יום ה' פ' פינחס, י"ב תמוז, ה'תשי"ז

בס"ד. שיחת* יום ה' פ' פינחס, י"ב תמוז, ה'תשי"ז.

בלתי מוגה

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].

א. איתא1 בספר עבודת הקדש2 ע"פ3 "ויהי בשלושים שנה"4, דשנה הוא לשון שינוי.

– יש אומרים שלכן תקופה של משך זמן הכוללת כל אופני השינויי אויר (קיץ סתו חורף אביב) נק' בשם שנה, לפי שכוללת בתוכה כל השינויים –

והדיון בב"ד הגדול – מסיים שם בעבודת הקדש – נכלל בשלושים אופני שינויים. וזהו ויהי בשלושים שינויים.

והנה, ביחד עם זה, שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"5, פי' הכתוב הוא גם כפשוטו – לשון שנה – הזמן הכולל בתוכו כל השינויים.

[ויש6 להוסיף, שמשך הזמן דשלושים שנה כולל את כל הענינים והשינויים שבעבודת האדם – כמובן מביאור הצמח-צדק7 עה"פ "ויהי בשלושים שנה" ש"זהו עשר אורות פנימיים ועשר כלים ועשר מקיפים", כפי שישנם באדם.

וכיון שעבודת האדם היא עיקר ותכלית הבריאה, כמארז"ל8 "בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית", וכתוצאה מזה בא החיוב ש"כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם"9,

– וכן הוא האמת (שהרי בודאי שהתורה לא תאמר לאדם דבר שהוא היפך האמת, ובפרט בתור חיוב ש"חייב לומר כו'"), וההסברה בזה, דכיון שהתורה ניתנה לכל אחד ביחוד, שהרי לכל אחד נאמר "אנכי הוי' אלקיך"10, לשון יחיד11, לכן גם העולם, שקיומו תלוי בתורה, נברא בשביל כל אחד ביחוד –

הרי מובן ששלושים שנה שכוללים את כל הענינים והשינויים שבאדם, כוללים גם את כל הענינים והשינויים שבעולם – שזהו כללות הענין דג' עולמות בי"ע, הן בי"ע הכלליים והן בי"ע הפרטיים, ובלשון החקירה: עולם השפל, עולם הגלגלים, ועולם המלאכים12, אשר, כל אחד מהם כלול מעשר].

באשר עברו ל' שנה מענין ומאורע המאסר והגאולה, הרי פעולת ההמשכה שמצד המאורע פעלה פעולתה בכל האופנים האפשריים להיות, ומכאן ואילך צריך להיות עבודה נעלית יותר, כי "ת"ח אין להם מנוחה כו' שנאמר13 ילכו מחיל אל חיל"14.

ולזאת צריך לעשות חשבון מה שעשו ופעלו במשך שלושים שנה שעברו, בכדי לידע איך לנצל להבא את פעולת ההמשכה באופן נעלה יותר.

אמנם, כאשר עושים חשבון ורואים אשר הפעולות שפעלו הם במדה קטנה לפי אופן היכולת שהיו יכולים לעשות, הרי אפשר אשר מחשבון זה יבוא האדם לנמיכות ושפלות הרוח – צריך לזכור המבואר בתניא15 שצריך להתרחק מעצבות, ורק לפעמים אפשר להשתמש במרירות, אשר המרירות אין ענינה שפלות הרוח, כי אם אדרבה – תוספות חיות בעבודתו, כפי שמביא אדמו"ר הזקן באגה"ת16 מאמר המדרש17 "אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים, לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים".

ב. ובפרטיות יותר:

במאמר המדרש הנ"ל מודגש שאי אפשר להסתפק בעבודת יום ביומו, אלא העבודה צריכה להיות באופן כפול, "ב' דפים", כדי למלא גם מה שלא מילאו בימים ושנים שעברו.

והרי ה"כפל" בעניני תורה וקדושה, הוא לא רק ב' פעמים ככה, אלא ישנו גם ה"אור העולה על כולנה"18, שגדלה מעלתו בעבודה דכפלים שלא בערך לגבי עבודה אחת.

ולכן, הלימוד דב' דפים הוא באופן שגם דף הא' לומד הוא ביתר חשק מכמו קודם שהגיע לעבודת התשובה.

כלומר: מעלת העבודה דבעל תשובה – שעובד עבודתו מתוך מרירות, שמעוררת תוספת כח וחיות בהענין שעוסק בו, אף שבענין זה עוסק גם מי שלא חטא מימיו – היא לא רק בהדף והענין הנוסף, אלא גם הדף והענין הראשון הוא באופן של שינוי, לא רק שינוי בכמות, אלא גם שינוי באיכות. והיינו, שכללות העבודה דבעל תשובה, מתחילתה ועד סופה, היא באופן אחר מעבודתו של צדיק.

ולצורך עבודת תיקון העבר – שזוהי עבודת בעל-תשובה שצריך לתקן את העבר, ועי"ז מגיע למעלה יותר מעבודת הצדיקים – יש תוספת כח מיוחד מלמעלה, ש"משביעין אותו"19 בכחות נעלים ועצומים, כדי שיוכל לעבוד עבודתו באופן ש"יקרא ב' דפים .. ישנה ב' פרקים".

ג. וזוהי ההוראה:

אפילו אם הסך-הכל מעשיית החשבון יביא (אצל פרטים או כללים, סוגים או כתות) לידי מרירות, על כך שלא ניצלו את האפשריות והיכולת והכחות שהיו במשך תקופה זו של שלושים שנה – הרי התכלית היא לא להשאר בזה, אלא שיבוא לידי ביטוי באופן העבודה שלאחרי שלושים שנה אלו, בכל הענינים שהמשיכה הגאולה4, שתהי' העבודה בחיות נוסף וכחות נוספים, ע"ד מעלת העבודה של הבא מ"ארץ צי' ועיף בלי מים"20, שהצמאון שלו הוא שלא בערך בתוקף יותר.

וענין זה ממשיך הצלחה מופלגה ביותר, שיוכלו לעשות "כלים" גדולים יותר באיכות ו"כלים" גדולים יותר בכמות, ועל ידם יומשכו אורות נעלים ביותר.

וכמו"כ נמשכת סייעתא דשמיא בשעת העבודה, והצלחה מופלגה בפירות העבודה, שתהי' עבודה שעושה פירות ופירות פירותיהן עד סוף העולם21 – כהפירוש בזה22 שעושים סוף להעלם והסתר דעולם, ול"הנחות העולם",

– כידוע מ"ש הסמ"ע23 שפסקי בעלי-בתים הם היפך פסקי התורה, ובמילא צריכים לעשות סוף לפסקי בעה"ב, "הנחות העולם",

ואז יהי' מקום לפסקי התורה, היינו, להמשיך את התורה למטה בכל עניני העולם, ולעשות מהעולם דירה לו ית' בתחתונים ממש.

* * *

ד. לפני פעמיים שלושים שנה, בשנת תרנ"ז, קודם חתונתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה – הי' אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, חולה ביותר, עד כדי כך, שהרופאים במקומו, ובעיירות הגדולות הסמוכות לליובאוויטש, לא יכלו לעמוד על מחלתו ומהי העצה לכך. ולכן נסעו למוסקבא, שזה הי' המקום ברוסיא שבו נמצאו הרופאים ופרופסורים הגדולים ביותר.

הפרופסור שביקרו אצלו [כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר זאת, נקב בשמו של הפרופסור], שמע את דברי אדנ"ע, ואמר, שאין מה לעשות... (אויף היינטיקן לשון הייסט עס: "ער האָט אים אָפּגעזאָגט").

כשחזרו מהפרופסור לבית-המלון (כפי שנקרא ברוסיא: "גאַסטיניצע") שבו התאכסנו, אמר אדנ"ע להרבנית (אמו של כ"ק מו"ח אדמו"ר), שכיון שהפרופסור אמר כך וכך... אשר על כן חושב הוא... אודות נסיעה לארץ ישראל.

הרבנית, בשמעה זאת, שאלה אצלו... מה יהי' עם החסידים?... והשיב לה... הרי בננו – בהזכירו את שמו של כ"ק מו"ח אדמו"ר – נשאר כאן, והוא יעשה זאת.

אמנם, בהשתדלותה של הרבנית ("זי האָט זיך אַיינגעשטעלט, און אַיינגעשטעלט כמה ענינים"), פעלה אצלו שלא יסע, ואח"כ האריך ימים עד שנת תר"ף24.

ה. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר סיפור זה בידעו שסוכ"ס יתפרסם הדבר יותר ויותר.

וע"פ דברי הגמרא25 "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה", הרי מובן, שכמו"כ אין ענין וסיפור אחד לבטלה – כאשר הסיפור מסופר ע"י אלו שיודעים אודות האיסור של דברים בטלים, סיפורי דברים בעלמא.

וכיון שסיפור זה הגיע אלינו, הרי זה סימן שיכולים ללמוד ממנו דבר-מה בנוגע לעבודה המוטלת על שכמנו26.

ו. ישנו כלל בגמרא27 ש"בתר רישא גופא אזיל".

וכיון שכן, הרי ככל שתגדל מעלת ה"ראש", צריך להיות גדול יותר גם ה"אזיל" של הגוף, כולל גם החלקים היותר תחתונים שבגוף, עד לעקב שברגל שאין בו חיות (שלכן נקרא באבות דר"נ28 בלשון של היפך החיים), שגם הוא "בתר רישא אזיל".

ומזה מובן, שכאשר מספרים אודות מעלת ה"ראש" – אזי נדרשת מהגוף (על כל חלקיו) עלי' גדולה יותר, שמוכרחת לבוא לידי פועל, שיהיו פעולות גדולות יותר.

ז. ובנוגע לעניננו – מסיפור הנ"ל רואים אנו גודל הפלאת מעלת כ"ק מו"ח אדמו"ר:

כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר קיבל ("איבערגענומען") את הנשיאות לאחרי ב' ניסן תר"ף ונעשה ממלא-מקומו של אביו – יש על זה כמה ביאורים, ולכל לראש – ענין הירושה, כמ"ש29 "תחת אבותיך יהיו בניך", וכפי שמשמע מדברי הגמרא30 שהיורש אינו מציאות אחרת מהמוריש, כי אם, שמציאות המוריש נעתקה במציאות היורש31.

אבל כאשר מספרים שכבר בשנת תרנ"ז, כאשר הנשיא בישראל (כ"ק אדנ"ע) הי' בחיים חיותו בעלמא דין, אמר, שיכול הוא לנסוע... ויש לו על מי להשאיר את החסידים והמקושרים – נמצא, שנשיאותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר היא לא רק ענין של ירושה בלבד, אלא זהו ענין עמוק הרבה יותר, גם מצד מעלת מציאות עצמו, כך, שגם בשעה שהוא (כ"ק אדנ"ע) כאן והוא (כ"ק מו"ח אדמו"ר) שם, הרי הם מציאות אחת.

כלומר: נשיאותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר אינה רק בגלל שנתפנה מקום שצריכים למלא אותו, אלא זוהי מציאות מעצמו, אבל, אותה מציאות כמו המציאות ההיא, שלכן, בחיים חיותו בעלמא דין, יכול למסור לו את כל ההנהגה כפי שנשיא צריך להנהיג עדה בישראל, כולל גם כפי שנדרש מנשיא מישראל ע"פ חסידות, ככל עומקי הביאורים שבחסידות בענין זה.

ולאחרי שכבר בשנת תרנ"ז היו לכ"ק מו"ח אדמו"ר כחות עצמיים כאלו, הנה מאז עד שנת תר"פ עבד עבודתו בקודש ונתעלה מדרגא לדרגא, עד שניתוספה בו גם מעלת הירושה. ומשנת תר"ף התעלה בקודש משך שלושים שנה עד שנת תש"י.

וע"י ההתבוננות בכל מעלות אלו של ה"רישא" – מובן עד היכן ועד כמה צריך להיות ה"גופא אזיל".

ח. וכיון שתובעים זאת מה"גוף", כולל גם הרגל שבגוף, ועד להעקב שבגוף – הרי זה דבר ברור שניתנה להם היכולת והכחות להביא זאת מן הכח אל הפועל,

וכדברי המשנה32: "לא המדרש עיקר אלא המעשה" – לא רק בענינים של מחשבה, ולא רק בענינים של דיבור, אלא גם בענינים של מעשה בפועל, שקשור עם עוה"ז הגשמי,

היינו, שכל אחד, בכל מקום שנמצא בעוה"ז הגשמי – יעשה שם מקום נקי ומואר, שבו יהי' נראה בגלוי "נר מצוה ותורה אור"33, ו"מאור" שבתורה שזוהי פנימיות התורה34,

– שזהו הכלי המאחד את בנ"י עם הקב"ה, דכיון ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד"35, הרי ע"י גליא וסתים דאורייתא מקשרים את הגליא וסתים דבנ"י עם הגליא וסתים דקוב"ה36 –

שאז מתגלה בעולם ש"אין עוד מלבדו"37, ועי"ז באה הגאולה האמיתית והשלימה למטה מעשרה טפחים, "כהרף עין", "בעצם היום הזה"38.

* * *

ט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה הוי' לי בעוזרי – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

* * *

י. יסודו של המאמר ד"ה הוי' לי בעוזרי הנ"ל – הנה חלק מהמאמר ישנו במאמר של אדמו"ר הזקן ד"ה הוי' לי בעוזרי שנדפס בלקו"ת39, ולאח"ז ישנו המאמר של כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה, שאמרו בי"ב תמוז הראשון, ד"ה הוי' לי בעוזרי, כפי שנדפס לאח"ז בהקונטרס40.

ומבאר בהמאמר41, ש"הגם דכל שנאתו של דוד הי' רק לשונאי ה', וכמ"ש42 הלא משנאיך ה' אשנא .. מ"מ הלא כתיב43 יתמו חטאים מן הארץ, וארז"ל44 חטאים כתיב ולא חוטאים, והיינו שהחוטאים יעשו תשובה".

וכמדובר לעיל45, שלכן ראינו בעבודת נשיאינו, ובפרט אצל בעל השמחה, שהתעסקו ("מ'האָט זיך אָפּגעגעבן") אפילו עם אלו שיש מקום לומר שהם נכללים בסוג הנ"ל.

וכידוע הסיפור46 שהבעש"ט בכה אודות שבתי צבי, באמרו, שכל זמן שישנו אבר שיש לו איזה חיבור, אפילו אם הוא אבר המדולדל, אזי יש לו תקוה, משא"כ לאחרי שנכרת משרשו. – והרי המדובר כאן אודות מי שהי' במעמד ומצב שאין למטה הימנו!

יא. אמנם, מובן גם שבענין זה יש צורך בזהירות יתירה וגדולה, שלא תהי' טעות במה מתבטאת העבודה.

וע"ד המדובר47 אודות סוג נעלה יותר, שצריך להיות "מקרבן לתורה"48, ולא לקרב את התורה אליהם. וכמו"כ גם באופן נמוך יותר – בנוגע להתעסקות עם אלו שעליהם נאמר "הלא משנאיך ה' אשנא", ואעפ"כ צריכים להתפלל ש"יתמו חטאים ולא חוטאים".

וכפי שמצינו בספרי קבלה49 בנוגע ל"נפילת אפים", שזהו"ע של מסירת-נפש – כי, בשעת נפילת אפים צריך להיות הענין דבירור הניצוצות והעלאתם, וכיון שבשביל זה צריך לירד להמקום שבו נמצאים הניצוצות ולהעלותם משם, הרי זה ענין של סכנה, ולכן יש צורך בענין של מסירת-נפש.

יב. והעצה לזה – ע"י ההתקשרות לנשיאי ישראל והליכה בדרך שנסללה על ידם, דרך המלך, שהיא דרך רחבה ביותר (ע"ד מ"ש בגמרא50 שלמדים ממ"ש51 "תכין לך הדרך", "דרך הדרך", שהיא "שלושים ושתים אמות"), ואז אין מקום לחשש ומורא, כיון שהולכים בדרכיו ואורחותיו אשר הורנו.

וכפי שרואים גם במוחש, שכאשר אדם צריך לירד לבור עמוק, כדי להוציא ולהעלות משם מרגליות ושאר ענינים טובים שנמצאים בעומק תחת, הרי הוא קושר את עצמו תחילה בקשר חזק לעמוד וכיו"ב הנמצא למעלה ע"ג הבור.

אי אפשר לסמוך על עצמו ולירד לבור מבלי להיות קשור למעלה, כיון שזוהי סכנה גדולה ועצומה. ובמכ"ש וק"ו: גם כשצריכים לעלות "בהר הוי'"52 ממקום מישור, ישנם כמה מניעות ועיכובים. ועאכו"כ כשצריכים לעלות מבירא עמיקתא ביותר, הרי לאו כל מוחא סביל דא. ולכן העצה היא – לקשור את עצמו בקשר חזק למעלה.

וכידוע הפתגם שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמרו כמ"פ53: כאשר קשורים למעלה, לא נופלים למטה.

כאשר נמצאים למעלה – אין זה פלא, ועל זה אין צורך בענין של התקשרות; החידוש הוא – שגם כאשר נמצאים למטה, הנה אם רק קשורים כדבעי למעלה, אזי נמצאים למעלה, מצד הקשר שמקשר ומאחד אותו עם המעלה.

ובמכ"ש וק"ו ממה שמצינו במדת פורעניות, שטמא שנכנס כולו למי מקוה, מלבד שערה אחת שאינו רוצה לקשרה עם המים, ואינה נמצאת בתוך המים – אזי כל גופו טמא54. ומרובה מדה טובה ממדת פורעניות55 – שכאשר מתקשר בחלק מסויים שבנפשו למעלה, בענין של אור, הרי זה מחזיק אותו שיוכל למלא שליחותו בה"בירא עמיקתא"56, אם הקשר הוא קשר חזק ואמיץ כדי צרכו.

יג. וזהו מה שראינו בהפעולות של הנשיאים, שהיו פעולות כאלו שבעבר בליובאוויטש לא היו גורסים אותם כלל, אלא, שמצד הכרח השעה היו צריכים להתעסק גם בענינים אלו, כדי להציל את הניצוצות הנמצאים למטה.

ואחד הענינים הוא – שבשלב מסויים, לא ניהלו מלחמה נגד הענין של לימודי חול (בגיל מסויים) במוסד שלומדים לימודי קודש, אע"פ שבעבר הי' הדבר בשלילה מוחלטת. אלא, שבתחילה השקיעו בהילדים תוספת כח ותוספת גילוי בהענינים שהם היפך לימודי חול – מאור שבתורה34, שמביאה לאהבתו וליראתו ית'57, ואז, לא ניהלו מלחמה נגד הגזירה של לימודי חול, מפני ההכרח להציל ניצוצות אלו.

אמנם, צריכים לזכור אשר הנהגה זו ומעין זו היא רק בדרך הוראת שעה בלבד, מפני המצב, באותו מקום ובאותו איש, אבל לא בתור סדר קבוע.

יד. ויש להביא דוגמא לזה – מסדר ההנהגה בבית-חולים או בית-הבראה:

ובהקדם דברי הגמרא58 שאסור לתלמיד חכם לדור בעיר שאין בה רופא. והיינו, שע"פ תורה, כשם שצריך להיות בעיר מורה-הוראה, שוחט ודיין וכו', כמו"כ צריך להיות גם רופא חולים.

ולכן, בין עניני הצדקה שבנ"י מצווים ליתן נכללת גם הנתינה עבור בתי-חולים. – (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר:) הלואי שכל בנ"י יהיו בריאים, אבל שמא – לא עלינו ולא עתה ("ניט אויף קיין אידן געדאַכט") – יזדקק מישהו לבית-חולים או לבית-הבראה, הרי זה צריך להיות מן המוכן.

ובכן, בבית-הבראה, ועאכו"כ בבית-חולים, ישנם סדרים מיוחדים: בבית-הבראה – לא מכבידים שיצטרכו לעסוק במלאכה, מרבים לנוח, אוכלים חמש ארוחות ביום וכו'. ובבית-חולים – מתהלכים אנשים בחלוק לבן, לא נותנים לחולים מאכל הבריאים, כי אם "סממנים" מיוחדים, סמי רפואה, אשר, אם מרבים על המדה ("אויב מ'כאַפּט איבער די מאָס"), הרי לא זו בלבד שאינו מועיל, אלא אדרבה, זהו דבר המזיק, וכמו"כ עושים שם ענינים הקשורים עם צער ויסורים כו'.

אמנם, כל זה אינו אלא לאחרי שישנה מחלה בעולם, הנה אז זקוקים להדבר המצער, וזקוקים לה"סדר" המיוחד שהוא היפך הסדר, כדי להציל לכל-הפחות מה שניתן להציל;

אבל אם יקחו אדם בריא ויכניסו אותו לבית-חולים, ויתנהגו עמו בסדר ההנהגה של בית-חולים, לנוח ולא לעשות שום דבר ("איבערנעמען זיך באַ זיך און באַ לייטן"), ולאכול סממני רפואה – הרי לא זו בלבד שאין בכך תועלת לאדם הבריא, אלא עי"ז יעשוהו לחולה, ומי יודע איזה חולה – חולה שאין בו סכנה, או גרוע יותר!

ובכן: אדם רגיל שנמצא מחוץ לבית-חולים ומחוץ לבית-הבראה, אם הוא רק אדם בריא, ובעל שכל נורמלי – אין צורך להזהירו שלא יכניס את עצמו לבית-חולים או לבית-הבראה; אבל כאשר מדובר אודות אדם שמאיזו סיבה שתהי' הוכרח בעבר לשהות בבית-חולים או בבית-הבראה, וכבר טעם את הטעם של העדר העבודה והעדר קבלת עול, אכילת סממני הרפואה, וכל שאר הענינים שנקבעו בסדר של היפך הסדר – הרי הוא זקוק לזהירות יתירה והוראות מיוחדות, כדי שלא ירצה לחזור לשם, ולעשות עצמו לחולה רח"ל, אף שכבר הבריא.

ועוד צריך להבהיר – בנוגע להרופאים הנמצאים בבית-חולים או בבית-הבראה:

אע"פ שלכמה שעות ביום חוזרים הם לביתם, הרי מצד רגילותם להסדרים של בית-חולים ובית-הבראה, הנה נוסף לכך שצריכים זהירות שלא להדבק במחלות שישנם בבית-חולים, אע"פ שהם בשלבי הריפוי, צריכים הם גם זהירות יתירה, שלא יתרגלו לחשוב ("ניט אַיינרעדן זיך"), שהסדר שהם מנהיגים בבית-חולים ובבית-הבראה, הרי זה סדר שמתאים גם עבור אנשים בריאים ההולכים בשוק על רגליהם.

על הרופא לזכור שאע"פ שבהיותו בבית-חולים עוסק הוא בענין של פיקוח נפשות, שבכל העולם ומלואו אין למעלה ממנו, ועד שדוחה את כל התורה כולה59 – הנה אם יתחיל להתנהג כן עם איש בריא, הרי לא זו בלבד שאין זה ענין של פיקוח נפשות, אלא אדרבה, זהו ענין של חובל באחרים, שחייב בידי שמים וחייב בידי אדם.

וזהו גם אופן ההנהגה של יום השבת, שאז העולם הוא במילואו ובשלימותו, כמ"ש60 "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" – שיש לאכול רק מאכל הבריאים, ואין מקום לסממני רפואה61, והיינו, לפי שיום השבת עצמו הוא רפואה בעולם62, ובלשון הידוע63: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא", וכיון שהשבת עצמה מביאה את הרפואה, אזי כל הענינים דסממני רפואה, לא זו בלבד שאינם רפואה, אלא אדרבה, הם גורמים היזק.

טו. ועד"ז בנוגע לעניננו:

כאשר מנהיגים ענינים מסויימים במוסדות-חינוך שנוסדו כדי להכניס את אלו שהם בבחינת "חולה" בא' מרמ"ח מצוות עשה שהם כנגד רמ"ח אבריו של אדם, או בא' משס"ה מצוות לא תעשה שהם כנגד שס"ה גידים שבאדם64,

– שלכן ע"פ תורה יש צורך במוסד זה, וצריכים לעשות את כל הענינים כדי לפתח ולחזק מוסד זה, שבו מצילים נפשות מישראל שכל אחד מהם הוא עולם מלא9 –

צריכים להבהיר ולהדגיש בפני המלמדים, ההורים וגם הילדים, שידעו, שסדר זה הוא ע"ד הסדר של "בית-חולים" או "בית-הבראה", בגלל הצורך שבדבר מצד המצב העכשוי, כיון שבאופן אחר אי אפשר לרפא אותו בכל רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת, וכאשר ה"חולה" יבריא בעזר השם, אזי יגרשוהו מ"בית-החולים", ולא יהי' עוד "מיוחס", ויתחיל להתנהג במשך כל היום כולו באופן ההנהגה של אנשים בריאים.

ולכן, כאשר המורה או הרופא מדבר בפני אנשים בריאים – אין לו לשבח בפניהם את מעלת סממני הרפואה; להם צריך לומר שיברחו מזה כמטחוי קשת, ולאכול ולשתות רק מאכל ומשקה של אנשים בריאים. ומה שיראו שכעבור שעה יתן לפלוני סממני רפואה – הרי זה בגלל שפלוני אינו בריא (לא עלינו ולא עליכם) בא' הענינים של תורה ומצוותי'.

אבל כאשר המורה הנ"ל ידבר בפני אנשים בריאים ויטען: "טעמו וראו"65 מעלת סממני הרפואה, שהצילו את פלוני מענין זה, ואת פלוני מענין אחר, ובמילא, עליכם לזרוק את מאכל הבריאים ולהחליפו בסממני רפואה – הרי אע"פ שהסיפור אודות ההצלה ע"י סממני הרפואה כולו אמת, מ"מ, מסקנת הדברים היא בבחינת "חכמים המה להרע"66, כיון שעי"ז גורמים לעשות מאדם בריא – אם רק יתפתה להתנהג כן – חולה רח"ל.

ובמילא מובן, שכאשר מכינים תכנית כיצד לחנך את הילדים, או כיצד לחנך את עצמו, צריכה התכנית להיות מתאימה לאנשים בריאים.

והמשל לזה – כשם שאף א' אינו מתכנן את אורח-חייו באופן שכיון שיש לחשוש שמא יחלה רח"ל, עליו ליקח מעכשיו סממני הרפואה כדי לטפל במחלה, אלא אדרבה, הוא מחזק את עצמו ע"י מאכל הבריאים, שאז תהי' הרפואה כפי שהתורה אומרת67 ש"כל המחלה גו' לא אשים עליך" מעיקרא, "כי אני הוי' רופאך", היינו, שרפואתו היא באופן שהאדם הוא בריא מלכתחילה, ואינו שייך כלל לענין של חולי, ובמילא, אין לו שייכות כלל לעניני רפואה.

וככל המשל הזה כפי שהוא בחולי הגוף – כן הוא גם ב"חולי הנפשות", כלשון הרמב"ם68, וכשם שחולי הגוף צריכים לילך אל הרופאים, כמו"כ חולי הנפשות "ילכו אצל החכמים שהן רופאי הנפשות", והחכמים צריכים להורות ולהבהיר מהו הסדר המוכרח בשעת החולי, ומהו הסדר הרצוי לאיש בריא.

וכאמור, הבהרה זו מועילה (לא רק עבור אלו ששואלים בעצתו, אלא) גם עבורו – שלא יטעה, מרוב הרגילות בסדר הנהגה זה (ע"ד "עבר ושנה כו'"69), לחשוב שזהו סדר ההנהגה של חיים מסודרים, שגדלים על סממני רפואה, בה בשעה שמצד עצמם הרי הם ענינים המזיקים, סם המות, אלא שלפעמים אין ברירה ומוכרחים ליטול כמות קטנה ביותר, כדי לרפא חולי מסויים.

טז. ואם היו צריכים להבהיר זאת כאשר בנ"י היו במצור ובמצוק, בהיותם מנותקים בהנסיון של עוני,

הרי עאכו"כ כאשר השי"ת עזר והוציאם מן המיצר אל המרחב, אשר "איש כל הישר בעיניו יעשה"70, כך, שבעיני בשר לא ניכרת המחיצה המבדלת בין ישראל לעמים, שהרי מניחים אותו לילך בכל מקום, ומצד הענינים שמחוץ הימנו יכול לעשות הכל – אזי יש צורך במחיצה נוספת והבהרה, שגם כאשר נמצאים במרחב, לא יטעו, ויבחינו שהנהגה מסויימת היא בבחינת סממני רפואה לחולה,

וכיון שכן, הרי כשיש לו בן בריא, וכן הוא בעצמו בריא – אזי צריכים לאכול מאכל הבריאים, "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי"71, דקאי על עניני התורה ומצוותי'72.

ובאופן כזה – הרי הוא מחנך את עצמו וגם מעמיד דור של בנים לתורה ומצוותי'.

יז. ונקודת הדברים:

קודם שבאים אל הגאולה שאין אחרי' גלות, צריכים לפעול בירור זיכוך ועלי' בכל הניצוצות שנמצאים בגלות [וכאמור לעיל (בהמאמר73) בביאור הטעם שדוד נענש על מה שאמר "זמירות היו לי חוקיך"74 – שהעונש הי' על זה שדחה את הניצוצות, במקום לבררם ולזככם ולהעלותם]. ואפילו ניצוץ שנמצא במקום היותר תחתון, צריכים להשתדל להצילו, ע"ד שמפקחין עליו את הגל (אבנים בלתי מסודרות) אפילו ביום הכיפורים שחל בשבת, גם על הספק וספק ספיקא75.

וזוהי הסיבה לכך שיש מצבים שמקילים ומוותרים על ענינים מסויימים – כיון שזוהי הדרך היחידה להציל את זה שנמצא במקום היותר תחתון, במצב של סכנה; ולכן אין זה בסתירה לכך שבמצב רגיל לוחמים בתקיפות היותר גדולה על השלימות של כל פרט ופרט, כדי שלא יהי' מקום, אפילו בספק וספק ספיקא, לענין של סכנה רוחנית, שחמירא סכנתא מאיסורא76.

וכאשר מוציאים את כל הניצוצות, "כימי צאתך מארץ מצרים"77, שעשאוה "כמצודה שאין בה דגן" ו"כמצולה שאין בה דגים"78 – אזי ממשיכים ופועלים את הגאולה האמיתית, ע"י משיח צדקנו, שבקרוב ממש יוליכנו, בתוך כלל ישראל, קוממיות לארצנו הקדושה.

* * *

יח. כל זמן שלא באה הגאולה הכללית של כאו"א מבנ"י מן הגלות ע"י משיח צדקנו, הרי זה סימן שיש עדיין אחיזה לעבירות, כי, כל מציאות הגלות היא מצד החטאים, "מפני חטאינו גלינו מארצנו"79, ומזה מובן, שבה בשעה שתהי' תשובה על החטאים, ועאכו"כ שלא יהיו חטאים מכאן ולהבא, אזי מתבטל הגלות מאליו וממילא.

והנה, בנוגע לכללות ענין העבירה, איתא בגמרא80 על הפסוק81 "איש כי תשטה אשתו", "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות".

ובהקדמה:

איש82 ואשה למטה על כל פרטיהם, הם דוגמא על השורש שממנו נלקחים עד לשרשם הראשון – להקב"ה (כביכול) וכנסת ישראל שנקראים איש ואשה83. ומזה מובן, שכל פרטי הדינים דסוטה ישנם גם בנוגע לכנסת ישראל עם הקב"ה84.

הדין דסוטה הוא – שכאשר האיש מקנא לאשתו, באמרו "אל תסתרי עם איש פלוני", ולא שמעה בקולו, הרי אף שיכול להיות שלא חטאה עם איש פלוני, הנה בשביל זה לבד שנסתרה עמו לאחרי אזהרת בעלה, נקראת סוטה85, וישנם כמה דינים שצריכים להעשות בענין סוטה, כמבואר בפרטיות בתורה.

ובנוגע להקב"ה וכנסת ישראל – הקינוי הוא ציווי הקב"ה לכל אחד מישראל "לא יהי' לך (ל' יחיד) אלקים אחרים על פני"86, שדוגמתו הוא "אל תסתרי עם איש פלוני".

אך אינו מובן: כיצד שייך לגבי הקב"ה ענין של "סתירה"87, להסתתר ממנו? כיון שהקב"ה נמצא בכל מקום, "לית אתר פנוי מיני'"88, ובכל מקום שיסתתר האדם הרי הוא לעיניו של הקב"ה, כמ"ש89 "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה'"! – א"כ מה משמעות ה"סתירה" של כנסת ישראל מהקב"ה?

והמענה על זה:

הקב"ה אומר על בעל-גאוה "אין אני והוא יכולים לדור"90. אני – אומר הקב"ה – ובעל-גאוה, לא יכולים להמצא באותו מקום. נמצא, שגאוה הו"ע של "סתירה" מהקב"ה כביכול91; בבעל-גאוה לא נמצא הקב"ה92 והוא אינו רואה כביכול את הבעל-גאוה. וכפירוש הבעש"ט על הפסוק הנ"ל – בניחותא: "אם יסתר איש במסתרים ואני – לא אראנו", היינו, שכאשר האדם הוא במעמד ומצב ד"אני" (ער איז באַ זיך אַ "איך"), אזי "לא אראנו", הקב"ה כביכול אינו רואה אותו.

יט. איתא בגמרא93 ש"בעל שמחל על קינויו קינויו מחול", היינו, שאפילו לאחרי שהבעל קינא לאשתו ואמר "אל תסתרי עם איש פלוני", ביכלתו להסיר את הקינוי, כמו שמעולם לא קינא לה. והגמרא פוסקת, שמחילת הבעל מועילה רק "קודם סתירה" (קודם שהאשה נסתרה עם האיש שעליו הזהירה הבעל "אל תסתרי"), אבל "לאחר סתירה", לא מועילה מחילתו.

וטעם הדבר: כל זמן שלא נסתרה, אין עדיין שום דבר מלבד הקינוי שלו, ועל הקינוי שלו הרי הוא בעל-הבית, ולכן יכול לבטלו. אבל לאחר הסתירה, ישנו הרי דבר נוסף שאינו תלוי בו, ולכן לא מועילה מחילתו.

אבל בירושלמי94 איתא, שהבעל יכול למחול על קינויו אפילו לאחרי שנסתרה, "כל זמן שלא נמחקה המגילה" (שכותבים עבור הסוטה).

ומבאר הרגצ'ובי95, שאין כאן פלוגתא בין הבבלי לירושלמי, אלא שהירושלמי מדבר אודות סתירה כזו שכל מציאותה היא רק מצד הקינוי96, כמו למשל בעת שאמר לה "אל תסתרי עם אביך" או "עם מאה בני אדם", שלולי הקינוי שלו אין זו סתירה כלל97, ולכן בשעה שהבעל מוחל ומסיר את הקינוי שלו, הרי ממילא בטלה גם הסתירה, הדבר כולו.

ומזה מובן בנוגע להקב"ה וכנסת ישראל, שכיון שהאמת היא שתמיד "לית אתר פנוי מיני'", הרי באמת לא שייך אף פעם מציאות הסתירה; הסתירה אינה אלא מפני שהקב"ה אינו רוצה גאוה, "תועבת ה' כל גבה לב"98 ו"אין אני והוא יכולין לדור". וכיון שכל המציאות של סתירה זו נעשית רק מצד רצונו ית' – יכול הקב"ה למחול תמיד, אפילו לאחר שנסתרה.

כ. אמנם, מתי מועילה המחילה (אפילו כאשר כל מציאות הסתירה תלוי בהקינוי) – "כל זמן שלא נמחקה המגילה":

מחיקת המגילה כפשוטה, מתבטאת בכך, שמפרידים את האותיות מהקלף. וענין זה מורה ומגלה שגם קודם המחיקה לא היו דבר אחד; אילו היו דבר אחד, לא הי' שייך לחלק ביניהם. ולכן, באותיות החקיקה, כיון שהם מציאות אחת עם הדבר שעליו הם חקוקים, לא שייך למחוק את האותיות לבדן, אא"כ מסירים חלק מהדבר שעליו הם חקוקים99.

ולכן, בשעה ש"לא נמחקה המגילה", היינו, כאשר יהודי לומד תורה באופן של חקיקה, שלא שייך למחוק ח"ו את אותיות התורה ממנו, כיון שהוא והתורה הם חד100, הנה אע"פ שהיתה אצלו "סתירה", שנכנסה בו ("עס האָט זיך אין אים אַריינגעכאַפּט") גאוה – הרי זה רק בחיצוניות, ומחילה מלמעלה מבטלת הכל, והרי הקב"ה הוא "רב101 לסלוח"102.

אבל אם "נמחקה המגילה" (שזה מורה שגם לפנ"ז היו הוא והתורה שני דברים) – אפשר שהישות וגאוה חדרו בו מעבר לעבר103 ("דורכגענומען דורך-און-דורך"), ואז יש לו דין של סוטה104: עליו להביא מנחה משעורים, מאכל בהמה105, והמנחה צריכה להיות עשירית האיפה – שמורה על דלי דלות106, היינו, שצריך לפעול בעצמו את הידיעה והרגש שהוא "עני בדעת"107, ועד כמו בהמה108, שאין לה דעת כלל.

כא. ויש109 להוסיף בזה – ובהקדמה:

מנחת סוטה אינה כמו שאר הקרבנות שבאים לכפרה, כפרת עון, אלא כדברי הגמרא במסכת כריתות110 ש"מנחת קנאות לא לכפרה קאתייא אלא לברר עון" (אם אמת אם שקר), ע"ד שתיית המים. והיינו, שע"י המנחה יכול להתברר שמעיקרא לא הי' ענין של עון, ובמילא אין צורך בכפרה על עון.

וענינו בעבודה:

בירור העון הוא לא רק בנוגע להעבר, שמלכתחילה לא היתה הנטי' מדרך הישר ("תשטה אשתו") באופן של חטא בפועל ח"ו, אלא גם בנוגע להבא, שלא יהי' מעמד ומצב ש"נכנס בו רוח שטות" שיכול להביא לנטי' מדרך הישר.

והעצה לזה היא – מנחה של דלי דלות (עניות בדעת) שבאה מן השעורים (מאכל בהמה):

ויובן ע"פ מ"ש בעל השמחה במאמר ד"ה הוי' לי בעוזרי111, ש"שאול, עם היותו גדול בתורה, מ"מ, חטא בזה שהלך אחר הטעם". ואם הדברים אמורים בנוגע לשאול שהי' "משיח ה'"112, עאכו"כ בנוגע לאלו שנמצאים בדרגות נמוכות יותר, שאם הולכים אחר ההבנה וההשגה, אזי "לפתח חטאת רובץ"113, להיות נתינת מקום לנטי' מדרך הישרה.

והעצה לזה – שתהי' העבודה (קרבן) באופן של דלי דלות בדעת, היינו, לא מצד הבנה והשגה [כיון שכבר נכשל בזה, וע"ד מ"ש הרמב"ם בהל' דעות114 ש"אם הי' רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן רב עד שיחזור בו לדרך הטובה והיא מדה בינונית"], אלא מצד "רעותא דלבא" כפי שבאה מצד קבלת-עול, שלזה שייך כאו"א מישראל, וענין זה הוא ה"פתח" "כחודה של מחט" שעי"ז פותחים לו "כפתחו של אולם"115, שגבהו ארבעים אמה116, ב"פ כ"ף, שמורה על פנימיות הכתר117, שזהו"ע רעותא דלבא118.

זאת ועוד:

כיון שיש חשש ש"היא עשתה מעשה בהמה", לכן צריך להיות קרבנה "מאכל בהמה", היינו, שלא מספיק דלי דלות בדעת של בני-אדם, אלא באופן שגם בהיותם "ערומין בדעת", הרי הם "משימין עצמם כבהמה",

– וענינו בעבודה, כמדובר בהמאמר119 שגם המצוות דעדות ומשפטים שיש עליהם טעם, צריך לקיים (בעיקר) מפני שהם רצון ה', כמו חוקים, "חוקה חקקתי גזירה גזרתי"120 ו"אין לך רשות להרהר אחרי'"121 –

ועז"נ122 "אדם ובהמה תושיע ה'", היינו, שכאשר אלו שמצד תכונת נפשם ועבודתם הרי הם במדריגת "אדם", ע"ש "אדמה לעליון"123, "משימים עצמם כבהמה" לגבי הקב"ה – אזי נמשכת ישועת ה' ביתר שאת וביתר עוז.

כב. וכאשר פועל בעצמו ביטול זה, הרי לא זו בלבד שנעשה טהור להקב"ה124, אלא עוד זאת, שמגיע לדרגא נעלית יותר מדרגתו הקודמת, כסיום הכתוב125: "ונקתה ונזרעה זרע", וכפירוש הגמרא126: "היתה יולדת (תולדותיהן של צדיקים – ועמך כולם צדיקים127 – מצוות ומעשים טובים128) בצער יולדת בריוח", ועד שמגיע למרחב העצמי – "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם"129.

כלומר130: כיון שלפנ"ז "עשתה כמעשה בהמה", הרי כשנעשה מעמד ומצב של אתהפכא, אין זה רק כמו שפועלים על אדם להיות כדבעי, אלא כפי שמהפכים "בהמה" ל"אדם", ועד כפי שהאדם הוא בתכלית השלימות.

והרי זוהי מעלת בעל-תשובה לגבי צדיק, כולל גם לגבי העבודה בעניני הרשות באופן ש"בכל דרכיך דעהו"131 – שכן, בעניני הרשות, גם אם נכשל בהם, הרי אין זה ענין של עבירה שהוא מג' קליפות הטמאות שהם "אסורים וקשורים בידי החיצונים .. עד עת קץ"132, כי אם ענין של קליפת נוגה, שיורד רק לפי שעה, ולאח"ז יכול בנקל לחזור ולעלות לקדושה132, משא"כ בסוטה ("מעשה בהמה") שמדובר אודות דבר איסור, ובמילא, העלי' היא באופן ד"זדונות נעשו לו כזכיות"133.

כג. וזהו גם מ"ש בגמרא126 "היתה יולדת .. נקבות יולדת זכרים":

החילוק שבין נקבה לזכר בעבודת ה' הוא – שנקבה "דעתה קלה"134 שיוכל להיות אצלה שינויים, היינו, שברגע זה הוא "עובד ה'", וברגע שלאח"ז הוא במצב של נטי' מדרך הישר, משא"כ זכר, שהוא תקיף בדעתו.

וזהו "יולדת זכרים" – שנעשה אצלו התוקף ד"זכר" בעבודת ה', היינו, שעבודתו בהליכה מיום ליום "מחיל אל חיל"13 בתורה ומצוותי' היא קיימת לעד, "שפת אמת תכון לעד"135, ובאופן כזה הולך לבטח דרכו להמשיך אלקות בעולם, כמ"ש136 "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט", היינו, שע"י "צדקה ומשפט" הרי הוא ממשיך "אמת הוי'"137 בעניני העולם.

והרי ענין זה ("יולדת זכר") קשור גם עם כללות ענין הגאולה העתידה – כדאיתא בתוס'138 (בשם המכילתא139) ש"כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד לשון זכר", ועל זה אומרים140 "ונודה לך שיר חדש", כמ"ש141 "שירו לה' שיר חדש", כיון שהגאולה דלעתיד תהי' גאולה אמיתית חזקה וקיימת (שעל זה מורה התוקף של זכר) שאין אחרי' גלות.

וזהו גם מש"נ142 "איש ואיש יולד בה", כמבואר בתו"א143 ובלקו"ת144 שאע"פ שהסדר הוא ש"איש מזריע תחלה יולדת נקבה"145, מ"מ, לעתיד לבוא הנה גם כאשר איש מזריע תחלה תהי' יולדת זכר, והיינו, שאע"פ שהגאולה העתידה תהי' באתערותא דלעילא (שזהו"ע "איש מזריע תחלה"), בחסד וברחמים, כמ"ש146 "ברחמים גדולים אקבצך", מ"מ, תהי' הגאולה באופן ד"יולדת זכר", גאולה חזקה וקיימת שאין אחרי' גלות.

[ניגנו ניגון שמחה, ואח"כ צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי אנו עמך"].

* * *