התוועדויות תשי"ג

"זה היום תחלת מעשיך": הבריאה מצד עצמה (בכ"ה באלול) היא באופן ד"סוף מעשה במחשבה תחילה", שגם מה שנמשך בראשית ההשתלשלות, במחשבה תחילה, אינו אלא בחינה היותר אחרונה בלבד, סוף מעשה. וע"י עבודת האדם (ר"ה, יום ברוא אדה"ר) נמשך בחי' תחלת מעשיך – התגלות העצמות, דירה בתחתונים.

המשכת בחי' תחלת מעשיך היא ע"י העבודה דר"ה שהיא מצד פנימיות הלב ופנימיות הנשמה, שעי"ז זדונות נעשו לו כזכיות, אתהפכא חשוכא לנהורא – ע"י התגלות מדריגה שלמעלה מגבול ובלי גבול, בחי' היכולת שלמעלה מאור וחושך, שמגיעים אלי' ע"י העבודה שמצד עצם הנשמה.

ע"י המשכת בחי' תחלת מעשיך בנש"י – נמשך גם בסדר השתלשלות, שנמשך בחי' פנימיות האור בכל יצורי עולמים

הקביעות דשמחת־תורה בשמיני־עצרת דוקא, שיש בו ב' פירושים: מלשון עכבה וקליטה, ומלשון מלוכה.

ספירת המלכות חלוקה מכל שאר הספירות, שעל ידם נעשית ההתהוות מאין ליש, וע"י המלכות נעשה ביטול היש אל האין, כי האצלת ספירת המלכות היא באופן של נקודה שאין בה ציור (דלא כנקודת החכמה שיש בה ציור), כמו ספירת הכתר שמתגלה בספירת המלכות, ולכן פועלת ענין הביטול.

ענין המלוכה שבר"ה נמשך בפנימיות בשמע"צ. ומצד מעלת ספירת המלכות גם לגבי חכמה, נמשך תוספת אור בתורה (בחי' חכמה) מבחי' עצמות אוא"ס, וזוהי השמחה דשמח"ת שנקבעה בשמע"צ

כללות ההשתלשלות נחלק לג' המדריגות עולם שנה ונפש (והם נקודה קו שטח). וכמו בעולם קטן זה האדם – נפש היא החיות שבבחינת חי בעצם, עולם הוא החיות כפי שמתלבש בגוף, וחיבורם הוא באופן של רצוא ושוב, שהו"ע שנה. ועד"ז בעולם גדול: נפש היא בחי' נקודת החכמה, שבה כח העצמות, עולם הוא בחי' שטח, כללות הנבראים והאין המהווה אותם, וחיבורם באופן של רצו"ש, שנה.

ג' ענינים הנ"ל בעבודת האדם: נקודה – כוונת המצוות, מחשבה. שטח – קיום המצוות בפועל, מעשה. וקו – חיבורם באופן של רצו"ש ע"י עבודת התפלה, דיבור. ועד"ז בכוונת המצוה – אהבה – גופא: עולם – אהבה שבבחי' מציאות, מצד ההרגש שאלקות טוב לו. נפש – אהבה שאינה בבחי' מציאות, מצד מקור השכל. וחיבורם באופן דרצו"ש – שנה – התפעלות שכלי

ההפרש בין אכילת מזבח לאכילת אדם: אכילת מזבח – הבירור מלמטה למעלה (לאחרי הבירור שמלמעלה למטה) עד לבחי' המלכות, אור השייך לעולמות. ובזה נכלל גם העלי' לבחי' התהו שלמעלה מתיקון, שיש לו שייכות לעולמות, ואינו המשכת אור חדש. ואכילת אדם – המשכת אור חדש שלמעלה מהעולמות.

ב' אופני אכילה הנ"ל הם אכילת חול ואכילת שבת: אכילת חול – עבודת הבירורים, ואכילת שבת – המשכת התענוג, עתיקא קדישא, אור חדש שלמעלה מהעולמות. וזהו גם החילוק שבין אכילת הבינונים, נשמות דבחי' זרע בהמה שעבודתם בדעת תחתון, ביטול היש, לאכילת הצדיקים, נשמות דבחי' זרע אדם שעבודתם בדעת עליון.

פעולת הנשמות – שגם במלאכים יומשך האור שלמעלה מהעולמות, אכילת אדם. וכמו כן פעולת הצדיקים בנש"י שבבחי' זרע בהמה. וזהו"ע "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו"

שרה נחתת וסלקת – בירור הניצוצות, שיתוספו עליהם גרים, שעי"ז נמשכים אורות דתהו שהם אורות מרובים. והנתינת כח לזה – תוספת אות ה' באברהם, אתא קלילא דלית בה מששא, למעלה מגשמיות, שעי"ז נעשה אב המון גוים.

פנימיות וחיצוניות באדם (בנפש ובגוף), בכללות סדר ההשתלשלות, ובענין העבודה. והפעולה בדרגא הכי תחתונה (למטה גם מחיצוניות) היא דוקא ע"י הדרגא היותר נעלית, דכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר.

"שני חיי שרה" – כלל שלמעלה מפרטים, שעי"ז נעשה הבירור דבי"ע, "נחתת וסלקת". וההקדמה לזה – העבודה במדריגות הפרטיות ד"מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים"

גלות נמשל לשינה ועיבור: שינה – העלם הכחות הנעלים, ובפרט כח הראי', שהעינים סגורות – העדר ראיית אלקות, "אין אנו יכולים לראות ולהשתחוות", שאינה דומה שמיעה לראי'; אבל עדיין ישנו ענין של ראי' בחלישות – הרואה בחלום. ולמטה מזה הו"ע העיבור, העדר הראי' לגמרי.

בהגאולה ובזמן הבית – ראיית אלקות בגילוי. בית המקדש הוא לא רק מקום מוכשר לגילוי אלקות, אלא באופן שמקום המקדש מתאחד ומתעצם עם האלקות, וזהו הענין דמקום הארון אינו מן המדה. ועד"ז בנבואה.

גילוי אלקות בבית המקדש – ע"י עבודת הקרבנות, שעי"ז נמשך אורות מרובים דתהו. ומשחרב בית המקדש – ע"י עבודת התפלה, בירור נה"ב. אבל, קרבנות ותפלה הם העלאה למעלה, וכדי שתהי' ההמשכה למטה צ"ל גם גמ"ח. והממוצע ביניהם – תורה, קו האמצעי

הדלקת נר חנוכה – שענינו "עמוד אש לילה" – משתשקע החמה, דלא כנרות המקדש ונרות שבת שהדלקתם מבעוד יום, כשם שעמוד האש הי' בא מבעוד יום.

ביאור הפסוק "ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם" –שדוקא ע"י "ובא השמש", שקיעת שמש הוי', בהירידה לבי"ע, נשלמת הכוונה להיות לו ית' דירה בתחתונים, גילוי העצמות.

ב' אופנים בעבודת ה': העלאה והמשכה – בהתאם לב' הפירושים בפסוק "ארוממך אלקי המלך".

נרות המקדש ונר שבת – ענין ההעלאה, ונר חנוכה – ענין ההמשכה, ולכן מצותה משתשקע החמה, ועד דכליא רגלא דתרמודאי, להאיר את החושך, על פתח ביתו מבחוץ

מעלת הגילוי דלעתיד לבוא (הרי בשמים) לגבי ג"ע (היושבת בגנים) – שבג"ע מאיר אור הממלא, ולעתיד לבוא יאיר אור הסובב, שהוא נעלה יותר באין ערוך, שלכן עלי' זו היא בדרך בריחה (ברח דודי) ודילוג שלא בסדר והדרגה.

חיבור הוי' דלעילא (לפני הצמצום) עם הוי' דלתתא (אור הקו) – ע"י העבודה בד' אותיות שם הוי' בנפש; מעלת העבודה דקיום המצוות (ה' אחרונה) לגבי לימוד התורה (ו') – שההמשכה שע"י המצוות תתגלה לעתיד לבוא.

הגילוי דג"ע הוא הקדמה להגילוי דלעתיד לבוא – שגם הענינים שמצד עצמם הם בגדר העלם (סוכ"ע, ועד להעצמות) נמשכים בגילוי; בג"ע נעשה הזיכוך דמעשה המצוות שנתלבשו בדברים גשמיים, ועי"ז יוכל להאיר הגילוי דלעתיד

אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, כי יהודי מצ"ע אינו יכול לעבור עבירה, "נפש כי תחטא תווהא".

ישראל הוזהרו על השיתוף – כיון ששרשם מפנימיות הרצון, ועד שמושרשים בהעצמות, משא"כ אוה"ע ששרשם מחיצוניות הרצון. ולכן העובר עבירה גרוע יותר מאוה"ע דקרו לי' אלקא דאלקייא, שאינם מצווים על השיתוף.

אופן התלבשות ניצוץ בורא בניצוץ נברא הנקרא יחידה; שורש הנשמות מפנימיות הכלים, ובפרט יחידה ששרשה מאור מחצב הנשמות שהוא לבוש למחצב הספירות.

סיבת העבירה שמצד הרוח שטות, מעשה בהמה – העדר הדעת דנשמות שמבחי' זרע בהמה. והתיקון לזה – שטות דקדושה

ב' פירושים במ"ש "החכם עיניו בראשו": א) ע"ד מארז"ל "איזהו חכם הרואה את הנולד", שעי"ז יהי' ירא חטא, והוא מצד כחות המקיפים שבנפש, "ראשו". ב) "בההוא דשריא על רישי'" – השכינה.

ב' פירושים ב"גולה על ראשה": א) גם בזמן הגלות נקראים בנ"י "מנורת זהב", מצד נקודת היהדות. ב) הגאולה היא ע"י השכינה, "ראשה".

ב' פירושים במארז"ל "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש": א) כובד ראש דשכינה, החסרון דלמעלה, ענין הצמצום, שעי"ז יומשך אור נעלה יותר שלא שייך בו חסרון. ב) כובד ראש דישראל שהם בבחי' "לי ראש", ענין התשובה, שעי"ז יומשך אור נעלה יותר.

"כי תשא את ראש" – היפך הכובד ראש שע"י חטא העגל, ע"י נתינת מחצית השקל, שרומז על בירור נה"ב, ועי"ז נעשה גם תיקון כובד ראש שלמעלה

ב' מדריגות בספירת המלכות – אסתר: (א) בהיותה באצילות, בחי' פנים, (ב) בירידתה לבי"ע – "הסתר אסתר פני ביום ההוא". ועד"ז בנש"י: בחי' ישראל – "וזאת לפנים בישראל" – עצם הנשמה (אהבה דבכל מאדך), ובחי' יעקב, הארת הנשמה (בכל לבבך ובכל נפשך).

בזמן הגלות פנימיות הנשמה היא בהעלם – אני ישנה בגלותא, ומ"מ, "ולבי ער", כיון שישנו כח העצם, כח המס"נ, ועי"ז מתגלה גם אור הנשמה.

"ויהי אומן את הדסה היא אסתר" – שגם במעמד ומצב ד"אסתר" ישנו כח המס"נ, "הדסה" (חנני' מישאל ועזרי' שנקראו הדסים). והכח לזה ע"י התורה – "אומן"

השייכות דפורים ויום הכפורים – ענין הגורל שלמעלה מהשכל והרצון, בחי' בעל הרצון, גילוי אוא"ס שלמעלה מסדר השתלשלות, שמצד זה נעשה ענין התשובה דיוהכ"פ, ובאופן נעלה יותר בפורים.

הקס"ד דהמן – לפי שבדרגא שלמעלה מהשתלשלות הכל שוים, כחשיכה כאורה. וזהו ב' הפירושים ב"אחשורוש" – אחרית וראשית שלו, והושחרו פניהם של ישראל; "חש" מלשון שתיקה – שתיקה שלמעלה מדיבור, ושתיקה שלמטה מדיבור.

והנס דפורים – מצד ענין הבחירה שלמעלה מגורל, שאז גם הגורל הוא כפי כוונת ובחירת העצמות – ואוהב את יעקב דוקא. וענין זה מתגלה ע"י המס"נ שמצד עצם הנשמה

תשרי וניסן – הנהגה טבעית והנהגה נסית, ב' אופני ההנהגות שעל ידם נעשה הכרת אלקות.

תשרי – בחי' המלכות שבנינה מהגבורות, העלם, חסרון האור, וע"י הצדקה נעשה מילוי החסרון, אור ששייך לעולמות. וניסן – בחי' ז"א שרובו חסדים, חסד לעניים ולעשירים, גילוי אור הבל"ג שלמעלה מהעולמות.

החילוק בין תפלה לתורה: תפלה ענינה מילוי החסרון, ותורה ענינה חסד, גילוי האור שלמעלה מהעולמות, ענינו של ניסן, שלכן לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם

ההכנה למ"ת, חיבור עליונים ותחתונים באופן של קביעות – ע"י חיבור אצילות ובי"ע לפי שעה בקריעת ים סוף, בחי' מלכות דאצילות.

חיבור עליונים ותחתונים במ"ת ע"י עבודת הבירורים הקשורה עם נגלה דתורה, והחידוש דלעתיד לבוא – גילוי פנימיות התורה, ובאופן של ראי'. וההכנה לזה – ע"י בקיעת הנהר.

ביאור פרטי החילוקים בין קריעת ים סוף לבקיעת הנהר

בשבעת ימי ההיקף שחוזרים חלילה נכלל גם בחי' הכתר (סוכ"ע) שמאיר בבחי' מלכות, יום השבת. ובחי' שמיני שלמעלה משבת הוא בחי' העצמי שלמעלה גם מסוכ"ע. וזוהי בחינתו של משה – שקילוסו ב"אז".

מעלת משה לגבי האבות, שע"י עבודת האבות נמשך תוספת אור באצילות, ודוקא ע"י משה נמשכה השכינה למטה – מצד בחי' העצמי.

גילוי בחי' שמיני לעתיד לבוא (כינור של שמונה נימין) – ע"י העבודה בזמן הגלות באופן של מס"נ, ודוגמתו במשה – "מאז באתי אל פרעה", שבירת קליפת פרעה בעודו בתקפו ע"י מס"נ

מלך וכהן משמש תחתיו (העלאת מ"ן דהמשמש שעי"ז נמשכת השפעה אליו) – בג' מדריגות: מלכות דא"ק וסדר השתלשלות, בינה וז"א דאצילות, ומלכות דאצילות ובי"ע.

השימוש דכהן ע"י לבושים – ענין הפרסאות, שישנו בכל ג' מדריגות הנ"ל: הפרסא שבין אצילות ולמעלה מאצילות, בין ז"א ובינה, ובין בי"ע לאצילות. וענינם בעבודת האדם: אהבה שבבחי' רעו"ד, אהוי"ר שכליים, ואהוי"ר טבעיים, שאז העבודה היא בקבלת עול, ודוקא עי"ז נעשית ההמשכה בבי"ע, שזוהי תכלית הכוונה.

"ושבתה הארץ" – המשכת גילוי אוא"ס בבחי' המלכות (ארץ), שתהי' בבחי' שביתה ונייחא (שוב), ע"י לבושי התומ"צ

שני הפירושים ב"כתר": מלשון סובב ומקיף, ומלשון שתיקה. ושייכותם זל"ז – שהדרגא היותר נעלית שלא באה בגילוי (שתיקה), היא בבחי' מקיף וסובב.

ג' אופנים בהענין דיצי"מ (ששלימותו במ"ת) בג' החדשים שמתייחסים ליצי"מ: ניסן – כי ברח העם, אתכפיא. אייר – ספה"ע, אתהפכא. וסיון – ביטול במציאות (שתיקה, סובב). ועד"ז בכל יום בעבודת התפלה: ענין ההודאה שבהתחלת התפלה, התבוננות ואהוי"ר בפסוד"ז ברכות ק"ש וק"ש (רצוא), וביטול במציאות שבתפלת שמו"ע ("בעמדם תרפינה כנפיהם"); הביטול במציאות שבשלימות העבודה קשור עם הביטול (אתכפיא) שבהתחלת העבודה.

"ולא תעלה במעלות על מזבחי" – התחלת העבודה לא באופן של עלי' במעלות ומדריגות, מצד ממלא, אלא עלי' בכבש, שלא בסדר והדרגה, מצד סובב; "עלה בכבש ופנה לסובב".

הקדמת נעשה לנשמע הו"ע הביטול והשתיקה, שעי"ז באים לבחי' הכתר, שזהו הגילוי דכתר תורה

דצח"מ שבאדם – אותיות, מדות, שכל ועצם הנפש שלמעלה מהשכל, והשייכות דמדבר (עצם הנפש) לדומם (אותיות) דוקא. ועד"ז בעבודה: מצות אנשים מלומדה, אהוי"ר טבעיים, אהוי"ר שכליים, והביטול לבעל הרצון – שמצד זה נעשה קיום המצוות בקבלת עול (ללא הרגש, ע"ד מצות אנשים מלומדה) דוקא.

השייכות דתורה – הן תושב"כ והן תושבע"פ – לדיבור דוקא, כי במ"ת נמשך (לא רק ההבנה וההשגה שבתורה שהיתה גם קודם מ"ת, אלא) בחי' הדיבור, שקשור עם בחי' מדבר אשר לא ישב אדם שם, אור בלי גבול שלא לפי ערך הנבראים, שעל ידו דוקא נעשה זיכוך הגשמיות

ב' אופני עבודה – בפועל, במדות, בשכל וברעו"ד: א) בהגבלה, שבזה יש אחיזה ללעו"ז, ב) למעלה ממדידה והגבלה, שבזה לא שייך אחיזה ויניקה לחיצונים. ובשרשם בספירות – שאפילו בחיצוניות הכתר שייך אחיזה לחיצונים, משא"כ בפנימיות הכתר שלמעלה לגמרי מהגבלה דעולמות.

עץ הדעת, בירור והבדלה בין טוב לרע, אבל בהגבלה, ולכן אפשר שיסתעף מזה ענין של רע, ולכן צ"ל תחילה הענין דעץ החיים, שלמעלה מהגבלה – היפך הענין דמקושש עצים שהפריד בין עץ החיים לעץ הדעת, שבגלל זה הפריד את היש הנברא ממקורו

ביאור הענין ד"הוי' הוא האלקים" בכל ד' המדריגות "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת": באורות וכלים בעולם האצילות (שמים), בשורש האורות והכלים למעלה מאצילות (ממעל), בעולמות בי"ע (על הארץ), ואפילו בקליפות וסט"א (מתחת); וההוספה ד"אין עוד" – שמצד זה הוי' ואלקים הם (לא רק זקוקים זל"ז, אלא) כולא חד.

החילוק שבין עבודה שע"פ טו"ד שהיא במדידה והגבלה (אלקים), לעבודה שלא ע"פ טו"ד שלמעלה ממדידה והגבלה (הוי'); בירורים ונסיונות. התגלות הענין ד"אין עוד" ע"י עבודת הצדיק ונשיא הדור מצד בחינת היחידה

מסעי בנ"י – כללות העבודה בירידת הנשמה בגוף ובפרט בזמן הגלות – ע"י "ויכתב משה מוצאיהם למסעיהם", ההמשכה מבחי' "מוצאיהם", שרש ועצם הנשמה, מ"ה שבנשמה.

בקשת כנס"י מהקב"ה "זכור הוי' מה הי' לנו וגו'" – אף שלמעלה באצילות הוא בחי' פנים שלא שייך שם ענין השכחה שבחי' אחור, ועד"ז בישראל, ש"פנים בפנים דיבר הוי' עמכם" – כי בירידתם למטה ובזמן הגלות נעשה "הסתר אסתיר פני", שבחי' מ"ה בנשמה הוא בהעלם, ועד שבא בלעו"ז, ועל זה מבקשים "זכור הוי' מ"ה הי' לנו", "הביטה", בבחי' מקיף עכ"פ, "וראה את חרפתנו" – ש"חרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד", ביטול מצב הגלות ש"היתה כאלמנה"

ההתחדשות דמ"ת – שגם הענינים שלמעלה מהשתלשלות (כמרומז בהתחלת התורה באל"ף, "אנכי", בחי' המקיף שלמעלה מהשתלשלות) יומשכו בפנימיות דוקא.

המשכת בחי' אנכי בפנימיות הנפש דכאו"א מישראל, להיות בו שם הוי', לא רק ד' אותיות שם הוי', אלא גם קוצו של יו"ד, בחי' איתן, ובאופן שבחי' איתן יומשך בכל ד' אותיות שם הוי' שבנפש.

אלול ותשרי – ע"י עבודת הנבראים נמשכים הגילויים שלמעלה מעבודת הנבראים, בחי' איתן, "ירח האיתנים"

"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – רק באדם יש הענין דצלם ודמות שלמעלה, שמצד זה ישנם אצלו ב' אופני העבודה דיחו"ע (צלם, צורה עצמית) ויחו"ת (דמות). וכל זה ע"י קיום המצוות, שעי"ז הוא בצלם ודמות שלמעלה. אך מי שחטא ופגם כו' וחסר לו הצלם ודמות שלמעלה – העצה לזה הו"ע הקרבנות, שעל ידם נעשית הכפרה, והיינו לפי ששרש הדצ"ח הוא מתהו, למעלה משרש האדם מתיקון.

ולמעלה מזה – "שאלו להקב"ה כו' יעשה תשובה ויתכפר לו" – שאינו צריך להממוצע דדצ"ח, ואפילו לא להממוצע דתורה, כיון שמצד העצם ישראל הם למעלה מהתורה, והיינו, שמצד מדריגה זו האדם הוא בבחי' קדם.

ולכן נקבע ר"ה ביום ברוא אדה"ר, ונקרא "תחלת מעשיך" – להיותו בבחי' קדם