בס"ד. שיחת יום ה' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשל"א.

בלתי מוגה

א. דובר כבר כמ"פ בנוגע להתוועדות די"ט כסלו הקשורה עם יציאת רבינו הזקן לחירות, שנוסף על כללות היום שבו יצא לחירות, מציין ומדגיש רבינו הזקן, בעל השמחה והגאולה, את הרגע שבו יצא לחירות – כפי שכותב באגרת הידועה (ששלח למחותנו הרה"צ ר' לוי יצחק מברדיטשוב)1 : "כשקריתי בס' תהלים בפסוק2 פדה בשלום נפשי .. יצאתי בשלום מה' שלום".

כלומר: ביום זה גופא מייחד רבינו הזקן את הרגע המסויים שבו יצא בשלום – כשקרא הפסוק "פדה בשלום נפשי".

ב. והענין בזה:

ענין השלום – בפשטות – שייך רק כשיש שני דברים שביניהם צריך לעשות שלום, שכן, כשישנו רק ענין אחד, לא שייך ענין השלום, אלא צריכים להיות שני ענינים שביניהם יכול להיות שלום או היפך השלום; ואז ישנו ענין שלישי שעושה שלום בין שני הענינים.

ומובן, שהענין השלישי צריך להיות חזק ונעלה יותר משניהם, שלכן בכחו לעשות שלום ביניהם.

וע"ד שמביא רבינו הזקן3 מה ששמע מהרב המגיד4 [שי"ט כסלו הוא גם יום ההילולא שלו, כפי שמזכיר רבינו הזקן באגרת הנ"ל1: "יום הילולא רבא של רבינו הקדוש נ"ע"] בפירוש הכתוב5 "עושה שלום במרומיו", שהקב"ה עושה שלום בין "מיכאל שר של מים (או שר של שלג) עם גבריאל שר של אש"6, והיינו, שיש צורך בענין השלום, כיון שמים (או שלג) ואש מצד עצמם הם ענינים הפכיים, אלא שבכחו של הקב"ה לעשות שלום ביניהם; וכיון שאומרים זאת בתור שבחו של הקב"ה ("שבחא דקוב"ה אמר קרא"7 ), הרי מובן שזהו דבר גדול, שרק הקב"ה יכול לעשות שלום בין ענינים הפכיים כאלו.

ג. וכן הוא בנוגע לגאולה די"ט כסלו:

כדי לפעול אצל המלוכה שעשתה את ענין המאסר (שהי' קשור עם היפך החיים), שתנתן לו חירות, ועד לאופן של יציאה בשלום [כידוע8 הסיפור שסוכ"ס ניתנה רשות והורמנא וגושפנקא – ע"י אותה המלכות – בנוגע לכל הענינים שעליהם היתה תחילה ההלשנה, שיכולים לעשותם "בריש גלי" (כלשון התרגום על הפסוק9 "ביד רמה")] – הרי זה רק בכחו של הקב"ה, שאצלו אין תפיסת מקום להפכים, וביכלתו לאחד שני הפכים בבת אחת, בשעה אחת ובמקום אחד, ובלשון החוקרים (המובא ברשב"א10 ): "נמנע הנמנעות"11.

וזהו גם מ"ש רבינו הזקן באגרת הקודש12 שגאולתו היתה באופן שאפילו בעיני כל העמים הי' זה פלא גדול: "הפלה ה' והגדיל לעשות בארץ", וחוזר וכופל ענין ה"פלא" ג"פ (כפרטי הגירסאות במכתב זה)13 :

לכאורה כיצד יתכן הענין ד"הפלה ה' והגדיל לעשות בארץ" – הרי "הפלה והגדיל" שייך בענין שהוא למעלה מגשמיות וארציות ("ארץ"), וא"כ, איך יתכן שענין זה יהי' "בארץ", ועד כדי כך שלא זו בלבד שבנ"י ראו את הנס ("הפלה והגדיל"), אלא שראו זאת גם כל העמים?!

אך הענין הוא – שזהו מצד הענין ד"פדה בשלום", שנלקח מ"ה' שלום", ועי"ז היתה היציאה בשלום.

ד. וכמדובר כמ"פ אודות ההוראה הידועה של הבעש"ט14, שכל ענין שיהודי רואה או שומע, יש בו הוראה שצריך ללמוד מזה דבר-מה בנוגע לעבודתו להקב"ה, שזוהי תכלית בריאתו, "אני נבראתי לשמש את קוני"15, ועאכו"כ בנוגע לענין שאירע עם נשיא בישראל, ונתפרסם לאח"ז בכל קצוי תבל, כבר בימיו, באופן ד"הפלה ה' והגדיל לעשות בארץ", והולך ומתפשט מדור לדור באופן שמוסיף והולך ואור – הרי בודאי שיש בזה כו"כ הוראות בעבודת האדם לקונו.

ולכל לראש – מהתחלת הענין, שצריך להיות הענין ד"פדה בשלום נפשי", ואז יש על זה סיוע "מה' שלום" שיצא בשלום.

ה. וכללות הענין בזה:

יש כאלו שרוצים לעשות חלוקה שישנו חלק בחייהם ששייך להקב"ה, וישנו חלק שניתן לבעלותם.

ובהקדמה – ש"ברשיעי לא עסקינן"16 ו"בשופטני לא עסקינן"17, ובודאי שכל אחד מישראל רוצה לקיים רצון הקב"ה (כפס"ד הרמב"ם18 ), אלא שהיצה"ר הוא "אומן גדול", "דיפלומט" גדול, ויודע כיצד לגשת לכל אחד ולנסות להטותו מדרך הטוב והישר, ולכן מוצא "המצאה" ואומר לו: יש זמן ביום שבו תעשה מ"ש בתורה, בשולחן ערוך, מה שעליך לעשות בשביל הקב"ה; אבל לאח"ז – הרי הקב"ה בעצמו אומר "הנהג בהן מנהג דרך ארץ"19, כך, שבשאר שעות היום עליך להתנהג כמנהג הארץ והמדינה שבה אתה חי.

הענין ד"ונפלינו"20 – ממשיך היצה"ר לטעון – הנך יוצא י"ח ע"י התחלת היום באמירת "מודה אני לפניך", ולאח"ז – בהליכה לבית הכנסת, ו"מבית הכנסת לבית המדרש"21 ; אבל לאח"ז – טוען הוא – ההמשך בשו"ע22 הוא "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", היינו, שצריך לילך לעסקיו, כל אחד לענין שנקבע לפרנסתו בעוה"ז הגשמי והחומרי, ומי יאמר – טוען היצה"ר – שגם בענין זה צריך להיות חילוק בין יהודי לאינו-יהודי?! – כשאתה עוסק במסחר, עליך להתנהג כמנהג הסוחרים, ועד"ז כשיש לך משרה של פקיד וכו' – עליך להתנהג כמו שאר הפקידים.

ובנוגע לשאלה "נשאת ונתת באמונה"23, שאין ענין יוצא מידי פשוטו, שיש לנהל את המסחר באמונה, ללא השגת גבול, אבק גזילה וכו' וכו', ככל הענינים שאדם יכול להורות היתר לעצמו – טוען היצה"ר: לאחרי שפרעת חובך להקב"ה (כדברי הגמרא במסכת סוטה24 שישנו מי שאומר "מה חובתי ואעשנה"), כבר יצאת ידי חובתך, ומכאן ואילך הנך אדם חפשי שעומד ברשות עצמו, ויכול להתנהג כמו כל העולם כולו.

ו. וענין זה בא בגלל ענין שלפניו – שעושה חילוק בין נפשו האלקית לנפשו הבהמית,

ואומר, שיש לו על זה יסוד בתורה, ועד ליסוד בספר התניא לבעל השמחה והגאולה – שבו נאמר בפירוש ש"לכל איש ישראל .. יש שתי נשמות .. שהן שתי נפשות"25, היינו, שהם שתי נשמות נפרדות, ועד שבגלל נפש הבהמית מוסיף "שהן שתי נפשות"26, היינו, שגם נפש האלקית היא בדרגת "נפש" (שלמטה מ"נשמה").

וא"כ, מהו החיוב – טוען הוא – לעשות שלום ביניהם?!

הוא רוצה רק שנה"א ונה"ב לא יערכו מלחמה ביניהם, כדי שיוכל לחיות חיים רגועים; אבל לעשות שלום ביניהם – ששלום הוא גם מלשון שלימות27, היינו, שיהיו דבר אחד, ולא שני דברים נפרדים – אינו רואה חיוב בדבר.

ובמילא, יש אצלו שעות שבהם לומד ומתפלל ונותן צדקה וכיו"ב, שאז יש לו עסק עם הנפש האלקית, ונפש הבהמית אינה מתערבת; ולאח"ז יש אצלו השעות שבהם עוסק במשאו ומתנו, באכילתו ושתייתו וטיולו ושינתו וכו', כל הענינים הקשורים עם צרכי הגוף הגשמי והחומרי, וטוען, שענינים אלו צריכים להיות בבעלותה של נפש הבהמית, ונפש האלקית לא תתערב!...

ולכל היותר יכולים לפעול עליו שיברך ברכה ראשונה קודם האכילה, וברכה אחרונה לאחר האכילה, כך, שכבר יצא ידי חובתו לפני' ולאחרי', אבל האכילה עצמה – מי יאמר שצריכה להיות "לשם שמים" (שענין זה שייך רק אצל יהודי שמחוייב בתרי"ג מצוות); האכילה יכולה להיות מפני תאוות הגוף, או לכל היותר – אכילה סתם.

ז. אך על זה אומרים לו, שמציאות כזו אינה שייכת כלל. – יכול להיות או "שלום" או "לאום מלאום יאמץ"28, אבל, לדמות לעצמו ("איינרעדן זיך") שיכולים לחלק שתהי' נפש האלקית ללא נפש הבהמית, ונפש הבהמית ללא נפש האלקית – הרי זה דבר שאין לו קיום, כי:

בנוגע לנפש האלקית – מבואר בתניא29 שירידת הנשמה למטה אינה בשביל עצמה, "כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל", אלא "להתלבש בגוף ונפש החיונית .. כדי לתקנם", ולכן, לא יכול יהודי למצוא מרגוע עד שיתקן את גופו ונפשו הבהמית, ועל ידם את חלקו בעולם, להיות דירה לו ית'.

ועד"ז בנוגע לנפש הבהמית, שהיא באופן ש"רוח הבהמה היורדת היא למטה" (כלשון הכתוב30 ) – שאינה יכולה להסתפק באכילה סתם, ומבלי להתערב בשעות שבהם פועלת נפש האלקית, אלא עי"ז שנעשה מושקע רח"ל באכילה ושתי' גשמיים, מתחזק יותר הכח של נפש הבהמית והיצר (כמבואר בתניא31 ש"נתחזק יותר בהמשך הזמן שנשתמש בו הרבה באכילה ושתי' כו'"), בתוקף יותר מכמו שהי' ביום שלפנ"ז ועאכו"כ ריבוי זמן לפנ"ז, ואז, לא יסתפק היצה"ר בכך שפעל חלוקה בין נה"א לנה"ב, אלא – כלשון הגמרא32 – "היום אומר לו עשה כך ולמחר כו' עד שאומר לו עבוד עבודה זרה"!

ומובן הקשר ע"פ שכל עם "עבוד עבודה זרה" – מדין פשוט בנגלה דתורה: "עבודה זרה" אינה דוקא כשאומר "אני ואפסי עוד"33, אלא גם ענין ה"שיתוף" נקרא עבודה זרה34 ; כשאומרים שיש שני בעלי-בתים בעוה"ז, אפילו אם אחד הוא בעה"ב גדול והשני בעה"ב קטנטן – היפך הענין ד"אין עוד מלבדו"35 – הרי זה ענין של עבודה זרה בכל תקפה!

וכל זה מתחיל מזה שעושה חלוקה ומחיצה בשעות היום, שיש שעות שבהם נפש האלקית היא בעה"ב, ויש שעות שבהם מתנהגת נפש הבהמית כפי טבעה ורצונה (אלא שזהו רק מצד קליפת נוגה, ולא למטה מזה), ואין רצונה שנפש האלקית תתערב...

ובכן, מצב כזה אין לו קיום לא רק מחר ומחרתיים, אלא אפילו בו ביום, כיון שמתחילתו הרי זה כבר היפך רצון הבורא – כי:

רצון הבורא הוא – "ואהבת גו' בכל לבבך"36, "בשני יצריך"37, הן היצ"ט והן היצה"ר, והיינו, שלא זו בלבד שהיצה"ר יהי' אצלו כישן31, אלא גם הוא צריך לעבוד את ה', ועד לאופן ד"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"38, שזהו"ע "ואהבת", שצ"ל "בשני יצריך".

וענין זה נמשך אח"כ ב"והי' אם שמוע"39, כשמתעסק עם "דגנך ותירושך ויצהרך"40 – שניכר שזהו "דגנך" של יהודי שהי' אצלו הענין ד"שמוע תשמעו"39, "אם תשמע בישן תשמע בחדש"41, "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם"39, גם בהיותו במעמד ומצב ש"אדם חורש כו' וזורע", שאז אינו אוחז בדרגא ד"בכל מאדך" (כדברי הגמרא במסכת ברכות19).

ח. וזוהי כללות ההוראה:

בשעה שיהודי צריך לצאת לחירות מהפיתויים והאשליות ששומע מהיצה"ר – לא די בכך שישאיר ליצה"ר רגע קטן ביום שבו תהי' לו שליטה, וכל שאר היום יהי' לו עסק רק עם היצה"ט, אלא צריך להיות הענין ד"פדה בשלום נפשי", היינו, לעשות שלום בין שני הענינים, בין היצ"ט ליצה"ר;

והרי השלום ביניהם יכול להיות רק בדרך אחת ויחידה:

לא יתכן שנפש האלקית תציית ח"ו לנפש הבהמית, והיצ"ט יציית ליצה"ר; זהו דבר שאינו יכול להיות, כיון ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'"42, או בלשון נגלה דתורה – כנ"ל (ס"ה) מדברי הרמב"ם שגם יהודי שאינו מציית לב"ד, ואפילו כשב"ד של ישראל מלקין אותו אין זה מועיל לו, ורק כשגוי מלקה אותו, אזי מתבייש ועושה מה שהיהודי מצווה עליו – גם יהודי כזה רוצה לקיים את רצון הקב"ה.

וכיון שכן, הרי השלום יכול להיות רק בדרך אחת – שהיצה"ר יתנהג כרצונו של היצ"ט.

ואז נעשה שלום אמיתי, שהוא גם מלשון שלימות, והיינו, שאין כאן שני דברים שהתאחדו ע"י דבר שלישי, אלא שניהם מתאחדים ונעשים מציאות אחת עם הדבר השלישי שאיחד אותם, עי"ז ששניהם מתמסרים להדבר שמאחד אותם – לתורה ומצוות, ולמעלה מזה – לנותן התורה ומצַוה המצוה.

ואז נעשה ענין השלום גם למטה, בעוה"ז הגשמי והחומרי – שיוצא בשלום מכל הענינים המבלבלים, ועובד עבודתו לקונו מתוך שמחה וטוב לבב.

ועד שע"י העבודה שעלי' אומר הקב"ה "מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"43 – נעשה בפועל (ללא כ"ף הדמיון) "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם",

בגאולה האמיתית והשלימה, ע"י ש"יפוצו מעינותיך חוצה" באופן דמוסיף והולך ואור, שאז "אתי מר"44, למטה מעשרה טפחים, ובעגלא דידן, ויוליכנו קוממיות לארצנו, ושלום "ושמחת עולם על ראשם"45.

* * *

ט. על הפסוק "פדה בשלום נפשי" (אודותיו כותב רבינו הזקן באגרת האמורה: "כשקריתי בס' תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי .. יצאתי בשלום מה' שלום"), דרשו חז"ל בגמרא44 שהענין ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" נעשה ע"י "העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור"; וע"פ המבואר בחידושי הרשב"א ובחידושי אגדות מהרש"א (וכפי שהצ"צ מאריך בזה ברשימותיו על הפסוק בתהלים46 ) – מודגש שיש כאן ג' קוין.

וענין זה מתאים גם עם האמור לעיל (ס"ב) שב"שלום" יש ג' ענינים: שני הענינים שצריך לעשות שלום ביניהם, והענין השלישי שעושה שלום ביניהם, שזהו הקב"ה, ש"עושה שלום במרומיו" אצל המלאכים, בין מיכאל וגבריאל – שני הענינים (שצריך לעשות שלום ביניהם) כפי שהם למעלה;

ומזה נמשך עד למטה מטה – בנוגע ל"בכל לבבך, בשני יצריך", ביצ"ט וביצה"ר [כיון שע"י השתלשלות והפסקים ופרסאות כו', נמשך מקו הגבורה היצר שהוא היפך יצר הטוב (משא"כ מקו החסד, כמבואר בארוכה47 )] – ש"הקב"ה עוזרו" ועי"ז "יכול לו" (כדאיתא בגמרא במסכת סוכה48 ), שזהו הענין ד"עושה שלום" לא רק בפמליא של מעלה ("במרומיו"), אלא גם ב"פמליא של מטה"49 (כמבואר בלקו"ת פ' מטות50 ).

וזהו גם הקשר עם ג' הענינים ד"העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור":

הענין של גמילות חסדים הוא כללות הקו של מצוות שבין אדם לחבירו, שכללותם היא גמילות חסדים; ונוסף לזה ישנו הקו של מצוות שבין אדם למקום, שזהו ענין התפלה ("מתפלל עם הציבור"), שעל ידה מתחברים עם הקב"ה51 (ובפרטיות נעשה החיבור באופנים שונים ע"י פרטי המצוות שבין אדם למקום).

ונוסף לזה ישנו הלימוד שמביא לידי מעשה דקיום המצוות בשני הסוגים הנ"ל – שזהו הענין ד"העוסק בתורה" (וכמדובר פעם בארוכה52 שלכן נאמר תחילה "העוסק בתורה"), שעז"נ53 "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", ועד שזהו בדוגמת הענין ד"עושה שלום במרומיו", כי, "אורייתא וקוב"ה כולא חד"54, משא"כ בנוגע למצוות שנקראים בשם "איברים", כמבואר בארוכה בתניא55.

י. ויש לקשר ענין זה עם "דבר מלכות" – שהרי "פותחין בדבר מלכות"56 – המאמר של י"ט כסלו לפני שלושים שנה, "ויהי בשלושים שנה"57 (שזהו י"ט כסלו הראשון שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו הגיע לארה"ב בפעם השני', על מנת לדור), ד"ה יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו58 :

מבואר בהתחלת המאמר, ש"יש שלשה ימים שהם שלשה גילוים .. וזהו יחיינו מיומים, שהם האור והחיות דב' ימים, היינו החיות דעוה"ז, שהוא אור וחיות אלקי הממכ"ע, והחיות דעוה"ב בגעה"ת וגעה"ע, שהוא אור וחיות אלקי הסוכ"ע, וביום השלישי הוא אור וחיות אלקי שלמעלה מאוא"ס הממכ"ע ואוא"ס הסוכ"ע, והוא הגילוי דעולם התחי'".

ובסיום המאמר59 : "וזהו יחיינו מיומים, שהם שני עתים שונים, דהעת דעוה"ז הוא היום לעשותם60, והעת דעוה"ב הוא העת דקבול שכר .. ועיקר גילוי העליון הוא וביום השלישי הוא עת השלישי יקימנו בתחה"מ כו'".

ובכללות הרי הם ג' הקוין ד"סור מרע ועשה טוב בקש שלום"61 :

העבודה ד"עשה טוב", קיום מצוות עשה, שנעשית באופן של פנימיות – קשורה עם בחי' ממכ"ע.

העבודה ד"סור מרע", שמירת מצוות לא תעשה, שנעשית באופן של דחי', באופן מקיף – קשורה עם בחי' סוכ"ע.

והעבודה ד"בקש שלום" היא למעלה משני ענינים אלו ומאחדת אותם – שזהו"ע לימוד התורה, כמארז"ל49 "כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה", והרי הלימוד מביא לידי מעשה דשני סוגי מצוות הנ"ל, והו"ע "ביום השלישי" – "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר"62, שאז היתה נתינת התורה, כדברי הגמרא במסכת שבת63 שכל עניני מ"ת היו באופן ד"תליתאי": "אוריאן תליתאי לעם תליתאי (שזוהי החלוקה של עם ישראל (לא לי"ב שבטים, או לשבעים נפש וכיו"ב, אלא) לכהנים לוים וישראלים) .. ביום תליתאי בירחא תליתאי" (וכפי שמביא ר' נסים גאון עוד כמה ענינים של שלשה שהיו במ"ת).

יא. והנה, נוסף על פשטות הענין ד"היום לעשותם", בחיי העוה"ז, ו"למחר לקבל שכרם", בעולם הבא (כדברי הגמרא במסכת עירובין וע"ז64, וכפי שמביא רש"י בפירושו על התורה59 אפילו ל"בן חמש למקרא"65 ), ועד ל"יום השלישי" דקאי על תחה"מ, שזוהי תכלית השלימות שלמעלה גם מהענין ד"למחר לקבל שכרם" – הרי כיון שכל זה תלוי במעשינו ועבודתינו במשך שיתא אלפי שנין דהוי עלמא66, ישנם כל ג' ענינים אלו גם עתה.

והענין בזה – כמבואר בארוכה בספרי מוסר, ספרי חקירה וספרי חסידות67, בנוגע לעבודת האדם, והעיקר – "מעשה רב"68, כפי שכל אחד רואה בחייו, שבמשך חייו בעלמא דין יש זמנים שבהם מתייגע בעבודתו ("היום לעשותם"), ולאח"ז יש זמנים שבהם יש לו הנאה מיגיעתו בעבודתו (ע"ד "למחר לקבל שכרם"), ולאח"ז יש זמנים שבהם "מסתכל מלמעלה" על כל הזמן שהתייגע בעבודתו ונהנה ממנה, ואז נעשית אצלו הנאה נעלית יותר מזה שחי וניצל את חייו כדבעי למהוי, והו"ע של מנוחה ותענוג שלמעלה מהתענוג והמנוחה כשנח מהעבודה והעמל שהתייגע בו.

וענין זה אינו מוכרח להיות מחולק לג' תקופות שונות במשך החיים (תחילה התקופה ד"היום לעשותם", ולאח"ז התקופה ד"למחר לקבל שכרם", ולאח"ז התקופה שיש אצלו התענוג שלמעלה מהמנוחה והתענוג הבאים מיד לאחרי העבודה), אלא ענין זה יכול להיות גם בכל יום ויום, שבאותו יום ומעת-לעת יש שעות שבהם מקבל שכרו מהעמל שעמלה נפשו ביום זה.

ועאכו"כ במשך השבוע – ששבעת ימי השבוע הם בדוגמת "ימי שנותינו בהם שבעים שנה"69 – שישנם ששת ימי המעשה שאודותם אומרת התורה "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"70, ולאח"ז ישנו "יום השביעי", שבו נאמר71 "לא תעשה כל מלאכה";

ו"יום השביעי" עצמו נחלק לב' חלוקות: תחילה ישנו הענין ד"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"72, שזוהי האכילה שהיא רק לפי ערך הטירחא ב"ערב שבת" – כל ששה הימים שלפני השבת; ולאח"ז ישנו תענוג נעלה יותר – למעלה מ"שכר" שמרויח ע"י הטירחא, שלכן נקרא שבת בשם "מתנה"73, כיון שזהו"ע שמקבלים בתורת מתנה, שלא לפי ערך טירחתו ויגיעתו (כולל גם הענין ד"אי לאו דעביד נייחא לנפשי' לא יהיב לי' מתנתא"74 ), שלכן "הנותן בעין יפה נותן"75.

יב. וכללות הענין בזה – שליהודי יש הבטחה, שכאשר מקבל על עצמו לקיים את השליחות של הקב"ה ש"אני נבראתי לשמש את קוני"15, להיות עבד להקב"ה, הנה לא זו בלבד שהקב"ה ממלא חסרונו, "די מחסורו אשר יחסר לו"76, דכיון שעובד עבודתו באמונה, נותנים לו כל הנצרך לו לפי העבודה שלו, אלא נותנים לו שלא בערך יותר, ועד לאופן ש"מחוייב לעשרו"77.

ובמכ"ש מזה שאמרה תורה אפילו בנוגע לעבד לאדון בשר ודם, שגם האדון הוא מוגבל, שלאחרי "שש שנים יעבוד ובשביעית יצא"78, ישנו הציווי "הענק תעניק לו וגו'"79, ו"מכל מה שברכך בוראך"80, ככל הכללים שיש במצות הענקה; ונוסף על החיוב ע"פ תורה, ישנו גם הענין ד"לפנים משורת הדין".

וכפתגם רבינו הזקן81, בעל השמחה והגאולה, שהקב"ה נותן לבנ"י ריבוי גשמיות, והם עושים מהגשמיות – רוחניות, "דירה לו יתברך בתחתונים"82, מתוך מנוחה, שמחה וטוב לבב, "ושמחת עולם על ראשם"45.

* * *

יג. בהמשך להמדובר לעיל אודות החלוקה לשלשה – הנה כן הוא גם בנוגע לגאולה של רבינו הזקן, כמודגש בכך שהקביעות של חג הגאולה בפעם הראשונה היתה ביום השלישי, כפי שכותב רבינו הזקן באגרת הנ"ל: "יט כסלו, יום ג'".

וכן הוא בכמה ענינים, החל מהתורה, שהיא "אוריאן תליתאי" (כנ"ל ס"י), ומזה נמשך בכל הענינים שהם באופן של שלשה.

ועד"ז מצינו בנוגע לענין השכר, שנחלק לג' ענינים: "לחם לאכול ובגד ללבוש"83, ולאח"ז "ושבתי בשלום אל בית אבי"84, שהם ג' הענינים דמזון לבוש ובית, שכוללים כל צרכי האדם85.

וכמו"כ כשמדובר אודות לומדי תורה – ע"פ ציווי התורה ש"ישכר" צריך ללמוד תורה בהתמדה, ובשביל זה ישנם "תמכין לאורייתא"86 שצריכים לסייע בזה – ישנם גם ג' הענינים שצריך לספק ללומדי תורה: "לחם לאכול ובגד ללבוש", וכן הענין ד"ושבתי בשלום אל בית אבי", שיוכלו לשבת במנוחה ב"בית" שיהי' ניכר שזהו "בית אבי" של אבינו שבשמים.

ובהקדמה – שכיון שבנוגע להקב"ה טוענים ש"השמים ושמי השמים לא יכלכלוך"87, הרי לכאורה למאי נפק"מ כיצד יהי' נראה ה"בית"? – אבל אעפ"כ אומרים שכל עניני קדושה צריכים להיות "לכבוד ולתפארת"88, ועד"ז גם הענין של בית-הכנסת, בית תפלה, והענין של בית-המדרש – בית ללימוד.

וכדברי הגמרא במסכת מגילה89 בפירוש "בית גדול"90, "שמגדלין בו תפלה" או "שמגדלין בו תורה" – הרי זה צריך להיות "בית גדול" כפשוטו (שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"91 ), בית מפואר, "לכבוד ולתפארת".

יד. הנני מזכיר ענין זה במיוחד עתה, בקשר לידיעה שהגיעה זה עתה מאוסטרליא92, שהי' אצלם ענין של קפיצה ("זיי זיינען אַריינגעשפּרונגען") – (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) לפי השגתם הרי זה ענין של קפיצה לעומק הים... – לרכוש בית חדש ובית גדול, שבו יוכלו ללמוד תורה מתוך הרחבה, כדברי הגמרא במסכת ברכות93 שדירה נאה מרחיבה דעתו של אדם.

– הרחבת הדעת צריכה להיות אצל כל אחד מישראל, שלא יהי' במצב של קטנות המוחין, אלא במצב של גדלות המוחין, ועאכו"כ אלו שענינם "מוחין", ובאופן של דעת, שהם אלו שענינם הוא לימוד התורה – בודאי צריכים "דירה נאה", כדי שתהי' להם הרחבת הדעת.

אילו זכינו היו בעצמם נופלים על ה"המצאה" לעבור לבנין גדול, ולא הי' צורך שיכריחו אותם לעשות זאת, אבל מפני איזו סיבה שתהי' הי' נראה להם שזהו ענין בלתי אפשרי, ואין צורך ואסור לעשות זאת וכו' וכו'; אך הקב"ה שהוא "כל יכול", סיבב את הענינים באופן שהי' נראה להם שבעל-כרחם מוכרחים הם לצאת ממקום צר ולהיכנס לדירה מרווחת.

ועדיין היו להם ריבוי ספיקות, והי' כדאי לבזבז דולרים על גבי דולרים לטלפן ולשאול האם אכן "לקפוץ לים"?!...

ומובן שמסתמא שיערו לכתחילה שמכאן יבוא "מענה" שלא די בכך שתהי' "דירה נאה", אלא שיהי' זה באופן של "ופרצת"94, ובמילא הבינו לכתחילה לקראת מה הולכים!...

ובכל אופן, עתה הגיעה כבר הידיעה, שהיום נתקבלה הצעתם, ומחר – כלומר בשעה שכאן נערכת ההתוועדות – גומרים את קניית הבנין.

ויהי רצון שיהי' בשעה טוב ומוצלחת.

טו. וכמדובר כמ"פ שרצון התורה הוא שלא לצאת י"ח בדיבור ובמחשבה בלבד, אלא להשתתף עם הזולת גם במעשה – יתנו מכאן, בלי נדר, סכום מסויים, בתור השתתפות באופן סמלי עכ"פ, עבור הוצאת קניית הבנין.

– כנהוג בי"ט כסלו, תערך אח"כ "מגבית"95, ובודאי יכנס מה"מגבית" גם עבור הבנין.

ויה"ר שענין זה יקל על לבם ("מאַכן זיי לייכטער אויפן האַרצן"), ויראו את הענין לאמיתתו, שזוהי התחלה טובה לפעול הרחבת הדעת אצל לומדי התורה בין כתלי הישיבה,

ויהי' זה באופן שע"י "חלוני שקופים אטומים"96 יצא מהישיבה אור התורה בכל העיר מלבורן, ומשם – בכל קצוי אוסטרליא, לעשות מאוסטרליא מקום תורה97, ובאופן של לימוד ש"מביא לידי מעשה" – קיום המצוות, וקיום המצוות בהידור.

וכהוראת ימי חנוכה (שבאים מיד לאחרי י"ט כסלו) – באופן דמוסיף והולך ואור, להוסיף בכל יום,

ועד שיהי' באופן ד"על פתח ביתו מבחוץ" – להאיר את ה"חוץ" שנמצא במצב ד"משתשקע החמה", "עד דכליא ריגלא דתרמודאי"98, כפירוש החסידות99 ש"תרמוד" אותיות "מורדת"100 [ומרומז גם בנגלה, כדברי הגמרא במסכת יבמות101 ש"תרמודאי" הם אלו שסבלו מהם צרות בנוגע לנישואין ולאח"ז בנוגע לביהמ"ק102 ], ושם פועלים הענין ד"כליא ריגלא דתרמודאי".

וכל אחד ואחד בחלקו שלו, וכולם יחד, יפעלו את ההיפך מ"תרמודאי" – הענין ד"והי' הוי' למלך על כל הארץ"103, באופן ש"כשאני נכתב אני נקרא"104 בכל הארץ, "והיתה להוי' המלוכה"105, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

(ואח"כ אמר:) מסתמא יאמר הקהל "לחיים", ואם אפשר לסדר שיוכלו לענות משם – מסתמא יסדרו זאת106.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א שאל היכן הוא הבעה"ב של אוסטרליא107 (באמרו בבת-שחוק, שכנראה שכח כבר על בעלותו...), וצוה שיאמר "לחיים", והורה שינגן "ופרצת"].

* * *

טז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה פדה בשלום נפשי.

* * *

יז. בהמשך להמוזכר לעיל (סט"ו) שחנוכה בא מיד לאחרי י"ט כסלו – הרי כיון שכן הוא ע"פ קביעות החדשים והשנים, שזהו חלק בתורה, מובן, שיש ביניהם קשר ושייכות ע"פ תורה108.

ובפרט ע"פ הדין שפוסק רבינו הזקן בברכות הנהנין109 בנוגע לברכת הגומל, שחולה שנתרפא מברך הגומל כ"שיחזור לבוריו", ומזה מובן גם בנוגע להיוצא מבית האסורים, שמברך הגומל כשחוזר לביתו (וכמדובר פעם בארוכה110 בנוגע לגאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר בי"ב תמוז, שברך הגומל רק כשחזר לביתו בלנינגרד-פטרבורג). ובנוגע לרבינו הזקן (שלא נתפרש מתי ברך הגומל), הנה אע"פ שיצא מבית האסורים בי"ט כסלו, יש מקום לומר (אף שלא מצאתי זאת בפירוש) שברך הגומל רק כשחזר לביתו, וכפי המסופר111 – הי' זה רק בימי חנוכה, שאז היתה גמר החירות, בבחי' "חזר לבוריו"112.

ובכן: בנוגע לענין של חנוכה – יש בזה כו"כ פירושים, וביניהם גם שזהו מלשון חינוך113.

והנה, ענין החינוך דחנוכה כפשוטו הוא – שאז חינכו את המזבח והמנורה וביהמ"ק בכללותו (כפי שאומרים גם בנוסח ד"בימי מתתיהו"); ועד"ז מובן גם בנוגע לחינוך בני ובנות ישראל, ש"היכל ה' היכל ה' .. המה"114.

ואע"פ שהחיוב בזה, "ושננתם לבניך"115, נאמר פעמיים בכל יום בקריאת-שמע – יש זמנים מסויימים בשנה שבהם מזכירים זאת ביתר שאת וביתר עוז, ובין זמנים אלו נכללים גם ימי החנוכה, ולפנ"ז – י"ט כסלו.

יח. בנוגע לענין החינוך – יש עכשיו שאלה בוערת שכולם מתבלבלים ממנה:

ובהקדם האמור כמ"פ116 שלולי הענין ד"תורה אור"117, לא יודעים עד כמה תועים – אפילו אם אין ענינו של האור ליצור ענינים חדשים, שכן, אור כפשוטו אינו יכול ליצור דבר, כי אם שלולי האור לא יודעים מהו הדבר, היכן הוא נמצא, ואיך ניתן להגיע אליו, ובכללות – אם הוא דבר טוב או דבר המזיק, ואילו כשמדליקים אור, אזי ניתן להבחין בין התנוצצות של גחלים בוערות שאפשר להיכוות מהם רח"ל, להתנוצצות של זהב ואבנים טובות, הון גדול ויקר; היכן נמצא דלת ופתח שעל ידו יכולים ליכנס לטרקלין, והיכן נמצא חור שיכול להוביל רח"ל לקצה ההפכי, לבור תחתון.

ובכן: בכללות החינוך, הנה כיון ש"אדם עיר פרא יולד"118, חסר לו הן במוחין והן במדות, ובאותיות פשוטות: הן בידיעה והן במדות טובות, ולכן צריך החינוך לעסוק בשני הענינים: להעניק לו את הידיעות הדרושות, וגם לחנך אותו שמדותיו לא יהיו מדות של "פרא אדם" ש"ידו בכל ויד כל בו"119, אלא מדות של "אדם", מלשון "אדמה לעליון"120 ; וכאשר מתעסקים רק באחד מהם, אזי לא תהי' תוצאת החינוך באופן הראוי לשמו.

וכל זה – אפילו כשאין השפעה אחרת על מקבל החינוך מלבד המחנך, הנה גם אז יחסר מה שלא נתנו לו בהחינוך.

ועאכו"כ כשיש השפעות נוספות ע"י משפיעים נוספים שיכולים להשפיע על המקבל שזקוק לחינוך, הרי בודאי שצריך לפעול בהתאם לכך: אם הם בשטח של ידיעה – צריך להוסיף שימת-לב בחלק החינוך שנותנים למחונך בעניני ידיעה השייכים למוחין; ואם הם בשטח הקשור עם מדות – יש צורך בשימת-לב מיוחדה על החינוך הקשור (לא עם ידיעה, אלא) עם ענין המדות.

ובנוגע לימינו אלו, שלדאבוננו, יש השפעה לא רק של המחנך ושל ההורים, אלא גם השפעה מבחוץ (חוץ כפשוטו, ויתירה מזה: "חוץ" מטוב וישר), שמושקעת בעיקר (לא בענין הידיעות, אלא) בענין המדות – הרי מובן במה צריכה להיות עכשיו עיקר הדגשת החינוך – להבטיח את ענין המדות, שהמחונך יהי' "אדם", ולא "פרא אדם", כפי ש"עיר פרא אדם יולד"; ולא עוד אלא שמנצל את הידיעות (עכ"פ קצת ידיעות) ואת הכחות שנותנים לו בתור "אדם" (לא סתם "עיר פרא") – שלא להטיב, שהרי "להטיב לא ידעו"121, כיון שלא חינכוהו לכך, ובמילא הרי זה באופן ש"חכמים המה להרע"121.

ומזה מובן, שאם בכל השנים ובכל התקופות כולם הי' צורך להתמסר לחינוך בענין המדות – שהנהגתו של ילד יהודי [ועד"ז בנוגע לבני-נח, שכמה פרטים בשבע המצוות שנצטוו הם כדי להבטיח ישובו של עולם122, שלכן בהכרח שההנהגה] תהי' לא באופן ש"ידו בכל ויד כל בו", אלא באופן שיהי' מעורב עם הבריות, כפירוש החסידות123 "מעורב" מלשון עריבות, נעימות ומתיקות – הרי עאכו"כ שבתקופתנו זו יש צורך בהדגשה מיוחדת דוקא על ענין המדות.

והרי ענין המדות לא נעשה ע"י קבלת המון ידיעות, שהרי יכול להיות שיהיו לאדם כו"כ ידיעות רחבות ועמוקות וכו', ועד שתורת-אמת קוראת לו בשם "חכם", ואעפ"כ, יתכן שינצל זאת באופן של היפך הטוב ("חכמים המה וגו'"), שאז הוא גרוע ומסוכן הרבה יותר ממי שאינו חכם.

יט. ובענין זה הם כל הבלבולים – מה צריך לתקן ומה צריך להוסיף.

מחפשים כל מיני דרכים חדשים, שכבר ניסו בדור הקודם, והתוצאה היתה – שלא זו בלבד שלא הביאו תועלת, אלא עוד גרמו היזק,

ולא רוצים לנסות את הדרך הישנה שכבר נוסתה, שהעמידה ישובו של עולם, והעמידה "עם" חדור באחוה ואחדות, אשר, מבלי הבט על כך ש"אין דיעותיהן שוות"124,

– מצד הטבע, ועאכו"כ אצל בנ"י, שכל נפש מששים ריבוא נפשות יש לה שורש בפני עצמו (כמבואר בתניא125 ), ובמילא יש לה גישה משלה לכל ענין. ועד שאפילו בתורה, ש"תורה אחת לכולנה"126, שניתנה "מה' אחד", ונקראת בשם "תורת אמת", כך שלכאורה שייך בה רק פירוש אחד בפשט רמז דרוש וסוד – יש בכל ענין ששים ריבוא פירושים על דרך הפשט, ששים ריבוא רמזים ע"ד הרמז, ששים ריבוא דרושים ע"ד הדרוש, וששים ריבוא סודות ע"ד הסוד, לפי נשמתו של כאו"א מישראל שיש לו חלק בתורה, הן בפשט, הן ברמז, הן בדרוש והן בסוד התורה (כמ"ש האריז"ל בכ"מ127 ) –

החזיקה אותם האחדות שביניהם לאורך כל מיני הקשיים והרדיפות שעברו, לעמוד כ"עם אחד", "גוי אחד בארץ"128, גם כשנמצאים ב"ארציות" ומוטרדים מדאגות הקשורים עם עניני "ארץ"129.

כ. וכאן רואים המדובר כמ"פ שמ"חבלי השוא" באים ל"עבותות העגלה"130 :

כאשר סרים מדרך הישר כ"חוט השערה", הנה כשממשיכים בכיוון זה, הולכים ומתרחקים מדרך הישר, כי, "כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול"131, וכל שער ושערה מצטרפת לשטח גדול, ועד שתופסים שנמצאים בין "חיתו טרף", באמצע "יער" שהוא היפך מישוב אדם.

ועד כדי כך שתופס את עצמו: היתכן שאומר דברי שטות שהם היפך השכל – לא רק היפך שכל נפש האלקית, אלא אפילו היפך שכל נפש הבהמית!

לאחרי כל הרעש עתה מהמצב עתה ש"בת קמה באמה" ו"כלה בחמותה" ו"נערים פני זקנים ילבינו"132 – לא בענינים של קדושה, אלא בענינים של הפקרות – הגו רעיון, שאין מה להתיירא שזהו ענין של הרס וחורבן שצריך למצוא עצות עבורו, אלא אדרבה: נברא כאן עולם חדש וטוב וצדק וישר!

ועד שנפלו על "המצאה"133 :

כיון שלנוער יש טענה צודקת כלפי ההורים, שלא שמו לב לחינוך שלהם, ובמקום שיראו להם דוגמא לחיים בדרך הטוב והישר, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, הראו להם דוגמא הפוכה,

– וגם אם אמרו דבר אחד, עשו דבר הפוך, וכיון שמעשה פועל יותר מאשר דיבור בעלמא, מסתכלים לראות מה הוא עושה; לא אם הוא "נאה דורש", אלא אם הוא "מקיים" זאת, לחיות כן בעלמא דין –

הנה במקום שתהי' המסקנא המיידית שהעצה והתיקון למצב זה בשכל הפשוט היא שצריך לעסוק בענין החינוך – מתאספים יהודים דתיים, ומתחילים אמנם בדבר-תורה134, אבל לאחרי כן (כאמור לעיל שמחלקים בין השעה ששייכת ליצר-טוב ולעניני יהדות לשעות שלאח"ז) הרי זה נעשה כמו הכינוסים ("קאָנווענשאָן'ס") של כל העולם כולו, ובמילא צריכים להתנהג כמנהג העולם – להביע "יישר כח" לנוער שמרעיש, ולהודות שאכן צודקים בטענתם, ולכן, העצה היא – להפקיר להם את העולם כולו, שהם יהיו אלו שעומדים בראש, ללא צורך בחינוך, ואדרבה – כפי שהם מבקשים – שהם יחנכו את הוריהם וזקניהם!...

כיצד יכולים הם לחנך, בה בשעה שאומרים בעצמם שלא חינכו אותם, וא"כ, מניין יקחו את החינוך?! הרי זו סתירה מיני' ובי'! – זוהי שאלה שאין עלי' תשובה, כיון שלא זו הדרך!

כא. והפלא שבדבר – שלא מתביישים לומר זאת באסיפה שבה משתתפים לא רק עשרה מישראל, אלא כמה עשיריות מישראל, וכולם מקבלים זאת בפשטות, ויוצאים בהחלטה זו.

וכאמור לעיל, שמתחילים עם דבר-תורה – שיש פסוק מפורש135 : "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שוחרו מוסר", שזהו פסוק שלא שייך להתווכח מהי כוונתו, ולהפוך את תוכנו; כוונת הדברים מפורשת בפסוק עצמו, והמדובר הוא בנוגע לחינוך הבנים והבנות, כדמוכח מהפסוקים שלפניו ושלאחריו. ואעפ"כ, כשמתאספים יהודים שאוחזים מהתנ"ך ומתורת משה ויודעים פסוק זה – מעיזים לקבל החלטה, להכריז בפני הנוער, שמכאן ולהבא אין מוסר, אין חינוך ע"י מורים, ואין סמכות של הורים – בידעם שאין זה הידור של "אחרון" בדורנו זה (שיכולים לחלוק ולומר שאינו שייך אליו כיון שהוא לא גר במדינה זו), אלא זהו א' מעשרת הדברות: "כבד136 את אביך ואת אמך"!

יש לך טענות אליו – מבואר בשולחן-ערוך137 כיצד יכולים לומר לו את הטענה, אבל אי אפשר לפגוע בציווי "כבד את אביך ואת אמך"!

כשרוצים לתקן את מצב הנוער, כיצד עושים זאת? – הנה שלמה המלך, ה"חכם מכל האדם"138, אמר: "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שוחרו מוסר", אבל הם אומרים שאם יאמרו זאת לנוער בימינו – אזי יברחו!

ובכן: הם לא יברחו, אלא יאמרו, שרצונם לשמוע זאת ממי שמתנהג כפי ששלמה המלך רצה שיתנהג – בחייו, לא רק בשעה שאוחז את "שבטו"!...

אבל לא לומר שהעצה היא לשרוף את ה"שבט", "מקל נועם"139, ולבטל את הענין של הורים ומורים, ולבטל את ענין החינוך, ולומר: היתכן שנעמד מישהו שהוא למעלה מבן עשרים שנה, בה בשעה שנמצאים בתקופה שבה צריכים לשלוט אלו שלא הגיעו לעשרים שנה – היפך תורת אמת ותורת חיים, לא רק בעולם האמת, אלא גם בעולמנו זה.

וכאמור לעיל, הפלא הוא לא רק שיש מי שמציע זאת; הפלא הוא שאין פוצה פה ומצפצף!

עבר חודש ימים מאז, וחיפשתי אולי מישהו יגיב על זה, שהרי יש להם רבנים, אדמורי"ם, ראשי-ישיבות ומורים וכו', אבל אין פוצה פה ומצפצף.

ואין זה בגלל שלא שמעו זאת; הלואי היו בקיאים בד' חלקי שולחן-ערוך כמו שבקיאים בהחלטות שמתקבלים ב"קאָנווענשאָן"! ואחד הטעמים לכך – כי הבקיאות בשו"ע מחייבת לקיים את הדברים, ואילו ידיעת החלטת ה"קאָנווענשאָן", יודע ה"קאָנווענשאָן" בעצמו שתשאר על הנייר!...

אבל בנוגע לפועל, הנה בינתיים עבר עוד חודש, וכאמור לעיל – שום דבר לא נעשה בשטח זה!

המזל הוא – שכמו בכל ה"קאָנווענשאָן'ס", עכ"פ רובם ככולם, נשארות כל ההחלטות על הנייר, ובפועל עושים כדאשתקד; כפי שנהגו לפני ה"קאָנווענשאָן'ס", כך מתנהגים לאחריו, ורק ניתוסף עוד "כרך" שעליו נרשם שבשנת תשל"א, או 1970, קיבלו גם החלטה זו, והניחוה ע"ג ה"מדף", תחת ה"חותם" – כפי הנהוג כאן ("קייס דיסמיסד") – שהדבר הוסר מסדר-היום... ועוברים לדברים אחרים, דברים שמחים – "אכול ושתו", ולפנק את עצמו בכל הענינים, כפי שעשו בשנה שעברה, לפני שנתיים ושלש שנים!

כב. וכמדובר כמ"פ140, כיון שחיים בדור של חושך כפול ומכופל, אזי מראים כל דבר באותיות בולטות (כפי שהיו אומרים פעם141 : "אותיות של אמסטרדם"), כדי שלא יוכלו להתווכח.

ובכן: עד היכן הגיעו הדברים – שבמעמד של יהודים דתיים (שכולם יודעים ואף אחד לא מכחיש שהם יהודים דתיים), וביניהם רבנים וראשי-ישיבות, מדריכים מורים ומורות – נעמדת נערה ומכריזה, שכיון שחיים בדור אחר, ה"עצבים" מתוחים, וצריך לשמור על הבריאות, הגיעה עכשיו תקופה שיכולים לקיים חיי אישות קודם החתונה (ורק אח"כ יחליטו אם רצונם לשמור את הקשר ביניהם על כל החיים כולם).

ואעפ"כ, לא נמצא אחד או אחת שיקום ויאמר שזהו היפך הצניעות, היפך דרכי העם היהודי, היפך דרכי בנ"י, ולסיים: דעו לכם שזהו איסור כרת, ללא שום פלוגתות ומחלוקות בדבר!

אל הנערה עצמה אי אפשר לבוא בטענות, כיון שלא לימדו אותה משהו אחר. ואדרבה: ישנו "פרופסור" – אדם דתי בחייו הפרטיים ויש לו גם סמיכה לרבנות – שאמר זאת בהרצאותיו בפני תלמידיו ותלמידותיו. וא"כ, מהו הפלא שאצל נערה זו נעשה הדבר "תורה", הוראה, שעלי' להתנהג כן, ואח"כ יוצאת עם הוראה זו לרחוב – דכיון שזהו "דבר טוב", להוטה היא לעזור ולהביא זאת ליהודים נוספים... ולכן לא יפלא שעלה ברעיונה להעלות נושא זה באסיפה של מאות יהודים, ולראות מה תהי' תגובתם: אם יקבלו זאת – בודאי טוב, ואם לא – תדע לכל-הפחות מדוע לא.

אבל איך יתכן שהכרזה כזו – שנאמרת במעמד של רבנים – עוברת בשתיקה?! – כשאומרים שצריך לעשות משהו בוויעטנאַם, ועוד ענינים של מה-בכך, אזי נעשה מיד "ויצעקו": היתכן?! ואילו ענין כזה עובר בשתיקה, וגם נרשם ב"פרוטוקול"!...

כג. לכל לראש – הרי זה ענין של היפך הצניעות, והרי ענין הצניעות – "הצנע לכת"142 – הוא יסוד ועמוד בעבודת ה' וחיי האדם מידי יום ביומו.

אמנם, כשמדובר אודות צניעות – יש מי שאומר שניתן להתווכח על זה, שהרי בשו"ע אין כותרת רשמית של "הלכות צניעות", אלא זהו ענין שמפוזר בסימנים שונים, ובמילא אפשר להתווכח ולומר שענין זה שייך וענין זה לא שייך; נשתנו הטבעים, נשתנו העיתים וכו'.

אבל, נוסף לכך שזה ענין של הירוס בחיי המשפחה, והירוס של צניעות, וענין שעל ידו מתבטלת בעלותו של האדם על עצמו – שמצד "שומא דדייני" יכולים להתווכח ולטעון שיש לך מבט אחר על הענין; בעל מרה-שחורה אומר כך וכך, ואילו בעל מרה-לבנה יאמר להיפך; כשיטעמו ויראו שאין הדבר טוב, אזי יזרקוהו – הרי מדובר כאן אודות דין מפורש בתושב"כ ותושבע"פ, במשנה ושו"ע – שחיים קודם הנישואין [ובמילא – ללא ענין הטהרה] הו"ע שיש עליו איסור כרת רח"ל!

ולהעיר: גם התורה ידעה אודות "יצר לב האדם" שהוא "רע מנעוריו"143. ובידעה שחתונה ע"פ תורה קשורה עם החיוב ד"שארה כסותה ועונתה לא יגרע"144, כך, שצריכים להיות בטוחים בענינים אלו, ועד שהרמב"ם כותב145 ש"דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה ואחר כך יקנה בית דירה ואחר כך ישא אשה, שנאמר146 מי האיש אשר נטע כרם .. בנה בית חדש .. ארש אשה כו'" – היתה התורה יכולה לקבוע סדר החיים באופן שמציע פרופסור הנ"ל, ולהורות שיש דרך שלא לעבור על איסור כרת שבזה, ע"י הליכה למקוה כו'. ומזה מוכח, שתורת אמת קובעת שהנהגה כזו היא היפך האושר של הילדים!

וזאת – לא רק בנוגע לילדים של צדיקים גדולים,

– שהרי ישנו כלל ש"תורה על הרוב תדבר"147, ועד שהתורה דואגת גם ליחיד (אם אין הדבר בסתירה אל הרוב), וכמדובר כמ"פ שהתחלת עשרת-הדברות והתחלת נתינת כל התורה כולה, עד "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש"148, היא בלשון יחיד: "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך וגו'"149, ומבואר בזה בספרים150, שכל אחד מישראל בפני עצמו קיבל את התורה כולה עם כל הוראותי' –

אלא בנוגע לכל אחד מישראל, אפילו בדורנו זה, ואפילו נערה או נער שאף פעם לא הלכו ל"ישיבה" – אם רוצים להציל אותם, צריך להזהירם ולשמרם מכל האיסורים שבתורה, רח"ל, איסור מיתה, כרת, ואפילו איסור לאו, לא רק מצד עולם הבא, אלא גם מצד עולם הזה, שכן, זהו אשרם בחיים בעולמנו זה!

ומה שטוען הפרופסור הנ"ל, שצריך להבטיח את שמירת הבריאות, "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"151, ובימינו אלו, שהעצבים מתוחים וכו', אין עצה אחרת מלבד להתיר חיי אישות קודם הנישואין – הרי מובן ששייך לומר שיש להתיר אבר אחד כדי להציל את הגוף כולו; אבל אי אפשר לייעץ להרוג רח"ל את האדם כולו [שזוהי המשמעות של "כרת" – לא ע"פ רמז בחסידות, מוסר או חקירה, אלא זהו הפירוש הפשוט בפסוק מפורש בתורה], כדי שאצבע קטנה שברגל לא תכאב ותבלבל בגלל פצע קטן!...

כד. ובכן:

כשעומדת נערה בפני מאות יהודים דתיים ואומרת דבר כזה – הי' צריך לקום "דיין", או אפילו מי שהוא לכל-הפחות "בן חמש למקרא" שלמד הפרשיות שבחומש (אחרי-מות152 ומצורע153 ) שבהם נאמר דין זה, ולומר: רבותי, מה אתם שותקים?! תאמרו לה שזהו ענין של כרת! – מדובר אודות בתו ונכדתו של פלוני, ואיך אתה שותק על דבר כזה?! ואין פוצה פה ומצפצף!

והרי ידוע חומר הענין בנוגע ל"מי שיש בידו למחות ואינו מוחה"154, ובפרט שבנדו"ד לא הי' צריך אפילו "למחות", כיון שהי' זה מקום שכל אחד הי' יכול ליטול רשות הדיבור ולומר את דברו, כפי שאותה נערה אמרה את דברי', והנוער המתין לשמוע איזו תגובה, וכולם מסביב שתקו!

ורק לאחר המעשה נמצאו כמה "צדיקים" (אלו שאני יודע אודותם) שהענין "נגע" להם כל כך שהסתכנו עד כדי מס"נ... ולאחרי כל ה"רעש", התלחשו ביניהם בחשאי במסדרון של הכנס ("אין די קולוואַרן") איש באוזן חבירו, לאמר: שמעת מה שאירע, פלונית אמרה כך וכך, ואף אחד לא ענה לה מאומה, היתכן?! – לא הי' זה דבר הראוי שהניחו לה לומר זאת!

מה אתה לוחש לחברך באזנו – בשעת מעשה היית צריך לטפוח על השולחן ולומר: שמעו נא רבותי, זוהי תינוקת שנשבתה לבין העכו"ם, ואינה יודעת במה דברים אמורים!

אלא מאי, עי"ז יגרמו בזיון עבור ה"יושב-ראש", ה"מזכיר", ואלו שכתבו את ה"פרוטוקולים" וכו' – הרי מובן שאין להתחשב בצורך לחלוק כבוד לרב כו' (ולתרץ את הטענות על פלוני ופלוני שעברו על הדברים בשתיקה), בשעה שמדובר אודות מאות צעירים ששומעים את הדברים, ורואים שאף אחד לא מחה עליהם, וגם לא מוחה עד היום הזה!

כה. ונחזור לעניננו – בקשר למצב הנוער:

הנוער בא וזועק, שידעו, שהקימו דור ללא תורה וללא חינוך, וללא הוראה במעשה בפועל להורות את הדרך אשר ילכו בה.

– היו רק יחידי סגולה ששלחו ילדים ל"ישיבות", אבל זהו אחוז קטן ביותר (אפילו לאחרי שלוקחים בחשבון את בתי-ספר יומיים ובית-ספר ליהדות הפועל בשעות אחר-הצהריים ("טאָג-שולן" און "נאָכמיטאָג-שולן")) לגבי כל בנ"י כולם, ועאכו"כ מצד הענין שאפילו "נפש אחת" היא "עולם מלא"155. –

ועליכם לדעת – ממשיכים לזעוק – שהסיבה לכך שדור ההוה נראה באופן כך, ששובר כל הענינים וכו', היא – לא כפי שרוצים להשלות את עצמם שנולד דור ש"תורה חדשה מאתם תצא", אלא כפי שהם צועקים, שרצונם להרוס את אלו שהרסו אותם!

ומסבירים במה הרסו אותם – בכך שלא חינכו אותם!

שילמו כסף ושלחו אותם למוסד שיש לו שם יפה, מבלי לברר מה נעשה שם!...

ואפילו אלו ששלחו למוסד חינוך הראוי לשמו – הנה כשהילד בא לביתו, ראה, שאביו ואמו ואחיו הגדול כו' לא מתנהגים כפי שאומרים לו בישיבה... עד שהגיע למסקנא שהוא אמנם "עושה טובה" בכך שבזמנו הפנוי הולך לישיבה, או לבית חינוך לנערות, דכיון שנולד – המסכן... – בן אברהם יצחק ויעקב ובת שרה רבקה רחל ולאה, אין לו ברירה ומוכרח ללמוד יהדות, אבל כיצד יהי' "אדם השלם" – כאשר בחשבון-הבנק שלו יהיו כך וכך "אפסים"!

– הם "אפסים", דברים ריקים, ורק כשמעמידים לפניהם מספר אחד, נעשה מזה – בחשבון הגשמי והחומרי – מליון דולר! אבל כיון שהם דברים ריקים, הרי הם מליון דולר ריקים!... והלואי שלא יהי' הדבר באופן ש"עושר שמור לבעליו"156 היפך טובתו, בגלל שלא מורים לו מה צריך לעשות עם הכסף, אלא אומרים לו ש"אדם השלם" הוא מי שיש לו כך וכך אפסים לאחרי מספר אחד, ונוסף לכך צריך שיהיו לו כל הענינים הקשורים עם "עצביהם כסף וזהב"157, שאין כאן הזמן ואין כל תועלת לפרט אותם.

וכך הקימו דור כזה שטופח על השולחן ואומר שיש לו טענות!

ובכן: מה עושים אלו שצריכים להיות מדריכים ומורים רוחניים ומורי דרך הטוב והישר? – במקום לומר "אשמנו בגדנו", מעלנו בתפקידנו, אבל מכאן ולהבא נעשה כל התלוי בנו למלא את החסרון בענין החינוך – אומרים ההיפך: כיון שאנחנו לא טובים – נמנה אתכם למורים ומחנכים ומדריכים, ו"איש158 כל הישר בעיניו יעשה"!...

ומוסיפים לומר: אתם יודעים מה? – אנחנו נתיישב על ספסל התלמידים, ונער זה שהוא בן י"ז או י"ח שנה (או בן קי"ז שנה, אבל הוא "נער" בעניני תורה) – הוא יהי' ה"מדריך"!

כו. (כ"ק אדמו"ר שליט"א שחק ואמר:) שמעתי פעם סיפור:

הי' לי מלמד, שבא מליטא159, שאף שלא הי' להוט כלל אחר חכמות חיצוניות, אירע פעם בתשעה באב (שלא הי' צריך ללמד ב"חדר"), שאף שאסור ללמוד160, הנה בשעה שאף אחד לא הי' בחדר, ישב ולמד161, וכאשר נכנסו התלמידים ותפסו אותו, הנה כדי שלא להתבייש, התחיל לומר דבר-מה אודות חכמות חיצוניות...

וסיפר לו מישהו, שיש כאלו שמתעקשים לטעון – כמו היום – שאין זה כמו שכתוב בחומש, שהקב"ה אמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"162, ואח"כ "ויפח באפיו נשמת חיים"163, וכך נבראו אדם וחוה וכו' עד סוף כל הדורות, אלא הם אומרים שהי' ענין הנקרא אבולוצי', שתחילה הי' תא, ואח"כ נעשה דג, חי' ובהמה, ואח"כ נעשה "קוף", ומזה נעשה אח"כ האדם – כפי שמסבירים בלהט... ומביאים ראיות וכו' וכו'.

ובכן: לאחרי שהסבירו ל"מלמד" כל אריכות הדברים בזה – אמר לי: מענדל, מה לך להתווכח עמו?! אמור לו, שלא איכפת לך... אם מוצא-חן בעיניו ה"יחוס" אל ה"קוף" – שיערב לו!... ואילו ה"יחוס" שלנו הוא – "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"!

כז. ועד"ז בנדו"ד: אלו שרוצים להיות "תלמידים" דוקא אצל אותם נערים – אי אפשר להתווכח עמהם. ליהודי יש בחירה חפשית, דכיון שנברא "בצלמנו כדמותנו", הנה "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"164, כך, שגם הקב"ה בעצמו כביכול אינו מתערב בבחירתו החפשית; אבל להחדיר אצל הנוער את הרעיון לחשוב שזו היא הדרך שעל ידה יוכלו להגיע ולהיות מה שיהודי או אדם צריך להיות – עי"ז חוזרים ומהרסים גם את הדור הבא!

אלא שלא עושים זאת באופן ד"שב ואל תעשה", שזה הי' החטא ועוון של הדור הקודם, אלא באופן גרוע מזה – שטופחים על שכמם ואומרים להם: לכו לשלום בדרככם זו, ויש לכם מאתנו ברכת "יישר כח" ונתינת ייפוי-כח וכו' וכו'!

זהו ענין שלא הי' לעולמים!

וכאמור, הכאב שבזה הוא – לא כ"כ עצם העובדה שהי' כזה קס"ד, אלא שאין פוצה פה ומצפצף!

אלא מאי, הקושיא היא: מה כבר תפעל ע"י צעקת "געוואַלד" וכו', הרי זה "קול165 קורא במדבר"? – אין הדבר כן!

ה"לימוד זכות" היחידי הוא – כאמור לעיל – שכל ההחלטות נשארים על הנייר; אבל הצרה בזה היא – שמה שנשאר על הנייר הוא בנוגע לחלק הטוב שבהם, אבל בנוגע למקולקלים שבהם, מי שמחפש ענינים של קולות והיתר – הנה עכשיו עשו עבורו לא רק "פירצה", אלא הסירו לגמרי את המחיצות והגדרים; אין זה באופן שנשארה קצת חומה שפרצו בה "י"ג פרצות" (כפי שעשו היוונים166 ), אלא הרסו לגמרי את החומה שבין ישראל לעמים, בין אור לחושך, עם כל התוצאות רח"ל שיכולים לבוא מזה.

כח. וכאמור לעיל, טענת הנוער היא מדוע לא העניקו להם חינוך. וא"כ, העצה היא – להשתדל להעניק להם חינוך!

אבל לא "חינוך" כזה שכאשר "בקעה מצא", אזי עושים "בקעה" גדולה יותר, אלא כהוראת התורה, שכאשר "רב בקעה מצא", אזי "גדר בה גדר"167, כפירוש רש"י: "עמי הארצים היו ומזלזלי במצוות, והחמיר עליהן, לעשות סייג להרחיקן מן העבירה, כאדם הגודר בקעה פרוצה לשומרה".

כלומר: כאשר רב בא לבבל, שהיתה במעמד ומצב ד"במחשכים הושיבני"168 – מדינה חשוכה, מלאה בעם-הארצות, ללא ישיבות וכו' וכו', וראה שיש מצוה מסויימת שהם פרוצים בה – הנה לכאורה הי' יכול לומר להם (כפי שאומרים היום הפרופסורים וה"ראַביי'ס"): קינדערלאַך! כיון שקשה לכם לקיים מצוה זאת, אוותר לכם... ובמקום זה נדבר אודות "מזג האויר", אודות וויעטנאַם ושאר ענינים. – אומרת הגמרא: לא זו הדרך! כאשר הגיע רב לבבל ו"בקעה מצא" – אזי "גדר בה גדר": גם דבר שבשנים כתיקונם הי' מותר לעשותו – כיון שפרוצים בזה, צריך להוסיף גדר על הגדר; "עשו סייג לתורה"169.

ועי"ז בנה רב את בבל – שנקבעה הלכה כתלמוד בבלי לגבי תלמוד ירושלמי170 מאז שהגיע רב לשם! וכיצד היתה התחלת הענין? – כשבבואו למקום זה חיפש היכן צריך להוסיף "סייג".

יש לעשות זאת בדרכי נועם ובדרכי שלום, ואין צורך כלל בדרכים אחרות; אבל צריך לעשות משהו בכיוון זה, ולא להרוס מה שעדיין נשאר איזה ענין שלם.

וכמדובר כמ"פ, שכאשר יש בטחון בהקב"ה – והרי הכל מודים שזהו יסוד באמונתנו ובתורתנו לבטוח בהקב"ה שהוא "כל יכול", לא רק ב"רקיע השביעי", אלא גם בארץ הלזו הגשמית והחומרית, בארצות-הברית של אמריקא – אזי יש בטחון גם בעם ישראל, "גוי אחד בארץ"128.

ואז הנה לא זו בלבד ש"גלוי וידוע לפני" בצד הבלתי-טוב171, אלא מתקיים בגלוי ש"כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך הוי'"172, כיון שבאים אליהם עם דבר אמת, מתורת אמת.

ולא להתיירא שמא בגלל זה יורידו אותו מגדולתו ("אויס קאַפּעלוש-מאַכער"), ויאמרו לו מילה חריפה, שידע, שמחר לא יבחרו בו... או שיכתבו עליו ב"עיתון" שהוא מאלה שחיים עדיין ב"מדבר סיני", ולא במדינה תרבותית כארצות-הברית – אלא לומר: שמעו נא! כך אמר הקב"ה אז, וכך הוא אומר עכשיו, וזוהי ההוראה בחיים, וכאשר תלכו בדרך זו, אזי תחיו חיים מאושרים ברוחניות ובגשמיות גם יחד.

צריך לומר לנוער, שמכאן ולהבא נעזור ונסייע לכם – אע"פ שעד עתה הי' פלוני עסוק עם חידושי תורה, והשני הי' עסוק עם חידושים במדות טובות, והשלישי הי' עסוק עם חידושים במשא-ומתן של מסחר, כדי ליתן הרבה כסף לצדקה וכו' – עי"ז שנתעסק לכל לראש בחינוך הדור הצעיר, חינוך הראוי לשמו, כדי להעמיד "היכל הוי' המה"114, שכל אחד ואחת מבנ"י יהי' "דירה לו יתברך", שהקב"ה יאמר "ושכנתי בתוכם"173, כמ"ש השל"ה174 (והובא גם בשם "אמרו רז"ל"175 ): בתוכו. (במשכן) לא נאמר, אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחת מישראל – שכך יהי' בגלוי, למטה מעשרה טפחים, בדורנו ובמקומנו זה.

כט. וכך הולכים לקבל פני משיח צדקנו עם "צבאות השם", עם טהור וקדוש – כפי שהדליקו את המנורה ע"י "פך שמן טהור", ומאירים את העולם עתה, ובאים להדלקת הנרות בביהמ"ק, "והדליקו נרות בחצרות קדשך"176, בביהמ"ק השלישי שיבנה משיח במקומו177, לאחרי ש"יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה"177 של תורת אמת – "יכוף" דייקא, לא בדרך דמוקרטית, אלא בפירוש באופן של כפי', "וקבץ נדחי ישראל"177.

וע"פ מ"ש במאור עינים178 שבכל אחד מישראל יש ניצוץ של משיח,

– וכמדובר כמ"פ179 שענין זה מרומז בירושלמי180, שמסופר שם בנוגע לחלום בליעת כוכב, ש"בלע יהודאי", עליו נאמר181 "דרך כוכב מיעקב", בה בשעה שבפשטות נאמר "דרך כוכב מיעקב" על משיח182

יקבץ כל אחד "נדחי ישראל" בנוגע למחשבה דיבור ומעשה שלו183, של ילדיו, אחיו ואחיותיו ו"עניי עירך"184, ויבנה בית המקדש במקומו. – בדירתו בד' אמותיו,

ועד לענין ד"יבנה מקדש במקומו" ע"י משיח הכללי, במהרה בימינו ממש.

* * *

ל. בסיום ספר התניא על כל חלקיו (כולל גם "אגרת הקודש" ו"קונטרס אחרון" שצורפו לספר התניא ע"י בני המחבר), כפי שהוא בדפוסים שלנו – כותב רבינו הזקן: "גם לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר .. בכל מנין ומנין", "לחלק המסכתות כו'".

ולכן נקבע המנהג, שבכל י"ט כסלו מחלקים את הש"ס, על מנת שכל אחד ואחד יסיים את המסכתא (או המסכתות) שיקבל על עצמו, עד י"ט כסלו הבע"ל.

וכמדובר כבר פעם בארוכה185, על יסוד דברי האחרונים186, שכיון שמצד צוק העיתים וטירדת הזמן, בעניני קודש או בעניני חול ופרנסה וכו', אין ביכולת כל אחד ללמוד את כל הש"ס במשך השנה, הנה ע"י השתתפות בחלוקת הש"ס, נחשב הלימוד שלומדים באותו "קיבוץ" כאילו כל אחד למד בעצמו כל הש"ס כולו במשך שנה זו – ע"ד הדין בנוגע לשבת, שמלאכה שאי אפשר לעשותה באחד, אלא זקוקים לשנים או יותר משנים, הרי זה נחשב כאילו כל אחד עשה כל המלאכה כולה187.

ולכן, מסתמא יחלקו עתה ה"כרטיסים", וכל הרוצה ישתתף בחלוקת הש"ס זו, על מנת לסיים לא יאוחר מי"ט כסלו הבא.

ויה"ר שיהי' הלימוד אצל כל אחד מתוך שמחה וטוב לבב,

וכפי שאומרים בנוסח ה"הדרן": "כשם שעזרתני לסיים מסכת זו, כן תעזרני להתחיל מסכתות וספרים אחרים ולסיימם",

ועד שע"י שיהי' "תלמודו בידו"188, אזי יוצאים לקבל פני משיח צדקנו וללמוד תורתו של משיח, שהיא נעלית יותר שלא בערך לגבי ה"תורה שאדם למד בעולם הזה" (כדאיתא בקה"ר189 ), אבל אעפ"כ, כדי לזכות ללמוד תורתו של משיח, צ"ל מעין זה בעבודה בזמן הגלות – לימוד התורה, ואז הנה "שכר מצוה מצוה"190, "שמשכרה נדע מהותה" (כדברי רבינו הזקן191 ), שגם השכר הוא מעין המצוה, ולכן ההכנה ללימוד תורתו של משיח, שילמד תורה את העם כולו, היא – ע"י לימוד התורה בזמן הזה192.

ובנוגע ללימוד התורה הרי הדין הוא שכל רגע פנוי צריך למלא בלימוד התורה, והיינו, שאע"פ שכבר למד כו"כ שעות ביום זה, ואפילו אם הוא יודע כבר כל התורה כולה – מוטל עליו החיוב דלימוד התורה בכל הרגעים הפנויים שיש לו במשך היום (כמבואר בהלכות תלמוד תורה193 ), ולעשות זאת מתוך הרחבת הדעת, שאז תהי' גם התורה באופן נעלה יותר.

וזו תהי' ההכנה והכלי להיות אח"כ במעמד ומצב ד"וכל בניך לימודי הוי'"194, שפירושו (במפרשי התנ"ך195 ) "כאילו יהיו תלמידי המקום ב"ה", תלמידי ה' ותלמידי משיחו – בגאולה האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקנו, שילמד תורה את כל העם כולו, תורתו של משיח, וכפירוש רש"י על הפסוק196 "ישקני מנשיקות פיהו", שיגלה "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'", בקרוב ממש.

* * *

לא. כרגיל בכל שנה ושנה – עורכים גם סיום על מסכתא בקשר ובשייכות להתוועדות זו.

ואע"פ שבלאה"כ הרי זו התוועדות שמחה של מצוה, כיון שזהו לזכרון נס שנעשה לאבותינו, נס שנעשה לרבו (ורבו מובהק)197,

ויתירה מזה – ע"ד מ"ש בהגדה: "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים", וכמדובר כמ"פ198 הפירוש בזה ע"פ נגלה – דלכאורה מאי קמ"ל?! – שאין זה ענין שנעשה בעבר, גאולה שהיתה ל"אבותינו", ובדרך ממילא לא נמצאים בגלות עתה, אלא הפעולה של אותה גאולה ישנה גם בזמן הזה, ופועלת גם עתה (לא בדרך ממילא, אלא) מחדש, וכפי שמבאר הרגצ'ובי199 הנפק"מ בזה בנוגע להלכה,

מ"מ, בענינים של קדושה רוצים תמיד להוסיף, ועד"ז בנדו"ד – להוסיף שמחה על שמחתו.

ובפרט בנוגע לענין שרבינו הזקן מקשר עם גאולתו – סיום הש"ס, ועד"ז גם סיום מסכתא שכל אחד למד לעצמו, שעי"ז נעשה סיום כל הש"ס כולו ביום זה עצמו, כי, אפילו אם אחד סיים את המסכת שלו ביום שלפנ"ז, או יומיים לפנ"ז וכו', הרי סיום כל הש"ס תלוי בכך שיסתיים לימוד כל המסכתות כולם, ובמילא, כשמסיימים עתה אחת המסכתות – לאו דוקא המסכתא האחרונה שבש"ס – נמצא, שבזה מסיימים לימוד כל הש"ס כולו.

[ולהעיר מהידוע ש"סדר למשנה" (בנוגע ל"סתם ואחר כך מחלוקת" וכיו"ב) הוא רק "בחדא מסכתא", משא"כ "בתרי מסכתות"200, ואין כאן המקום להאריך בזה].

ובכן: אחת המסכתות שלעת-עתה לא נערך עלי' סיום ברבים (מפני כמה טעמים) היא מסכתא עבודה-זרה, ולכן יערך עתה סיום על מסכת זו – לבאר הדברים הן ע"ד הנגלה והן ע"ד הדרוש או ע"ד החסידות, ובפרט שזהו ענין שיש לו שייכות לימינו אלו, כפי שיתבאר לקמן.

ולהעיר, שאע"פ שסיום המסכת הוא בסיפור מעשה – הרי נוסף על המדובר כמ"פ201 שגם סיפור בתורה הוא חלק בתורה202, שהיא מלשון הוראה203, ועאכו"כ סיפור שמופיע בחלק ההלכה שבתורה, ועד לסיום וחותם של מסכת שלימה, הנה סיפור המעשה בכל פרטיו בא בהמשך לדין שהובא לפנ"ז, וגם מזה יש מה ללמוד – בנוגע לדין זה עצמו, או בנוגע לדינים אחרים.

לב. מסכת עבודה זרה מסיימת בדין סכין שאינה כשרה – כדברי המשנה204 : "הסכין, שפה והיא טהורה", ומוסיף בגמרא205 : "ונועצה עשרה פעמים206 בקרקע .. ובקרקע שאינה עבודה (קשה) .. לאכול בה צונן" (אבל דבר רותח אסור לחתוך בה עד שיגעילנה כו'207, כדי להוציא גם הבלוע בסכין).

וראי' לדבר שמדובר אודות אכילת צונן – "כי הא דמר יהודה ובאטי בר טובי הוו יתבי קמי' דשבור מלכא, אייתו לקמייהו אתרוגא, פסק אכל, פסק והב לי' לבאטי בר טובי, הדר דצה (נעצה) עשרה זימני בארעא פסק הב לי' למר יהודה", ומזה מוכח שבשביל לאכול צונן (כבנדו"ד – אתרוג) צריך לנעוץ הסכין עשרה פעמים בקרקע (אפילו סכין קטנה (כבירושלמי), שבה רגילים לחתוך אתרוג, אם אין זה מצב של עניות, שאין סכין מיותר, ולכן צריך להשתמש בסכין גדולה).

לג. הביאור בהמשך סיפור הגמרא, "אמר לי' באטי בר טובי, וההוא גברא לאו בר ישראל הוא? אמר לי', מר קים לי בגוי' ומר לא קים לי בגוי'. איכא דאמרי אמר לי' אידכר מאי עבדת באורתא",

– (א) שבאטי הוצרך ליטול ולאכול את האתרוג שנתן לו שבור מלכא, דאל"כ הי' נחשב למורד במלכות208, וא"כ, יש בזה חשש של פקו"נ, ולכן יעבור ואל יהרג209. משא"כ מר יהודה, שהי' מ"קמאי"210 ש"מסרי נפשייהו אקדושת השם"211 (אפילו כשאינם מחוייבים בכך), לא הי' אוכל את האתרוג בשום אופן, מבלי להתחשב בפקו"נ. ולכן: בשביל באטי – אסור לשבור מלכא לוותר על כבוד המלכות212 ולעשות עבורו מלאכה של נעיצת הסכין בקרקע, אלא רק בשביל מר יהודה, שלולי זאת, הי' מוסר נפשו שלא לאכול האתרוג (ולא הקדים ליתן תחילה למר יהודה – כדי שיוכלו ללמוד דין213 שבשביל באטי אסור למלך לוותר על כבוד המלכות).

(ב) שיש לפרש214 שהאיסור של הסכין הי' (לא מצד בליעת מאכלות אסורות215, אלא) מצד בליעת בישולי נכרים216 (דכאן סכינו מיוחד לפירות וכיו"ב הבא לקינוח, כרגיל בעשירים), וכיון שטעם האיסור דבישולי נכרים הוא "משום חתנות", "בנותיהן", הרי אצל באטי שהי' עבד שמעוכב גט שחרור שמותר בנכרית217 (לדעת התוס'), לא שייך האיסור דבישולי נכרים (וגם לדעת רש"י שאסור בנכרית, הי' סבור שאין טעם והכרח לשמרו מ"סייג" לאיסור זה, בה בשעה שאינו נזהר בהאיסור עצמו) –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 31 ואילך218.

לד. ויש לקשר זה עם התחלת המסכתא:

התחלת המסכתא היא: "לפני אידיהן של עובדי כוכבים שלשה ימים וכו'" – "א.ידיהן" (באל"ף), שפירושו "שבר" ("תברא"), שזהו ענין העונש, או "ע.ידיהן" (בעי"ן), "עדות שהעידו בעצמן" – ביום הדין שעבדו לעבודת כוכבים בעולם הזה219,

ובהמשך הגמרא220 : "לעתיד לבוא באין עובדי כוכבים ומתגיירין .. גרים גרורים (מאליהן מתגיירין, ואנן לא מקבלינן, דמשום גדולתן דישראל קא עבדי), ומניחין תפילין וכו'", אבל בסופו של דבר, "כל אחד מנתק מצוותו והולך, שנאמר221 ננתקה את מוסרותימו וגו'" (ע"ד מ"ש לעיל מיני'222 שהקב"ה מנסה את אוה"ע באמרו להם: "מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה .. והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר221 ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו").

כלומר: ישנה מציאות של "גרים גרורים", שזהו מעמד ומצב שבין יהודי לגוי; הוא לא יהודי, וגם לא גוי, אלא מעמד ומצב שבינתיים.

לכאורה, ע"פ דין, מי שנתגייר, אינו יכול להתחרט, וא"כ, ממה נפשך: אם הוא גר – ישראל הוא; ואם לאו – הרי הוא גוי. ואעפ"כ מצינו כאן מעמד ומצב בינתיים – שנתגיירו מאליהן, אבל לא קיבלו אותם, וע"פ משמעות דברי הגמרא – נשארו גוים, ואכן מתברר אח"כ שהם מבעטין ויוצאין, ולכן לא שייך אליהם השכר דלעתיד לבוא (אבל אילו היו גרים ע"פ דין, היתה להם שייכות גם לשכר דלעתיד לבוא, שהרי הענין ד"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"223 כולל גם גרים שהכניסום תחת כנפי השכינה החל מזמנו של אברהם אבינו).

לה. ועד"ז מצינו דבר הדומה לזה בסיום המסכתא – בשייכות לסיפור אודות באטי בר טובי:

אע"פ ש"באטי בר טובי ברמות רוחי' לא שקיל גיטא דחירותא", הרי לשיטת רש"י הי' לו דין של ישראל שאסור בנכרית224.

והנה, אע"פ שכאשר ישראל בא על נכרית רח"ל, אזי הדין שהבן הולך אחר האם225, כך, שהבן הוא בפשטות גוי, מ"מ, מצינו חידוש ברמב"ם הלכות איסורי ביאה226 (וכמדובר כמ"פ שהרגצ'ובי227 עושה מזה שיטה והלכה שלימה), שעל זה אומר הכתוב228 "(לא תתחתן בם גו') כי יסיר את בנך מאחרי", ש"מסיר אותו מלהיות אחרי ה'".

ובהקדים – שהלשון "יסיר" שייך כאשר לוקחים דבר ממקום אחד ומעבירים אותו למקום אחר. ולכאורה, על מי שייך לומר "כי יסיר את בנך מאחרי":

בנוגע לבן ישראל עצמו שבא על הנכרית – הרי הוא נשאר "ישראל" גם לאח"ז; יש לו אמנם צרות צרורות, כדברי הגמרא229 : "קשורה בו ככלב כו' בעולם הזה כו' לעולם הבא", אבל הוא נשאר ישראל, ובמילא לא שייך לומר על זה "כי יסיר גו'".

ואילו בנוגע לולד הנולד מן הנכרית – כיון שהולד הולך אחר האם, הרי הוא מלכתחילה גוי, ושוב לא שייך לומר עליו "יסיר".

ועל זה מבאר הרמב"ם, שהפירוש ד"יסיר את בנך מאחרי" הוא – "שמסיר אותו מלהיות אחרי ה'".

ויובן ע"פ דברי הגמרא במסכת יבמות230 בנוגע לאברהם (שעסק בלהט בגיור גוים231 ), שנאמר לו232 "והקימותי את בריתי גו' להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך": "מאי קא מזהר לי' רחמנא, הכי קאמר לי', לא תנסב עובדת כוכבים (לפי תיקון ה"צענזור"233 ) ושפחה, דלא ליזיל זרעך בתרה", כיון שולד הנולד מן השפחה ומן העכו"ם הרי הוא כמותם, ועל זה מזהיר הכתוב ש"זרעך" ישאר "אחריך", ולא "אחרי הגוים".

ופירוש דברי הגמרא – שכאשר נולד ולד מן הנכרית אין זו לידה של גוי סתם, ותו לא מידי; זהו זרע שהי' צריך להיות "זרעך", אלא שהוא גרם שזרע זה לא יהי' "(זרעך) אחריך", אחרי האב, אברהם אבינו, אלא יהי' גוי, רח"ל!

ועל זה כותב הרמב"ם שם דברים מאויימים: "עון זה, אע"פ שאין בו מיתת ב"ד, אל יהי קל בעיניך (וכפי שמביא בהלכה שלפנ"ז234 ש"עונשו מפורש בדברי קבלה וכו'"), אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו, שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אע"פ שהוא ממזר, והבן מן הכותית אינו בנו, שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי, מסיר אותו מלהיות אחרי ה'".

ולכאורה: מה פירוש ש"מסיר אותו מלהיות אחרי הוי'" – הרי הוא נולד מלכתחילה גוי?!

אך על זה אומר הרמב"ם: לא! ולד זה הי' צריך להולד יהודי, אלא שהוא עשה מיהודי – גוי רח"ל!

בדרך כלל אין מציאות כזו; מי שנולד יהודי – הרי זה אבוד!... "אע"פ שחטא (איזה חטא שיהי') ישראל הוא"235 ; אך ישנה מציאות אחת ויחידה באופן היוצא מן הכלל – הבא על הנכרית, שהולד הולך אחרי', ועל זה "מזהר לי' רחמנא: לא תנסב כו', דלא ליזיל זרעך בתרה", שלא יהי' "מסיר אותו מלהיות אחרי ה'".

וזהו שלדעת ה"איכא דאמרי" השיב שבור מלכא לבאטי בר טובי על טענתו "וההוא גברא לאו בר ישראל הוא": "אידכר מאי עבדת באורתא" (שקיבל השפחה כו') – שאין זה איסור סתם, אלא איסור ש"יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו .. שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי, מסיר אותו מלהיות אחרי ה'".

וזהו הקשר שבין סיום המסכת להתחלתה – שבשניהם מדובר אודות מציאות כזו שהיא בין יהודי לגוי: בסיום המסכת – עבד שמעוכב גט שחרור, ואעפ"כ אסור בנכרית (לדעת רש"י. וגם לדעת התוס' שמותר בנכרית, הרי יש ענינים שבהם אסור, כיון שאינו עבד בכל הפרטים, אלא רק "קצת עבד"224); ובהתחלת המסכת – "גרים גרורים".

לו. ונסיים בדבר טוב: "ע.ידיהן" – "מאן גרים להו תברא, עדות שהעידו בעצמן" (ביום הדין שעבדו לעבודת כוכבים בעולם הזה)236.

המשך השיחה – ההוראה מהסיפור ששבור מלכא ויתר על כבוד המלכות והטריח את עצמו לשמש את מר יהודה, בגלל היותו ירא-שמים עד כדי מס"נ – נכלל בשיחה המוגהת הנ"ל (סל"ג).

ועד שזכה שענין זה נעשה סיום המסכתא, ומזה למדים דין בנוגע לסכין "לאכול בה צונן".

וכן יזכנו ה' ויצליחנו – שלא זו בלבד שנתיירא מ"רותחין", אלא גם מ"צונן":

ישנם יהודים שטוענים שכאשר מדובר אודות עבירה שהיא בבחינת "רותחין" – יש להתיירא ממנה; אבל עבירה שהיא בבחינת "צונן", שנעשית מתוך קרירות ("קאַלטערהייט") – לא תזיק לו וגם לא לחבירו כו'.

ובכן: הגמרא שוללת זאת ואומרת: נעץ את עצמך ("שטעק זיך אַריין") בקרקע עשר פעמים, ובלבד שלא תאכל בסכין שאינה כשרה אפילו "לאכול בה צונן"!

מדובר אודות אכילת דבר המותר, אלא צריך רק לחותכו בסכין של איסור. ואעפ"כ אומרים לו, שצריך לנעצה בקרקע, ולא רק פעם אחת, ולא רק שלש פעמים, אלא "עשרה פעמים", ורק אז יכול לאכול חתיכת האתרוג.

וענין זה נעשה ה"סיום" של הלכות עבודה זרה, ומזה באים לקיום היעוד "והיתה להוי' המלוכה"105, "והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד"103, ועד – "אין עוד מלבדו"35, בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה.

* * *

לז. דובר לעיל (סי"ז) בנוגע להקישור בין י"ט כסלו לחנוכה, שבאים בסמיכות זמן,

ויתירה מזה, שיום הראשון של חנוכה, שבו כלולים כל שמונת הימים,

– כמ"ש אדמו"ר האמצעי בדרושי חנוכה שבשערי אורה237, שביום ראשון של חנוכה כלולים כל הימים שלאחריו. ומובן גם בפשטות, שהרי הנס דחנוכה שהנרות דלקו כל שמונת הימים הי' מצד פך שמן שנמצא ביום ראשון, שבו הי' השמן שממנו הדליקו והאירו כל שמונת הימים. ומרומז גם בלשון הגמרא98 בנוגע למספר הנרות: "יום ראשון מדליק שמונה .. כנגד ימים הנכנסין", היינו, שיום ראשון כולל גם את שבעת הימים שלאחריו, או "כנגד ימים היוצאין", היינו, שיום השמיני (שבו מדליקים שמונה) כולל את שבעת הימים שלפניו –

חל בתוך שבעת ימי ההיקף של י"ט כסלו.

ועאכו"כ ע"פ האמור לעיל (סי"ז) בנוגע לחירות ושחרור של רבינו הזקן, שבי"ט כסלו יצא מבית האסורים לרחוב, אבל עד שהגיע לביתו, לבית מדרשו, ל"חדרים" ולישיבה שלו – הי' זה בימי חנוכה (כמסופר לעיל על יסוד הזכרונות של רבותינו נשיאינו).

ובכן, כאשר מתבוננים בענינים של חנוכה וי"ט כסלו, רואים שגם בתוכנם הם ענין אחד, כדלקמן.

לח. ענינו של חנוכה מובן מהחילוק שבין נרות חנוכה לשאר נרות בתורה ומצוותי' – נרות שבת, ובעיקר – נרות מנורת המקדש, שלכאורה היו נרות חנוכה צריכים להיות כמותם, כיון שנקבעו בגלל הנס שהי' במנורת המקדש, ואעפ"כ מצינו כמה חילוקים ביניהם238 :

נרות שבת – כל ענינם הוא בנוגע לפנים הבית, שלכן "נר ביתו קודם משום שלום ביתו"239, והרי ענין "שלום בית" הוא – כפשוטו – שיהי' שלום בביתו פנימה.

ואילו בנרות חנוכה – הדין הוא ש"מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ"98; לא רק "על פתח ביתו", שיכול להיות בכמה אופנים, שהרי יכול להיות פתח שיש לו שטח ארוך, אלא מוסיפים גם תיבת "מבחוץ".

ועד"ז בנוגע לחילוק מנרות מנורת ביהמ"ק – שאע"פ ש"עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" (כדברי הגמרא במסכת שבת240 ), הרי עדות זו לא היתה ע"י איזה ענין שנעשה בחוץ, אלא (כהמשך דברי הגמרא) ע"י "נר מערבי" שבמנורה ש"נותן בה שמן כמדת חברותי' (ואעפ"כ) וממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים", כך, שהענין עצמו נעשה דוקא בפנים, שהרי הדלקת המנורה היתה (לא בעזרה, ועאכו"כ לא על פתח העזרה, ואפילו לא באולם, אלא) דוקא בהיכל פנימה, ושם אירע הנס, שהנר כפי שעמד בפנים, פעל ש"כל באי עולם" ידעו ש"השכינה שורה בישראל".

בביהמ"ק היו אמנם "חלוני שקופים אטומים"96, היפך מסתם חלונות, כדי להוציא את האורה בכל העולם כולו (כדברי הגמרא96), אבל הנרות עצמם דלקו והאירו בעיקר בפנים, אלא שאם היו חלונות ע"ד הרגיל, הי' האור הנמשך בחוץ באופן מצומצם, ועל זה היתה העצה לעשות "חלוני שקופים אטומים", כדי שיומשך אור רב יותר בעולם, אבל עיקר האור הי' דוקא בפנים.

ויתירה מזה – שאין זה תנאי בהדלקת המנורה שבהכרח שיהיו "חלוני שקופים אטומים", וראי' לדבר – מהמשכן (משכן שילה, כדאיתא בירושלמי241 שהוא משכן משה שהי' במדבר, אלא שמלמטה היו שורות של אבנים), שלא היו בו חלונות, שהרי הקרשים והיריעות היו צריכים להיות שלמים (כי ע"פ דין אסור לעשות בהם נקב242, וע"ד מ"ש243 "לא יקרע"), והיו מכסים לגמרי מכל הצדדים, כך, שאור המנורה לא יצא בחוץ כלל. ובאופן כזה דוקא היתה התחלת ענין המנורה.

משא"כ נרות חנוכה, שצריכים להיות "על פתח ביתו מבחוץ" דוקא, כנ"ל.

ועוד זאת, שגם שיעור הזמן דהדלקת נר חנוכה – הן בנוגע לתחילתו והן בנוגע לסופו – קשור עם החוץ דוקא: תחילתו – "משתשקע החמה"98, הרי זה נוגע בעיקר ברחוב (בחוץ), שהרי בבית יכול למצוא עצה, ורק ברחוב אין לו עצה, דכיון ששקעה החמה, נעשה חושך; וסופו – "עד דכליא ריגלא דתרמודאי"98, הרי זה גם ענין ששייך דוקא "בשוק", לא בפנים, בבית, אלא בחוץ דוקא.

וכללות הענין בזה, שבחנוכה כשלעצמו ישנם ג' ענינים – "פתח", "ביתו", "מבחוץ": "ביתו" – מורה שצ"ל גם הפעולה בבית; "מבחוץ" – מורה על הפעולה בחוץ; ו"פתח ביתו" – מורה על חיבור ב' הענינים ד"ביתו" ו"בחוץ" ביחד.

לט. וזהו גם ענינו של י"ט כסלו:

ענין החסידות, בפרט כפי שקשור עם י"ט כסלו, הוא – "יפוצו מעינותיך חוצה"244, והיינו, שצריך להיות ענין של "מעיינות", אלא שהמעיינות צריכים לבוא באופן של הפצה ל"חוצה".

מעיינות – הם דבר שבצנעה, ונובעים "טיפין טיפין", וכפי שרואים בפועל, שההליכה בגלוי וברעש היא בנהר העובר על כל גדותיו, ואילו ענין המעין הוא דוקא בצניעות, ועד שמצינו בגמרא245 בנוגע ל"מי השילוח ההולכים לאט"246, ש"שילוח הי' מקלח מים כאיסר, צוה המלך והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו, ונתמעטו".

[ולכן מצינו במדרש247 שבנות ישראל הצנועות נקראות "מעין חתום"248, מצד ענין הצניעות, ש"כל כבודה בת מלך פנימה"249, והיינו, שאין זה כמו אלו שרוצים להשלות את עצמם שכאשר מתנהגים באופן של צניעות, לא נושאים חן כו', אלא אדרבה – כמובן מדברי הגמרא245 ש"מעין" יהודי שהליכתו היא כרצון ה', הרי זה "מקור מים חיים"250 שאין לו הפסק, אבל אם "צוה המלך והרחיבוהו" – לשם כוונה טובה, "כדי שיתרבו מימיו", יותר שידוכים וכו' – היתה התוצאה להיפך, כי לא זו הדרך שרוצה הקב"ה].

ונמצא, שענין המעין הוא – שנמצא בפנים, בתוך ביתו.

אבל הכוונה בזה היא – ש"יפוצו מעינותיך חוצה", היינו, שהבית לא יהי' סגור ומסוגר, אלא יהי' לו פתח פתוח, ודרכו יפוצו המעיינות "מבחוץ".

מ. וזהו גם המענה על השאלה הידועה251 : אם אכן תורת החסידות מוכרחת כל כך, עד שבזה תלוי' ביאת משיח (כמבואר באגרת הבעש"ט הידועה44), כך, שהענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" נוגע לכל העולם, כיון שביאת משיח תשנה את כל העולם – איך התנהל והתקיים העולם קודם גילוי האריז"ל, ולאח"ז הבעש"ט, ולאח"ז רבינו הזקן?!

והמענה על זה – ע"פ דברי הגמרא בנוגע לנר חנוכה, ש"מצותה משתשקע החמה":

לכאורה אינו מובן: מדוע דוקא "משתשקע החמה"?! – הרי זו מצוה, ולמה לא לעשותה בשעה שהחמה מאירה?!

אך הפירוש בזה – שהי' זמן שלא הי' צורך בקיום מצוה זו, ומזה מובן גם בנוגע לגילוי תורת החסידות, וכדלקמן.

מא. ובהקדם השאלה251 בנוגע לכללות ענין חידושי התורה, "מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש"148, ועד"ז אפילו בנוגע למצוות – שהרי מצוות התורה לא ניתנו בבת אחת מיד בששה בסיון, אלא יש מצוות שנתחדשו לאחרי זמן, ולדוגמא: בזמן בנות צלפחד ניתוספה מצות נחלה252, ולאח"ז מצות יבמין253, ועד"ז עוד ענינים שניתוספו מזמן לזמן במשך הארבעים שנה – דלכאורה אינו מובן: כיון שהכל נכלל בעשרת הדברות254, ורצון השם שיעשו זאת – למה לא ניתנו מיד בששה בסיון, בשעת מתן תורה?!

והתירוץ הוא – שהיו זמנים שהיו יכולים להסתפק גם ללא מצוה זו, ולאחרי כן היו זקוקים גם למצוה זו.

וע"ד דברי הגמרא255 "אלמלא (לא) חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד", אבל לאח"ז ניתוספו עוד ריבוי ענינים, וכמ"ש256 "יוסיף דעת יוסיף מכאוב", כך, שהוצרכה להתוסף עוד מצוה, עוד מצוה דרבנן ועוד "סייג" כו'.

ובפרט ע"פ פסק הרמב"ם257 בנוגע ל"גזירות" (שאינם מצד ענין שהוא מדאורייתא) ואפילו "תקנות" (ש"חכמי הדור", חכמי ישראל האמיתיים, מוצאים לנכון לתקן ענין בישראל), שאם רק "פשט הדבר בכל ישראל", הרי זה בכלל מצות עשה ד"על פי התורה אשר יורוך גו'"258, ומצות לא תעשה ד"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך גו'"258 (כמבואר בארוכה בכ"מ באחרונים, על יסוד דברי הרמב"ם).

ועד שכן הוא גם בנוגע לנרות חנוכה – כדברי הגמרא259 : "היכן צוונו, רב אויא אמר מלא תסור258, רב נחמי' אמר שאל260 אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", וכמבואר בדרשות הר"ן261 החילוק ביניהם, אם זהו ענין של לא תעשה או ענין של עשה (כמבואר בארוכה בכ"מ).

ולכאורה אינו מובן: כיון ש"שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", למה לא הי' ענין זה עד אז? – ומזה גופא מוכח, שלפני כן לא הי' צורך בענין זה. ועד"ז בנוגע ל"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש".

מב. וזהו גם הביאור בדברי הגמרא במסכת סוטה262 בנוגע לעקבתא דמשיחא, ש"בכל יום ויום מרובה כו' משל חבירו" (כמדובר כמ"פ263, ועתה ידובר רק בקיצור) – דלכאורה אינו מובן: לשם מה צריכה הגמרא להכביד על הלב ("מאַכן שווער אויפן האַרצן"), שיהודי ידע שאע"פ שגם המצב היום לא הי' כדבעי, הנה מחר יהי' היפך הברכה "מרובה כו' משל חבירו"?!

ואם הצורך בזה הוא כדי שיהודי לא יתיירא – הי' מספיק לומר בקיצור, שאין להתיירא, כיון שסוכ"ס תבוא הגאולה.

אך הענין הוא – שזוהי גופא הוראה:

כשבאים בטענה: מדוע צריך להוסיף עוד "סייג" דרבנן, עוד "חומרא" של אחרונים – הרי ענין זה לא נזכר ב"בית יוסף", אלא רק ברמ"א, ומזה מוכח, שבזמנו של הב"י – לפני גזירת הרמ"א – הסתדרו בלי זה, והיו יהודים דתיים; ועד"ז בנוגע לחומרא שניתוספה ע"י הט"ז וש"ך, ועד לגדולי ישראל בדורות שלאח"ז. וא"כ נשאלת השאלה: מה הי' בדור שלפנ"ז? – הנה על זה מבהירה הגמרא ש"בכל יום ויום מרובה כו' משל חבירו": אם רצונך להסתפק עם אותם "כלי זיין", אותם ברכות ואותו אור שהי' לך אתמול – עליך לדעת, שאין זה מספיק בשביל היום, כיון שהיום ניתוסף יותר בצד ההיפך, ונתגבר החושך.

מספר הנרות שהיו לך אתמול, הספיקו עבור החושך שהי' אתמול; אבל כיון שניתוסף עוד יום שבו ניתוסף עוד ענין בחושך (שהרי "בכל יום ויום מרובה כו' משל מחבירו") – עליך להוסיף משהו באור, כי לולי זאת עלול החושך להתגבר רח"ל.

מג. וזהו גם אחד מהלימודים של חנוכה – שלאחרי שיהודי הדליק נר אחד ביום הראשון, שבזה קיים את המצוה באופן ד"מהדרין מן המהדרין"98 (שהרי צריך להדליק רק נר אחד), הנה אם גם למחרת ידליק רק נר אחד – אין זה באופן של "מהדרין מן המהדרין".

ולכאורה: מה נשתנה – זהו אותו שולחן-ערוך, אותה שנה, אותו נס ואותו פך השמן? אבל אעפ"כ, כדי להיות "מהדרין מן המהדרין", עליו להיות "מוסיף והולך" מיום ליום98.

ועוד זאת, שמזה למדים הוראה כללית בעבודת האדם לבוראו:

ובהקדים – שמכל מצוה למדים גם בנוגע לכל המצוות שבתורה, כי, כל מצוה יש בה מעין שאר המצוות, שלכן, "העוסק במצוה פטור מן המצוה"264, ולכן יכולים ללמוד מכל מצוה בנוגע לכל שאר המצוות.

והלימוד מנרות חנוכה על שאר המצוות הוא – שישנו הענין ד"מהדרין מן המהדרין":

בדרך כלל ישנו ענין המצוה, וישנו ענין של "הידור מצוה", וכדברי הגמרא במסכת בבא קמא265 : "הידור מצוה עד שליש" ("שליש מלגיו או שליש מלבר", ככל הגדרים שבזה). ואילו חנוכה בא ואומר דבר חדש: עליכם לדעת שישנו ענין של "מהדרין מן המהדרין"266.

אלא שההנהגה ד"מהדרין מן המהדרין" בתור חיוב שנפסק בשולחן-ערוך267 שכך נתקבל בכל ישראל – הרי זה רק בנוגע לנרות חנוכה, אבל מזה צריך ללמוד כל אחד, בבחינת "תן לחכם ויחכם עוד"268, בנוגע לכל מצוה, שנוסף על החיוב ע"פ שולחן-ערוך לקיים מצוה זו, ונוסף על החיוב ע"פ שולחן-ערוך269 שצ"ל "הידור מצוה עד שליש" (באופן כך או באופן כך), צריך לקחת מנרות חנוכה על כל השנה כולה את הענין ד"מהדרין מן המהדרין".

מד. ומכל זה מובן גם בנוגע לשאלה האמורה אודות תורת החסידות, מה הי' אתמול ובדורות שקדמו וכו' – שזהו בדוגמת "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני"149.

ולאחרי החידוש של התלמיד ותיק, הרי זה ענין ש"נאמר למשה מסיני", ואז אסור לחלק ולומר "שמועה זו נאה וזו אינה נאה"270.

[וכמדובר כמ"פ בארוכה271 שלא נאמר בגמרא זו שמועה וזו אינה שמועה; הוא יודע ששתיהן "שמועות", ושמועות אמיתיות, שנאמרו למשה מסיני, להיותן חלק מהתורה, אלא אומר "שמועה זו נאה וזו אינה נאה". ולכאורה: כיון שמקבל את השמועה, מהו גודל החסרון בכך שאומר ש"אינה נאה"? – אך אעפ"כ אומרת הגמרא270 שעי"ז "מאבד הונה של תורה", ונשאר בלי כלום, רח"ל, שכן, כש"יושב ושוקל במצוותי' של תורה", אף שמביא ראי' מהתורה עצמה שזו "קלה שבקלה" וזו "חמורה שבחמורות"272, הנה עצם העובדה שיושב לשקול ולחלק, ולהסיק מסקנות שכאן יתנהג באופן כך וכו', זו נאה וזו אינה נאה, הרי זה דבר שפוגע בכל ה"בנין" של תורה ומצוותי'].

וכל זה – אפילו בנוגע להתחלת ענין גילוי תורת החסידות, שאז היו יכולים להתווכח מה יהיו התוצאות שבדבר;

אבל לאחרי שעברו מאז עשיריות שנים, ורואים בפועל את התוצאות של לימוד תורת החסידות וההליכה בדרכי החסידות,

– וכמדובר כמ"פ273 שכאשר רואים מישהו שמניח ב' זוגות תפילין, מאריך יותר בנוגע לזמן צאת הכוכבים במוצאי שבת וכו', או שמקפיד בשאר הידורים בתורה, אומרים, שמסתמא הוא "חסיד"!... ואומרים זאת אפילו אלו שאינם חסידים, לעת עתה...

ועאכו"כ כפי שראו בפועל ברוסיא, כשהיו במצור ושבי', לא עלינו, עד כמה היו זקוקים לחיות של תורת החסידות כדי שיוכלו לעמוד בכל הנסיונות שהיו שם –

הרי נתברר באופן שלמעלה מכל ספק – רוב האור והחיות וכו' עד למעשה בפועל, שיכול להיתוסף ע"י לימוד תורת החסידות, ובאופן שהלימוד מביא לידי מעשה, הידור בקיום המצוות מתוך חיות של חסידות, וא"כ, בודאי זהו ענין ששייך לכל אחד ואחת מישראל (כדברי רבינו הזקן274 ).

וכל המקדים בזה וכל המרבה בזה, וכל המתעסק בענין הפצת המעיינות חוצה – הרי הוא מקרב את קץ הגלות, גם בנוגע ל"שכינתא בגלותא"275, ופועל הענין ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"43, בגאולה האמיתית והשלימה, ובעגלא דידן.

* * *

מה. בהמשך להמדובר אודות חנוכה – יש להוסיף עוד ענין שגם הוא מענינא דיומא. וכיון שזהו ענין שנוגע לרבים, לא רק לאלו שנמצאים בסמיכות מקום ויכולים לשמוע את הדברים הנאמרים בשבת, לכן ידובר על זה עתה, ביום חול, כששומעים את הדברים גם מעבר לים276.

ובהקדם ובהמשך להמדובר לעיל (סכ"ב), שכיון שחיים בדור יתום, שבו שורר חושך כפול ומכופל, ו"בכל יום ויום מרובה כו' משל חבירו"262 הענין דהיפך הברכה (בניגוד לענין הברכה שמאירה את שכל האדם) – עושה הקב"ה שהנסיונות יהיו קלים יותר; וכיון שיהודי מחפש כל ענין בתורה – מבליט הקב"ה את ההוראות בתורה שמהם צריכים ללמוד בנוגע למאורעות שבימינו אלה.

וכמדובר בארוכה277 אודות מלחמת ששת הימים (לפני שלש שנים), שההוראה איך היו צריכים להתנהג, נתפרשה בתנ"ך – בנוגע למלחמה שגם היא נמשכה ששה ימים, מתוך נצחון שלא בדרך הטבע לגמרי, שמיד לאח"ז רדפו יהודים אחר הגוים והכריזו "אחי הוא"278, ולאח"ז מסופר279 אודות הצרות שסבלו מזה, כדי להזהיר שלא יחזור וישנה הדבר לשנה הבאה ובפעם הבאה. ואעפ"כ, חזרו עוד הפעם על אותה טעות, ובאופן של הוספה – היפך הענין ד"מצוה גוררת מצוה"190 – במשך יום אחר יום, ועד היום הזה לא יכולים "להיפרע" מהצרות שנגרמו ע"י הרדיפה אחר הגוים.

ולאחרי כן, הנה מצד הענין ד"מצוה גוררת מצוה", ועד"ז בהפכו [שאין זה "גזירת הכתוב", אלא ענין טבעי, שבשעה שמתרגלים לענין מסויים בהרגל גדול, הרי זה נעשה טבע280, אבל מפעם אחת לא נעשה עדיין טבע, אלא שנמשך ונגרר ונוטה לחזור ולעשות כן] – ניתוסף עוד ענין דוגמתו בימינו אלו, שבנוגע אליו יש ללמוד הוראה מימי חנוכה, כדלקמן.

מו. בזמן שלפני נס חנוכה, היו בנ"י עם קטן ודל – בנוגע לגשמיות, וגם בנוגע לענינים שנקראים בימינו בשם "קולטור", "תרבות".

אז היו היוונים הגדולים ביותר, הן בנוגע לצבא, והן בנוגע לתרבות וכל הענינים הקשורים עם חכמות חיצוניות – גם בנוגע לחכמות חיצוניות שבנ"י היו זקוקים אליהם,

– כמו חכמת התכונה הדרושה בנוגע לעיבור שנים וקידוש חדשים281, ועד"ז חכמת תשבורת וגאומטריא וכו', בנוגע לעירובין ("מקדרין בהרים"), ערי מקלט, עגלה ערופה וכו' וכו', ככל פרטי הענינים שנתבארו בנוגע לכל שבע החכמות282 כפי שנעשים "רקחות וטבחות" (כלשון הידוע283 ) בנוגע להבנה והשגה בלימוד התורה –

כדאיתא בספרים284, שבזמן בית ראשון, שאז "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים"285, הי' הסדר שחכמי יון הראשונים למדו אצל חכמי ישראל ונביאי ישראל (כפי שמצינו בפרט אצל ירמי' הנביא286 ), אבל בזמן בית שני, שאז נחסרו כמה ענינים של אור בקדושה, כמ"ש287 "ואכבד" חסר ה', הנה [חכמת התורה נשארה לגמרי אצל בנ"י, אבל] בנוגע לחכמות חיצוניות וכו', נעשה מצב הפכי – שהיו ענינים שבהם הוצרכו לחכמי אומות העולם, אלא שעשו זאת בבחי' "רקחות וטבחות" לקדושה.

ובכן: בתחילה דובר אודות יהודים דתיים, שהחזיקו בתורת ה' ולא התפעלו ממה שיאמרו הגוים; אבל במשך הזמן, נמצאו יהודים שטענו: "ככל288 הגוים בית ישראל"!

ההתחלה לא היתה לעבור על איסור ח"ו; הם רק טענו שלא רואים צורך והכרח בהנהגה באופן ש"נפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה"20 – אפילו בימי שלמה המלך, ש"קיימא סיהרא באשלמותא"289, ובלשון המדרש290 : "נתמלא דיסקוס של לבנה", ועאכו"כ בימי בית שני, שבנ"י היו תחת ממשלת עמים זרים, אלא שהניחו שביהמ"ק יעמוד על עמדו ויהי' לבנ"י כהן גדול וסנהדרין וכו' – הרי בודאי שאין להתגאות ולהכריז "אתה בחרתנו מכל העמים", להתגרות בגוים ולהעמיד בפניהם מחיצה כו', בה בשעה שזקוקים אליהם (שלכן משלמים להם "מס") וכו'. – הם היו סבורים שאין זו "מדיניות" נכונה.

אלא מאי, כתוב בחומש "ונפלינו אני ועמך"? – בשביל זה, טענו הם, מספיק שבשעה שנמצאים בביהמ"ק, בבית-הכנסת בתפלת שמונה-עשרה (כפי שענין התפלה הי' בזמן ההוא291 ) בראש-השנה וכיו"ב, שאז מכריזים שהקב"ה הוא "מלך ישראל"292, ועי"ז "מלכותו בכל משלה"293 על כל העולם כולו, כפי שיהי' בגלוי בביאת משיח; אבל בינתיים – אין להתגרות בגוים, ולא רק לא להתגרות (שהרי אף אחד לא דורש זאת), אלא כיון שאין להתגרות עמהם, יש להתנהג כמותם! אלא מאי, הגוי אינו מעוניין בכך? – הנה כשירדפו אחריו ויפצירו בו, יסכים גם הגוי!

ובמילא נעשה סוג שלם שנקרא אח"כ בשם "מתיוונים" – יהודים שהשלו את עצמם שכאשר יתהלכו כפי שהיוונים התהלכו אז, ויתעסקו בכל עניני הגוף כמו שעשו היוונים, אזי יהיו (לא יהודים, אלא) "מתיוונים"; בלכתו ברחוב יחשבו שהוא "יווני"! – גדולה נפלאה!... הוא זכה לכך שבמקום להיות שייך לעם קטן ודל, ישתייך לעם התרבותי שבדור, שאליו שייכים ה"תוכנים" ו"בעלי חשבון" וכיו"ב בדור זה.

אלא מאי, הלה אינו מוצא ידיו ורגליו בתורת ה' ובדרכי השם, לידע הענין ד"בראשית"294, "בשביל295 ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית"? – עדיין לא הגיע הזמן לכך; בשביל זה יש צורך להמתין לביאת משיח, שיכבוש את העולם, "לתקן עולם במלכות שד-י"296, "והיתה לה' המלוכה"105, ואז יוכלו יהודים להתהלך בגאון ובגאוה, "ועמדו זרים ורעו צאנכם"297. אבל עכשיו נמצאים בזמן שצריך לרדוף אחרי הגוים!

מז. זו היתה ההתחלה – לזרוק מהחומש רח"ל את הפסוק "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", ולזרוק מהסידור את הפיסקא "אתה בחרתנו מכל העמים", כיון שצועקים שזה "שוביניזם", ואסור לומר זאת, כדי שלא להסתכסך עם כל העולם.

ולאחרי התחלה זו – הנה כאמור לעיל ש"מצוה גוררת מצוה", והיפך של מצוה גוררת היפך של מצוה, עד שהתחילו למשוך בערלתם:

כיון שצריכים להתהלך ערום, כיון שכך נוהגים היוונים – יכירו עליו שהוא יהודי, להיותו נימול, שנכנס ב"ברית עולם"298 עם הקב"ה; וכיון שהוא מתבייש להיראות יהודי [היפך היסוד של כל ד' חלקי השו"ע299 : "אל יתבייש מפני המלעיגים", והרי זה נסיון עצום], לכן מתחילים למשוך בערלתם!

[מי ביקש ממך לרדוף אחר הגוי, שאז תצטרך להסיר את הלבוש היהודי, ולהתבייש בכך שהנך מהול?!...].

ועד שהוסיפו והלבישו זאת באיצטלא של יראת-שמים:

כאשר יוותרו לגוים, ימשכו בערלתם, יתחתנו רח"ל עם נשים יווניות [כפי שהי' בזמן בית ראשון כשחזרו מבבל300, ועד"ז הי' גם אז], ידברו בלשונם, יאכלו מאכליהם ויתנהגו במנהגיהם וכו' – אזי ישאר ביהמ"ק בשלימותו! – אמנם יביאו שם "דבר-אחר" רח"ל301, אבל יניחו גם להקריב את התמיד.

וכיון שחייבים לשמור על ביהמ"ק, ולשמור על "שארית הפליטה" – יש למנות כהן גדול "מתיוון", ולשלוח אותו לדבר עם פלוני בן פלוני שהי' בא-כחו של גוזר הגזירות וכו'; אבל אסור להסתכסך עם הגוי, שיש לו תרבות גדולה, וצבא גדול וכל שאר הענינים, ואילו כאן נשארו רק "מעטים", ואותם "מעטים" הם בכלל בטלנים –"שומרי תורתך"!...

[וכמדובר פעם בארוכה302 אודות דבר תמוה בנוסח "ועל הנסים", בפיסקא "בימי מתתיהו" שאומרים בחנוכה, שבה מסופר אודות הנסים שאירעו אז: "מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים", ולאח"ז מוסיפים: "וזדים ביד עוסקי תורתך" – דלכאורה: היכן כאן ה"נס" – כי, ע"פ דרך הטבע בזמן הגלות [שהרי בזמן דחנוכה לא היתה עדיין גאולה שלימה], מי שעוסק בתורה, מונח בתורה, ובמילא אינו "חייל", ואינו בסוג של "זדים" וכו', ולכן, כשיש מלחמה בין "זדים" ל"עוסקי תורתך", הרי הנצחון של "עוסקי תורתך" הוא דבר קשה כמו הקושי ש"מעטים" בכמות ינצחו "רבים" בכמות. – "הקול קול יעקב"303 של "עוסקי תורתך" יכול לבטל את "הידים ידי עשו"303 של ה"זדים", באופן שמלכתחילה לא תהי' מלחמה; אבל כשיש כבר מלחמה – הנה אותו נס הדרוש בשביל "מסרת .. רבים ביד מעטים", דרוש גם בשביל "מסרת .. זדים ביד עוסקי תורתך"].

מח. ואז עמד מתתיהו – יחד עם חמשת בניו – נגד המתיוונים:

מתתיהו הי' כהן גדול304, כך, שהיתה לו ברירה ללכת לירושלים ולהתחנן בפני היוונים – "מלכות יון" [ועד"ז בימינו, בוושינגטון או לונדון או מצרים וכיו"ב] – לעשות עמהם [לאחרי שעושה עם יצרו הרע] "עסק חבילה", כדי לשמור על ביהמ"ק. אלא מאי, עושים שם כל הענינים היפך התורה? – הרי בינתיים יוכל "לחטוף" חצי שעה שבה יקריב את התמיד או קרבן אחר.

אבל מתתיהו הכריז: לא! הוא לא להוט אחר כהונה גדולה, והוא לא נמצא בביהמ"ק ולא בירושלים, אלא במודיעין; הוא צריך להלחם נגד אלו שחפצים "להעבירם מחוקי רצונך".

[וכמבואר בספרים305 הדיוק בזה – שהגוים לא התנגדו לשכל התורה. אדרבה – אומר הגוי – אם אתה יכול להסביר לו השכל שבדבר, אזי מקבל על עצמו כל התורה וכל המצוות. אבל "חוקי רצונך" – זאת לא! אין לו שייכות לענין של "חוק"! – איך הוא יכול לעשות דבר שלא מתקבל בשכל?! להיותו אדם שכלי, צריך להסביר לו בשכל, שכשם שהי' זה דבר טוב בשעה שבנ"י היו במדבר, הרי זה דבר טוב גם עתה, לא רק בשנת תשל"א, אלא גם לפי התאריך של הגוים: בשנת 1970. וכשיסבירו לו ע"פ שכל, אזי יקיים את הדברים, אבל לא בגלל שזוהי "תורתך", אלא בגלל שכך מתקבל בשכלו!].

אלא מאי, הם "מעטים"? – אין ענינו לנצח! ענינו של יהודי – לקיים רצון הקב"ה, ואז – כפי שאמרו חנני' מישאל ועזרי' לנבוכדנצר306 : אם נזכה – יהי' נס, ואם לא נזכה – לא יהי' נס; אבל להשתחוות לפסל של גוי – זאת לא! זהו דבר האסור ע"פ תורה.

מט. ומזה יש ללמוד גם בנוגע לימינו אלו:

גם עכשיו ישנם כאלו שממשיכים להלביש ענינים בלתי-רצויים באיצטלא של יראת-שמים – ולדוגמא: כשיוותרו בנוגע לטלביזי' בשבת307 – אזי יוכלו לשמור על ענין הכשרות; כשיוותרו בנוגע לניתוחי מתים307 – ישמרו על חינוך "ממלכתי דתי"; כשיוותרו על ענין של היתר עבודה בשבת307 – אזי ישמרו על נתינת כסף להחזקת מקוה במקום פלוני.

אך כשראה הקב"ה שמתחילים לרמות את עצמם ואין לדבר סוף – אזי הראה איך שניתוסף בענין ההפכי ד"מצוה גוררת מצוה"190:

כאשר מתחילים לוותר – נעשה מעמד ומצב כפי שנאמר במגילה בנוגע לגוים: "אם .. החילות לנפול לפניו"308, אזי אין לדבר גבול!

אך עדיין אפשר להתווכח ולטעון: ענין זה נאמר בנוגע להמן, ואיך אפשר ללמוד מזה בנוגע לבנ"י?

ובכן: יש דין בגמרא309 – כמו כל הדינים של בשר בחלב ושמירת שבת וכל הדינים שנאמרו בתורה – ש"כל המחניף" למי שהוא היפך מצדיק, "סוף נופל בידו"!

וכאמור לעיל – אין זה ענין שלמעלה מדרך הטבע, אלא זהו הטבע: כשיהודי רואה שרודפים אחריו – יש לו רק "פירוש" אחד בדבר: שמוכנים לוותר על הכל; הוא צריך רק לתת איזה "סוכרי'"!... ולכן הוא מתחיל ליתן "נזיד עדשים", ולאחרי כן, אפילו "נזיד עדשים" אינו צריך ליתן, אלא מספיק רק להבטיח!...

נ. ואז "עזר" הקב"ה והגיע הענין של "מיהו יהודי" – כמדובר כמ"פ שזהו דבר שלא הי' לעולמים:

התחלת הענין היתה ע"י דבר בולט ביותר: לקחו גוי' ורשמו אותה בתור בת ישראל! – הגוי' אמרה שאין רצונה להתגייר והיא לא תתגייר, כיון שנולדה גוי', וכן יקום, אבל אעפ"כ רשמו אותה בתור יהודי', בניגוד לפסק-דין של רבנים שאסור לעשות כן.

וכששאלו: היתכן?! – השיבו, שהרבנים הם בטלנים! – כיום לא נמצאים ב"עיירה" שהיתה פעם, לא נמצאים ב"מדבר סיני" (כנ"ל סכ"ח), אלא נמצאים ב"עולם תרבותי", כך, שיש להתחשב ב"תרבות", ואסור לומר ח"ו "תאוקרטיא". – רחמנא ליצלן מלהזכיר שם זה!

הפירוש של "תאוקרטיא" בפשטות הוא – שהקב"ה הוא המושל!

בא אלי מישהו – עכשיו הוא כבר בעולם האמת, ובודאי לא תהי' לו תרעומת עלי – ואמר: היתכן?! יאמרו שזהו "תאוקרטיא". אמרתי לו: ואם לא יאמרו? – הרי לא תוכלו לשנות את המציאות שהקב"ה הוא בעה"ב בעולם. וכשאומרים זאת בלשון יון – הרי זה נקרא "תאוקרטיא", שפירושה, שהקב"ה הוא בעה"ב בעולם!

אתה מתבייש? – תתבייש!... תאמר שאינך רוצה להכיר, רח"ל, בהכרזתו של אברהם אבינו ש"יש310 בעל הבית לבירה זו"!

– גם גוים אומרים שהקב"ה הוא בעה"ב בעולם. אלא שלגוים לא ניתנה התורה; יש להם רק שבע מצוות בני נח, ובכך ממלאים שליחותם ותפקידם.

איך יתכן שיהודי יאמר שאין "תאוקרטיא"?! – זהו היפך רח"ל העיקר של אמונת ה' שהקב"ה הוא בעה"ב בעולם, לא רק בארץ ישראל, אלא גם בחוץ לארץ! אלא שבחוץ לארץ אין חיוב לקיים את המצוות התלויות בארץ, שחיובם רק בארץ ישראל, אבל גם בחו"ל הקב"ה הוא "מלך העולם", וכנ"ל במאמר311 שגם נשים ועמי הארץ אומרים בפשטות: "ברוך אתה הוי' אלקינו מלך העולם", והרי הפירוש של "מלך העולם" בלשון יון הוא: "תאוקרטיא"!

ואעפ"כ, בא הנ"ל ואומר לי – באמרו שהוא מדבר בשם כל עם ישראל בכל מקום שהוא – שזוהי "בטלנות"! אנחנו לא נמצאים בעיירה קטנה!...

ובכן: כאשר אדם רוצה להזיק את עצמו – דין המשנה312 הוא ש"החובל בעצמו" פטור בדיני אדם; אבל כאן מדובר אודות היזק בל יכופר לכל באי עולם עד סוף כל הדורות!

נא. וגם בזה לא הסתפקו, אלא הוצרכו לעשות מזה "חוק"!

אבל, סתם לקבוע חוק לרשום גוי בתור יהודי – אי אפשר, כיון שזה יותר מדי... שקר בולט, שהרי הגוי אומר שהוא גוי, והיהודי אומר עליו שהוא לא יהודי, ואעפ"כ מצווים על הפקיד לרשום אותו בתור "יהודי"; ולכן נפלו על "המצאה" – שייקרא שהגוי התגייר.

אבל, אם הגיור יהי' "כהלכה", הרי הוא נעשה באמת יהודי, וא"כ, מה פעלו?! – כך הי' גם פעם ב"עיירה", שגוי שנתגייר כהלכה נעשה יהודי, וא"כ, אין זה דבר שנתחדש בימינו... והרי בכל זאת גדלנו להיות חכמים גדולים יותר, והעיקר – "דמוקרטים" גדולים יותר! – ולכן נפלו על "המצאה": להשמיט תיבת "כהלכה"!

וכאשר טענו: היתכן?! הרי סיכמו שיהי' כתוב "גיור כהלכה"? אזי הי' המענה (כפי שקבלתיו לפני חמשה ימים), שאין לקבוע עכשיו דברים חדשים – לכתוב גיור כהלכה!

ועל זה אמרתי, שאינני מבין את כל הענין – שהרי המציאות היתה להיפך:

במשך 22 שנה הכירו רק בגיור כהלכה, וכך הי' לפנ"ז – מאז מתן תורה, כך, שניתוספו על ה-22 שנה עוד 2500 שנה!...

אלא שאח"כ, לפני ששה חדשים, סיכמו תחילה מאחורי הפרגוד שיהי' כתוב "כהלכה", אבל בינתיים חלם מישהו חלום (אינני יודע בדיוק מה ראה בחלומו...), ובא ושאל אצל המומחה שלו לעניני דת ("אוטאָשני יעוורעי"), האם לא נורא שישמיטו תיבת "כהלכה", והשיב לו: הנך יכול להשמיט זאת – אם בגלל זה תוותר לי בענין פלוני וענין פלוני!...

והוסיף לומר: עליך לדעת שאנחנו נהי' מוכרחים להרעיש נגד זה, אבל אין לך מה להתיירא, כיון שכבר הרעישו אודות "היתר עבודה בשבת", ואח"כ נשתתק; אח"כ הרעישו אודות "ניתוחי מתים", ונשתתק הדבר, ואח"כ הרעישו אודות טלביזי' בשבת, ונשתתק הדבר. וכך יהי' גם בענין "מיהו יהודי"!

ובכן: כששמע מהמומחה לעניני דת – ב' הענינים: הוא מספר לו שהם ירעישו נגד זה, ומיד אומר לו ש"הם לא עשו אלא לפנים"313, ומביא לו ראי' מ"חזקה" של ג' פעמים [כך, שאין זו הפעם הראשונה, שבה צריך לסמוך עליו] – עמד והשמיט תיבת "כהלכה".

ועכשיו טוענים שיש כבר "סטאַטוס-קוו", שכתוב "גיור" סתם, ללא "כהלכה", ולכן מה צריך כעת לעורר ענין חדש, שיעורר רגש של נצחנות אצל פלוני בן פלוני, ואז עלולים לבטל את כל החוק, שיש בו "הישג" עצום – יש צורך שתהי' אם יהודי' דוקא, ולא די בכך שהאב הוא יהודי!

רוצים ליקח 12 מליון יהודים ולהשליך ביניהם 3 בליון גוים, ללא מחיצות, רח"ל; ועל זה אומרים הנוסח שזהו "הישג" עבור דת!

נב. ובכן: זו היתה הנהגת המתיוונים, שבשעה שמשכו בערלתם, ובכל הענינים רדפו אחר חכמת יוון – הצדיקו את הנהגתם בטענה שלולי זאת יחריבו היוונים את ביהמ"ק (כפי שהי' בכחם לעשות), והרי צריך לשמור על ביהמ"ק!

מי צריך את ביהמ"ק – אם יש שם רח"ל עבודה זרה, שזהו ההיפך של ביהמ"ק שהוא מקום קדוש?!...

ועד"ז בעניננו: "משרד הדתות" – ענינו להגן על הדת, ולא לערוך "מסחר" – למכור ענין עיקרי בדת, כדי שיוותרו לו בענינים טפלים של דת; אף אחד לא יעשה זאת, וגם הוא אינו יכול לעשות זאת, כיון שלאף אחד אין בעלות על תומ"צ, מלבד הקב"ה!

הוא יכול לומר שהוא מוכר, אבל הוא מוכר דבר שאינו שלו!

אלא מאי – פלוני צריך תעודת-נייר בנוגע לגיור, ללא נפק"מ מי חותם על הנייר, ובלבד שיש לו נייר; כל אחד מהם זקוק ל"פיסת נייר", ולכן, אחד נותן לשני "פיסת נייר", ובגלל זה מקבל ממנו "פיסת נייר", ובכך יוצאים י"ח, ובסופו של דבר נשארים "קירח מכאן וקירח מכאן".

נג. והוספתי לטעון בנוגע לחוק הנ"ל314 :

בסעיף שלפנ"ז נאמר שאם הסבא הי' יהודי, הנה גם כאשר האב והאם הם גוים רח"ל, יכול הבן לומר שרצונו להשתמש ב"חוק השבות", ולקבל – בזכות הסבא – את כל הזכויות כו', כיון שרושמים אותו בתור "יהודי"!

זאת ועוד: נניח שיעלימו ויבטלו סעיף זה – מה מתקנים בכך שלא מסתפקים ביהדותו של האב כשהאם היא גוי', בה בשעה שגם האם יכולה להשיג תעודת-נייר שמחשיבה אותה בתור יהודי'!

וכאמור לעיל: ה"סטאַטוס-קוו" הוא באופן שעד עתה הי' גיור כהלכה במשך 2500 שנה, וכך הי' גם במשך ה-22 שנים האחרונות (לאחרי ובהמשך להצהרת בלפור), אלא שלא הי' על זה חותמת של "חוק", וא"כ, גם מכאן ולהבא לא יהי' על זה חותמת של "חוק".

נד. ועכשיו התירוץ הוא: כיון שכבר נעשה שקט – לא צריך להתחיל דבר חדש.

ועל זה שאלתי: מה פירוש "נעשה שקט"?! – הרי מידי יום ביומו מגיירים גוים בוינה, במרסיי וקליפורניא! – אינני יודע מתי הם יסעו לארץ ישראל, אבל אם ירצו פעם לנסוע לארץ ישראל, אזי כל הדלתות פתוחות לפניהם!

ועד שנפלו על המצאה אחרת – שהגיור בוינה הוא ע"פ הרבנות הראשית.

ולכאורה, ע"פ דין תורה315, ב"מילתא דעבידא לגלויי" צריך להאמין לכל אחד. ובנדו"ד, כשישנה רבנות ראשית שמקומה בירושלים, ואומרים שהגיור הוא על פיהם, הרי זה בודאי דבר אמיתי.

ובכן: נדפסה הודעה מהרבנות הראשית – הן האשכנזי והן הספרדי – ש"לא דובים ולא יער"; הם לא יודעים אודות הגיור בוינה – הם לא המגיירים, והם לא אחראים על הגיור; הם לא יודעים מה נעשה שם. הם רק חושבים לשלוח לשם מישהו כדי לברר מה אפשר לעשות מכאן ולהבא.

אבל מה שכבר עשו עד עתה – הרי זה דבר אבוד; לא יודעים מה ומי כו', כיון שרשימת המתגיירים נמצאת אצל אלו שלא ימסרו אותם!

בפעם הראשונה שהתחלתי לצעוק אודות הגיור בוינה316, הכחישו ואמרו ש"לא היו דובים ולא יער"; מהיכן אני יודע מה קורה שם, בה בשעה שמעולם לא יצאתי מברוקלין... כהטענה הידועה: כיון שמעולם לא יצאתי מברוקלין – היתכן שאני מתערב בענין שנעשה בוינה!...

ובכן: ואם לא אתערב – אזי יהי' הגיור שם גיור כשר?!

נה. וכאמור לעיל, כיון שנמצאים בחושך כפול ומכופל, הנה כדי שהנסיון יהי' קל יותר, לידע גודל החורבן שנעשה בוינה – ישנו ענין נוסף שחמור שלא בערך יותר:

יושבים שם באי-כח רשמיים של "משרד הקליטה" (אינני יודע אם כבר לקחו אותם משם, או שהם עדיין יושבים שם), וכאשר מגיעים יהודים יחד עם גוים מרוסי', רומני' או פולין – אלו שנוסעים דרך וינה – קוראים לגוי או לגוי' [לא בחשאי; כולם יודעים זאת], ואומרים להם:

במקום להגיע לא"י באופן שירשמו שאתה יהודי והיא גוי', או להיפך, שהיא יהודי' ואתה גוי, ואח"כ תתחיל פרוצדורא שלימה של גיור: תצטרך להתעסק עם שלשה יהודים שקוראים להם בשם "בית-דין", שישאלו כל מיני שאלות, וידרשו טבילה וכו' – הנה עכשיו אף אחד לא שואל אותך שאלות, מי הי' אביך ומי היתה אמך כו'; עליך רק לומר שאתה יהודי, ואז נרשום אותך בתור יהודי.

ואז אומר הגוי: שאני אומר דבר שקר?! – הרי הוא נוסע ל"ארץ הקודש" (כפי שנקראת ברוסית: "סוויאַשטשענאַיע זימליאַ")317, ואיך יתכן שיכנס לשם עם דבר שקר?!

ועל זה עונה לו הנציג של "משרד הקליטה", שמעביר לו את הידיעות על כל הענינים: מה איכפת לך? אני יושב כאן בתור בא-כח של משרדי הממשלה בא"י, ואני אומר לך: אם אתה רוצה חיים רגועים, ללא דאגות, שאף אחד לא ירעיש נגדך ויעשה לך קשיים וכו' – אמור שאתה יהודי! אף אחד לא מבקש ממך "עדות", "תעודת לידה" וכו'; כפי שתאמר – כך ירשמו אותך!

כך אמר ה"שר" בפירוש בפומבי – שאין ענינו (של הנציג) לבדוק אם אומרים בחוץ-לארץ שקר או אמת!

וכל זה נעשה בפיקוח של יהודי שלובש טלית-קטן [אילו הי' זה יהודי ללא ט"ק, אולי הי' יכול פעם להיות תיקון בדבר...], שמסכים על כל מה שעושים שם, וטופח על שכמו ואומר לו: אתה נוסע לארץ הקודש, בגלל חיבת ארץ ישראל, כדי לקיים ישוב ארץ ישראל ("פן תהי' הארץ שממה ורבה עליך חיית השדה"318 ) – עליך לעשות זאת באופן שלא יהיו בעיות וצרות [יש מספיק צרות מהמצריים ושאר שבעים אומות העולם...], ללא תסבוכים, אלא באופן "חלק". וא"כ, למה לך להסתבך עם גיור, אפילו גיור של וינה, ו"פספורטים" שונים לבני משפחה אחת – תכתבו כולם דבר אחד: "יהודים"!

ובכן: גוי שזה עתה הגיע מרוסי', ואינו יודע מה נעשה, ושומע מאדם רשמי – שממנו מקבל את ה"כרטיס" להמשך נסיעתו – שיהיו לו חיים קלים יותר אם יירשם בתור יהודי – אזי נרשם בתור יהודי!

אין זה דבר שהתחיל היום, י"ט כסלו, אלא דבר שמתרחש במשך כמה חדשים בוינה, ובמקומות נוספים, ויש עדי ראי' מאלו שבאו משם וסיפרו מה אמרו להם, והם יודעים מי הוא זה שדיבר עמהם, אלא שאינם רוצים לפרסם שמו ברבים, כיון שחוששים שבגלל זה יהיו להם צרות-צרורות באיזה מקום שיהיו!

וכאשר מצב זה ימשך עוד כמה ימים ועוד כמה חדשים – לא תהי' אפשרות להבחין (למי שירצה להבחין) מי יהודי ומי אינו יהודי, כיון שהרשימות נמצאים בידים של אלו שלא ירצו למסור אותם (כאמור לעיל), וגם אם יסכימו למוסרם – אי אפשר לדעת אם יתנו את כולם או רק חלק, וכפי שכבר הי' לעולמים.

וזוהי הדרך שבה הם רוצים לבנות את ארץ הקודש ולחזק את בנ"י – בה בשעה שעזרא ונחמי' הזהירו שזוהי הדרך רח"ל להיפך הבנין והיפך הבטחון והיפך כל הענינים!

נו. כשעוררתי על זה בחשאי: היתכן?! – ענו לי: נוּ, מה אפשר לעשות, לכל עם יש "אנשי בליעל" ("אויסוואָרפן") משלו...

ועל זה אמרתי: הכל טוב ויפה; עם נורמלי צריך שיהיו בו "אנשי בליעל", דאל"כ, הרי זה לא נורמלי!... וראי' לדבר – מגוף האדם, שהסימן לכך שנשלמו חדשיו של עובר319, שיש לו לא רק עינים, רגלים וידים, אלא גם צפרנים ושערות, וכל זמן שלא נגמרו צפרניו ושערותיו – אין לו צפרנים חדות ("שאַרפע נעגל"...) – הרי זה סימן שאינו עובר נורמלי... אבל אעפ"כ, נניח שצריכים "איש בליעל" – מדוע אתה צריך למנות אותו בתור בא-כחך בוינה?! תשאיר אותו אצלך, בתור פקיד בירושלים. אבל למה צריך למנות אותו להנהיג את כל אלו שהמתינו בקוצר-רוח וסוכ"ס הצליחו לצאת משם, לקדם את פניהם עם "ברוך הבא" ולומר להם: במקום להכנס לא"י עם האמת – תכנסו עם שקר, ואז יהיו להם חיים רגועים!

לא מדובר על שקר בנוגע לרווחים שעליהם צריך לשלם "מס הכנסה" – על שקר כזה ישלחו אותו למאסר!... אותו אחד שמציע לגוי להרשם בתור "יהודי" – אם הוא יודע שאותו גוי לא דיוח על ריוח של מאה לירות שצריך להוסיף עבורם "מס הכנסה", אזי יאמר לו: היתכן?! אמרת דבר שקר – לך לבית-האסורים!... אבל שקר כזה, במקום גוי לכתוב "יהודי" – מהיכי תיתי, מה הוא כבר עשה?!...

זהו ענין של "צחות" – על חשבון טמיעה בין ישראל לעמים רחמנא ליצלן!

נז. וכאשר המשכתי ללחוץ ולומר: היתכן?! מה יהי' בסופו של דבר – השיבו לי:

יש להמתין עד שיבוא גוי ויאמר שנתגייר שלא כהלכה, ודורש שירשמו אותו בתור "יהודי", כך, שיהי' ענין שיכתבו אודותיו בעיתונים, ואז יחשבו ויתבוננו מה ניתן לעשות. אבל עכשיו, כולם ישנים... ללא דאגות, אז למה אתה צריך לעורר אותם משינתם?!

ועל זה אמרתי: אילו גם הגוים היו ישנים, וגם המתיוונים היו ישנים – אזי היו יכולים להמשיך לישון, "ושכבת320 וערבה שנתך"!...

מרדימים יהודים דתיים, תוך כדי אשלי' שמשיח כבר בא, וזוהי כבר "אתחלתא דגאולה", ומיום ליום ניתוסף יראת-שמים בעולם!...

וממשיכים להשלות אותם, שכל החורבן שקורה עם הנוער ענינו – שבא דור חדש שיבנה קדושה וטהרה וכו' (כמדובר לעיל (ס"כ ואילך) אודות מה שאמרו ב"קאָנווענשאָן").

ומשלים את עצמם בכל פעם שנוחלים "מפלה" רח"ל – תחילה בנוגע לניתוחי מתים, ואח"כ בנוגע להיתר עבודה וטלביזי' בשבת, ואח"כ בנוגע לגיור כהלכה – שזהו "הישג" עבור הדת, ובמילא, כשהולכים מ"נצחון" אחד לשני, יכולים להכריז: "שישו בני מעי"... ושוב לא צריך לעשות מאומה, כיון שזהו זמן שאין יותר טוב ממנו!

אודות ענין הגיור צעקתי שלשה חדשים ללא תועלת, עד שנמצא בא"י עיתון "עז-פנים" שלא ציית להוראות שקיבל "מלמעלה",

– ניתנה שם הוראה "מלמעלה" לעיתונים, שיסירו מסדר-היום את הנושא של "מיהו יהודי"; מספיק לכתוב על זה! יש צרות אחרות, חדשות נוספות, שיכולות לספק "כותרות" חדשות, ויש להפסיק לכתוב אודות "מיהו יהודי" לכאן או לכאן, אפילו לא לטוב. ואז, כשיבוא מישהו ויעורר על זה, יאמרו לו: זהו ענין שכבר אבד עליו הכלח, ומזמן כבר שכחו על זה, והא ראי' – שהעיתונים לא כותבים על זה. וכך הי' יכול להיות גם עם גיורי וינה. אלא שאותו עיתון "עז-פנים" לא התפעל... –

ופירסם את הדברים בדפוס, עם השמות וכו'.

נח. וכמדובר כמ"פ ש"מצוה" גוררת "מצוה":

כאשר לפני שבע שנים התחיל הסיפור אודות נסיעת אניות ישראליות בשבת321 – אניות בבעלות יהודית, עם מלחים ורב-חובל יהודים, ומפעילי מכונות יהודים – עוררתי על כך: היתכן?! הרי זה חילול שבת בפרהסיא, ולא רק פעם אחת, אלא עשרות פעמים במשך ימי השבת! והמענה הי' – שהדבר מותר ע"פ תורה. וכשטענתי שזהו היפך השולחן-ערוך, היפך תושב"כ ותושבע"פ – בא יהודי שנפל על "המצאה", באמרו, שיש לו ראי' משלמה המלך!

– (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר): יפה מאד! מה יכול להיות יותר טוב מאשר ראי' משלמה המלך, עליו נאמר322 "וישב שלמה על כסא ה'"!...

ובכן: הראי' משלמה המלך (כפי שנדפסה בעיתון דתי בא"י) היא – שישנו פסוק מפורש בתנ"ך323 ששלמה המלך שלח אניות לאופיר שנסעו במשך שלש שנים. וכיון שבשלש שנים יש 150 שבתות לערך, יש לו ראי' שלשלמה המלך היו אניות יהודיות שנסעו במשך 150 שבתות! ולפתע "מרעישים" מליובאַוויטש שאסור לאניות יהודיות לנסוע בשבת – בה בשעה שככר נסעו בזמן שלמה המלך!

ועל זה עניתי [אלא שלא רציתי להדפיס זאת בעיתון, בגלל רגש הרחמנות על אותו יהודי שכוונתו היתה לטובה, ללמד זכות על ישראל...], שלמזלי, עיינתי פעם גם בספרים אחרים: הוא פשוט לא יודע איך הי' פעם הסדר בהפלגת אניות!

יודעים בפועל מדברי הימים ההם, אפילו מאות שנים אחרי זמנו של שלמה המלך, ועאכו"כ בימי שלמה המלך, שהאניות היו נוסעות סמוך לחוף הים, כי, בגלל שיש צורך במים מתוקים הראויים לשתי' (שהרי עדיין לא היו מכונות שעל ידם ניתן להפוך מים מלוחים למים מתוקים), ואי אפשר לאחסן באני' כמות גדולה של מים ושאר צרכים שתספיק ליותר מאשר ימים אחדים, לכן לא היו מפליגים לים הגדול למשך זמן ארוך (אא"כ לא היתה ברירה אחרת), וכשהיו נוסעים מאירופא, או מארץ ישראל, מצידון וכו', למדינות אחרות, היו נוסעים בסמיכות לחוף הים, כדי שיוכלו להשיג מים ומזון מן המוכן.

וכיון שבכל מקרה לא היו יכולים להפליג בים הגדול ללא הפסקה במשך שלש שנים, ואפילו לא במשך עשרה ימים, בגלל הצורך במים ומזון – לא הי' הדבר בסתירה לפסח, סוכות ושבועות או לשבת, כי, נניח אפילו ששלמה המלך שלח אניות (לא ע"י חירם מלך צור, אלא) ע"י מלחים יהודים, הרי להיותו יהודי דתי, מסתמא הורה להם לשבות בשבת, כיון שבלאה"כ היו בסמיכות לחוף הים, בגלל הצורך בשתי' ומזון.

ובכן: כאשר אותו יהודי שמע את המענה – התנצל ואמר, שלא ידע זאת כלל!

למה אינך חוקר ודורש לפני שאתה מדפיס את הראי' שלך?! – בינתיים שומע יהודי שיש היתר מפורש משלמה המלך שמותר לאניות יהודיות לנסוע במשך 150 שבתות; ומזה יכולים ללמוד גם בנוגע להיתרים נוספים.

נט. יש מישהו שהי' יותר בקי בהויות נסיעת אניותיו של שלמה המלך... ולכן לא הביא ראי' הנ"ל, אלא אמר משהו אחר:

כשם שכל היהודים הדתיים צריכים למסור את נפשם על ג' העבירות שבהם ישנו החיוב "יהרג ואל יעבור" – כך בימינו אלו צריך מס"נ עבור כל ענין הקשור עם ארץ ישראל.

אני מסכים אתך – אמרתי לו – אבל מה זה שייך לנסיעת אניות בשבת?

והסביר: כשאני' נוסעת בשבת, אזי חוסכים כך וכך לירות או דולרים, ובמילא יוכלו לקנות נשק.

אם כן – אמרתי לו – צריכים לוותר רח"ל על כל הענין של שמירת שבת בארץ ישראל, כי, כשיעבדו שבעה ימים בשבוע, ירויחו יותר כסף, ויוכלו לקנות יותר נשק!

והוספתי ואמרתי לו שיש בזה עוד ענין:

הוא יהודי דתי, מאמין, שיש לו גם סמיכה לרבנות. ובכן, ע"פ דין תורה – כמבואר בספרים324 מגדולי ישראל בדורות שלפנינו (לא דבר שנדפס לפני שלושים או חמישים שנה), כך, שיכול לראות בעצמו – כסף שקשור עם חילול שבת, הולך לטמיון רח"ל, וצרה גדולה יותר – שהוא גורר עמו עוד כסף!

וכיון שכן, הנה אם רצונך להבטיח עוד כמה לירות לטובת ארץ ישראל – עליך להשתדל מחר בבוקר שישביתו את האניות ביום ששי בצהריים, כי, הדולרים שיחסכו ע"י נסיעת האניות בשבת, ילכו לטמיון, ויגררו עמהם כסף נוסף!

– לא רציתי להדפיס זאת, כי הענין שלי הוא להדפיס ברכות, ולא להדפיס ענין הפכי, ולכן אמרתי לו את הדברים בעל-פה.

ולפועל, לאחרי משך זמן שהאניות נסעו בשבת (כיון שלא צייתו), נוכחו לדעת שחייבים לפרק את העסק... ("מ'מוז זיי ליקווידירן") כי, כשמבקר המדינה דרש חשבון, התברר שבגלל האניות הפסידו 15 מליון לירות! כלומר: לא זו בלבד שלא הרויחו כסף בשבת, אלא עוד הפסידו 15 מליון לירות! – זה מה שאמרו בגלוי, ונוסף לזה יש עוד ענינים שהעלימו, כפי שהודו בעצמם!

ובכן: זה שדרש מס"נ שאניות ישראליות יסעו באופן של חילול שבת – דורש עכשיו בלהט שימשיכו לגייר בוינה כמקודם, היפך ההלכה!

אינני רוצה לפרוש בשמו. וכיון שישנם כמה, הרי לא יודעים למי אני מתכוין. ומה גם שיתכן שכבר הוציאו אותו משם (כנ"ל סנ"ה).

ס. ובכל אופן, הנני מזכיר זאת בנוגע לענין ש"מצוה" אחת גוררת עוד "מצוה":

שאיש לא ישלה את עצמו שעי"ז שוויתרו בנוגע לטלביזי' בשבת, הרויחו מצוה; דבר זה גרם שתהי' דרך קלה יותר לוותר על מצוה נוספת! וכשוויתרו על "מיהו יהודי" – נעשתה דרך קלה יותר לוותר על מצוה נוספת.

וכמדובר כמ"פ אודות חומר הענין ד"מיהו יהודי", לומר על גוים שהם יהודים!

וע"ד האמור לעיל (סל"ה) מדברי הרמב"ם226 בנוגע לבועל כותית: "עון זה, אע"פ שאין בו מיתת ב"ד, אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו, שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אע"פ שהוא ממזר, והבן מן הכותית אינו בנו, שנאמר228 כי יסיר את בנך מאחרי, מסיר אותו מלהיות אחרי ה'", כך, שבמקום שיוולד יהודי – נולד גוי רח"ל!

וכאמור, אין עניני סתם להזכיר דברים בלתי-טובים, אבל חייבים להבהיר את הדברים, וכאמור, שלאחרי שהרעישו אודות גיור וינה, התברר שאפילו ב"מילתא דעבידא לגלויי" אי אפשר להאמין, כיון שנהי' עולם של הפקר, שאומרים דבר מסויים בשם ה"רבנות הראשית", וה"רבנות הראשית" מכחישה זאת.

וע"ד שאירע באשקלון325, שאמרו שלא ידעו מכל הענין עד לשבוע האחרון, ואז הגיע ראש העירי' של אשקלון והדפיס מכתב שכתב לפני ראש השנה, כלומר, לפני כמה חדשים, שאז הורה שכן יקום והדבר יהי' בשבת!

ואעפ"כ מעיזים לומר לאחרי שלשה חדשים שלא ידעו מכל הענין, בידעם שישנו מכתב שנמצא אצל פלוני בן פלוני, שבשלב מסויים, כשיצטרך להגן על עצמו, יגלה את המכתב! – אלא מאי, הם חושבים שכשיאמרו שקר "דעבידא לגלויי" אזי יאמינו להם... ובינתיים יעבור יום רגוע!...

אלא שלרוע מזלם, הדפיס הלה את המכתב, וטען: בשלמא מה שביזו אותו, יהי' זה בין שאר הבזיונות שהיו לו עד עתה וכבר הורגל בהם, אבל כו'.

סא. ועכ"פ בנוגע לרעש עתה אודות "מיהו יהודי", הנה יה"ר – ותקותי חזקה – שלא ישאר "קול קורא במדבר", אלא גם אחרים ירעישו על זה, ובמילא יבטלו את "גזירת המלכות"... והעיתונים יחזרו לכתוב על זה.

ואז, הנה אלו שמכריזים שהם אלו שמגינים על הדת, ועל כל מפלה בענין של דת שנגרמה על ידם מכריזים שזהו "נצחון" – יהיו מוכרחים לבחור בא' מב' אפשרויות: או שיתחרטו על שיטתם ויתחילו ללחום על הגנת הדת, או שלכל-הפחות יסירו מעצמם את ה"תואר" של מגיני הדת, ויניחו ל"שמאלנים" שהם יהיו אלו שיגינו על דת ישראל, ואז נרויח יותר!...

וע"ד שאירע באשקלון – שכל זמן שהתעסקו עם אלו שצריכים להגן על הדת, לא יצא מזה שום דבר [וכפי שנתגלה אח"כ ע"י השמאלנים, מפא"י-מערך, שהדתיים לא עסקו בלהט בענין זה]; ואילו כאשר עירבו גוי מאשכנז – נתבטל הדבר באותו יום!

אוי ואבוי שכדי להגן על השבת בארץ הקודש, זקוקים לכך שנאַצי, שונא ישראל עד היום הזה, יכריח יהודים לשמור שבת בארץ הקודש!...

אבל בלית ברירה – פוסק הרמב"ם326 (מדברי המשנה327 ) שכאשר ב"ד של ישראל אינו יכול לפעול שתהי' ההנהגה ע"פ התורה, אזי משתמשים בב"ד של עכו"ם לכפות איש ישראל לעשות דבר ע"פ תורה.

ויה"ר שבנוגע ל"מיהו יהודי" לא יהיו זקוקים לא רק לגוים כפשוטם, אלא אפילו לא ל"מתיוונים", ויחזירו "עטרה ליושנה" – כאמור לעיל שלא צריך לפעול דבר חדש – להוסיף (שגיור חייב להיות) "כהלכה".

צריך רק להזכר באבא וסבא, או אמא וסבתא – איך הם היו מסתכלים על ענין זה, כשהיו מסבירים להם מהו "גיור כהלכה" ומהו גיור ללא תיבת "כהלכה", ומספרים להם ששולחים אדם מיוחד לפגוש גוי שיוצא ממדינה של גוים ולומר לו: לפני כניסתך לארץ ישראל – תכתוב שקר שהנך "יהודי", ואז יתנו לך כל הכבוד ויהיו לך כל הזכיות!

וכאמור, הוא אינו אשם בכך, שהרי שלחו אותו על מנת כן. אלא שהוא עושה זאת ב"הידור"!...

וכאמור, לא צריך להמתין עד שיבוא גוי ויאמר בפירוש שהתגייר שלא כהלכה; ישנם עשרות מקרים כאלו, ואותם אנשים חיים בתל-אביב, בחדרה, בירושלים וכו' וכו', והם לא מעלימים עובדה זו!... והדברים מתועדים ברשימות שנמצאים בוינה, במרסיי [ששם נעשה המצב יותר טוב מאשר בוינה, אבל זה עדיין רחוק מגיור "כהלכה"] ובמקומות נוספים. וכשירצו באמת – ימצאו לא רק מקרה אחד, אלא עשרות מקרים.

והעיקר – אם היו רוצים באמת, היו כבר מזמן מוסיפים תיבת "כהלכה", והי' נעשה "שלום על ישראל", למשך חצי שעה... שאז היו צריכים לנהל מחלוקת אודות ענין אחר, כפי שקורה "חדשים לבקרים"...

כפי שאמרתי כמ"פ, שהדאגה היחידה היא – שצריכים ענין מסויים שיוכלו להתווכח אודותיו!...

נעשה כאן כזה סדר, שכאשר צריכים לקבל "משרה" נוספת עבור מישהו או כדי לקבל סיבסוד עבור חדר דתי וכו', הרי כיון שחושבים שבדרך חלקה לא יקבלו זאת, צריך שיהי' משהו שיוכלו "למכור"... וכיון שעזר הקב"ה בכך ש"הרבה להם תורה ומצוות"328, יש תרי"ג מצוות שיכולים "למכור" רח"ל, וכך יש לו תרי"ג ענינים שיוכל לרכוש ע"י מכירת תרי"ג מצוות!...

ובכן, אין מה לדאוג: אפילו כשיבטיחו שיהי' "גיור כהלכה" – ימצאו מחר בבוקר כמה ענינים שירצו לעשות היפך השולחן-ערוך, ובהם יוכלו לוותר על השולחן-ערוך וכו', ולהראות איך ש"מגינים על הדת", ע"י היזק וחבלת כל ענין טוב וכל חלקה טובה שבדת ישראל ותורת ישראל ומצוות ישראל.

וכאמור לעיל, שכיון שזהו חושך כפול ומכופל, מעמידים את כל הענינים באופן בולט ביותר, כמו בנוגע לשערורי' אודות בא-כח משרד הקליטה שמורה לגוים לרשום את עצמם בתור יהודים, ועושה זאת בריש גלי בוינה, ושם אין זה סוד, כולם יודעים זאת, אלא שעושים מזה סוד בארצות-הברית ובארץ הקודש, ומשלים את עצמם שבמשך הזמן תהי' זו "פרשה ישנה", ובמילא ישכח הדבר כיון שלא ירצו לחדש את המחלוקת.

ועד"ז גם בנוגע לענינים גשמיים, כמדובר כמ"פ וגם לעיל (סמ"ה) בנוגע למלחמת ששת הימים, וכפי שיתבאר לקמן.

סב. ומסיימים בדבר טוב – שיה"ר שכמו שהי' "בימי מתתיהו כהן גדול", יהי' גם עכשיו כהן גדול בביהמ"ק, ובביהמ"ק תהי' מנורה עם שמן טהור.

ולא כפי שהולכים וצועקים: מהו הצורך בשמן טהור? – כיון שרוצים שיהי' אור, למאי נפק"מ אם השמן הוא טהור או טמא; האור הוא בשניהם שוה!

בין שמן זית לשמן שומשומין – יש חילוק באור; אבל בשמן זית גופא – מהי הנפק"מ אם הוא טמא או טהור?!

ובכן: כל הנס של חנוכה בנוי על הצורך באור טהור – נוסף על מנורה טהורה, ביהמ"ק טהור ועם ישראל טהור וקדוש – כשמדליקים אותו בשמן טהור.

ואיך הוא שמן טהור? – כשחתום לא ע"פ דמוקרטיא, שהצביעו שהוא שמן טהור, אלא "חתום בחותמו של כהן גדול"98 – אדם אחד ויחידי, שאינו מתחשב בדעות של אחרים, ואדרבה: "גדלהו משל אחיו"329, היינו, שיש חיוב שיהי' גדול לא רק לגבי ישראלים, אלא גם לגבי שאר הכהנים – היפך הדמוקרטיא לגמרי! וכאשר הכה"ג חותם את הפך בחותמו, הרי זה שמן טהור שבו מדליקים את המנורה במשך שמונה ימים.

ונרות אלו "אינן בטילין לעולם", כפי שמביא הרמב"ן330 מדברי המדרש בפ' בהעלותך331 שקאי (לא על נרות המנורה, כפירוש הפשוט, אלא) על נרות חנוכה, שמאירים לבנ"י בזמן הגלות,

ומזמן הגלות לוקחים אותם לארץ הקודש – בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו, שיסיים את הגלות, וישרוף את חושך הגלות, ביחד עם כתלי הגלות332, ויביא אותנו לגאולה האמיתית והשלימה קוממיות לארצנו.

* * *

סג. כשם שהי' המצב בימי חנוכה בענין הרוחני – עד"ז הי' גם המצב בנוגע לגשמיות בפשטות. ובקיצור:

בימי החשמונאים הי' הסדר שארבע מלוכות (כפי שנקראים בימינו: "פאָר פּאַווערס") היו מושלים ושולטים בשטח שבו היתה נמצאת ארץ ישראל, ושתים מהם היו מעוניינות ולהוטות בשטחה של ארץ ישראל, ותקוותה של כל אחת מהם היתה שתוכל "להכניס רגל" שם.

והיו אז אצל בנ"י שני סוגים בעלי שיטות שונות:

שיטה אחת היתה של ה"מתיוונים" (כנ"ל סמ"ו), שהתאהבו באחת משתי האומות הנ"ל – לא רק בענינים גשמיים, שאז היו יכולים להסביר, שזקוקים להם כדי לקבל מהם הגנה כלפי האומה השני', ככל פרטי הענינים הדרושים להגן על הארץ וכו' וכו', אלא הם החליטו, שכיון שזקוקים אליהם, יש לרדוף אחריהם, ולהסכים עמהם בכל הדרישות.

וכדי שלא יהי' חילוק ביניהם, שאז יוכלו לשבת ביחד על שולחן מלכים,

– לא "מאן מלכי רבנן"333, שהרי הם "בטלנים" מהעיירה הקטנה, אלא מלכי עמי הארץ. – לאמיתו של דבר הרי הם בעצמם מתבטלים לגבי "מלכי רבנן", כמדובר לעיל (סל"ו) אודות שבור מלכא שהי' בטל לגבי ר' יהודה, בידעו שהוא יהודי דתי, שימסור נפשו שלא להשתמש בסכין של גוי, ולכן רץ אחריו להגיש לו פרוסת אתרוג, ומטריח את עצמו לנעוץ תחילה את הסכין בקרקע עשר פעמים; אבל כאן מתנהגים להיפך –

רודפים אחריהם, ולומדים להתנהג כמותם, ולא יכולים לחכות עד שישמעו מהם מלה טובה...

וכאשר נפגשים עם גוים בוושינגטון או בלונדון או בפריז וכו' – אומרים להם בחשאי מאחורי הפרגוד: דעו לכם, שבגלוי, מוכרחים אנו לדבר עמכם במילים חריפות, אבל עליכם לדעת שזהו רק "לפנים", ואילו בנוגע לפועל נמלא את כל דרישותיכם...

והרי זה בדיוק אותו נוסח שבו מדברים בנוגע לעניני דת: דעו לכם ש"לפנים" נרעיש אודות "מיהו יהודי", ע"ד שהרעשנו "לפנים" בנוגע לטלביזי' בשבת, אבל לפועל מקבלים אנו את ה"עסק חבילה"... וכך גורמים צרה לכל עם ישראל.

ובאותו נוסח מדברים גם בענין זה:

שמע נא! מצד המצב במקום פלוני, אין לי ברירה ואצטרך להרעיש, לצעוק ולומר שבשום אופן אינני מסכים וכו'; אבל דע לך שהענין הוא "כמונח בקופסא"... נוותר לך!...

– כל מאת האחוזים, גם אתה לא רוצה, שהרי אתה רוצה רק תשעים. ובכן: יתכן שיתנו לך תשעים, ויתכן אפילו שיתנו לך תשעים ואחד!... אלא שכדי שיהי' זה באופן נאה, צריך שימשך הדבר כמה ימים... וכאמור, באותו נוסח שמדברים בעניני דת: אתה תוותר איזה דברים של מה-בכך, ובגלל זה אוותר לך בעיקר.

סד. ועל זה הנני טוען: למה אתה צריך להתאהב בגוי אחד?! – אם כבר לרדוף אחר הגוי – תרדוף אחרי שני גוים!... ובמילא תוכל להתמקח עם גוי אחד ביחס לגוי השני, שהרי הגוי יראה שיש לך ברירה אחרת – לא להזקק אליו, כיון שיש לך עסק עם עוד "יחסן", גוי נוסף, שגם אחריו אתה רודף!...

אך הוא עונה (כפי שאחד אמר לי בפירוש): זה לא יפה, שהרי אין זה האמת; היתכן שירמה הן את הגוי הזה והן את הגוי השני?!...

על זה אמרתי לו: הרי אתה "דיפלומט"! האם תוכל למצוא יום אחד ש"דיפלומט" דיבר אמת במשך עשרים וארבע שעות רצופות?! – במקרה כזה יורידו אותו מה"כסא", וכפי שטוענים דיפלומטים, שאם הולכים עם האמת, אזי יחרב העולם... ויש לזה מקור בתורה... – כדאיתא במדרש334 : "אמת אומר אל יברא". ולכן צריך לוותר קצת על האמת.

וכאשר דברים אלו לא נתקבלו אצלו, נפלה לי "המצאה", ואמרתי לו: אתה יודע מה? אביא לך ראי' מגוי! – וכאן הוא התחיל להקשיב...

מהי הראי' מגוי? – אמרתי לו: גם מצרים נוהגת כך!... – אָאָה... אם כן – השיב לי – יש להתבונן בזה!...

ובכן: מצרים גם רודפת אחר גוים [אם כי לא כמו שיהודים רודפים אחריהם; זה לא מתאים להם, אבל הם עושים זאת מתוך איזה כבוד עצמי, באופן מאופק], אבל הם רודפים אחרי שני גוים: כשיש צורך – שולחים אחד לוושינגטון, ולאח"ז שולחים מישהו אחר למוסקבה. ואם לא – מהפכים את ה"יוצרות": תחילה למוסקבה ואח"כ לוושינגטון. בכל אופן – בשתי המקומות יודעים שיש להם קשרים גם עם מקום נוסף. וא"כ, למה לך להתעקש וללכת רק למקום אחד? – לך לשתי מקומות!

מהי כוונתי בזה? – ובכן: כשרודפים אחרי גוי אחד, אזי משתדלים לנהוג כמותו בכל הענינים, כדי לשאת חן בעיניו, ולכל לראש, מוותרים גם בעניני יהדות; אבל כשיהי' לו עסק עם שני גוים, הרי כיון שקשה ביותר לרדוף אחר שני גוים בכל הענינים, אזי אולי יפסיקו זאת, ולא יערבו את הגוים בענינים השייכים ליהדות.

אמרתי לו: תוותר לגוי בענינים אחרים; למה אתה צריך ליתן לו את חברון? – הרי זה ענין יהודי, כיון ששם נמצאת מערת המכפלה! למה אתה צריך ליתן לו את ירושלים? – שם נמצא הכותל המערבי! אלא מאי, זה לא מקובל דיפלומטית – יהי' זה בלי דיפלומטיא!

אבל הוא אומר: לא! אי אפשר לפעול זאת! – חיים בעולם חומרני, ש"הקליפות גוברים בו" (כמובא בתניא335 מספרי קבלה – עץ חיים336 ), ולכן בהכרח להתחשב עם הקליפות, ולכן ימצא איזה נוסח – נוסח כזה או אחר – בנוגע לירושלים, שתהי' בשותפות וכו'.

ומה יהי' עם חברון? – בנוגע לחברון אין בכלל על מה לדבר... להיותה "עיר האבות", תישאר בתור "מוזיאון", וכך תישאר שייכת לבנ"י. אבל כולם יודעים הסדר במוזיאון, שפותחים אותו למשך כמה שעות (שלש, ארבע או שבע) ביום, ואח"כ סוגרים אותו ונותנים אותו לערבים, רח"ל, כפי שנוהגים ב"כותל המערבי".

זאת ועוד: אם עד עתה לא הי' חוק בנוגע לחברון – הגדילו לעשות וקבעו גם חוק, שמותר ליהודים להתיישב רק מחוץ לגבולות חברון!

ועל זה עורכים חגיגת נצחון – שכבשו את חברון! איך "כבשו" את חברון? – בכך שקבעו איסור ע"פ חוק שאסור ליהודי להתיישב שם!...

אז יש לי טענה... – אבל כך הוא ה"קול", ש"כבשו" את חברון!

ובכל אופן, לאחרי מה שאירע בחברון – יש לצעוק עכשיו כדי להציל לכל הפחות את ירושלים, ומה שנוגע יותר – להציל את בנ"י!

סה. ונחזור לעניננו – כאמור לעיל שבזמן של חנוכה היו שתי מלוכות שהיו להוטות לשלוט בשטחה של ארץ ישראל, וכאשר בנ"י נתנו אימון באומה אחת – מלכות יון, אזי התחילו צרות בנוגע לעניני יהדות, ואח"כ נעשו צרות נגד קיום כל השטח וכל היהודים וכו'. ואז הוצרכו בעל כרחם לפנות לאומה השני'.

ובכן: מזה יש ללמוד – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר337 שהעבר מלמד את העתיד – שיש להבטיח זאת עי"ז שמלכתחילה יוצרים קשר עם שנים, שלשה או ארבעה גוים, ואז, בדרך ממילא לא יוכלו לרדוף אחריהם, ולבקש מהם חסד חינם, שיסכימו לקבל כל מה שמוותרים להם, אלא שיעשו זאת באופן דיפלומטי כו', שלכן יש להמתין כמה ימים, ואז יתנו להם כל מה שרוצים, ורק לפנים יתפרש הדבר באופן אחר, כנ"ל, וכמדובר כמ"פ.

סו. וישנו עוד ענין שבא באופן בולט – בשייכות לכללות הענין של חנוכה:

החילוק שהי' אז בין יהודים לגוים – שיהודים היו להוטים לשמור חוקי התורה, "חוקי רצונך", ואילו הגוים היו להוטים אחר עניני הגוף, כמו יופי וחוזק הגוף ע"י התעמלות, וכל שאר עניני הישגים של הגוף.

ומזה מובן, שבבוא הזמן של חנוכה, צריך להגביר את הרוח על הגשם, הצורה על החומר – "חוקי רצונך" על שכל. אך תמורת זה, הנהיגו בחנוכה דבר שמקורו ממנהגי היוונים:

אצל היוונים – שרצו להראות את שלטון הגוף על הנשמה, ובלשון הזהר338 : "תוקפא דגופא", שעי"ז נעשית "חולשא דנשמתא" – הי' מנהג בזמנים קבועים בשנה, להדליק לפיד אש במקום אחד [אינני רוצה להזכיר את שמו, כדי שלא לעורר ענין הקשור עם "יהרג ואל יעבור", ולכן די להזכירו בתור מנהג בעלמא, ללא שייכות ל"חוקותיהם"], ולרוץ ולהביא את לפיד האש למקום אחר.

ובכן: מנהג כזה הנהיגו בארץ ישראל339 :

מדליקים לפיד אש במקום שמשערים ששם היתה מודיעין,

– שזהו המקום שהחשמונאים מסרו נפשם להרוג את זה שרצה להקריב "דבר אחר" על המזבח301, ומשם התחילה מלחמת מתתיהו כהן גדול ובניו החשמונאים, "עוסקי תורתך" נגד ה"זדים" וכו' –

ורצים עם לפיד האש – להראות שהם קלי המירוץ, היינו, שגופם הוא כפי שרצו היוונים... – ומביאים אותו לירושלים עיר הקודש! ויד ישראל – יהודים דתיים – באמצע!

וכאמור לעיל – כאב-הלב שבזה הוא לא רק מעצם הדבר, אלא גם מזה שאין פוצה פה ומצפצף! אף אחד לא רואה, ולאף אחד לא איכפת שעושים דבר שהוא היפך כל הענין של חנוכה!

תמורת זה – צריכים בימי חנוכה להדליק "נר מצוה ותורה אור"117, ולא להסתפק במה שפעלו היום, אלא להוסיף מחר עוד נר, ומחרתיים עוד נר, ולא להסתפק בביתו הפרטי, אלא להאיר את ה"חוץ", ולא רק להאיר קצת יותר בשעה שיש אור בלאה"כ, אלא כדברי הגמרא98: "משתשקע החמה", היינו, שבשעה שהעולם כולו צועק ששורר חושך, צריך לבוא יהודי ולצעוק: אני לא מתפעל, ואאיר את העולם! ואין לכם ברירה; אתם אמנם חלק מעולם גדול, ואילו אני יהודי קטנטן... "אתם המעט מכל העמים"340, אבל כשיהודי מדליק נר "על פתח ביתו (ודוקא) מבחוץ"98, הרי זה מאיר בשוק, ופועל "עד דכליא ריגלא דתרמודאי"98: האומות שמסתובבים ברחוב – יסתלקו משם, ואור היהדות יפציע מנרות חנוכה ויאיר את "רשות הרבים". ואז מבטיחים ש"הנרות330 הללו אינן בטילין לעולם"!

סז. ויה"ר שבימים שנשארו עד חנוכה יהי' כל זה בדרכי נועם ובדרכי שלום.

– (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר בבת-שחוק:) מסתמא רכשתי לעצמי ע"י התוועדות זו כו"כ "גוטע פריינט"... הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ,

אבל מוכרחים לומר את הדברים – שאינם משלי; כל מי שרוצה יכול לבדוק ולראות כל דבר בגמרא ומדרשים ובדברי הפוסקים, ולא באתי אלא לחזור על דברים שנדפסו בשנים שלפנ"ז,

ולהוסיף, שכשם שהתורה היתה בתקפה ב"מדבר סיני", והיתה בתקפה בעיירה הקטנה ברוסיא, פולין או גליציא – כך היא בתקפה בכל העולם כולו גם עתה (כנ"ל סכ"ח), ואף אחד לא יכול לשנות את התורה או "למכור" אותה, ומי ש"מוכר" וכן מי ש"קונה" אצלו, הרי הם מרמים את עצמם, אבל לא יוכלו לשנות קוצו של יו"ד, כדאיתא במדרש341 אפילו בנוגע לשלמה המלך, שעליו נאמר322 "וישב שלמה על כסא הוי'", שלא הי' יכול לשנות אפילו אות אחת, אפילו לא בנוגע לחייו, ועאכו"כ בענין שנוגע לכל עם ישראל, בכל תפוצות הגולה, ועוד יותר – בארץ ישראל.

והטענה שיהודי שגר במקום אחד לא צריך להתערב במקום שני –היא היפך התורה, שקובעת שבנ"י הם עם אחד, "גוי אחד בארץ"128,

– וכשם שאי אפשר לעשות מגוי יהודי, אפילו אם 120 אנשים יפסקו כן, כך אי אפשר לעשות מיהודי גוי, אפילו אם 120 אנשים יפסקו על יהודי שהוא אינו יהודי –

כך, שיהודי שנמצא במקום אחד הוא מציאות אחת עם כל בנ"י בכל העולם כולו,

ועד כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק342, ע"פ משל מבריאות הגוף, שתלוי' בבריאות של כל אבר, ובשעה שחסר בבריאותו של אבר אחד, אזי חסר בבריאות כל שאר האברים וכל שס"ה גידים והגוף כולו, ולכן, כשישנו "אבר" אחד שלא כדבעי, צריכים כל שאר ה"אברים" להקים רעש וזעקה שישנו ענין שלא כדבעי!

ואלו ששותקים – אינני יכול לעשות להם מאומה, אבל הם בעצמם יודעים שזהו היפך הדין בשולחן-ערוך343, שבשעה שיהודי בקצוי תבל עושה דבר שאינו מתאים ע"פ שו"ע, הנה כל אחד מישראל, בכל מקום שנמצא, חייב לומר – ובאופן שאותו יהודי ישמע ויקלוט – שהוא עושה דבר שאינו ע"פ שו"ע, ובמילא הרי זה מזיק את מי שעושה זאת, ומזיק את כלל ישראל, ומזיק כביכול "שכינתא בגלותא"275, "השוכן אתם בתוך גו'"344.

סח. ויה"ר שבקרוב ממש נזכה לנסים ולפורקן ולגאולות וישועות ונחמות – שכשם שהי' "בימים ההם", כך יהי' "בזמן הזה", ובדרכי נועם ובדרכי שלום.

ובקרוב ממש "יבנה (משיח) מקדש במקומו" – בירושלים, "קרית מלך רב"345, שאף גוי אין לו חלק שם, ו"יקבץ נדחי ישראל", ו"יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד"177, כך, שלא זו בלבד שלא יהיו קשיים מאומות העולם, ועאכו"כ לא היפך השלום, אלא אדרבה – "אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד"346, "והיתה לה' המלוכה"105.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].

* * *

סט. בהמשך להמדובר לעיל (סי"ד-טו) בנוגע לבנין באוסטרליא, שישתתפו מכאן בסכום מסויים בתור התחלה – הנה עד"ז גם בנוגע לכל מוסדות החינוך על טהרת הקודש בכל מקום שהוא, בכפר חב"ד, כאן, ב"נואַרק", קנדה או לונדון וכיו"ב, שירצו עתה לקבל על עצמם לבנות בנין חדש, אשתתף בזה, בלי-נדר, בסכום מסויים בתור התחלה, מה"מגבית" של יום י"ט כסלו95 – "יום בשורה" (כמדובר כמ"פ מ"ש בספר שאלות-ותשובות מן השמים347, והובא כבר בבית רבי348 ) – ושל ימי חנוכה שלאח"ז.

ובהתאם לכך יש להזכיר עתה אודות ה"מגבית" הקשורה עם י"ט כסלו וחנוכה – כמדובר וגם נדפס349 בארוכה אודות השייכות של חנוכה לגמילות חסדים בגוף ובממון, ועד"ז בנוגע לי"ט כסלו, כיון שהענין ד"פדה בשלום"2 קשור עם צדקה בכלל, וצדקת ארץ ישראל בפרט, כמ"ש רבינו הזקן באגרת הקודש בכ"מ350.

ע. ובהמשך לזה – כאן המקום להזכיר את כפר חב"ד הראשון וכפר חב"ד השני, נחלת הר חב"ד, ושיכוני חב"ד, ובפרט ובמיוחד – בירושלים העתיקה, יחד עם בית-הכנסת "צמח צדק" שבעיר העתיקה, שנתייסד (ביחד עם עוד כמה ענינים שם) ע"פ ציווי הצמח-צדק – שכל הענינים שם יהיו באופן ד"מוסיף והולך", ועד – כמ"ש בפרשת השבוע351 : "פרצת עליך פרץ", וכדברי המדרש352 על זה: "כל הפורצים ממך עומדין, שנאמר353 עלה הפורץ לפניהם".

והיינו, שבנוגע לכל הבנינים שם, יאמרו בקרוב ממש "צר לי המקום"354, וצריך לפרוץ אותם שיהיו בהרחבה יותר גדולה, כיון שיתמלאו בתלמידים ותלמידות עוסקים ועוסקות בתורה ומתנהגים ומתנהגות ע"פ התורה, כראוי ומתאים לבני ובנות אברהם יצחק ויעקב שרה רבקה רחל ולאה.

וכיון שכפר חב"ד הראשון זכה להיות ה"ראשון" לכל כְּפָרֵי חב"ד בארץ הקודש, וגם עבור אלו שכבר יצאו מארץ ההיא355 – הנה גם מכאן ולהבא יהי' זה באופן ש"יעלה הפורץ לפניהם", שיצאו משם "בהמון", "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"356, ובשמחה ובטוב לבב, כך, שיגדילו ויפרצו את כפר חב"ד הראשון וכפר חב"ד השני, נחלת הר חב"ד, ושיכון חב"ד, ביחד עם בית-הכנסת ובית-המדרש "צמח צדק" בירושלים העתיקה,

ועד שזה יפעל ש"פרזות תשב ירושלים"357, וכל ארץ הקודש, החל מד' ערי הקודש: ירושלים, חברון, טברי' וצפת, וכל ארץ ישראל כולה, שתהי' שייכת כולה לעם ישראל.

וזו תהי' הכנה קרובה לקיום היעוד358 "עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל, ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם כולו", בדרכי נועם ובדרכי שלום, כיון שיקויים היעוד359 "וכתתו חרבותם לאתים .. לא ישא גוי אל גוי .. מלחמה", כי, "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד"346, לאחרי ש"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (ואז) והיתה להוי' המלוכה"105, ועד – "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"360.

ועוד לפנ"ז, בימי הגלות האחרונים, ילמדו תורה מתוך מנוחה ושמחה והרחבה בענינים גשמיים, בדירות נאות ולבושים נאים ומזון נאה – "שארה כסותה ועונתה"144, ומזה באים ל"שארה כסותה ועונתה" שהקב"ה מחוייב ליתן לבנ"י, ועד – בביהמ"ק השלישי, "ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו"361, ובקרוב ממש, למטה מעשרה טפחים.

עא. בנוגע למגבית של י"ט כסלו וחנוכה – מסתמא יתן כל אחד כפי נדבת לבו הטהור, וכל המרבה הרי זה משובח.

וכל הרוצה, יצרף – ביחד או בפיתקא בפני עצמה – שמו ושם אמו, להזכירו על הציון.

וימשיכו כל הברכות, וגם באופן של ימי חנוכה – מוסיף והולך ואור.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה לא' שהגיע לאחרונה מרוסיא, על מנת לחלק כאן בשם כל יהודי רוסיא, וכן לא' מירושלים שמתפלל בביהכנ"ס של הצמח צדק – לחלק בשם ירושלים עיר העתיקה. כן נתן משקה עבור נשי ובנות חב"ד.

אח"כ התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "כי אלקים יושיע ציון וגו'" (ועודד את הניגון בשמחה רבה). ולאחרי אמירת ברכה אחרונה, טרם צאתו, התחיל לנגן עוה"פ ניגון הנ"ל].