פרק ג

1נְבֽוּכַדְנֶצַּ֣ר מַלְכָּ֗א עֲבַד֙ צְלֵ֣ם דִּֽי־דְהַ֔ב רוּמֵהּ֙ אַמִּ֣ין שִׁתִּ֔ין פְּתָיֵ֖הּ אַמִּ֣ין שִׁ֑ת אֲקִימֵהּ֙ בְּבִקְעַ֣ת דּוּרָ֔א בִּמְדִינַ֖ת בָּבֶֽל:

עבד וגו' מלאה לבו לעשות צלם של זהב:

פתיה אמין שית אקימה וגו' אם אין עביו אלא שש היאך יכול לעמוד בגובה אמין שתין אמר רב ביבי מעמידין אותו ונופל עד שהביאו כל זהב של ירושלים ושפכו דימוס על רגליו לקיים מה שנאמ' (יחזקאל ז) וזהבם לנידה יהיה:

בבקעת דורא שם מקום:

2וּנְבֽוּכַדְנֶצַּ֣ר מַלְכָּ֡א שְׁלַ֡ח לְמִכְנַ֣שׁ| לַֽאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּ֡א סִגְנַיָּ֣א וּפַֽחֲוָתָ֡א אֲדַרְגָּֽזְרַיָּא֩ גְדָֽבְרַיָּ֚א דְּתָֽבְרַיָּא֙ תִּפְתָּיֵ֔א וְכֹ֖ל שִׁלְטֹנֵ֣י מְדִֽינָתָ֑א לְמֵתֵא֙ לַֽחֲנֻכַּ֣ת צַלְמָ֔א דִּ֥י הֲקֵ֖ים נְבֽוּכַדְנֶצַּ֥ר מַלְכָּֽא:

לאחשדרפניא דוכסין:

פחותא שלטונין:

אדרגזריא גדבריא וגו' כולם שם עכו"ם הם:

לחנוכת צלמא תחלת עבודותיו:

3בֵּאדַ֡יִן מִֽתְכַּנְּשִׁ֡ין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּ֡א סִגְנַיָּ֣א וּפַֽחֲוָתָ֡א אֲדַרְגָּֽזְרַיָּ֣א גְדָֽבְרַיָּא֩ דְּתָ֨בְרַיָּ֜א תִּפְתָּיֵ֗א וְכֹל֙ שִׁלְטוֹנֵ֣י מְדִֽינָתָ֔א לַֽחֲנֻכַּ֣ת צַלְמָ֔א דִּ֥י הֲקֵ֖ים נְבֽוּכַדְנֶצַּ֣ר מַלְכָּ֑א וְקָֽיְמִין֙ (כתיב וְקָֽאְמִין֙) לָֽקֳבֵ֣ל צַלְמָ֔א דִּ֥י הֲקֵ֖ים נְבוּכַדְנֶצַּֽר:

4וְכָֽרוֹזָ֖א קָרֵ֣א בְחָ֑יִל לְכ֚וֹן אָֽמְרִין֙ עַמְמַיָּ֔א אֻמַּיָּ֖א וְלִשָּׁנַיָּֽא:

וכרוזא קרא בחיל הכרוז יוצא בכח גדול:

לכון אמרין עממיא לכם כל העמים והלשונות אומרים מכרוז מצות המלך במשלחת המלך:

5בְּעִדָּנָ֡א דִּֽי־תִשְׁמְע֡וּן קָ֣ל קַרְנָ֣א מַ֠שְׁרֽוֹקִיתָא קַתְרֹ֨ס (כתיב קַיתְרֹ֨ס) סַבְּכָ֚א פְּסַנְתְּרִין֙ סֽוּמְפֹּ֣נְיָ֔ה וְכֹ֖ל זְנֵ֣י זְמָרָ֑א תִּפְּל֚וּן וְתִסְגְּדוּן֙ לְצֶ֣לֶם דַּֽהֲבָ֔א דִּ֥י הֲקֵ֖ים נְבֽוּכַדְנֶצַּ֥ר מַלְכָּֽא:

בעדנא דתשמעון קל קרנא משרוקיתא קול הקרן שורקת כמו (זכריה י׳:ח׳) אשרקה להם ואקבצם:

קתרוס סבכא וגו' כולם כלי זמר הם:

זני זמרא מיני זמר למינו ת"א לזנוהי:

6וּמַן־דִּי־לָ֥א יִפֵּ֖ל וְיִסְגֻּ֑ד בַּהּ־שַֽׁעֲתָ֣א יִתְרְמֵ֔א לְגֽוֹא־אַתּ֥וּן נוּרָ֖א יָֽקִדְתָּֽא:

אתון נורא גומא שעושין לשרוף בה אבנים לסיד והוא כבשן שבכל המקרא:

7כָּל־קֳבֵ֣ל דְּנָ֡ה בֵּהּ־זִמְנָ֡א כְּדִ֣י שָֽׁמְעִ֣ין כָּל־עַמְמַיָּ֡א קָ֣ל קַרְנָא֩ מַשְׁר֨וֹקִיתָ֜א קַתְרֹ֚ס (כתיב קַיתְרֹ֚ס) שַׂבְּכָא֙ פְּסַנְטֵרִ֔ין וְכֹ֖ל זְנֵ֣י זְמָרָ֑א נָֽפְלִ֨ין כָּל־עַמְמַיָּ֜א אֻמַיָּ֣א וְלִשָּֽׁנַיָּ֗א סָֽגְדִין֙ לְצֶ֣לֶם דַּֽהֲבָ֔א דִּ֥י הֲקֵ֖ים נְבֽוּכַדְנֶצַּ֥ר מַלְכָּֽא:

כל קבל דנה כל עומת זו שנזהרו במצות המלך על כך:

בה זמנא בו בזמן שישמעו קול הזמר שהוא לסימן שיבואו המשתחוים להשתחוות נפלין כל עממיא וגו':

8כָּל־קֳבֵ֚ל דְּנָה֙ בֵּֽהּ־זִמְנָ֔א קְרִ֖בוּ גֻּבְרִ֣ין כַּשְׂדָּאִ֑ין וַֽאֲכַ֥לוּ קַרְצֵיה֖וֹן דִּ֥י יְהֽוּדָיֵֽא:

כל קבל דנה כל עומת זו שראו שונאי היהודי' שיש שעה להלשין עליהם:

קריבו גוברין כשדאין ואכלו קרצהון הלשינו עליהם, לא תלך רכיל (ויקרא י״ט:ט״ז) מתרגמינן ולא תיכול קורצין, ואומר אני שכן היתה דת של הולכי רכיל לאכול לגימא במקום שמלשינין שם והוא סימן קיום דברים שמאותה שעה יש עליהם לברר דבריהם ולאמת לשון הרע שאמרו ואותה סעודה נקראת אכילת קורצין לשון קורץ בעיניו (משלי ו׳:י״ג) שהוא לסימן לשון הרע:

9עֲנוֹ֙ וְאָ֣מְרִ֔ין לִנְבֽוּכַדְנֶצַּ֖ר מַלְכָּ֑א מַלְכָּ֖א לְעָֽלְמִ֥ין חֱיִֽי:

ענו ואמרין צוחו כל עניה שבמקרא לשון קול רם הוא:

10 אַ֣נְתְּ (כתיב אַ֣נְתְּה) מַלְכָּא֘ שַׂ֣מְתָּ טְעֵם֒ דִּֽי־כָל־אֱנָ֡שׁ דִּ֣י יִשְׁמַ֡ע קָ֣ל קַרְנָ֣א מַ֠שְׁרוֹקִיתָא קַתְרֹ֨ס (כתיב קַיתְרֹ֨ס) שַׂבְּכָ֚א פְסַנְתֵּרִין֙ וְסוּפֹּ֣נְיָ֔ה (כתיב וְסיּפֹּ֣נְיָ֔ה) וְכֹ֖ל זְנֵ֣י זְמָרָ֑א יִפֵּ֥ל וְיִסְגֻּ֖ד לְצֶ֥לֶם דַּֽהֲבָֽא:

שמת טעם גזרת דבר:

11וּמַן־דִּי־לָ֥א יִפֵּ֖ל וְיִסְגֻּ֑ד יִתְרְמֵ֕א לְגֽוֹא־אַתּ֥וּן נוּרָ֖א יָֽקִדְתָּֽא:

12אִיתַ֞י גֻּבְרִ֣ין יְהֽוּדָאִי֗ן דִּֽי־מַנִּ֚יתָ יָֽתְהוֹן֙ עַל־עֲבִידַת֙ מְדִינַ֣ת בָּבֶ֔ל שַׁדְרַ֥ךְ מֵישַׁ֖ךְ וַֽעֲבֵ֣ד נְג֑וֹ גֻּבְרַיָּ֣א אִלֵּ֗ךְ לָא־שָׂ֨מֽוּ עֲלָ֚ךְ (כתיב עֲלָ֚יךְ) מַלְכָּא֙ טְעֵ֔ם לֵֽאלָהָךְ֙ (כתיב לֵֽאלָהָיךְ֙) לָ֣א פָֽלְחִ֔ין וּלְצֶ֧לֶם דַּֽהֲבָ֛א דִּ֥י הֲקֵ֖ימְתָּ לָ֥א סָגְדִֽין:

איתי יש:

יהודאין משבט יהודה:

אלך אלה: לא שמו:

עלך מלכא טעם לא חשו לתת עצה לעצמן לחוש על גזרותיך:

13בֵּאדַ֚יִן נְבֽוּכַדְנֶצַּר֙ בִּרְגַ֣ז וַֽחֲמָ֔ה אֲמַר֙ לְהַיְתָיָ֔ה לְשַׁדְרַ֥ךְ מֵישַׁ֖ךְ וַֽעֲבֵ֣ד נְג֑וֹ בֵּאדַ֙יִן֙ גֻּבְרַיָּ֣א אִלֵּ֔ךְ הֵיתָ֖יוּ קֳדָ֥ם מַלְכָּֽא:

אמר להיתיה צוה להביא:

היתיו הובאו:

14עָנֵ֚ה נְבֻֽכַדְנֶצַּר֙ וְאָמַ֣ר לְה֔וֹן הַצְדָּ֕א שַׁדְרַ֥ךְ מֵישַׁ֖ךְ וַֽעֲבֵ֣ד נְג֑וֹ לֵֽאלָהִ֗י לָ֚א אִֽיתֵיכוֹן֙ פָּֽלְחִ֔ין וּלְצֶ֧לֶם דַּֽהֲבָ֛א דִּ֥י הֲקֵ֖ימֶת לָ֥א סָֽגְדִֽין:

הצדא שמא גזרותי צדו ושממה ודבר רק היא בעיניכם אתם שדרך מישך ועבד נגו אשר לאלוהי אינכם עובדים, ה"א של הצדא משמשת בלשון תמיהה:

די הקמת שהקמותי:

15כְּעַ֞ן הֵ֧ן אִֽיתֵיכ֣וֹן עֲתִידִ֗ין דִּ֣י בְעִדָּנָ֡א דִּֽי־תִשְׁמְע֡וּן קָ֣ל קַרְנָ֣א מַשְׁרֽוֹקִיתָ֣א קַתְרֹ֣ס (כתיב קַיתְרֹ֣ס) שַׂבְּכָ֡א פְּסַנְתֵּרִין֩ וְסוּמְפּ֨וֹנְיָ֜ה וְכֹ֣ל| זְנֵ֣י זְמָרָ֗א תִּפְּל֣וּן וְתִסְגְּדוּן֘ לְצַלְמָ֣א דִֽי־עַבְדֵת֒ וְהֵן֙ לָ֣א תִסְגְּד֔וּן בַּהּ־שַֽׁעֲתָ֣ה תִתְרְמ֔וּן לְגֽוֹא־אַתּ֥וּן נוּרָ֖א יָֽקִדְתָּ֑א וּמַן־ה֣וּא אֱלָ֔הּ דִּֽי־יְשֵֽׁיזְבִנְכ֖וֹן מִן־יְדָֽי:

כען הן איתיכון עתידין עתה הנכם עתידים על כרחכם לקבל זו עליכם:

והן לא תסגדון ואם לא תשתחוו תהיו מושלכים:

לגו לתוך:

ומן הוא אלה ומי הוא שום אלוה שיציל אתכם מידי:

16עֲנ֗וֹ שַׁדְרַ֚ךְ מֵישַׁךְ֙ וַֽעֲבֵ֣ד נְג֔וֹ וְאָֽמְרִ֖ין לְמַלְכָּ֑א נְבֽוּכַדְנֶצַּ֔ר לָֽא־חַשְׁחִ֨ין אֲנַ֧חְנָא עַל־דְּנָ֛ה פִּתְגָּ֖ם לַֽהֲתָֽבוּתָֽךְ:

למלכא נבוכדנצר למה הוזכר שמו אלא כך אמרו לו אם לקבל עלינו גזירתך לתת מסין וארנוניות וגולגליות אתה מלך עלינו אם לכפור בהקב"ה נבוכדנצר שפל אנשים בעינינו ובזוי עם אתה:

לא חשחין אנחנא לא חוששין אנו על זאת ליטול עצה מה להשיבך כי המענה מוכן ושגור בפינו:

17הֵ֣ן אִיתַ֗י אֱלָהָ֙נָא֙ דִּֽי־אֲנַ֣חְנָא פָֽלְחִ֔ין יָכִ֖ל לְשֵׁיזָֽבוּתָ֑נָא מִן־אַתּ֨וּן נוּרָ֧א יָֽקִדְתָּ֛א וּמִן־יְדָ֥ךְ מַלְכָּ֖א יְשֵׁיזִֽב:

יכיל לשזבותנא יכול להצילנו מכל צרה:

מן אתון נורא ומן ידך מלכא ישזיב מן הכבשן ומן ידך יציל:

18וְהֵ֣ן לָ֔א יְדִ֥יעַ לֶֽהֱוֵא־לָ֖ךְ מַלְכָּ֑א דִּ֚י לֵֽאלָהָךְ֙ (כתיב לֵֽאלָהָיךְ֙) לָֽא־אִיתָ֣נָא פָֽלְחִ֔ין וּלְצֶ֧לֶם דַּֽהֲבָ֛א דִּ֥י הֲקֵ֖ימְתָּ לָ֥א נִסְגֻּֽד:

והן לא ואם לא יחפוץ להציל גופינו ידיע להוי לך:

19בֵּאדַ֨יִן נְבֽוּכַדְנֶצַּ֜ר הִתְמְלִ֣י חֱמָ֗א וּצְלֵ֚ם אַנְפּ֙וֹהִי֙ אֶשְׁתַּנִּ֔י (כתיב אֶשְׁתַּנִּ֔ו) עַל־שַׁדְרַ֥ךְ מֵישַׁ֖ךְ וַֽעֲבֵ֣ד נְג֑וֹ עָנֵ֚ה וְאָמַר֙ לְמֵזֵ֣א לְאַתּוּנָ֔א חַ֨ד־שִׁבְעָ֔ה עַ֛ל דִּ֥י חֲזֵ֖ה לְמֵֽזְיֵֽהּ:

התמלי חמא נתמלא חמה:

וצלם אנפוהי אשתני ופרצוף פניו נשתנו:

למזא לאתונא להצית לכבשן האש ולחממו:

חד שבעה על די חזה למזיה על אחת שבע פעמים ששיערוהו עד כדי הסיקו וכאילו יבעירוהו ז' שיעורין כמוהו:

למזיה להסיקו:

20וּלְגֻבְרִ֚ין גִּבָּֽרֵי־חַ֙יִל֙ דִּ֣י בְחַיְלֵ֔הּ אֲמַר֙ לְכַפָּתָ֔ה לְשַׁדְרַ֥ךְ מֵישַׁ֖ךְ וַֽעֲבֵ֣ד נְג֑וֹ לְמִרְמֵ֕א לְאַתּ֥וּן נוּרָ֖א יָֽקִדְתָּֽא:

ולגבורין גברי חיל די בחיליה ולאנשים גבורי כח אשר בחילו:

אמר לכפתה צוה לאסור אותם שראה מתחזקים לענותו קשות ואמר גבורים הם אלו וצוה לגבורים אשר בחילו לאסור אותם:

21בֵּאדַ֜יִן גֻּבְרַיָּ֣א אִלֵּ֗ךְ כְּפִ֙תוּ֙ בְּסַרְבָּֽלֵיהוֹן֙ פַּטְּשֵׁיה֔וֹן (כתיב פַּטְּישֵׁיה֔וֹן) וְכַרְבְּלָֽתְה֖וֹן וּלְבוּשֵׁיה֑וֹן וּרְמִ֕יו לְגֽוֹא־אַתּ֥וּן נוּרָ֖א יָֽקִדְתָּֽא:

גובריא אלך אנשים אלו:

כפיתו בסרבליהון נתקשרו בבגדי מעטפותן:

פטשיהון וכרבלתהון מיני מלבוש מלכות שהיה להם ואע"פ שהיו יוצאין לידון לפני נ"נ דיני מיתה לא שנו בגדיהם להשפיל את גדולתם מכאן למדו חכמים שאפי' בשעת הסכנה לא ישנה אדם מן השררה שהוחזק בה:

וכרבלתהון יש לו דוגמא (בד"ה א' טו) ודוד מכורבל:

ורמיו לגוא אתון נורא והושלכו לתוך כבשן בוערה:

22כָּל־קֳבֵ֣ל דְּנָ֗ה מִן־דִּ֞י מִלַּ֚ת מַלְכָּא֙ מַחְצְפָ֔ה וְאַתּוּנָ֖א אֵזֵ֣ה יַתִּ֑ירָא גֻּבְרַיָּ֣א אִלֵּ֗ךְ דִּ֚י הַסִּ֙קוּ֙ לְשַׁדְרַ֚ךְ מֵישַׁךְ֙ וַֽעֲבֵ֣ד נְג֔וֹ קַטִּ֣ל הִמּ֔וֹן שְׁבִיבָ֖א דִּ֥י נוּרָֽא:

כל קבל דנה כל עומת זאת אשר מצות המלך היתה עזה:

ואתונא אזה יתירא והכבשן הוסק מאד:

גובריא אלך אלו האנשים הגבורים אשר קשרו את חנניה מישאל ועזריה והשליכום לכבשן:

קטיל המון שביבא די נורא שרף אותם כח שביב האש:

23וְגֻבְרַיָּ֚א אִלֵּךְ֙ תְּלָ֣תֵּה֔וֹן שַׁדְרַ֥ךְ מֵישַׁ֖ךְ וַֽעֲבֵ֣ד נְג֑וֹ נְפַ֛לוּ לְגֽוֹא־אַתּֽוּן־נוּרָ֥א יָֽקִדְתָּ֖א מְכַפְּתִֽין:

מכפתין קשורין:

24אֱדַ֙יִן֙ נְבֽוּכַדְנֶצַּ֣ר מַלְכָּ֔א תְּוַ֖הּ וְקָ֣ם בְּהִתְבְּהָלָ֑ה עָנֵ֨ה וְאָמַ֜ר לְהַדָּֽבְר֗וֹהִי הֲלָא֩ גֻבְרִ֨ין תְּלָתָ֜ה רְמֵ֚ינָא לְגֽוֹא־נוּרָא֙ מְכַפְּתִ֔ין עָנַ֚יִן וְאָמְרִין֙ לְמַלְכָּ֔א יַצִּיבָ֖א מַלְכָּֽא:

תוה תמה:

וקם בהתבהלה ועמד בבהלה:

ענין ואמרין עונין ואומרי' למלך:

יציבא מלכא אמת דבר המלך:

25עָנֵ֣ה וְאָמַ֗ר הָֽא־אֲנָ֨ה חָזֵ֜ה גֻּבְרִ֣ין אַרְבְּעָ֗ה שְׁרַ֙יִן֙ מַהְלְכִ֣ין בְּגֽוֹא־נוּרָ֔א וַֽחֲבַ֖ל לָֽא־אִיתַ֣י בְּה֑וֹן וְרֵוֵהּ֙ דִּ֣י רְבִיעָאָ֔ה (כתיב רְבִיעָי֔אָ) דָּמֵ֖ה לְבַר־אֱלָהִֽין:

שרין מהלכין בגוא נורא מותרין מאסוריהן והולכים בתוך האש:

וחבל לא איתי בהון וחבלה לא יש בהם:

ורוה די רביעאה ותוארו של רביעי:

דמה לבר אלהין דומה למלאך שראיתי בהיותי עם סנחרב כשנשרפו אוכלוסיו שנאמר (ישעיהו ל״ז:ל״ו) ויך במחנה אשור ונבוכדנצר היה שם ונמלט בתוך עשרה שנמלטו מהם:

26בֵּאדַ֜יִן קְרֵ֣ב נְבֽוּכַדְנֶצַּ֗ר לִתְרַע֘ אַתּ֣וּן נוּרָ֣א יָֽקִדְתָּא֒ עָנֵ֣ה וְאָמַ֗ר שַׁדְרַ֨ךְ מֵישַׁ֧ךְ וַֽעֲבֵד־נְג֛וֹ עַבְד֛וֹהִי דִּֽי־אֱלָהָ֥א עִלָּאָ֖ה (כתיב עִלָּיאָ֖) פֻּ֣קוּ וֶֽאֱת֑וֹ בֵּאדַ֣יִן נָֽפְקִ֗ין שַׁדְרַ֥ךְ מֵישַׁ֛ךְ וַֽעֲבֵ֥ד נְג֖וֹ מִן־גּ֥וֹא נוּרָֽא:

קרב לתרע אתון נורא נגש לשער החצר שהכבשן בתוכה לדבר עמהם ומתחלה היה רואה אותם מרחוק:

פוקו ואתו צאו ובאו ולא אמר להם עלו ובואו מכאן למדנו שצף קרקעית הכבשן והשוה לארץ שלא יטרחו לעלות:

באדין נפקון אע"פ שבטוחין בנס העשוי להם לא מלאה לבם לזלזל במלכות לצאת שלא ברשות:

27וּ֠מִֽתְכַּנְּשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּ֞א סִֽגְנַיָּ֣א וּפַֽחֲוָתָא֘ וְהַדָּֽבְרֵ֣י מַלְכָּא֒ חָזַ֣יִן לְגֻבְרַיָּ֣א אִלֵּ֡ךְ דִּי֩ לָֽא־שְׁלֵ֨ט נוּרָ֜א בְּגֶשְׁמְה֗וֹן וּשְׂעַ֚ר רֵֽאשְׁהוֹן֙ לָ֣א הִתְחָרַ֔ךְ וְסַרְבָּֽלֵיה֖וֹן לָ֣א שְׁנ֑וֹ וְרֵ֣יחַ נ֔וּר לָ֥א עֲדָ֖ת בְּהֽוֹן:

ומתכנשין אחשדרפניא ד' אומות נמנו למעלה באסיפה הראשונה שלא נמנו כאן אדרגזריא דתבריא גדבריא תפתיא הם גבורי החיל אשר הרגם שביב האש בהשליכם את חנניה וחבריו לאור:

חזין לגובריא אלך רואין את האנשים האלה חנניה וחבריו:

די לא שלט נורא בגשמהון אשר לא שלטה האש בגופם:

גשמהון גופן בל' ארמי ויש רבים בזה הספר:

ושער ראשיהון לא התחרך שער ראשיהון לא נחרך:

לא שנו לא נשתנו ממראיתן:

לא עדת בהון לא סרה לתוכם:

28עָנֵ֨ה נְבֽוּכַדְנֶצַּ֜ר וְאָמַ֗ר בְּרִ֚יךְ אֱלָֽהֲהוֹן֙ דִּֽי־שַׁדְרַ֚ךְ מֵישַׁךְ֙ וַֽעֲבֵ֣ד נְג֔וֹ דִּֽי־שְׁלַ֚ח מַלְאֲכֵהּ֙ וְשֵׁזִ֣יב לְעַבְד֔וֹהִי דִּ֥י הִתְרְחִ֖צוּ עֲל֑וֹהִי וּמִלַּ֚ת מַלְכָּא֙ שַׁנִּ֔יו וִיהַ֣בוּ גֶשְׁמְה֗וֹן (כתיב גֶשְׁמְיה֗וֹן) דִּ֠י לָֽא־יִפְלְח֚וּן וְלָֽא־יִסְגְּדוּן֙ לְכָל־אֱלָ֔הּ לָהֵ֖ן לֵאלָֽהֲהֽוֹן:

ענה נבוכדנצר צוח נבוכדנצר:

די התרחיצו עלוהי אשר בטחו עליו:

ומלת מלכא שניו ומלת המלך שנו שלא לקיימו:

ויהבו גשמהון ומסרו גופם:

לאלההון זולתי לאלהיהם:

29וּמִנִּי֘ שִׂ֣ים טְעֵם֒ דִּי֩ כָל־עַ֨ם אֻמָּ֜ה וְלִשָּׁ֗ן דִּֽי־יֵאמַ֚ר שָׁלֻו֙ (כתיב שָׁלֻה֙) עַ֣ל אֱלָֽהֲה֗וֹן דִּֽי־שַׁדְרַ֚ךְ מֵישַׁךְ֙ וַֽעֲבֵ֣ד נְג֔וֹ (כתיב נְג֔וֹא) הַדָּמִ֣ין יִתְעֲבֵ֔ד וּבַיְתֵ֖הּ נְוָלִ֣י יִשְׁתַּוֵּ֑ה כָּל־קֳבֵ֗ל דִּ֣י לָ֚א אִיתַי֙ אֱלָ֣הּ אָֽחֳרָ֔ן דִּֽי־יִכֻּ֥ל לְהַצָּלָ֖ה כִּדְנָֽה:

שים טעם כלומר יושם חק:

די יאמר שלו אשר יאמר משגה כלומר שום דבר של גנאי:

הדמין אברים כלומר ינתחוהו לאברים:

נולי ישתוה אשפה יושם:

די יכול להצלה כדנה אשר יכול להציל כזאת:

30בֵּאדַ֣יִן מַלְכָּ֗א הַצְלַ֛ח לְשַׁדְרַ֥ךְ מֵישַׁ֛ךְ וַֽעֲבֵ֥ד נְג֖וֹ בִּמְדִינַ֥ת בָּבֶֽל:

הצלח הצליח והגדיל אותם:

31נְבֽוּכַדְנֶצַּ֣ר מַלְכָּ֗א לְכָל־עַמְמַיָּ֞א אֻמַּיָּ֧א וְלִשָּֽׁנַיָּ֛א דִּֽי־דָיְרִ֥ין (כתיב דָאְרִ֥ין) בְּכָל־אַרְעָ֖א שְׁלָֽמְכ֥וֹן יִשְׂגֵּֽא:

נבוכדנצר מלכא לכל עממיא זה טופס כתב האגרת נבוכדנצר המלך שואל לשלום לכל העמים:

32אָֽתַיָּא֙ וְתִמְהַיָּ֔א דִּי עֲבַ֣ד עִמִּ֔י אֲלָהָ֖א עִלָּאָ֑ה (כתיב עִלָּיאָ֑) שְׁפַ֥ר קֳדָמַ֖י לְהַֽחֲוָיָֽה:

שפר קדמי להחויה טוב לי להגיד:

33אָת֙וֹהִי֙ כְּמָ֣ה רַבְרְבִ֔ין וְתִמְה֖וֹהִי כְּמָ֣ה תַקִּיפִ֑ין מַלְכוּתֵהּ֙ מַלְכ֣וּת עָלַ֔ם וְשָׁלְטָנֵ֖הּ עִם־דָּ֥ר וְדָֽר: