בס"ד. שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשל"א.

– התוועדות ב, המשך להתוועדות יום שמחת-תורה –

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

א. יום הש"ק זה שייך ליו"ט – הן מצד היותו "אסרו חג", שפירושו בפשטות, שקושרים את החג וכל עניניו ליום שלאחריו (ומצד זה ישנם כמה ענינים ב"אסרו חג" בנוגע להלכה1 ), והן מצד היותו יום השבת שלאחרי היו"ט, שבו עולים כל עניני השבוע, כמ"ש2 "ויכולו השמים והארץ וגו'" – "ויכולו" מלשון כליון, שהו"ע העלי' מלמטה למעלה, וגם מלשון תענוג (כפירוש הצ"צ3 ) – שזהו מ"ש בתפלה "חמדת ימים אותו קראת", וידועה השאלה: היכן מצינו שנקרא "חמדת ימים", אלא הכוונה היא למ"ש "ויכולו גו'", מלשון תענוג4. ומובן, שכאשר ב' ענינים אלו באים ביחד, אזי מודגשת ביותר השייכות להיו"ט.

ב. ובזה ניתוסף עוד יותר כאשר השייכות ליו"ט מתבטאת גם בענין גשמי בפועל ממש – שישנם השיריים של סעודת יו"ט5.

ובהקדים המסופר בירושלמי6 : "רבי יוחנן בצפרא הוה נחת לכנישתא והוה מלקט פירורין ואכל" (שהיו נוהגין לעשות סעודת קידוש החודש בבית הכנסת, ומלקט פירורין מהסעודה של אמש, ואכל אותן .. כדי לחבב ולייקר להמתאספים בחבורת סעודת מצוה זו), והיינו, שמצד חביבות הענין דקידוש החודש, היתה חביבה עליו גם סעודת קידוש החודש, ולכן חיפש את השיריים של סעודה זו.

והגע עצמך: ידועה הפלאת גדלותו של רבי יוחנן, כפי שמצינו בכ"מ בש"ס7. ומובן עד כמה הי' זמנו מחושב כו'. ואעפ"כ, הקדיש זמן, שימת לב וכחות כדי להשיג השיריים של סעודת קידוש החודש. ומזה רואים גודל הענין של שירי סעודת מצוה, וגם, שע"י השיריים נמשך ענינה של סעודה זו גם בזמן שלאח"ז.

ומזה מובן גם בנדו"ד, שע"י השיריים של סעודת יו"ט, ממשיכים את ענינו של היו"ט גם למחרתו.

ובפרט שישנם הן שיירי "כוס של ברכה", והן שיירי הלחם – שיש מעלה מיוחדת בכל אחד מהם:

שיירי כוס של ברכה – יין, ש"אין שמחה אלא ביין"8, ש"משמח אלקים ואנשים"9, וכמ"ש רבינו הזקן בשו"ע10 ש"עכשיו שאין בית המקדש קיים אין יוצאים ידי חובת שמחה אלא ביין", ומשמעות הדברים שזהו חיוב מן התורה; וכיון שיין קשור עם ענין השמחה, הרי זה קשור עם ענינו של היו"ט, ובפרט שמח"ת, שנקרא (בנוסח התפלה שנקבע ע"י אנשי כנסת הגדולה) בשם "זמן שמחתנו".

ושיירי הלחם – שעליו נאמר11 "לחם לבב אנוש יסעד", שקשור יותר עם ענין הגשמיות, משא"כ יין שקשור יותר עם ענין הרוחניות, ענין השמחה, וכפי שמצינו גם בתורה בענין "דגנך ותירושך"12, ש"יין" מורה על רזי תורה13, שמזה מובן ש"יין" קשור עם ענין הרוחניות יותר מאשר "לחם".

ג. ועי"ז שממשיכים את היו"ט לאחריו (באסרו חג וביום הש"ק שלאחרי היו"ט), ממשיכים שמחת היו"ט על כל השנה כולה.

ובפרט שההמשך הוא בזמן של רעוא דרעוין, בסעודה שלישית של שבת, שקשור עם הענין ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"14, עד ל"נחלה בלי מצרים"15.

ועי"ז פורץ הקב"ה את כל הגדרים, ועד לפריצת גדר הגלות, הן הגלות הפנימי והן הגלות החיצוני, ועד ש"עלה הפורץ לפניהם"16, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

* * *

ד. דובר לעיל17 מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר לפני שלושים שנה ("ויהי בשלושים שנה"18 ), בשמח"ת תש"א, בשם רבינו הזקן, אודות דברי הבעש"ט בנוגע לשמח"ת (כפי שכבר נדפסו הדברים בפרטיות בספר השיחות תש"א19 ):

שמח"ת בכלל מאחרים יהודים לקום משינתם. בשבת ויו"ט בכלל מתחיל זמן התפלה מאוחר יותר מאשר בימות החול (כדאיתא בשו"ע20, "משום דבתמיד של ימות החול נאמר בבוקר21, ואצל שבת נאמר וביום השבת22, דמשמע איחור"23 ), ובפרט שמח"ת, ישנים מאוחר יותר, בגלל העייפות מהריקודים בהקפות (הן בשמע"צ ובפרט בשמח"ת, שאז הוא עיקר ההקפות24, כפי שרואים במוחש, וכמ"ש רבינו הזקן בסידורו: "לעשות יום שמיני עצרת ג"כ כמו שמחת תורה .. הקפות כו'"), ולכן מאחרים לבוא לביהכנ"ס.

אבל מלאכים אין להם עבודה זו, וממילא קמים הם בשמח"ת מוקדם כתמיד (כבכל שבת ויו"ט).

ורוצים לומר שירה,

– כידוע פירוש הרב המגיד25 בדברי המשנה26 "כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר", דקאי על מלאכים שעבודתם בשיר כו'.

ולהעיר, שאע"פ שאין זה הפירוש הפשוט במשנה (כפי שכבר עשו מזה רעש כו'27 ), ששם מדובר על בהמות וחיות (מין החי שלמטה ממין המדבר) – הרי מצינו שגם מלאכים נקראים בשם בהמות וחיות, כמ"ש במרכבת יחזקאל (שלמעלה ממרכבת זכרי') "פני ארי' גו' פני שור וגו'" (לא רק "פני אדם")28, ומהם נשתלשלו בהמות וחיות שלמטה; וגם הפירוש הפשוט ד"שיר", דקאי על טבעת, מתאים לפירוש המגיד שקאי על שירת המלאכים, כי גם ענין השירה הוא באופן של עיגול, כמו טבעת29, שהרי כשמסיימים הניגון חוזרים עוד הפעם לתחלתו, וכך הולך ונמשך עד אין סוף30

אבל אינם יכולים לומר שירה ללא נשמות ישראל, כמ"ש31 "ברן יחד כוכבי בוקר", "ישראל המשולים לכוכבים", ורק לאח"ז "ויריעו כל בני אלקים"32, ולכן צריכים להמתין על נש"י.

וכיון שבינתיים אין למלאכים מה לעשות (שהרי מדובר אודות מלאכים שעבודתם היא רק לומר שירה, או בזמן שאין להם שליחות אחרת מלבד אמירת שירה), ואצל מלאכים כל רגע הוא יקר,

– וכפי שסופר פעם33 ששאלו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לאמירת "שלום עליכם" בליל שבת, מדוע מיד לאחרי שאומרים "שלום עליכם מלאכי השרת", "בואכם לשלום" ו"ברכוני לשלום", ממהרים לשלוח אותם ולומר להם "צאתכם לשלום"... [ומה גם שאמירת "שלום עליכם .. צאתכם לשלום" אינה נמשכת זמן רב, שהרי אין מאריכים באמירת שלום עליכם, כיון שע"פ דין צ"ל סעודת שבת בהקדם34 ], דלכאורה, הרי זה זלזול בכבוד המלאכים? והשיב, שאצל מלאכים כל רגע הוא יקר, וכאשר מתעכבים אפילו רגע אחד, הרי זה גם זמן רב, ונחשב לענין גדול –

אזי הולכים לערוך סדר ונקיון בגן-עדן. ולפתע מוצאים שם דברים שאינם יודעים מה הם: "פּאַדמיאָטקעס, פּאַנטאָפל" (סנדלים, נעליים), ומתפלאים על כך ביותר; הם רגילים למצוא בגן עדן ציצית ותפילין, אבל לא "פּאַנטאָפל"...

והלכו לשאול אצל מלאך מיכאל, שרם של ישראל35. והסביר להם, שהם מריקודי בנ"י עם הס"ת בשמח"ת, והתחיל למנותם: אלו מקאַמינקע ואלו ממעזריטש כו'.

וסיים הבעש"ט, שבזה מתגאה מלאך מיכאל על מלאך מט"ט שקושר כתרים לקונו מתפלותיהם של ישראל36 – שהוא, מלאך מיכאל, יעשה כתר משובח יותר מה"פּאַנטאָפל" הקרועים של ריקודי שמח"ת.

ה. בסיפור זה יש כמה דיוקים כו', שמהם יכולים ליקח כמה הוראות וכו'37, אבל כללות הענין הוא – כמובן מהמשך השיחה – שבזה רואים את גודל אהבת ישראל של הבעש"ט, שהפליא את מעלת הריקודים דשמח"ת ע"י בנ"י, כולל גם אנשים פשוטים, שאינם שייכים להשגת התורה, כי אם לריקודים, ועד שזהו ענין נעלה יותר מתפלותיהם של ישראל שבהם קושר מט"ט כתרים לקונו.

ולהעיר, שלכאורה מורה הדבר על גודל אהבת ישראל (לא של הבעש"ט, אלא) של מלאך מיכאל, שעשה זאת כמה שנים וכמה דורות לפני הבעש"ט, ואין זה חידוש של הבעש"ט.

אך הענין הוא – שקודם זמנו של הבעש"ט הי' הענין רק למעלה, ולא הי' בגילוי בעולם, ואילו הבעש"ט גילה זאת בעולם ע"י דיבורו כו' (וכדברי רבינו הזקן38 שהרב המגיד הי' אומר ענינים בדיבור אף שלא היו מבינים, כדי להמשיך הענין בעולם בגילוי), ולכן מורה הדבר על גודל אהבת ישראל של הבעש"ט, שגילה בעולם את גודל מעלת בנ"י, אפילו אנשים פשוטים, שבריקוד והשמחה שלהם עם התורה בשמח"ת מתבטאת חיבתם לתורה (ובהתאם לכך נעשית גם הנהגתם במשך כל השנה).

ולאחרי שהבעש"ט גילה זאת, הרי זה נמשך ע"י רבינו הזקן גם בחב"ד, ואח"כ נמשך גם בחג"ת ולאח"ז גם בנה"י, ועד שנמשך גם לאומות העולם, ופועל אצלם משמעת גדולה יותר כו'39.

* * *

ו. בסיפור הנ"ל יש כמה דיוקים:

א) מדוע נאמר שדוקא בשמח"ת מוצאים המלאכים בג"ע נעליים וסנדלים – הרי ענין השמחה ישנו לא רק בשמח"ת, אלא גם בשאר ימים טובים?

ב) מהו הדיוק שהמלאכים רגילים למצוא בג"ע ציצית ותפילין דוקא?

ואם הכוונה להביא דוגמא מענינים גשמיים (בדוגמת נעליים) שנמצאים בג"ע – אינו מובן: מהו החילוק והעילוי בכך שמוצאים בג"ע ציצית ותפילין יותר ממה שמוצאים שם נעליים – דממה-נפשך: אם הכוונה לרוחניות שבמצוה – לא נוגע ציצית ותפילין דוקא, שהרי ענין זה ישנו גם בשאר המצוות; ואם הכוונה לגשמיות של ציצית ותפילין, שיכולים להיות גם בג"ע – מהו הפלא בנוגע לנעליים בג"ע יותר מאשר בנוגע לציצית ותפילין?!

ז. וכיון שמשתדלים לקשר כל דבר עם ענינים שהזמן גרמא – יש לקשר ענין זה עם מ"ש בקאַפּיטל תהלים שמדברים אודותיו לאחרונה40 :

"למה רגשו גוים ולאומים יהגו גו'"41, ובהמשך הכתוב נאמר42 "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו" – שיש ב' פירושים ב"מוסרותימו" ו"עבותימו": (א) שקאי על תפילין של יד ותפילין של ראש43, (ב) שקאי על ציצית ותפילין44.

וגם כאן צריך ביאור: מדוע נקט ציצית ותפילין דוקא?

ח. ויש לבאר מה שנקט דוקא ציצית ותפילין שמוצאים המלאכים בג"ע:

בסיפור הנ"ל מבואר, שבנעליים וסנדלים שמוצאים בג"ע, מתגאה מלאך מיכאל על מלאך מט"ט שקושר כתרים לקונו מתפלותיהם של ישראל.

ולכן, בהתאם לנעליים וסנדלים, נקט ענין גשמי ששייך לתפלה (שהיא עצמה ענין רוחני, כמארז"ל45 "איזו היא עבודה שהיא בלב .. זו תפלה") – ציצית ותפילין, ששייכים לתפלה, כמבואר בשו"ע46, וכן באגה"ק הידועה של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע47.

ט. אבל יש חילוק בין נעליים וסנדלים לציצית ותפילין:

ציצית ותפילין – עם היותם דברים גשמיים, הרי הם נעשים חפץ של מצוה; משא"כ נעליים וסנדלים, הם עניני הרשות, אלא שיש להם שייכות למצוה – הכשר והכנה למצוה, אבל גם לאח"ז נשארים הם עניני הרשות, ולא חפץ של מצוה.

ולכן התפלאו המלאכים למצוא בג"ע נעליים וסנדלים:

בשלמא ציצית ותפילין – עם היותם דברים גשמיים, כיון שנעשים חפץ של מצוה, יכולים להמצא בג"ע; אבל נעליים וסנדלים, שנשארים דברי הרשות – איך מגיעים לג"ע?! – ג"ע הוא מקום שבו מאיר אלקות בגלוי (אם באופן של ידיעת המציאות, או כפי שמבואר לפעמים שאפילו מהות אלקות מאיר בגלוי בג"ע48 ), וא"כ, איך מגיע שם דבר גשמי?! – בשלמא גשמיות שנעשה מצוה, כמו ציצית ותפילין, הרי זה מובן; אבל גשמיות שנשאר דבר הרשות – איך נמצא בג"ע?! אם הוא בג"ע, אינו יכול להיות דבר הרשות.

י. ואכן זהו החידוש – שבנ"י יכולים לפעול שימצאו בג"ע גם נעליים וסנדלים שנשארים דברי הרשות.

וזוהי גם השייכות של נעלים וסנדלים להקפות דוקא – שהרי גם הקפות הו"ע של רשות, כמבואר בלקו"ת49 החילוק בין ניסוך היין שהוא מן התורה, ניסוך המים שהוא הלכה למשה מסיני [וכבר נתבאר הענין באחרונים50 – דלכאורה אינו מובן: בנוגע לגדר של הלכה למשה מסיני כותב הרמב"ם51 שזהו דבר ש"אין לו רמז במקרא", ואילו ניסוך המים נרמז במקרא בשינויי הלשונות בנוגע ליום השני, יום הששי ויום השביעי52 ], ואילו הקפות "אינו אלא מנהג", כמו ענין של רשות.

אך מצד זה גופא יש בהקפות עילוי גדול יותר – ע"ד המבואר בענין "תפלת ערבית רשות"53, "שהוא מפני שהמשכה זו היא ממקום עליון מאד עד שאין אתעדל"ת מגעת שם כ"כ, לכן הוא רשות, שאינו חובה ממש כו'"49.

ובזה גופא – הנה נעליים וסנדלים שהם רק מסובב כו' מענין ההקפות, הם ענין של רשות עוד יותר מאשר עצם ענין ההקפות.

יא. וענין זה הוא נעלה יותר מהכתר שקושר מט"ט לקונו מתפלותיהם של ישראל:

תפלה היא ענין רוחני, ועל ידה פועלים רצון חדש (כמבואר בכ"מ54 בפירוש "יהי רצון"), שזוהי המשכה שהיא למעלה מהשרש ומקור כו'; ואילו נעליים וסנדלים גשמיים שבהם רוקדים בשמח"ת – הרי זה ענין הקשור עם העצם של יהודי, שלוקח את העצם דלמעלה, שהו"ע נעלה יותר גם מהרצון חדש שנעשה ע"י התפלה.

ולהעיר, שגם בכתר יש אבן טובה שמצד עצמה היא דבר גשמי וענין של רשות כו', אבל, לאחרי שקובעים אותה בכתר, הרי היא חלק מהכתר; משא"כ נעליים וסנדלים – גם לאחרי הריקודים נשארים הם דברי הרשות שקשורים עם עוה"ז, ועד שניכר שאלו מקאַמינקע ואלו ממעזריטש כו', ואעפ"כ פועלים שימצאו בג"ע.

יב. וזוהי הוראה לכאו"א מישראל – שיש בכחו וביכלתו ליקח עניני העולם, עניני הרשות, ולעשות מהם ענין שנמצא בג"ע.

וגם כשמדובר אודות נעל וסנדל שאינו אלא לבוש הרגל, שהוא החלק היותר תחתון שבגוף, וברגל גופא – לא החלק העליון אלא החלק התחתון, העקב שברגל, שיש בו חיות מועט ביותר55, אפילו פחות מאשר באצבע הקטנה, הנה גם ממנו יכולים לעשות ענין שימצא בג"ע.

ועד שנעשה ענין נעלה יותר מהכתר שקושר מט"ט לקונו מתפלותיהם של ישראל – כיון שיהודי מכניס בזה את כל עצמותו, עד לפשיטות הנשמה, ועי"ז לוקח את הפשיטות שלמעלה39.

* * *

יג. בהמשך להמדובר אודות הנעליים והסנדלים של ריקודי שמח"ת – הנה כאן המקום להביע יישר-כח לאלו שהלכו ברגליהם לשמח יהודים בשמח"ת.

ובהקדמה – שבדרך כלל הסדר הוא להביע "יישר-כח" בהתוועדות של שמח"ת, והרי התוועדות זו היא המשך להתוועדות של שמח"ת. ובפרט שהתוועדות זו נערכת ביום הש"ק, שבו מתעלים כל הענינים מכמו שהיו בששת ימי השבוע, כולל גם הימים טובים שבהם, ומזה מובן שע"י ההתוועדות ביום הש"ק ניתוסף עילוי בהתוועדות של שמח"ת, כך, שנשלמת ומתמלאת גם הבעת היישר-כח, וביתר שאת כו'.

וכאמור לעיל, שאע"פ שהנעליים והסנדלים שרקדו עמהם בשמח"ת נשארים דברי הרשות, הנה מקומם הוא בג"ע, וכן הוא גם בנוגע לנעליים והסנדלים שהלכו עמהם כדי לשמח יהודים בשמח"ת, ומה גם שחלק גדול מהם יצאו בריקוד כפשוטו.

ואשרי חלקם בזה ובבא,

– אלא שעכשיו לא נוגע ה"בבא", שזהו ענין בפני עצמו שיהי' אצלם בעתיד, אבל מה שנוגע עכשיו הוא ה"בזה" –

ולכל לראש, בנוגע ללימוד התורה – שהרי אע"פ שמצות היום דשמח"ת היא בריקודים56, הרי אי אפשר לצאת י"ח בריקוד בלבד, אלא לאח"ז צ"ל גם לימוד התורה באופן של יגיעה – שיצליחו בלימוד התורה באופן מופלג, למעלה מכל הענינים הארציים (שזהו ענין הריקוד, שעל ידו מתרוממים מן הארץ – מכל הענינים הארציים), ויומשך גם בקיום המצוות שקשור עם לימוד התורה, שהרי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"57, ועד שיומשך גם בעבודה ד"בכל דרכיך דעהו"58,

והעיקר – להיות מונחים בתורה, עד שגם ה"עקב" יהי' "תורני" ("אַ תורה פּיאַטע") (ע"ד מ"ש59 "עקב אשר שמע אברהם בקולי", שגם ה"עקב" הי' במעמד ומצב ש"שמע"60 ), וגם הנעליים והסנדלים יהיו שייכים לג"ע, ועד לאופן שהמלאכים יפליאו זאת!

וכיון שפעלו על הזולת – תפעל יגיעתם בתורה הרבה יותר, כמבואר בתו"א בתחלתו61 בענין "צדקה תרומם גוי"62, שע"י הצדקה (כולל גם צדקה ל"עני בדעת"63, ששמח"ת לא פועל עליו, וצריך לשמחו) "נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה", וכפי שמבאר הצ"צ64 שאין זה לשון גוזמא, אלא כפשוטו בפועל; אלא שזהו רק ענין של "זַכוּת", שמוחו ולבו נעשים זכים באופן שכאשר ילמד בפועל אזי יצליח אלף פעמים ככה, שדבר שהי' צריך להתייגע עליו אלף שעות, יוכל להבינו בשעה אחת, אבל שעה אחת זו עליו ללמוד מתוך יגיעה, כדברי הגמרא65 : "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין",

– כמבואר בקונטרס ומעין66, ש"אפילו כלי שכלו רחבים וקלים להבין (ו"הרוח שטות מסיתו, למה לך לייגע עצמך ולהטריח כ"כ את שכלך בעסק התורה, הלא כלי שכלך רחבים, וכמה שתעסוק מספיק לך"), מ"מ צריך עסק ויגיעה .. ואם כלי שכלו באמת רחבים וקלים, אם הי' עוסק הרבה, הי' בא למדרי' היותר נעלה כו'" –

ולא להסתפק בשעה אחת, אלא ללמוד בשופי – לא רק שעה אחת אלא אלף שעות, שאז יהי' לו אלף פעמים אלף.

(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) אין הכוונה להטיל אימה... שמחר בבוקר יצטרכו להתיישב מיד ללמוד אלף שעות ללא הפסק!... אלא הכוונה שיאמרו עתה "לחיים", ויקבלו החלטות טובות בענין זה, וכיון שזוהי החלטה שמתקבלת במעמד עשיריות מישראל, מתוך סעודת יו"ט, ובעת רצון, בזמן רעוא דרעוין וכו' וכו' – בודאי תבוא לידי פועל, ומתוך שמחה וטוב לבב, כך, שגם היגיעה תהי' מתוך שמחה, ובמילא תהי' יגיעה נעימה.

וכל זה יומשך בעבודה ד"ויעקב הלך לדרכו"67, ובאופן שב"דרך" זו יוכלל גם הענין ד"ואהבת לרעך כמוך"68, ע"י הפעולה על הזולת, ועד להענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", ונשמע בשורות טובות מפעולות אלו במשך כל השנה כולה.

* * *

יד. דובר לעיל (סי"ב) אודות ענין המעשה הקשור עם לבוש האדם, ולאו דוקא לבוש עליון, אלא אפילו לבוש של הדרגא התחתונה שברגל; וכמו"כ ישנו גם ענין הדיבור, שעל ידו בא הענין למטה יותר כו'.

ובענין זה מצינו במדרש69 : "מעשה ברבי עקיבא שקראו החזן ברבים לקרות בס"ת בצבור ולא רצה לעלות .. אמר .. לא סדרתי אותה פרשה שנים שלשה פעמים, שאין אדם רשאי לומר דברי תורה לפני הצבור עד שיפשוט אותו ב' ג' פעמים בינו לבין עצמו, שכן מצינו בהקב"ה .. (ש)התורה גלוי' לפניו .. וכשבא ליתן אותה לישראל, כתיב70 בו אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ואחרי כן ויאמר לאדם וגו'", ש"אמרה (ב'71 ) ד' פעמים בינו לבין עצמו עד שלא אמרה לישראל"72.

ועד"ז סיפר לי כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע73 :

כ"ק אדנ"ע הי' עולה למפטיר בכל שבת. אבל היו זמנים שהי' בנסיעות, ולא רצה שידעו מי הוא, ועד שלפעמים הי' אומר לכ"ק מו"ח אדמו"ר (שנסע עמו) שיציג את עצמו בתור ה"רבינער", ואילו הוא (כ"ק אדנ"ע) יהי' ה"סוחר",

– ולהוסיף בתור מאמר המוסגר, שבהזדמנות אחרת סיפר74, שפעם הגיעו לעיר אחת בדייטשלאַנד, וכיון שהיו אז שנים כתיקונם בנוגע למצב היהדות, חלקו כבוד גדול ל"רבינער", כלומר, לכ"ק מו"ח אדמו"ר, להושיבו בראש וכו', ואילו ה"סוחר", כ"ק אדנ"ע, ישב בצד בין הקהל. ואמר לי כ"ק מו"ח אדמו"ר: תאר לעצמך, מענדל, איך הרגשתי אז, שאני ה"רבינער" שיושב בראש, ואאמו"ר הוא ה"סוחר" שיושב בצד... וכאשר אאמו"ר הבחין בכך, בראותו שנשתנה גוון פני, הסב את פניו אל הקיר, כדי שלא לראות אותי... –

ובא' מנסיעות אלו שלא רצה שידעו מי הוא, הנה בבואו לביהכנ"ס – בשבת75 או ביום התענית – אירע שהשמש או הגבאי כיוון וקרא את אדנ"ע למפטיר.

בודאי הי' כ"ק אדנ"ע יכול לומר מפטיר ללא הכנות, ובפרט שהי' זה לאחרי כמה שנות נשיאות שבהם הי' עולה למפטיר בכל שבת. ואעפ"כ, ביקש שהות לכמה רגעים, ונכנס לחדר צדדי ועבר על המפטיר, ורק אז עלה לתורה.

ומכאן רואים עד כמה נוגע הענין ד"אמרה ד"פ בינו לבין עצמו", שבגלל זה ביקש אדנ"ע שהות של כמה רגעים מבלי להתחשב בטירחא דציבורא, ובכבוד הס"ת (אף שהיתה מכוסה כו').

ובכן: כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר לי סיפור הנ"ל, לא ידעתי מהי כוונתו בספרו זאת לי, ורק עכשיו תפסתי הכוונה בזה – בקשר לענין שנאמר בהתוועדות קודמת ללא הקדמת העיון הראוי, ולכן מוכרחני לומר ש"דברים שאמרתי לכם טעות הם בידי"76, כדלקמן.

טו. דובר לעיל77 אודות דברי המשנה78 בנוגע לשמחת בית השואבה: "במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול", ובגמרא79 : "מאי תיקון גדול .. כאותה ששנינו80 חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה", ונתבאר, שמטעם זה היתה שמחת בית השואבה מתחילה במוצאי יו"ט, ולא היתה דוחה שבת ויו"ט – כיון שבשבת ויו"ט לא היו יכולים לבנות הגזוזטרא כו'.

ובכן: ענין זה מצינו בנוגע להקהל – "פרשת המלך כיצד מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית עושין לו בימה של עץ בעזרה וכו'"81, והיינו, שאף שבכתוב82 נאמר "במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל גו'", שמשמעותו "מאתחלתא דמועד"83, מ"מ, היו עושים זאת במוצאי יום טוב הראשון, אבל "ביו"ט לא, שאין תיקון הבימה דוחה לא את השבת ולא יו"ט, ומאתמול נמי לא עבדינן לה, דדחקא לה עזרה. והאי טעמא מפרש בגמ' ירושלמי במס' מגילה84 דקתני הקהל מאחרין כשחל להיות בשבת, וקאמר מפני הבימה, ונעבדה מאתמול, דחקא לה עזרה"85. וזה הי' היסוד לומר עד"ז גם בנוגע לדחיית שמחת בית השואבה למוצאי יו"ט הראשון, בגלל הצורך לבנות הגזוזטרא.

אבל, כשמעיינים בפנים, רואים שאינו כן:

איתא במשנה86 "החליל של בית השואבה שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב", והיינו, שהסיבה לכך ששמחת בית השואבה אינה דוחה שבת ויו"ט היא בגלל החליל (וכלי שיר), וכמ"ש הרמב"ם87 "והיאך היתה שמחה זו, החליל מכה וכו', ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב".

ואין זה בגלל ה"תיקון גדול" דעשיית הגזוזטרא – שהרי מפורש ברמב"ם88 ש"ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה וכו'".

אך עדיין אינו מובן מ"ש הרמב"ם ש"ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים כו'" – הרי מפורש במשנה ש"במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול", ש"הקיפוה גזוזטרא והתקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה"?!

והביאור בזה89 :

בנוגע להקהל – כותב הרמב"ם90 : "יום הקהל שחל להיות בשבת מאחרין אותו לאחר השבת מפני תקיעת החצוצרות .. שאינן דוחין את השבת". והשיג עליו הראב"ד: "ופי' בירושלמי מפני הבימה שבעזרה, ויעשו אותה מערב יו"ט, שלא לדחוק את העזרה כו'". ויש לומר, שהרמב"ם סובר שאם מפני הבימה שבעזרה, היו יכולים לעשותה מערב יו"ט מחוץ לעזרה, ולהביאה לעזרה רק למחרת (כדי שלא לדחוק את העזרה). ועכצ"ל שדחיית הקהל היא (לא מפני הבימה שבעזרה, אלא) מפני תקיעת החצוצרות.

ועד"ז סובר הרמב"ם בנוגע לתיקון מקום לנשים לשמחת בית השואבה ע"י הגזוזטרא – שהיו יכולים לעשות זאת מערב יו"ט, ובמכ"ש וק"ו מהבימה דהקהל, שכדי שלא לדחוק את העזרה היו צריכים לעשותה במקום אחר ולהביאה לעזרה למחרת, משא"כ הגזוזטרא, שעשייתה היתה באופן ש"נתנו זיזין בכתלים בולטין מן הכותל סביב סביב .. ומסדרין שם גזוזטראות לווחין כו'"91, כך, שלא היתה גורמת דוחק בעזרה, כיון שלא תפסה מקום מקרקע העזרה, הרי היו יכולים לעשותה מלכתחילה בעזרה.

ולכן כתב הרמב"ם שאכן "ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים כו'", ולא במוצאי יו"ט – כיון שאין צורך לעשות מלאכה בחול המועד, בה בשעה שיכולים לעשות זאת מערב יו"ט, כיון שאין זה גורם דוחק העזרה.

ומ"ש במשנה "במוצאי יום טוב הראשון של חג כו'" – הרי זה קאי על כללות המאורע דשמחת בית השואבה המבואר בארוכה במשנה: "מנורות של זהב היו שם וכו'", ובהקדמה לזה נזכר גם שלצורך שמחת בית השואבה היו "מתקנין שם תיקון גדול", אבל אין הכוונה שתיקון זה הי' נעשה במוצאי יו"ט.

ועפ"ז מובן שאין מקום לכל אריכות הדברים בהתוועדות הנ"ל, ששמחת בית השואבה התחילה במוצאי יו"ט בגלל הצורך לבנות הגזוזטרא.

ובנוגע לפועל, רואים מכאן גודל ההכרח לקיים הוראת התורה שלא לסמוך על הזכרון, או על ק"ו וגז"ש וכו'; טוב יותר – הן בנוגע לעצמו והן בנוגע להזולת – לעיין תחילה במקור הדברים כו', ושלום על ישראל.

* * *

טז. ביאור ההוראה מפירוש רש"י על הפסוק92 "בראשית ברא וגו'", "אמר רבי יצחק לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם93, שהיא מצוה94 ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים95, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו .. נטלה מהם ונתנה לנו",

– שנוסף על כללות העבודה דקיום התומ"צ עצמם [שזהו ענינה של ארץ ישראל ברוחניות: "ארץ" – "שרצתה לעשות רצון קונה"96 ; "ישראל"97 – "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"98 ], צריך להיות גם כיבוש ארץ ישראל, לכבוש הענינים הארציים שב(חלקו99 ב)עולם ולעשות מהם "ארץ ישראל", כולל גם עי"ז ש"גוזל" מהזמנים הקבועים לאכילה ושתי' ושינה100 כו' – ללימוד התורה וקיום המצוות.

ואף שגם עניני הגוף והעולם הם "כליו" של הקב"ה שנבראו על ידו, וא"כ, יש מקום לטענת המרגלים ש"אפילו101 בעה"ב אינו יכול להוציא כליו"102, ולכן, קיום התומ"צ צ"ל רק ב"מדבר", כשנמצאים במעמד ומצב103 שלא עוסקים בענינים גשמיים104, אבל אי אפשר לכבוש ולבטל את הענינים הגשמיים שבהם צריכים להתנהג ע"פ דרכי הטבע105 – הנה המענה על זה: "כח106 מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", שהכוונה והתכלית ("כח") של "מעשיו"107 היא שבנ"י יהפכו אותם לקדושה108

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס109 בלקו"ש ח"י בתחלתו.

יז. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ובאופן כזה היא התחלת הכניסה של יהודי לחיים חדשים בעולם חדש, בידעו שזהו עולם שיש בו שמים וארץ וכל צבאם, אבל, לכל לראש צריך לפעול בו ענין האור – "ויהי אור"110.

ולהעיר, שאין זה אותו אור ש"ויאמר אלקים יהי אור"110, וכפי שמבאר הבעש"ט111 הטעם שבכל עניני הבריאה נאמר "ויאמר אלקים גו' ויהי כן"112, ואילו בבריאת האור נאמר "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור" (ולא "ויהי כן"), כיון שזהו אור אחר כו'. ועד"ז בנוגע לפעולתו של יהודי להאיר בעולם, שאין זה אותו האור כפי שהוא למעלה. אבל אעפ"כ, עליו לפעול בעולם ענין האור, ובאופן שזוהי פעולתו הראשונה בעולם.

וענין זה נעשה ע"י התורה – "תורה אור"113, והיינו, שקובע עתים ללימוד התורה הן ביום והן בלילה (כהפס"ד בהלכות ת"ת114 ), ועי"ז פועל ב"ויהי ערב ויהי בוקר" שיהי' "יום אחד"115, שיהי' הקב"ה "יחיד בעולמו"116, "הוי' אחד ושמו אחד"117.

ובכחו של כל אחד מישראל לפעול זאת, ובפרט בבואו משמע"צ ושמח"ת, שבהם יכולים לשאוב אוצרות בדליים וחביות כו' (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר118 בנוגע לניצול כל רגע ממ"ח השעות של שמע"צ ושמח"ת), אלא שלאח"ז צריכים לנצל זאת בעבודה ד"ויעקב הלך לדרכו", בשמחה וטוב לבב, ובהצלחה מופלגה.

* * *

יח. לאחרי הבריאה דיום ראשון, "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור" – באים לבריאה דיום שני (שהרי "כל יומא ויומא עביד עבידתי'"119 ): "ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל .. בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע"120.

והענין בזה:

לאחרי "יום אחד", "שהי' הקב"ה יחיד בעולמו" – הרי הכוונה היא לירד לעולם ולעסוק בענינים גשמיים, עניני הגוף וכו'.

והנה, כשיורדים לעולם צריך לדעת מראש שאין זה מעמד ומצב ש"אלקות בפשיטות"121 כפי שהי' בהתחלת הבריאה – במכ"ש מזה שגם ביום הראשון היתה בריאת האור בפועל ("ויהי אור") באופן אחר מכמו ש"ויאמר אלקים יהי אור", שלכן לא נאמר "ויהי כן", כתורת הבעש"ט הנ"ל (סי"ז).

ולהעיר, שענין זה מרומז גם בנגלה דתורה (כמו כל הענינים שבפנימיות התורה122 ):

איתא במדרש123 : "ה' פעמים כתיב כאן אורה, כנגד חמשה חומשי תורה, ויאמר אלהים יהי אור, כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו, ויהי אור, כנגד ספר ואלה שמות, שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה וכו'".

ומזה מובן, שהאור ד"ויהי אור", שהוא כנגד ספר שמות, הוא בדרגא נמוכה יותר מה"אור" ד"יהי אור", שכנגד ספר בראשית – בדוגמת החילוק שבין ספר בראשית לספר שמות, שבספר בראשית מדובר אודות האבות, שהיו בבחינת "מרכבה" לאלקות124, ולכן נקרא "ספר הישר"125, "זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים"126 ; ואילו בספר שמות מדובר אודות הגלות של בנ"י אצל פרעה מלך מצרים כו'.

– בסוף ספר בראשית מוזכר אמנם אודות פרעה מלך מצרים, אבל שם מדובר אודות דברי פרעה ליוסף "בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים"127, או אודות פרעה כפי שמתברך ע"י יעקב128 ; משא"כ בספר שמות מדובר אודות פרעה כפי שמשעבד את בנ"י בגלות כו'. ואף שבהמשך ספר שמות מדובר אודות יצי"מ, עשיית המשכן וכו' – הרי לפנ"ז ישנו הענין ד"הבאים מצרימה"129, עם כל הרפתקאות הגלות כו'.

ונמצא, שהאור שנברא בפועל, "ויהי אור", שייך בעיקר ליום שני, שאז נמצאים במעמד ומצב שיש שייכות לעניני העולם כו' (ולא כמו ביום ראשון, "שהי' הקב"ה יחיד בעולמו", אלקות בלבד), ואעפ"כ צריך להיות ענין האור, ובלשון הכתוב130 : "הוי' אורי", כדי לידע כיצד להתנהג בעולם ע"פ רצונו של הקב"ה. – אמנם אין זה אותו האור כמו בעולם האצילות, אבל אעפ"כ ישנו ענין של אור, שהרי ברור הדבר שהקב"ה לא יניח לתעות ("בלאָנדזשען")...

וכיון שמתחילים לעסוק בעניני העולם, עניני הגוף וכו', הנה העבודה הראשונה היא – להבדיל בין המים אשר מעל לרקיע, מים עליונים, ובין המים אשר מתחת לרקיע, מים תחתונים, כדלקמן.

יט. וביאור הענין:

ענין המים – שעל ידם נעשית הצמיחה, שהרי המים מצמיחים כל מיני תענוג131, ועי"ז נעשה קיום העולם, שכן, מין החי זקוק למין הצומח לצורך קיומו, ומין המדבר זקוק לצומח וחי – שהם כל הענינים הדרושים לקיום הגוף, כיון שחיבור הנשמה והגוף נעשה ע"י ענין האכילה, החל מאכילת לחם, שכולל גם "כל דבר מאכל (סעודה132 ) קרוי לחם, כמו עבד133 לחם רב"134, וכפי שהובאה ראי' לדבר ממ"ש135 "כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם", שהכוונה בזה היא לכללות הסעודה.

אמנם, בענין זה דרושה ההבדלה בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מתחת לרקיע, היינו, בין הענינים הדרושים לנפש האלקית לענינים הדרושים לנפש הבהמית.

– אין הכוונה שיש שתי רשויות ח"ו, אלא שכן הוא אופן הבריאה ע"י הקב"ה, שיש ענינים ששייכים לנפש האלקית, ויש ענינים ששייכים לנפש הבהמית.

וכאשר ישנה הבדלה זו, והיינו, שיודע שלא צריך להדר בענינים השייכים לנפש הבהמית, כמו אכילה ושתי' וכו' – אזי יכולה להיות הנהגתו באופן ש"בשמים ממעל ועל הארץ מתחת"136, כמבואר בספרי מוסר137 שאצל אדם הראוי לשמו – שנקרא בשם אדם ע"ש "אדמה לעליון"138 – הנה עניני "שמים" צריכים להיות "ממעל", לידע שהם למעלה ממנו, ולכן צריך לשאוף להתעלות ולהגיע אליהם כו', ואילו עניני ארץ צריכים להיות "מתחת", לידע שהם למטה ממנו כו'.

וכאשר נמצא במעמד ומצב ד"בשמים ממעל", אזי לא איכפת לו מה שנעשה "בארץ מתחת" – שהשטיח אינו "מקיר אל קיר", והמטבח לא מספיק מודרני ("האָליוואוּד קיטשען")139, וה"מרצפות" אינם מסוג מיוחד כו', וביכלתו להיות "שמח בחלקו"140 [לא בעניני שמים, שהרי אדרבה: בהם צריך להיות בתנועה ד"צמאה נפשי לאלקים"141, אלא] בעניני ארץ, ולחיות חיים נורמליים, ולגדל את ילדיו לתורה לחופה ולמעשים טובים, וגם זוכה לשם טוב כו'.

כ. ובענין זה יש ללמוד מתנאים ואמוראים (ובמילא מתבטלת הטענה שלהיותו "בן מלך" ועד ל"מלך" (שהרי "כל ישראל בני מלכים הם"142, ויתירה מזה, כמ"ש בתקו"ז143 שהם "מלכים") אינו יכול ללמוד ממי שיהי'... שהרי הלימוד הוא מתנאים ואמוראים):

חז"ל מספרים144 שאצל רבי עקיבא היתה עניות מבהילה, עד ש"כלו כל הקיצין"... ואעפ"כ, כאשר פעם בא אליו אליהו – כפי שנדמה לעני – וביקש ממנו מעט תבן, שמח ר"ע לראות שבענין זה נחשב לעשיר, שיש לו מספיק תבן כדי להשאיל למישהו אחר!...

ובכן: הן אמת שאין זה סדר עבור אנשים כערכנו, וכמ"ש145 "רֵאש (דלות) גו' אל תתן לי", אלא יהודי צריך להיות עשיר כפשוטו146, בדולרים... אבל צריך לדעת מה לעשות עם הדולרים!...

בודאי צריכה להיות אכילה ושתי' כו', ובפרט בבואנו משמע"צ שבו מתחילים לומר "מוריד הגשם", שמלבד הפירוש ע"פ קבלה147 שירידת גשמים קשור עם יחוד זו"נ, ולמעלה יותר: יחוד חו"ב וכו', ישנו גם פירוש המילות כפשוטו שקאי על ענין הגשמים כפי שהוא בגשמיות148 ; אבל הגישה הכללית צריכה להיות מתוך החלטה ברורה שישנו "רקיע המבדיל", וצריך לדעת מה הם הענינים ש"מעל לרקיע" ומה הם הענינים ש"מתחת לרקיע".

כא. ואז יכולים לבוא לבריאה של יום שלישי – "תדשא הארץ גו'"149, שבזה מתגלה כח האין סוף (כמבואר באגה"ק סוף ס"כ), וענין זה קשור גם עם מ"ש150 "וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת וגו'", מתוך הרחבה, שמחה וטוב לבב, ועד שבאים לענין ד"יוסף ה' לי בן אחר"151, כפירוש הצ"צ152 שמ"אחר" עושים "בן".

כב. ועוד ענין בנוגע להבדלה שבין מים עליונים למים תחתונים:

אמרו רז"ל153 "מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קמי מלכא", והיינו, שענין ההבדלה הוא באופן שאצל מים תחתונים צריך להיות רגש של תשוקה להיות יחד עם הקב"ה, עד כדי כך שבוכים על שייכותם למים תחתונים... וע"י בכי' זו מתעלים גם המים התחתונים.

ועל זה באה הנחמה – ש"הובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח (כמ"ש154 "על כל קרבנך תקריב מלח") וניסוך המים בחג".

וענין זה פועל שמחה גדולה ומופלגה ביותר – שהרי בנוגע לניסוך המים נאמר155 "ושאבתם מים בששון", ועד ש"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"78, והיינו, שזהו תנאי בנוגע לכל עניני שמחה, שלא יכול להיות ענין של שמחה אא"כ "ראה שמחת בית השואבה".

ועד שזוכים לקיום היעוד156 "שמחת עולם על ראשם", כך, שישארו בעולם רק עניני שמחה, כפי שיהי' כאשר "יעלה הפורץ לפנינו"16, בקרוב ממש.

* * *

כג. בהמשך להמדובר לעיל157 אודות הקישור והשייכות של סיום והתחלת תושב"כ ("מתכיפין התחלה להשלמה"158 ) עם פירוש רש"י, שהסיום הוא בענין שבירת הלוחות159 (שעי"ז ניתוסף העילוי דלוחות שניות, שקשור עם העילוי דבעלי תשובה), וההתחלה היא בענין "לתת להם נחלת גוים" (בירור העולם) – יש להוסיף ולבאר ההוראה מזה לכאו"א מישראל בעבודתו לקונו, שזוהי תכלית בריאתו, "אני נבראתי לשמש את קוני"160.

ונקודת הדברים, שכללות הענין דלוחות אחרונות שבאים לאחרי שבירת לוחות ראשונות161 (סיום התורה), ולאח"ז בירור העולם (התחלת התורה), ישנו גם בפרטיות בעבודת כאו"א מישראל, כדלקמן.

כד. ולכל לראש – בנוגע לכללות חיי האדם:

במשך תשעה ירחי לידה נמצא הולד במעמד של "אורה זו תורה"162, ללא שייכות לעניני פסולת כו' – שהרי "נר דלוק לו על ראשו .. ומלמדין אותו כל התורה כולה"163 (שזהו ע"ד ובדוגמת לוחות ראשונות).

ולאחרי כן, "כיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה"163 – שנעשה אצלו מעמד ומצב שהוא בדוגמת שבירת הלוחות, ומה גם שמצד לוחות ראשונות לא שייך כללות ענין השכחה בתורה164.

אמנם, גם לאחרי שבא לאויר העולם, הנה במשך שנות הילדות לא שייך אצלו (כ"כ) הענין של עבודת הבירורים, להיותו סמוך על שולחן אביו, כך, שאין לו בלבולים מעניני העולם מצד ההתעסקות בל"ט מלאכות כו', ובמשך תקופה זו הרי הוא נמצא במעמד ומצב של אור – כפי שהסדר הוא מצד זה ש"עשה האלקים את האדם ישר"165, ובפרט עי"ז שמקבל חינוך יהודי ע"פ הלכות חינוך שבשו"ע, באופן שגופו נעשה מחונך לתומ"צ, כך, שבשעה שיתחייב בקיום התומ"צ יוכל מיד לקיימם כדבעי למהוי.

– מצות חינוך היא אמנם חיוב על האב166, אבל, נוסף לכך שעי"ז מקיים האב את הציווי המוטל עליו, נפעל שינוי בגוף של הבן, שנעשה מחונך ורגיל בלימוד התורה וקיום המצוות.

והרי זה בדוגמת החידוש של מ"ת שע"י תומ"צ נעשה שינוי בגשם העולם, כידוע שבזמן האבות, שהעולם לא נזדכך עדיין, לא חדרה עבודתם בגשמיות העולם [מלבד מצות מילה, שלכן אמר אברהם אבינו לאליעזר "שים נא ידך תחת ירכי"167, מבלי להתחשב בזהירות שלא להכניס ידו תחת לטבורו168, לפי שזו היתה האפשרות היחידה לשבועה בנקיטת חפץ, כיון ששאר המצוות, כמו הכנסת אורחים, צדקה, אכילת מצה וכו', לא פעלו שינוי בגשם העולם], ורק לאחרי מ"ת פועלת המצוה שינוי בגשם העולם169.

ורק כשנעשה בן י"ג שנה, אזי מתחילה עבודת המלחמה ד"לאום מלאום יאמץ"170, שזוהי מלחמה עצומה, עד כדי כך, ש"אלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו"171 ; ואז צריך להיות אצלו ענין ההבדלה בין המים אשר מעל לרקיע ובין המים אשר מתחת לרקיע, ולכל לראש – לידע החילוק בין דבר האסור לדבר שחייבים לעשותו [שהרי מלבד זה אין דבר נוסף שהוא בגדר של רשות172, דממה-נפשך: אם הוא דבר המוכרח, חייבים לעשותו, ואם לאו, אסור לעשותו, וכידוע הפתגם173 : מה שאסור, אסור, ומה שמותר, לא צריך] – שזהו כללות הענין דעבודת הבירורים, "לתת להם נחלת גוים".

כה. וסדר הנ"ל ישנו גם בהמשך מהלך חיי האדם – בחיי המשפחה:

ובהקדים – ששלימות האדם היא ע"י ענין הנישואין, כמ"ש174 "זכר ונקבה בראם גו' ויקרא את שמם אדם", וכדברי הגמרא175 "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא כו'", ועד שנקרא "פלג גופא"176.

ובכן, הסדר הוא, שב' או ג' שנים אחר הנישואין יכולים לעסוק בתורה בלי טרדה גדולה (כמ"ש בשו"ע177 ); ולאח"ז בא הזמן שבו טרודים בעסק בעניני הפרנסה – אצל רוב בני אדם, שסדר העבודה שלהם אינו באופן ש"תורתו אומנתו"178.

ואף שצריך להיות "מלאכתך עראי"179 – הרי זה רק בנוגע להנחה בנפש, אבל בנוגע לכמות הזמן, הנה גם כשההנהגה היא בשלימות ע"פ שו"ע, הרי משך הזמן שבו עוסקים בעניני אכילה ושתי', משא ומתן וכו', הוא ארוך יותר ממשך הזמן שבו עוסקים בעניני תומ"צ.

[ומה גם שאפילו אם חלוקת הזמן היתה שוה בשוה, ואפילו אם הזמן המוקדש לעניני תומ"צ הי' ארוך יותר מהזמן שבו עוסקים בעניני העולם, הרי עדיין אין זה אמיתית ושלימות העבודה בתומ"צ, שצריכה להיות "לשמה", שהרי התחלת העבודה היא באופן ד"שלא לשמה", כפי שמאריך הרמב"ם בפירוש המשניות180 שהתחלת הלימוד עם נער קטן היא בשביל אגוזים או תאנים, ואח"כ בשביל מנעלים, ממון וכבוד, ואח"כ בשביל שכר בעוה"ב, ורק בסופו של דבר באים לתכלית השלימות דלימוד התורה מצד החשיבות של התורה עצמה].

כו. המשך השיחה – שסדר הנ"ל ישנו גם בכללות השנה: שמח"ת, שהשמחה היא על לוחות שניות181 שניתנו ביוהכ"פ182 ; והתקופה שלאח"ז שבה מתחילה העבודה ד"ויעקב הלך לדרכו"67, לעסוק בבירור העולם, "לתת להם נחלת גוים" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס183 בלקו"ש ח"ט ע' 240 ואילך.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

וע"י עבודת כאו"א מישראל באופן האמור, הן בחייו הפרטיים והן בחלקו בעולם, ועד ש"הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות"184 – נפעל הענין ד"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"185, ועד שבאים לענין ד"ויכולו השמים והארץ גו'"2, מלשון כליון ושלימות, וגם מלשון תענוג3, "וקראת לשבת עונג"186, ותענוג זה נמשך בכל ימי השנה, שתהי' שנה של תענוג, שלומדים תורה מתוך הרחבה ותענוג.

ובאופן כזה יוצאים לעבודה ד"ויעקב הלך לדרכו", ומתוך שמחה וטוב לבב – בהמשך לריקודים בשמח"ת, וכמ"ש187 "וישא יעקב רגליו", "משנתבשר בשורה טובה כו' נשא לבו את רגליו", וזאת – גם כאשר "וילך חרנה"188, ל"חרון אף של מקום"189, כיון שמהפכים זאת כו'.

ועד שזוכים לקיום היעוד190 "קהל גדול ישובו הנה", בקרוב ממש.

* * *

כז. בענין השמחה שע"פ תורה – שהרי באים עתה מ"זמן שמחתנו" – הנה לכל לראש ישנה השמחה שבכללות עבודת ה', כמ"ש191 "עבדו את ה' בשמחה", וכיון ש"אני נבראתי לשמש את קוני"160, כך, שכל דבר שיהודי עושה הוא חלק מעבודתו לקונו, נמצא, שתמיד צריכים להיות בשמחה192 ; ונוסף לזה יש עוד כמה דרגות בענין השמחה, כדלקמן.

ובהקדמה – שכל הענינים הם בגלוי בתושבע"פ יותר מאשר בתושב"כ, ולדוגמא: בנוגע לתפילין, "שנאמר בתושב"כ וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך193, והוא מאמר סתום ונעלם, שלא פירש הכתוב איך ומה לקשור וכו', עד שפירשה תורה שבע"פ כו'"194, שבה נתבארו כל פרטי ההלכות שבכל מצוה בתכלית הדיוק, ובזה גופא, הדיוק בתושבע"פ הוא לא רק בפרטי ההלכה, אלא גם בנוגע למקום שבו נתבארה הלכה זו – כפי שמצינו בדברי הפוסקים שמדייקים מדוע נאמרה הלכה פלונית במקום פלוני, בה בשעה שלכאורה היתה צריכה להיות במקום אחר.

ולדוגמא: יש דין בשו"ע הלכות כיבוד אב ואם195 ש"תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו .. אינו צריך לשמוע לאביו בזה", כיון ש"לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ"196. ולכאורה, בהשקפה ראשונה, מקומו של דין זה צ"ל בהלכות תלמוד תורה – שהרי טעם דין זה הוא מצד גודל החשיבות של תלמוד תורה, ולא מצד הפחיתות של כיבוד אב ואם (שהרי "השוה הכתוב כיבוד אב ואם לכבוד המקום כו'"197 ). אך הענין הוא, שקביעת מקומו של דין זה בהלכות כיבוד אב ואם היא כדי להורות שזהו דין בהלכות כיבוד אב ואם, והיינו, שאין הכוונה שבמקום שיש סתירה בין כיבוד אב ואם ללימוד התורה, אזי גוברת ומכריעה החשיבות של מצות תלמוד תורה לדחות את החיוב דכיבוד אב ואם, אלא שבזה גופא שהולך ללמוד תורה במקום שלבו חפץ (בניגוד לדברי אביו) הרי הוא מקיים (לא רק מצות תלמוד תורה, אלא גם) מצות כיבוד אב ואם198.

ומצינו בכמה הלכות, שבקביעת ההלכה במקום זה דוקא יכולה להיות נפק"מ בנוגע להלכה למעשה.

[וכל זה – נוסף לכך שכאשר יש סתירה בין ב' מקומות שבהם נזכרה ההלכה, יש לפסוק ע"פ המבואר במקומה העיקרי של הלכה זו, ולא במקום שבו הובאה רק בדרך אגב כו'199 ].

וענין זה מודגש ביותר בספרו של הרמב"ם, כידוע שלמדים תילי תילין של הלכות מדיוק הלשון200 וסדר הדברים כו'201.

ובנוגע לעניננו:

כללות ענין השמחה בעבודת ה' – הובא ברמב"ם סוף הלכות לולב202 בהמשך לביאור כמה דרגות בענין השמחה: "אע"פ שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה, שנאמר203 ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" [וכבר נתבאר פעם בארוכה ש"שמחה יתירה" זו היא הוספה בשמחת היו"ט עצמו204 ], וממשיך לבאר פרטי הענינים שבזה: "כיצד היו עושין כו'"88, "והיאך היתה שמחה זו וכו'"87, "מצוה להרבות בשמחה זו וכו'", ומבאר החילוק בין אלו "שהיו מרקדין וכו'" לשאר "כל העם האנשים והנשים כולן (ש)באין לראות ולשמוע"205, ולאח"ז מסיים: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו כו' שנאמר206 תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב .. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר207 והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".

ולכאורה אינו מובן הסדר בדברי הרמב"ם, שמבאר תחילה דרגות נעלות יותר בשמחה, ולאח"ז מבאר כללות הענין דשמחה של מצוה – דלכאורה, ע"פ הכלל "מעלין בקודש"208, מתאים יותר להקדים תחילה כללות הענין דשמחה של מצוה, ולאח"ז לבאר דרגות נעלות יותר בשמחה?

גם צריך להבין: מדוע לא הזכיר הרמב"ם אודות השמחה דשמע"צ ושמח"ת?

ובהקדים – שע"פ תקנת אנשי כנסת הגדולה אומרים גם בשמע"צ ושמח"ת "זמן שמחתינו" [אע"פ שכבר עברו שבעת הימים שעליהם נאמר "ושמחתם לפני ה' אלקיכם", כידוע החקירה209 אם יש חיוב שמחה גם בשמע"צ, ועאכו"כ בנוגע לשמח"ת שהוא רק יו"ט שני של גלויות דשמע"צ]. וכיון ש"מעלין בקודש ואין מורידין"208 (ובפרט שיש סברא שזהו מדאורייתא210 ), צ"ל השמחה דשמע"צ ושמח"ת גדולה יותר מהשמחה דשבעת ימי הסוכות211.

וכפי שרואים בפועל במנהג ישראל, וכבר אמרו חז"ל212 "הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן", ובפרט ש"מנהג ישראל תורה הוא"213, והרי ענין ה"תורה" הוא למעלה מ"נביאים", כמובן מזה שמניחים חומשים ע"ג נביאים, ולא להיפך214 (ונפק"מ לעוד כמה הלכות, כמו להציל משריפה בשבת כו'215 ).

[ואין סתירה לזה ממה שאמרו רז"ל78 "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" – שזהו רק תנאי שלא יכולה להיות ראיית ענין של שמחה אא"כ "ראה שמחת בית השואבה", אבל לא נאמר כאן שאין לך שמחה גדולה יותר משמחת בית השואבה].

וכיון שהשמחה דשמע"צ ושמח"ת גדולה יותר אפילו משמחת בית השואבה – למה לא הזכיר הרמב"ם שמחה זו ביחד עם שאר הדרגות שבשמחה?

כח. הביאור בדברי הרמב"ם ש"היו עושין אותה .. גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה", אף שבמשנה78 נזכר רק "חסידים ואנשי מעשה", ובברייתא216 נזכר גם (מה היו אומרים) "בעלי תשובה" – כי, מסיפור הגמרא (בבבלי216 ובירושלמי217 ) אודות הנהגתם של כמה תנאים (שנזכרו בשמם) בשמחת בית השואבה (אף שבודאי השתתפו בזה כל התנאים), מובן218, שתנאים אלו כוללים את כל הסוגים של ה"עושין אותה"219 :

רבי יהושע בן חנניא, שהי' מתווכח עם "סבי דבי אתונא"220 שהיו חכמים גדולים ומנצח אותם – "גדולי חכמי ישראל"; רבן שמעון בן גמליאל, שהי' נשיא הסנהדרין221 – "הסנהדרין"; הלל הזקן222 – "הזקנים"; ורבי שמעון בן יהוצדק, שנקרא "רבי" בגלל "שיש לו תלמידים"223 – "ראשי ישיבות". והטעם שלא הזכיר "בעלי תשובה", כיון שנכללים ב"חסידים"224, דאזיל לשיטתו ש"חסיד" הוא (לא רק "חסיד מעיקרו"225, אלא) כל "מי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט כו'"226,

הביאור בהמשך דברי הרמב"ם לאח"ז בנוגע לכללות הענין דשמחה של מצוה, כפי שמצינו בהנהגת דוד המלך227 – כיון שזוהי עבודה קשה יותר228, "עבודה גדולה", לפעול על עצמו רגש של שמחה לא רק כשנמצא בלאה"כ במצב של שמחה, אלא בקיום כל מצוה בכל יום,

וההוראה – שענין השמחה צריך להיות לא רק "בזמן שמחתנו", אלא גם בימי החול, כיון שכל תנועה של יהודי קשורה עם עבודת ה'229 שצריכה להיות בשמחה,

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס230 בלקו"ש חי"ז ע' 269 ואילך.

כט. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ושמחה זו – שלמדים מדוד מלכא משיחא – צריכה להיות גם כאשר נמצאים בסיום זמן הגלות, בזמן ש"מטו רגלין ברגלין"231, בחושך כפול ומכופל שהולך ומתגבר,

– ועד כדי כך, שאומרים על "עבדות גדולה" שהיא "עצמאות" ו"אתחלתא דגאולה"232, ואומרים שזוהי "התקופה הגדולה" (ומדפיסים עד"ז בעיתונים וכו'), בה בשעה שאף פעם לא היו צרות כאלו בעניני תומ"צ: אף פעם לא אמרו על גוי שהוא יהודי – שזהו ענין שנוגע לכל הדורות, וקשור עם גילוי עריות ממש233, מהענינים שעליהם ישנו החיוב ד"יהרג ואל יעבור"234, ואין פוצה פה ומצפצף!

אלא שזהו כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר235 שכשם שקודם עלות השחר מתגבר חושך הלילה, כך גם בנוגע לגאולה, שכיון שקרובים ביותר אל הגאולה [כפי שרואים את כל הסימנים שנאמרו בסוף מסכת סוטה, כמו: "בת קמה באמה כלה בחמותה", כפי שרואים במוחש ב"גרעניטש-ווילידזש"236... ואין זה הזמן להרבות ב"שבחן של ישראל" (בלשון סגי נהור)], אזי מתגבר החושך ביותר –

ושמחה זו פועלת קיום היעוד "קץ שם לחושך"237, ובשעתא חדא וברגעא חדא עוברים מחושך כפול ומכופל לאור גדול, ועד "והי' לך הוי' לאור עולם"238, בגאולה האמיתית והשלימה בביאת מלכא משיחא, בקרוב ממש.

* * *

ל. מדברי הרמב"ם בהלכה האמורה לעיל (סכ"ז) אודות "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה כו'", מובן, שענין השמחה צריך להיות תמיד, כיון שהחיוב דקיום התומ"צ ישנו תמיד, במשך כל כ"ד שעות המעת-לעת,

– כולל גם בשעה שעוסקים בעניני הרשות, שעסק זה צריך להיות באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"239, ו"בכל דרכיך דעהו"58 [והיינו, לא רק "לשם שמים", היינו, שיש בזה כוונה ותכלית שתבוא לאחרי-כן, אלא שבזה גופא ישנו הענין ד"דעהו"240 ], שעז"נ בגמרא241 "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה" –

ובלשון הרמב"ם: "המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן וכו'"242, וכפי שמפרט יותר (כדרך הפוסקים) "במאכלו ובמשקהו כו' ובעשיית צרכיו וכו'"243.

והרמב"ם מוסיף בנוגע לענין השמחה: "וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להפרע ממנו, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב", שזהו עונש – ח"ו – באופן של "מדה כנגד מדה"244.

ובהקדמה – שכללות ההנהגה מלמעלה היא באופן של "מדה כנגד מדה", שהעונש הוא בדוגמת החטא, וכדאיתא בגמרא245 שגם לאחרי חורבן ביהמ"ק שבטלו סנהדרין "דין ארבע מיתות לא בטלו וכו'", והיינו, שעל כל חטא שיש בו חיוב מיתה יש עונש באופן הדומה לזה כו'.

וענין זה מובא גם ברמב"ם בריש הלכות תעניות246 : "הוא שכתוב בתורה247 והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי248, כלומר, כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי ("דבר זה ממנהג העולם אירע לנו .. נקרה נקרית"), אוסיף לכם חמת אותו קרי" ח"ו.

ומכאן נשללת הטעות של אלו שאומרים שרק נביאים ובעלי רוח הקודש וכו' יכולים לכוין ולידע מה היא המדה שכנגד המדה249 – דכיון שזוהי הלכה ברמב"ם, כמו כל שאר ההלכות, הלכות יסודי התורה, הלכות תפלה וכו', שהם הוראות ופסקי-דינים לכל אחד מישראל למשך כל ימי חייו, בהכרח לומר שכל אחד יכול לדעת מהו הענין ד"מדה כנגד מדה", ומוטל עליו החוב והציווי למצוא בכל מאורע מהו הענין ששייך אליו באופן של "מדה כנגד מדה", על מנת לתקנו כו'.

ולכן, לא די בכך שבשעה שקורה אצלו מאורע בלתי-רצוי, יודע שעליו לשוב בתשובה בכללות, מבלי לקשר זאת עם ענין פרטי – שהרי זה היפך כל ענין התשובה, דכיון שצריך לתקן את מעשיו, מוכרח לדעת בפרטיות איזה דבר צריך תיקון, כדי שיוכל לתקנו כו'.

וכמסופר בספרי מוסר אודות סדר ההנהגה בכל קהלות ישראל שראויות לשם "קהילה קדישא" – שכשאירע דבר בלתי-רצוי רח"ל, אזי המנהיגים ומגידים וכו' היו מחפשים ענין מסויים שדומה למאורע שאירע על מנת לתקנו כו'. ובשביל זה לא די בהוראה כללית – כמובן בפשטות, ללא צורך בראיות, ובלשון חז"ל250 : "למה לי קרא, סברא היא".

ומכל זה מובן, שהחיוב לחפש הענין שהוא "מדה כנגד מדה" אינו ענין ששייך ליחידי סגולה בלבד, שדורש רוח הקודש או נבואה וכו'; צריך רק את הרצון לכך, ולא להתיירא שמא ימצא ענין שלא ינעם לו כו'. וכאשר מחפשים באמת אליבא דנפשי', אכן מוצאים, ובכך מקיימים את החיוב שישנו ע"פ תושב"כ וע"פ "מעשה רב"251 בהנהגת קהלות קדושות בישראל.

לא. וכן הוא בענין של הגרים גרורים:

כשמתחילים להעניק זכויות לגוים בארץ הקודש, הנה ב"מדה כנגד מדה" מתחילים הגוים עצמם להתנהג כ"בעלי-בתים".

אלו שמתגיירים שלא כהלכה – מהם באים כל הצרות, לא-עלינו, שעליהם נאמר41 "למה רגשו גוים וגו'", ומזה באה אח"כ הטענה "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו"42, ככל פרטי הענינים שבהמשך המזמור.

לב. אך כאן נשאלה שאלה (אף שאין זה שייך לעניננו, ובלשון הידוע252 : "מה ענין שמיטה אצל הר סיני"): אם הקב"ה מעניש באופן של "מדה כנגד מדה" – כיצד איפשר את כל הגזירות והשמדות שהיו במשך כל הדורות עד לדורנו זה?!

אבל באמת253 – הנה ממה-נפשך:

אם אינך מאמין שישנו הקב"ה – מהו ה"ויצעקו"?!... כשחיים ב"ג'ונגל" – מהו הפלא שבא גוי משוגע והורג ריבוי אנשים?!

אלא מאי, מזה שאתה שואל שאלה כזו, מובן, שגם אתה מאמין ש"יש דין ויש דיין"254, ולכן אתה שואל: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"255 (בתמי'), היינו, שאתה מודה שישנו "שופט", אלא שאתה טוען: איך יתכן ש"לא יעשה משפט". ובכן: אם אתה מכיר בו בתור "שופט כל הארץ", עליך להסכים שלא כל מה שהוא עושה ניתן להבין – שהרי אם הוא הי' בעל שכל כמותך, או בכמה אחוזים יותר ממך, לא היית מכיר בו בתור "שופט כל הארץ"; וכיון שהנך מאמין שהוא "השופט כל הארץ", ומנהיג 4 בליון בני-אדם – עליך להודות שהעדר ההבנה שלך אינה הוכחה שהוא מתנהג באופן לא טוב!

והגע עצמך:

אתה לא יכול להסתדר עם אנשים ספורים בלבד, ועד כדי כך, שמרעישים בנוגע למספר קטן של אנשים שיושבים בבית-האסורים, שיושבים שם כאלו שלא צריכים לשבת שם, ואלו שצריכים לשבת שם, לא יושבים שם, וה"שופט" שעוסק בכך מתעייף לאחרי שעה וכבר צריך לנוח...

ואילו בנוגע הקב"ה, ששופט בכל יום 4 בליון בני אדם – איך יתכן לומר ש"לא יעשה משפט", בגלל שלא מבינים את הנהגתו?! איך שייך בכלל לרצות להבין את הנהגתו?!

לג. ועל זה המשיכו לשאול: נניח שאני צודק בהנ"ל, אבל אעפ"כ, האם יש לי איזו הסברה על כך שנהרגו שש מליון יהודים, וביניהם גם מסלתה ושמנה של היהדות התורנית?

ובכן: כ"ק מו"ח אדמו"ר256 השיב פעם על זה, ע"פ משל מהנהגת האדם למטה, שכאשר עושה דבר בלתי-רצוי, הנה למרות שעשה זאת בידו או ברגלו, סוטרים לו על הלחי, כי, כוונת הסטירה היא בשביל התועלת לתקן את הדבר (שלכן, לפעמים מספיקה סטירה חלשה, ורק אם אינה מועילה, אזי סוטרים בחוזק יותר), ובמילא, אם יסטרו ביד או ברגל, לא יודעים אם הסטירה תפעל פעולתה, ולכן סוטרים בפנים, שאז בודאי תפעל הסטירה על כל הגוף, שלא יעשה זאת יותר. ומזה מובן גם בנמשל, בנוגע לעניננו.

לד. אמנם, לאחרי כן הוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר ואמר, שאעפ"כ, מצוה לזעוק "ה' ינקום דמם", ולתבוע ולדרוש מהקב"ה שיגיע כבר הזמן שיוכלו לומר "אודך ה' כי אנפת בי"257 – כשיקויים היעוד258 "הקיצו ורננו שוכני עפר", והם בתוכם.

אלא שהחילוק הוא אם מדובר אודות תביעה ודרישה בנוגע להוה או לעתיד, או שמדובר אודות טענה בנוגע לעבר:

ובהקדמה – שהטענה "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" כשלעצמה אינה בסתירה לענין האמונה, שהרי טענה זו טען היהודי הראשון, אברהם אבינו – אבל לא בגלל שהי' חסר אצלו ח"ו בענין האמונה,

– שהרי רואים שבשעה שהקב"ה אמר לו "קח נא את בנך את יחידך גו' והעלהו שם לעולה גו'"259, ולא הי' לו שום ספק וסברא שמא לא יבוא הדבר לידי פועל, אזי מיד "וישכם אברהם בבוקר"260, לקיים ציווי זה בזריזות (שלכן למדים מזה ש"זריזין מקדימים למצוות"261 ), ומזה מוכח, שאמונה בהקב"ה וקיום ציוויו אינם בסתירה לטענה "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" –

בשעה שטען זאת, ידע אברהם ש"יש בעה"ב לבירה זו"262 שמנהיג אותה וכו', אלא שאעפ"כ יש מקום לדרוש ולתבוע מהקב"ה כדי לפעול כו'.

וע"ד ענין בקשת צרכיו בתפלה, כמ"ש הרמב"ם263 "מצות עשה .. מן התורה .. שיהא אדם .. שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה כו'" – דלכאורה אינו מובן264 : מדוע צריך הקב"ה שיתפללו אליו, וממה-נפשך: אם הוא ראוי לקבל צרכיו, בודאי שהקב"ה – שיודע מה הם צרכיו – יתן לו אותם, ואם אינו ראוי לכך, מה תועיל תפלתו – כיון שרצונו של הקב"ה שיהודי יראה את בטחונו בהקב"ה שרק הוא יכול למלא את צרכיו, וע"י התפלה גופא ניתוסף אצלו זכות נעלה שבגללה נעשה ראוי שהקב"ה ימלא את צרכיו.

אלא שכל זה הוא בנוגע להוה (או לעתיד), שכשקורה ליהודי ענין בלתי-רצוי, הנה ביחד עם זה שאסור שהדבר יפגע בענין האמונה ובאופן הנהגתו במעשה בפועל, קובעת התורה שצריך לדרוש ולתבוע כו'.

אבל כשמדובר אודות העבר, ומישהו שואל: ראינו בפועל שהיתה גזירת היטלר ימ"ש, וא"כ, צריך להבין איזה "ענין" הי' בזה, ואיך יתכן הדבר, "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" – צריך לדעת שבשאלה זו מעורבת מציאותו של השואל:

אין זו שאלה חדשה שהתעוררה לאחרונה; זוהי שאלה שקיימת אלפי שנה, מאז חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, מסעי הצלב וכל הגזירות שהיו אצל בנ"י במשך כל הדורות. וא"כ, למה נוגע לו דוקא מה שאירע בדורנו זה?!

אלא שאודות הגזירות שלפנ"ז קרא רק בספרים, אבל לא היתה להן שייכות ישירה אליו, ואילו הגזירה האחרונה שפגעה באביו ואמו, אחיו ואחותו, נוגעת אליו. ונמצא, שכל החילוק הוא – שבענין זה אני מעורב בגופי! ובמילא מובן שאין זו קושיא אמיתית, ובודאי שאינה צריכה לפגוע באמונה שלו.

יש לדעת שאין זו קושיא חדשה, אלא קושיא שישנה בכל דור ודור, שהרי "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו"265, וכבר מיד בנתינת התורה שאל משה רבינו: "מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו"266, וכן בחורבן בית ראשון לא שתקו בנ"י, אלא ירמי' שאל וצעק: "מדוע דרך רשעים צלחה"267 (למרות שידע שמשה רבינו שאל כבר עד"ז, ונענה ש"צדיק וטוב לו זה צדיק בן צדיק וכו'"266). ועד"ז בספר איוב שבנוי על שאלה זו249.

אבל אעפ"כ, רואים בפועל בכל הדורות, כולל גם ב"דורו של שמד", שקושיא זו לא החלישה את האמונה אצל בנ"י, אלא אדרבה: מיד לאחרי חורבן בית שני, הי' הענין ד"יבנה וחכמי'"268, שאז ניתוסף תוקף וחיזוק באמונה ובלימוד התורה, באופן של לימוד המביא לידי מעשה; וכך הי' לאחרי חורבן בית ראשון וכו'.

לה. אך עדיין הוא טוען שאינו מוצא תירוץ על זה. ובכן יש על זה הסברה פשוטה שיכולים להבין בשכל הפשוט269 :

מחלה שפוגעת בגוף – מובן שאינה יכולה לפגוע בחיי הנשמה, כך, שאפילו אם המחלה גורמת לסילוק הנשמה מהגוף, נשארת הנשמה בשלימותה, ומה שנעשה עמה לאחרי כן – אין אנו יודעים.

ועד"ז בנוגע לגזירת היטלר רח"ל:

אין שום נתינת מקום לומר, ש"כדור" שנורה מרובה או סכין גשמית, יוכל לפגוע בחיי הנשמה. – הוא פועל רק שהגוף נעשה בלתי ראוי שהנשמה תוכל להחיותו, ובמילא, אפילו כשהגוף מת, נשארת הנשמה חי'.

וכיון שאין אנו יודעים מה נעשה עם הנשמה מחר ומחרתיים וכו', הרי מובן, שאין אנו יכולים לומר שאין זה טוב עבור הנשמה; אדרבה: יתכן שעבור הנשמה הרי זה טוב. ובלשון חז"ל בנוגע לעולם הבא: "עולם שכולו טוב .. שכולו ארוך"270.

וכידוע המשל על זה271 – ממי שאין לו ידיעה כלל בחכמת הרפואה, שיכנס לבית-רפואה בשעה שעורכים ניתוח לאדם וחותכים את אצבעו הקטנה מרגלו, הנה כשיראה שפלוני שוכב במטה בידים ורגלים קשורות, ומסביבו עומדים עשר אנשים עם סכינים ועומדים לחתוך את אצבעו – יצא לרחוב ויזעק שהם גזלנים ורוצחים וכו'!

ומובן שטענה כזו יטען רק מי שאין לו שום ידיעה בחכמת הרפואה; אבל מי שיש לו ידיעה בחכמת הרפואה, ויודע את מצבו של אותו אדם בעבר ובהוה – יודע שיש תועלת בעתיד מהסרת האצבע הקטנה, שתמנע את התפשטות הסם והרעל בכל הגוף!

ועד"ז בעניננו:

מי שמאמין בעולם אחד בלבד, אכן יוקשה אצלו בנוגע לשש מליון יהודים: היתכן שהרגו אותם, ולא נשאר מהם המשך וכו' – שזוהי אמנם קושיא איומה!...

אבל לאמיתו של דבר, אי אפשר לומר שאצל הנשמה אין המשך לאח"ז; זהו לא רק היפך האמונה (אמונה של "פנטי" שאין לו שייכות לעולם), אלא גם היפך שכל הפשוט. וכיון שכן, ניתן להבין שלגבי הנשמה הרי זה יכול להיות מצב טוב.

וממה-נפשך: אם הוא בכלל לא מאמין ברוחניות – אין לו בכלל מה לשאול, כנ"ל. אבל כיון שהוא שואל, מוכח, שהוא מאמין ברוחניות, וא"כ, עליו להבין ששכל הפשוט מחייב ש"כדור" לא יכול לגרום היזק רוחני.

חיי הגוף הם אמנם מוגבלים, שהרי אפילו מי שחי כשנות מתושלח, הרי זה עדיין בהגבלה; אבל דבר רוחני, אינו בהגבלה, ובמילא אין שום סברא בשכל שתכריח שהדבר הרוחני יתבטל, ומזה מובן שבודאי יש לנשמה המשך גם לאח"ז, ומה יהי' עמה – אם יהי' לה עונש או לא, אין אנו יודעים, וא"כ, הרי זה ממש בדוגמת הטענה אודות הפרופסור המנתח שצועק מי שאין לו שום ידיעה בחכמת הרפואה.

ועד"ז בנוגע לטענה "השופט כל הארץ לא יעשה משפט": כיון שמדובר אודות הקב"ה, שהוא נעלה יותר שלא בערך מהפרופסור שהוא חכם גדול יותר ממך, ויודע מה יהי' עם הנשמה מחר ומחרתיים – הרי ברור הדבר שכל מה שעושה הרי זה לטובה.

לו. אך ע"פ הסבר הנ"ל – נשאלת השאלה לאידך גיסא: מהי הקושיא "מדוע דרך רשעים צלחה", ומה שאל משה רבינו אצל הקב"ה "מפני מה .. יש צדיק ורע לו" – בה בשעה שיש המשך לאח"ז באופן נעלה יותר באין ערוך כו'?!

ועכצ"ל, שהסבר הנ"ל אינו תירוץ מספיק, ובאמת יש מקום לטענה להקב"ה, ולכן אומרים שאין להצדיק את הקב"ה כו'272.

וטעם הדבר – לפי שאין המשל דומה לנמשל, כי:

כשמדובר אודות הפרופסור המנתח, הנה להיותו בשר ודם, הרי הוא מוגבל בחכמת הרפואה, ולכן אין לו עצה אחרת מלבד לחתוך את האצבע כדי להציל מדבר גרוע יותר;

אבל כשמדובר אודות הקב"ה – ה"פרופסור" הכי גדול, "השופט כל הארץ" – יכולים לטעון, שבודאי יש ביכלתו לעשות זאת בדרך טובה יותר, באופן שיהי' טוב הן בעוה"ז והן בעוה"ב, כיון שאינו מוגבל בחכמת הרפואה וחכמת הטבע. ועל זה היא הטענה "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" – כיון שביכלתו של הקב"ה לפעול כל הענינים בדרך היותר טובה!

אך לאידך גיסא, מובן וגם פשוט, שאסור לומר שאם הקב"ה לא יקבל את טענתו, אזי יפסיק לציית אליו. אסור להגיע למסקנא כזו, שאם שכל הקב"ה הוא כפי שכלו, אזי יציית אליו, אבל אם הקב"ה אומר שיש לו שכל יותר מאשר לאדם... ולכן מתנהג באופן אחר ממה שמחייב שכל האדם, אזי יעזוב אותו וילך לדרכו; בכל מקרה אסור שיחלש ענין האמונה וקיום המצוות כו'.

לז. ולהעיר, שהסבר הנ"ל אודות הנהגתו של הקב"ה, לא רציתי לסיים בו כשדובר בענין זה בפעם הראשונה273, כיון שהי' זה בזמן שמבקשים מהקב"ה סליחה וכפרה כו', וכפי שמדגישים בכל יום: "לא על ידי יסורים וחליים רעים"274, ולכן לא רציתי אז להצדיק את הקב"ה ולתרץ מדוע היו יסורים כו'.

ומה שיכולים לטעון שחטאנו כו' – הנה על זה נאמר "אשמנו"... אבל אין זה תירוץ בנוגע להקב"ה, כי:

אע"פ שהקב"ה יודע שפב"פ חטא, הרי נוסף לכך שביכלתו לפעול שיעשה תשובה, כמ"ש275 "מי יתן והי' לבבם זה ליראה אותי גו' כל הימים", והיינו, שיומשך ענין היראה מבחי' "מי"276 (כמדובר לעיל277 ), הנה אפילו לעת-עתה, קודם עשיית התשובה, צריך הקב"ה ליתן לו כל עניני עוה"ז – במכ"ש וק"ו ממה שמצינו בנבוכדנאצר, שבשכר שהלך ג' פסיעות לכבוד הקב"ה נתנו לו מלכות לג' דורות, לו ולבנו ולבן בנו278, ועאכו"כ כשמדובר אודות בנ"י, שאפילו "פושעי ישראל מלאין מצוות כרמון"279,

ובפרט בתקופתנו זו, שאין בכלל "פושעי ישראל", אלא יש רק יהודים שאינם יודעים כו', להיותם תינוקות שנשבו לבין העכו"ם280, כיון שלא חינכו אותם, ולכן סבורים שמצוה פלונית מתאימה לארה"ב, ומצוה פלונית מתאימה ל"מדבר"... אבל הם לא בגדר של "פושעי ישראל".

– כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם281 ליהודי שלא הניח תפילין באמרו שאינו אוחז מזה בגלל היותו "אפיקורס": האם אתה חושב ש"אפיקורס" הוא מי שמעשן בשבת ח"ו? – תחילה צריך להיות "יודע282 את רבונו"! צא ולמד תחילה אודות הקב"ה, ואז תוכל להיות "אפיקורס"... ומזה מובן שרוב בנ"י בזמן הזה אינם אפיקורסים...

ולכן, לקראת עשרת ימי תשובה, הנה ע"פ תורה יש לבקש ולדרוש מהקב"ה שבאיזה אופן שיהי' כו', יתן לכל אחד מישראל כתיבה וחתימה טובה וגמר חתימה טובה וכו'.

אבל כשנמצאים כבר בשמח"ת (והרי התוועדות זו היא בהמשך לשמח"ת), לאחרי הגמר חתימה טובה – אין לחשוש לתרץ את הקושיא על הנהגת הקב"ה, דכיון שבשמח"ת אין שליטה לענינים בלתי-רצויים, אין זה יכול להזיק ("שמח"ת שאַדט ניט")283.

וכידוע הראי' לזה – ממה שמצינו בס"פ ברכה284 שמשה רבינו כתב על עצמו (אם כי "בדמע"285 ) הפלאות גדולות: "עבד ה'", "ויקבור אותו" – "הקב"ה בכבודו"286, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו'", ולכאורה איך מתאים הדבר עם זה ש"האיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"287, אלא שענין זה הי' בשעה שסיים את כל התורה, שאז הי' בשמחה גדולה ביותר, ולכן אין זה מזיק כו'288.

וכמובן גם ממה שרואים ב"מלכותא בארעא" שהיא "כעין מלכותא דרקיעא"289 – שכאשר המלך הוא במעמד ומצב של שמחה, הנה אפילו אם עושים איזה דבר שהוא היפך רצונו, אזי הוא מכפר מיד. ומזה מובן גם בנדו"ד, שבשמח"ת אפשר לדבר על ענין הנ"ל ללא חשש כו'.

אמנם, אילו הדבר לא הי' מבלבל לכמה אנשים, הנה גם בשמח"ת לא היו מדברים על זה, ורק בגלל שיש כאלו שהדבר מבלבל אותם, לכן יש צורך להבהיר ולתרץ את הקושיא הנ"ל.

לח. ויש להוסיף ולהעיר, שתירוץ הקושיא מיועד בשביל אחרים, ולא בשביל השואל עצמו, כי, האמת היא שהשאלה לא מציקה לו, אלא הוא רק משתמש בה כדי לתרץ ולהצדיק את הנהגתו הבלתי-רצוי' שאינו מקיים תומ"צ!

בשעה שנזכר על היושר והתמימות של הוריו וזקניו, ועל החינוך שקיבל מהם וכו' – מייסר אותו המצפון שלו על העובדה שהוא לא כמוהם,

– יש לו אמנם עצה להיות כמוהם, ובפרט לאחרי שראה את מעלת אורח-חייהם, שלוות הנפש ("פּיס אָוו מיינד"), נחת מהילדים וכו'; אבל מאיזה סיבה שתהי' אינו רוצה להיות כמוהם –

ולכן מחפש תירוץ להצדיק את עצמו – עי"ז ששואל קושיא על הנהגתו של הקב"ה, ובגלל זה הוא "ברוגז" עם הקב"ה, ומתנהג היפך השו"ע.

לא הקושיא היא הסיבה שבגללה אינו מקיים תומ"צ – שהרי גם לפני "אוישוויץ" לא קיים תומ"צ!... וכששאלתי אותו: ואם יתרצו את קושייתך, תתחיל מחר לקיים תומ"צ?! – שתק!...

הסיבה שאינו מקיים תומ"צ היא – בגלל שאינו יכול להתגבר על תאוותיו כו', ורק כדי שיוכל לישון בשלוה, תולה זאת בקושיא הנ"ל. וכיון שכן, יש לטעון נגדו: מדוע אתה תולה זאת בששת מליון הקדושים?! – תחפש לך ענין אחר במה לתלות זאת!

לט. אך יש לחזור ולהדגיש שתירוץ זה הוא רק מצד שכל אנושי, אבל לא מצד יכלתו של הקב"ה, ולכן צריך לדרוש מהקב"ה כל טוב כו'.

וכאמור לעיל (סל"ד), שכשחסר איזה דבר ליהודי, צריך מיד לבקש זאת מהקב"ה – שזהו ענין בקשת צרכיו בתפלה; אמנם בתחילה צ"ל ג' ראשונות, ולאח"ז ג' אחרונות, אבל ביניהם צריך להכניס את בקשת כל צרכיו, שנכללים בי"ב ברכות האמצעיות, וכן כל הבקשות שיכולים להוסיף בברכת "שומע תפלה"290.

ואף שלכאורה יכולים לשאול, שכיון שאין אנו יודעים מה טוב עבור הנשמה (כנ"ל סל"ה), הרי גם כשהקב"ה יתן כל טוב בעניני עוה"ז, מהי ההוכחה שזהו אכן טוב אמיתי – הנה התירוץ הוא, שהתורה עצמה אומרת שזהו טוב:

כיון שהתורה אומרת שכאשר "בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו" אזי "ונתתי גשמיכם בעתם"291 – הרי מוכח שזה טוב! ואח"כ ממשיכה התורה "ואולך אתכם קוממיות"292 – הרי זה טוב! וכן אומרת התורה "למען יאריכון ימיך"293 – הרי זה טוב, וכן בנוגע לכל ברכותיו של הקב"ה שנאמרו בתורה, שנכללות בבני חיי ומזוני רויחי – הרי זה טוב.

ולכן צריך להתפלל להקב"ה שיתן טוב גם בגשמיות, וכשמבקשים שהקב"ה ימחל על ענינים בלתי-רצויים, מוסיפים: "לא על ידי יסורים וחליים רעים" (כנ"ל סל"ז).

וכשהולכים בדרך זו, אזי הולכים בדרך בטוחה ("אַן אייזערנעם וועג"), ובטוחים שהקב"ה יתן את כל המצטרך.

מ. וכל זה מודגש בבואנו מהקריאה בתורה בשמח"ת: "וזאת הברכה אשר ברך משה גו' את בני ישראל וגו'"294, ובאופן שנמשך "עד היום האחרון" (כדרשת חז"ל על הפסוק295 "עד הים האחרון").

וכמו בנוגע לענין התורה – כדאיתא בגמרא296 שפלפולא דאורייתא ניתן למשה בלבד, אלא ש"משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל", ועאכו"כ בנוגע לכללות ענין התורה – "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"297, "מורשה" דייקא, שהו"ע הירושה, והרי בענין הירושה לא נוגע מעמדו ומצבו של היורש, אם הוא בן חכם או טפש, ולכן מקבל כל אחד מישראל את התורה בירושה,

ועד שאפילו אם הוא במעמד ומצב שרוצה להיות בן סורר ומורה רח"ל,

– שבאמת הרי זה דבר שלא יכול להיות במציאות, כדברי הגמרא298 ש"בן סורר ומורה לא הי' ולא עתיד להיות", אלא שיש מי שמדמה לעצמו שהוא במעמד ומצב כזה, וא"כ, הרי הוא בבחי' "מתנה על מה שכתוב בתורה" ש"תנאו בטל"299

גם הוא מקבל את התורה באופן של ירושה,

וישנה ההבטחה ש"לבלתי ידח ממנו נדח"300, ובלשון הרמב"ם301 : "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן .. שנאמר302 והי' כי יבואו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלקיך ושב ה' אלקיך וגו'",

וכהמשך הכתוב303 : "אם יהי' נדחך בקצה השמים משם יקבצך גו'", והיינו, שאפילו יהודי נדח, בגשמיות או ברוחניות, הנה גם אצלו יקויים היעוד ד"ושבת עד ה' אלקיך", "ושבת" לשון יחיד, בנוגע לכל יהודי פרטי, ובמילא גם "ושב ה' אלקיך את שבותך",

ו"מיד הן נגאלין"301, ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

מא. לכל תקופה ולכל מדינה יש את הקשיים והנסיונות שלה304 – קושי במצוה מסויימת, אף שבמצוה אחרת אין קשיים, או נסיון בעניין מסוים, אף שבענין אחר אין נסיונות, ולדוגמא: אם עיקר הנסיון הוא בנוגע לדעות נפסדות, או בנוגע לעניני תאוות כמו תאוות האכילה ושתי' וכיו"ב – שזהו ענין שתלוי בשינויי הזמנים והמקומות ממדינה למדינה.

וע"ד המסופר בגמרא305 שמנשה בן חזקי' אמר לא' מגדולי האמוראים (רב אשי) שהקניט אותו שעבד עבודה זרה: "אי הות התם, הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי" (היית מגבי' שפת חלוקך מבין רגליך, כדי שתהא קל לרוץ, והיית רץ לשם, מפני יצר עבודה זרה שהי' שולט); וכיון שמנשה אמר זאת לאחרי שהי' כבר בעולם האמת, והדבר מסופר בתורת אמת – הרי זה בודאי אמת. ומזה מובן, שמפני טעם הידוע לבורא העולם הי' קשה ביותר להתגבר על הנסיון של עבודה זרה בתקופה ההיא.

[וזהו גם ההסבר לכך שאדה"ר נכשל בחטא עה"ד306 – דלכאורה אינו מובן: איך יתכן שאדה"ר שהי' יציר כפיו של הקב"ה71 [וכן חוה שבנאה הקב"ה מ"אחת מצלעותיו" של אדם307 ], לא הי' יכול לעמוד בנסיון שלא לאכול מעץ הדעת – עץ אחד בלבד מכל הגן, שמלבדו היו בו ריבוי עצים שעושים פירות (ועד שאפילו אילני סרק עשו פירות308 ) שהי' יכול לאכול מכולם, כך, שזהו רק נסיון קטן, ואעפ"כ לא הצליח לעמוד בו?! – אך הענין הוא, שכיון שהי' זה הדבר היחידי שנצטווה בו ע"י הקב"ה, השקיע בזה היצה"ר את כל כחו כו', עד כדי כך, שאפילו עבור יציר כפיו של הקב"ה הי' קשה לעמוד בנסיון].

ועד"ז מצינו בנוגע לארץ מצרים, שנקראת "ערות הארץ"309, ועלי' נאמר310 בפרשת עריות "כמעשה ארץ מצרים גו' לא תעשו", לפי שהיתה ארץ מגדלת זמה311 [שלכן אמר פרעה לאברם "הנה אשתך קח ולך"312, וכפירוש רש"י: "לא כאבימלך שאמר לו הנה ארצי לפניך .. שהמצרים שטופי זמה הם"], ועד כדי כך, שענין זה פעל אפילו על אברהם אבינו, כמ"ש313 "ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" – דלכאורה אינו מובן: הרי בודאי ראה אברהם את שרי מקודם לכן (שהרי "אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה"314 ), ומה התחדש אז אצלו, לאחרי שכבר הי' עמה כו"כ שנים?! – וא' התירוצים על זה315, שאפילו אברהם שהי' צדיק גמור, עד כדי כך, שלא זו בלבד שהרג את היצה"ר, כמו דוד316, אלא יתירה מזה, שהפך את היצה"ר לטוב, כמ"ש317 "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", הנה בעמדו על גבול ארץ מצרים, פעלה עליו תכונת המקום לומר עכ"פ "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את".

ובנוגע לזמננו זה – סוף ימי הגלות, קרוב לזמן הגאולה (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר318 שכתלי הגלות בוערים כבר) – הנסיונות הכי קשים הם מעין אותם ענינים שיהיו בהתחלת זמן הגאולה, כדלקמן.

מב. הנסיון הראשון הוא בנוגע לכללות ענין הגאולה – מה היא גלות ומה היא גאולה319 :

לכאורה החילוק בין גלות לגאולה הוא דבר ברור, וכפס"ד הרמב"ם320 שהגאולה תהי' באופן ש"יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות .. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה' .. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי וכו'", והיינו, שרק על ידו יסתיים הזמן של עקבתא דמשיחא, ותהי' אתחלתא דגאולה.

– יש אמנם פרטים בנוגע לגאולה שעליהם כותב הרמב"ם בפרק שלאח"ז (לאחרי שמקדים שיש דברים שנאמרו בנוגע לימות המשיח ש"הם משלים"321 ) ש"לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו כו'"322, ואעפ"כ, כותב לפנ"ז דבר ברור והלכה פסוקה בנוגע לאופן שבו תהי' הגאולה.

ולמרות זאת יש עכשיו נסיון שלא הי' מעולם, גם לא לפני חמישים, ששים או שבעים שנה – שיש כאלו שמרמים את עצמם, ואומרים שעכשיו אוחזים כבר ב"אתחלתא דגאולה", בגלל שלפני 25 שנה נקבעה איזה הצהרה בלונדון.

והגע עצמך:

בזמנו של דון יוסף הנשיא, בימי הביניים, נתן השׂולטן שטח בארץ ישראל שיהי' תחת בעלותו הבלעדית, ללא בעלות של מישהו אחר, לא האו"ם, ולא ארבע המעצמות הגדולות ("ביג פאָר"). ואעפ"כ, לא העלה אף אחד על דעתו לומר שזוהי גאולה!

ואפילו כשצומחים אילנות בארץ ישראל – כדברי הגמרא במסכת סנהדרין323 "אין לך קץ מגולה מזה (כשתתן ארץ ישראל פרי' בעין יפה אז יקרב הקץ), שנאמר324 ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'" – עדיין אין זו הגאולה!

וכמובן מזה שהרמב"ם מביא ענינים מסוגיא הנ"ל במסכת סנהדרין325, כך, שבודאי ידע דברי הגמרא הנ"ל, ואעפ"כ פוסק פס"ד ברור, שמשיח יבנה ביהמ"ק ויקבץ נדחי ישראל, היינו, שקיבוץ גלויות יכול להיות רק ע"י משיח צדקנו. – יכול אמנם להיות קיבוץ של כו"כ מבנ"י בארץ ישראל, אבל עדיין אין זה קיבוץ גלויות, ולא אתחלתא דגאולה!

מג. ובהקדים שידוע גודל הדיוק בדברי הרמב"ם200, הן בנוגע לכל תיבה326, והן בנוגע לסדר הדברים (כמבואר במפרשים ראיות לזה201):

לכל לראש כותב הרמב"ם שמשיח צריך להיות "הוגה בתורה". – לא די בכך שיקבל 14 אלף קולות, אלא עליו להיות "הוגה בתורה", ולא די בכך שיירשם לחוג בתנ"ך...

והרמב"ם ממשיך שמשיח "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה", היינו, שהבחינה על משיח היא – אם הוא מתיירא ומתפעל ממה שיאמרו הגוים או ה"גוים" שבבנ"י ("די אידישע גוים") שההנהגה ד"יכוף" היא "תאוקרטיא" ולא "דמוקרטיא". משיח לא ישאל אף אחד אם מותרת "כפי' דתית" או לא; אם הוא רק יראה שיש במקום מסויים איזה סדק כו' – אזי יפעל "לחזק בדקה"327.

[ולהעיר, שיש מי שטוען שאסור לכוף את ישראל, כיון שזה היפך הדמוקרטי'... ועל שאלתי: הרי יש מצות עשה "הוכח תוכיח את עמיתך"328, משיב, שהחיוב "הוכיח תוכיח" הוא דוקא כשיד ישראל תקיפה, כשהי' "ועד ארבע הארצות" וכיו"ב, אבל עכשיו, "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידים"329. אבל, מפורש בגמרא במסכת שבת330 שאפילו צדיקים גמורים ראויים לעונש בגלל ש"הי' בידם למחות ולא מיחו", וגם כשהקב"ה אומר "גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם", מ"מ, "אם לפניך גלוי, להם מי גלוי".

וגם אם טוען שניסה למחות כמה פעמים ולא הועיל, ולכן אין צורך להוכיח עוד – הרי מפורש בגמרא331 שהחיוב ד"הוכח תוכיח" הוא "אפילו מאה פעמים"329, והיינו, שאפילו אם הוכיח כבר 99 פעמים ולא הועיל, יש לו חיוב להוכיח פעם נוספת, וחיוב זה נלמד (לא מהיתור ד"תוכיח", אלא) מתיבת "הוכח" עצמה: "הוכח אפילו ק' פעמים משמע", היינו, שחיוב הוכחה בפעם המאה הוא באותו אופן כמו החיוב בפעם הראשונה].

ולא כטעות העולם שבענין פרוץ צריך (לא להכביד, אלא) להקל – למצוא היתר, כך, שפלוני יהי' "אומר מותר", ואז ימצא ה"היתר" ש"אומר מותר אנוס הוא"332, אלא אדרבה – כמסופר בגמרא333 ש"רב בקעה מצא וגדר בה גדר", "כלומר, ראה שהיו מזלזלים באיסור בשר בחלב והחמיר עליהן"334, והיינו, שלא זו בלבד שלא הקיל, אלא אדרבה: "גדר בה גדר", שהוסיף גזירה בענין בשר בחלב. ודוקא זו היא הדרך שלא לאבד לא את הנוער ולא את המבוגרים.

וכל זה – היותו "הוגה בתורה", ופעולתו ש"יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה" – נעשה עדיין בזמן הגלות; ולאח"ז "ילחם מלחמות ה'", ורק "אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח בודאי", ואז מסתיימת הגלות.

מד. ואין להקשות מדברי הירושלמי335, ומהרמב"ן הידוע בשיר השירים336 וכו' וכו', ששם ראי' להיפך – כיון שפירושים הנ"ל אינם ע"ד ההלכה, כדמוכח ממפרשי הרמב"ם – הראב"ד, הכסף משנה, הרדב"ז וכו' – שאף אחד מהם לא חולק על דברי הרמב"ם בענין זה, ועכצ"ל שסוברים כמותו337.

והגע עצמך:

ידוע שלרמב"ם היו רדיפות בנוגע לספריו, ועד ששרפו אותם וכו'338 (כל מה שעשו אח"כ לספרי חסידות – עשו לספרי הרמב"ם), כיון שחלקו עליו אפילו בענינים של עיקרי האמונה,

– ע"ד מ"ש הראב"ד בנוגע לדברי הרמב"ם339 אודות "האומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה": "למה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה כו'", שזהו ענין עיקרי באמונה גם לדעת הראב"ד, שסובר כמו הרמב"ם, אלא שאומר שיש מקום לדעה הפכית, והראי', שיש גדולים וטובים שסברו כן –

ואעפ"כ, בנוגע להלכות של סיום זמן הגלות, עזר הקב"ה, למזלנו, שאף אחד לא חולק על הרמב"ם (אילו היו מוצאים פוסק אחד שחולק על הרמב"ם, היו מטילים על הרמב"ם עצמו את האותיות ח' ר' ם'!...).

וכאן רואים עד כמה החושך עתה הוא כפול ומכופל: גם בעבר היו כאלו שלא האמינו בביאת המשיח; אבל עכשיו רואים שיש יהודים שבכל שאר הענינים הם יראים ושלמים, ואעפ"כ אומרים שאוחזים כבר ב"אתחלתא דגאולה" – דבר שאין לו שחר כלל, היפך פס"ד ברור ברמב"ם שמוסכם על כל דברי הפוסקים.

מה. לאחרונה נדפס ספר בן מאות עמודים בשם "התקופה הגדולה"340, שכתב מישהו שיש לו סמיכה לרבנות, ובו כותב שנמצאים בתקופה גדולה, זמן של גאולה וכו' – היפך פס"ד הרמב"ם. – ואין זה בגלל שהוא לא יודע מ"ש ברמב"ם, שהרי הוא בעצמו מדפיס את דברי הרמב"ם בפרק הנ"ל, בפרק שלפניו ושלאחריו, ומבלי הבט על כך, כותב בפירוש להיפך.

והרי נמצאים בזמן שדבר שנדפס שחור על גבי לבן הנה כן יקום!... פעם היתה תקנה שאסור להדפיס ספר ללא הסכמה341, אבל עכשיו חיים בתקופה של דמוקרטי', כך, שכל מי שיש לו כסף לשלם עבור ההדפסה, יכול להדפיס מה שרוצה, ואח"כ מפרסמים זאת בעיתון באותיות מרובעות, ולאחרי כן יורד הדבר מסדר היום.

אבל אי אפשר לפסוק מה"מאָרגן-זשורנאַל", כי אם מפסק הלכה, והרי הרמב"ם כותב בזה הלכה פסוקה באופן שלא משתמע לתרי אפי, וא"כ, איך יכולים לומר להיפך?!

והצרה היא – שאין פוצה פה ומצפצף!

שאלתי מישהו: מדוע אתה שותק?! – בשלמא המחבר, הנה "אין אדם יודע מה בלבו של חבירו342, אבל אתה, שקנית את הספר וראית מה שכתוב בו, היתכן שאתה שותק?!

מו. ובאמת, כדי לדעת שאין זו אתחלתא דגאולה, לא זקוקים לפסק הרמב"ם; צריך רק לפתוח את העיתון, ולא צריך לחפש רחוק, אלא בעמוד הראשון רואים מיד את המעמד ומצב של בנ"י – לא רק בעניני חוץ לארץ, אלא גם בעניני ארץ ישראל, ומזה מובן כבר שאין זו אתחלתא דגאולה!

שואלים אותם: אם זוהי אתחלתא דגאולה – מדוע מרעישים כל כך אודות הערבים?! ועל זה הם עונים: ענין זה הוא באשמתו של פב"פ ("דער איז שולדיק, יענער איז שולדיק"), "נקרה נקרית"246, וקשור עם 127 הגוים שיושבים באו"ם, ובמילא – טוענים הם – יש להניח את דברי הרמב"ם הצדה, ומוטב לדבר אודות שתים וחצי מליון היהודים שבארץ ישראל, וחמש מליון היהודים שבחוץ לארץ, ולומר להם שנמצאים כבר ב"אתחלתא דגאולה", כדי להקל על רגש לבם!...

אמרתי לו (כששתק על שאלתי כיצד סובר בעצמו): הרי אתה בעצמך יודע שאין זו "אתחלתא דגאולה", וא"כ, האמירה שזוהי "אתחלתא דגאולה" היא שקר, והרי מובן שאי אפשר "לתקן עולם במלכות ש-ד-י"343 ע"י שקרים, וא"כ, מוטב שתשתוק!

וכשהשיב לי: מה איכפת לכם שיהודי יישן עם לב רגוע?!... – אמרתי לו: עי"ז אתם הורסים את כל הענינים, כי, איך יכולים לדרוש לקיים את דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, הלכות תפילין, הלכות פסח וכו', בה בשעה שלא מתחשבים עם פס"ד ברור ברמב"ם שהתחלת הגאולה תהי' באופן ש"יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה כו' ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה כו'".

מז. והנסיון השני שישנו בתקופה זו – בנוגע לענין הגרים:

ובהקדמה – שגם ענין זה קשור עם זמן הגאולה, כדאיתא בגמרא בתחלת344 מסכת עבודה זרה345 : "לעתיד לבוא באין עובדי כוכבים .. גרים גרורים ומניחין תפילין בראשיהן תפילין בזרועותיהם ציצית בבגדיהם מזוזה בפתחיהם, כיון שרואין מלחמת גוג ומגוג, אומר להן, על מה באתם, אומרים לו, על ה' ועל משיחו, שנאמר למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק, וכל אחד מנתק מצוותו והולך, שנאמר ננתקה את מוסרותימו, והקב"ה יושב ומשחק, שנאמר יושב בשמים ישחק".

[ויש לבאר ההדגשה המיוחדת בנוגע לתפילין, ש"בירושלמי .. דריש ננתקה את מוסרותימו זו מצות תפילין"44 – כי:

בכדי לוותר על קיום מצוה יש צורך בהסברה, ובנוגע לתפילין יש להם הסברה – ש"תפילין צריכין גוף נקי"346, ואילו גוים אין להם גוף נקי, כדברי הגמרא347 "ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן", ולכן אסור להם להניח תפילין.

זאת ועוד:

ענין התפילין הוא – לשעבד המוח והלב348, והרי ענין זה הוא לא רק כוונת המצוה, אלא חלק מהמצוה עצמה (כמו בסוכה, ש"למען ידעו דורותיכם גו'"349 הוא חלק מהמצוה עצמה. ועד"ז בציצית)350. ועד שמצינו בזהר351 שענינם של רצועות התפילין הוא לקשור את היצה"ר שנקרא כלב כו'. ולכן, כשמחפשים לפרוק עול היהדות, שוללים לכל לראש את קיום מצות תפילין].

ולעיל מיני'352, שאומות העולם אומרים להקב"ה "תנה לנו מראש ונעשנה, אמר להן הקב"ה שוטים שבעולם וכו', אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה ("אמאי קרי לי' מצוה קלה משום דלית בי' חסרון כיס", להיותה מ"פסולת גורן ויקב"353 ) לכו ועשו אותה .. מיד כל אחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא [כיון שאינם יכולים לעמוד אפילו בנסיון הכי קטן, ומה גם שיש להם הצטדקות ע"פ תורה, שהרי "מצטער פטור מן הסוכה"343 (מלבד לילה הראשונה354 )], שנאמר ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו".

[ויש לבאר הטעם שנבחרה מצות סוכה דוקא – דלכאורה, הן אמת שכיון שסוכה היא מ"פסולת גורן ויקב", לכן היא "מצוה קלה .. דלית בה חסרון כיס" (גם ביחס למצות ד' מינים שבחג הסוכות, שצ"ל "לכם"355, שלכן גם הערבה צ"ל שוה פרוטה, כידוע השקו"ט בזה356 ), הרי זה עדיין סכום מסויים, וא"כ, היתה יכולה להבחר מצוה שאין בה חסרון כיס כלל, כמו מצות תפלה למשל?

אך הענין הוא – שבחג הסוכות מודגש ענין השלום שבין בנ"י לאומות העולם, כיון שאז מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם, שעי"ז יהי' להם קיום כו'357 ].

מח. ובענין זה הוא הנסיון בתקופתנו זו – שלא הי' מעולם:

בנ"י נמצאים בגלות 1900 שנה, ואף פעם לא היתה גזירה כזו – להכריח יהודי ליתן לגוי תעודת-נייר שמאשרת שהוא יהודי, אף שאינו רוצה להתגייר ע"פ הלכה, אלא רק מצד דמוקרטי' – כדי שיהי' שלום בין יהודים לגוים, עי"ז שיבטלו את המחיצה שבין ישראל לעמים, ולכן טוען שאינו צריך לקיים את המצוות – "ננתקה את מוסרותימו", ו"מבעט ויוצא", כפי שכבר "הניצנים358 נראו בארץ"... שבאים בעצמם ואומרים שלא התכוונו ברצינות להתגייר, אלא רק רצו את ה"תעודה" כדי שיוכלו לקבל דירה ומכונית כו'.

הביאור היחידי על כך שישנם גרים גרורים שע"פ הלכה אסור לגייר אותם הוא – כיון שרוצים לנתק את החבל ("ננתקה את מוסרותימו") שמקשר את בנ"י עם הקב"ה, ובלשון הכתוב במזמור הנ"ל (ס"ז): "על ה' ועל משיחו"359, כהפירוש ש"משיחו" קאי על בנ"י360 שהם משיחי ה', כי, כל זמן שבנ"י קשורים עם הקב"ה, כמ"ש361 "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", אזי מתבטלים כל הגזירות (כפי שראינו בזמן המן והיטלר שהיתה להם מפלה כו'), ולכן מחפשים לנתק את החבל שמקשר את בנ"י עם הקב"ה.

ושלא כדעת הטועים שזהו ענין שירד כבר מסדר היום, אלא בכל יום ממשיכים לגייר כמקודם, ויתירה מזה, באופן של סיטונאות ("האָל-סייל"), וישנם כבר עשרות מקרים של גרים גרורים שהיו בוינה, קפריסין, קליפורני' וכו', וחלקם נמצאים כבר בארץ הקודש, ועוד מעט לא יוכלו לברר מי גר אמיתי ומי לא.

ועד כדי כך הגיעו הדברים, שמתחילים לנטוע בלב הנוער שבארץ ישראל שנאה לדת ישראל, בבואם בטענה, שצריך לילך בדרך הישר, ואיך יתכן שההלכה קובעת שפב"פ אינו יכול להתגייר, אלא נשאר גוי כמקודם?! – אם התורה קובעת שאי אפשר לגייר אותו, יש לשנוא את התורה שקובעת "חוק נאַצי"!

וכאן רואים את גודל החוצפה: מי שטוען שזהו "חוק נאַצי" – הוא זה שנוסע אח"כ לז'נווה כדי להגן על דת ישראל, בה בשעה שמעולם לא היתה לו שייכות לדת ישראל!...

ובכן: כשרואים ש"רגשו גוים ולאומים יהגו", צריך לדעת שהסיבה לכך היא בגלל שיש כאלו שרוצים לבטל את המחיצה שבין ישראל לעמים כו'.

מט. הסיבה לכך שמדברים על ענין זה היא – לא סתם לשם התעוררות, אלא כדי שידעו שמיום ליום נעשה המצב גרוע יותר.

ועד שנוסף על ה"סטאַטוס-קוו" שנעשה בענין זה, מתכוננים כבר לגזירה נוספת – היל"ת, והלואי יתבטל הדבר עוד לפני שיהי' ענין הקשור עם "מפלגה"... – כפי שטוענים אלי: מה יש להרעיש על גזירה שקיימת כבר שמונה חדשים, בה בשעה שמכינים כבר גזירה חדשה, שעלי' בודאי לא יוכלו לומר שזהו "הישג" עבור הדתיים!

ולכן: צריך לדעת שכל מי שיש בידו לעשות בענין זה באיזה אופן שהוא – הן לגבי כלל ישראל, והן לגבי פרט מישראל – חייב לעשות זאת, ומי שיש בידו למחות, חייב למחות עכ"פ.

ובענין זה אין לסמוך כלל על אלו שאומרים שהם באי-כח הדת – כפי שמשיבים החפשים שמבקשים מהם לפעול בענין זה: עליכם לבוא בטענות לאלו שהגישו את התכנית ו"מכרו" את כל הענין,

– ולאמיתו של דבר אין זו אפילו "מכירה", כי, הסדר ב"מכירה" שעבורה מקבלים דבר-מה, ואילו הם לא קיבלו מאומה, ואדרבה כו' –

ולכן, חבל על הזמן והטירחא להתעסק עמהם בענין זה. – הם יקבלו את כל הדברים הטובים, הן מה שמגיע להם והן מה שלא מגיע להם, אבל בנוגע לבקשה זו, אין מה לפנות אליהם, אלא יש לפנות באופן ישיר לממשלה, ובתוקף המתאים, אם כי בדרכי נועם.

והדרישה צריכה להיות שיהי' כתוב בחוק "גיור כהלכה".

ולא כמו אלו שהציעו שיהי' כתוב "כפסק הרבנות הראשית" – כי, יכולים אח"כ להכניס ל"רבנות הראשית" גם קונסרבטיבים ורפורמים, ואפילו קראים [ובפרט שיש טוענים שהחילוק בין אורטודוקסים לקונסרבטיבים ורפורמים הוא בדוגמת החילוק בין בית-שמאי לבית-הלל, וא"כ, טוענים הם, למה באמת לא להכניס ל"רבנות הראשית" גם אותם, ואפילו את הקראים, הרי גם הם אוחזים מ"תורת משה", שלכן מכניסים אותם לחוג בתנ"ך...], כך, שעלול לקרות שה"רבנות הראשית" תהפוך ל"משענת קנה רצוץ" היל"ת.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) יעזור השי"ת שבנ"י יבטלו גזירה זו (שגם הגוים אינם חפצים בה), והביטול יהי' כמו שהוא בכח התורה שיכולה לבטל את הענין מעיקרא, כמו "חכם (ש)עוקר את הנדר מעיקרו"362, ויה"ר שכל זה יעבור בדרכי נועם ובדרכי שלום.

* * *

נ. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה אלה תולדות השמים והארץ.

* * *

נא. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ואח"כ אמר:]

יש עוד ענינים שצריך לדבר אודותם, אבל מפני קוצר הזמן, ידובר בקיצור:

רגיל להזכיר אודות "קרן השנה"363 – שזהו ענין של צדקה, ש"שקולה כנגד כל המצות"364, וכוללת כל המצוות, כמ"ש365 "בצדקה תכונני", ועד ש"אין ישראל נפדה אלא בצדקה"366. ובמיוחד נוגע ענין הצדקה בתור הכנה לבקשת צרכיו בתפלה, כמארז"ל367 (שהובא בתור פס"ד בשו"ע368 ) "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי". ועל זה נוסד "קרן השנה" – שכל אחד נותן סכום כפי נדבת לבו הטהור לכל השנה, וממנו מפרישים ב"פ בכל יום, קודם התפלה. ואופן ההפרשה היא מתוך כוונה להוציא י"ח את אלו שכבר השתתפו, אלו שהמעות שלהם נמצאים בדרך, ואלו שיתנדבו בעתיד, ע"ד שמצינו בנוגע למחצית השקל369.

וכן צריך להזכיר אודות שיעורי חת"ת, כמבואר בהקדמת ה"מורה שיעור".

וכן רגיל להזכיר אודות אחינו בנ"י שנמצאים לעת-עתה במצור ובשבי' – שבקרוב ממש יצאו משם, ו"קהל גדול ישובו הנה", וכפי שמפרט הכתוב190: "בם עור ופסח הרה ויולדת יחדיו", ו"כספם וזהבם אתם"370 ; ויה"ר שבארץ הקודש יהיו מוכנים לקבל אותם.

וכיון ש"מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל"371 – צריך אמנם לקבל גם גוי, אבל יש לעשות זאת ע"פ דין, ואז יתקרב סוכ"ס באופן שיהי' "גר תושב", או אפילו "גר צדק"; אבל ע"י קירוב באופן בלתי-רצוי – שמכשילים אותו בגיור שלא כהלכה – שוללים ממנו את האפשרות שיוכל להיות גר צדק, או אפילו גר תושב, שבכל זמן ובכל מקום חייב לקיים שבע מצוות שנצטוו בני נח, "מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו כו'"372 ; ומכשול זה נוגע לכל אלו שמעורבים בזה – הן היהודי והן הגוי, ובמילא, כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה, יש לו חלק בזה.

ויה"ר שלא יצטרכו עוד לדבר על זה, כיון שתתבטל כבר גזירה איומה זו, ומתוך זריזות; והזריזות בזה תפעל זריזות בהענין ד"לתקן עולם במלכות שד-י"342, ובהענין ד"ועמדו זרים ורעו צאנכם"373 – היפך הענין ד"רגשו גוים ולאומים יהגו"41.

וכל זה יהי' עי"ז שבנ"י יעסקו בענינים שלהם – לימוד התורה וקיום המצוות, וכל הענינים שרצונו של הקב"ה שבנ"י יקבלו על עצמם, ואז יהי' אצלם מעמד ומצב ד"אני נסכתי מלכי"374 – שמלך פטור מכל העבודות ואסור בעשייתם, כיון שצריך להיות מעמד ומצב ד"מלך ביפיו תחזינה עיניך"375, לאו דוקא במקומות וזמנים מיוחדים, אלא בתמידות.

וכיון שממנו לא יפלא דבר – בודאי ביכלתו של הקב"ה לפעול התיקון בכל הפרטים, כך, שמכאן ולהבא יהי' אך טוב וחסד, טוב הנראה והנגלה.

וכאמור, שאלו שנמצאים במיצר ושבי' – יצאו משם, ויבואו לארץ הקודש, ובפרט לכפר חב"ד376, ויוכלו לקבל את עניני כפר חב"ד וכללות ענין ארץ הקודש באופן שיהי' זה הכנה קרובה – עבורם, עבורנו ועבור כללות ישראל – לבוא לסיום הגלות, ומתוך שמחה וטוב לבב – לבוא באופן של דילוג ("אַריינשפּרינגען") לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – פ"א), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל הנאספים מ"כוס של ברכה", ובקבוקי משקה לעסקני הכלל.

לאחרי אמירת ברכה אחרונה, הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א שא' מחברי "ועד המסדר" יכריז "ויעקב הלך לדרכו"67.

לאחרי ההכרזה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].