בס"ד. ש"פ נח, בדר"ח מרחשון, ה'תשל"א
(הנחה בלתי מוגה)
השמים1 כסאי והארץ הדום רגלי2, ואיתא בגמרא3 (כתוב אחד אומר4 כרסי' (משמע כסא אחד) שביבין דינור, וכתוב אחד אומר4 עד די כרסון גו' (שני כסאות), אחד לכסא ואחד לשרפרף), כסא לישב עליו ושרפרף להדום רגליו. והקשה בתו"א5, דצריך להבין איך שייך עליו ית' לומר כסאי והדום רגלי, שהרי אין לו דמות הגוף וכו'.
ב) אך הענין הוא, כפי שמבאר6, שהשמים קאי על התורה שהיא עד"מ כמו כסא שנעשה לשבת, שישיבה זו היא השפלה לגבי עמידה, שכשהאדם עומד הנה הוא בעל קומה וראשו ומוחו גבוהים מעל הארץ, וע"י ישיבה נשפל קומתו, כך התורה נעשה כסא לאור א"ס ב"ה לבחינת ראשו, שהיא בחינת רצונו וחכמתו כו' שיורדים ומשתלשלים בדברים גשמיים כו'. והארץ הדום רגלי, שהדום הוא כמו שרפרף שהוא ג"כ כסא קטן, והוא מה שמעמידים תחת רגלי היושב להגבי' הרגל מעל הארץ, הו"ע מצוות מעשיות, שעל ידם נעשית הגבהת והעלאת כנס"י (בחי' רגל) מלמטה למעלה כו'.
וממשיך לבאר7, שדרך פרט בתורה עצמה הנה שמים זו תורה שבכתב, וארץ נקרא תורה שבע"פ, כי ארץ מלשון רצון, והיינו שבתושבע"פ היא השגת תכלית הרצון לידע איך ומה כו', שאין זה מבואר בתורה שבכתב [וכדאיתא באגה"ק8 (בביאור הטעם שכל השונה הלכות דוקא מובטח לו שהוא בן עוה"ב9 ) הדוגמא ממצות תפילין עד"מ, שנאמר בתושב"כ וקשרתם לאות על ידך וגו'10, והוא מאמר סתום ונעלם, שלא פירש הכתוב איך ומה לקשור וכו', עד שפירשה תורה שבע"פ כל פרטי הלכות התפילין. וזהו"ע גדול תלמוד שמביא לידי מעשה11, שדוקא מתושבע"פ יכולים לידע פרטי הדינים איך לקיים את המצוות]. ותושב"כ [שבה לא נתפרש איך ומה לעשות, ועיקרה סיפורי מעשיות, וגם הדינין שבה הן דרך סיפורי דברים כו'12 ] היא רק בחי' אותיות כו', שהן שמותיו של הקב"ה, ולכן נקרא קורא בתורה כמו שקורא בשם (שקורא להקב"ה לבוא אליו כביכול כאדם הקורא לחבירו שיבוא אליו, וכבן קטן הקורא לאביו לבוא אליו כו'13 ), והיינו מלמעלה למטה, אבל תורה שבע"פ עיקרה ממטה למעלה, שע"י השגת הרצון בנפש, תכלל הנפש במקורה למעלה.
והענין בזה14, שמצד ההמשכה מלמעלה למטה שבענין הישיבה על הכסא, הרי כיון שנמשך למטה ביותר עד לבחי' הרגלים ועד לעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, יכול להיות שתומשך גם למקום שאינו ראוי, והיינו, שתהי' מזה יניקה לחיצונים כו'. ועל זה צריך להיות הענין דהדום רגלי, שהו"ע השרפרף שמגבי' את הרגלים שלא ירדו למטה כ"כ, בכדי שלא תהי' יניקה ללעו"ז כו'.
ג) ומזה מובן שיש מעלה בבחי' ארץ לגבי בחי' שמים, שהו"ע מעלת מעשה המצוות לגבי תורה, ובתורה גופא הו"ע מעלת תושבע"פ לגבי תושב"כ. דהנה, עם היות שבתורה ובפרט תושב"כ האלקות הוא בגלוי, משא"כ במעשה המצוות שנתלבשו בעניני עולם, ועד"ז בתושבע"פ15, שיש בה קושיות והעלמות והסתרים, ועד לטענות של שקר כו', מ"מ, מצד תושב"כ הנה הלא כה דברי כאש וגו'16, והשוכן אתם בתוך גו' (גם בענין של היפך הטהרה)17, ולכן אפשר להיות מזה יניקה ללעו"ז. ודוקא הענין דהדום רגלי פועל שלא תהי' יניקה ללעו"ז, שזהו"ע תושבע"פ, שבה נתבארה ההלכה לפועל, וכן כללות מעשה המצוות, שעי"ז נעשה הענין דלאפרושי מאיסורא, וכן בירור הניצוצות כו', ועד לענין שזדונות נעשים לו כזכיות18.
וזהו גם משנת"ל במאמרים הקודמים19 במ"ש20 ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים, שארץ קדמה לשמים, כדעת ב"ה21. והענין בזה, כמשנת"ל22 שהתהוות היש הוא בכח העצמות דוקא. והיינו, שאין זה כמו בעו"ע, שבעילה יש כמה מדריגות, תחתיתו ואמצעיתו והעליון שבו, והסדר בזה, שתחתון שבעליון נעשה עליון לתחתון23. אבל בהתהוות היש הגשמי שהוא מעצמותו ית' שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו24, לא שייך לחלק בזה, דהעצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו25, והיינו, שאע"פ שאין זה בחי' העצם, אלא מקצתו, מ"מ, עי"ז אתה תופס בכולו (כמבואר בהמאמרים המבארים ענינים אלו25). וכיון שביש נמצא כח העצמות, לכן עיקר העילוי הוא בארץ דוקא (החל מהענין דתושבע"פ, שבה ישנו הענין דגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, כנ"ל ס"ב), ששם דוקא נעשה דירה לו ית' בתחתונים26.
וענינו בעבודת כל אחד מישראל, שהתכלית היא (לא רק העיון בתורה, אלא) מעשה המצוות כפשוטו, וכנ"ל בענין הריקודים בשמח"ת שעי"ז מגיעים להעצם וכו'. וזהו ג"כ הקשר לענין שמח"ת שהשמחה הוא ע"י ריקוד ברגלים דוקא, לא ע"י לימוד בעיון ולא מהקריאה בתורה שהו"ע רוחני, אלא דוקא ע"י ריקודים, שהוא ענין המעשה יותר גם מהאותיות הכתובים על הקלף. דלכאורה אינו מובן, הלא בשמח"ת הי' צ"ל לימוד התורה בעיון ובפלפול, ובשקידה ובהתמדה וכו'. ולפועל מנהג ישראל הוא, שהשמחה בשמח"ת היא לא ממה שמצא תוספתא חדתא או עתיקתא27, כ"א שלוקחים ספר תורה כפי שהיא מעוטפת במפה שלה, ומרקדים עמה28, וכמ"ש בזהר29 ונוהגים למעבד ישראל עמה חדוה ואתקריאת שמח"ת, ומעטרין לס"ת בכתר דילי'. אך הענין הוא, שע"י הריקודים מגיעים לעצם התורה כמו שהיא למעלה מהגילויים דתורה, וכמ"ש בלקו"ת30 שאז מאיר בחי' כתר שם טוב, שכתר שם טוב עולה על גביהם31, שמגבי' את כל האדם ביחד עם הכתר דילי' למקום שלמעלה גם מהכתר וכו'.
ד) וזהו השמים כסאי והארץ הדום רגלי, שיש צורך גם בהעילוי דארץ דוקא. וזהו גם מה שממשיך בהפטרה ואל זה אביט אל עני ונכה רוח32, שהוא בחי' ארץ, ולכן דוקא אל זה אביט. ומזה מובן שכן הוא גם בנוגע לביהמ"ק, שאע"פ שמקדש העתיד בנוי ומשוכלל בשמים33, מ"מ, צריך שיומשך ויתגלה למטה בארץ דוקא, וכל זמן שלא נתגלה למטה, עדיין נמשך הגלות וחושך כפול ומכופל, והגלות הוא לא רק למטה בעוה"ז, אלא בכל העולמות, שהרי עקתא דישראל34 מגעת בכל מקום, ועד שבכל צרתם לו צר35, ורק לאחרי שמשיח יבנה מקדש במקומו36, למטה בארץ, במקום שבו עמד בית ראשון ושני, אזי נעשה קיבוץ נדחי ישראל36, שהו"ע קיבוץ כל הניצוצות שבגלות37. ועי"ז באים למ"ש בסיום ההפטרה, והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות גו'38, וכדאיתא בילקוט39 בעוה"ז הייתם עולים בשנה שלש פעמים, כשיגיע הקץ אתם עתידים להיות עולים שם בכל חודש וחודש, שנאמר38 והי' מדי חודש בחדשו וגו'. וכן איתא בילקוט40, היאך באים בר"ח ובשבת מסוף העולם, אלא העבים באים וטוענים אותם ומביאים אותם כו', והוא שהנביא41 מקלסן מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם. ואז יקויים גם מ"ש והי' הוי' למלך על כל הארץ42, והי' לך הוי' לאור עולם43, ופדויי הוי' ישובון ובאו ציון ברנה44, בביאת משיח צדקנו, ושמחת עולם על ראשם44.
הוסיפו תגובה