פרק ב

1וְנֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תַקְרִ֞יב קָרְבַּ֤ן מִנְחָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה סֹ֖לֶת יִֽהְיֶ֣ה קָרְבָּנ֑וֹ וְיָצַ֤ק עָלֶ֨יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְנָתַ֥ן עָלֶ֖יהָ לְבֹנָֽה:
ונפש כי תקריב: לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו:
סלת יהיה קרבנו: האומר הרי עלי מנחה סתם, מביא מנחת סלת, שהיא הראשונה שבמנחות ונקמצת כשהיא סלת, כמו שמפורש בענין. לפי שנאמרו כאן חמשה מיני מנחות, וכולן באות אפויות קודם קמיצה חוץ מזו, לכך קרויה מנחת סלת:
סלת: אין סלת אלא מן החטין, שנאמר (שמות כט ב) סלת חטים, ואין מנחה פחותה מעשרון, שנאמר (ויק' יד כא) ועשרון סלת למנחה, עשרון לכל מנחה:
ויצק עליה שמן: על כולה:
ונתן עליה לבנה: על מקצתה, מניח קומץ לבונה עליה לצד אחד. ומה ראית לומר כן, שאין ריבוי אחר ריבוי בתורה אלא למעט. דבר אחר שמן על כולה, מפני שהוא נבלל עמה ונקמץ עמה, כמו שנאמר (פסוק ב) מסלתה ומשמנה, ולבונה על מקצתה, שאינה נבללת עמה ולא נקמצת עמה, שנאמר (פסוק ב) על כל לבונתה, שלאחר שקמץ מלקט את הלבונה כולה מעליה ומקטירה:
ויצק, ונתן, והביאה: מלמד שיציקה ובלילה כשרים בזר:
2וֶֽהֱבִיאָ֗הּ אֶל־בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹן֘ הַכֹּֽהֲנִים֒ וְקָמַ֨ץ מִשָּׁ֜ם מְלֹ֣א קֻמְצ֗וֹ מִסָּלְתָּהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל־לְבֹֽנָתָ֑הּ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּֽרָתָהּ֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה:
הכהנים וקמץ: מקמיצה ואילך מצות כהונה:
וקמץ משם: ממקום שרגלי הזר עומדות, ללמדך שהקמיצה כשרה בכל מקום בעזרה, אף בי"א אמה של מקום דריסת רגלי ישראל:
מלא קמצו: יכול מבורץ, מבצבץ ויוצא לכל צד, תלמוד לומר במקום אחר (ויק' ו ח) והרים ממנו בקמצו, אין לך כשר אלא מה שבתוך הקומץ. אי בקמצו יכול חסר, תלמוד לומר מלא. הא כיצד, חופה שלש אצבעותיו על פס ידו, וזהו קומץ במשמע לשון העברית:
על כל לבונתה: לבד כל הלבונה יהא הקומץ מלא:
לבונתה והקטיר: אף הלבונה בהקטרה:
מלא קמצו מסלתה ומשמנה: הא אם קמץ ועלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה פסולה:
אזכרתה: הקומץ העולה לגבוה הוא זכרון המנחה, שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח:
3וְהַנּוֹתֶ֨רֶת֙ מִן־הַמִּנְחָ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵֽאִשֵּׁ֥י יְהֹוָֽה:
לאהרן ולבניו: כהן גדול נוטל חלק בראש שלא במחלוקת, וההדיוט במחלוקת:
קדש קדשים: היא להם:
מאשי ה': אין להם חלק בה אלא לאחר מתנות האישים:
4וְכִ֥י תַקְרִ֛ב קָרְבַּ֥ן מִנְחָ֖ה מַֽאֲפֵ֣ה תַנּ֑וּר סֹ֣לֶת חַלּ֤וֹת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֥ים בַּשָּֽׁמֶן:
וכי תקרב וגו': שאמר הרי עלי מנחת מאפה תנור, ולימד הכתוב שיביא או חלות או רקיקין, החלות בלולות, והרקיקין משוחין. ונחלקו רבותינו במשיחתן יש אומרים, מושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג, שכל המנחות טעונות לוג שמן. ויש אומרים מושחן כמין כי יונית ושאר השמן נאכל בפני עצמו לכהנים. מה תלמוד לומר בשמן בשמן שתי פעמים, להכשיר שמן שני ושלישי היוצא מן הזיתים, ואין צריך שמן ראשון אלא למנורה, שנאמר בו (שמות כז כ) זך. ושנינו במנחות (עו א) כל המנחות האפויות לפני קמיצתן ונקמצות ע"י פתיתה, כולן באות עשר עשר חלות, והאמור בה רקיקין, באה עשרה רקיקין:
5וְאִם־מִנְחָ֥ה עַל־הַמַּֽחֲבַ֖ת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן מַצָּ֥ה תִֽהְיֶֽה:
ואם מנחה על המחבת: שאמר הרי עלי מנחת מחבת. וכלי הוא שהיה במקדש, שאופין בו מנחה על האור בשמן, והכלי אינו עמוק אלא צף, ומעשה המנחה שבתוכו קשין, שמתוך שהיא צפה, האור שורף את השמן. וכולן טעונות שלש מתנות שמן יציקה, ובלילה, ומתן שמן בכלי קודם עשייתן:
סלת בלולה בשמן: מלמד שבוללן בעודן סלת:
6פָּת֤וֹת אֹתָהּ֙ פִּתִּ֔ים וְיָֽצַקְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ שָׁ֑מֶן מִנְחָ֖ה הִֽוא:
פתות אתה פתים: לרבות כל המנחות, הנאפות קודם קמיצה, לפתיתה:
ויצקת עליה שמן מנחה הוא: לרבות כל המנחות ליציקה. יכול אף מנחת מאפה תנור כן, תלמוד לומר עליה, אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקין, תלמוד לומר הוא:
7וְאִם־מִנְחַ֥ת מַרְחֶ֖שֶׁת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֥לֶת בַּשֶּׁ֖מֶן תֵּֽעָשֶֽׂה:
מרחשת: כלי הוא שהיה במקדש עמוק, ומתוך שהיא עמוקה שמנה צבור ואין האור שורפו, לפיכך מעשה מנחה העשויין לתוכה רוחשין. כל דבר רך על ידי משקה נראה כרוחש ומנענע:
8וְהֵֽבֵאתָ֣ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֧ר יֵֽעָשֶׂ֛ה מֵאֵ֖לֶּה לַֽיהֹוָ֑ה וְהִקְרִיבָהּ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן וְהִגִּישָׁ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ:
אשר יעשה מאלה: מאחד מן המינים הללו:
והקריבה: בעליה אל הכהן:
והגישה: הכהן:
אל המזבח: מגישה לקרן דרומית מערבית של מזבח:
9וְהֵרִ֨ים הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽה:
את אזכרתה: היא הקומץ:
10וְהַנּוֹתֶ֨רֶת֙ מִן־הַמִּנְחָ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵֽאִשֵּׁ֥י יְהֹוָֽה:
11כָּל־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תַּקְרִ֨יבוּ֙ לַֽיהֹוָ֔ה לֹ֥א תֵֽעָשֶׂ֖ה חָמֵ֑ץ כִּ֤י כָל־שְׂאֹר֙ וְכָל־דְּבַ֔שׁ לֹֽא־תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה:
וכל דבש: כל מתיקת פרי קרויה דבש:
12קָרְבַּ֥ן רֵאשִׁ֛ית תַּקְרִ֥יבוּ אֹתָ֖ם לַֽיהֹוָ֑ה וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֥חַ לֹא־יַֽעֲל֖וּ לְרֵ֥יחַ נִיחֹֽחַ:
קרבן ראשית תקריבו: מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש קרבן ראשית שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור, שנאמר (ויק' כג יז) חמץ תאפינה, ובכורים מן הדבש, כמו בכורי תאנים ותמרים:
13וְכָל־קָרְבַּ֣ן מִנְחָֽתְךָ֘ בַּמֶּ֣לַח תִּמְלָח֒ וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ מֵעַ֖ל מִנְחָתֶ֑ךָ עַ֥ל כָּל־קָרְבָּֽנְךָ֖ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח:
מלח ברית: שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח, וניסוך המים בחג:
על כל קרבנך: על עולת בהמה ועוף ואימורי כל הקדשים כולן:
14וְאִם־תַּקְרִ֛יב מִנְחַ֥ת בִּכּוּרִ֖ים לַֽיהֹוָ֑ה אָבִ֞יב קָל֤וּי בָּאֵשׁ֙ גֶּ֣רֶשׂ כַּרְמֶ֔ל תַּקְרִ֕יב אֵ֖ת מִנְחַ֥ת בִּכּוּרֶֽיךָ:
ואם תקריב: הרי אם משמש בלשון כי, שהרי אין זה רשות, שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר, שהיא חובה, וכן (במדבר לו ד) ואם יהיה היובל וגו':
מנחת בכורים: במנחת העומר הכתוב מדבר, שהיא באה אביב בשעת בישול התבואה, ומן השעורים היא באה. נאמר כאן אביב, ונאמר להלן (שמות ט לא) כי השעורה אביב:
קלוי באש: שמיבשין אותה על האור באבוב של קלאים, שאלולי כן אינה נטחנת בריחים, לפי שהיא לחה:
גרש כרמל: גרוסה בעודה לחה:
גרש: לשון שבירה וטחינה, גורסה בריחים של גרוסות, כמו (איכה ג טז) ויגרס בחצץ, וכן גרסה נפשי (תהלים קיט כ):
כרמל: בעוד הכר מלא, שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה, ועל כן נקראים המלילות כרמל, וכן (מלכים ב' ד מב) וכרמל בצקלונו:
15וְנָֽתַתָּ֤ עָלֶ֨יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְשַׂמְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ לְבֹנָ֑ה מִנְחָ֖ה הִֽוא:
16וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּֽרָתָ֗הּ מִגִּרְשָׂהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל־לְבֹֽנָתָ֑הּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה: