שענינם הו"ע התורה, שייך לכהנים (לא מצד ענין הכהונה שבהם, אלא) מצד ענין התורה שבהם, שהם תלמידי חכמים, כמ"ש41 כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע גו' ובאת אל הכהנים גו' על פי התורה אשר יורוך וגו'. והחידוש בענין הפך שהי' מונח בחותמו של כה"ג, קשור עם ענין התפלה, כי, הכה"ג הי' נכנס לקדה"ק להקטיר הקטורת [ואע"פ שבקדה"ק הי' הארון והלוחות, שהו"ע התורה, מ"מ, עבודת הכה"ג בקדה"ק היתה עבודת הקטורת], וידוע שי"א סממני קטורת הו"ע העלאת הבירורים42, כמו תפלה שהיא העלאה מלמטה למעלה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה43, סולם דא צלותא44. ומסיים, שענינו של חודש כסלו בספירות בדרך אור חוזר הוא ספירת הנצח. וזהו גם הקשר עם ענין המס"נ, כמבואר במאמרי ההילולא45 שבשביל הנצחון מבזבז המלך כל אוצרותיו, ועד שמשליך חייו מנגד, שמזה מוכח שענין הנצח מגיע בבחי' העצם שלמעלה מבחי' חיות הגלוי, שזהו בחי' היחידה.

וזהו גם מה שהנרות הללו אינן בטילות לעולם46, כמבואר ברמב"ן47 שקאי על נרות חנוכה שאין בהם שינויים, שמדליקים אותם גם בזמן הגלות, שזהו העילוי דנרות חנוכה על נרות המקדש, דעם היות שגם נרות המקדש הם למעלה משינויים, הרי מ"מ יש בהם שינויים בקדושה גופא כו', משא"כ נרות חנוכה שבאים ע"י ענין המס"נ, בחי' יחידה, אינן בטילות לעולם (שהם למעלה גם מבחי' עולם כפי שהוא בשלימות), שזה מורה על ענין הנצחיות שבנרות חנוכה, שזהו ענין הנצח, שהוא גם מלשון נצחיות.

ועד שהנצחון הוא באופן שפועלים הענין דכליא ריגלא דתרמודאי2, היינו, שמכלים את הענין דתרמודאי, אותיות מורדת48. ועד שבאים להודות ולהלל לשמך הגדול, כמבואר בתו"א49 שבחי' שמו הגדול הוא שם הוי' שבכתר כו'50.