ונחה עליו רוח הוי', אחרון של פסח, ה'תשל"א

בס"ד. אחרון של פסח, ה'תשל"א

(הנחה בלתי מוגה)

ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי'1, ואיתא בזהר2 בזמנא דיפקון ישראל מן גלותא כו' ינדעון בני עלמא חכמתא עלאה יקירא מה דלא הוו ידעין מקדמת דנא, דכתיב ונחה עליו וגו'. וממשיך בכתוב3, וגר זאב עם כבש וגו' לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים, והיינו, שהסיבה לכך שיהי' וגר זאב עם כבש וגו' ולא ירעו ולא ישחיתו וגו' היא לפי שמלאה הארץ דעה את הוי', וכמ"ש לפנ"ז ונחה עליו רוח הוי' וגו', וכנ"ל ממאמר הזהר דינדעון בני עלמא חכמתא עלאה כו'. וצריך להבין מהו קישור הענינים, שלפי שמלאה הארץ דעה את הוי' וינדעון בני עלמא חכמתא עלאה כו', לכן יהי' וגר זאב עם כבש גו', ולא ירעו וגו'.

ב) והנה לכאורה הי' אפשר לבאר שזהו מצד ענין מוחין דגדלות, שעי"ז אפשר לסבול גם דבר שהוא היפך רצונו. וכפי שרואים שהקטן שהמוחין שלו הם בקטנות, אינו יכול לסבול דבר שהוא היפך רצונו, ותיכף מתכעס ומתקצף, משא"כ כשיגדל שכלו, מתאפק וסובל גם דבר הפכי. ועד שמצינו שמצד מוחין דגדלות יכול להיות שבה בשעה שמענישים על דבר בלתי רצוי, נותנים גם שכר בשביל דבר הרצוי, וכמו4 באשר משפטו פעלו5, ואמרו רז"ל6 במקום שדנים את האדם שם מזכירים פועל צדקותיו כו', שענין זה הוא מצד מוחין דגדלות דוקא. אבל ביאור זה אינו מספיק, שהרי זהו רק מה שסובל את הדבר ההפכי, וזה גופא הוא רק לפי שעה, שדוחהו לאחר זמן, ואילו כאן אין זה רק באופן שסובל את הענין הבלתי רצוי ודוחהו לאח"ז, אלא אדרבה, שמתאחד עם הדבר ההפכי, כמ"ש וגר זאב עם כבש וגו', וארי' כבקר יאכל תבן, ועד שגם הנחש מתהפך לטוב, וכמ"ש בהנבואה7 ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה, שזהו ענין נעלה יותר שלא בערך ממה שסובל דבר ההפכי מצד רחבות הכלים דמוחין דגדלות.

אך כללות הביאור הוא שענין זה הוא מצד מעלת התורה, שיש בה כמה מדריגות, וכמבואר8 על מאמר המדרש9 עה"פ10 ואהי' אצלו אמון וגו', שיש ה' מדריגות בתורה, ומ"ש כאן ונחה עליו רוח ה', מלאה הארץ דעה את ה', קאי על דרגת התורה שנקראת חכמתא עלאה יקירא, ועל ידה נפעל בעבודת האדם הענין שזדונות נעשים לו כזכיות11, ודוגמתו נפעל גם בעולם הענין דוגר זאב עם כבש וגו', כדלקמן.

ג) ויובן12 בהקדים מ"ש13 קרוב הוי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, ואין אמת אלא תורה14, והיינו, שע"י הקריאה באמת, שהו"ע התורה, אזי קרוב ה' לכל קוראיו. דהנה, ענין האמת יובן מפשטות התיבה, שיש בה שלש אותיות, אל"ף, ראשון של אותיות, מ"ם, אמצעית, תי"ו, סופן15, והיינו, שתיבת אמת מקשרת ראש האותיות ואמצעיתם וסופן, ועד שנעשים דבר א' שהוא בשוה מראשו ועד סופו, ללא שינויים. וזהו שאמת הו"ע התורה (אין אמת אלא תורה), שהיא בקו האמצעי, כי, מצוות הם בקו הימין והשמאל, עשה טוב16 בקו ימין, וסור מרע16 בקו השמאל, או כפי שנחלקים בכללות באופן שכל המצוות נכללים בגמ"ח17 שהוא בחי' קו הימין, ותפלה הוא בחי' קו השמאל, העלאה מלמטלמ"ע. ותורה הוא בחי' קו האמצעי18. ומעלת קו האמצעי היא, שמתחלת המשכתו עד סוף סיומו הוא כדבר א' ממש, ללא שינויים, שלכן נקרא קו האמצעי בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה19, שענין הבריח כפשוטו הוא שמקשר שני הקצוות עד שנעשה דבר א'. וכפי שרואים במבנה גוף האדם20, שנחלק לג' קוין, הנה ידים ורגלים, שנחלקים לקו הימין והשמאל, הם אברים מחולקים זמ"ז, משא"כ הגוף שהוא בחי' קו האמצעי, תפארת גופא21, לא ניכר בו התחלקות אברים (בחיצוניות עכ"פ). ויתירה מזה, שגם בכללות הגוף כפי שכולל גם את הראש, הרי זה באופן שכמו שהוא בתחלתו כן נמשך עד לסופו, וכמבואר בענין אין קישוי אלא לדעת22, שבאותו רגע שעולה בבחי' הדעת שהוא פנימיות המוחין, הנה תיכף ומיד נמשך כן בסיומא דגופא. וזהו ג"כ ענין התורה, שהיא בקו האמצעי שאין בו שינויים, שגם בשעה שנלמדת ע"י האדם למטה ה"ה כפי שהיא למעלה, וכמארז"ל23 שאין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר24 הלא כה דברי כאש נאם ה', מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה, והיינו שדברי תורה הם דברי (דבריו של הקב"ה), ולכן אינם משתנים כו'.

ד) אך עדיין צריך להבין, דלכאורה איך אפשר לומר שקו האמצעי אין בו שינויים מראשו לסופו, הרי אנו קורין לזה ראש ולזה סוף, ועד"ז באותיות אמת, שא' הוא ראשית האותיות, ות' הוא סופן, וא"כ איך אנו אומרים שאין בו שינויים. אך הענין הוא, דאמיתית ענין העדר השינויים הוא בהמשכת העצמות דוקא. דהנה, בבחי' האורות והגילוים מן העצמות יש ראש וסוף, דכיון שזהו רק הארה והתפשטות ממקורו (מהמאור או מהעצם כו'), הרי מובן שיש בו שינויים, שבהיותו בקירוב למקורו הוא בתוקף יותר, וככל שנמשך ומתפשט ומתרחק ממקורו אזי אינו בתוקף כ"כ, ועד שיש אורות מרובין ואורות מועטין כו'. וזהו באורות פנימיים, שכללותם ושרשם הוא בחי' אור הקו, שאינו דומה כמו שהוא בתחלתו לכמו שהוא באמצעיתו וסופו, ולכן נעשה ע"י הקו לא רק ענין ההשתלשלות, אלא גם הענין דמעלה ומטה, והא בהא תליא. ועוד זאת, שגם באורות מקיפים שהם בחי' עיגולים יש התחלקות [דאף שלכאורה לא שייך לומר התחלקות בבחי' עיגולים, הנה איך שיהי', כן הוא הענין, שיש בו חילוקים], וכדאיתא בע"ח25 שיש הפרש בין חצי עיגול העליון ובין חצי עיגול התחתון כו'. ונוסף לזה26, הנה גם בכללות העיגולים (ששרש כולם הוא בחי' עיגול הגדול) יש עיגול לפנים מעיגול, ויש בהם מעלה ומטה, שהעיגול העליון סובב ומקיף להעיגול שלמטה ממנו והוא מעולה ממנו, ועד שהעיגול הפנימי מכולם הוא גרוע מכולם [וזהו להיפך מכמו שהוא ביושר, שהפנימי מכולם משובח מכולם, ובאור מקיף הוא להיפך, שהחיצוניות הסובב כולם משובח מכולם, והפנימי גרוע מכולם]. ומכ"ז מובן שגם באור מקיף יש חילוק והבדל בין היותו קרוב למקורו ובין היותו בריחוק ממקורו. ודוקא בהעצם שייך לומר שאין בו שינויים כלל. וכתורת הבעש"ט27 העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, דפירוש מקצתו הוא בענין התוקף והגילוי (עד כמה ששייך לומר גילוי בעצם), שאינו עומד בתוקף ובגילוי כ"כ. וכיון שהעצם הרי עיקרו אינו הגילוי אלא העצם, לכן אומרים שהעצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, שגם במקצת מן העצם (בענין הגילוי שבו) הנה העצם שבו (שהוא ענינו העיקרי) הוא כמו בכולו, כי העצם אין בו שינויים, דכמו שהוא בתחלתו כן הוא בסופו. וכן הוא בענין האמת, שאע"פ שזה נקרא ראש האותיות וזה אמצעיתן וזה סופן, הרי זה רק בנוגע לענין הגילוי כו', אבל בנוגע לעיקרו שהוא העצם, הרי זה באופן שכמו שהוא בראשו כן הוא באמצעיתו ובסופו. וכמו ברצון, שהוא כח עצמי28, הנה אף שבהיותו מלובש בעשי' אינו בערך לכאורה לכמו שהוא בחכמה, מ"מ, בנוגע לתוקף שבהרצון, הנה הרצון לדבר פעוט, כמו שהוא בעשי', הוא באותו התוקף כמו הרצון לדבר הכי נעלה, כמו שהוא בחכמה כו' (אף שבנוגע ליוקר (טייערקייט) שברצון, הרי בחכמה הוא באין ערוך מכמו שהוא בעשי' כו'). ומזה מובן גם בנוגע לתורה, שזה שנקראת אמת הוא בחי' העצמי שבה, שאין בו שינויים, דהגם שיש בה כ"ב או כ"ז אותיות, והפך בה והפך בה כו'29, הנה בכל מקום וענין שבה ישנו בחי' האמת, שהוא העצמי שאין בו שינויים.

ה) והנה ענין האמת שבתורה נמשך גם בקריאת אותיות התורה, ולא עוד אלא שיש יתרון מעלה בקריאת אותיות התורה דוקא (שעז"נ אשר יקראוהו באמת) גם לגבי העיון בתורה. דהנה, בקריאה בתורה, הרי גם מי שלא ידע מאי דקאמר מברך ברכת התורה30, אבל הברכה לעסוק בדברי תורה היא דוקא על העיון והיגיעה בתורה31. אמנם, אף שיש מעלה גדולה באופן הלימוד דיגיעה ועמל בתורה, שדוקא עי"ז מגיע לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא32, דבכדי לידע המסקנא צ"ל היגיעה בתורה דוקא, וכמאמר33 לא יגעת ומצאת אל תאמין, מ"מ, יש מעלה בענין הקריאה בתורה דוקא.

והענין בזה, דהנה יש כמה מעלות שאליהן מגיעים דוקא ע"י העיון והיגיעה בתורה. הא', שעי"ז היא ידיעת אמיתית חכמתו ית', והיינו, שע"י היגיעה בבירור הענין להבינו על בורי', אזי בא לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, שעל זה נאמר34 והוי' עמו שהלכה כמותו, הוי' דייקא, שהוא שם העצם35 ושם המפורש וכו'36, שלמעלה משם אלקים (אף שגם הוא מז' שמות שאינם נמחקים37 ), שעז"נ38 אלו ואלו דברי אלקים חיים [והיינו, שנוסף לכך שמצד תושב"כ יכולים להיות כמה פירושים, הנה גם מצד תושבע"פ יכולים להיות ב' פירושים ששניהם דברי אלקים חיים], שענין זה הוא מצד בחי' בינה39, ואילו הענין דהוי' עמו שהלכה כמותו הוא מצד בחי' החכמה39, שהו"ע ידיעת אמיתית חכמתו ית' (מסקנת החכמה העליונה). והב', שבא אל אמיתית נקודת רצון העליון (שלמעלה גם מהחכמה) שבכל מצוה. ועי"ז בא לענין הג', ענין המעשה, לקיים רצון העליון האמיתי כמו שהוא במעשה בפועל, שהמעשה הוא העיקר40, ובשביל זה ירדה הנשמה למטה כדי לתקן את הגוף ונה"ב כו'41. ובכדי שיהי' הלימוד באופן כזה, צ"ל ענין הד', שהו"ע הקבלת עול ויראת שמים בתכלית, שאז הוא ירא וחרד שמא לא יתאים הפירוש לאמיתית חכמתו ית', ושמא לא יהי' כפי אמיתית נקודת רצה"ע, ושמא לא יקיים רצה"ע האמיתי כמו שהוא, ולכן מסיר כל נגיעותיו שאפשר שיטרידו אותו מהאמת כו' (כמבואר בארוכה בהמשך תרס"ו42 ). אמנם, אף שגדלה מעלת העיון והיגיעה בתורה, שעי"ז בא לנקודת חכמה העליונה ורצה"ע וכו', מ"מ, יש מעלה בקריאת אותיות התורה, שבקריאה זו הוא ממשיך דבר ה' ממש, כמ"ש43 ואשים דברי בפיך, דברי ממש, וכמו תען לשוני אמרתך44, כעונה אחר הקורא45, שהם אותם הדברים שיצאו מפי הקב"ה ממש במ"ת. ויתירה מזה, שכל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו46, והיינו, שלא זו בלבד שאומר את האותיות שכבר אמר הקב"ה במ"ת, אלא שהקב"ה קורא ושונה כנגדו, שנעשה עוה"פ הענין דמ"ת. והרי בדיבור דמ"ת הי' גילוי בחי' פנימיות ועצמות א"ס ממש (שלמעלה באין ערוך מבחי' החכמה כו'), כמ"ש47 פנים בפנים דבר הוי' עמכם, ובאופן שהכניס את עצמו באותיות התורה כו'48, ולכן עי"ז הנה אותי אתם לוקחים49. וזהו בחי' האמת שנמשך (גם ובעיקר) ע"י הקריאה בתורה דוקא.

ו) והענין בזה, דהנה איתא בזהר50 תלת קשרין מתקשרן דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה, וכולהו דרגין על דרגין סתים וגליא. ולכאורה הסדר בזה הוא באופן שהעליון שבתחתון קשור עם התחתון שבעליון, והיינו, שסתים שבישראל מתקשר בסוף מדריגת התורה, שהן אותיות התורה (וכידוע שישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה51 ), וכמ"ש52 וזאת לפנים בישראל, שבחי' זאת, שהן אותיות התורה, קשורה עם הפנימיות (סתים) דישראל. וכן אורייתא בקוב"ה, שהפנימיות והסתים דאורייתא מתקשר בגליא דקוב"ה, שזהו בחי' חיצוניות הכתר. אמנם, כ"ז הוא מצד סדר השתלשלות, שהחיצוניות שבעליון נעשה פנימיות אל התחתון כו'. אבל באמת, נתינת התורה לא הי' כלל בדרך סדר השתלשלות מעליון לתחתון, אלא באופן שנמשך כל הפנימיות והעצמיות באותיות התורה, וגם בחיצוניות וגליא שבתורה. וכמודגש גם בזה שכל עשה"ד הם דברים פשוטים53, ששייכים בעוה"ז הגשמי דוקא, ועד שגם מצות האמונה דאנכי הוי' אלקיך54 שייכת דוקא לנשמה כפי שירדה למטה, שהרי כשהנשמה היא למעלה לא שייך ענין האמונה, כיון שרואה אלקות בבחי' ראי' ממש, ורק בירידתה למטה שייך ענין האמונה. ועאכו"כ הציווי דלא יהי' לך55, ששייך בעוה"ז הגשמי דוקא. וזהו כללות הענין שהתורה ירדה וניתנה למטה דוקא, במעמד ומצב שלמצרים ירדתם ויצה"ר יש ביניכם56, ושם נמשך בחי' פנימיות ועצמות א"ס, סתים דקוב"ה, לגליא דישראל כפי שהם בגליא דעולם, ע"י גליא שבתורה כו'.

ז) וזהו קרוב הוי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, דקאי על התורה שנק' אמת, שנמשך בזה אמיתית העצמות, וההמשכה היא בכל מקום בשוה, למטה כמו שהוא למעלה ממש, כי העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, כתורת הבעש"ט הנ"ל. ולכן קרוב הוי' לכל קוראיו, דקאי על הקריאה בתורה, ששייכת לכאו"א מישראל, ועי"ז ממשיכים מפנימיות ועצמות אוא"ס, כנ"ל בארוכה.

ח) וזהו ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה וגו', שמצד זה ינדעון בני עלמא חכמתא עלאה יקירא, חכמתא עלאה דייקא, שלמעלה מבחי' החכמה סתם, ויקירא הוא למעלה יותר כו'57, ועד שמלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים, שכל זה הוא מצד בחי' האמת שבתורה, שעי"ז ממשיכים בחי' פנימיות ועצמות אוא"ס. ומצד זה יהי' גם הענין דגר זאב עם כבש וגו', שזהו ע"ד מ"ש58 ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' אלקיך (דעל כל פשעים תכסה אהבה59 ), והיינו, שלא זו בלבד שלא אבה הוי' אלקיך לשמוע אל גו', אלא עוד זאת, שויהפוך הוי' אלקיך לך את הקללה לברכה, שזהו ע"ד שזדונות נעשו כזכיות, וכמבואר בלקו"ת60 שענין זה נעשה ע"י ההמשכה מע"ס שבמאציל עצמו שלמעלה מע"ס דאצילות כו' (ובמילא יוצאים מכל ענין של הגבלות, כולל גם הגבלות הכי נעלות כו'). ועי"ז נעשה גם הענין דוגר זאב עם כבש וגו', הן כמ"ש הרמב"ם61 שזהו משל על אומות העולם, והן כפשוטו, עד ונער קטן נוהג בם, ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, שכל זה נעשה מצד הענין דמלאה הארץ דעה את הוי', שהו"ע הידיעה וההכרה במהותו ועצמותו ית' (כמבואר בשער האמונה62 ). ואז מקבלים תורתו של משיח, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.