בס"ד. שיחת ש"פ מקץ, שבת חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תשל"א.
בלתי מוגה
א. ענינו של חנוכה מבואר בגמרא1 : "מאי חנוכה .. כשנכנסו יונים להיכל ("כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"2 ) טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כהן גדול, ולא הי' בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".
והענין ד"קבעום כו'" הוא באופן נצחי, וכמ"ש הרמב"ן בר"פ בהעלותך בפירוש דברי המדרש3 "הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו .. אינן בטלין לעולם", דלכאורה, "דבר ידוע שכשאין ביהמ"ק קיים .. אף הנרות בטלות" – ש"רמזו .. לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו", והיינו, שאין זה כמו נרות המקדש שהדליקו אותם בביהמ"ק דוקא, אבל משחרב ביהמ"ק אי אפשר – ולכן אסור – להדליק את המנורה, כיון שמצד העדר הטהרה כו' אסור להכנס למקום שבו היתה מונחת המנורה ובו היו מדליקים נרות המקדש, ואילו נרות חנוכה אינן בטלים לעולם, שגם משחרב ביהמ"ק ובזמן הגלות מצוה להדליק נר חנוכה.
ועד שאפילו לעתיד לבוא, שכל המועדים בטלים4, לפי שיהיו בבחינת "שרגא בטיהרא מאי אהני"5, הנה גם כשהעולם יהי' במעמד ומצב של "טיהרא", תהי' הפעולה דנרות חנוכה.
וזהו גם הדיוק שנרות חנוכה "אינן בטלין לעולם" – לא רק במעמד ומצב של "עולם" מלשון העלם6, אלא אפילו כשיהי' בגילוי המעמד ומצב ד"עולם על מילואו נברא"7, ועד להמילוי והשלימות דלעתיד לבוא – גם אז תהי' מצות נרות חנוכה.
ב. ומזה מובן שצריך ללמוד הוראה ממצות נר חנוכה בנוגע לכל המצוות.
ובהקדים – שמכל מצוה צריך ללמוד על כל המצוות, כיון שכל מצוה כלולה מכל שאר המצוות, שזהו הטעם ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה"8, כיון שבשעה שמקיים מצוה זו, כלולים בה גם כל שאר המצוות9.
אמנם, במצוות גופא יש מצוות פרטיות ומצוות כלליות; מצוות שהם פרטים, ומצוות שהם כללים. ומובן, שמצוה כללית קשורה יותר עם כל שאר המצוות.
וכיון שבחנוכה הי' הנצחון במלחמה עם אלו שרצו "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"2, שזהו ענין הקשור עם כללות כל התורה (ולא רק ענין פרטי), ועד שמצינו במדרש10 שהיוונים דרשו מבנ"י "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל", כך, שמלחמתם היתה לעקור את הכל – הרי מובן שחנוכה (שנקבע לזכרון ענין זה) הו"ע כללי בתורה – כלל גדול בתורה, וענין כללי לגבי מצוות התורה, אפילו לגבי מצוות כלליות.
וכמובן גם מביאור רבינו הזקן בתורה אור11 שענינו של חנוכה הוא מ"ש12 "כי אתה נרי הוי' והוי' יגי' חשכי", והיינו, שע"י נר חנוכה ממשיכים לא רק בחי' "אתה נרי הוי'", אלא גם מבחי' "ו.הוי' גו'" בתוספת וא"ו, שזהו"ע של הוספה לגבי כל שאר הענינים, כולל גם ענינים כלליים.
ומזה מובן, שנוסף לכך שמכל מצוה ובפרט מצוה כללית יש ללמוד על כל המצוות, הנה ממצות חנוכה שהיא ענין כללי אפילו לגבי מצוות כלליות, בודאי יש ללמוד הוראה בנוגע לכל המצוות.
ובנוגע לחנוכה גופא,
– שיש בו כמה ענינים: נצחון המלחמה בגשמיות, באופן ש"מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים"2, וכן נצחון המלחמה ברוחניות (כמבואר בכ"מ13 שהיתה כאן גם מלחמה רוחנית, וכשניצחו במלחמה, הי' גם נצחון ברוחניות), וכן נס פך השמן. ועל זה שואלת הגמרא: "מאי חנוכה", ופירש רש"י: "על איזה נס קבעוה", והיינו14, שהשאלה היא מהו עיקר הנס שבגללו קבעו חנוכה –
מבואר בגמרא, שחנוכה נקבע על זה ש"מצאו פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כהן גדול, ולא הי' בו אלא להדליק יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים" – שיש בזה ב' פרטים: (א) עצם הענין שמצאו פך שמן טהור, שגם זה הי' נס (וכידוע שזהו אחד הביאורים15 על השאלה מדוע חוגגים חנוכה שמונה ימים, דלכאורה הי' הנס רק שבעה ימים – כיון שגם מה שמצאו פך שמן טהור הי' נס), (ב) שהדליקו ממנו שמונה ימים.
וכיון שחנוכה נקבע על נס השמן, מובן, שההוראה שלמדים מחנוכה על כל המצוות צריכה להיות מנרות חנוכה.
ג. ויש לבאר תחלה מהו ענין הנר:
דובר כמ"פ16 שענין האור – פעולת הנר – אינו פועל דבר חדש שלא הי' עד עתה, אלא רק מאיר ומורה מה שישנו כבר – שיוכלו לראות ולבחון מהות הדבר שנמצא בסמיכות אליו, אם זה דבר שצריך להזהר ממנו או דבר שצריך להיות להוט אחריו; אם זוהי דלת שמוליכה אל המרחב, או שזהו בור שיכולים ליפול בו לשאול תחתית; אם זה שחור או לבן, וכיו"ב.
וביאור שייכות ענין זה למלחמת היוונים עם בנ"י:
נוסף על ענין האור כפשוטו, ישנו עוד ענין של אור – ענין השכל, שמאיר לאדם, שהרי "הכסיל בחושך הולך", ואילו "חכם עיניו בראשו"17, שרואה כל דבר לאשורו – ממה צריך להזהר, "סור מרע", ובמה להשתדל – "עשה טוב", ועד שמביא גם לענין ד"בקש שלום"18 – לעשות שלום בין שני הפכים, ע"י הפיכת הענינים שהיו תחילה היפך הטוב, שהם עצמם יהיו טוב – "זדונות נעשו לו כזכיות"19.
והנה, ענין השכל מצינו הן אצל היוונים, כידוע בדברי ימי עולם של הזמנים ההם (והובא גם בחסידות20 ) שהיוונים עסקו בלהט ("זיך געקאָכט") בעניני חכמה ושכל, והן אצל בנ"י, שגם הם עוסקים בלהט בעניני חכמה ושכל, כמ"ש21 "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".
ולכאורה, כיון ששניהם – הן היוונים והן בנ"י להבדיל – היו להוטים אחר עניני שכל, מדוע היתה ביניהם מלחמה, לא רק בענינים פרטיים, אלא גם בנוגע לעצם מציאותם, ועד להיפך החיים?!
ד. ויובן ע"פ מ"ש במדרש22 "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין יש תורה בגוים אל תאמין" – שהחילוק ביניהם מובן מהשמות שבהם נקראים (כמבואר בשער היחוד והאמונה23 שהשם מורה על תוכנו של הדבר הנקרא בשם זה) – "חכמה" או "תורה":
"חכמה" – הו"ע השכל כשלעצמו, שאכן מאיר שיוכלו לראות ולהבחין מהות הדבר, אבל אינו מחייב את ההנהגה בפועל; הוא יודע אמנם שדבר זה טוב ורצוי, ודבר זה רע ובלתי רצוי, אבל אין זה קשור עם דרכו בחיים, כך, שיכול להתנהג ולעשות גם היפך המובן בשכל.
אבל "תורה" – היא מלשון הוראה24, היינו, שלא זו בלבד שנעשה אצלו מואר לראות מה טוב ומה רע, אלא שמשפיע ופועל על דרכו בחיים, שהנהגתו בפועל תהי' באופן המתאים להמובן בשכלו.
ולהעיר, שנוסף על כללות החילוק בין חכמה לתורה, הנה בתורה גופא יכולה להיות הגישה ללימוד התורה באופן שזוהי חכמה עריבה ("אַ געשמאַקע חכמה"), או באופן שזוהי תורתו של הקב"ה, "תורתך", ועל זה אמרו25 "זכה נעשית לו סם חיים", ואז נעשית גם הנהגתו בפועל ע"פ התומ"צ, משא"כ כשלומד סתם חכמה עריבה, הרי זה באופן ש"לא זכה נעשית לו כו'"25 (היפך סם חיים), וכמארז"ל26 שכאשר אין מברכין בתורה תחילה, והיינו, ששוכחים על "נותן התורה"27, אזי נעשה מעמד ומצב ש"אבדה הארץ"28 – חורבן הארץ בגשמיות, ובנ"י יוצאים לגלות בגשמיות ובחומריות.
ה. וזהו "יש חכמה בגוים תאמין":
תורת אמת אומרת שאצל גוים יש חכמה ושכל, ועד שבכמה ענינים צריך לשאול אצלם, כמו בנוגע לחכמת הרפואה, כמובן מדברי הגמרא29 שגוי "לא מרע נפשי'" – דלכאורה אינו מובן: "לא מרע נפשי'" מסביר רק מדוע לא יכשיל כו', אבל עדיין לא יוכל לומר מה שאינו יודע?! ועכצ"ל שע"פ תורה יש לו ידיעה בעניני רפואה; וכן בנוגע לחכמת התכונה, כמ"ש הרמב"ם בהל' קידוש החודש30 שיש עניני חשבונות שנלקחו מחכמי הגוים (אלא שמשמעות דברי הרמב"ם שחכמת הגוים גופא מקורה בתורה31 ),
אבל אעפ"כ, הידיעה והחכמה שלהם אינה פועלת על הנהגתם בפועל, ומבלי הבט על כך שיודעים ורואים מה טוב ומה רע, יכולים להתנהג באופן הפכי, כיון שחכמה אינה קשורה עם מעשה בפועל. ועד שיכולה להיות מציאות ש"חכמים המה להרע"32, והיינו, שאע"פ שנקראים בתורת אמת בשם "חכמים", מנצלים את חכמתם להנהגה הפכית: "להרע". – העדר השכל הוא גם מצב בלתי רצוי, אבל גרוע יותר כשמנצלים את השכל "להרע"!
וכידוע הסיפור33 אודות אריסטו שהי' מגדולי חכמי יון,
– ועד שעליו קאי התואר "חכם" סתם שמופיע בספרי חכמי ישראל שבימי הביניים34, וגם הרמב"ם משבח ביותר גודל חכמתו (לא ח"ו בספרו "משנה תורה", "יד החזקה", שהוא ספר של הלכות, אלא) כפי שמצינו בכמה מאגרותיו35 –
שפעם תפסו אותו במעשה בלתי רצוי, וכאשר שאלו אותו: היתכן שחכם גדול כמוך שהעמיד תלמידים רבים, יעשה דבר מאוס כזה – השיב: "עכשיו אינני אריסטו"!... בשעה שעוסק בחכמה – אזי הוא "אריסטו", אבל כשבא למעשה בפועל – אינו "אריסטו", כיון שחכמתו אינה קשורה עם המעשה שתחייב שהנהגתו בפועל תהי' בהתאם לחכמתו.
וכן מצינו אצל עוד אחד מהגדולים שבהם בענין החכמה – שנקרא בשם סוקראטס (שאודותיו מביא החות יאיר36 את הפתגם "אהוב כו' רק האמת אהוב יותר"), שסדר החיים שלו הי' באופן פראי, ובפרט בנוגע לחיי האישות היתה הנהגתו שלא באופן המתאים (ואצלו הי' זה דבר הרגיל (לא כמו אריסטו, שתפסו אותו פעם), ועד שאפילו לא שאלו אותו על זה) – כיון שחכמתו לא פעלה על הנהגתו בפועל.
משא"כ אצל בנ"י יש "תורה", והיינו, שאור השכל שמאיר לו שיוכל לראות מה טוב ומה לא טוב, מחייב שהנהגתו בפועל תהי' באופן המתאים לחכמה.
ו. וסיבת החילוק – דלכאורה, כיון שאצל שניהם, הן אצל היוונים והן אצל בנ"י, להבדיל, ישנו ענין השכל, מדוע חלוקים הם זמ"ז? – היא באופן הגישה לענין החכמה:
הגישה של בנ"י היא – מתוך ידיעה שהעיקר הוא המעשה בפועל37, שלכל לראש צ"ל ההנהגה בפועל ע"פ התומ"צ, ובשביל זה הוא הלימוד – לידע את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה, כך, שכל מציאות השכל הוא בבחי' "משרת" בלבד, "רקחות וטבחות"38, לענין המעשה בפועל.
ולכן לא יכול להיות אצל בנ"י הענין ד"חכמים המה להרע", דכיון שהיסוד הראשון אצלם הוא שצריך להתנהג בפועל ע"פ הוראת התורה, וכל מציאות השכל אינו אלא "משרת" בלבד, לידע מה טוב ומה לא טוב, כדי שיתנהג בפועל באופן כזה – לא יתכן שתוצאת החכמה תהי' "להרע", שהרי כל החכמה היא רק כדי לידע איך צריכה להיות ההנהגה בפועל.
משא"כ אצל היוונים – היסוד הוא החכמה והשכל כשלעצמו, ובאופן שזהו ענין לעצמו, ולכן, כשבא להנהגה בפועל, הנה כיון ש"אדם קרוב אצל עצמו"39, ו"עיר פרא אדם יולד"40, נעשה "משוחד" מתאוותיו, ועושה ככל העולה על רוחו, ועד שאפילו אם רוצה להתנהג ע"פ השכל, הרי התאוות הם בתוקף יותר, ואינו מתפעל כלל מהחכמה והשכל, ועד שמנצל את שכלו להנהגה ההפכית – "חכמים המה להרע".
ז. וענין זה גופא בא בגלל נקודה נוספת:
הסיבה לכך שאצל בנ"י היסוד הוא שמוכרחת להיות ההנהגה בפועל כדבעי היא – לא בגלל חיוב השכל, אלא בגלל שכך צוה הקב"ה, והרי הוא יודע ומכיר בכך שהקב"ה הוא למעלה מכל הענינים, וכפי שנקרא בפי כל (הן גדולים, והן נשים ותינוקות): "דער אויבערשטער", כך, שאיזה ענין שנתפוס – הרי הוא למעלה ממנו. ולדוגמא: כאשר נתפוס את ענין השכל – הרי הקב"ה הוא למעלה מזה; כל העולם כולו – הקב"ה הוא למעלה מזה; כל העולמות כולם עם כל הפרטים ופרטי פרטים – הרי הוא למעלה מהם. וכיון שהקב"ה אומר שהעיקר שתהי' ההנהגה בפועל כדבעי, הרי זהו היסוד; ולאח"ז יכולים לגשת ללימוד החכמה, כדי לדעת מה צריך לעשות ומה לא צריך לעשות (ועד שגישה זו פועלת שגם לימודו בחכמות חיצוניות יהי' באופן כזה).
משא"כ גוים – יש גם אצלם ענין של אלקות, אבל אין זה היסוד וההתחלה, אלא בתור תוצאה ומסובב מהתאוות ורצונות שלהם. ולכן יש אצלם אלקים רבים, דכיון שיש להם כמה תאוות ורצונות, הנה גם האלקות (שבא בתור מסובב מהתאוות ורצונות שלהם) הוא באופן של ריבוי. ולכן מצינו שגם בנוגע להאלקות שלהם מתארים הם ענינים של גניבה וגזילה ועריות וכו', כידוע41 מ"ש בספריהם (ש"צונו הקב"ה שלא לקרות באותן הספרים כלל כו'"42 ) – דכיון שהאלקות שלהם הוא באופן של מסובב מתאוותיהם, לכן מתארים בו את תאוותיהם.
ח. ולכן היתה מלחמה בין היוונים לבנ"י:
אע"פ שגם היוונים היו להוטים אחר ענין השכל – הרי זה היפך החכמה של בנ"י, כיון שהגישה של היוונים היא שהיסוד הוא החכמה והשכל, ובאופן שזהו ענין בפני עצמו שאינו שייך להנהגה בפועל, ובנוגע למעשה בפועל הרי הוא מתנהג כרצונו, מבלי להתחשב כלל במציאותו של הזולת, וכאשר מציאות הזולת מפריעה לו, הרי הוא שולל ומבטל אותה, ועד שמוכן לבטלה מכל וכל, באופן של היפך החיים, רח"ל. ולכן היתה מלחמה בין היוונים ובין בנ"י להבדיל, ועד למלחמה כפשוטה.
וזהו ענין נס חנוכה – "שגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום", ואז "מצאו .. פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כהן גדול .. והדליקו ממנו כו'" – לא רק אור סתם שאינו שייך להנהגה בפועל, אלא אור שמורה לאדם כיצד להתנהג, ופועל עליו שיתנהג כן בפועל – שזהו החידוש בכך ש"הי' מונח בחותמו של כהן גדול", כפי שיתבאר לקמן (במאמר43 ).
וכאמור שזהו כללות ענין התורה – שלא זו בלבד שמאירה לאדם שיוכל לראות מהי "דלת" ומהו "בור", אלא פועלת שהנהגתו בפועל תהי' כפי חיוב השכל, ועד שפועל שגם הענין שהי' תחילה בור ותקלה, יתהפך להיות ענין של תקנה, כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא44 בפירוש הכתוב45 "וגם רשע ליום רעה", "שיעשה הרע שלו יום ואור למעלה", שעי"ז נעשה סוג מיוחד של נח"ר, כדיוק לשון הכתוב46 "ועשה לי מטעמים", "לשון רבים, שני מיני נחת רוח כו'".
ט. וזוהי ההוראה ממצות נרות חנוכה – הוראה נצחית, ככל הוראות התורה שלא תהא מוחלפת47, בכל זמן ובכל מקום, גם בזמן הגלות ובחוץ לארץ, ובפרט נרות חנוכה שעליהם אמרו "הנרות לעולם .. יאירו", "אף לאחר חורבן בגלותנו" (כנ"ל ס"א) – ולא רק הוראה כיצד להתנהג, אלא כאמור כמ"פ שהוראות התורה הם גם נתינת כח:
גם במצב של חושך, "משתשקע החמה"1, צריכים להדליק נר חנוכה ולהאיר – תחילה בנוגע לעצמו, ולאחרי כן, מצד "ואהבת לרעך כמוך"48, להשפיע גם על כל הנמצאים בסביבתו, כמודגש בנר חנוכה, ש"מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ"1 –"על פתח ביתו", אבל "מבחוץ", להאיר גם את החוץ.
ואע"פ שאלו שצריכים להאיר הם "מעטים" (לא רק "המעט מכל העמים"49, אלא גם "מעטים" בין בנ"י גופא, כמדובר בהתוועדות שלפנ"ז50 שבין בנ"י גופא היו ה"מתייוונים"), ואילו ברה"ר ה"רבים" הם הבעלי-בתים [בביתו יכול כל אחד להתנהג כרצונו, אבל ברה"ר צריך לילך אחר הרוב] – יש לעמוד בתוקף מבלי להתפעל מה"רבים", ועי"ז מצילים את כל עם ישראל.
והאפשרות לזה – כיון שיהודי אינו הולך בכחו, אלא בכחו של הקב"ה, שהוא נעלה יותר מה"רבים" ומ"רשות הרבים", ולכן ע"י נרות חנוכה – מצוותו של הקב"ה – יכולים להאיר את רשות הרבים, ו"עד דכליא רגלא דתרמודאי"1, כמבואר בספרים51 ש"תרמוד" אותיות "מורדת", וע"י נרות חנוכה פועלים שיהי' "כליא רגלא דתרמודאי".
ואור זה הוא באופן ש"הנרות הללו אין בטלין לעולם", ופועל בכל העולם כולו הענין ד"להודות ולהלל לשמך הגדול"52, שפועלים גדלות בשמו ית'53,
ועד לאור שפועל את היציאה מן המיצר אל המרחב, עד למרחב האמיתי, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
י. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ג) אודות ענין האור, שהו"ע החכמה והשכל – יש להבהיר ענין נוסף:
יש מצב שהנוער באים בטענה שאינם רוצים להתחשב עם ההורים והמדריכים, בראותם שמלמדים אותם באופן כך, ואילו בנוגע לפועל מתנהגים בעצמם באופן הפכי, ולא רק שקורה פעם שנכשלים ולא עומדים בנסיון, אלא כל אורח-החיים של ההורים והמדריכים אינו מתאים עם מה שמלמדים אותם, ומזה מוכח – טוענים הם – שכל ההשכלה אינה נכונה, ולכן רוצים לבטל את כל הענין.
ועל זה באה ההוראה מנרות חנוכה – שצריך לידע שהעובדה שההנהגה שלהם אינה ע"פ חיוב השכל, אינה מהוה ראי' שהחכמה והשכל (שהם מלמדים) אינם נכונים; ההנהגה הבלתי רצוי' שלהם אינה באשמת החכמה והשכל, אלא בגלל שהגישה לחכמה והשכל אינה נכונה, והיינו, שלכתחילה לא נגשו ללימוד החכמה באופן שמזה יומשך במעשה בפועל, אבל החכמה והשכל כשלעצמם נכונים הם. ולכן יש למרוד רק במדריכים שהנהגתם בפועל אינה כדבעי, אבל לא בחכמה עצמה.
צריך רק להבטיח ("באַוואָרענען") שהם מעבירים את עניני החכמה והשכל כמו שהם באמת, מבלי לדלל ("פאַרוואַסערן") את הדברים, ללא פשרות (כמדובר כמ"פ54 אודות הצרות צרורות שבאים כתוצאה מזה שעושים פשרות בעניני תומ"צ), ומבלי להוסיף משלהם... ואז, הנה מבלי הבט על כך שאצל המדריכים לא היתה הגישה הנכונה, שלכן הנהגתם בפועל אינה כדבעי, יכולים המושפעים לגשת להלימוד מתוך ידיעה שבהכרח להמשיך ולקשר את הדברים עם המעשה בפועל, ועי"ז תהי' הנהגתם בפועל כפי חיוב החכמה והשכל.
יא. ובבואנו זה עתה מי"ט כסלו – ניתוסף בזה עוד ענין ע"י רבינו הזקן, מייסד תורת חסידות חב"ד:
ידוע שישנה שיטה ש"צדיק באמונתו יחַי'"55, והיינו, שהאדם עצמו אינו יכול לפעול מאומה, ומוכרח להגיע למישהו אחר (צדיק וכיו"ב), ואם אין לו מי שמלמד אותו, או שיש פגם בהקישור עמו – יכול לתרץ את החסרון במעמדו ומצבו, שאין זה באשמתו וכו'.
אמנם, רבינו הזקן אומר55, שאין האמת כן, אלא כל אחד יכול וצריך לעבוד עבודתו בכח עצמו. – הצדיק יכול לעזור, למהר ולהקל כו', אבל הוא חייב לפעול בכח עצמו.
ולהעיר גם מפס"ד המשנה56 שכל אחד מישראל הוא "עולם מלא", שמזה מובן, שיש לו הכל, ויכול למלא עבודתו בכח עצמו, כי, אם נאמר שהוא זקוק אל הזולת, בגלל שחסר לו דבר-מה, הרי אינו "עולם מלא", כיון שחסר לו פרט מסויים. ועכצ"ל, שיש לו הכל, ויכול לפעול לבדו. – הצדיק יכול לאחוז בידו ולהנהיגו, אבל הוא בעצמו צריך לעבוד ולפעול.
ולכן, אינו יכול לתרץ את עצמו בכך שפלוני אינו מלמד אותו, או שיש פגם בהקישור עמו – כיון שבעצם אינו זקוק אל הזולת, אלא יכול וצריך לפעול בכח עצמו.
וזוהי ההוראה בנוגע לזמן זה – שאפילו כשיש טענה שההורים והמדריכים אינם נותנים מאומה, אין זה נוגע אליו; אין הכרח שהוא חייב לקבל ממישהו, אלא הוא יכול לעשות הכל בכח עצמו. ולכן לא נוגע מה שהמדריכים והמשפיעים אינם נותנים לו מאומה, כיון שיש לו את התורה, מלשון הוראה24, וצריך בעצמו לקחת ממנה הוראות, הן מהענינים שישנם בדפוס (כידוע שדבר שבדפוס הוא לדורי דורות57 ), הן מהענינים שישנם רק בדיבור, ואפילו מהענינים שעדיין לא נתגלו בדיבור.
יב. ועוד ענין בזה:
ע"פ תורת הבעש"ט בענין השגחה פרטית58, מובן, שכיון שבדורנו זה ניתן לנוער נסיון זה, שמבלי הבט על כך שמצאו חסרון (וחסרון אמיתי) אצל ההורים והמדריכים שלא מראים להם "דוגמא חי'", דורשים מהם להתנהג בדרך התורה והמצוה, הרי זה גופא מהוה הוכחה שיש להם כחות גדולים יותר, ויש ביכלתם לעמוד בנסיון!
בדור שלפנ"ז, לא יודעים אם היו יכולים לעמוד בנסיון כזה, ולכן הוצרכו ההורים להראות דוגמא חי' כיצד להתנהג, וראשי-הישיבות הוצרכו ללמוד עם תלמידיהם לא רק תורה, אלא גם דרך המוסר ודרך החסידות, והיינו, שהוצרכו לערב בלימוד התורה גם את ה"קב חומטין"59, ולהראות דוגמא חי' כיצד צריכה להיות ההנהגה בפועל;
משא"כ בדורנו זה, שישנם נסיונות קשים כו', ועד כדי כך, שעיקר ענוותנותו של משה, שהי' "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"60, היתה כלפי דרא דעקבתא דמשיחא, מצד גודל הנסיונות שיש להם61 – הרי זה גופא מוכיח שעכשיו ישנם כחות גדולים יותר, ולכן יכולים לדרוש מהנוער, שמבלי הבט על כך שההורים, המשפיעים והמדריכים לא מורים להם את הדרך בחיים, תהי' הנהגתם בפועל כפי שנדרש ע"פ התורה והמצוה.
אלא שבשביל זה יש צורך להתייגע, אבל, היגיעה כשלעצמה יש בה מעלה – שאז אין זה "נהמא דכיסופא"62, ועי"ז נעשה הענין אצלו באופן של חקיקה, ובאופן תמידי.
יג. ענין זה קשור גם עם דברי הגמרא63 אודות הזמן ד"עקבות משיחא" – "נערים פני זקנים ילבינו .. בת קמה באמה כלה בחמותה":
אין לחשוב שזוהי צרה שהתורה לא חזתה מראש. – התורה אומרת בפירוש שיבוא זמן שלא יתפעלו מהורים ומדריכים כו', וירצו להרוס את ה"מימסד"; לא יתפעלו לא מאבא ולא מסבא, לא מאמא ולא מסבתא!
ולכאורה: בשביל מה מספרת התורה ענין זה – הרי בודאי אין זה סתם בשביל להכביד על הלב?!
אלא הסיבה לכך היא – בכדי שכאשר יארע הדבר, לא תהי' נפילת הרוח מזה, כיון שיודעים שהתורה חזתה זאת מראש, והעיקר, כדי שנדע מהי העצה לזה – להפוך ענין זה לקדושה, עי"ז שהנוער יתנהגו בדרך התורה והמצוה, מבלי להתחשב במעמד ומצב ואופן ההנהגה של ההורים והמדריכים; אם הם אינם שומרי תומ"צ – יפעלו עליהם להיות שומרי תומ"צ, ואם הם כבר שומרי תומ"צ – יפעלו עליהם להקפיד יותר על שמירת התומ"צ וכו'.
יד. אך עדיין יש צורך להבהיר ענין נוסף:
כיון שלכל אדם יש יצה"ר, יכול לבוא היצה"ר ולטעון: הרי ישנם שתי דרכים, כמ"ש64 "ראה נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב", וכן את ההיפך, וא"כ, מי יאמר שזו היא הדרך הנכונה, ולא הדרך השני'?!
אך על זה באה ההוראה מהדלקת נרות חנוכה באופן ש"מוסיף והולך" (כדעת ב"ה)1 – כמודגש גם בשם "חנוכה", ר"ת "ח.' נ.רות ו.הלכה כ.בית ה.לל"65 :
הבחינה שעל ידה יכול אדם לידע אם הנהגתו היום היתה כדבעי היא – אם למחרת רוצה להמשיך ולהוסיף בזה! אם רצונו להוסיף מחר עוד נר, הרי זו הוכחה שהנהגתו היום היתה כדבעי.
כאשר אדם עושה מצוה – יודע הוא שעשה דבר טוב, ולכן רצונו לעשות עוד מצוה (כדברי הרמב"ם66 שכל אחד מישראל רוצה לעשות רצון העליון); משא"כ בנוגע לעבירה, איתא בספרים67, שבעל עבירה, מיד לאחרי עשיית העבירה, הרי זה נמאס אצלו, ומתחרט על זה, ואינו רוצה לעשות זאת עוד. – בשעת מעשה העבירה יש לו תאוה חזקה, ולכן עושה זאת, אבל הוא יודע שעי"ז אינו בונה, כי אם מהרס; הוא לא מתקן, כי אם מזיק, אלא שהיצה"ר דוחף אותו לכך, עי"ז שמדמיין לו את דבר העבירה בעטיפה טובה ועריבה, כמ"ש68 "נופת תיטופנה שפתי זרה", ולכן נהנה מדבר העבירה – מאכל שאינו כשר וכיו"ב; אבל לאחרי שהיצה"ר הולך לישון, ונרגעת רוח התאוה, אזי נמאס אצלו מעשה העבירה, ושוב אינו רוצה לעשות זאת.
וזוהי ההוראה מנרות חנוכה ש"מוסיף והולך" – שכיון שיהודי רוצה להוסיף עוד נר, הרי זו הוכחה שזוהי הדרך הנכונה (משא"כ עבירה, שלאחרי עשייתה אינו רוצה לחזור ולעשותה עוד הפעם, הרי זו הוכחה שאין זו דרך האמת).
וע"י העבודה באופן דמוסיף והולך ואור, באים למעמד ומצב ד"פינו את היכלך וטיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך"2, ובאופן ש"עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל"69.
* * *
טו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה מאי חנוכה.
* * *
טז. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק70 "ותרעב כל ארץ מצרים", "שהרקיבה תבואתם שאצרו71 חוץ משל יוסף"72 ; "אשר יאמר לכם תעשו", "לפי שהי' יוסף אומר להם שימולו, וכשבאו אצל פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו, אמר להם, למה לא צברתם בר, והלא הכריז לכם ששני הרעב באים, אמרו לו אספנו הרבה והרקיבה, אמר להם, א"כ כל אשר יאמר לכם תעשו, הרי גזר על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות"73,
– דכיון שפרעה אמר ליוסף "על פיך ישק כל עמי"74, "כל צרכי עמי יהיו נעשים על ידך"75, בודאי שבתחילה באו ליוסף לבקש מזון, ורק לאחרי שיוסף לא מילא בקשתם, באו לצעוק אל פרעה.
והטעם שלא מילא בקשתם – "לפי שהי' .. אומר להם (תמיד) שימולו"76, כי77, כיון שהי' "השליט על הארץ"78, היו המצריים חשובים כמקנת כספו.
ועל זה אמר להם פרעה שאין ביכלתו לצוות ליוסף ליתן להם בר (נגד רצונו), אלא "(כל) אשר יאמר לכם (ל' עתיד) תעשו" – לא רק מה שכבר אמר להם (שימולו), אלא גם אם יאמר להם דבר חדש, ש"הרי גזר על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות" (לא רק מיתה במשך הזמן בגלל הרעב, אלא מיתה תיכף) –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"י ע' 136 ואילך.
* * *
יז. הביאור באגרת התשובה ריש פ"ז: "דרך האמת והישר79 לבחי' תשובה תתאה .. הם ב' דברים .. הא' הוא לעורר רחמים העליונים .. על נשמתו .. והב' לבטש ולהכניע הקליפה וסט"א", ובלקוטי לוי"צ80 : "אמת הוא תפארת .. והישר הוא יסוד .. והם הראשים דמלכות .. מתפארת נמשכו חסדים לכתר מלכות, ומיסוד נמשכו גבורות לדעת דמלכות .. זהו שאמת והישר .. הם דרך לבחי' תשובה תתאה ה"א תתאה בחי' מלכות .. והיינו הב' דברים שאמר לקמן לעורר רחמים העליונים כו', רחמים הוא תפארת, בחי' אמת .. ולבטש ולהכניע .. בחי' גבורות .. בחי' ישר, יסוד, בחי' גבורות"81 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ט ע' 79 ואילך.
* * *
יח. כאן המקום לסיים המדובר לעיל82 אודות ה"הדרן" על מסכת ע"ז, אשר, ת"ל שהיו כאלו ששאלו שאלות83, אבל, נראה מהשאלות שלא תפסו נקודת הענין.
ובהקדים – שלפעמים החידוש הוא בכללות הענין, ולא בהפרטים, שבהם אין חידוש, ולפעמים להיפך – שהחידוש הוא בהפרטים, ולא בכללות הענין, שאין בו חידוש, להיותו ידוע מכבר.
ובנדו"ד: ה"הדרן" הי' מיוסד על דרך הלימוד (שלדאבוננו אינה מצוי' בלימוד הישיבות – אם מצד הקושי או מצד האריכות שבדבר) שכל פרט ופרט בתורה הוא בדיוק, והוא ענין של הוראה, ועאכו"כ כשמדובר אודות חלק ההלכה שבתורה – גמרא, הרי בודאי שכל פרט הו"ע של הלכה, ואפילו ה"אגדה" שבגמרא נוגע להלכה [גם במדרש יש הלכות, אבל ענין שנאמר במדרש קשור בעיקר עם מדרש, ואילו בגמרא, שזהו חלק ההלכה שבתורה, גם באגדות שבה יש ענין של הלכה], ועד שאפילו הסיפורים שבתורה הם הוראה וענין של הלכה.
– החידוש בזהר84 הוא בנוגע לסיפורים שלפני מ"ת, ולפני אברהם אבינו ש"קיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה"85, שגם הם ענין של "תורה", לשון הוראה; אבל בנוגע לתורה עצמה, שכל פרט בתורה, גם בסיפורי התורה, הוא מדוייק, ויכולים ללמוד ממנו הלכות – הרי זה דבר המובן בפשטות.
ועאכו"כ בנדו"ד, שהגמרא אינה מסתפקת באמירת הדין בלבד, אלא מוסיפה ראי' ממעשה שהי', "כי הא דמר יהודה וכו'" – הרי זה בודאי בתכלית הדיוק, כך, שמכל פרט יכולים ללמוד הלכות.
ובפרט בנוגע לענין שנאמר בהתחלת או בסיום וחותם המסכת, שיש להם חשיבות מיוחדת לא רק ע"פ קבלה, ש"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"86, אלא גם ע"פ נגלה, כמבואר בפוסקים87 שהדין שאסור לשנות ממטבע שטבעו חכמים בברכות ולהוסיף בנוסח הברכה, הוא רק בתחלת וסוף הברכה, משא"כ באמצעה, כיון שנוסח תחלת וסוף הברכה הוא בדיוק יותר מאשר נוסח אמצע הברכה. – גם אמצע הברכה הוא בדיוק, וכדאיתא בטור88 ש"חסידי אשכנז .. היו שוקלין וסופרין מספר מנין תיבות התפלות והברכות", אבל לגבי תחלת וסוף הברכה, אין אמצעה בדיוק כ"כ. ומזה מובן, שבענין שהובא בהתחלת וסיום המסכת, מדוייקת כל תיבה יותר מאשר באמצע המסכת (אף שגם אמצע המסכת הוא בדיוק).
ובזה גופא יש חילוק בין התחלת המסכת שהיא במשנה, שעניני' נאמרו בקיצור89, ועד שאסור לפסוק מהמשנה, ואלו שפוסקים מן המשנה נקראים "מבלי עולם"90, לסיום המסכת שברוב המסכתות הוא בגמרא (מלבד מסכת תמיד שסיומה במשנה ללא גמרא), שלהיותה יותר ענין של הלכה, הרי בודאי שמכל פרט יכולים ללמוד הלכה.
ומזה מובן שכל פרטי סיפור הגמרא בסיום מסכת ע"ז – שהמאורע הי' עם "שבור מלכא" דוקא, ולא סתם גוי, ועם "מר יהודה" דוקא, ולא סתם אמורא ירא שמים וזהיר במצוות, ועם "באטי בר טובי" דוקא, ולא סתם עבד, או חצי עבד וחצי בן חורין, וכן פרטי הסיפור שתחילה חתך שבור מלכא מהאתרוג ואכל בעצמו, ואח"כ נתן לבאטי בר טובי, ואח"כ נעץ הסכין בקרקע וחתך ונתן למר יהודה, וכן מה שאמר לבאטי בר טובי "מר לא קים לי' בגוי'", או לפי האיכא דאמרי: "אידכר מאי עבדת באורתא" (ובסדר זה דוקא) – הנה כל פרטים אלו נוגעים להלכה.
אמנם, כנראה שלא תפסו שענין הנ"ל הוא יסוד ההדרן, ולכן שאלו שאלות משונות.
יט. ובפרטיות יותר:
א) מה ששאלו בנוגע להמקור על משנ"ת שמדובר כאן אודות איסור בישולי נכרים, ולא אודות מאכלות אסורות (כמו במשנה) – הרי זה מובן מהדיוק בסיפור הגמרא שהמאורע הי' עם "שבור מלכא", שכיון שאצל מלך לא חסר דבר, בודאי היו אצלו סכינים מיוחדים לחיתוך פירות, שלא השתמשו בהם עבור מאכלות אסורות – ע"ד שמצינו בביהמ"ק, שלא היו מתקנים כלי שנשבר, אלא היו משתמשים בכלי חדש, "שאין עניות במקום עשירות"91, והי' כלי מיוחד עבור כל עבודה בפ"ע, ועד שבשביל הקרבת התמיד לבד השתמשו בצ"ג כלים92 ! ומזה מובן גם בנוגע להנהגת המלך, ש"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא"93.
ב) מה ששאלו שהאיסור דבישולי נכרים הוא רק במאכל שעולה על שולחן מלכים ואינו נאכל כמות שהוא חי94, ואילו אתרוג נאכל כמות שהוא חי – הנה:
לכל לראש – אין נפק"מ לעניננו אם אתרוג נאכל כמות שהוא חי אם לאו, שהרי באותו סכין שבו חתכו את האתרוג, השתמשו גם לחיתוך פירות מבושלים (כפי שרואים במוחש שמשתמשים באותו סכין לכל מיני פירות, הן חיים והן מבושלים), וא"כ בלע הסכין מבישולי נכרים, ולכן אי אפשר להשתמש בו גם עבור פרי כמות שהוא חי, ובפרט אתרוג, שהוא דבר חריף, ובולע יותר מאשר פרי מתוק (וזהו החידוש שבסיפור ע"ד אתרוג דוקא, שאף שבולע יותר, מ"מ די בנעיצה בקרקע עשר פעמים)95.
ונוסף לזה, אין צורך בוויכוח רב אם יכולים לאכול אתרוג כמות שהוא חי, ללא בישול96 : ינסו לאכול (לא רק למצוץ, אלא לאכול) כזית מאתרוג כמות שהוא חי, ויווכחו שאי אפשר לאכלו, אלא בהכרח לבשלו תחילה97.
[ואין לומר שהאתרוגים שבימיהם היו באופן אחר מהאתרוגים שבימינו, ולכן אין להביא ראי' מזה שהאתרוגים שבימינו אינם נאכלים כמות שהם חיים, כי, אי אפשר לומר דבר כזה אא"כ יש הוכחה ברורה. ובפרט כשמדובר אודות אתרוג, שהוא דבר של מצוה, יש צורך בהוכחה ברורה שאין להשיב עלי' כדי לומר שהאתרוג שבימינו אינו כמו האתרוג שלקח משה רבינו! – בענין של מצוה יכול אמנם להיות חילוק במדות ושיעורים שנתקטנו כו'98, אבל לא בנוגע לעצם החפצא של המצוה, כמו האתרוג, קלף התפילין או צמר הציצית, שהם בודאי כמו שהיו בימי משה רבינו].
* * *
כ. כיון שכבר מדברים אודות ענינים שצריך להשלים, ישנו ענין נוסף שצריך לדבר אודותיו (אף שלא אני הייתי צריך לדבר על זה99 ) – בנוגע למצב השכונה:
מישהו כתב לי שעוסקים בעניני השכונה באופן של התרשלות. ועניתי, ש"התרשלות" שייך לומר כשעוסקים בדבר, אבל לא כפי היכולת, כיון שיכולים לפעול יותר כו'; משא"כ בנדו"ד, לא עושים מאומה, כך, שלא שייך לומר שזהו באופן של התרשלות.
עורכים אסיפה, ומחליטים לעשות משהו, אבל זה נמשך זמן קצר בלבד, ואח"כ משתתק הדבר. וכאשר הנני חוזר ושואל מה קורה בקשר לשכונה, אזי עורכים עוד אסיפה וכו', וחוזר חלילה, עד לפעם הבאה שאשאל מה קורה! וכך הולך ונמשך המצב באופן שלא עושים מאומה, וכעבור כמה חדשים, הנני מקבל "בשורות טובות", בלשון סגי נהור, אודות המצב בשכונה.
בתחילה טענו, שלא יודעים מה לעשות. ועל זה אמרתי, שישתפו בדבר "מומחה" שיודע מה צריך לעשות, וכן עשו, ואעפ"כ, מה קרה בנוגע לפועל? – שום דבר!
היתה החלטה לחזק את בתי-הכנסת עי"ז שיעזרו לקיים מנינים, ואכן עשו זאת במשך שבועות אחדים, אבל אח"כ נתבטל הדבר (ואח"כ באים אלי בטענות, כיון שהבטיחו בשמי שיהי' מנין100 ). – אם אינך רוצה לעזור, אל תבטיח (ובודאי לא בשמי), ואם הבטחת, עליך לעמוד בדיבורך!
היתה הצעה להקים בית-דין (ורצו דוקא לערב אותי בדבר), אך מה אירע בפועל, כמה דיני-תורה ערך הב"ד? – אפילו לא אחד! מהי הסיבה לכך? – פלוני אשם או אלמוני אשם; פלוני יושן או אלמוני יושן; תירוצים שונים, אבל מכל התירוצים לא בא שום דבר לידי פועל!
ההנהגה בענין זה היא באופן ד"שב ואל תעשה עדיף", כהלשון המפורש בגמרא101. אבל, המדובר בגמרא הוא דוקא באופן שע"י ההנהגה ד"שב ואל תעשה" לא נעשה שום חסרון, ואילו בנדו"ד, העדר העשי' גורם הירוס וחורבן השכונה – בנוגע לבתי-כנסיות ובתי-מדרשות, שיעורי תורה ברבים, עניני המוסדות וכו', באופן שנוגע לכל תושבי השכונה, מנער ועד זקן, כך, שאי אפשר לומר "שב ואל תעשה עדיף".
כא. ולהעיר:
ישנם הטוענים שלא צריך לעשות מאומה, כיון שאני בעצמי התחרטתי ממה שדברתי, והא ראי' – שדברתי על זה פעם אחת, באחרון של פסח תשכ"ט, ומאז עברה שנה ומחצה שלא דברתי על זה.
אך האמת היא, שנאמר בפירוש בנוגע לגישה לכל הענין – שאין זה ענין שלי; זהו דבר שמבוסס על דין מפורש בשו"ע חושן משפט102, וגם בנוגע לדיני בתי-כנסיות – כמשנ"ת בארוכה לפני שנה ומחצה, וכבר נדפסו הדברים103 (אלא שמסתפקים בכך שכורכים את הדברים, ומניחים ע"ג המדף, בדרך כבוד וכו', ובזה מסתיים הענין...), ולכן אין צורך להאריך בפרטי הדברים.
וכיון שכן, הרי לא נוגע אם אני התחרטתי; וגם אינני יכול להתחרט, ובפרט שאמרתי בפירוש104 שאינני מתחרט!
ולאלו האומרים שהתחרטתי, או שהדברים הנאמרים עתה שייכים רק לשבת חנוכה, ולמחרת שבת חנוכה אתחרט מזה – הנני מוסר מודעה שזהו שקר! מעולם לא התחרטתי על זה, אינני מתחרט עתה, וגם לא אתחרט מחר או מחרתיים!
ואם ישנו מישהו שאינו רוצה להתעסק בדבר – אל יאמר בשמי שהתחרטתי על זה.
כב. זאת ועוד:
ישנם האומרים שהסיבה לכך שהנני מרעיש אודות שכונת קראון-הייטס היא – בגלל שברצוני להבטיח ("באַוואָרענען") את קיומו של ביהכנ"ס וביהמ"ד שבו הנני מתוועד וכו'; ברצוני להבטיח את קיומו של "סעווען סעוונטי" (770), בגימטריא "פרצת"105, והסמוך לו כו', בד' (ה' או ו') אמות שלי, אבל לא איכפת לי אודות כללות השכונה.
ובכן: מניין היא ההעזה ("ווי אונטערשטייט מען זיך") לומר על יהודי שהוא דואג רק לד' אמותיו, ומפקיר את כל השכונה?! – היתכן לומר על ענין שנאמר ברבים, ונתפרסם בדפוס, על יסוד פס"ד בשו"ע – שכוונתי בזה אינה אלא בנוגע לד' אמות שלי?! – אפילו על יהודי חשוד, לא צריך לדבר לשון הרע, לצעוק ברבים, ועאכו"כ בנדו"ד, שאמרתי בפירוש שכוונתי לכל שכונת קראון-הייטס ולכל בנ"י הדרים בה!
כג. ובנוגע לפועל:
החליטו לייסד "חברה" שתעסוק ברכישת בתים בשכונת קראון-הייטס. ובכן: האם בא הדבר לידי פועל?!
ומה שטוענים שאין כסף, ובלי כסף אי אפשר לעשות מאומה – שאלתי אותם: האם פירסמו את הדבר? האם מישהו יודע אודות ענין זה?! – אף אחד לא יודע מאומה, ורוצים שדוקא אני אפרסם זאת!
ולכן עלה ברעיוני לקשר זאת עם עניני סגולה.
ובהקדים – שלמרות מעלת כללות הדרך של חב"ד לגבי הדרך של חג"ת (שלכן היא קשה יותר)55, רואים בפועל שהקהל מעדיף יותר ענינים הקשורים עם דרכה של פולין... עניני סגולה כו'.
ובכן: כיון שמוכרים "מניות" ("שֶׁער'ס") בחברה שעוסקת ברכישת הבתים – אקנה מני', ואשלם את מחירה בשטרות של דולר אחד, ויפרסמו, שכל מי שיקנה מני', יוכל לקבל אחד מהדולרים שלי.
וכאן נראה איך הקהל יתלהב מזה ("ווי דער עולם וועט זיך צוכאַפּן")!...
האמת היא שזהו דבר שאינו מובן כלל: כשמדובר אודות דין בשו"ע הקשור עם הציווי "ועשית הישר והטוב"106 – אין מי שיהי' מעוניין בכך; ואילו כשמדובר אודות ענין שאין לו מקום בשכל כלל – דרכים של פולין, שיריים וכיו"ב107 – יתלהבו כולם ("אויף דעם וועלן זיך אַלע אָנכאַפּן")!...
ובכל אופן, כיון שזהו מה שהקהל רוצה – יכריזו שכל מי שיקנה מני', יוכל לקבל דולר. ויודיעו שישנו מספר מוגבל של דולרים, ובמילא, כל הקודם זכה.
ואע"פ שזהו ענין הקשור עם דרכי פולין – יומשכו ע"י דולר זה כל הברכות התלויות בי וכל הענינים הטובים כו'. ובפרט בעמדנו בימי חנוכה, הרי זה קשור גם עם מעות חנוכה108.
ויה"ר שע"י ההשתתפות בענין זה יפעלו שלא זו בלבד ששכונת קראון-הייטס תחזור למעמדה ומצבה הקודם, אלא שתהי' במעמד ומצב טוב יותר,
ועד שיבוא משיח ויקח את כל הבתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבחוץ לארץ – לארץ ישראל109, וכל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבשכונת קראון-הייטס בתוכם, יחד עם כל המתפללים, שיצאו מהגלות בקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להכריז פרטי הדברים ע"ד רכישת ה"מניות" ("ניט אום שבת גערעדט").
ואח"כ אמר:]
כד. יש להוסיף ולהבהיר שהאמור לעיל אודות רכישת ה"מניות", שייך לא רק לתושבי שכונת קראון-הייטס, אלא גם לאלו שדרים בשכונות אחרות, או ערים ומדינות אחרות, ואפילו מעבר לים.
ואדרבה: אלו שדרים בשכונת קראון-הייטס מבססים את השכונה בעצם העובדה שדרים בה; משא"כ אלו שאינם דרים בשכונה זו – מהם לא תובעים לבוא מעבר לים ולגור בשכונת קראון-הייטס; אין זה דבר המופרך, אבל עכ"פ לא באופן של דרישה. וא"כ, הדרך היחידה שיכולים להשתתף בביסוס השכונה היא – בקניית בית, או עכ"פ בקניית מני' בחברה הנ"ל.
ולכן יפרסמו את הדברים גם לאלו הדרים בערים או מדינות אחרות.
וגם הם יכולים לקבל הדולר הנ"ל, ועי"ז יומשכו כל הברכות לכאו"א מהם.
*
כה. המשך הביאור בפרש"י פ' וישב על הפסוק110 "ויקרא שמו זרח" – נכלל בשיחת ש"פ וישב (סט"ז)111.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "כי אלקים יושיע ציון"].
הוסיפו תגובה