למה לחלום בלשון עבר?

איתן מתעורר בבוקר ומספר לאמו על חלום נהדר שחלם בלילה. "אימא, חלמתי שאבא לקח אותי לטיול בארצות הברית ואת קנית לי טאבלט".

"אבל אתה יודע, איתן", אומרת אמא, "שבחיים הכול קורה בדיוק הפוך מהחלומות".

"בסדר", אומר איתן, "אז את תיסעי איתי לארצות הברית ואבא יקנה לי טאבלט"...

לפי המסורת החסידית, בחג האחרון של פסח עורכים את "סעודת המשיח", כי משהו קורה. באוויר שורה אווירה של משיח, זה זמן שמביא אלינו את ריח הגאולה. ולכן, בואו נדבר על הגאולה שמחכה לנו.

בספר תהלים יש שני מזמורים שעומדים אחד מול השני. אחד מתאר את שיא הגלות, העליבות והשפל של עם ישראל; בעוד השני מבטא את החלום והתקווה על התקופה הנהדרת העומדת בפתח.

מזמור קלז – "על נהרות בבל" – מתאר את רגעי השבר של הגעת הגולים לבבל. הוא מספר איך לאחר צעדה ארוכה של אלף וחמש מאות קילומטרים מירושלים, כבולים באזיקים בידיים וברגליים, תבעו מהם השובים הבבלים: "שירו לנו משיר ציון", כדי לדכא עוד יותר את רוחם. לעומתו, מזמור קכו – "בשוב השם את שיבת ציון" – מתאר את הקצה ההפוך, כאשר גולי בבל יזכו לשוב לעיר הקודש והמקדש אחרי שבעים שנות ניתוק והם "יהיו כחולמים" ויעמדו משתאים מול מה שיתגשם לנגד עיניהם.

וזאת ההזדמנות להעלות שאלה בולטת שהטרידה את חשובי המפרשים, והיא קופצת ומזדקרת מול העיניים כשקוראים את הפסוק הראשון של מזמור התקווה. כל הפרק מנוסח בלשון עתיד, זהו שיר אודות הימים היפים שעתידים לבוא: אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה, אז יאמרו בגויים הגדיל השם לעשות עם אלה". אז למה פתאום "היינו כחולמים", בלשון עבר1?

לא מתביישים לחלום

רבי מנחם המאירי2 מפרש זאת כך: זהו שיר לחולמים, על החלום שאנחנו חולמים עכשיו, לפני הגאולה. זה שיר על האמונה העוצמתית של עם ישראל, שלא מתבייש לחלום על גאולה בעומק ימי הגלות, גם אם לכל מי שמסביב זה נראה כמו חלום באספמיה שלא עומד להתגשם.

צריך להודות. לכאורה, אין דבר רחוק מחיינו יותר מאשר גאולה. קשה למצוא ניצוצות של בשורה בחיים הקשים והמורכבים שלנו. הציפייה לגאולה נתפסת לעתים כמו חלום רחוק. ובכל זאת, יהודי הוא מי שחולם. יהודי אינו מתבייש ללעוג למציאות העכשווית, ובמילים של המאירי: "שלא נתייאש מן הגאולה אלא דעתנו וליבנו עליה תמיד, ואמר שבעודנו בגלות אנחנו כחולמים עניין הגאולה". יהודי הוא זה שחולם בעיניים פקוחות, הוא חי בהווה אבל הלב שלו נכסף למציאות אחרת לגמרי. וזה בדיוק ה"שיר למעלות בשוב השם את שיבת ציון". זה מזמור על עומק האמונה, שמנצחת את הפחד לחלום. על זה שיהודי לא לוקח ברצינות מדי את המציאות, כי הוא בטוח ויודע שהיא יכולה להתהפך ברגע אחד.

עזריאל דוד פסטג היה חזן ומלחין בוורשה. כשהוא היה עולה לעמוד החזן בבית הכנסת, זה היה יום חג. האולם היה מתמלא במעריצים שפתחו את ליבם לקולו הטהור. לחניו המרגשים היו משוגרים מידית לאטבוצק, אל בית מדרשו של רבו, הרבי ממודז'יץ, שהיה אמן מוסיקלי בזכות עצמו.

ואז הגיעה שנת 1942 האיומה, שנת האש והכבשן. תושבי גטו ורשה נדחסו כמו בהמות אל קרונות המשא והובלו לטרבלינקה. איש לא השלה את עצמו ביחס לעתיד. זוגות הופרדו זה מזו, ילדים נקרעו מהוריהם וזקנים כושלים נורו למוות לעיני יקיריהם. הקרון הצר היה דחוס ומחניק, קשה היה אפילו לנשום, אך לפתע עלו לנגד עיניו של עזריאל המילים: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח".

'יהודי הוא זה שמאמין כשנגמרת התקווה, כשהכול נראה אבוד', אמר לעצמו עזריאל. הוא החל לזמזם מנגינה שקטה, מילים הפכו למשפטים ונפשו התרוממה.

הוא לא חש בשקט המוחלט שהשתרר בקרון, במאות האוזניים הכרויות בתדהמה למשמע הצלילים של האמונה העיקשת, אך מנעימה לנעימה הצטרף עוד קול ועוד קול, עד שקרון שלם, דחוס באנשים מדוכאים ומורעבים העושים דרכם לשערי הגיהינום, שר בעוז: "אני מאמין בביאת המשיח".

לפתע, כאילו הוא מתעורר מחלום רחוק, פקח עזריאל את עיניו. הוא היה נסער: "אחים יקרים, אני רוצה להציע עסקה: מי שיקפוץ מהרכבת הדוהרת ויביא את הניגון הזה אל מורי ורבי, האדמו"ר ממודז'יץ, אני מבטיח לו מחצית מחלקי בעולם הבא".

שתי ידיים הונפו. אלו היו שני בחורים צעירים שכוחם עוד עמד להם. הם פירקו את הקרש שסגר על החלון הקטן וקפצו החוצה. אחד התרסק אל מותו מדהירת הרכבת, אך השני עמד על רגליו ונס בריצה מבוהלת מאימת הרובים של השומרים הנאצים.

הבחור התגלגל לארץ ישראל, שם נודע לו שהאדמו"ר ממודז'יץ שרד את המלחמה והגיע לארצות הברית. הוא שלח את תווי הניגון בדואר לארצות הברית, והאדמו"ר הראה את הניגון המופלא למלחין האגדי ר' בן ציון שנקר.

במהלך סעודת ברית מילה בחודש ניסן תש"ה, נטל שנקר את התווים והחל לשיר אותם בקול. עין אחת לא נותרה יבשה כשהאדמו"ר אמר: "כאשר ר' עזריאל דוד שר את הניגון, נעו הסיפים בעולמות העליונים. עם הניגון הזה צעדו היהודים אל משרפות הגזים, ועם הניגון הזה ממש יצעדו היהודים לקראת משיח צדקנו".

הנאצים כבר אינם, אך ה"אני מאמין" של פסטג עדיין מושר על שפתותיהם של מאות אלפי יהודים בכל העולם.

מה שקרה לסנחריב

מה באמת גורם לנו להאמין ולצפות למציאות אחרת? מאיפה יש לנו את התעוזה לחלום על העולם המופלא שעוד יגיע? – הרבי מליובאוויטש הסביר פעם3 את סוד החלום היהודי.

בחג אחרון של פסח בחוץ לארץ, קוראים את ההפטרה מתוך ספר ישעיהו. ההפטרה שם מתארת את חזון הגאולה העתידית: "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה... וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בהם".

אולם לפני הפסוקים הללו, קוראים שלושה פסוקים מפרק קודם: "עוד היום בנוב לעמוד, ינופף ידו הר בת ציון גבעת ירושלים. הנה האדון השם צבאות מסעף פארה במערצה [מכרית את הענפים] ורמי הקומה גדועים והגבוהים ישפלו".

והשאלה המתבקשת היא: מה הקשר? הגמרא4 מסבירה ששלושת הפסוקים הללו עוסקים בתקופה מהעבר. הם מתארים את הרהב של סנחריב, מלך אשור, שעלה על ירושלים, וכשראה את גבולותיה הצרים של העיר אמר בשחצנות: 'על העיר הקטנה הזו הטרפתי את חייליי הרבים?! בהנפת אצבע אכלה אותה מעל פני האדמה!'. אך בסופו של דבר, הקדוש ברוך הוא הביס את צבאו. ובכן, למה זו חייבת להיות ההקדמה לתיאור הנפלאות שיתרחשו בגאולה?

והתשובה: כששומעים את חזון הגאולה האוטופי, באופן טבעי מנקר ספק. האם זה מציאותי בכלל? זה באמת יכול לקרות? – ובדיוק בשביל זה מספרים לנו על סנחריב. כדי להעצים את רוחנו ולהבטיח שחזון הגאולה מציאותי, מקדימה ההפטרה שלושה פסוקים שמספרים על מפלת סנחריב. בכך מעביר הנביא מסר גדול: זה אפשרי, לגמרי אפשרי. הקדוש ברוך הוא כבר חולל ניסים גדולים מאלה. אנחנו לא מתעלמים מהספק על המציאותיות של הגאולה, אלא מתייחסים אליו ישירות ואומרים: יהודי לא מתפעל מהמציאות. המצב שלנו כבר השתנה לא פעם, ובצורה לא צפויה בכלל.

לכן מזכירים לנו את סיפור סנחריב, עלייתו ונפילתו:

סנחריב היה אימפרטור אדיר שהמם את כל המזרח התיכון. הוא מלך באשור, בצפון עיראק, במאה השמינית לפני הספירה, ומשם כבש את בבל הגדולה ואת כל המדינות בדרך, מואב ואדום, עד ארץ ישראל. סנחריב התקרב עוד יותר אל ירושלים כאשר כבש בסערה גם את ממלכת ישראל, ששלטה בשומרון, ודבר לא עמד בפניו. חזקיהו מלך יהודה כרת ברית צבאית עם מצרים, אך האשורים כבשו גם את מצרים, וכך ירושלים הקטנה נותרה בודדה מול המעצמה.

בערב פסח עלה רַבְשָׁקֵה, שר המשקים של סנחריב, על חומות ירושלים וקרא לתושביה להיכנע ללא קרב. "כה אמר המלך: אל ישיא לכם חזקיהו, כי לא יוכל להציל אתכם מידו, ואל יבטח אתכם חזקיהו אל השם לאמור: הצל יצילנו השם ולא תנתן את העיר הזאת ביד מלך אשור".

אולם בליל הסדר, כאשר תושבי ירושלים עשו את הפסח בבתיהם, פרצה מגפה חמורה במחנה האויב. מלאך השם הפתיע אותם ומאות אלפי חיילים נפלו למוות. סנחריב הגדול ניגף מול ירושלים הקטנה ונאלץ לשוב לאשור כמו שבא.

זה יסוד החלום על הגאולה. לא אנחנו גדולים, לא העולם שאנו חיים בו גדול, הקדוש ברוך הוא גדול. לא יתכן שהשם הטוב ברא את העולם רק בשביל האכזריות והסבל של ימי הגלות, בהם הזאב קורע לגזרים את הכבש. אפילו ההיגיון מחייב שהגלות היא זמנית בלבד ותוליך בקרוב אל עתיד טוב יותר, בו ישררו בכל מקום השלום, האחווה והאהבה – כפי שראוי לעולם שנברא בידי הקדוש ברוך הוא.

רבי יצחק נמס משכונת קראון הייטס היה סוחר בולים. הוא הסתובב במקומות נידחים ברחבי העולם במטרה להעשיר את מסחר הבולים שלו. פעם קיבל הצעה מממשלת גיאנה, מדינה קטנה בדרום אמריקה, להדפיס בולים עבור משרד התקשורת שלה. נמס לא הכיר את המקום והתלבט כיצד להשיב. הוא פנה לבקש ברכה מהרבי מליובאוויטש, הרבי בירך אותו בהצלחה ומסר לו דולר לצדקה עבור "יהודי שימצא שם".

נמס היה חסיד אמתי, ומבחינתו עסקת הבולים הפכה להיות נושא צדדי ביחס למטרה האמתית של הנסיעה: למצוא יהודי ולהעביר לו את הדולר לצדקה. מיד כשנחת שם, עוד לפני שיצא לפגישות העסקיות עם נציגי הממשלה, פתח ספר טלפונים וחיפש שמות יהודיים. הוא עבר על הספר מכריכה לכריכה, אך לא מצא שום שם משפחה יהודי מובהק. הוא פנה לדמויות מרכזיות שהכירו את המדינה, אך כולם אמרו לו שחבל על הזמן: אין יהודים בגיאנה.

נמס סירב להתייאש והמשיך להתעניין, עד שמישהו אמר לו שיש מישהו בשם "סלומון" שבא "ממוצא יהודי". כלומר, "הוא נולד במשפחה יהודית, אך היום הוא לא ממש יהודי". כשנמס הגיע לביתו של אותו אדם, הבין את העניין. סלומון היה נשוי לאישה לא יהודייה, והבית היה מלא פסלים וצלמים.

נמס התקשה לעמוד אפילו רגע במקום כזה, וביקש מסלומון להתלוות אל בית המלון בו התאכסן. הוא הזמין אותו לסעוד עמו סעודת שבת, נתן לו לשתות מיין הקידוש, לטעום מפרוסת החלה ולאכול גפילטע פיש... הם ישבו שעות ארוכות ושוחחו על משמעות החיים ועל הזהות היהודית, ומשהו בסלומון נפתח. החלקיק היהודי שלו התעורר.

חלפו כמה חודשים ונמס ביקר שוב בגיאנה. בלי הודעה מוקדמת הוא הקיש על דלתו של סלומון וביקש לשוחח אתו. סלומון לא היה בבית, ואשתו פנתה אל נמס במילים קשות: "אתה חושב שבעלי צדיק גדול?! דע לך שמדובר באדם מושחת וחסר לב. מצאתי מתחת למיטה שלו מזוודה עם חליפה מהודרת, חולצות חדשות, כסף ודרכון. הוא כנראה מתכוון לעזוב אותי, לברוח לארצות הברית ולפרק את המשפחה".

כשהם נפגשו, ביקש נמס להבין את העניין. סולומון נפגע עד עומק נשמתו. "אני לא מבין על מה אתה מדבר. זה לא אתה שאמרת שעוד מעט משיח בא ומעלה את כל היהודים לארץ ישראל?! ובכן, הכנתי מזוודה כדי להיות מוכן לרגע שבו גם אני אזכה לעלות עם כל היהודים לארץ הקודש"...