פרק ו

1בְּנִי אִם־עָרַ֣בְתָּ לְרֵעֶ֑ךָ תָּקַ֖עְתָּ לַזָּ֣ר כַּפֶּֽיךָ:

בני אם ערבת. ערבות ממון כמשמעו פירשו רבותינו:

2נוֹקַ֥שְׁתָּ בְאִמְרֵי־פִ֑יךָ נִ֜לְכַּ֗דְתָּ בְּאִמְרֵי־פִֽיךָ:

נוקשת באמרי פיך. שתקעת כף להדבר עם הזרים:

3עֲשֵֹ֨ה זֹ֥את אֵפ֪וֹא בְּנִ֡י וְֽהִנָּצֵ֗ל כִּ֘י בָ֤אתָ בְכַף־רֵעֶ֑ךָ לֵ֥ךְ הִ֜תְרַפֵּ֗ס וּרְהַ֥ב רֵעֶֽיךָ:

לך התרפס. התר לו פס יד לשלם לו ממונו:

ורהב רעיך. ואם אין לו ממון עמך אלא שנוקשת באמרי פיך לדבר לו קשות הרבה עליו רעים לבקש ממנו שימחול לך:

בני אם ערבת לרעך. אחר שנעשית ערב להקב"ה שהוא רעך כדכתיב זה דודי וזה רעי (שיר השירים ה׳:ט״ז) וקבלת עליך בסיני ובערבות מואב באלה ובשבועה לשמור מצותיו:

תקעת לזר כפיך. שתשוב ותסור מדרכיו ותדבק באפיקורסין ללכת בדרכיהם:

נוקשת באמרי פיך. שתקעת כף להדבר עם הזרים:

עשה זאת אפוא בני והנצל. הואיל ובאת בכף רעך בסיני וקבלת אלהותו עליך:

לך התרפס. הכנע לפניו כאסקופה הנרפסת ונדרסת:

ורהב רעיך. הרבה רעים שיתפללו עליך לפניו וכן נדרש במדרש תהלים:

4אַל־תִּתֵּ֣ן שֵׁנָ֣ה לְעֵינֶ֑יךָ וּ֜תְנוּמָ֗ה לְעַפְעַפֶּֽיךָ:

5הִנָּצֵל כִּצְבִ֣י מִיָּ֑ד וּ֜כְצִפּ֗וֹר מִיַּ֥ד יָקֽוּשׁ:

הנצל כצבי מיד. מהר והשמט משם כצבי הנמלט מיד האדם:

6לֵֽךְ־אֶל־נְמָלָ֥ה עָצֵ֑ל רְאֵ֖ה דְרָכֶ֣יהָ וַחֲכָֽם:

לך אל נמלה עצל וגו'. וחכם והתחכם:

7אֲשֶׁ֖ר אֵֽין־לָ֥הּ קָצִ֗ין שֹׁטֵ֥ר וּמשֵֽׁל:

אשר אין לה קצין. שיוכיח אותה ויזרזנה ויוציא מידה אם תגזול דבר מחברתה ואף על פי כן:

8תָּכִ֣ין בַּקַּ֣יִץ לַחְמָ֑הּ אָגְרָ֥ה בַ֜קָּצִ֗יר מַאֲכָלָֽהּ:

תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה. מזונה, כל אחת ואחת אינה גוזלת מחבירתה:

9עַד־מָתַ֖י עָצֵ֥ל תִּשְׁכָּ֑ב מָ֜תַ֗י תָּק֥וּם מִשְּׁנָתֶֽךָ:

10מְעַ֣ט שֵׁ֖נוֹת מְעַ֣ט תְּנוּמ֑וֹת מְעַ֓ט חִבֻּ֖ק יָדַ֣יִם לִשְׁכָּֽב:

חבוק ידים. הישן חובק ידיו אבראצ"ר בלע"ז:

11וּבָֽא־כִמְהַלֵּ֥ךְ רֵאשֶׁ֑ךָ וּ֜מַחְסֹֽרְךָ֗ כְּאִ֣ישׁ מָגֵֽן:

ובא כמהלך ראשך. אם תעשה כן יבא חסרונך ודבר שאתה רש ממנו יבא לך מיד כאדם המהלך מהר ומחסורך יבא ויתמלא כאיש מגן הבא מהר להגין על אדוניו, המקראות אלו עקרן משל על המתעצלין לעסוק בתורה:

12אָדָ֣ם בְּ֖לִיַּעַל אִ֣ישׁ אָ֑וֶן ה֜וֹלֵ֗ךְ עִקְּשׁ֥וּת פֶּֽה:

הולך עקשות פה. ההולך בעקימת שפתים:

13קֹרֵ֣ץ בְּ֖עֵינָו מֹלֵ֣ל בְּרַגְלָ֑ו מֹ֜רֶ֗ה בְּאֶצְבְּעֹתָֽיו:

קורץ בעיניו. רמיזות של מרמה:

מולל ברגליו. כלומר משפשף זה על זה:

ומורה באצבעתיו. כולם מן ל' רמזים הם זה נופל על העין וזה נופל על הרגל וזה נופל על האצבע והעיקר הוא מדבר על הרשעים המסיתין את הבריות לע"ג:

14תַּֽהְפֻּכ֨וֹת בְּלִבּ֗וֹ חֹרֵ֣שׁ רָ֣ע בְּכָל־עֵ֑ת מִדֳנִ֥ים מִדְיָנִ֥ים יְשַׁלֵּֽחַ:

מדינים ישלח. בין אדם לבוראו:

15עַל־כֵּ֗ן פִּ֖תְאֹם יָב֣וֹא אֵיד֑וֹ פֶּ֥תַע יִ֜שָּׁבֵ֗ר וְאֵ֣ין מַרְפֵּֽא:

פתאום. ופתע ל' תכיפה היא ולא ידע את המפלה הקרובה ליפול עליו:

16שֶׁשׁ־ הֵ֖נָּה שָׂנֵ֣א יְהוָ֑ה וְ֜שֶׁ֗בַע תּוֹעֲבַ֥ות תּוֹעֲבַ֥ת נַפְשֽׁוֹ:

שש הנה שנא ה' ושבע. תועבת נפשו כלומר גם השביעית עמהם:

17עֵינַ֣יִם רָ֖מוֹת לְשׁ֣וֹן שָׁ֑קֶר וְ֜יָדַ֗יִם שֹׁפְכ֥וֹת דָּם־נָקִֽי:

18לֵ֗ב חֹ֖רֵשׁ מַחְשְׁב֣וֹת אָ֑וֶן רַגְלַ֥יִם מְ֜מַהֲר֗וֹת לָר֥וּץ לָֽרָעָה:

19יָפִ֣יחַ כְּ֖זָבִים עֵ֣ד שָׁ֑קֶר וּמְשַׁלֵּ֥חַ מְ֜דָנִ֗ים בֵּ֣ין אַחִֽים:

יפיח. לשון דבור הוא כי כל דבור ברוח הפה הוא:

20נְצֹ֣ר בְּ֖נִי מִצְוַ֣ת אָבִ֑יךָ וְאַל־תִּ֜טּ֗שׁ תּוֹרַ֥ת אִמֶּֽךָ:

21קָשְׁרֵ֣ם עַל־לִבְּךָ֣ תָמִ֑יד עָ֜נְדֵ֗ם עַל־גַּרְגְּרֹתֶֽךָ:

ענדם. ל' קשר הוא כמו אענדנו עטרות לי (איוב ל״א:ל״ו):

22בְּהִתְהַלֶּכְךָ֨ תַּנְחֶ֬ה אֹתָ֗ךְ בְּ֖שָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹ֣ר עָלֶ֑יךָ וַ֜הֲקִיצ֗וֹתָ הִ֣יא תְשִׂיחֶֽךָ:

בהתהלכך. בחייך:

תנחה אותך. כמו תנהיגך:

בשכבך. בקבר:

והקצות היא תשיחך. לתחיית המתים לעמוד בדין:

היא תשיחך. תליץ בעדך:

23כִּ֤י נֵ֣ר מִ֖צְוָה וְת֣וֹרָה א֑וֹר וְדֶ֥רֶךְ חַ֜יִּ֗ים תּוֹכְח֥וֹת מוּסָֽר:

כי נר מצוה ותורה אור. כמו שהאור מאיר לעולם תמיד כך התורה עומדת זכותה לעולם אל האדם וזכות מצוה לפי שעה כאור הנר, ד"א:

כי נר מצוה וגו'. מצות האב הוא נר כל מי שמקיים מצות אביו כאלו נוטל נר בידו להדליק במקום חושך ואם אבד שום דבר שם הוא מוצאו לאורו, וכן מי שהוא מקיים הוראת אמו אורה היא לו וכן הוא אומר אל תטוש תורת אמך וכן הוא ודאי שמקרא זה מדבר במצות אביו ואמו דכתיב (לקמן כ) מקלל אביו ואמו ידעך נרו באשון חשך ואם נר של אדם ידעך (כוהה) כשאין מקיים מצות נמצא כשמקיים מצות מאיר נרו (ר' יוסף קרא):

ודרך חיים תוכחות מוסר. תוכחות המוסר הם מטים את האדם לחיים נמצא שהם דרך החיים:

24לִשְׁמָרְךָ מֵאֵ֣שֶׁת רָ֑ע מֵֽ֜חֶלְקַ֗ת לָשׁ֥וֹן נָכְרִיָּֽה:

לשמרך מאשת רע. התורה תשמרך מאשה של מנהג רע ועל כרחך לא דבר שלמה אשה רעה אלא כנגד עבודת גלולים שהיא שקולה כנגד הכל שאם תאמר אשה זונה ממש וכי כל שכרה ושבחה של תורה ששומרת מן הזונה לבדה אלא ע"כ זו עבודת גלולים שהיא חמורה כנגד הכל:

מחלקת לשון. מטחות עינים של לשון נכריה:

25אַל־תַּחְמֹ֣ד יָ֖פְיָהּ בִּלְבָבֶ֑ךָ וְאַל־תִּ֜קָּֽחֲךָ֗ בְּעַפְעַפֶּֽיהָ:

ואל תקחך. ואל תטול חכמתך ממך בעפעפי עיניה שקורצות בהם בעפעפיה:

26כִּ֤י בְעַד־אִשָּׁ֥ה זוֹנָ֗ה עַֽד־כִּכַּ֫ר לָ֥חֶם וְאֵ֥שֶׁת אִ֑ישׁ נֶ֖פֶשׁ יְקָרָ֣ה תָצֽוּד:

כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. לידי עניות וחוסר כל טוב:

נפש יקרה תצוד. נפש שהיתה יקרה קודם לכן באה וצדה לגיהנם:

27הֲיַחְתֶּ֤ה אִ֓ישׁ אֵ֬שׁ בְּחֵיק֑וֹ וּ֜בְגָדָ֗יו לֹ֣א תִשָּׂרַֽפְנָה:

היחתה איש. הישאב איש גחלים בשפולי בגדיו ולא ישרפו כל לשון חתיית גחלים לשון שאיבה הוא כמשמעה כשממלא הכלי בתוך המדורה:

28אִם־יְהַלֵּ֣ךְ אִ֖ישׁ עַל־הַגֶּחָלִ֑ים וְ֜רַגְלָ֗יו לֹ֣א תִכָּוֶֽינָה:

29כֵּ֗ן הַ֖בָּא אֶל־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ לֹ֥א יִ֜נָּקֶ֗ה כָּֽל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּֽהּ:

אל אשת רעהו. כמשמעו ואף על ע"ג יש לדרשה שהיא מיוחדת לגוים ולא לך:

30לֹא־יָב֣וּזוּ לַ֖גַּנָּב כִּ֣י יִגְנ֑וֹב לְמַלֵּ֥א נַ֜פְשׁ֗וֹ כִּ֣י יִרְעָֽב:

לא יבוזו. וגו' ונמצא ישלם. וגו' נואף אשה וגו'. שלשתם מחוברים בדבור אחד. אם יגנוב הגנב גנבה אין לבזותו כ"כ כמו הנואף למה כי לרעבון נפשו הוא עושה ואולי אין לו מה יאכל וכשנמצא יש לו תקנה בתשלומין ולכל היותר ישלם שבעתים כלומר תשלומי כפל הרבה ואפילו חמשים על אחד, ויש מפרשים שבעתים כמו גונב שור וכליו וטבחו שמשלם חמשה בקר ותשלומי כפל על הכלים הרי שבעה: את כל הון ביתו יתן. ואפי' צריך למכור כל אשר לו על זה מכל מקום יש לו תקנה ומתחלה מחמת רעב עשה, אבל:

31וְנִמְצָא יְשַׁלֵּ֣ם שִׁבְעָתָ֑יִם אֶת־כָּל־ה֖וֹן בֵּית֣וֹ יִתֵּֽן:

32נֹאֵ֣ף אִשָּׁ֣ה חֲסַר־לֵ֑ב מַֽשְׁחִ֥ית נַ֜פְשׁ֗וֹ ה֣וּא יַעֲשֶֹֽנָּה:

נואף אשה חסר לב. הוא שהרי לא לרעבון עשה:

משחית נפשו הוא יעשנה. הזמה:

33נֶֽגַע־וְקָל֥וֹן יִמְצָ֑א וְ֜חֶרְפָּת֗וֹ לֹ֣א תִמָּחֶֽה:

נגע וקלון ימצא. על עבודת גלולים ועל גילוי עריות הנגעים באים:

34כִּֽי־קִנְאָ֥ה חֲמַת־גָּ֑בֶר וְלֹֽא־יַ֜חְמ֗וֹל בְּי֣וֹם נָקָֽם:

כי קנאה. מתקנא בו להפרע בו חמתו של הקב"ה שהוא גבור על כל ולא יחמול ביום נקם:

35לֹא־יִ֖שָּׂא פְּנֵ֣י כָל־כֹּ֑פֶר וְלֹֽא־יֹ֜אבֶ֗ה כִּ֣י תַרְבֶּה־שֹֽׁחַד:

לא ישא. פנים, לכל ממון לכפר על אשר כפר בו ונדבק בעבודת גלולים, ורבותנו דרשו לא יבוזו לגנב, זה המתגנב מאחר חבירו הולך לבית המדרש ועוסק בתורה, ונמצא ישלם שבעתים, סופו שמתמנה דיין ומורה הוראות שאין שבעתים אלא תורה שנאמר מזוקק שבעתים (תהלים יב):