בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשל"א.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

א. בכלל יש בכל דבר ענינים עיקריים וענינים טפלים (שגם הם חדורים בענין העיקרי, ולאידך גיסא, מסייעים הם לענין העיקרי), ובזה גופא, הנה לפעמים נחשב ענין זה לעיקר וענין שני לטפל (שמסתעף מן העיקר), ולפעמים להיפך – שהראשון הוא הטפל והשני הוא העיקר.

וכמובן מזה ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה" (מכל שאר המצוות)1, לפי שבכל מצוה כלולים כל המצוות2 – הרי העיקר (המטרה והתכלית, השורש והגוף) היא המצוה שעוסק בה, ואילו שאר תרי"ב המצוות כלולות בה באופן טפל ומסתעף, ונמצא, שלפעמים העיקר הוא ענין זה, ולפעמים העיקר הוא ענין אחר.

וכן הוא בענינים התלויים בזמן, שבכל זמן ישנו ענינו העיקרי של זמן זה, וישנם גם שאר הענינים שבו – אע"פ שבימים אחרים (מחר או אתמול) הענין העיקרי הוא ענין אחר, ואילו הענין שביום זה הי' העיקרי, הוא רק טפל.

וכן הוא בנוגע לאחרון של פסח:

אע"פ שאחרון של פסח הוא אחד מימי חג הפסח, כמו כל שאר ימי הפסח – הרי יש בו ענין מיוחד שהוא ענינו העיקרי בתור אחרון של פסח. ובאחרון של פסח גופא – כל משך זמן המעת-לעת, כולל גם זמן התוספת מלפניו ומלאחריו3 – יש כמה חילוקי זמנים, שלכל אחד מהם יש ענינו העיקרי.

ובדוגמת יום השבת, שכולל את כל המעת-לעת, עם תוספת שבת מלפניו ומלאחריו, שכל רגע נקרא בשם "שבת", וכל הרגעים מאוחדים בזה שיש להם נקודה אחת שהו"ע השבת – שיש חילוקים בשבת גופא בין הזמן של ליל שבת שנקרא "מעלי שבתא" לזמן ד"יומא דשבתא", וביומא שבתא גופא ישנו הזמן של סעודה שלישית, ש(נוסף לכך שאינו בליל שבת אלא ביום השבת, הנה) ביום השבת גופא הרי זה בזמן מיוחד שנקרא "רעוא דכל רעוין"4, שהוא למעלה באין ערוך לגבי שאר עניני השבת, שהרי "רעוא" הו"ע הרצון שהוא נעלה ומובדל מכל שאר הענינים, ובזה גופא – "רעוא דכל רעוין", רצון שהוא נעלה ומובדל מכל שאר הרצונות.

ועד"ז בנוגע לאחרון של פסח – שיש ענינים שהם בשוה בכל הרגעים של המעת-לעת (כולל גם זמן התוספת), ויש ענינים שבהם יש חילוק בין זמני היום, כמו החילוק בין יום ללילה (כמודגש בעיקר בזמן שביהמ"ק הי' קיים, שהקרבת קרבנות היו"ט היתה ביום, ולא בלילה, אף שגם זמן הלילה הוא חלק מהיו"ט);

וביום גופא ישנו חילוק בין סוף היום לגבי חלק היום שלפנ"ז – כפי שגילה כ"ק מו"ח אדמו"ר5 (בשם רבינו הזקן) שהבעש"ט הי' אוכל סעודה שלישית באחרון של פסח לפנות ערב, לאחרי מנחה, והיתה נקראת "סעודת משיח".

ב. אך צריך להבין:

ענינו של משיח שייך כבר להתחלת היום – כפי שרואים שענינו של משיח מודגש בהפטרת היום, שבאה מיד לאחרי קריאת התורה (להיותה הסך-הכל ומעין הקריאה) בשחרית, קודם מוסף, ועאכו"כ קודם מנחה6, ומזה מובן, שזמן זה שייך למשיח.

וכמדובר כמ"פ7 שכל ענין בפנימיות התורה יש לו יסוד בנגלה (עכ"פ ברמז), ובנדו"ד: הטעם ש"בשמיני (של פסח) מפטיר עוד היום בנוב לעמוד וגו', לפי שבליל פסח היתה מפלתו של סנחריב"8, ואיתא בגמרא במסכת סנהדרין9 ש"ביקש הקב"ה לעשות חזקי' משיח וסנחריב גוג ומגוג".

וא"כ, מדוע מדגישים שענינו של משיח קשור דוקא עם סוף היום, ולא עם התחלת היום?

ג. ולהעיר:

ענינו של משיח שייך לא רק לאחרון של פסח, אלא גם לכל ימי השנה, כפי שאומרים10 בכל יום בנוסח ד"אני מאמין"11 ; והרי האמונה גופא בביאת המשיח היא חלק מביאת המשיח – כיון שכל ענין בתורה הוא לא כח דמיוני ח"ו, אלא ענין אמיתי.

[והיסוד לזה – תורת הבעש"ט12 על הפסוק13 "שרפים עומדים ממעל לו", שבמקום שרצונו ומחשבתו של אדם שם הוא נמצא, והיינו, שלא זו בלבד שהאדם נמצא גם במקום הרצון והמחשבה, אלא אדרבה: שם נמצא עיקר האדם].

אלא שבכל יום, הענין של ביאת המשיח הוא רק חלק מכללות עבודת היום, ד"כל יומא ויומא עביד עבידתי'"14 ; ואילו אחרון של פסח – עיקר ענינו הוא ביאת המשיח.

אך עדיין נשאלת השאלה האמורה – דלכאורה הרי זה נוגע גם להתחלת היום, ולא רק לסוף היום.

ד. והביאור בזה:

ישנו הענין של משיח כפי שהוא בתורה, וישנו הענין של משיח כפי שהוא בעולם. וזהו החילוק שבין התחלת היום לסוף היום – שבהתחלת היום ישנו הענין של משיח כפי שהוא בתורה (בקריאת התורה וההפטרה), ואילו בסוף היום ישנו הענין של משיח כפי שהוא בעולם – כפי שקשור עם סעודה גשמית, שעם היותה סעודת יו"ט, ובקביעות שנה זו גם סעודת שבת, הרי היא קשורה עם ענינים גשמיים – מצה שמורה ויין, שמקשרים אותם עם משיח.

והקשר עם ענינים גשמיים הוא החידוש הגדול שיפעל משיח – שהרי פעולתו של משיח תהי' לא רק בנוגע לבנ"י בלבד, אלא גם בנוגע לכל העולם כולו, כמ"ש הרמב"ם בסוף הל' מלכים (אף שמדבר אודות התקופה שעלי' נאמר15 "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד") שמשיח "יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר16 כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד"17, ועד ש"לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד"18.

וענין זה קשור עם סוף היום דוקא:

סוף היום הוא הזמן לאחרי שכבר נעשו כל עניני היום, לאחרי התפלות ש"כנגד קרבנות תקנום"19, ולאחרי קריאת התורה, כולל גם לאחרי שיעורי הלימוד שיש לכל אחד לאחרי התפלה; כך שנשאר רק הענין של משיח.

ויתירה מזה: סוף היום מורה על סוף כל הדורות, שהרי משיח שהוא נשמה כללית, יפעל על כל נשמות ישראל, הן על הנשמות שבדורו והן על הנשמות שבדורות שלפנ"ז, וילמד תורה את כל העם20, כולל גם ריבוא רבבות שיקומו בתחיית המתים21.

ה. וענין זה צריך להיות הוראה לכל אחד מישראל – במכ"ש וק"ו מזה ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"22, ובפרט ע"פ תורת הבעש"ט23 שכל דבר שרואים בעולם הוא הוראה בעבודה, ועאכו"כ בנוגע לענין של תורה.

ובכן: ההוראה היא – שבכחו של כל אחד מישראל (כפי שאומר הקב"ה: "איני מבקש .. אלא לפי כחן"24 ) לשנות את העולם, להוציא את כל הענינים ממעמדם ומצבם כפי שהם בגלות, ולהביאם למעמד ומצב שבאין ערוך לגבי העולם כפי שהוא מצד עצמו – שזהו המעמד ומצב של משיח, עליו נאמר25 "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", למעלה ממשה והאבות ואדה"ר26 (כידוע שאדם הוא בחי' חי' ואילו משיח הוא בחי' יחידה27 ), כמרומז ב"מאד" אותיות "אדם"28, אלא שזהו בצירוף שמורה על בלי גבול, שזהו עילוי שבאין ערוך; וכיון שמשיח עצמו הוא בעילוי שבאין ערוך, הרי הוא פועל עילוי שבאין ערוך גם בעולם.

ונוסף לכך שכל אחד מישראל יכול לפעול ענין זה בנוגע לעצמו, הנה מצד הציווי "ואהבת לרעך כמוך"29 יש בכחו לפעול זאת גם בחלקו בעולם – תחילה אצל בנ"י, ואח"כ בכל העולם.

ועי"ז מקבצים את כל הניצוצות של משיח שישנם אצל כל בנ"י,

– כידוע מ"ש בירושלמי30 שהפסוק31 "דרך כוכב מיעקב" שנאמר על משיח32, קאי גם על כל אחד מישראל, וכמבואר הענין במאור עינים33 שבכל אחד מישראל יש ניצוץ משיח34

ועד שממשיכים את משיח הכללי בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים.

וממשיכים זאת בעניני העולם, כאמור לעיל (ס"ד) שמקשרים את ענינו של משיח עם סעודה גשמית35, ובאופן ד"שמחת עולם על ראשם"36.

* * *

ו. נוסף על הענינים האמורים לעיל בנוגע לאחרון של פסח (כולל גם היותו באמצע ימי הספירה, כפי שיתבאר לקמן37 ) שישנם בכל שנה ושנה, יש גם ענינים שאינם שוים בכל שנה, להיותם תלויים באופן הקביעות שבכל שנה.

ובהתאם לכך יש להתעכב על הענין המיוחד שבקביעות שנה זו, שאחרון של פסח חל ביום השבת:

ענין השבת שולל את כל ענין הגלות – כי, ענין הגלות קשור עם ז' תחתונות, ועד שאפילו ספירת הבינה, להיותה "אם הבנים"38, יש לה שייכות לענין הגלות. – ידוע אמנם שענין הגאולה קשור עם ספירת הבינה, שנקראת "עלמא דחירו"39, אבל, הא גופא ראי' שיש לה שייכות עכ"פ לענין הגלות, שלכן יש צורך בגאולה; ואילו שבת הוא בחי' החכמה (אבא)40, שזוהי בחי' שהיא מלכתחילה למעלה לגמרי מענין הגלות (ולא כמו בינה, שבה יש צורך לשלול את ענין הגלות).

[וכמו שהוא בכללות העולמות – שספירת הבינה קשורה עם עולם הבריאה ("אימא עילאה מקננא בכורסייא"41 ), שיש בו רע (אף שרק מיעוטו רע42 ), ולכן שייך שם ענין הגלות; משא"כ חכמה היא באצילות43, ששם "לא יגורך רע"44 ].

וענין זה שיום השבת הוא למעלה מענין הגלות הוא אפילו בזמן הגלות – כפי שמצינו ש"תשעה באב שחל להיות בשבת .. אוכל .. ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו"45, וי"ל הדיוק ד"סעודת שלמה בשעתו" (אף שישנם כו"כ סעודות מצוה46 שיכולים לקרותם על שמו) – כיון ששלמה הוא למעלה מענין הגלות לגמרי, כמ"ש47 "שלמה יהי' שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו", והי' בדור הט"ו שבו "קיימא סיהרא באשלמותא"48.

[ולהעיר, שהענין ד"קיימא סיהרא באשלמותא" שייך גם לדוד, דור הי"ד, שהרי מילוי ושלימות הלבנה הוא "חצי כ"ט י"ב תשצ"ג"49, שהוא בין י"ד לט"ו, אבל אעפ"כ, הרי זה קרוב יותר לט"ו מאשר לי"ד, ולכן הרי זה שייך לשלמה יותר מאשר לדוד.

וזהו שמצינו בנוגע לביהמ"ק, שנקרא ע"ש דוד50, שהכין את כל הכסף והזהב עבור בנין ביהמ"ק51, ועד ש"כשבנה שלמה את ביהמ"ק .. דבקו שערים זה בזה, אמר שלמה .. שאו שערים ראשיכם וגו', ולא נענה, כיון שאמר ה' אלקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה"52, אבל אעפ"כ, בנין ביהמ"ק בפועל הי' ע"י שלמה דוקא].

וזוהי המעלה של שבת לגבי חג הפסח – שחג הפסח, "זמן חרותנו", יש לו שייכות לגלות, אלא שזוהי גאולה מהגלות; משא"כ שבת הוא למעלה מענין הגלות.

[ולהעיר, ששבת הוא למעלה גם מ"זמן מתן תורתנו" – כמובן מזה ש"בקושי התירו לדבר דברי תורה בשבת"53 ; ולמעלה גם מחג הסוכות, "חג האסיף"54, "באספך מגרנך ומיקבך"55 – שזה מורה על ענין הבירורים (שקשור עם ענין המצוות), ואילו שבת הוא למעלה מענין הבירורים (ולמעלה גם מענין המצוות, במכ"ש מזה שהוא למעלה מענין התורה), שלכן בורר בשבת אסור56, כי, ענין הבירורים שייך לבחי' הבינה, ואילו שבת הוא למעלה מזה, לפי שבו מאיר בחי' החכמה57 ].

וחילוק זה הוא ע"ד כללות החילוק שבין תורה לתפלה, ודוגמתו בתורה גופא (דכיון שכל ענין מתחיל מתורה, בהכרח שב' ענינים אלו יהיו בתורה גופא) – חלק התורה שנוגע למעשה בפועל, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"58, וחלק התורה שהוא למעלה מענין המעשה לגמרי, אלא באופן ד"דרוש וקבל שכר"59, "יגדיל תורה ויאדיר"60 (כדברי הגמרא במסכת חולין61 בנוגע לסימני דגים, ש"כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר", וא"כ, "ליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר", ומשני, "יגדיל תורה ויאדיר").

ונמצא, שכאשר אחרון של פסח חל בשבת, אזי ישנם ב' הענינים: הן ענין החירות כפי שהוא מצד חג הפסח, והן ענין שלמעלה לגמרי מגלות וגאולה, מצד ענין השבת.

ז. והנה, ב' ענינים אלו ישנם גם אצל משיח:

בהלכות מלכים17 כותב הרמב"ם שמשיח "יכוף כל ישראל לילך בדרכה .. וילחם מלחמות ה'" [והיינו, שעדיין יהיו מנגדים בעולם – כיון שגם אצל בנ"י יהיו עדיין מנגדים (שלכן יהי' צורך בפעולתו של משיח ש"יכוף כל ישראל כו'"), לפי שעדיין לא נסתיים הענין ד"מפני חטאינו" – ומשיח יצטרך להלחם נגדם], וגם לאחרי שינצח – לא ידעו עדיין אם הוא "משיח בודאי".

ולאח"ז מבאר ענין נוסף – ש"באותו הזמן לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה וכו', ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד .. שנאמר62 כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"18.

ומובן שב' ענינים אלו הם ב' דרגות שאינם בערך זל"ז: הענין הראשון מורה על מעמד ומצב ששייך עדיין לענין הגלות, אלא שלוחמים נגדו ושוללים אותו; ואילו הענין השני מורה על מעמד ומצב שמלכתחילה אין ענין של גלות, כי "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"63.

ויש להוסיף, שמצינו ב' מצבים במשיח גם בשייכות לביהמ"ק השלישי:

ובהקדים השייכות דמשיח לביהמ"ק – שהרי ענינו של משיח הוא שילמד תורה את כל העם20, ולימוד זה יהי' באופן של ראי'21; וזהו גם ענינו של ביהמ"ק שבו ראו אלקות בגלוי, ב"עשרה נסים (ש)נעשו לאבותינו בביהמ"ק"64, לא רק בענינים ששייכים לנפש אלקית, אלא גם בענינים גשמיים, החל מענין המקום – ש"מקום ארון אינו מן המדה"65.

ובכן: כשם שמצינו בנוגע לביהמ"ק, שדוד הכין את כל הענינים לצורך בנין ביהמ"ק, אבל בנין ביהמ"ק בפועל הי' ע"י שלמה (כנ"ל ס"ו), הנה עד"ז ישנם ב' ענינים אלו בנוגע למשיח (עליו נאמר66 "ודוד עבדי נשיא להם לעולם") – כפי שהוא בזמן שלפני בנין ביהמ"ק השלישי (רק הכנה אליו), וכפי שהוא לאחרי בנין ביהמ"ק השלישי.

ח. וביאור הענין – כידוע שענינו של משיח הוא בחי' יחידה הכללית27, ובבחי' היחידה יש ב' ענינים הנ"ל67 :

בחי' היחידה מצד עצמה – מובדלת מכל הענינים, וכמובן מהפירוש הפשוט דתיבת "יחידה" ("איינציק"), כך, שאין לה שייכות לענין שאינו אלקות (לא רק שלילת ענין הפכי, אלא גם שלילת ענין שאינו אלקות), ועד שהיא מובדלת גם משאר הדרגות שבנשמה עצמה ש"חמשה שמות נקראו לה"68 (ששייכים זל"ז) – אפילו מ"חי'", ועאכו"כ מ"נפש" "רוח" ו"נשמה".

ולאידך גיסא – נמשכת בחי' היחידה למטה גם בענין הגלות, כי, מצד בחי' היחידה ישנו ענין המס"נ על קידוש השם אפילו אצל קל שבקלים69, שזה מורה על מעמד ומצב ששייך לענין הגלות, שהרי "קל שבקלים" נמצא בגלות (הן גלות מבחוץ, כפי שרואין שכופים אותו לעשות דבר שהוא היפך רצונו, והן גלות מבפנים, שהרי הוא קל שבקלים), ואעפ"כ, כשמדובר אודות ענין שבו אינו יכול לטעות ש"עודנו ביהדותו", אזי מוסר נפשו מצד בחי' היחידה.

ונמצא, שבבחי' היחידה ישנם ב' ענינים: ענין שלמעלה לגמרי מגלות, וענין ששייך לגלות.

[ועפ"ז יש לבאר מה שמצינו ב' ענינים הפכיים בנוגע לרשב"י70 : בפלח הרמון71 מובא בשם רבינו הזקן "שלפני נשמות הגבוהות כמו רשב"י לא נחרב הבית כלל כו'", שזהו לפי שענינו בחי' חכמה, פנימיות אבא (שלכן גילה רזין ורזין דרזין וכו' שבתורה), ולכן הי' למעלה מענין הגלות; ואעפ"כ מצינו שמצד גזירת המלכות הוצרך רשב"י לברוח ולהתחבא במערה במשך י"ב שנה72 – כיון שהיו אצלו ב' דרגות: דרגא ששייכת לגלות, שמצדה הוצרך להתנהג בדרך הטבע כדי להינצל מגזירת המלכות, עי"ז שהתחבא בביהמ"ד, ולאח"ז במערה כו'; ודרגא שלמעלה מענין הגלות לגמרי].

וכשם שהדברים אמורים בנוגע ליחידה שבכל אחד מישראל, כן הוא גם בנוגע ליחידה הכללית כפי שהיא אצל אדם אחד – משיח, אלא שאצל משיח באים ב' ענינים אלו בזמנים שונים.

וכיון שאצל משיח ישנם ב' ענינים הנ"ל, לכן, גם באחרון של פסח שקשור עם משיח ישנם ב' ענינים: כפי שהוא מצד "זמן חרותנו", ששייך עדיין לגלות (חירות מגלות), וכפי שהוא מצד ענין השבת, שבו אין נתינת מקום לענין הגלות, ובכל מקום שנמשך הנה דרגתו היא ענין הגאולה.

ט. אך עדיין צריך להבין:

בשבת אין אומרים הלל, כמו ביו"ט, כיון ששבת הוא למעלה מיו"ט, ויש בכלל מאתיים מנה. ועפ"ז: כיון שישנו ענין השבת שלמעלה מענין הגלות לגמרי – הרי בכלל מאתיים מנה, ומהו הצורך בענין דאחרון של פסח שיש לו שייכות לענין הגלות?!

ויובן בהקדם המוזכר לעיל שבשבת שהוא למעלה מיו"ט אין אומרים הלל, ואעפ"כ, כשחל יו"ט בשבת אומרים הלל, כיון שענין היו"ט הוא ענין בפני עצמו שאינו מתערב עם ענין השבת*.

*) ושאני ר"ה שחל בשבת שאין תוקעין "כי יש בכלל מאתים מנה" – לפי שתק"ש ושבת הם באותה המדריגה, כמבואר בלקו"ת73 .

[וכפי שמצינו בכמה ענינים שהם בפני עצמם, ללא עירוב ושייכות זל"ז. ולדוגמא: ראי' ואמונה, כמ"ש74 "וירא ישראל גו'", ולאח"ז נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ולכאורה: כיון שישנו ענין הראי' – מהו הצורך בענין האמונה? אך הענין הוא – שראי' ואמונה הם ענינים שונים; אלא שכאשר ישנו ענין הראי', אזי ענין האמונה היא במדריגה נעלית יותר, כמבואר בלקו"ת75 בענין "וידעת היום והשבות אל לבבך"76, שכאשר הענין שהי' תחילה באופן של אמונה בא באופן של ידיעה, אזי האמונה היא במדריגה נעלית יותר].

ועד"ז בעניננו – שאע"פ שמצד השבת ישנו הענין שלמעלה מגלות לגמרי, ישנו גם ענין הגאולה כפי שהוא מצד חג הפסח (וכמו בנוגע לרשב"י, שאע"פ שהיתה אצלו המדריגה היותר נעלית שבגאולה, היתה אצלו גם המדריגה התחתונה, כנ"ל ס"ח).

י. ומובן שכל עניני אחרון של פסח נמשכים על כל השנה כולה, ועד שממשיכים על כל השנה כולה הענין ד"מלאה הארץ דעה את ה' וגו'".

וכן הוא בנוגע לעילוי שמצד הקביעות דאחרון של פסח ביום השבת – ש"אין עצב בה"77, ו"כל מלאכתך עשוי'"78, כך, שנמצאים במעמד ומצב של מנוחה, באופן נעלה יותר מאשר ביו"ט, שהרי מלאכת אוכל נפש מותרת ביו"ט (והיינו, שבשביל הצורך במאכל גשמי, מותר לעשות מלאכות מסויימות), משא"כ בשבת, שגם מלאכת אוכל נפש אסורה, הרי זה אמיתית ענין המנוחה, בדוגמת הדרגא הנעלית בימות המשיח ש"לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה וכו', ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" (כנ"ל ס"ז) – שגם ענין זה נמשך על כל השנה כולה.

וענין זה פועל על כל השנה כולה – שלא יהיו בלבולים על לימוד פנימיות התורה, ולימוד פנימיות התורה עצמו יהי' ללא בלבולים כמו טמטום המוח וכו'.

וכאן רואים דברים מבהילים: מדובר אודות ענינים ששייכים למשיח, שענינו הוא בחי' יחידה, ואעפ"כ אומרים שזה שייך לכל אחד מישראל, וכל אחד מישראל יכול לפעול בזה – אפילו מי שאוחז למטה מהדרגא הנעלית שבענין הגאולה, ואפילו מי שנמצא בגלות ממש, הנה גם הוא יכול ללמוד פנימיות התורה (ענין השמן ויין שבתורה79 ), ועד באופן כמו קודם החורבן ממש, והיינו לפי שבכל אחד מישראל יש ניצוץ משיח, כנ"ל (ס"ה) מדברי הירושלמי שהפסוק "דרך כוכב מיעקב" שנאמר על משיח קאי גם על כל אחד מישראל, וכביאור המאור עינים80.

* * *

יא. לפני שלושים שנה – "ויהי בשלושים שנה"81 – באחרון של פסח תש"א82, סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות שנת תרס"ו, שאז היתה הפעם הראשונה שכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע אכל הסעודה ביחד עם תלמידי תומכי תמימים, וגם צוה לתת לכל תלמיד ד' כוסות83.

ומצד החשיבות של שלושים שנה (כמבואר בקבלה84 הענינים שבזה) – ישתו גם עתה ד' כוסות, וביתר שאת וביתר עוז.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א שאל אם יש מישהו מהמסובים שנוכח אז שזוכר הניגון שניגנו אז. ואח"כ אמר, שבשיחה85 מדובר אודות הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי .. דאַ קראַטשאַמקע", ואולי ניגנו אז ניגון זה].

* * *

יב. בהמשך להמדובר לעיל אודות קביעות שנה זו שאחרון של פסח חל בשבת – מצינו במדרש עילוי מיוחד בקביעות זו בנוגע לספירת העומר:

על הפסוק86 "שבע שבתות תמימות תהיינה", איתא במדרש87 : "אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום".

ויש עוד מאמר במד"ר בקהלת88 על הפסוק89 "מה יתרון לאדם בכל עמלו": "אימתי (הן תמימות) בזמן שאין ישוע ושכני' ביניהם", ופירש במ"כ (בשם הרוקח90 ): "כשבא ר"ח ניסן בשבת, יבוא פסח בשבת, ויתחילו בספור במוצאי שבת, ואז הן השבתות תמימות כששת ימי בראשית". ומ"ש "בזמן שאין ישוע ושכני' ביניהם" – "לסימן נקט", כי, כשחל פסח בשבת אזי המשמרות "ישוע ושכני'" [המשמרות התשיעית והעשירית מכ"ד המשמרות שעבדו בביהמ"ק בכל שבוע91, כפי שנימנו בדברי הימים92 ] לא עבדו בביהמ"ק בשבתות שבין פסח לעצרת (כמבואר בארוכה במ"כ שם).

[והטעם שלא נאמר בפירוש אימתי הן תמימות כשחל פסח בשבת – כי:

איתא במשנה במסכת חגיגה93 בנוגע ל"יום טבוח" ד"עצרת", ש"אם חלה להיות בשבת" אזי "יום טבוח אחר השבת .. ומותרין בהספד ובתענית (שיבינו הכל שאינו היום יום טוב), שלא לקיים דברי (הצדוקין) האומרין עצרת אחר השבת".

ועד"ז מצינו בנוגע לפרה אדומה, ש"מטמאין היו הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי השמש היתה נעשית"94.

ומזה מובן במכ"ש בנדו"ד, שכיון שהצדוקים מפרשים "ממחרת השבת"86 היינו "מחרת שבת בראשית" (ולא "מחרת יו"ט")95, אי אפשר לומר בפירוש "אימתי הן תמימות בזמן שפסח חל בשבת", שהרי זה היפך ההנהגה "להוציא מלבן של צדוקים כו'"; ולכן נאמר ענין זה ברמז בלבד – "בזמן שאין ישוע ושכני' ביניהם"].

ומזה מובן, שבקביעות כזו שהיום הראשון של חג הפסח (ובמילא גם אחרון של פסח) חל בשבת, אזי שייך הענין ד"תמימות" לכל בנ"י שסופרים ספה"ע, אפילו מי שאינו בדרגא ד"עושין רצונו של מקום"96.

יג. ובנוגע לעניננו – בהמשך להמדובר לעיל (סי"א) אודות המנהג דשתיית ד' כוסות באחרון של פסח:

אע"פ שהתקנה דשתיית ד' כוסות היתה לכתחילה רק עבור תלמידי תומכי תמימים, ואפילו אצלם לא היתה תקנה זו בתוקף כ"כ ("מיט אַזאַ געוואַלד און שטורעם") כמו בנוגע לשאר המנהגים – הנה כשם שאופן הלימוד בישיבת תומכי תמימים שייך לכל ישראל, לאחרי שתלמידי תו"ת עברו כבר את הענין ד"כל התחלות קשות"97, כך גם בנוגע לשתיית ד' כוסות באחרון של פסח, קרוב לודאי שענין זה שייך לכל אשר בשם ישראל יכונה.

ובהקדם המדובר פעם98 אודות הרמז לשתיית ד' כוסות באחרון של פסח:

נוסף על הדעה שד' הכוסות הם כנגד הגאולה ממצרים – הרי הם גם כנגד הגאולה העתידה99.

והרי הגאולה ממצרים והגאולה העתידה קשורים זב"ז100 – כפי שרואים שגאולת מצרים נרמזת בקריאה דאחרון של פסח הקשורה עם הגאולה העתידה, והגאולה העתידה נרמזת בברכת "אשר גאלנו" בלילות הראשונים דחג הפסח [שזהו מצד ענין ההתכללות שיש בכל דבר, כשם שכל מצוה כוללת את כל המצוות2, ובפרט תחלת המצוה, שבודאי כוללת את כל הפרטים], אבל אעפ"כ, הענין העיקרי בימים הראשונים הו"ע גאולת מצרים, שלכן אומרים אז שהחיינו והלל גמור, ואילו הענין העיקרי בימים האחרונים הו"ע הגאולה העתידה, שלכן אין אומרים אז שהחיינו101 והלל גמור102, כיון שעדיין לא רואים זאת בגלוי; אמנם "הנה זה עומד אחר כתלנו"103, אבל רק "אחר כתלנו", ועדיין לא בא משיח בפועל.

ומצד השייכות של ד' הכוסות לגאולה העתידה – יש לשתותם (גם) באחרון של פסח.

וכיון שהגאולה העתידה שייכת לכל אחד מישראל,

– דכשם שהגאולה ממצרים היתה באופן שאפילו יהודי אחד לא נשאר בגלות מצרים104, הנה גם הגאולה העתידה תהי' עבור כל בנ"י105, ובאופן של גאולה שאין אחרי' שעבוד106

לכן, ככל שמתקרבים לזמן הגאולה, הנה כל הענינים השייכים לגאולה, נעשים שייכים לכל אחד מישראל, גם אם לכתחילה היו שייכים לסוג מסויים.

וכמו לימוד פנימיות התורה – שבתחילה הי' שייך רק ליחידי סגולה, אבל לאח"ז התחיל להתפשט והולך ומתפשט ועד להציווי ד"יפוצו מעינותיך חוצה"107, ועד כפי שנפעל ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר, שפירסם פנימיות התורה בכל הלשונות, עבור כולם, נערים וזקנים בחורים ובתולות108, כמדובר כו"כ פעמים109.

ומזה מובן גם בנוגע למנהג דשתיית ד' כוסות באחרון של פסח בקשר ובשייכות לגאולה העתידה – שענין זה שייך לכל אחד מישראל, אף שתחילת התקנה היתה בנוגע לתלמידי תומכי תמימים.

ובהדגשה יתירה מצד הקביעות דאחרון של פסח בשבת – כאמור לעיל מדברי המדרש שכאשר חג הפסח חל בשבת אזי שייך ענין ה"תמימות" לכל אחד מישראל, אפילו מי שאינו בדרגא ד"עושין רצונו של מקום", ועאכו"כ בזמני התעוררות כו', שכל אחד רוצה להיות בדרגת "עושין רצונו של מקום".

יד. ובנוגע לפועל – ישתה כל אחד ד' כוסות.

וכיון שבכל שנה צריך להיות חידוש – יהי' החידוש דשנה זו שגם הנשים ישתו ד' כוסות (כמו ד' כוסות דימים הראשונים, שבהם חייבות נשים כמו אנשים110 ).

אבל מובן שאין צורך שיהי' כוס גדול, ועד לכוס שמחזיק רכ"א111 לוגין... אלא יכול להיות גם כוס קטן, וגם אין צורך לשתות את כל הכוס, אלא מספיק גם מיעוט הכוס.

והעיקר – שיהי' זה כלי בגשמיות להמשיך את כל עניני הגאולה עד למטה מעשרה טפחים, ובאופן שתהי' חירות אמיתית (ללא מציאות של גלות כלל), ועד לקיום היעוד62 "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

* * *

טו. הפירוש בלשון "תמימות" הוא112 – לא רק שלימות מבלי שום חסרון113, אלא שלימות שמוסיפה מעלה יתירה בהדבר (אף שאינו חסר גם כשאין בו מעלה זו). וע"ד דרשת רז"ל114 שמ"ש115 "שנה תמימה" הוא116 "להביא את חודש העיבור", שגם בלי חודש הנוסף נקראת שנה, אלא שע"י חודש העיבור מיתוסף בה ענין ה"תמימות".

וההוראה מזה – ככל ענין בתורה ("זאת התורה אדם"117 ) שהוא הוראה בעבודת האדם (נוסף על תורת הבעש"ט הידועה23 שכל דבר שיהודי רואה מהוה הוראה בעבודת ה') – ובפרט עבור אלו שנושאים את התואר "תמים":

יש צורך להבטיח את השלימות של כל הענינים – לא רק הענינים העיקריים, אלא גם הענינים שבאים באקראי בעלמא.

ועוד זאת, שעי"ז נעשית השלימות של כל הענינים, וכמו בשנת העיבור, שע"י הוספת חודש העיבור נשלם חסרון של כמה שנים הדרוש להשוואת מהלך הירח למהלך השמש.

וכיון שכל הענינים הרוחניים משתקפים גם בגוף האדם, "אתם קרויין אדם"118, ע"ש "אדמה לעליון"119, וכידוע שמבנה גוף האדם נקבע בציור שם הוי'120, כיון ש"חלק121 הוי' עמו"35 (והטעם שגם גופי אוה"ע הוא בציור זה הרי זה רק כדי שלא לשלול את ענין הבחירה122 ) – הרי מובן שענין זה הוא גם בנוגע לגוף האדם:

יש להבטיח לא רק את השלימות של המצוות התלויות בלב או בראש – שהרי החסרון בהם הוא חסרון בענינים העיקריים, ולא זה הוא החידוש בענין ד"תמימות", אלא יש להבטיח גם (ובעיקר) את השלימות של המצוות התלויות ברגלים, היינו, שאינם חמורות כ"כ כמו המצוות שהם חובת הלבבות והדעות, כמו "הוי רץ למצוה"123 וכיו"ב (כפי שמונה בספר חרדים124 – בביאור השייכות של כל מצוה לאבר מסויים – פרטי המצוות השייכות לרגל).

טז. ולכן כאן המקום להזכיר במיוחד את אלו שקיימו ההידור בענין התלוי ברגל – ללכת לשמח יהודים כו'.

ולכן יאמרו כולם ביחד "לחיים", וינגנו ניגון שמח.

וזו תהי' הכנה קרובה לזמן ד"מטו רגלין ברגלין"125, שיצאו בריקוד – יחד עם כל בנ"י – לשנה הבאה לקראתנו לשלום לקבל פני משיח צדקנו, באופן ד"מה נאוו על ההרים רגלי מבשר"126, ש"הנה זה בא"127,

ולא רק כפי שהי' בקרי"ס (בשביעי של פסח) שאמרו "זה א-לי ואנוהו"128, "זה" פעם אחת, אלא כפי שיאמרו לעתיד לבוא (שקשור עם אחרון של פסח) "הנה אלקינו זה גו' זה הוי' וגו'"129, ב"פ זה130, שזהו עילוי שבאין-ערוך131,

בקרוב ממש, ובשמחה ובטוב לבב.

* * *

יז. האמור לעיל (סי"ב) אודות דברי המדרש "אימתי הן תמימות כו'", הרי זה בהוספה על הפירוש הפשוט במ"ש "שבע שבתות תמימות תהיינה", שמזה למדים כמה הלכות132 שחיובם בכל שנה ושנה; אלא שכאשר פסח חל בשבת אזי ישנה הדגשה יתירה בענין ד"תמימות".

כלומר: ע"פ הפירוש הפשוט [כדרכו של רש"י בפירושו על התורה, וכמובא גם בשו"ע133 בנוגע ל"שנים מקרא ואחד תרגום", שלימוד פירוש רש"י "מועיל יותר מהתרגום שהוא מפרש יותר"] – אין חילוק בענין ד"תמימות" מצד קביעות השנה; אבל ע"פ המדרש – חלק האגדה שבתורה – ניתוסף עילוי בענין ד"תמימות" מצד הקביעות דחג הפסח בשבת.

ובהקדם המעלה המיוחדת שבאגדה – כדאיתא באגה"ק134 ש"רוב סודות התורה גנוזין בה", וענין זה מפורש (לא רק בפנימיות התורה, אלא) גם בנגלה דתורה – כדאיתא בספרי135 "רצונך שתכיר את מי שאמר והי' העולם, למוד אגדה".

וזהו המענה לכל הטוענים איך אפשר לומר שלא מספיק להיות בקי בש"ס ופוסקים, אלא חייבים ללמוד גם פנימיות התורה – שמפורש הדבר בנגלה דתורה (שהרי "ספרי" הוא לכל הדעות ספר של הלכה בנגלה דתורה136 ), שיכול להיות מתמיד גדול שלומד ריבוי תורה, והלימוד שלו הוא באופן ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"58, לדעת את המעשה אשר יעשון, שלכן מקיים מצוות בהידור, ואעפ"כ, אם אינו לומד אגדה, פנימיות התורה, אומרים עליו דבר נורא ("אַ מורא'דיקע זאַך") – שאין לו הכרה ב"מי שאמר והי' העולם"!...

והחילוק בין הלכה ואגדה מתבטא גם בנוגע לענין ד"תמימות" – שדוקא מצד אגדה ניתוסף עילוי מיוחד בענין ד"תמימות" כשפסח חל בשבת137, משא"כ מצד הלכה למדים מהענין ד"תמימות" ענינים שישנם בכל שנה.

יח. אך עפ"ז מתעוררת השאלה: היתכן ששלימות הענין ד"תמימות" יהי' רק כשפסח חל בשבת, ואילו בשאר השנים חסרה שלימות זו?!

אך על זה ישנה העצה בדברי המדרש "אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום", והרי העבודה ד"עושין רצונו של מקום" יכולה להיות בכל שנה, ללא נפק"מ באופן קביעות השנה.

ונמצא, שע"פ הלכה, ישנו הענין ד"תמימות" בכל שנה; ואילו ע"פ פנימיות התורה ישנם ב' אופנים לפעול הענין ד"תמימות" בשלימות: מצד קביעות השנה – כשפסח חל בשבת, ובשאר השנים – ע"י העבודה המיוחדת ד"עושין רצונו של מקום".

יט. המשך השיחה – ביאור הענין ד"עושין רצונו של מקום", שקאי על העבודה ד"בכל מאדך"138, בל"ג שבאדם, שעל ידה נמשך רצונו ית'139, אוא"ס הבל"ג140 ; והשייכות לספירת העומר, שה"עומר" הי' משעורים141, מאכל בהמה, שמורה על בירור נפש הבהמית, ובירור זה הוא מבחי' שלמעלה מהשתלשלות, ולכן שלימות העבודה דספה"ע היא כאשר "עושין רצונו של מקום", המשכת בחי' הרצון שלמעלה מהשתלשלות – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס142 בלקו"ש חי"ב ע' 96 ואילך.

כ. ועבודה זו היא באופן של "תמימות":

ענין התמימות מורה על שלימות יתירה, וכנ"ל (סט"ו) בענין "שנה תמימה", "להביא את חודש העיבור", והרי ענין העיבור כפשוטו, באשה מעוברת, הוא באופן שגם כשאינה מעוברת לא חסר אצלה מאומה, אלא שע"י העובר (שהוא "ירך אמו"143 ) ניתוסף אצלה שלימות יתירה.

ועד"ז בנדו"ד, שגם כאשר העבודה היא רק "בכל לבבך ובכל נפשך"138, הרי זו עבודה שלימה, אלא שבזה ניתוסף שלימות נעלית יותר – "תמימות" – שהעבודה היא לא רק בכחות הפנימיים (מחכמה ולמטה), אלא גם בענין הרצון (הן רצון התחתון והן רצון העליון) שלמעלה מהכחות הפנימיים, ומקיף על כל האדם כו'.

וכן הוא בנוגע לעבודה דבירור נפש הבהמית – שזוהי הוספה על שלימות העבודה כפי שהיא מצד נפש האלקית, שזהו אופן העבודה של צדיק, שמעולם לא חטא ולא פגם ולא סר מדרך הישר; ונוסף לזה יש אופן העבודה של בעל-תשובה, שעיקרה בבירור נפש הבהמית דוקא.

ובהקדם המבואר בכמה דרושים144 בפירוש מארז"ל145 "מלכא ומלכתא הוו יתבי מלכא אמר גדיא יאי ומלכתא אמרה אימרא יאי", שהמחלוקת היא בנוגע לעבודת הצדיקים ועבודת בעלי-תשובה מי מהם קודם כו'.

ומהחילוקים שביניהם:

עבודת הצדיקים146 היא עבודה מסודרת, "בכל לבבך ובכל נפשך", ע"פ טעם ושכל, ואין צורך בענין ד"בכל מאדך", ענין המס"נ, כפי שמפרש רבינו הזקן147 שזהו"ע מסירת הרצון, כי, מסירת הרצון מורה שהרצון נמצא במקום אחר, וצריך למוסרו לקדושה, ואילו צדיק שהולך תמיד בדרך הישר, לא צריך למסור את הרצון, להיותו מלכתחילה מסור כו'.

[ואע"פ שגם בעבודת הצדיקים ישנו ענין המס"נ ד"שמע ישראל וגו'"148 – הרי זה ע"ד משנת"ל (ס"א) שישנו ענין ההתכללות שכל מצוה כלולה מכל המצוות, אבל אעפ"כ יש חילוק בין עיקר המצוה לענינים שבאים בתור טפל והכשר למצוה, ועד"ז בנדו"ד, שאצל צדיקים עיקר העבודה היא "בכל לבבך ובכל נפשך", ואילו ענין המס"נ ד"שמע ישראל" הוא טפל וכלול בזה].

אמנם בעל-תשובה שצריך לפעול בירור נפש הבהמית,

– שמצד עצמה הרי היא במעמד ומצב ש"רוח הבהמה היורדת היא למטה"149, וצריך לפעול שתהי' כמו "רוח בני האדם העולה היא למעלה"149, אבל ענין זה אינו יכול להיות בכח עצמה, כי אם ע"י נפש האלקית, ועז"נ150 "משכני אחריך נרוצה": "משכני" לשון יחיד – קאי על נפש האלקית, ולאח"ז "אחריך נרוצה" לשון רבים, שנפש האלקית מושכת אחרי' גם את נפש הבהמית151

הנה מצד נפש הבהמית בודאי צריך להיות ענין המס"נ; וכיון שנפש האלקית צריכה לפעול על נפש הבהמית, צ"ל ענין המס"נ גם אצל נפש האלקית, כי, מצד טעם ושכל, דיו שיפקיע את עצמו.

וזהו קישור הענינים – שהעבודה דספירת העומר ("שבע שבתות תמימות תהיינה") בבירור נפש הבהמית היא ע"י שלימות העבודה באופן ד"עושין רצונו של מקום", עבודה שמצד ענין הרצון, למעלה מטעם ודעת.

כא. ויש להוסיף בזה – מצד הענין ד"תמימות" ע"פ נגלה דתורה:

הענין ד"תמימות" כפשוטו הוא – בנוגע לשלימות של כל מ"ט הימים, שכאשר חסר יום אחד הרי זה פועל על כל הימים שלאח"ז שאינם באופן של "תמימות" (בנוגע לימים שלפנ"ז – הרי אינו בעה"ב לקלקל את העבר, כך, שהענין הטוב שעשה בעבר הוא נצחי; אבל בנוגע מכאן ולהבא – נדרשת שלימות עבודתו ביום זה בשביל הברכה וההמשכה שתהי' למחר)152.

ומזה מובן גם בנוגע לענין ד"עושין רצונו של מקום" – שאין לטעון שגם אם לא יעשה זאת היום, מהיכי תיתי... שהרי העבודה ביום זה נוגעת לכל המשך העבודה בימים שלאח"ז.

ועד"ז בנוגע לענין התשובה, שאין לטעון שגם אם הנהגתו ביום זה לא תהי' כדבעי, יוכל לשוב בתשובה מחר (נוסף לכך ש"האומר אחטא ואשוב כו' אין מספיקין בידו לעשות תשובה"153. ואף שישנו הענין ד"דחק ונכנס"154 – הרי לעת עתה נמצא במעמד ומצב ש"אין מספיקין" רח"ל).

כב. כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים אודות ההוספה בעבודת האדם הנדרשת בקביעות מיוחדת זו, שיש על זה נתינת-כח מלמעלה, וצריך רק להיות "כלי ריקן"155 כדי לקבל זאת מלמעלה.

ועי"ז זוכים ל"שירה חדשה", שזוהי ההקדמה ל"שיר חדש"106, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

כג. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ונחה עליו רוח הוי' וגו'.

* * *

כד. חג הפסח וחג השבועות שייכים זל"ז, כמ"ש156 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" – שאין זה רק סיפור סדר הזמנים, שלאחרי יצי"מ בחג הפסח יהי' מתן-תורה בחג השבועות, אלא כדברי המפרשים (כמובא גם בפירוש רש"י)157 שהעובדה ש"עתידים לקבל את התורה על ההר הזה .. היא הזכות העומדת לישראל" "שיצאו ממצרים". והיינו, שמ"ת היא הסיבה שעל ידה בא המסובב דיצי"מ.

ומזה מובן, שאע"פ שבפועל היתה קבלת התורה שבעה שבועות לאחרי יצי"מ, וכמ"ש הר"ן בסוף פסחים שבמשך שבעה שבועות אלו היתה ההשתוקקות של בנ"י לקבל את התורה, ולכן ספרו את הימים עד לקבלת התורה, ומזה באה המצוה דספירת העומר158 – הרי בהכרח לומר שבשעת יצי"מ הי' כבר הענין דמ"ת, שהוא הסיבה ליצי"מ, שהרי אי אפשר להיות המסובב לפני הסיבה.

[וכפי שמצינו באחרונים159 בנוגע לענינים שצריכים להיות בזה אחר זה, מה דינם כשבאים בבת אחת – דכיון שאחד הוא סיבה לשני, בהכרח שתהי' הסיבה לפני המסובב, לפי שלא יתכן שיהי' המסובב לפני הסיבה].

אלא שאז הי' בגלוי הענין דיצי"מ, ואילו הענין דמ"ת לא הי' באופן גלוי, אבל מציאותו היתה כבר.

כה. ולכן מצינו שעוד לפני יצי"מ היו אצל בנ"י ענינים מסויימים של תומ"צ:

נוסף על ז' מצוות בני נח שהיו אצלם תמיד – ניתנה להם מצות קידוש החודש: "החודש הזה לכם ראש חדשים"160, שמצוה זו ניתנה עוד קודם יצי"מ, וניתנה לבנ"י דוקא – "לכם ולא לאומות העולם"161.

וכמו"כ הי' הענין ד"בדמייך חיי"162, דם הפסח ודם המילה שמלו באותו לילה163 (נוסף על מצות מילה שניתנה לאברהם).

ועד שמצינו שבהיותם במצרים קיימו בנ"י מצות שילוח עבדים, כמ"ש בירמי'164 "אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר מקץ שבע שנים תשלחו וגו'", ובזכות זה יצאו ממצרים – "מדה כנגד מדה"165 : כיון ששחררו את העבדים, לכן שחרר אותם הקב"ה מעבדות מצרים.

וכן מצינו בנוגע למצות תפילין ("הוקשה כל התורה כולה לתפילין"166 ), שיש סברא167 שבנ"י קיימו מצות תפילין (לא רק במדבר, אלא) עוד בהיותם במצרים, מיד לאחרי ששמעו ממשה רבינו ציווי זה בפ' בא168, קודם הסיפור דמ"ת בפ' יתרו.

[ואע"פ שגם מצוות אלו הם לפני הדיבור, מ"מ, יש להם שייכות למצוות שלאחרי הדיבור יותר מאשר למצוות שלפני הדיבור – ז' מצוות ב"נ].

כו. ומצד השייכות של יצי"מ למ"ת – מצינו כמה ענינים שבהם שוים חג הפסח וחג השבועות, וא' מהם:

בנוגע למתן תורה מצינו שאלת הצדוקי: "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו .. ברישא איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו"169, והיינו, שגם כאשר בנ"י היו במדריגה תחתונה, שלא ידעו עדיין מה שצריכים לעשות, קיבלו על עצמם לעשות זאת.

ועד"ז מצינו בנוגע ליצי"מ השאלה "הללו כו' והללו כו'"170, היינו, שכיון שבנ"י נמצאים במדריגה תחתונה ביותר, למה מגיע להם ענין נעלה כמו קריעת ים סוף – שדוקא לבנ"י יקרע הים (ויקבלו גם ביזת הים שהיתה גדולה יותר מביזת מצרים171 ), ואילו למצרים יהי' ההיפך, עד ש"לא נשאר בהם עד אחד"172.

[אלא שהשאלה בנוגע ליצי"מ היא גדולה יותר מהשאלה בנוגע למ"ת, שלכן נשאלה ע"י מדת הדין, משא"כ בנוגע למ"ת שאל רק הצדוקי].

ומזה משתלשלת גם השאלה הידועה: היתכן שכאשר נולד ילד יהודי, נותנים לו מיד ענינים הכי עמוקים של תומ"צ, החל מלימוד התורה, ש"מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה" (כמ"ש רבינו הזקן בהל' ת"ת173 ) – דלכאורה, כיון שהוא קטן, איך נותנים לו ענינים נעלים כאלו?!

ועד"ז בנוגע ליצ"מ – כמבואר בנבואת יחזקאל174 שכללות הענין דיצי"מ הוא כמו לידת התינוק (שלא היתה לידה קלה...), ואז התחיל אצל בנ"י ענין הגירות175 ש"כקטן שנולד דמי"176 ; ואעפ"כ ניתנו אז לבנ"י מלמעלה גילויים הכי נעלים – "במורא גדול זה גילוי שכינה"177, שזהו גילוי שלא הי' מעולם, ועד שזהו גילוי נעלה יותר מהגילוי דמ"ת178 !

ולכאורה: גילוי אלקות – צריך להיות לפי ערך עבודת האדם. וכמ"ש הרמב"ם במורה נבוכים179 ששכל האדם צריך להיות מוכשר וראוי כדי שיוכל להגיע לחכמת אלקות. וכמו בכל עניני האדם, שצריך לילך מן הקל אל הכבד, וכפי שמבאר הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק180 כיצד צריך להיות סדר הלימוד עד שמגיעים לתכלית הנרצה. וא"כ, איך הי' יכול להיות מיד ביצי"מ הענין ד"מורא גדול זה גילוי שכינה"?!

ובדוגמת זה נשאלת השאלה גם בנוגע למ"ת – שאז נתחדש ענין נעלה ביותר שלא הי' אצל האבות, ואפילו לא אצל משה רבינו לפני מ"ת, שנתבטלה הגזירה בין עליונים ותחתונים שהיתה לפני מ"ת, ובאופן ד"אני המתחיל, שנאמר181 וירד ה' על הר סיני"182. וכל ה"שטורעם" של מ"ת הי' בשביל עשרת הדברות, שלכאורה הם ענינים פשוטים183, כמו "לא תגנוב" ו"לא תחמוד" ואפילו "לא תרצח"!

כז. אך הענין הוא – שמצד התורה יכול להיות הענין ד"וירד ה' על הר סיני" גם בענינים פשוטים לגמרי.

וזהו גם מה שאמרו רז"ל184 "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו", והיינו, שכל מי שקורא איזה פסוק בתושב"כ, גם מי שנמצא במדריגה כזו שהוא רק "קורא", ללא עיון כלל, נמשך לו כל ענין התורה – שזהו הענין ש"הקב"ה קורא ושונה כנגדו", בדוגמת כללות הענין דמ"ת.

וכמובן גם מזה שאפילו מי שלא ידע מאי קאמר, אסור לו לקרוא פסוק בתורה ללא ברכת התורה185, שבה אומרים ש"נתן לנו את תורתו", ומסיימים "נותן התורה", לשון הוה186.

ולהעיר, שהקריאה בתורה ללא אמירת ברכת התורה אינה נחשבת ללימוד התורה כלל, כפי שמוכיחים187 מדברי הגמרא188 : "על מה אבדה הארץ .. שלא ברכו בתורה תחילה"189 – דלכאורה אינו מובן: מה בכך שלא ברכו בתורה תחילה – הרי בפועל למדו תורה?! ועכצ"ל, שברכת התורה היא לא רק הוספה על לימוד התורה, וללא הוספה זו אסור ללמוד תורה, אלא יתירה מזה, שללא ברכת התורה אין זה נחשב ללימוד התורה כלל.

[והנפק"מ בין ב' האופנים – בנוגע למי שאינו יודע לברך ברכת התורה, אם צריך להמתין עד שילמד לברך ברכת התורה (גם אם יקח משך זמן ארוך), או שמוטב שבינתיים ימשיך ללמוד תורה ללא ברכת התורה (דכיון שאינו יודע לברך, לא חל עליו האיסור ללמוד ללא ברכה) – שתלוי בהאמור לעיל אם ללא ברכה אין זה נחשב ללימוד התורה כלל].

וכיון שגם מי שלא ידע מאי קאמר אסור לו לקרוא בתורה ללא ברכת התורה, הרי מוכח שגם אצלו ישנו עיקר ענין התורה, שלכן, כאשר קורא בתורה אזי הקב"ה קורא ושונה כנגדו.

וזהו הביאור במארז"ל190 "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו'" – כמ"ש בתורה אור191 "שלכאורה אינו מובן דמיון זה .. שהרי במעמד הר סיני וכל העם רואים את הקולות ופב"פ דבר ה', משא"כ בעסק התורה של כל אדם כשלומד בפני עצמו. אלא הענין הוא .. כי גם עסק התורה שבכ"א ובכל זמן הוא דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני", כיון ש"הקב"ה קורא ושונה כנגדו", כמו במ"ת.

כח. ודוגמתו בנוגע לכללות ענין הברכה – אלא שמצד הרגילות לא שמים לב לכך:

ענין הברכה הוא – לברך ולהודות להקב"ה על כל הטובה שעושה עמנו בעוה"ז, וכן על המצוות שנתן לנו כו'192.

ובענין זה מחנכים גם ילד קטן שעדיין לא שייך לשום דבר – שכאשר רוצה ליקח דבר מאכל לפיו, אפילו מעט מים, צריך לברך תחילה: "ברוך .. שהכל נהי' בדברו".

ולכאורה: בענין הברכה מונחים ענינים הכי נעלים, שאפילו אדם גדול צריך להתבונן בהם עד שיוכל להבינם, וא"כ, למה צריכים לחנך קטן בענינים עמוקים כאלו?!

אך הענין הוא – כאמור לעיל – שמצד התורה נמשכים אפילו לקטן הענינים הכי נעלים.

כט. ובפרטיות יותר:

נוסח הברכה מתחיל בתיבת "ברוך" – מלשון "המבריך את הגפן"193, שפירושו המשכה194.

והענין בזה – שכאשר רוצים ליהנות מעוה"ז צריך תחילה להמשיך זאת מלמעלה, וכדברי הגמרא195 : "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים ("כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל שנאמר196 גוזל אביו ואמו"), שנאמר197 לה' הארץ ומלואה", ומ"ש198 "והארץ נתן לבני אדם", הרי זה "לאחר ברכה".

וענין זה אומרים אפילו לילד קטן, שגם הוא צריך לדעת שלפני שנהנה מדבר מסויים עליו ליטול רשות מהקב"ה ולהמשיך זאת כו'.

ולאח"ז באה תיבת "אתה" – שגם ילד קטן פונה להקב"ה בלשון נוכח, שזה מורה שגם הוא צריך לידע שהקב"ה נמצא סמוך אליו; לא ב"רקיע השביעי", ולא בארץ הקודש דוקא, וגם לא בחדר הסמוך – שהרי אם אינו רואה אותו אינו יכול לומר עליו "אתה", כי אם "הוא", אלא באותו חדר שבו נמצא הילד נמצא גם הקב"ה בסמיכות אליו, ובאופן ד"פנים אל פנים", שהרי לא די בכך שנמצא באותו חדר, כי, אם אינו עומד פנים אל פנים, אלא מאחוריו, אינו יכול לפנות אליו בתואר "אתה".

ולאח"ז אומרים לו ש"אתה" הוא "הוי'" – כדאיתא בזהר199 ש"הוי'" היינו "הי' הוה ויהי'", היינו, שהקב"ה נמצא תמיד באופן נצחי (ולא כמו כל דבר שבעולם שהוא הוה ונפסד), וכדאיתא בפרדס200 ש"הוי'" הוא מלשון מהוה, והיינו, שהקב"ה מהוה את הכל.

ובכן: כאשר ילד רוצה לשתות מעט מים – מנצלים את ההזדמנות לומר לו שהקב"ה נמצא יחד עמו באותו חדר, ולכן יש לפנות אליו בלשון נוכח – "אתה", ולא "הוא", וגם צריך לדעת – בשעה ששותה את המים – שהקב"ה ברא את הכל, לא רק עוה"ז, אלא כל העולמות.

וכמו"כ צריך לדעת שהקב"ה הוא "אלקינו" – כמבואר בשו"ע201 ש"אלקים" הוא בעל הכחות והיכולת כו', ו"אלקינו." היינו הכח שלנו, וזהו שאומרים לילד קטן, שלפני ששותה מעט מים, צריך לדעת, שכל הכחות שיש לו ולהוריו ולכל בני-האדם, באים מהקב"ה.

ועוד זאת, שהקב"ה הוא "מלך העולם" – לא כמו אלו שרוצים לומר ש"רם על כל גוים ה'"202, ולאחרי התהוות העולמות נמצא ב"רקיע השביעי", אלא הוא נמצא בעולם, ובאופן שהוא "מלך העולם", שענינו של מלך הוא שבלעדו "לא ירים איש את ידו ואת רגלו"203, ועד ש"מאן דמחוי במחוג קמי מלכא" מגיע לו עונש של היפך החיים204, והיינו, שאף שלא עשה שום דבר נגד המלך, הנה עצם תנועת ידו בעמדו לפני המלך מורה על היפך הקב"ע, ולכן מגיע לו עונש הכי חמור; וצריך הילד לדעת שהקב"ה הוא "מלך העולם", והכל בטל אליו.

ולאח"ז מסיימים "שהכל נהי' בדברו" (וכיו"ב בשאר הברכות, אלא שכללותם היא "שהכל נהי' בדברו", שהרי "על כולם אם אמר שנ"ב יצא"205 ) – שמסבירים לו שהכל נעשה ע"י דבר ה', ואפילו דברים שראה שנעשו בידי בשר ודם, הרי זה רק מראית עין, ולאמיתו של דבר – "הכל נהי' בדברו".

ועוד ענין עיקרי העולה על כולנה – חידוש נפלא ("אַ געוואַלדיקער אויפטו") – שאפילו ילד יכול לפעול הענין ד"ברוך", לברך ולהלל להקב"ה, כמ"ש206 "שאו ידיכם קודש וברכו את ה'" – ברכה מלשון המשכה, להמשיך אלקות למטה, כך, שהברכה היא תכלית בפני עצמה, והיינו, שאין זה רק כדי שיוכל ליהנות מעוה"ז או לקיים מצוה, שאז הברכה היא דבר טפל לענין אחר, אלא הברכה היא ענין עיקרי – שעל ידה נעשית המשכת אלקות למטה.

וכמובן גם ממארז"ל207 "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום", וכדי להשלים מנין הברכות ביום השבת צריך ליהנות מעוה"ז208 – כך שגם בברכות הנהנין אין זה באופן שהברכה היא כדי שיוכל ליהנות מהפרי, אלא אדרבה: אכילת הפרי היא לצורך אמירת הברכה.

ונמצא, שבענין פשוט של אמירת ברכה מונח כל ענין החינוך וכללות ענין עבודת האדם.

וכל זה מסבירים גם לילד קטן ששייך רק לברכת שהכל נהי' בדברו – גם לו נותנים את הענינים הכי עמוקים (בדוגמת האמור לעיל (סכ"ו) בנוגע למ"ת, שגם מי שנמצא במעמד ומצב שצריכים להזהירו "לא תחמוד" ו"לא תרצח" (שזה מורה על גודל פחיתותו) – נותנים לו את הענינים הכי נעלים ד"אנכי הוי' אלקיך וגו'"209 ), ולא רק באופן של הוראת שעה, אלא כך צריך להיות סדר החיים בחינוך ילד בישראל, "חנוך לנער על פי דרכו"210 – ליתן לו כל הפרטים מן הקצה אל הקצה.

ל. וכללות הענין בזה:

כאשר מישהו טוען: מי אני ומה אני לפעול כל ענינים אלו, כיון שזה עתה יצא ממצרים, או שנמצא עדיין במצרים – אומרים לו, שגם כאשר בנ"י היו במעמד ומצב ד"ערום וערי'"162, אזי "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו"177, וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע211 ש"בכבודו ובעצמו" קאי על מלכות ותפארת הנעלם שלפני הצמצום, ובחי' זו היתה באופן ש"נגלה עליהם".

וכיון ש"בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים"212, הרי מובן, שגילויים אלו ישנם אצל כל אחד מישראל ובכל יום ויום.

וכמובן גם מזה שבכל יום צריך לברך מאה ברכות – כי, ע"י אמירת ברכה בשם ומלכות ממשיכים גילוי אלקות למטה (לכל לראש – לבנ"י, שהרי כל הענינים הם "בשביל ישראל", ועל ידם – לכל העולם, "מלך העולם"), וענין זה צריך להיות בכל יום.

לא. וזהו גם המענה על השאלה213 איך תובעים ללמוד חסידות גם ממי שעדיין לא מילא כרסו בש"ס ופוסקים – דלכאורה צריך תחילה למלא כרסו בש"ס ופוסקים, ורק לאח"ז ילמד חסידות?

אך יש גם שאלה קודמת – בנוגע ללימוד ש"ס ופוסקים גופא: למה מתחילים ללמוד ש"ס ופוסקים גם לפני שנעשים גדול בדעה – מוטב להמתין עד שיהי' גדול ויוכל להבין היטב, ורק אז יתחיל ללמוד ש"ס ופוסקים?

ושאלה קודמת – בנוגע לכללות התומ"צ: מדוע נותנים זאת מיד לילד קטן – מוטב להמתין עד שיגדל ויבין כו', ואז יתנו לו התומ"צ?

אך הענין הוא – שצריך לידע שדרך האמת והישר היא כדברי הגמרא214 בנוגע להקדמת נעשה לנשמע: "תומת ישרים תנחם"215 ; זוהי הדרך היחידה שהעמידה את עם ישראל – שגם כשנמצאים עדיין במדריגה תחתונה, שלא יודעים מה שצריך לעשות, ישנה כבר ה"תמימות" לומר "נעשה ונשמע"216, וכבר אז היו אצלם הגילויים היותר נעלים.

ועד"ז בנוגע לחינוך – ישנו פס"ד השו"ע173 שחינוך הקטן מתחיל מ"תורה צוה לנו משה מורשה"217, היינו, שגם ילד קטן צריך לידע שהתורה מגעת אליו בירושה, והרי בנוגע לירושה אין נפק"מ אם הוא חכם או להיפך; אם הוא "בן", אזי יורש הכל.

וכן צריך לדעת, שלפני שיש איזה שייכות לעולם, צריך לחשוב תחילה אודות ענין באלקות – ענין בתורת החסידות, ולכן, כאשר רוצה לשתות מים, צריך תחילה לומר ברכה, שתוכנה כולל ענינים הכי עמוקים באלקות (כנ"ל), וכמו"כ צריכה להיות התחלת החינוך של ילד קטן (כולל גם החינוך שמקבל מאמו) באמירת "מודה אני", "שמע ישראל" וברכות הנהנין, שיש בהם ענינים הכי עמוקים, אלא שזהו כפי שבאים באותיות פשוטים.

וכאמור שא' הענינים שבאים לידי ביטוי בנוסח הברכה הוא – שאפילו ילד קטן יכול לברך את הקב"ה!

והרי זה ע"ד הפירוש הידוע218 במארז"ל219 "דע מה למעלה ממך", שצריך לדעת שכל מה שיש למעלה הרי זה "ממך", כך, שיש לך כח לברך (ולהמשיך) את הקב"ה.

ועוד ענין בזה – שפונים להקב"ה בלשון נוכח: "אתה", שזה מורה שהקב"ה נמצא בסמיכות אליו.

והרי זה דבר הכי מבהיל:

מחפשים תמיד ראיות שהקב"ה נמצא לצדו של יהודי, ומביאים220 על זה הפסוק221 "והנה ה' נצב עליו", וכיו"ב.

ולאמיתו של דבר, הרי זה הפירוש הפשוט בתיבת "אתה" שאומרים בכל ברכה, כי, בלשון הקודש (שאינו לשון הסכמי222 ) נופל הלשון "אתה" (אפילו בנוגע לעניני העולם) רק על דבר שעומד נכחו ויכולים להראות עליו באצבע, וכיון שאומרים על הקב"ה "אתה", הרי מובן שהקב"ה עומד על ידו ממש!

והענין ד"אתה", לשון נוכח, מודגש יותר בברכת המצוות, כיון שבהמשך לזה אומרים "אשר קדשנו (ולא קדשתנו) במצוותיו", לשון נסתר – כדאיתא באבודרהם223 וברשב"א224 שב' לשונות אלו מורים על ב' מדריגות באלקות225 : דרגא שהיא בגלוי – "אתה", ודרגא שהיא בהעלם – "קדשנו"; גליא וסתים – בלשון הזהר226 ; ממכ"ע וסוכ"ע – בלשון התקו"ז227.

ונוסף לזה ישנם פרטי הענינים ד"הוי'", "אלקינו" ו"מלך העולם", כנ"ל.

ובנוגע לכל ענינים אלו – לא ממתינים עד לגיל מסויים, אלא ע"פ תורה מלמדים זאת אפילו לילדים קטנים, שעי"ז מבטיחים ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה".

לב. ומזה באים לענין נוסף:

ישנם כאלו שדואגים מה יהי' עם הילד לאחרי שיגדל, ולכן מיד כשנולד מתחילים לחשוב מה יהי' עם פרנסה!...

ובכן: הוראת התורה היא – שלכל לראש צריך לדאוג שהילד ידע שהוא נמצא יחד עם הקב"ה באותו חדר, ושיש ביכלתו להוסיף גילוי אלקות בעולם עי"ז שמברך לפני ששותה מים. וכיון שכך אומרת "תורת אמת" ו"תורת חיים", ברור הדבר שזוהי האמת, וזוהי הוראה בחיים בעוה"ז הגשמי.

וכאשר מחנכים ילדים באופן כזה, אזי נפטרים אח"כ מכל השאלות והחקירות כו', כי, כאשר הילד יודע שהוא נמצא יחד עם הקב"ה באותו חדר, אזי יכולים להיות בטוחים שלא יעשה דבר בלתי רצוי כו'35.

לג. וזוהי ההוראה מכללות הענין דיצי"מ – שאז היתה התחלת לידת עם ישראל, ותיכף ומיד הי' הענין ד"מורא גדול זה גילוי שכינה", שזהו גילוי נעלה ביותר, כמבואר בכתבי האריז"ל228 הטעם שהקב"ה בעצמו הוצרך להוציא את בנ"י, ולא שלח מלאך להוציאם משם, כי, אילו הי' שולח מלאך, הנה לא זו בלבד שלא הי' ביכלתו להוציאם ממצרים, אלא אדרבה: המלאך בעצמו הי' נשקע שם, ולכן הי' צורך בגילוי נעלה ביותר בשביל יצי"מ; וענין זה מסופר בנוגע לשבחן של ישראל – להורות גודל מעלת הגילוי שהי' לבנ"י ביצי"מ.

ועאכו"כ בקרי"ס – שאז הי' גמר וסיום היציאה ממצרים, שהרי כל זמן שהיתה עדיין המציאות של פרעה וחילו רכבו ופרשיו, הי' עדיין המורא של פרעה על בנ"י, ועד שהיתה כתה שאמרה "נחזור למצרים"229, ורק בקרי"ס, ש"לא נשאר בהם עד אחד"172, אזי היתה השלימות דיצי"מ230 – שהי' גילוי נעלה ביותר, כמארז"ל "ראתה שפחה על הים כו'"231, "כמה גדולים יורדי הים, משה כמה נתחבט ונתחנן כו' הראני נא את כבודך232, א"ל הקב"ה לא תוכל לראות את פני233, וראית את אחורי234, ויורדי הים כאו"א מראה באצבעו ואומר זה א-לי"235.

"והימים האלה נזכרים ונעשים"236 – ע"ד מארז"ל190 "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו'", ובפרט בנוגע ליצי"מ, ש"לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם"177, ולא רק שבגלל שבעבר הוציא את אבותינו, הנה בדרך ממילא אין אנו עבדים עתה, אלא באופן שאף "אותנו גאל עמהם, שנאמר237 ואותנו הוציא משם", היינו, שבכל יום ויום מוציא הקב"ה את בנ"י משעבוד מצרים מחדש238 – שבכל שנה ישנם הגילויים הנ"ל בחג הפסח (הן בתחלתו – בלילות הראשונים, והן בסיומו – בשביעי של פסח וביו"ט שני דאחרון של פסח), כך, שיכולים לראות אלקות באופן שמורה באצבע!

ומה שבפועל אינו רואה – הרי זה בגלל שהעינים סגורות, או בגלל ששורר חושך מסביב!...

ובודאי שכן הוא באחרון של פסח, שבו קורין בהפטרה "ויצא חוטר מגזע ישי"239, וכל פרטי הענינים השייכים לגאולה העתידה, ועד להסיום ש"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"62, כך, שנעשית התחלת ביאת המשיח בפועל, והיינו, שתחילה ישנו הפס"ד בתורה, ולאח"ז נעשית המציאות בתורה, ולאח"ז נעשית המציאות בעולם (שהרי כל עניני העולם נמשכים מהתורה, כמארז"ל240 "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה").

וכיון ש"מגיד דבריו ליעקב וגו'"241 – בודאי יקיים הקב"ה מ"ש בתורה שבניסן "נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין להגאל, שנאמר242 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"243, ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

לד. המשך הביאור בדברי המדרש87 "אימתי (הן תמימות) בזמן שאין ישוע ושכני' ביניהם" – מעלת הקביעות דפסח שחל בשבת, שאז ספה"ע היא באופן ש"השבתות תמימות כששת ימי בראשית", מצד מעלת ימי השבוע שיש בהם ענין שלמעלה משינויים (בניגוד לשינויים שבימי החודש – בגודל הלבנה, ובימי השנה – שינוי התקופות244 ), בדוגמת ענין הבל"ג שבעבודה ד"עושין רצונו של מקום"245 – נכלל בשיחה (הנ"ל סי"ט) שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

לה. ויש להוסיף בזה, שהסיבה לכך שיש בעולם ענינים הקשורים עם שינויים וענינים שלמעלה משינוים, היא בגלל שכן הוא בתורה ובישראל (שהרי בריאת העולם היא "בשביל ישראל ובשביל התורה"246 ):

בנוגע לתורה247 – הנה אע"פ ש"זאת התורה לא תהא מוחלפת"248, הרי התורה נחלקת לתושב"כ ותושבע"פ, שבתושב"כ אין שום שינויים, לא רק בנוגע לתיבות ואותיות, אלא אפילו בנוגע לתגין ונקודות כו', ובאופן שחוזרים ולומדים מה שלמדו כבר, אלא ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"249, ואילו בתושבע"פ לא מספיק לחזור מה שלמדו כבר, אלא חייבים להתייגע ולחדש בתורה, כדאיתא בזהר250 שצריך "לאפשא לה", וכלשון חז"ל251 : "תלמיד ותיק עתיד לחדש", היינו, שאם הוא רק "תלמיד ותיק", ברור הדבר ש"עתיד לחדש".

– הוא אמנם צריך להחזיק את עצמו ל"תלמיד", וכמבואר בחוו"ד252 טעם השם "תלמיד חכם", ולא "חכם", כיון שהתורה מתקיימת רק אצל מי שהוא בבחינת "תלמיד", היינו, שעומדים לפניו תמיד ה"כללים" שקיבל מרבו, ועל יסוד זה מוסיף ומחדש, בבחינת "תן לחכם ויחכם עוד"253.

וזהו שמצינו בגמרא254 בנוגע למעלת רבי אליעזר הגדול "שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם" – דלכאורה אינו מובן: ר"א הגדול הי' "בור סוד שאינו מאבד טפה"255 וכו', ואיך יתכן שלא חידש מאומה בתורה?! – שהכוונה בזה היא רק בנוגע להלכות שבתורה וכיו"ב, משא"כ בנוגע לשקו"ט שבתורה, ועד לענינים שלימודם הוא רק באופן ד"דרוש וקבל שכר"59 (שגם זה חלק בתורה), שהם באופן ד"ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים"256.

ונמצא, שיש ענין בתורה שלמעלה משינויים, ויש ענין בתורה שבו צ"ל שינויים, ובכללות הרי זה החילוק בין מקרא ומשנה ותלמוד (שעל זה אמרו רז"ל257 "לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד") – שבמקרא (תושב"כ) אי אפשר לשנות מאומה, וכן במשנה (הלכות) אי אפשר לשנות מאומה, אבל בגמרא, יכול וצריך להיות שינוי – שהרי צריך "לאפשא לה", והסדר בזה, שתחילה יש קושיא בתורה, שענינה העלם, אבל זוהי ירידה לצורך עלי' גדולה יותר, וכפי שמצינו אצל רבי יוחנן258 שכאשר אמרו לו "תניא דמסייע לך", אמר "אטו לא ידענא דשפיר קאמינא", משא"כ כאשר שואלים קושיא ומתרצים תירוץ "וממילא רווחא שמעתא".

וכמו"כ ישנם ב' ענינים אלו בנוגע לישראל:

יש אצל בנ"י ענינים קבועים, כמו נוסח התפלה259 שהוא נוסח קבוע שלמעלה משינויים. וביחד עם זה אמרו רז"ל260 "אל תעש תפלתך קבע כו'", שזהו ענין שצ"ל כל פעם באופן שונה. ועד"ז במצוות259, שיש בהם ענינים קבועים שלא שייך בהם שינויים, כמו אכילת כזית מצה, וכן הסיפור ביצי"מ שצ"ל "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך"177; ויש ענינים שיש בהם שינויים, כמו הכוונה באכילת מצה, וכן כללות הסיפור ביצי"מ שיכול להיות באופן ש"כל המרבה (אף שיכול למעט ח"ו) לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"177.

ודוגמתם גם בעולם: בימי השבוע יש שינויים מיום ליום, שביום ראשון נבראו דברים אלו ("עשרה דברים"261 ), וביום שני נבראו דברים אחרים, ועד"ז בשאר ימי השבוע (כמרומז בשירו של כל יום262 ), אבל ענין זה הוא באופן שאותם ענינים חוזרים ונשנים מידי שבוע בשבוע ללא שינוי אמיתי. ועד"ז בימי השנה, שישנם השינויים ד"זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף", אבל שינויים אלו גופא הם באופן ד"לא ישבותו"263.

ומובן, שכאשר ניתוסף ענין שלמעלה משינויים, "לא ישבותו", בענין שיש בו שינויים, הרי זה סיוע ותוספת כח ועלי' כו'.

לו. ומזה מובן העילוי בספה"ע כשהיא באופן של "שבתות תמימות כששת ימי בראשית":

כיון ש"מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי"264, הרי מובן שכל שבוע בימי הספירה הוא ענין בפני עצמו ששונה מחבירו.

וע"פ האמור לעיל (סכ"ד) שהענין דספה"ע מורה על התשוקה של בנ"י לקבלת התורה, הרי מובן שבכל שבוע יש עבודה מיוחדת בתשוקה למ"ת: בשבוע הראשון – תשוקה הקשורה עם מדת החסד, בשבוע השני – תשוקה הקשורה עם מדת הגבורה, ועד"ז בשאר הימים עד לשבוע השביעי הקשור עם מדת המלכות.

ובכל שבוע יש שבעה ימים שבהם נעשית העבודה בכל מדה גופא עד שמגיעים לשלימות העבודה במדה זו – כמו שבעת ימי השבוע, שמיום ליום הולכים ומתקרבים ליום השבת, תכלית השלימות ד"ימי עולם"; וכאשר מסתיימת265 העבודה במדה זו, אזי מתחילה העבודה במדה הבאה.

ולהעיר מהמבואר בספרי מוסר266 שבזמן שבין פסח לשבועות ניתוסף בבריאות הגוף, ולכן יש צורך בעבודה מיוחדת גם בנוגע לבריאות הנשמה, כך, שבכל שבוע העבודה היא באחת המדות כו'.

ונמצא, שהעבודה דספה"ע קשורה עם שינויים – שבכל שבוע העבודה היא באופן אחר משאר השבועות.

וכאשר השבתות תמימות כששת ימי בראשית – אזי "אהנאי" התוקף ד"לא ישבותו" שבימי השבוע בעבודה דספה"ע שמצד עצמה היא באופן של שינויים, כפי שמצינו ששבת "אהנאי" לא רק למוספין, אלא גם לתמידין שבכל יום267, וזהו הטעם שביוהכ"פ גם עבודת התמיד צריכה להיות בכה"ג דוקא268, כיון שקדושת יוהכ"פ "אהנאי" גם לעבודת התמיד שבכל יום. ועד"ז מצינו בנוגע ליו"ט שחל בשבת, שאין אומרים י"ג מדה"ר כמו בכל יו"ט269, כיון שקדושת השבת משפיעה ופועלת על קדושת היו"ט270.

לז. וענין זה קשור גם עם יום השבת (שהרי ענין התמימות כששת ימי בראשית תלוי בכך שפסח חל בשבת) – שגם בו יש ענין שלמעלה לגמרי מכללות הבריאה, למעלה משינויים:

איתא במדרש: "מה הי' העולם חסר, שבת .. משל למלך שעשו לו טבעת, מה היתה חסירה, חותם, כך מה הי' העולם חסר, שבת"271 ; "מה הי' העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה"272, שהרי שבת הוא יום מנוחה ותענוג ("וקראת לשבת עונג"273 ).

אמנם, זוהי רק דרגת השבת שפועלת שלימות בעולם, כיון שיש לה שייכות לעולם. וכמודגש גם בהשייכות של יום השבת לששת ימי השבוע, עד כדי כך, ש"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"274, היינו, שהאכילה בשבת היא ע"י הטירחא בששת ימי השבוע עד לסיום הטירחא בערב שבת.

אבל יש בשבת דרגא שלמעלה לגמרי משייכות לעולם, שזוהי קדושת השבת מצ"ע, למעלה גם מ"ברכו במן וקדשו במן"275.

ובכללות – הרי זה החילוק בין ליל ויום השבת לזמן של "רעוא דכל רעוין"4, שיכול להיות ללא אכילה לגמרי276 – למעלה מ"יאכל בשבת".

[ודוגמתו בכללות חיי האדם – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה"277 : שבעים שנה – כנגד שבעת ימי בראשית – בדוגמת ענין המנוחה דשבת ששייך לעולם, ושמונים שנה – בדוגמת ענין השבת שלמעלה מהבריאה לגמרי].

לח. והתכלית של ההוספה בענין ד"תמימות" שבקביעות השנה היא – שסגולה זו תומשך בעבודה בפועל של כל אחד מישראל בענין דספה"ע, "וספרתם לכם"86, ועי"ז נעשה גם הענין דמתן תורה וקבלת התורה ("תעבדון את האלקים על ההר הזה") באופן נעלה יותר.

ובהקדמה – שבמ"ת היו חילוקי דרגות, ובלשון חז"ל278 : "אתה (משה) מחיצה לעצמך, ואהרן מחיצה לעצמו והכהנים מחיצה לעצמם כו'".

והברירה בידי כל אחד באיזה אופן יהי' אצלו הענין דמ"ת, עד לאופן היותר נעלה כפי שהי' אצל משה רבינו – שהרי אצל כל אחד מישראל יש בחי' משה שבנפשו, כדמוכח מדברי הגמרא279 על הפסוק280 "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך", "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא, אין כו', לגבי משה מילתא זוטרתא היא" – "דלכאורה אינו מובן התירוץ, דהא שואל מעמך כתיב, אלא הענין הוא, כי כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משרע"ה כו'"281.

ובקביעות כזו שניתוסף בענין ד"תמימות" שבספה"ע, יש סיוע מיוחד שהענין דקבלת התורה יהי' באופן נעלה ביותר, ובשמחה ובטוב לבב.

* * *

לט. ע"פ המדובר לעיל (סכ"ד) אודות השייכות של חג הפסח וחג השבועות וימי ספה"ע שבינתיים, שבאים בהמשך אחד,

– כמובן גם מהקביעות של חג השבועות, שאינה קשורה עם ימי החודש, כמו הקביעות של שאר הימים טובים (שהרי חל "פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה"282 – בהתאם לשינוי במספר ימי חודש ניסן ואייר), אלא תלוי' ביום החמישים שלאחרי מ"ט יום דספה"ע שמתחילים ממחרת הפסח, להיותם בהמשך אחד283

בהכרח לומר שיש ענין משותף בעבודת ה' בכל ג' ענינים אלו:

לכל לראש הענין המשותף הוא שמחה של מצוה: פסח ושבועות הם "מועדים לשמחה", והרי אין הכוונה לשמחה של הוללות ח"ו284, אלא לשמחה הקשורה עם עבודת ה', והיינו, ששמחת חג הפסח קשורה עם יצי"מ, ושמחת חג השבועות קשורה עם מ"ת; וגם ימי ספה"ע קשורים עם שמחה של מצוה – מצות ספירת העומר הקשורה עם הקרבת העומר במקדש.

ונוסף על ענין השמחה שישנו בכל אחד מהם בענינו הוא, יש ענין משותף בכולם – שקשורים עם ענין הדיבור:

"פסח" הוא מלשון "פה סח"285, שמורה על ענין הדיבור, כיון שבפסח ישנו הענין דסיפור יצי"מ שצ"ל בדיבור דוקא286, ועד ש"כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"177 (שזהו דבר שלא מצינו בנוגע לקרבן פסח, או בנוגע למצה ומרור).

וכן בנוגע לחג השבועות, "זמן מתן תורתנו" – שהרי בנוגע ללימוד התורה נאמר287 "חיים הם למוצאיהם", ודרשו רז"ל288 "למוציאיהם בפה", היינו, שהלימוד צריך להיות בדיבור דוקא, וכמ"ש289 "ואשים דברי בפיך". – בודאי צ"ל ענין המחשבה, להבין מה שלומד (אפילו בתושב"כ, ועאכו"כ בתושבע"פ290 ), אבל מצות תלמוד תורה כדבעי היא דוקא כשמוציא בדיבור (וכמובן גם מהדין291 שמותר להרהר בדברי תורה גם בשעה שאסור להוציא דברי תורה מפיו, שמזה מוכח שעיקר ענין התורה הוא בדיבור דוקא).

ולהעיר גם מהידוע292 בנוגע להיחס של ג' העמודים שעליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמילות חסדים293, לג' הענינים דמחשבה דיבור ומעשה – שגמילות חסדים (כללות ענין המצוות) הו"ע המעשה, שהרי רובם ככולם של המצוות קשורים עם מעשה או שלילת המעשה, עבודה (תפלה) הו"ע המחשבה, כמארז"ל294 "איזו היא עבודה שהיא בלב .. זו תפלה", ואילו תורה הו"ע הדיבור (ולא מחשבה).

וגם ספירת העומר קשורה עם ענין הדיבור – שהרי מצות ספה"ע295 צריכה להיות בדיבור בפה דוקא296 (ולא כמו "וספרה לה"297, שלא צ"ל בדיבור דוקא298 ), וכמרומז גם בקרבן העומר (שבהמשך לזה באה ספירת העומר) שנאמר בו86 "עומר התנופה", ואיתא בזהר (פ' בלק299 ) ש"תנופה" היינו "תנו פה.", שהו"ע הדיבור.

מ. וביאור מעלת הדיבור:

מחשבה – היא לעצמו, וכמארז"ל300 "אין אדם יודע מה בלבו של חבירו", ורק ע"י הדיבור נעשה גילוי אל הזולת, שמגלה לו מחשבתו עד למסקנת חכמתו כו', ע"י אותיות הא"ב שנחלקים לה' מוצאות הפה, וכוללים את כל הדיבורים האפשריים.

ועוד זאת, שבנוגע למחשבה אין הכרח שממנה יומשך לדיבור ומעשה, אבל מהדיבור יומשך גם ענין המעשה, ועד שלפעמים פועל הדיבור ענין של מעשה גם אצל הזולת – כפי שמצינו גבי מלך, שאסור לו לעשות מלאכה בפני העם, במכ"ש מ"פרנס על הצבור" ש"אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה"301, וענין העשי' אצלו הוא ע"י הדיבור – "אמר מלכא עקר טורא"302, היינו, שע"י אמירה בלבד נעשה ענין המעשה.

ונמצא, שכאשר יהודי הוא במעמד ומצב הראוי – והרי לאחרי ספה"ע כל בנ"י הם במעמד ומצב הראוי – ש"כל ישראל בני מלכים הם"303, ויתירה מזה: מלכים ממש304, ובפרט עי"ז שיהודי נעשה מציאות תורנית ("אַ תורה איד"), שהרי "מאן מלכי רבנן"305 – אזי הדיבור שלו כולל גם את ענין העשי'.

מא. וענין זה בא בהמשך להמדובר לעיל306 שיש לנצל את ימי הפסח עבור לימוד התורה.

והענין בזה – שכשם שבסיום התקופה, בחג השבועות, זמן מ"ת, מודגש ענין הדיבור בתורה, "ואשים דברי בפיך", כך גם בהתחלת התקופה, בחג הפסח, מודגש ענין הדיבור בתורה – בסיפור דיצי"מ.

ולהעיר307, שאף שהסיפור ביצי"מ הוא לכאורה ענין בפני עצמו שאינו קשור עם לימוד התורה [וכדמוכח מזה שהסיפור ביצי"מ הי' גם קודם מ"ת – בעת יצי"מ, כשהיו "משה וישראל מסובין ואוכלין פסחיהם"308 (לאחרי ש"עשה משה את הפסח .. והי' ריחו הולך כו'"309 ), "והם עוסקים בהלל ובהלכות הפסח"310 ], הרי מובן, שכאשר מקיימים מצות סיפור ביצי"מ לאחרי מ"ת, מקיימים בשעת מעשה גם מצות לימוד התורה, שהרי ה"הגדה" כולה היא תורה – קטעים מדברי המכילתא311 (אלא שהמדפיסים שראו קטעים אלו ב"הגדה", השמיטו אותם מהמכילתא!...). ועד"ז בנוגע לשאר מדרשי חז"ל שמדברים אודות יצי"מ, שגם בהם יוצאים י"ח סיפור יצי"מ באופן ד"המרבה לספר ביצי"מ", ועד לאופן "שהיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה"177, והרי מדרשים אלו הם חלק מתורה שבע"פ. וקרוב לודאי שגם ע"י הסיפור ביצי"מ באותיות של כל אחד ("אין אייגענע אותיות") מקיימים מצות לימוד תושבע"פ, שהרי זוהי שקו"ט בדברי המכילתא ושאר מדרשי חז"ל שעוסקים בסיפור יצי"מ.

אך לכאורה יכולים להקשות על זה מהדין ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות"312, וא"כ, איך אפשר לומר שע"י פעולה אחת מקיימים ב' מצוות?

אבל, לא מסתבר לומר שבאמירת עניני תורה (שבסיפור יצי"מ) לא יצאו י"ח לימוד התורה בגלל ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות" – "ס'איז אַ ווילדע זאַך"!...

ולאמיתתו של דבר, לא שייך כאן הענין ד"אין עושין מצוות חבילות חבילות", שטעם האיסור הוא כדברי רש"י313 "שנראה כמי שהיו עליו למשאוי וממהר לפרק משאו" – כי, ענין זה שייך רק כשיכול לקיים ב' המצוות זו אחר זו מבלי להפסיד שום דבר, משא"כ בנדו"ד, אין מקום לומר שבגלל מצות סיפור יצי"מ ידחה מצות ת"ת לזמן שלאח"ז, שהרי הזמן שלאח"ז דיו שיפקיע את עצמו, כיון שמחוייב בת"ת מצד עצמו.

ועוד ועיקר: כיון שהדין ש"אין עושין מצוות חבילות חבילות" הוא רק מדרבנן (כדברי התוס' במסכת סוטה314 ), ואילו הסיפור ביצי"מ הוא מצוה מן התורה (כפי שפוסק רבינו הזקן בשו"ע315 ), וכן תלמוד תורה היא מצוה מן התורה316, יש לומר, שמלכתחילה קבעה התורה באופן שיוכל לקיים שניהם בבת אחת.

ולהעיר, שעד"ז מצינו בנוגע לתפלה – שישנם כמה עניני תורה שאומרים בתפלה, כמו פרק איזהו מקומן, פרשת התמיד וכיו"ב, וברור הדבר שעי"ז מקיימים גם מצות תלמוד תורה (אף ש"יש .. שאומרים פסוקים הרבה קודם ברכות התורה .. הואיל ואומרים אותן דרך תחנונים ולא דרך לימוד וקריאה בתורה"317 ).

ועד"ז בנוגע לק"ש – שהיא חלק בתפלה, וגם ענין של לימוד התורה, כדאיתא בירושלמי318 שרשב"י לא הי' מפסיק לק"ש, כיון ש"זה שינון וזה שינון". וכמובן גם מזה ש"ברכת אהבת עולם .. פוטרת מלברך ברכת התורה .. אם קרא (ק"ש) מיד אחרי'"319 ללא הפסק, כמו שאין להפסיק בין ברכת התורה ללימוד התורה320 (כשם שבבדיקת חמץ אין להפסיק בין הברכה לבדיקה, אף שבעת הבדיקה עצמה מותר לדבר (ורק מהדרים שלא לדבר), ולכל הדעות מותר לדבר מעניני הבדיקה321 ), שמזה מוכח שק"ש נחשבת גם ללימוד התורה.

ועד"ז בנוגע ליו"ט, שיש מצות שמחת יו"ט, ש"אין שמחה אלא ביין"322, ויש מצות קידוש היום, ולא מצינו שאין לצאת י"ח ב' מצוות אלו ע"י כוס אחד. ועד"ז בכמה ענינים כיו"ב.

מב. ובנוגע לפועל:

יש לחזור עוד הפעם – ועד מאה פעמים – על המדובר בר"ה לאילנות323 (שקשור עם מ"ש324 "כי האדם עץ השדה") אודות ההוספה בלימוד התורה באופן ד"עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי"325, כולל גם "לגנוב" מהזמן ד"מלאכתך עראי" כדי להוסיף ב"תורתך קבע" – כידוע הסיפור326 שכאשר רבינו הזקן הי' לומד נגלה עם בנו של המגיד, ובנו של המגיד הי' לומד עמו חסידות, ומשך הזמן הי' צ"ל מכוון זה כנגד זה – הי' רבינו הזקן מסובב את מחוגי השעון כדי שבנו של המגיד ילמד עמו חסידות משך זמן ארוך יותר, וסיים, שבאותן שעות היתה אצלו עריבות מיוחדת באופן ד"מים327 גנובים ימתקו"!...

ונתינת כח מיוחדת על זה כשבאים מחג הפסח, שענינו "פה סח", שאז ישנו הסיפור ביצי"מ שהוא גם ענין של לימוד התורה (כנ"ל), ומתכוננים לחג השבועות, זמן מ"ת, שבו נשלם הענין דיצי"מ – "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"156.

והרי הענינים דיצי"מ ומ"ת נותנים כח על כל השנה כולה – כפי שרואים שיש חיוב להזכיר יצי"מ בכל יום, בבוקר ובערב328, וכן יש חיוב ללמוד תורה בכל יום, בבוקר ובערב329, ועד שאפילו להדעה שיוצאים י"ח בלימוד "פרק אחד", או אפילו בקריאת שמע, הרי זה צריך להיות "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"329, וכן ק"ש בבוקר ובערב – "בשכבך ובקומך"330.

ובפשטות – שצ"ל קביעות עתים לתורה בכל יום, בבוקר ובערב, וכל המרבה הרי זה משובח.

ועוד ענין בהחיוב דלימוד התורה ביום ובלילה (נוסף לכך שאין ענין יוצא מידי פשוטו) – שיום מורה על זמן של עושר, ולילה מורה על זמן של עוני רח"ל, והחיוב דלימוד התורה הוא בכל זמן, הן בזמן של עושר והן בזמן של עוני.

וע"י לימוד התורה נעשה הענין דיצי"מ בכל יום – כמבואר בספרי מוסר וחסידות331 שהפירוש ד"יציאת מצרים" הוא שיוצאים מהמעמד ומצב שהוא באופן ד"מיצר לישראל", כמארז"ל332 "כל המלכיות נקראו ע"ש מצרים ע"ש שהם מצירים לישראל", כפי שנעשה מצד הענין ד"מפני חטאינו גלינו מארצנו"; והיציאה ממצרים היא ע"י לימוד התורה – שהרי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה"333, ועי"ז נפטרים מכל ענין של לחץ, הן לחץ פנימי והן לחץ חיצוני, ועד שכל רואיהם יכירום שאין להם מציאות ודעה לעצמם ("אייגענע דעות"), מלבד מילוי השליחות של הקב"ה.

ו"כימי צאתך מארץ מצרים"242 – שיצאו "ביד רמה"334, ו"ברכוש גדול"335, ולא התייראו מההליכה "במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב"336, כיון שהענן הי' הורג הנחשים והעקרבים ומיישר את הדרך שתהי' "ארץ מישור"337 – "אראנו נפלאות", שכך תהי' גם היציאה מגלות זה, בשמחה ובטוב לבב, ועד ש"ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"338, ובאופן שבנ"י לוקחים עמהם את כל עניני העולם בכל מקום שהם, כיון שנעשים בעלי-בתים ("מאן מלכי רבנן") על כל העולם, ובאים כולם לגאולה האמיתית והשלימה, "בם עור ופסח הרה ויולדת יחדיו"339, בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.

* * *

מג. בנוגע ליצ"מ אמרו רז"ל340 "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" – עי"ז שהשתדלו ללדת ילדים כו', כמסופר במדרשי חז"ל אודות ה"מראות הצובאות"341, ובאופן שהיו יולדות בשדה, והקב"ה בעצמו דאג לצרכי התינוקות כו'340 (כמובא בארוכה במאמר ד"ה והחרים342 שעתה מלאו מאה שנה לאמירתו).

ושכרם הי' – שראו מיד נחת מילדיהם: לאחרי שבעה ימים, בקריעת ים סוף – הנה "הם הכירוהו תחילה"340, היינו, שדוקא אותם ילדים שגדלו ונתחנכו מתוך מיצר ודוחק, מבלי להתפעל מהמלעיגים שאמרו שאם יגדלו את הילד כמו יהודי אזי ישאר במעמד ומצב של שעבוד כו' – "הם הכירוהו תחילה", לפני הזקנים כו', וכל ששים ריבוא בנ"י.

וע"פ המדובר כמ"פ שכל סיפור בתורה הוא הוראה, כיון שהתורה היא "תורת חיים" – הנה בכל דור ודור ובכל שנה ושנה ישנה הבטחת התורה ל"נשים שאננות"343 בנוגע להנהגתן בחינוך ילדיהם ע"פ תורה (כמדובר לעיל (סכ"ח) בנוגע לענין אמירת הברכות כו'), שגם הן יזכו לראות נחת אמיתי מילדיהן באופן שגם אצלם יהי' הענין ד"הם הכירוהו תחילה", וכמ"ש344 "והשיב לב אבות על (ידי) בנים", ועד שכל "צבאות ה'"345 יצאו ביחד לקבל פני משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה.

* * *

מד. כיון שאף אחד מישראל לא ישאר בגלות, ישנו כבר הענין ד"הנצנים נראו בארץ"346 – אלו שנגאלו ממקומות שבהם היו במצור ושבי', ומתנהגים עתה באופן ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".

ויהא בואם בשלום, וירבו חילם לאורייתא, בנוגע לעצמם ובני ביתם.

ועד"ז בנוגע לאלו שנמצאים עדיין שם – שגם הם יכולים לפעול בעניני תומ"צ, אם רק לא ינקרו את העינים כו'.

ובגמר עבודה זו, תושלם עבודת בנ"י בכל מקום שהם, ואז – "קהל גדול ישובו הנה"339, בעגלא דידן.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"347 (ועמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה).

אח"כ שאל אם יש מי שלא שתה עדיין ד' הכוסות. והוסיף, שמי שרוצה יכול לשתות כוס חמישי, שהרי יש דעה בדברי התנאים שצריך לשתות גם כוס חמישי348. ואח"כ התחיל לנגן הניגון "א-לי אתה".

לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל הנאספים שיחיו מ"כוס של ברכה".

טרם צאתו התחיל לנגן הניגון "כי בשמחה תצאו"].