שיחת חג הפורים ה'תשי"ט

בס"ד. שיחת חג הפורים ה'תשי"ט*.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון באמרו: "מ'וועט אָנהויבן מיט אַ שטורעם". אח"כ צוה לנגן עוד ניגון שמחה.

א. כאשר1 המגילה מספרת אודות התוצאות וסך-הכל של הנס שהי' בפורים, אומרת זאת המגילה בתיבות קצרות אחדות: "ליהודים2 היתה אורה ושמחה וששון ויקר".

[ומזה3 מובן גם בנוגע לחגיגת פורים "בכל שנה ושנה"4 ו"בכל דור ודור"5, עד היום הזה,

– כמ"ש במגילה5 "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם", עד לדרא דמלכא משיחא, וגם לאח"ז; ולא רק לעתיד לבוא, אלא גם בזמן הגלות, ככל שיגדל קושי הגלות –

שכדי שתהי' השמחה כרצון הקב"ה, הרי זה צריך להיות באופן ש"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"].

ואיתא על זה בגמרא6: "אורה זו תורה, שמחה זה יום-טוב, ששון זו מילה, ויקר אלו תפילין".

[כלומר3: נוסף על הפירוש הפשוט ד"אורה גו' ויקר", מבארת הגמרא את הפירוש הפנימי ד"אורה גו' ויקר", שהרי בתורה גופא ישנו פשט התורה, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"7, ויש גם פנימיות התורה.

והענין בזה:

כשם שבנשמה וגוף, הנה אע"פ שבעיני בשר רואים רק את הגוף, מ"מ, כדי שהגוף יהי' חי, צריכה להיות בו נשמה, ולפי אופן הנהגת הגוף ניכר אם יש בו נשמה, ואם הנשמה היא תמימה ושלימה,

כך גם בתורה, בנוגע לפשטי המקראות וגופי המקראות – שכדי שה"גוף" יהי' בשלימותו, צריכה להיות בו גם ה"פנימיות", שזהו הפירוש שגילו רז"ל בתושבע"פ.

והיינו, שהענינים ד"אורה ושמחה וששון ויקר" כפשוטם קשורים עם הפנימיות שלהם – "אורה זו תורה, שמחה זה יום טוב, ששון זו מילה, ויקר אלו תפילין"].

ארבעה8 ענינים אלו הם אותות המורים על ההתקשרות דישראל עם הקב"ה, והמן הרשע גזר שבנ"י לא יקיימו ארבעה ענינים אלו, כיון שלא רצה ולא הי' יכול לסבול שבנ"י מצטיינים מכל האומות, ע"י התקשרותם עם הקב"ה. וכשאירע הנס דפורים, ונפטרו מהמן וגזירותיו – אזי "ליהודים היתה אורה זו תורה, ושמחה זה יום-טוב, וששון זו מילה, ויקר אלו תפילין".

כאשר עושים אות, סימן בדבר כדי להבדילו מדבר שני, צריך ה"אות" להיות רק בדבר זה ולא בדבר השני. אם יהי' האות בשניהם – הרי אז אין זה סימן להבדלה אמיתית, שעל ידו יוכלו להכיר חילוק יסודי בין דבר זה לדבר השני.

וכמו"כ כשמדובר אודות אות שענינו להבדיל את בנ"י מכל שאר האומות בחילוק יסודי ועצמי, הרי זה צריך להיות ע"י ענינים שישנם רק אצל בני ישראל. אבל לפועל רואים שכל ארבעה ענינים אלו – תורה, יום-טוב, מילה ותפילין – ישנם גם אצל אומות אחרות (אף שבאופן אחר).

תורה – גם הגויים מכירים ולומדים באופן שהם יודעים את גודל השכל שישנו בתורה, כמ"ש9 "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", שגם "לעיני העמים" התורה היא חכמה גדולה; יום-טוב – גם לגויים ישנם ימים-טובים של חירות וכיו"ב; וכן מילה – ישנם גויים רבים שמלים את עצמם (מצד בריאות); וכן בנוגע לתפילין – כשם שיהודים מניחים תפילין כדי להראות שהם שייכים להקב"ה (כדאיתא בגמרא10 שע"י הנחת תפילין רואים "כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך"11), כך נוהגות אומות שונות, להבדיל, לשאת על עצמם סימן ידוע, כדי שיכירו לאיזו אומה או שבט שייכים הם.

וא"כ אינו מובן: כשרצה הקב"ה לעשות אותות שיבדילו את בנ"י מכל האומות – הרי הי' לו לבחור במצוות וענינים שאומות-העולם אין להם שייכות אליהם, ולא בארבעת הענינים הנזכרים לעיל, שדוגמתם יש גם אצל אומות-העולם?

ב. והביאור בזה:

מתי יש צורך באות כדי להבדיל דבר אחד מזולתו – דוקא בשעה שיש בין שניהם דמיון כלשהו; אז יש צורך בסימן כדי להבדיל ביניהם. אבל אם אין ביניהם שום דמיון, אין צורך באות.

כלומר, שהאותות שענינם להבדיל "בין ישראל לעמים", אינם כדי להבדיל את הנשמה דישראל מנשמות שאר האומות, כי מצד הנשמה אין מלכתחילה שום דמיון בין יהודי לגוי, להבדיל (כמבואר בתניא בתחלתו). ענינם של האותות הוא כדי להבדיל את הגוף היהודי מגופות אומות- העולם; בחיצוניות הרי הגוף דומה לגופים של אינם-יהודים, שהרי גם הגוף של יהודי הוא גשמי, ובחיצוניות לא נראה חילוק בין גוף של יהודי וגוף של אינו יהודי. וזהו ענינם של האותות, להורות שגם הגוף הגשמי של יהודי שונה לגמרי מכל שאר הגופים – הגוף היהודי הוא קדוש12.

[ועד"ז3 בנוגע להנשמה – לא כפי שהיא למעלה ב"אוצר" ששמו "גוף"13, שאין לה שייכות לאוה"ע, כדאיתא בתוס'14 "דנשמות של ישראל ושל עכו"ם אינן בגוף א'" – אלא כפי שהיא מלובשת בגוף:

מצד עניני הגוף ונפש הבהמית יכול להיות מעמד ומצב שהנשמה אינה פועלת פעולתה. וע"ד המבואר15 בנוגע לצער הגלגולים רח"ל, שהנשמה אינה יכולה לפעול פעולתה, דאף שנמצאת שם, ונמצאת שם בכל עניני', מ"מ, אינה יכולה לפעול פעולה.

ולכן יש צורך ב"אות" גם בנוגע להנשמה – שיהי' ניכר שזוהי נפש האלקית, "חלק אלקה ממעל ממש"16].

וכיון שענינם של האותות הוא לציין את קדושתו של הגוף היהודי, לכן גם הם כאלה, שבחיצוניות ישנם גם באומות-העולם, ואעפ"כ בישראל הם באופן אחר לגמרי. ענין זה מורה גם שהפעולות הגשמיות הקשורות עם גוף יהודי, אף שאותן פעולות נעשות גם ע"י אומות-העולם (יהודי אוכל ולהבדיל גוי אוכל, יהודי ישן ולהבדיל גוי ישן, יהודי עוסק במסחר ולהבדיל גוי עוסק במסחר וכדומה), הרי אצל בנ"י הם באופן אחר לגמרי. אצל בנ"י גם הענינים הגשמיים קדושים הם, "בכל דרכיך דעהו"17.

כי, לא זו בלבד שיהודי מכיל קדושה בתוכו, כדבר נוסף על מהותו, אלא עצם מהותו של יהודי הוא קדושה. ולכן תובעים מיהודי שכל עניניו (גם אלו שהם אותם הענינים כמו באומות-העולם) יהיו קדושים.

ג. על פירוש הגמרא "אורה זו תורה", שואלים: התורה נקראת תמיד בשם "אור", לשון זכר, ומדוע נאמר כאן "אורה", לשון נקבה?

ומתרץ אדמו"ר הזקן18, ש"תורה" כאן קאי על תורה שבעל-פה, שהיא מקבלת מתורה שבכתב19, ולכן נאמר כאן "אורה" לשון נקבה.

החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה הוא: תורה שבכתב היא למעלה מענין של שכל20. הכל יודעים, שתורה שבכתב נתן הקב"ה למשה רבינו בהר סיני, ומובן מאליו שהגישה לתורה שבכתב היא לא מתוך חקירות ופלפולים של שכל, אלא מתוך אמונה.

לעומת זאת, התורה שבעל-פה ענינה לבאר בסברות של שכל את הענינים שנאמרו בקיצור בתורה שבכתב, וכן ללמוד ממנה דינים שלא נאמרו בתורה שבכתב בפירוש, ע"י השוואות וראיות שכליות: שכיון שבתורה שבכתב נאמר דין כך וכך, הרי מזה מובן שגם במקרה אחר צריך להיות אותו הדין (היקש, קל וחומר וכדומה).

ונמצא, שהתורה שבעל-פה היא ענין שניתן לשכל, ואעפ"כ, גישתם של בנ"י גם לתורה שבעל-פה היא מתוך אמונה; ואין פוסקים כפי המתקבל בשכל הפרטי, אפילו אם יש לכך ראיות חזקות שונות – אם יש סתירה לכך מהפוסקים, ראשונים ואחרונים, שפסק ההלכה שלהם נתקבל בתפוצות ישראל. ועד שאפילו בזמן המשנה, אצל התנאים, פסק-הדין הוא: "אם הלכה היא נקבל (אע"פ ש)לדין יש תשובה"21.

יכולים לטעון: הייתכן? אילו הי' מדובר בענין של תורה שבכתב, לא ניתן הדבר לשכל; אבל מכיון שבתורה שבכתב לא נאמר דין זה בפירוש, אלא זהו ענין של תורה שבעל-פה, שניתנה לשכל, והרי הפוסקים שפסקו דין זה בדור שלפניו פסקו כן, לכאורה, רק משום שהיו להם ראיות שכליות על כך, וכיון שאצלו, בשכל שלו, מתקבל באופן אחר – מדוע עליו להתחשב עם הפסק שלהם?

והמענה לזה, שגישתם של ישראל גם לתורה שבעל-פה היא – אמונה ויראת שמים, כמארז"ל22: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת". ודאי שצריך ומוכרח להיות "חכמתו", שהרי זהו ענינה של תורה שבעל-פה, חכמה ושכל; אבל מתי "חכמתו מתקיימת", מתי יכול להיות להחכמה קיום – בשעה ש"יראת חטאו קודמת לחכמתו", כאשר יראת-החטא היא אצלו לפני והקדמה להחכמה.

[וזהו3 גם מ"ש בגמרא במסכת סנהדרין23 "והוי' עמו24 – שהלכה כמותו בכל מקום":

לכאורה: מהי שייכות הענינים זל"ז? כדי שתהי' "הלכה כמותו" יש צורך בשכל הישר, ומה שייכים שאר הענינים?

והביאור בזה – שבודאי יש צורך בהבנה והשגה, ועד כדי כך, שכאשר הלימוד הוא ללא הבנה והשגה אין זה בגדר לימוד התורה25, אבל אעפ"כ, כדי שתהי' הלכה כמותו, שיכוון לרצון העליון, צריך להיות "הוי' עמו" – שזהו תוכן הענין ד"יראתו קודמת לחכמתו", שאז "חכמתו מתקיימת", משא"כ כאשר מתחילים מענין החכמה, ואח"כ בא ענין היראה, אזי אין קיום להחכמה, וע"ד המשל26 "לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו כו'"].

וזה הי' גם החילוק בין הצדוקים להפרושים. בנוגע לתורה שבכתב לא נחלקו הצדוקים27; גם הם הבינו שתורה שבכתב28 בהכרח לקבל – אם השכל רוצה ואם לאו. היא ניתנה למשה מסיני. על מה נחלקו – על התורה שבעל-פה: מכיון שהיא ענין של שכל – טענו הם – יכולים בעצמם לפרש כפי הבנתם, ואינם צריכים להתחשב עם קבלת חז"ל. אבל גישתם של הפרושים היא, שכשם שהקב"ה נתן למשה רבינו תורה שבכתב, כך נתן לו בשעת מעשה29 גם את התורה שבעל-פה. החילוק אינו אלא שתורה זו נתן לו בכתב, ותורה זו נתן לו בעל-פה; תורה שבכתב אינה מלובשת בשכל, ואילו תורה שבעל-פה אכן מלובשת בשכל. אבל אין זה אלא שהתורה שבעל-פה באה בלבוש של שכל, אבל היא אותה תורה עצמה, שבאה מהקב"ה, שהוא למעלה משכל, והגישה, גם אלי', צריכה להיות – אמונה.

ודוקא תורה שבעל-פה ("אורה", לשון נקבה), הוא ה"אות" המבדיל את ישראל מאומות-העולם30: אפילו בתורה שבעל-פה, שהיא מלובשת בשכל, נרגשת אצל בני ישראל קדושה; גם בה העיקר אצלם הוא – אמונה, שלמעלה משכל.

ד. וכמו"כ בנוגע להאות השני – "שמחה זה יום-טוב":

כאמור לעיל, גם לגויים ישנם ימים טובים משלהם, אבל אצל בנ"י הרי זה באופן אחר לגמרי; אצל בנ"י יום-טוב הוא קדושה.

בבוא "שמחה זה יום-טוב", מתאספים בני-אדם יחד ומשמחים את עצמם, אוכלים בשר ושותים יין וכו', שאינם ענינים רוחניים. אבל בזה ניכר החילוק בין בנ"י לאינם-יהודים, להבדיל: אצל אינם-יהודים מביאים ענינים אלו להוללות וכו', אבל אצל בנ"י היום-טוב הוא באופן אחר לגמרי31. גם הם משמחים את עצמם אז ושותים וכו', אבל אין זה מביא אותם לידי הוללות ח"ו, אלא אדרבה – הדבר מביא אותם לידי יראת שמים; ואפילו בשמחת פורים, כשישנה מצוה לשתות "עד32 דלא ידע"33, הרי השמחה מוסיפה יראת-שמים וקדושה, וגם כשיהודי עומד כבר במצב של "עד דלא ידע", מרגיש הוא גם אז (אם-כי לא ע"י שכל) ש"ארור המן" ו"ברוך מרדכי"32 (כפי שיתבאר לקמן).

ה. (וסיים34 כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

כל זה הוא בנוגע לפשט הענין; ועכשיו, מן היושר שאחד המסובים ינסה זאת – להיות במעמד ומצב ד"לא ידע"35, ואעפ"כ, להיות כדבעי למהוי, ויוציא את כל הקהל, וממנו יראו וכן יעשו.

יש לגייס את אחד המסובים, או שיתנדב מעצמו (בלשון המדינה: "וואַלונטיר").

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) "המעשה הוא העיקר"36 – שמישהו יהי' במעמד ומצב ד"עד דלא ידע".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן ניגון הקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל].

* * *

ו. כמו"כ בנוגע ל"ששון זו מילה":

יש גם גויים שמלים את עצמם, אבל אצל בנ"י המילה היא באופן אחר לגמרי.

על "ששון זו מילה", מביאה הגמרא ראי' מהפסוק37 "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", שאמר דוד המלך בנוגע למצות מילה. מכאן רואים שני דברים: א) שבמצות מילה ישנה שמחה מיוחדת, "ששון" ("ששון" מורה על שמחה גדולה יותר מאשר "שמחה"38), ב) שמצות מילה היא כמו נטילת שלל רב משונא.

מהו גודל השמחה כל-כך במיוחד במצות מילה, ומיהו השונא שממנו נוטלים שלל רב ע"י מצות מילה?

ויובן זה מדברי הרמב"ם39 שהמילה מחלישה אצל הנימול את תאוות עולם הזה.

עולם הזה עם ריבוי התענוגים והתאוות שבו, נקרא "עולם הקליפות"40, שזהו השונא הגדול ביותר של יהודי. וכאשר יהודי מחליש את תאוות עולם הזה, ויתירה מזו, שנוטל את כל תענוגי עולם הזה ומנצל אותם לקדושה (כמ"ש41 "כל חלב לה'", דהיינו שהשמן והטוב ביותר מכל דבר יש ליתנו להקב"ה) – עי"ז נוטל הוא מהשונא שלל רב, ומהטוב ביותר, ונותנו לקדושה, ולכן שמח היהודי שמחה גדולה.

ובענין זה הוא החילוק בין מילה בישראל למילה בגויים, להבדיל:

ענין המילה אצל גוי פועל אצלו צער וכאב בלבד; כתוצאה מכך יש לו כאב בגשמיות, ובפרט שעי"ז נחלשים תאוותיו – הרי עבורו זהו צער וכאב נוסף, שהרי תענוגי ותאוות עולם הזה גורמים לו עונג בעולם הזה, בחייו, וכשנוטלים ממנו ענינים אלו, הרי זה עבורו צער גדול ביותר. ופעולת המילה אצלם אינה אלא בלית ברירה, כדי להינצל מצער גדול עוד יותר42.

לעומת זאת, אצל יהודי, גורמת המילה אצלו "שש אנכי", דהיינו שהוא שמח בכך. ההבדלה מתענוגי עולם הזה מהוה שמחה אצלו, כיון שפנימיות מהותו של יהודי אינה התענוג מהעולם הזה, אלא, להבדיל, התענוג באלקות: עולם הזה, חומר – "חמור" הרי הוא "שונאך"43, ונטילת שלל מהשונא פועלת אצל יהודי שמחה גדולה ביותר.

ז. ובפרטיות34 יותר:

ענינה של מצות מילה – "בריתי בבשרכם לברית עולם"44 – שיהודי יתנהג כרצונו של הקב"ה לא רק כאשר נשמתו נמצאת למעלה, אלא גם בירידתה בגוף ונפש הבהמית בעוה"ז הגשמי והחומרי, ושם יתנהג כיהודי לא רק כאשר הנשמה והגוף נמצאים כל ימיהם בביהמ"ק בקדה"ק, אלא גם בצאתם לאוהל מועד, בחצר אוהל מועד, בהר הבית כו', ואפילו בחוץ לארץ בזמן הגלות, במעמד ומצב של חושך,

וכל זה – אע"פ ש"אתם המעט מכל העמים"45, כפשוטו ממש, ועד שאפילו בד' אמות שלו הרי הוא חלוש ומועט לא רק לגבי הגשמת העולם, אלא גם לגבי הגשמת גופו ונפשו הבהמית, וכנגד כולם יש רק נפש אלקית שצריכה להלחם עמהם ולמלא את רצונו של הקב"ה.

והסדר בזה – לא באופן שנפש האלקית תיבדל מהגוף ונה"ב והעולם ולא תתעסק עמהם, שכן, באופן כזה לא יהי' "שלל רב";

רצונו של הקב"ה – שהנשמה תתקשר עם נה"ב, ונה"ב עם הגוף והגוף עם חלקו בעולם, ושם תהי' הנהגתו באופן ש"בכל דרכיך דעהו", היינו, שעניני העולם גופא – ענינים של עוה"ז הגשמי והחומרי, עולם הקליפות והסט"א שהרשעים גוברים בו – לא זו בלבד שאינם מזיקים לו (ובלשון חז"ל46: "שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם"), אלא אדרבה – שעושה מהם "שלל רב":

היכן שנמצא דולר – עושה ממנו מצות צדקה, עי"ז שנותנו עבור ישיבה ובית-כנסת, או לעניים; בית יפה – עושה ממנו בית-מדרש או ישיבה; בגד יפה – עושה ממנו בגדי שבת ויו"ט; מאכל ערב – נותנו לעניים שהם ה"אורחים" של הקב"ה, או שמצניעו לשבת ויו"ט שאז האכילה היא מצוה47 – שעי"ז מתעלים עניני העולם לקדושה, שזהו"ע "שלל רב".

ובענין זה יש מעלה אצל בעלי-עסק לגבי יושבי-אוהל:

יושבי-אוהל שאינם עסוקים כ"כ בעניני העולם – הנה גם אצלם ישנו "שלל", שהרי אי אפשר שלא יהיו זקוקים לאכילה ושתי' ושינה ושאר צרכי האדם, אבל אין זה "שלל רב"; לגבי הכחות שלהם הרי זה נחשב ל"שלל רב", אבל אין זה "שלל רב" לאמיתתו.

אבל בעל-עסק שרוב ימיו ושנותיו נמצא בין אינם-יהודים, להבדיל, או גם בין יהודים, אבל, כאלו שלעת-עתה אינם יודעים מהענין ד"בכל דרכיך דעהו" באופן ש"כל חלב לה'", ובמעמד ומצב כזה מנהל את המלחמה שבין הקדושה להיפך הקדושה, לעשות מכל העולם ביהמ"ק לו ית' – הרי זה "כמוצא שלל רב", שנוטל "שלל רב" מהצד דלעו"ז, עי"ז שמכניס את כל עניני העולם לד' אמות של קדושה, לבתי-כנסיות ובתי-מדרשות, החזקת תלמידי חכמים, וכל צרכי נה"א וגוף קדוש של כאו"א מישראל.

וזהו ענין "ששון זו מילה, שנאמר שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" – שע"י "בריתי בבשרכם לברית עולם", מקשרים גם את העולם עם הקב"ה.

וזהו גם מה שאמרו חז"ל48 "באיזה זכות הי' אהרן נכנס לבית קדש הקדשים כו' זכות המילה היתה נכנסת עמו" – כפי שיהי' סוכ"ס בביהמ"ק השלישי בביאת משיח צדקנו.

ח. וכמו"כ הוא בנוגע ל"ויקר אלו תפילין":

כאמור לעיל, התפילין הם סימן על מי שמניחם, שהוא שייך להקב"ה – "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך". אף שגם באומות העולם ישנם אותות שונים המורים לאיזה עם ושבט הם שייכים, מ"מ, אצל בנ"י הרי זה באופן אחר לגמרי.

תפילין כוללים: פרשיות, בתים ורצועות, וכולם נעשים מעור בהמה; את התפילין מניחים על יד שמאל ועל הראש, ועי"ז משעבדים את הלב והראש49, הם נעשים "כלי" לתפילין.

לכאורה, איזה מקום יש לזה בשכל, שאדם, בר-דעת, יקיף את ראשו ברצועה של בהמה, וישעבד את מוחו ולבו לעור בהמה של הבתים והפרשיות? אלא מאי – על עור הפרשיות נכתב "שמע", "והי' אם שמוע", "קדש", "והי' כי יביאך"? הרי ענינים אלו "כתובים" במוחו ובלבו (לפחות בשעה שמניח תפילין, שהם אסורים בהיסח הדעת50), והחילוק הוא רק שבתפילין הם על עור בהמה.

אילו הי' מדובר בילד קטן, שאין לו שכל – אזי לא היתה הקושיא גדולה כ"כ. אבל הדין הוא שקטן פטור מתפילין, ורק כשנעשה אדם בן י"ג שנה, ונעשה בר-דעת – דוקא אז מוטל עליו51 חיוב לשעבד עצמו לתפילין הנעשים מעור בהמה; בבהמה גופא – מהעור שלה, שהוא החלק התחתון והגס ביותר של הבהמה, ודוקא – שחורות (היפך מ"ונאוה"52)?

אלא כיון שבתפילין נכתב "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"53 וכו', הרי הוא משעבד את עצמו, מוחו ולבו, אל הנכתב בתפילין, כי כן צוה המלך.

[כלומר3: השעבוד הוא באופן שלא איכפת לו כלל מהו הדבר שאליו צריך לשעבד את עצמו; אם הוא רק יודע שרצונו של הקב"ה שישעבד את עצמו לדבר זה – הרי הוא עושה זאת, מבלי לשאול היתכן שהוא צריך להיות למטה יותר מבהמה... לשעבד מוחו ולבו לתפילין שנעשו מעור בהמה!

וע"ד מ"ש בדוד54 "אם כה יאמר ה' לא חפצתי – הנני"55.

וע"ד דברי הגמרא במסכת חולין56 על הפסוק57 "אדם ובהמה תושיע ה'", "אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה", היינו, שלגבי ציווי הקב"ה עושים את עצמם כמו שאין להם שכל והבנה והשגה כלל, ומקיימים ציווי הקב"ה באופן דהקדמת נעשה לנשמע58].

וזהו החילוק בין האותות בגויים ובין, להבדיל, תפילין: האותות של אינם-יהודים – מתגאה ומתפאר האדם בהם, אם הוא מרגיש בהם רוממות ודקות, הוא רואה יופי וכו'. לעומת זאת, זה שיהודי מתפאר בתפילין – הרי זה דוקא כשהם עור של בהמה, ושחורות דוקא. בהם נכתב ומתקבל במסירות-נפש: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".

[ועז"נ3 "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך":

כאשר כל עמי הארץ רואים שיהודי מבטל את עצמו ("ער וואַרפט זיך אונטער") לרצונו של הקב"ה באופן של הקדמת נעשה לנשמע ע"י הנחת תפילין שבראש בכל יום ויום,

הרי זה פועל ש"יראו ממך" – ע"ד מה שכתוב במגילה59 "כי נפל פחד היהודים עליהם", כמדובר בארוכה אשתקד60 הפירוש בזה61, "שמתפחדים ממה שמפחדים היהודים, והוא כי יראת שמים עליהם"].

ט. כאמור לעיל, ארבעה דברים אלו – תורה, יום-טוב, מילה ותפילין – הם האותות המציינים ומבדילים גם את הגוף היהודי מכל שאר הגופים, ולכן עמד לנגדם המן הרשע בחוזק כל-כך. להמן הרשע לא נגע כל-כך קדושתו של יהודי בשעה שהוא עוסק בעניניו הרוחניים, עניני נשמה; אבל כשמדובר בענינים "גשמיים" (כמו ארבעת הענינים הנ"ל), השייכים להגוף, הרי בענינים אלו – טען המן – אל תבדיל עצמך, אלא הי' שוה להגוי ח"ו62.

מגזירה זו, שגזר המן הרשע לבטל את ה"אותות" – הקדושה שישנה אצל בנ"י גם בענינים שבהם שוים הם בחיצוניות לאינם-יהודים – ממנה נמשכה הגזירה למנוע ר"ל אפילו עניני יהדות שגם בחיצוניות שונים הם מאינם-יהודים, עד שבאה הגזירה – היל"ת – "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים"63.

כי, כאמור לעיל: עצם מהותו של יהודי היא קדושה, ולכן, בשעה שרוצים להבדילו מקדושה (אף שמסכימים שבזמנים מסויימים, ענינים מסויימים יהיו קדושים אצלו), נוטלים ממנו את כל מהותו.

ולכן, כשנפטרו מהמן וגזירותיו, תיקנו את היום-טוב64 דפורים, שהוא יום שבו עורכים סעודה גשמית, אוכלים ושותים, עד "לבסומי כו' עד דלא ידע"65, ובשעת מעשה – בה"לא ידע", מונח אצל היהודי ש"ארור המן" ו"ברוך מרדכי", עניני רע (המן) מופרכים אצלו, "ארור", ועניני טוב (מרדכי) הם אצלו "ברוך", דכיון שהתקשרותו עם הקב"ה אינה דבר נוסף עליו, אלא זוהי כל מהותו, לכן מרגיש הוא – לא רק מצד ידיעה בשכל, אלא גם בשעה ש"לא ידע" – מצד מהותו, ש"ארור המן" ו"ברוך מרדכי".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון אימתי קאתי מר, באמרו: "זאָגט עפּעס אַ פריילעכן ניגון"].

* * *

י. נוסף על האמור לעיל בפירוש הכתוב "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", הן הפירוש הפשוט כפי שענינים אלו הם מצד הגוף, והן פירוש הגמרא "אורה זו תורה כו' ויקר אלו תפילין", כפי שענינים אלו הם מצד מצוות התורה – ישנם עוד פירושים "כהנה וכהנה"66, "גבוה מעל גבוה גו' וגבוהים עליהם"67.

ובהקדמה – שבכל עניני התורה ישנם בכללות ד' פירושים: פשט רמז דרוש וסוד. ובפרטיות יותר – כמבואר בכתבי האריז"ל68 שכיון שיש ששים ריבוא נשמות כלליות, וכל אחת מהן יש לה חלק הן בפשט הן ברמז הן בדרוש והן בסוד, לכן יש בכל ענין בתורה ששים ריבוא פשטים, ששים ריבוא רמזים, ששים ריבוא דרשות וששים ריבוא סודות.

ויש להוסיף, שע"פ המבואר בתניא69 ש"ששים רבוא נשמות פרטיות אלו הן שרשים, וכל שרש מתחלק לששים רבוא ניצוצות כו'" – הרי מובן, שעד"ז הוא גם בנוגע לששים ריבוא פשטים רמזים דרשות וסודות שבתורה.

ומסיים בכתבי האריז"ל, שכיון שמשה רבינו כולל את כל ששים ריבוא נשמות ישראל (שלכן הי' שקול כנגדם70), כולל הוא גם את כל ששים ריבוא הפירושים שבפרד"ס התורה, ולכן אמרו רז"ל71 שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (בכל ששים ריבוא הפירושים שבתורה) נאמר למשה מסיני.

יא. ומזה מובן, שישנו גם הענינים ד"אורה ושמחה וששון ויקר" כפי שמשתקפים בענין הספירות72:

"אורה" – קאי על ספירת החכמה, כידוע73 בפירוש "יהי אור"74 ששייך לענין החכמה, וכמ"ש75 "חכמת אדם תאיר פניו".

"שמחה" – קאי על ספירת הבינה, כמ"ש76 "אם הבנים שמחה".

"ששון" (זה מילה) – קאי על ספירת היסוד שנקראת "כל"77, ע"ש שכוללת את כל הענינים דז"א.

ו"יקר" – קאי על ספירת המלכות שנקראת בשם "יקר"78, וכן הוא גם בפשטות, ש"יקר תפארת גדולתו"79 קשור עם תפארת המלך בעת מלכותו.

ונמצא, שד' הענינים ד"אורה ושמחה וששון ויקר" כוללים את כל הספירות מראשיתם ועד סופם ותכליתם.

יב. ומזה מובן שענינים אלו ישנם גם בעבודת האדם – שהרי עשר הכחות שבנפש האדם "נשתלשלו מהן" (כדאיתא בתניא80), מעשר הספירות:

תחילת העבודה היא באופן של "יקר" – שאין זו העבודה האמיתית לשמה, כי אם, כמ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה81 שתחילת עבודת האדם – עד שיתרגל בעבודה לשמה – היא "שלא לשמה", אם מצד שכר כפשוטו, או מצד השכר דעולם הבא, היינו, מצד ענינים של יוקר, ולא מצד הענין בעצמו.

ואח"כ הולך מן הקל אל הכבד, שמהעבודה באופן של "יקר" בא לעבודה באופן של "ששון" – "שש אנכי על אמרתך"37, היינו, ששמח שביכלתו לקיים את רצונו של הקב"ה, ומלבד זה לא נוגע לו מאומה! ובלשון הידוע82: "אילו נצטווה לחטוב עצים" – גם אז הי' עושה זאת באותה חיות והתלהבות.

ועי"ז נעשה אצלו ענין של "שמחה" – התרחבות והתפשטות בכל עניניו.

ועד שמגיע לענין ה"אורה" – שזהו מעמד ומצב שלמעלה מכל מדידה והגבלה, בדוגמת מעלת ה"אור" שהוא נעלה יותר לא רק מ"רקיע" אלא גם מ"מים"83,

ועד לדרגא נעלית יותר – כהדיוק ד"אורה" לשון נקבה, שהו"ע המקבל,

– וע"ד המבואר84 בענין "ואמונה כל זאת וקיים עלינו"85, שהענין ד"כל זאת", לשון נקבה, בחי' מקבל, בחי' המלכות שמקבלת מלמעלה, הוא נעלה יותר מהענין ד"קיים עלינו", דקאי על המלכות כפי שנעשית "ראש לשועלים" –

והיינו, שלאחרי שנעשית ההתרחבות וההתפשטות בכל עניניו ובכל הכחות שלו, עד שלא ניכר אצלו ענין של כלי ומדידה והגבלה, כי אם "אור" בלבד – אזי בא לדרגא נעלית יותר: ביטול במציאות בתכלית, "כעבדא קמי מרי'"86, היינו, שאינו אפילו בבחינת "אור", אלא הוא רק מקבל ("אורה") מהמאור ועצמות ומהות שלמעלה.

יג. אמנם, סדר הנ"ל (מ"יקר" עד ל"אורה") הוא בעבודת האדם מלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד; אבל בענין השכר שנמשך מלמעלה ע"י העבודה – הסדר הוא מלמעלה למטה, מן הגדול אל הקטן: לכל לראש – "אורה", ואח"כ "שמחה", ואח"כ "ששון" ואח"כ "יקר".

וכידוע גם הפתגם שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר87 בשם אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שכאשר צדיק שנמצא למטה (נשמה בגוף) רוצה לפעול התעוררות אצל איש ישראל, אזי מתחיל מהנשמה כפי שמלובשת בגוף, ואח"כ פועל בנר"נ, ואח"כ בחי', ועד שמגיע ליחידה; משא"כ כאשר צדיק כמו שהוא למעלה רוצה לפעול התעוררות אצל איש ישראל – אזי מתחיל מיחידה, ואח"כ נמשך בחי', ומכה בנר"נ, ופועל בנשמה המלובשת בגוף, שנוזלים דמעות – דמעות של שמחה, כיון שנמשך מ"אורה ושמחה" דלמעלה.

ועד"ז בעבודת האדם: העבודה שמצד הנשמה, וכן כללות העבודה שמצד תורה – היא מלמעלה למטה, מ"אורה" עד "יקר"; ואילו העבודה שמצד הגוף ונפש הבהמית – היא מן הקל אל הכבד, מלמטה למעלה, מ"יקר" עד "אורה".

וזהו ג"כ ענין שני העבודות ד"ארור המן" (שתחילה פורש מענינים בלתי-רצויים) ואח"כ "ברוך מרדכי", או שמתחיל מ"ברוך מרדכי" ואח"כ נעשה "ארור המן"88.

ובפורים ישנם שניהם יחדיו – שהרי בפורים צריך "לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"32.

וממשיכים זאת על כל השנה כולה – שתהי' שנה שמחה ומוצלחת, ב"אורה ושמחה וששון ויקר".

* * *

יד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה בלילה ההוא נדדה שנת המלך.

* * *

טו. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם בהתוועדות דפורים89 תורת הבעש"ט:

בכל המגילה נקראים בנ"י בשם יהודים. בתורה נקראים בשם "בני ישראל", ואילו במגילה נקראים בשם "יהודים".

ידוע שהשם "יהודים" הוא בגלל ענין המסירת-נפש שישנו אצל בני ישראל.

[וזהו הטעם שנקראים במגילה בשם "יהודים", אע"פ שהיו לא רק משבט יהודה, אלא גם משאר השבטים – כדאיתא בגמרא90 בנוגע למרדכי ש"מבנימין קאתי, ואמאי קרי לי' יהודי, על שום שכפר בע"ז ("לא יכרע ולא ישתחוה"91), שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי", ובאופן כזה היתה אז הנהגת בנ"י שכפרו בע"ז מתוך מסירת-נפש, שהרי בגלל זה היתה גזירת המן "להשמיד להרוג ולאבד גו'"63, כפי שמבאר רבינו הזקן בתורה אור92 ש"אם רצו להמיר דתם לא הי' המן עושה להם כלום, שלא גזר אלא על היהודים, אלא שהם מסרו עצמן למות כל השנה כולה כו'".

והרי ענין המס"נ צריך להיות אצל יהודי לא רק בנוגע לע"ז, אלא גם בנוגע לכל עניני התורה,

– כמרומז בדברי הגמרא93 בנוגע לע"ז, ש"כל הכופר בה כאילו מודה בכל התורה כולה", היינו, שענין הכפירה בע"ז הוא קו ותכונה שנוגע בקיום כל התורה כולה –

וכידוע פס"ד הגמרא94: "מה לי קטלה כולא מה לי קטלה פלגא", והיינו, שכאשר יהודי צריך לקיים מצוה, או להמנע מעשיית דבר שמתאווה לעשותו להיותו ענין של עבירה, היפך רצון הבורא, שזהו בבחינת "קטלה פלגא" – הרי זה צריך להיות באותו אופן כמו "קטלה כולא", כי, מצד פנימיות העבודה הרי "מה לי קטלה כולא מה לי קטלה פלגא", והיינו, שבכל מצוה ומצוה צריכה להיות העבודה בשלימותה – לא "כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס"95, אלא מפני שכן הוא רצונו של הקב"ה, שלכן הנהגתו היא באופן של הקדמת נעשה לנשמע, מבלי להתחשב כלל עם מציאותו, שזוהי תנועת המס"נ].

והשם "בני ישראל" פירושו – "בן" שמקבל מ"ישראל" ר"ת י.ש ששים ריבוא א.ותיות ל.תורה96.

וענין זה שנקראים בתורה בשם "בני ישראל", נותן להם כח על ענין המס"נ, היינו, שבבוא הזמן, כאשר נמשך מהתורה ע"י נביאים וכתובים עד לזמן דמגילת אסתר, אזי תוכל להיות אצלם העבודה דמסירת-נפש.

וממשיך בתורת הבעש"ט, שבמגילה עצמה נזכר שש פעמים "יהודיים" בשני יודי"ן97 – שמורה על עשר כחות של נפש האלקית ועשר כחות של נפש הטבעית.

[כלומר: אות יו"ד רומז על הנפש, להיותה בצורת אות יו"ד, שהרי יש בה עשר כחות. וכיון שבישראל ישנם שתי נפשות, נפש הבהמית ונפש השנית שהיא נפש האלקית98, לכן נאמר "יהודיים" בשני יודי"ן, ע"ש עשר כחות של נפש האלקית ועשר כחות של נפש הבהמית.

וע"ד דברי הגמרא במסכת ברכות99 "מאי דכתיב100 וייצר ה' אלקים את האדם, בשני יודי"ן, שני יצרים ברא הקב"ה, אחד יצר טוב ואחד יצר רע"].

ומסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר בתורת הבעש"ט, שענין המס"נ על תורה ועבודה הוא אצל כל אחד לפי אופנו, כמבואר בענין "עבודה זרה" ("זרה" דייקא, ולא בלשון "עבודת אלילים" או "עבודת כוכבים"), עבודה שהיא זרה לכם101, והיינו, שאצל כל אחד יש עבודה שהיא זרה לו, לפי אופנו.

טז. והענין בזה – בנוגע לפועל:

יהודי צריך לעמוד בתנועה של מס"נ לא רק בעת תפלת שמו"ע, כאשר נפש האלקית מושלת ושולטת בגלוי על גופו וכל עניניו, כיון שעומד "כעבדא קמי מרי'", אלא אפילו כאשר מתעסק בעניני הגוף ונפש הבהמית, באכילתו ובשתיתו ובטיולו ובעסקו במסחר – ענינים הקשורים עם היו"ד (עשר כחות) דנפש הבהמית – הרי זה צריך להיות יו"ד של תיבת "יהודיים", שהו"ע הכפירה בע"ז באופן של מס"נ.

וזהו אופן פנימי יותר בעבודה ד"בכל דרכיך דעהו"17:

החיוב "בכל דרכיך דעהו" – הוא פס"ד בשו"ע102. אבל, ענין זה יכול להיות גם באופן שבעת האכילה מרגיש הוא את הטעם והעריבות שבלחם ובשר, ולכן מוסיף ואוכל עוד כזית... כיון ש"חיך אוכל יטעם"103 – שזהו לפי שעבודתו אינה באופן של מס"נ,

וכפי שרואים בפועל שבשעה שאדם נאבק להציל חיי נפשו, אזי אינו מרגיש טעם במאכל ומשקה, ואפילו לא בדבר שכל, כיון שעומד בסכנה וצריך להציל את עצם החיות והקיום שלו,

ומזה מובן שכאשר העבודה בענינים השייכים ליו"ד של נפש הבהמית היא באופן של מס"נ – הנה תנועת המס"נ שוללת בדרך ממילא את ההנאה והעריבות שבענינים הגשמיים.

וזהו אופן עמוק יותר בעבודה ד"בכל דרכיך דעהו" – שלא זו בלבד שבשעת האכילה אינו שוכח וזוכר אודות הקב"ה, אלא יתירה מזה, שהאכילה גופא ("דרכיך") היא בבחינת "דע את אלקי אביך"104 ("דעהו"); הוא לא מרגיש את הטעם והעריבות שבמאכל או במשקה, להיותו חדור בהכרה שזוהי "עבודה" שעל ידה מתקשר עם מקור החיות – "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום"105, ועי"ז ניצל מה"מות" ו"רע" דלעו"ז.

וזוהי תכלית העבודה ד"בכל דרכיך דעהו" – שהדרך בעניני הרשות עצמה קשורה עם דעת באלקות, כיון שמלבד אלקות אין לו שום דבר, שזוהי תנועת המס"נ.

יז. ובאופן כזה צריך יהודי לעמוד במשך כל השנה כולה:

"שנה" – היא מלשון שינוי106, לפי שבמשך השנה ישנם כל פרטי השינויים האפשריים בחיי האדם, שנכללים בשינויי הזמנים במשך י"ב חדשי השנה כפי שנימנו בכתוב107: "זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף".

ובאופן כזה צריכה להיות עבודתו של יהודי – שבכל מעמד ומצב שיהי', קור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה, עומד הוא ביהדותו באופן ד"לא ישבותו"107, להיות "יהודי" ש"כופר בע"ז" מתוך מס"נ.

וכאשר בוחן את עצמו ורואה שעומד בנסיון – אזי מובטח לו ש"נהפוך הוא"108, היינו, שהענינים הלא-טובים, ענינים חומריים, נעשים אצלו ענינים גשמיים, ומהגשמיות עושה רוחניות, כלי לאלקות ודירה לו ית' בענינים התחתונים.

ועבודה זו כפי שהיתה בזמן הפורים, נדרשת מבנ"י "בכל דור ודור .. מדינה ומדינה ועיר ועיר"5, ועל זה הובטחנו ש"ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם"5, ובלשון חז"ל109 – מגילת אסתר אינה בטלה.

יח. וע"פ האמור לעיל (סט"ו) בהדיוק ד"עבודה זרה", "עבודה שהיא זרה לכם" – צריך להיות ענין הכפירה בעבודה זרה גם בנוגע לעבודה שהיא "זרה לו":

כיון שהיצה"ר הוא "אומן במלאכתו"110 [דאף שנקרא "מלך זקן וכסיל"111, מ"מ, "במלאכתו" הרי הוא "אומן", וכמ"ש112 "והנחש הי' ערום"], הנה כאשר רוצה למנוע יהודי מעבודתו, אינו אומר לו: עבור עבירה – שאז בודאי לא ישמע אליו, אלא אומר לו: עשה מצוה אחרת, ובוחר עבורו מצוה שהיא זרה לו.

ולדוגמא: במקום לעסוק במצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, שדוחה את כל התורה כולה113 – עוסק בענין אחר114.

אמנם, כיון שע"י הנהגה זו עובר הוא על רצון הבורא, אזי אין נפק"מ באיזה אופן עובר הוא על רצון הבורא, אפילו ע"י עשיית דבר טוב; ולכן, הנה לא זו בלבד שאינו יכול לומר על זה "הקימותי את דבר ה'"115, אלא אדרבה, על זה אומרים לו: "מאסת את דבר ה'"116, כפי שמצינו גבי שאול.

יט. ובפרטיות יותר:

איתא117 בגמרא118 על הפסוק119 "בן שנה שאול במלכו" – "כבן שנה שלא טעם טעם חטא".

ומובן, שמה שהניח את אגג בחיים, וגם את מיטב הצאן והבקר – אין זה סתם מפני שלא רצה לציית להקב"ה, אלא הי' לו טעם בדבר, טעם על פי שכל דקדושה. ולכן אמר "הקימותי את דבר ה'", בחשבו, שלא זו בלבד שלא עשה היפך רצון ה', אלא אדרבה, בכך קיים דבר ה'.

שאול ידע ענין הקרבנות, שעי"ז שלוקחים בהמה גשמית ומקריבים אותה להקב"ה, מהפכים את החושך של גשם בהמי לאור של תכלית הרוחניות120, ומתוך החושך נעשה "יתרון האור". ולכן חשב שאול, שבשעה שישנה הזדמנות ליקח צאן ובקר של עמלק, שהוא "ראשית גוים"121, השורש לכל מיני רע122 – שזהו החושך היותר גדול – וצאן ובקר זה יקריבו להקב"ה, אזי יהי' עי"ז יתרון האור היותר גדול.

אבל החסרון הי' – ש"שאול הלך אחר הטעם"123, הוא התנהג ע"פ הוראת השכל, וע"פ שכל יש לזה מקום. אך הי' חסר אצלו בתכלית השלימות דקבלת עול124, בהביטול בתכלית לרצון העליון – והרי הקב"ה צוה "והחרמתם את כל אשר לו"125.

ועל זה השיב לו שמואל: "הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים"126.

"זבח" ו"חלב" – מורה על העבודה שע"פ טעם; הוא עובד את הקב"ה עם כחותיו הטובים ביותר, חלב ושומן, עם ראשית כחות הפנימיים – שכל, ואכן כך נדרש מיהודי, שיעבוד את הקב"ה לא רק בקבלת עול, אלא שגם יבין, כל מה שניתן להבנה, ועד שכל כחותיו הטובים יהיו לה'. כי, אם עבודתו להקב"ה היא רק בקבלת עול, ללא הבנה וללא עריבות ("געשמאַק"), נמצא, שעבודתו היא רק בהכחות התחתונים, כח המעשה וכו', אבל הוא לא נותן "כל חלב לה'"41.

אבל אעפ"כ, "שמוע" ו"להקשיב" – קבלת עול – טוב יותר מ"זבח" ו"חלב", שהו"ע ההשגה. כי, נוסף לכך שמצד השגה עלולים לטעות (כבמעשה זה שהי' אצל שאול), הרי אפילו כאשר עבודה זו היא באופן שמכוונים לרצון העליון – כיון שהעבודה היא רק ע"פ שכל, אזי נשאר העובד בכל שלימות מציאותו, חסר אצלו ההנחה והביטול להקב"ה שבאים מצד קבלת עול. ואע"פ שצריך להיות "כל חלב לה'", שצריכים לעבוד את הקב"ה גם עם השכל, אלא ענין זה גופא צריך לבוא מצד קבלת עול: כך הוא רצון העליון, שתהי' העבודה גם עם השכל, ולכן מבין הוא גם בשכלו.

כ. ומזה מובן גם בנוגע ל"הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי", שהכוונה היא גם לעבודה שהיא זרה לו:

יתכן שאצל מישהו אחר נחשבת עבודה זו למצוה גדולה, קרבן מובחר ביותר, "זבח טוב" ו"חלב אלים";

אבל כאשר נדרש ממנו לעסוק במצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, שדוחה את כל הענינים שבתורה127, ואינו עושה זאת אלא עוסק בעבודה שהיא זרה לו – אין זה "הקימותי את דבר ה'", אלא ההיפך הגמור128.

כא. וזהו הלימוד וההוראה לכל אחד ואחד בענינו:

הזהירות ממכשול היא – לא רק שלא יכשל ח"ו בעבירה מדאורייתא או מדרבנן ועד לדקדוק קל של דברי סופרים, ואז יכול לילך לבטח דרכו, אלא צריך להזהר גם מעבודה שהיא זרה לו.

ואל יהי דבר זה קל בעיניך, לומר, שגם אם יעסוק בעבודה שהיא זרה לו, יחסר לו רק בענין של "הידור מצוה", אבל עדיין עוסק הוא בענין של עבודה, וא"כ, מה הרעש?!...

על כך באה ההוראה מפורים:

צריכים לידע שהאפשרות לגזירת המן "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים", שלא ישאר זכר ח"ו מכל ענין של יהדות, אפילו ענינים קטנים ביותר, שזהו "טף ונשים" – באה כתוצאה מכך ששאול הלך אחר הטעם ולא הרג מיד את אגג שממנו יצא המן הרשע129, לפי שטעה בכך שרצה למעט קימעא בענין הקבלת עול, ותמורת זה להביא קרבן לה', "זבח טוב" ו"חלב אלים", וענין זה הביא להמכשול ד"להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" וכל עניני יהדות.

ולאידך גיסא, הכפירה בעבודה שהיא זרה לו, מהוה התחלה טובה להיות "מודה בכל התורה כולה", לקבל את כל התורה כולה וכל עניני', והיינו, שלא זו בלבד שתהי' אצלו העבודה השייכת לו, אלא יהיו אצלו כל עניני התורה, גם הענינים שבגללם רצה לוותר על ההתעסקות מתוך קב"ע בעבודה השייכת לו.

ובפרטיות – שע"י העבודה דקב"ע ומס"נ, באופן ש"יראת חטאו קודמת לחכמתו"22, הנה "דא תרעא לאעלאה"130, שעי"ז יהי' גם הענין ד"חכמתו", שנותנים לו מלמעלה הצלחה גם בהבנה והשגה בתורה, ועד שזוכה ל"טוב טעם ודעת למדני"131, וטעם הדבר – "כי במצותיך האמנתי"131, כיון שישנה ההקדמה דאמונה פשוטה, שמצדה עומדים בתנועה של מסירת-נפש.

כב. וזוהי ההוראה מהמגילה – לפי ביאור הבעש"ט הנ"ל – באופן ש"זכרם לא יסוף מזרעם":

כל אחד בענינו צריך לידע שלכל לראש עליו לקיים את המצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, ורק אח"כ יכול לחפש ענינים שבהם מרגיש עריבות ("געשמאַק") והבנה והשגה יותר, וחושב שעל ידם דוקא יזכה לגן-עדן, ש"י עולמות, וכל עניני שכר.

ואין זה באופן שכאשר ילך בסדר זה יחסר לו משהו, אלא באופן שיהיו אצלו כל עניני שכר בכל הפרטים,

ועד להשכר שעליו נאמר132 "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו",

וכדאיתא במדרש בפ' לך133: "אמר ישעי' וחכיתי לה' המסתיר פניו134 .. אין לך שעה קשה כאותה שעה שכתב בה ואנכי הסתר אסתיר פני בעת ההיא135, ומאותה שעה קויתי לו" – שזהו ע"ד מ"ש "יעשה למחכה לו"136, שעי"ז באים להגילוי ד"עין לא ראתה אלקים זולתך", כדאיתא בגמרא137 "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך",

והיינו, שע"י ההנהגה ד"חכיתי לה' המסתיר פניו", שלכן גם עבודתו היא באופן ד"הסתר אסתיר פני", לא מצד הבנה והשגה, אלא מצד תנועה של קב"ע ומס"נ – אזי "יעשה למחכה לו", שזהו"ע עולם הבא ש"עין לא ראתה אלקים זולתך", שהוא נעלה יותר מכל היעודים שנאמרו בתושב"כ ובתושבע"פ.

* * *

כג. בהתאם להמנהג בפורים לומר גם "פורים-תורה" – ישנה הוראה נוספת מזה שבנ"י נקראים במגילה בשם "יהודים":

בין המן שצעק "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים", לבין מרדכי היהודי שצעק "ונהפוך הוא", "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – החילוק הוא מן הקצה אל הקצה; וביניהם היו גם אחשורוש ושריו.

אמנם, כל הפלוגתא והמחלוקת היתה אם "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים", או "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"; אבל "מיהו יהודי" – לא הי' ספק לאף אחד138!...

* * *

כד. בנוגע לגזירת המן שבאה עי"ז ש"הפיל פור הוא הגורל"139 (שזהו ענינו של פורים, "על שם הפור"140, שבו בטלה גזירה זו) – איתא בגמרא141: "כיון שנפל פור בחודש אדר שמח (המן) שמחה גדולה, אמר, נפל לי פור בירח שמת בו משה" (והגמרא מסיימת: "ולא הי' יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד").

ואינו מובן:

מה היתה השמחה גדולה של המן "שנפל פור בחודש אדר" דוקא – הרי הזמן הבלתי-רצוי בתכלית במשך השנה הוא בחדשים תמוז ואב, שבהם "הוכפלו צרות"142, החל מחטא העגל עד לחורבן ביהמ"ק,

ובפרט שחטא העגל אירע קודם מיתת משה, ויתירה מזה, שלולי חטא העגל לא היתה מיתת משה, שהרי איתא בגמרא143 "ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן", ומבואר בזהר144 שאז נתבטל ענין המיתה שנגרם ע"י חטא עה"ד [וכדרשת חז"ל145 על הפסוק146 "חרות על הלוחות", "אל תקרי חרות אלא חירות", שבמ"ת נעשה "חירות ממלאך המות"], ובחטא העגל חזרה זוהמתן147, וחזר ונתחדש ענין המיתה, ונמצא, שלולי חטא העגל לא היתה מיתת משה,

וא"כ, אילו הי' נופל הפור בחדשים תמוז ואב – הי' המן יכול לשמוח שמחה גדולה יותר, ולמה שמח שמחה גדולה כשנפל הפור בחודש אדר דוקא?

כה. והביאור בזה:

המן ידע שכאשר יוודע דבר הגזירה, יתחילו בנ"י להתפלל להקב"ה, וכיון שתפלה פועלת, שהרי "תפלה עושה מחצה" או "כולה"148, חשש המן שתפלתם של בנ"י יכולה לבטל את הגזירה.

ולא עוד אלא שגם כאשר הגזירה היתה באופן ש"נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך"149, היינו, לאחרי שכבר נחתם הגזר-דין150, שאז לא מועילה תפלה ע"ד הרגיל, כי אם תפלה גדולה ביותר (כדברי הגמרא במסכת ראש השנה151) – חשש המן גם מתפלה גדולה כזו שעלולה לבטל את הגזירה.

אך "כיון שנפל פור בחודש אדר, שמח (המן) שמחה גדולה, אמר, נפל לי פור בירח שמת בו משה":

איתא במדרש152 "כל ז' ימי אדר (מר"ח אדר עד שבעה בו) הי' משה מבקש תפלה ותחנונים כו'" – "ואתחנן אל ה'"153, ותפלה זו היתה היותר ארוכה ומפורטת, גדולה וטובה – תקט"ו תפלות (כמנין "ואתחנן")154, היינו, שבתפלה זו ניסה משה רבינו את כל פרטי הענינים שישנם בתפלה.

ומה הי' בפועל – "לסוף אמר לו הקב"ה הן155 קרבו ימיך", ובשבעה באדר מת (אע"פ שהרבה להתפלל שלא יהי' כן), היינו, שתפלתו לא פעלה פעולתה.

ולכן שמח המן שמחה גדולה כשנפל הפור בחודש אדר – כיון שזהו החודש היחידי בשנה שבו מצינו שתפלה נעלית כמו תפלתו של משה רבינו, רוען של כל ישראל, מקבל התורה, לא פעלה פעולתה!

תפלתו של משה בעד אחרים, כל שאר בנ"י, לאחרי חטא העגל – פעלה פעולתה, ועד שביוהכ"פ נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר למשה "סלחתי כדברך"156, כמארז"ל157 "מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון"; אבל, ענין זה הי' בחדשי הקיץ. ואילו בחודש אדר – התפלל משה תפלה ארוכה כו', ולא פעל ע"י תפלתו.

וזו היתה שמחתו של המן כשנפל הפור בחודש אדר – כיון שזהו החודש שבו לא פעלה אפילו תפלה גדולה ביותר (הנדרשת לביטול גזר-דין שכבר נחתם).

כו. המשך השיחה – ביאור דברי הגמרא "ולא הי' יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד", ופירוש רש"י "כדאי היא הלידה שתכפר על המיתה" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס158 בלקו"ש חכ"ו בתחלתו (להלן באו איזה ענינים שלא נכללו בלקו"ש).

בסעיף ה, שהתורה, גם בירידתה למטה, בזמן ומקום שהם בעלי שינוי, היא נצחית:

וענין זה פועלת התורה בעולם:

איתא בזהר159 על הפסוק160 "עשרה עשרה הכף בשקל הקודש", דקאי על עשרת הדברות שבתורה ועשרה מאמרות שבהם נברא העולם, והיינו, שעשרת הדברות נותנים כח בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם.

והענין בזה – שהתורה היא הממוצע בין הקב"ה לעולם, ולכן פועלת התורה בעולם, שהענינים הגשמיים שבעולם שבהם מקיימים תורה ומצוותי', יתחברו ויתדבקו עם הקב"ה, ע"ד מ"ש105 "ואתם הדבקים בה' אלקיכם", וכיון שהקב"ה הוא נצחי, לכן נעשה ענין של נצחיות גם בענינים הגשמיים שמקושרים עמו – שזהו מ"ש בתניא161 בנוגע להיחוד שנעשה ע"י קיום המצוות ש"יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד", אף שענין זה נעשה בדבר חומרי וגשמי.

וזהו שמצינו בנוגע למשכן (עליו נאמר162 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם") – שהוא תכלית בריאת העולם163 – שנשאר קיים לעד ולעולמי עולמים164, ויתגלה בביאת משיח צדקנו. ומזה מובן גם בנוגע לכל שאר עניני העולם שמקיימים בהם תורה ומצוותי', שבפנימיותם יוצאים הם מהגבלת חילוקי הזמן ונעשים ענין נצחי.

וענין זה משתקף גם בפס"ד בנגלה דתורה:

ישנם ענינים שבהם צריך להיות שיעור מסויים, אבל כאשר מדובר אודות ענין של מצוה, הנה גם כאשר חסר בהשיעור, מ"מ, מצוותי' אחשבי'165. והיינו, שהמצוה מוציאה את הדבר ממדידה והגבלה, כשם שפועלת בו ענין הנצחיות.

וכדי שיהי' הענין של בחירה חפשית – נעשה גם הענין דאיסורו חישובו165, כשם שמצוותי' אחשבי'.

סיום השיחה:

ויש להוסיף בזה:

מובן וגם פשוט שנפילת הפור בחודש אדר צריכה להיות נוגעת לא רק למחשבתו של המן, אלא גם לאמיתת הענין כפי שנסתיים בפועל – "ונהפוך הוא", "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".

וההסברה בזה – שלידת משה בשבעה באדר, שאז "נתמלא כל הבית אורה"166, שהו"ע התורה, פעלה שבימי הפורים יהי' גמר וחותם קבלת התורה, כדאיתא בגמרא167 שבשעת מ"ת "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית .. מכאן מודעה רבה לאורייתא (שקבלוה באונס) .. הדור קבלוה (מרצונם הטוב) בימי אחשורוש, דכתיב168 קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקבלו כבר",

ועי"ז – "ליהודים היתה אורה", "אורה זו תורה", עד "ויקר אלו תפילין", שעז"נ11 "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", "אלו תפילין שבראש"10, כפי שהי' בימי הפורים ש"נפל פחד היהודים עליהם"59.

ועד שזוכים לביטול כללות הענין דיום המיתה – חירות ממלאך המות, נוסף על החירות משעבוד גלויות, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

* * *

כז. בהתוועדות הנ"ל169 אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר:

מצינו במגילה התבטאות שוה אצל מרדכי ואצל המן: כאשר מרדכי שלח להודיע לאסתר ע"ד הגזירה – נאמר170 "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו", וכאשר המן הודיע אודות התחלת מפלתו – נאמר171 "ויספר המן .. את כל אשר קרהו".

מרדכי הצדיק – גדלה מעלתו הן ברוחניות והן בגשמיות: ברוחניות – להיותו "ראש הסנהדרין"172, ובגשמיות – להיותו "יושב בשער המלך"173.

ואעפ"כ נאמר "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו." – כמו דבר שקרה לו בעצמו.

והנהגתו של מרדכי באופן ד"אשר קרהו" – פעלה את ה"אשר קרהו" של המן.

כח. והענין בזה:

השייכות של גזירת המן למרדכי עצמו – הרי הן מצד גשמיות והן מצד רוחניות, היתה זו שייכות רחוקה ביותר:

מצד רוחניות הענינים – כיון שגזירת המן היתה מפני ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע", או מפני "שהשתחוו לצלם"174, הרי מובן, שב' ענינים אלו לא היו שייכים אצל חברי הסנהדרין, ועאכו"כ בנוגע להעומד בראשם, ראש הסנהדרין.

ועד"ז בגשמיות – שאפילו בדרך הטבע לא היתה גזירת המן יכולה לפגוע במרדכי עצמו, כיון שכל המציאות שאסתר המלכה הגיעה לחצר המלך היתה ע"י מרדכי, וגם בהיותה בחצר המלך "את מאמר מרדכי אסתר עושה"175, ומה גם שמרדכי יושב בשער המלך, וידע שהוא הציל את אחשורוש מעצת בגתן ותרש176.

ואעפ"כ, בשמעו שהמן גזר גזירה על היהודים – הנה בשלחו להודיע לאסתר, סיפר מרדכי "את כל אשר קרהו.", ורק אח"כ סיפר ע"ד הגזירה "ביהודים לאבדם"170.

כט. כאשר ישנו יהודי שנהנה מסעודתו של אותו רשע או שהשתחוה לצלם, רח"ל – אין זה מאורע שקרה אצל הזולת, בד' אמותיו של הזולת, אלא מאורע "אשר קרהו.", בד' אמותיו של ראש הסנהדרין!

אילו מאורע זה לא הי' שייך אליו – לא הי' שומע ולא הי' יודע אודותיו, ובמילא לא הי' שייך הדבר להערבות ש"כל ישראל ערבים זה בזה"177.

ולכן, כאשר קורה מאורע כזה בעולם, ונודע הדבר למרדכי היהודי – הנה עוד לפני שמתייחס למאורע עצמו, הגזירה על היהודים, "פתשגן כתב הדת אשר נתן בשושן להשמידם"178, נרגש אצלו לכל לראש שזהו מאורע "אשר179 קרהו."...

– מה שנוגע למרדכי יותר, הרי זה לא כ"כ העונש על החטא, כמו שנוגע החטא עצמו!

וכאשר אסתר שלחה לשאול היתכן שמרדכי מתהלך "בלבוש שק" – הרי ענינם של הסנהדרין, ובפרט ראש הסנהדרין, מופלא שבב"ד180, הוא העסק בתורה, ו"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה"181, ו"מאן מלכי רבנן"182 – השיב מרדכי: עלי' לדעת, שהעובדה שישנם כאלו ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע" או "השתחוו לצלם", אין זה מעשה של מישהו אחר, אלא בדקות דדקות ישנו ענין זה אצלו... כי, אילו אצל ראש הסנהדרין הי' הכל בשלימות, לא היתה יכולה להיות מציאות שיהודי בקצוי תבל יהנה מסעודתו של אותו רשע או ישתחוה לצלם... וכיון שכן, איך אפשר שלא ילבש שק, בה בשעה שהוא מאפשר ("ער דערלאָזט") שיוכל להיות מעמד ומצב שיהודי יכשל בענין כזה!

ל. וזהו גם מ"ש בתנא דבי אליהו רבא183: "לפי שהי' להם לסנהדרי גדולה .. לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם .. ויחזרו בכל עיירות ישראל .. וילמדו את ישראל כו'":

ענינם של סנהדרין הוא – לא לישב בלשכת הגזית ולהמתין עד שתבוא אליהם שאלה חמורה, והיינו, שלאחרי שישאלו בב"ד שבעירם ולא ידעו להשיב, וישאלו בב"ד שבהר הבית ולא ידעו להשיב, אזי יבואו ללשכת הגזית וישאלו השאלה, והוא, להיותו חכם ולמדן גדול וכו' וכו', יפתור את הספק – לא זהו עיקר ענינם של הסנהדרין;

ענינם של סנהדרין הוא – לחזר בכל עיירות ישראל, והליכתם צריכה להיות באופן שצריכים לקשור חבלים של ברזל במתניהם, היינו, שלולי חגירת ("זיך אונטער-גאַרטלן") חבלים של ברזל היו מתעייפים ולא הי' להם כח לחזר בעיירות ישראל, ורק עי"ז שחוגרים "חבלים של ברזל", היינו, שעומדים בתוקף של ברזל שלא להתפעל מהעייפות של הגוף, אזי מצליחים לילך ולחזר בכל עיירות ישראל וללמדם תומ"צ.

ואז – בדרך ממילא לא הי' מגיעים לענין של ספק, ובודאי לא לענין של עונש, שאז נקראים הסנהדרין "קטלנית"184 רח"ל...

לא. ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שה"אשר קרהו" דמרדכי פעל את ה"אשר קרהו" דהמן:

כאשר בנ"י עמדו במעמד ומצב שהיו כולם "כאיש אחד"185, עד כדי כך, שמעמדו ומצבו של הפחות שבפחותים, שנהנה מסעודתו של אותו רשע או השתחוה לצלם, נגע וחדר ("עס האָט דורכגענומען") אצל כל בנ"י עד לראש הסנהדרין, שהרגיש שענין זה הוא בבחינת "אשר קרהו" –

הנה עי"ז היתה מפלת המן – החל מהסיפור שסיפר המן "את כל אשר קרהו", שעל זה אמרו לו שלאחרי ש"החילות לנפול לפניו .. נפול תפול לפניו"171 – לפני יהודי זה שאצלו הי' ההרגש ד"את כל אשר קרהו".

לב. וסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר – שזוהי הוראה לכאו"א מישראל:

כאשר קורה ענין מסויים אצל הזולת – אין זה באופן שבמאורע של שמחה משתתף הוא בשמחתו של הזולת, ובמאורע בלתי-רצוי משתתף הוא בצערו, אלא צריך להיות נרגש אצלו שזהו מאורע "אשר קרהו."...

כאשר ישנו אצל הזולת מאורע של שמחה – הרי זו השמחה שלו, וכאשר ישנו אצל הזולת ענין בלתי-רצוי רח"ל – אינו משתתף בצערו של השני, אלא זהו הצער שלו...

וע"י הנהגה כזו מבטלים את כל הגזירות והמדידות והגבלות שבעולם, ופועלים שיהי' "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"108, היינו, שכל הענינים שהם מנגדים ליהודים ויהדות – מהפכים אותם באופן שלא זו בלבד שאינם מנגדים, אלא אדרבה – שהם בעצמם מסייעים, כך, שמהענינים ההפכיים עצמם עושים "אורה ושמחה וששון ויקר".

* * *

לג. איתא בתיקוני זהר186 ש"יום הכפורים" היינו "כ.פורים", כמו פורים.

וע"פ הידוע שכאשר התורה משווה דבר אחד לזולתו, אזי ההשואה היא לדבר נעלה יותר, נמצא, שפורים הוא נעלה יותר מיוהכ"פ, שלכן משווים את יוהכ"פ לפורים.

ולכן מבואר בתורת החסידות187 (בפירוש מאמר תקו"ז הנ"ל) שבכחו של יהודי בפורים להגיע להדרגא היותר נעלית שמגיעים אלי' ביוהכ"פ, אבל, באופן נעלה יותר מאשר ביוהכ"פ:

ביוהכ"פ ישנו החיוב דחמשה עינויים188, והיינו, שצריכים להתנזר מאכילה ושתי' ושאר הענינים, ולהיות "דומים למלאכים"189, ובגלל זה יכולים להגיע להדרגא הנעלית שבה עומד יהודי ביוהכ"פ.

ואילו בפורים – יכולים גם להגיע לדרגות אלו, אבל, המעלה היא – שאין צורך להסתגר מעוה"ז ולהיות דומים למלאכים, אלא אדרבה: ימי הפורים הם "ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו"190, ועד ש"חייב איניש לבסומי בפוריא"32, ואעפ"כ, למרות שמתעסקים בענינים גשמיים, הנה לא זו בלבד שהענינים הגשמיים אינם פועלים ירידה למטה, ואינם מפריעים לעמוד על מעמדו ומצבו, אלא אדרבה – על ידם מגיעים לדרגא נעלית ביותר שבה עומד יהודי ביוהכ"פ!

לד. וענין זה מובן גם מאופן העבודה שעל ידה נעשה הענין דפורים:

עבודתם של בנ"י היתה באופן שבמשך כל השנה כולה עמדו במסירת-נפש להיות "כופר בע"ז" ו"מודה בכל התורה כולה" (שעש"ז נקראים "יהודים"), היינו, לא רק בשבת ויו"ט, ר"ה ויוהכ"פ, אלא גם בימות החול, הן בימים שהיו עסוקים פחות והן בימים שהיו עסוקים יותר; בכל השנה כולה עמדו בתנועה של מס"נ – אע"פ שבשעת מעשה היו עסוקים כל אחד בענינו, עניני מסחר וכיו"ב, כפי שעולם כמנהגו נוהג.

ועי"ז באו לדרגא נעלית ביותר – למעלה מהמס"נ דיוהכ"פ, שאז נקל יותר להיות במעמד ומצב כזה, כיון ש"דומים למלאכים".

וענין זה נוגע גם לתכלית העבודה:

תכלית העבודה אינה להיות דומים למלאכים, לא לאכול ולא לשתות ולא לעסוק בעניני העולם; התכלית היא – שתהי' לו ית' דירה בתחתונים, בעניני העולם, עי"ז ש"בכל דרכיך דעהו", וכאמור לעיל (סט"ז), לא רק ש"כל דרכיך" לא יפריעו, אלא אדרבה, שבהם גופא יהי' ניכר (לא רק כח הפועל שבנפעל, אלא) ש"אין עוד מלבדו"191.

ולכן, אופן העבודה דיוהכ"פ הוא רק "כ.פורים", וזוהי הכנה והקדמה כדי לבוא להדרגא דפורים, שזוהי תכלית העבודה.

לה. עפ"ז יש לבאר פנימיות הטעם שלא קבעו בפורים יו"ט שני של גלויות מצד ספיקא דיומא, כמו בכל הימים טובים:

ובהקדמה192:

שאלה זו מצינו בדברי הראשונים והאחרונים, המרדכי193 ועוד. ומהתירוצים בזה – שבפורים אי אפשר להוסיף עוד יום משום ספיקא דיומא, משום שנאמר168 "ולא יעבור", ולכן, הפרזים שזמנם בי"ד אינם יכולים לחגוג פורים גם בט"ו, והמוקפים שזמנם בט"ו אינם יכולים לחגוג פורים גם בט"ז, שהרי אנן בקיאין בקביעותא דירחא194.

אמנם, תירוץ זה אינו מספיק, כי: אי משום הא – לא היו צריכים לקבוע יו"ט שני של גלויות בכל הימים טובים, משום "בל תוסיף"195.

ועכצ"ל, שבמקום שאין ברירה וצריכים לעשות שני ימים טובים – אם מפני הספק שלא ידעו מתי ר"ח בגלל ששלוחי ב"ד לא הגיעו למקום זה, או בגלל החשש שמא יגזרו שלא יעסקו בתורה וישכחו חשבון העיבור, שלכן צריכים לנהוג כמנהג אבותיהם196 – אין בזה משום "בל תוסיף", כיון שעושים זאת מצד תקנת חכמים197.

ואם הדברים אמורים בנוגע לאיסור "בל תוסיף" מן התורה – עאכו"כ בנוגע לאיסור "ולא יעבור" מדברי קבלה.

וישנו תירוץ נוסף198 – כפי שמתרצים גם בנוגע לחנוכה – שיו"ט שני משום ספיקא דיומא קבעו רק בימים טובים שהם מן התורה, משא"כ בימים טובים שמדרבנן, הם אמרו והם ואמרו, הם אמרו לעשות פורים יום אחד, והם אמרו חשבון המועדות (ופטרו מיו"ט שני של גלויות).

וגם תירוץ זה אינו מספיק, כי:

אילו הי' יו"ט שני של גלויות ענין של גזירה, ללא טעם, אזי אפשר לומר שכאן גזרו וכאן לא גזרו (וע"ד הכלל שאין למדים גזירה מגזירה199); אבל כיון שזהו ענין שמצד טעם ושכל (אם בגלל הספק בקביעות ר"ח כיון שלא הגיעו השלוחים, או בגלל החשש שמא מפני הגזירה ישכחו חשבון העיבור), הרי מאותו טעם שקבעו יו"ט שני של גלויות בכל הימים טובים, היו צריכים לקבוע כן גם בימי הפורים?

זאת ועוד:

התירוץ הם אמרו והם אמרו, שייך רק בנוגע ליו"ט שבעת שנקבע ע"י חכמים היתה המציאות של ספיקא דיומא – אם מפני שלא הגיעו השלוחים, או מפני החשש דגזירה כו'.

וא"כ, תירוץ זה שייך בנוגע לחנוכה, בימי מלכות יון, שאז גזרו גם בנוגע לר"ח200 (שלא ישלחו שלוחים ולא יחשבו חשבון המועדות); משא"כ בפורים, שאירע מיד לאחר החורבן, שאז היו כל בנ"י בקיבוץ כולם יחד בבבל (שריחוקה מירושלים הוא פחות ממהלך ט"ו יום201) – לא שייך לומר שחכמים פטרוהו מיו"ט שני של גלויות, כיון שאז לא הי' כל הענין דספיקא דיומא202.

לו. ויש לבאר ענין זה ע"פ האמור לעיל שיום הכפורים הוא "כ.פורים", שמזה מובן שפורים ויוהכ"פ ענינם אחד:

בנוגע ליוהכ"פ שאין עושים יו"ט שני של גלויות, ישנו טעם ע"פ נגלה – מפני הסכנה203. אמנם, הטעם ע"פ נגלה צריך להיות בהתאם לפנימיות הענינים.

והענין בזה – שביוהכ"פ "דומים למלאכים", ולכן, כשם שמלאכים הם למעלה מכל הענינים של חורבן וגלות, כמו"כ כאשר בנ"י הם במעמד ומצב שדומים למלאכים, לא שייך אצלם ענין של גלות, ובמילא אינם זקוקים ליו"ט שני של גלויות.

ואם הדברים אמורים בנוגע ליום הכפורים, שהוא רק "כ.פורים" – עאכו"כ בפורים עצמו, שבו נמצאים בנ"י בדרגא נעלית יותר מאשר ביוהכ"פ, הרי בודאי ש"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", ובאופן שלא זו בלבד שאין אצלם ענין של התנגדות וגלות מצד עמי הארץ, אלא אדרבה: "ונהפוך הוא", שהם "מנשאים את היהודים"204, "ורבים מעמי הארץ מתייהדים"59, כך, שבפורים אין מציאות של גלות, ובמילא אין צורך ביו"ט שני של גלויות.

לז. וההוראה מזה:

ידוע הפתגם שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אביו205, שרק הגופים נמצאים בגלות, אבל הנשמות אינם בגלות, ואף אחד אינו בעה"ב עליהם.

ובענין זה צריכה שמחת פורים לפעול אצל יהודי החלטה גמורה שהנהגתו תהי' בהתאם לכך.

כלומר: מימי הפורים, שלא זו בלבד שבהם אין ענין של גלות מצד עמי הארץ, אלא אדרבה, "ונהפוך הוא" – לוקחים כח גם על הימים שלאחרי פורים, במשך כל השנה כולה, להמשיך זאת בנוגע לפועל בחיים היום-יומיים, שגם הענינים שע"ד הרגיל היו יכולים להפריע לקיום התומ"צ, לא זו בלבד שלא יפריעו, אלא שיהפכו להיות דבר המסייע, ויוסיפו ב"אורה ושמחה וששון ויקר" שישנם אצל היהודים ובכל עניניהם.

* * *

לח. הסדר הוא שבימי הפורים עורכים "מגבית" עבור קופה סתמית הנקראת בשם "קופת רבינו" (שממנה מחלקים עבור ענינים מסויימים), כפי שהונהג ע"י כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע206, ונמשך מאז עד לימינו אלו207, ובלשון המגילה4 – "וזכרם לא יסוף מזרעם".

ואף שצריך להיות מעמד ומצב ש"אל יהו עמך ישראל צריכין להתפרנס זה מזה" ועאכו"כ "לא לעם אחר"208 – הרי תמיד צריכים זהב וכסף ונחושת לבנות מקדש לו ית' כדי שיהי' "ושכנתי בתוכם"162, ובמילא יהי' גם ענין המגבית באופן ד"לא יסוף".

וכנהוג כאן – נערכת המגבית ללא הכרזת שמות, וללא הכרזת סכומים.

וכל המנדבים – שינדבו בשמחה ובטוב לבב וביד נדיבה – יזכו לכך שהנתינה שלהם תפעל ותמשיך בכל הממון שישאר לרשותם, שגם הוא יתעלה ויהי' דירה לו ית' בתחתונים (כמבואר בתניא209 בנוגע לכללות ענין הצדקה).

אלו הרוצים שיזכירו אותם על ה"אוהל" – יכולים לרשום שמם ושם אמם.

והעיקר, כאמור, שתהי' הנתינה בשמחה ובטוב לבב, ובאופן ד"עד דלא ידע", היינו, לא לחשב תחילה כמה מותר לו לתת וכמה צריך הוא לתת וכו', אלא ליתן בפועל, ואח"כ יהי' זה על חשבון הגביר... זה הקב"ה.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "לכתחילה אַריבער", וניגן בעצמו כל הבבא הראשונה].

* * *

לט. ישנו מאמר של אדמו"ר מהר"ש (מהמאמרים שכבר נדפסו)210 שמתחיל בפסוק211 "ויהי אומן את הדסה", ומביא שם דרשת חז"ל212 על הפסוק213 "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל": "שקר החן – זה דורו של משה, והבל היופי – זה דורו של יהושע, אשה יראת ה' היא תתהלל – זה דורו של חזקי'. דבר אחר, שקר החן – זה דורו של משה ויהושע, והבל היופי – זה דורו של חזקי', אשה יראת ה' היא תתהלל – זה דורו של ר' יהודה ברבי אילעי .. שהיו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת (עניים היו) ועוסקין בתורה".

והענין בזה – שבדורו של מרדכי ואסתר היו נסיונות וגזירות קשות, ומבלי הבט על תוקף הגזירות עמדו בנ"י בנסיונות מתוך מס"נ. ועל זה מביא את מארז"ל "אשה יראת ה' היא תתהלל – זה דורו של ר' יהודה ברבי אילעי .. שהיו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקין בתורה", היינו, שהיתה להם מס"נ על התורה214.

מ. והנה, ע"פ דרשת חז"ל על הפסוק "שקר החן וגו'" – יובן גם פירוש הפסוק ע"פ פשוטו של מקרא:

בפסוק "שקר החן והבל היופי" כשלעצמו – לא יודעים אם ענין החן והיופי מושלל בהחלט (ורק "אשה יראת ה' היא תתהלל"), או שיש מעלה גם בענין החן והיופי.

אמנם, כיון שחז"ל דרשו ש"שקר החן והבל היופי" קאי על דורו של משה ויהושע וחזקי', שגדלה מעלתם ביותר,

– שהרי דורו של משה הי' דור דעה215, ועד"ז דורו של יהושע, הדור שנכנסו לארץ, שכל זמן שחי יהושע והזקנים היתה הנהגתם באופן הכי טוב (כמסופר בתנ"ך216), וכמו"כ דורו של חזקי', כדאיתא בגמרא במסכת סנהדרין217 "חובל עול מפני שמן218 .. חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהי' דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות .. בדקו מדן ועד באר שבע .. ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" –

הרי עכצ"ל שה"חן" וה"יופי" שבדורו של משה ויהושע וחזקי' הו"ע חיובי, ומזה מובן גם בנוגע לפשטות הכתוב, שיש גם מעלה ב"חן" ו"יופי" (ולא שזהו ענין שצריכים לבטלו ח"ו), אלא, כדי שלא יהי' "שקר החן והבל היופי", צ"ל "אשה יראת ה'", ואז, "היא תתהלל" גם ב"חן" ו"יופי"219.

ולכן אין זה סתירה למאמרי חז"ל במעלת היופי והחן, כמו: "אין אשה אלא ליופי"220, "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן"221, "אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד (שזהו ענין ה"חן") משוך עלי'"90 – כיון שאין כוונת הפסוק לבטל את ענין החן והיופי שאין בו ממש, כי אם, שצריך להיות הענין ד"אשה יראת ה'", ואז, "היא תתהלל" גם ב"חן" ו"יופי".

מא. והביאור בדרשת חז"ל הנ"ל – שהרי ח"ו לומר שבדורו של משה ויהושע וחזקי' הי' חסר הענין דיראת ה' – ע"פ נקודת התמצית מהמבואר בהמאמר הנ"ל222:

בדורו של משה היתה אתערותא דלעילא – "כפה עליהם הר כגגית"167, שהו"ע האהבה223, ולא היו זקוקים להענין דיראת ה' מצד עבודת האדם מלמטה למעלה.

ועד"ז בדורו של יהושע – עליו נאמר224 "ומשרתו .. לא ימיש מתוך האוהל", ו"פני יהושע כפני לבנה"225, שמקבלת אורה מהשמש, דקאי על משה, "כפני חמה"225 – נמשך אז ענין האתעדל"ע שהי' בימי משה.

ועד"ז בדורו של חזקי' – שאז הי' ביהמ"ק קיים, והי' מאיר האור של חזקי' שרצה הקב"ה לעשותו משיח226, כך, שלא הי' מעמד ומצב של עניות ונסיונות כו', שרק אז יכול להתגלות הענין ד"יראת ה'" בטהרתו ובעיצומו (וע"ד משנת"ל בהמאמר227 שענין המס"נ הוא דוקא "בארץ צי' ועיף בלי מים"228, ועל זה היא התפלה והבקשה: הלואי "כן בקודש חזיתיך"229).

וזהו הטעם שהענין ד"קיימו מה שקבלו כבר" נעשה דוקא ע"י הנסיון בדורו של מרדכי ואסתר, משא"כ בדורו של חזקי', אף שמצד ענינו הי' באופן של חן ויופי בתכלית.

ונקודת הענין – שכדי שענין החן והיופי ברוחניות יהי' באופן של קיימא, ולא באופן של נהמא דכיסופא230, אלא ע"י עבודה ויגיעה דוקא, שאז יש בזה גם תענוג – הרי זה דוקא במעמד ומצב ש"עניים היו", ואעפ"כ עמדו בנסיון כו', ואז יכולים להתהלל גם בענין החן והיופי.

מב. ומזה מובן גם בנוגע לכללות עבודת האדם, ובפרט בנוגע להנהגת כל אשה בישראל, עקרת הבית:

מה שהתורה דורשת שלא להיות מונח ב"מותרות", וכמארז"ל בפרקי אבות231: "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן כו'" – אין כוונת התורה שיהודי יצטער ויתענה ("אַ איד זאָל זיך מאַטערן") ח"ו, ואילו הענינים של כסף וזהב ונחושת יפלו בידי אחרים;

כוונת התורה היא – שתהי' ההנהגה באופן ד"אשה יראת ה'", כלומר, שיהודי יקבל על עצמו "דרכה של תורה", שאפילו אם מאיזה טעם שיהי' נגזר עליו ש"פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן", יהי' מונח אצלו בפשיטות ש"אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא"231, היינו, שגם בעולם הזה הוא מאושר, כיון שעניני העולם אינם אלא טפל, והעיקר הוא הענין ד"יראת ה'", קיום רצונו של הקב"ה,

וכאשר יהודי מעמיד את עצמו בדרך זו, "דרכה של תורה", תורת חיים – אזי מבטיחה תורה "ונתתי גשמיכם [כפירוש החסידות232 שקאי על כל הענינים הגשמיים] בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו"233, וכמסופר בדברי חז"ל234 שהיו "חטים ככליות וכו'", היינו, שיהי' ריבוי מופלג בכל הענינים הגשמיים.

ועד"ז בנוגע לכל בית ובית בישראל, שהנהגתו תלוי' באשה, עקרת הבית (כמארז"ל235 "מימי לא קריתי לאשתי אשתי כו' אלא לאשתי ביתי"):

צריכה להיות ההנהגה ד"אשה יראת ה'", היינו, לבנות בית שיהי' "בית יראת אלקים" ("אַ ג-ט-פאָרכטיקע הויז"), שכל עניניו יהיו מתאימים לרצונו של הקב"ה,

– והיסוד לזה הו"ע היראה דוקא, היינו, לא מצד הבנה והשגה, שאז יכולים לבוא לידי טעות ולומר "הקימותי את דבר ה'"115 על הנהגה שהיא באופן ד"מאסת את דבר ה'"116; רק ענין היראה הוא ה"שער" ("דא תרעה לאעלאה"130) להכנס "בפנים" באופן ש"הוי' עמו שהלכה כמותו"23, שמכוון לרצון העליון –

וכאשר ישנו הענין ד"יראת ה'" ביסוד הבית ובבנין הבית – אזי ישנו גם ענין החן והיופי, היינו, שזהו בית יפה וחינני גם בענינים הכי פשוטים, ומוצא חן בעיני אלקים ואדם, כיון שמיוסד ובנוי על יראת ה'.

מג. וכאשר ההנהגה היא כמו בדורו של ר' יהודה ברבי אילעי (שעליו דרשו הכתוב "אשה יראת ה' היא תתהלל"), שאע"פ ש"עניים הם", מ"מ, עוסקים בתורה,

אזי מהפכים את המעמד ומצב ד"עניות מנוולתן" – למעמד ומצב של "חן" ו"יופי",

וכמו בפורים – "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", וכל עמי הארץ מגדלים ומנשאים את היהודים, "ושללם לבוז"236.

[ואח"כ אמר:

לעת-עתה לא הופיע השליח237 שצריך לקיים את ה"עד דלא ידע"...

וכיון שעומדים כבר לקראת הסיום – הנה אם ישנו מישהו שהוא בבחינת "כל238 נדיב לבו יביאה את תרומת ה'"... מוטב שידע שהזמן מחושב, ויתכונן לקיים זאת בעוד מועד, דאל"כ, ישאירו אותו לישב כאן עם ה"עד דלא ידע"... וכל המסובים יתפזרו לבתיהם וילכו לישון, ואילו הוא ישאר לישון על הרצפה במקומו כאן].

* * *

מד. זמנה של ההתוועדות דפורים – כפי שהנהיגו הרביים – הוא בלילה שבין פורים לשושן פורים (פורים דמוקפין).

– ע"פ שו"ע239 צריכים להתחיל סעודת פורים מבעוד יום (בי"ד), אבל לא נתפרש זמן סיומה. וכבר נהגו ישראל – ומנהגן של ישראל תורה היא240 – להמשיך את הסעודה מהיום ללילה (מי"ד לט"ו)241. ונוסף לזה, הנה עיקר ההתוועדות אצל רבותינו נשיאינו היתה נערכת בליל ט"ו, היינו, הלילה שבין י"ד לט"ו.

מה. ובהקדמה:

בנוגע לפרסומי ניסא – מצינו שעיקר פרסומי ניסא הוא ביום ולא בלילה242. ונמצא, שבלילה שבין פרסומי ניסא ביום י"ד (פורים דפרזים) לפרסומי ניסא ביום ט"ו (פורים דמוקפות חומה), אין הענין דפרסומי ניסא שישנו בשניהם.

ולאידך גיסא, הרי לילה זה הוא המחבר בין יום י"ד לט"ו, כך, שאי אפשר לבוא לפרסומי ניסא דיום ט"ו לולי הלילה שבינתיים, אע"פ שהלילה מצד עצמו אין בו הענין דפרסומי ניסא.

וע"פ המבואר בחסידות בכ"מ243 שהאפשרות לחבר שני ענינים היא ע"י ענין שלמעלה משניהם, נמצא, שהלילה שבין י"ד לט"ו שמחבר אותם, הוא למעלה משניהם, ומזה מובן, שבלילה זה צריך יהודי להתעלות למעמד ומצב שלמעלה ממעמדו ומצבו ביום י"ד וביום ט"ו.

והענין בזה:

בנוגע ליום י"ד – אמרו חז"ל "חייב איניש לבסומי בפוריא", ועד"ז בנוגע ליום ט"ו – הרי לא מבעי בערים מוקפות חומה, אלא גם בערי הפרזים "חייב במשתה ושמחה קצת"244.

אמנם, בנוגע ללילה שבין י"ד לט"ו, שאין בו ענין של חיוב, אלא ענין השמחה שבו נעשה מרצונו הטוב – יש בזה המעלה שבענין ה"רשות" לגבי ענין ה"חובה", כפי שמצינו בענין תפלת ערבית רשות245, שיש בה מעלה לגבי תפלות שחרית ומנחה שהם חובה (כמבואר בארוכה בביאורי הזהר246), ועד"ז בנוגע למעלת ההקפות שבשמע"צ ושמח"ת247.

מו. ובנוגע לעניננו:

ישנם כאלו שחושבים שכבר יצאו ידי חובתם ע"י השמחה שהיתה אצלם עד עתה, ומחר בבוקר בקומם משנתם יצאו י"ח ע"י שתיית כוס חלב... דכיון שאיתא בגמרא248 שחלב הוא משקה המשכר, נמצא, שע"פ דין הרי הוא "שיכור"...

ובכן, עליהם לדעת, שכל זה אינו שייך להשמחה שצריכה להיות בלילה זה, שהוא הלילה שמחבר ענין השמחה דפרזות עם ענין השמחה דמוקפות חומה.

ויה"ר שמלילה זה נבוא ל"לילה כיום יאיר"249, שאז יהי' "אורה ושמחה וששון ויקר" בגילוי לעיני כל בשר, ובאופן שיתבטל המעמד ומצב ד"אכתי עבדי אחשורוש אנן"250, כיון שתהי' גאולה שלימה שאין אחרי' גלות251, ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן את הניגון "עסן עסט זיך"].

* * *

מז. נזכר לעיל (ס"מ) בנוגע לענין העניות – "שהיו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקין בתורה", לפי ש"עניים היו" – מאמר הגמרא "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן".

ומובן, שעיקר המכוון בסיפור הגמרא הוא – לא הענין ד"מנוולתן", כי אם הענין ש"בנות ישראל נאות הן", אלא שמפני סיבה ישנו ענין שהוא היפך הנוי כו'.

לשם מה נוגע לדעת מהי הסיבה דהיפך הנוי – הרי זה כפי שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר מאמר החכם252: ידיעת החולי חצי רפואה.

אמנם, ידיעת הסיבה היא רק חצי רפואה, ובמילא, אי אפשר להסתפק בכך, אלא צריכים גם לעסוק בחצי' השני של הרפואה – לבטל את הסיבה.

מח. ובפרטיות יותר:

ידוע המבואר בארוכה במכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר (שכבר נדפס253), שאי-אפשר להסתפק בכך שהרופא בודק את החולה ומגלה את המחלה לתכליתה, ורושם סממני הרפואה, ואח"כ שולחים לקנותם בבית-מרקחת, ומעמידים אותם על השולחן ומביטים בהם; כל זה נכלל בחצי הרפואה שע"י ידיעת החולי, ונוסף לזה, צריך להכניס את סממני הרפואה בקרבו, שיהיו דם ובשר כבשרו.

ועד"ז בנמשל: כאשר לומדים ענינים בנגלה דתורה, ועאכו"כ בתורת המוסר וביחוד בתורת החסידות, אודות נגעי בני-אדם, והדרך כיצד לתקן אותם, ומקבלים החלטות טובות – הרי זה אמנם חצי רפואה, כיון שיודע את סוג המחלה, ורכש בממונו את סמי המרפא, ובכל יום ויום מתבונן בהבקבוק שבו מונחים סמי המרפא, אבל אעפ"כ, כל זמן שאינו מקיים את הדברים בפועל, אזי נשאר במעמדו ומצבו!

ולא עוד אלא שניתוסף בזה חסרון – שיכול להשלות את עצמו שהוא עשה כבר את שלו ("ער האָט שוין זיינס אָפּגעטאָן"), שהרי השיג את סמי המרפא והעמידם בסמיכות מקום אליו, אלא מאי, ישנו הפסק מצד הגוף ונפש הבהמית – הרי זה "קטנות" בלבד, ויעשה זאת עבורו מישהו אחר...

ובכן, צריך לדעת שענין זה הוא ככל הענינים שהם מצוות שבגופו, ואליו מכוונים הדברים ("מ'מיינט טאַקע אים אַליין"), ובלשון המגילה: "אשר קרהו."!

וכל זה – לא רק בנוגע לענינים שברור אצלו שהם באשמתו, אלא גם כאשר רק יודע אודות ענין בלתי רצוי ובלתי מתוקן:

ישנו פס"ד בתורה (בגמרא מסכת שבת254) ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה". וכיון שנבראה "שמועה" שהגיעה אליו שישנו דבר בלתי מתוקן ובלתי רצוי, לא יתכן ש"בריאה" זו היא לבטלה.

אילו לא הי' ביכלתו לפעול בענין זה – לא היתה שמועה זו מגעת אליו, וכיון שהגיעה אליו השמועה – הרי זו הוכחה שצריך ללמוד מזה דבר-מה, לתקן בעצמו, לתקן אצל הזולת, לתקן אצל כלל ישראל255.

עליו לדעת שזהו ענין "אשר קרהו.", ואילו הזולת – שאודותיו הגיעה השמועה אודות הענין הבלתי-רצוי – הוא רק משתתף בצרתו. ובצערו. (ולא כפי שהוא חושב).

מט. ועד"ז בנוגע למאמר הגמרא "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן":

אמרו חז"ל256 "אין עני אלא בדעת, ואין עשיר אלא בדעת". וה"עניות" בדעת, "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם"104 – היא הסיבה ש"מנוולתן", שלא רואים ש"בנות ישראל נאות הן".

ובענין זה לא מספיק הלימוד ש"העניות מנוולתן", כפי שהפירוש הוא ע"פ חסידות, דקאי על העניות בענין "דע את אלקי אביך"; אלא הכוונה בענין זה היא אליו – שהוא צריך לעשות משהו כדי שיתבטל המעמד ומצב של עניות ויהי' מעמד ומצב של עשירות בדעת.

לכאורה יש דרך המיצוע, לא עניות ולא עשירות. ובלשון הגמרא במסכת כתובות257: "די מחסורו258, אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו". וא"כ, מהו ההכרח שתמורת "העניות מנוולתן" צריך להיות ענין של עשירות?

הנה על זה ישנו המשל בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר259 מאדם המטפס על הר תלול, שאינו יכול להשאר לעמוד על עמדו; יש רק אפשרות אחת מבין השנים – או שימשיך לטפס למעלה, או שיפול למטה. ועד"ז בנדו"ד: אם לא יטפס להגיע למעמד ומצב של עשירות בדעת – אזי לא יהי' לו גם "די מחסורו", אלא יפול למטה למצב של עניות רח"ל, ועד ל"אביון" שלמטה גם מעניות.

נ. וענין זה קשור גם עם פורים – שאחת המצוות שבו היא "מתנות לאביונים"190:

גם מי שהוא למטה במדריגה מ"עני בדעת", ש"העניות מנוולתן", אלא הוא "אביון", "שתאב לכל דבר"260, לפי שאין לו מאומה – הנה המצוה דפורים היא שצריכים לעזור לא רק לעניים, אלא צריכים לעזור גם לאביונים – ליתן "מתנות לאביונים".

ויתירה מזה – כמ"ש הרמב"ם261 ש"מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו".

נא. וההוראה מזה:

כל אלו שהקב"ה עזר להם ויש להם "משהו" ("עפּעס וואָס האָבן זיי"),

– והרי כאו"א מישראל יש לו "משהו", כמבואר בחסידות262 שבזמנינו אין עמי-הארץ כמו שהיו בזמן הש"ס, שהרי כל אחד יודע יותר מאשר "עם הארץ" שבזמן הש"ס –

עליהם לדעת שישנו מישהו שתאב לזה, ולכן, צריכים ליטול משלהם וליתן לו, ובאופן של מתנה דוקא ("מתנות לאביונים"), ולא באופן של מכירה וקני'.

ועי"ז שנותנים מתנות לאביונים – פועלים שתהי' "אורה ושמחה וששון ויקר" אצל כל בנ"י למגדול ועד קטן, והיינו, שכשם שהגזירה היתה על כל בנ"י למגדול ועד קטן, צריך להיות גם הענין ד"ונהפוך הוא" באופן דומה.

ועד"ז בנוגע לאלו ש"העניות מנוולתן",

– שזוהי דרגא נעלית יותר מ"אביונים", אבל, אוי ואבוי ל"עילוי" כזה שלא נמצאים במעמד ומצב של "אביון", אלא רק "עני" בלבד –

שלא מספיק ידיעת המצב ("מנוולתן") והסיבה לכך (ה"עניות"), אלא צריכים לבטל את הסיבה, היינו, לבטל את העניות בדעת, ולא רק למלא את "מחסורו אשר יחסר לו", אלא גם "לעשרו" – לפעול מצב של עשירות בדעת, ובדרך ממילא תומשך גם עשירות כפשוטה.

וזו תהי' הכנה והקדמה לביאת המשיח וגילוי המשיח, שאז יקויים היעוד263 "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" – עושר רב ונפלא ביותר.

נב. האמור לעיל שייך הן בנוגע לעניני חוץ לארץ והן בנוגע לעניני ארץ ישראל, ועתה ברצוני להזכיר אודות הענינים של כפר חב"ד:

המצב בכפר חב"ד הוא באופן ש"מתעטפין בטלית אחד", לפי ש"עניים הם". – אלא שענין זה (המצב הבלתי-רצוי) אינו פלא... הפלא הוא – שגם במצב זה הרי הם "עוסקין בתורה".

ובכן: כאשר ידעו ש"העניות מנוולתן" – הרי זה יפעל עליהם שיחליטו בתוקף הכי גדול שמוכרח להיות ענין של "ופרצת",

– כפי שהדפיסו שם שחור ע"ג לבן ושלחו לכל העולם –

ויקויים בהם היעוד "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"264, ולא יסתפקו בזה, אלא יהי' גם באופן ד"נחלה בלי מצרים"265,

הן ברוחניות – "אין עשיר אלא בדעת", ועד לאופן ש"עלה הפורץ לפניהם"266, "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", והן כפשוטו בגשמיות – "ופרצת" בכל הענינים הגשמיים שיהיו בהרחבה גדולה, וכמ"ש267 "שמחנו כימות עניתנו", וכמה פעמים ככה.

ועי"ז יהי' שם בגלוי הענין ד"בנות ישראל נאות הן", אצל כאו"א למגדול ועד קטן.

ומשם יתפשטו המעיינות עד שיגיעו גם חוצה, והיינו, שלימוד פנימיות התורה, תורת החסידות, יתפשט בכל ארץ ישראל, ובכל העולם כולו, שהרי "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"268.

וכאמור לעיל – שלא יהי' זה באופן שרוכשים את ה"מרשם" ("רעצעפּט") של סמי המרפא ומעמידים אותם ע"ג השלחן כפי שהם חתומים בתוך הבקבוק ומביטים בהם, אלא באופן ד"תורתך בתוך מעי"269, שיהי' דם ובשר כבשרו, כך, שבכל הענינים שעושה – הן בעניני קדושה והן בעניני הרשות, באכילתו ובשתייתו כו', כל העשרה דברים שנימנו ברמב"ם270 – תשמע ממנו ההכרזה ("זאָל דאָרטן פון אים אַרויסשרייען"): "עלה הפורץ לפניהם", "אין עוד מלבדו"191.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן את הניגון "צמאה לך נפשי"].

* * *

נג. על הפסוק271 "לדוד מכתם" – דרשו חז"ל272: "שהיתה מכתו תמה (מקום מילה שהוא ראוי למכה, הי' תם ושלם, שלא הוצרך לחסרו273) שנולד כשהוא מהול", והיינו, שזהו מעמד ומצב שמלכתחילה אין ענין של העלם והסתר.

וזהו גם החילוק שבין תורתם של ראשונים לתורתם של אחרונים – שתורתם של ראשונים היא באופן שהלימוד הוא ללא העלם והסתר, כדלקמן.

נד. בענין זה ישנו הסבר ששמעתי פעם מכ"ק מו"ח אדמו"ר274, עוד ברוסיא, כאשר נסב הדיבור אודות החילוק בין שו"ת ופס"ד של הראשונים לשו"ת ופס"ד של האחרונים, שדברי הראשונים הם בשורות ספורות, ומיד לאחרי השאלה באה התשובה שהפס"ד הוא כך וכך, ומסיים: "וכתב משה", וכיו"ב; ואילו דברי האחרונים הם באריכות גדולה ביותר בסברות לכאן ולכאן, עד שבאים לבירור הפס"ד:

משל למה הדבר דומה – לאדם שנמצא בחדר מואר ועיניו פקוחות, שכאשר רוצה לצאת מהחדר, נגש מיד אל הדלת ופותחה ויוצא.

אבל כאשר החדר חשוך, ועיניו סגורות – אזי מתחיל למשש את הקיר, וכאשר מוצא חור, אזי מתחיל לחקור את משמעות הדבר: אם יש כאן דלת – חייבת להיות גם ידית, ואם אין ידית, הרי זה סימן שזהו חלון ולא דלת. וכיון שמלבד חוש המישוש אין לו אפשרות אחרת לברר את הדבר, הנה לאחרי שמתייגע במשך זמן למשש את כל הצדדים, למעלה או למטה, מדרום או מצפון כו', ואינו מוצא ידית – אזי מגיע למסקנא שאין זו דלת, היינו, שאין זה "פתח" שעל ידו יוכל לפסוק את הדין.

ואח"כ ממשיך למשש את הקיר עד שמוצא עוד חור, ומוצא גם ידית, שמזה מוכח שזוהי דלת – אזי מנסה לברר את האורך והרוחב כו', אם אפשר להכניס שם את הראש והגוף והידים והרגלים: הוא מתחיל לדחוף את הראש – ומצליח, דוחף את הידים – ומצליח, אבל כאשר מנסה לדחוף את הגוף כולו – אינו מצליח. ומזה מגיע למסקנא שאע"פ שישנה ידית, אבל כיון שכל הגוף אינו יכול להכנס שם, עכצ"ל שפתח זה נעשה עבור חיות ובהמות ועופות, אבל לא עבור בני-אדם.

וכך ממשיך למשש ולחפש, "ער טאַפּט אַ וואַנט אַהין, טאַפּט אַ וואַנט אַהין", עד שמוצא דבר שיש לו ידית, וכל הגוף יכול לעבור דרכו, כך, שאין שום קושיא להוכיח שאין זו דלת...

ולאחרי כל זה – עדיין אינו בטוח שזוהי דלת שדרכה אפשר לצאת החוצה, שהרי ישנם בנינים שבהם עושים לפעמים גם דלתות ליופי, והיינו, שכדי שציור הבנין יהי' שוה מכל הצדדים, שהצד הצפוני יהי' כמו הצד הדרומי, בונים בקיר כמין דלת, אבל אין זו דלת שדרכה אפשר לצאת החוצה.

ודוגמתו באופן הלימוד – שכאשר מחפש פתח שדרכו ימצא את הפס"ד, מתברר לו שהפתח הוא סתום וחתום, ועל ידו אינו יכול למצוא את הפס"ד האמיתי.

וכך הולך וממשש ומחפש, עד שסוכ"ס – אם יש לו סייעתא דשמיא שהחדר אינו גדול כ"כ, והקב"ה מאריך ימיו ושנותיו שיהי' לו מספיק זמן למשש את כל הקירות ולמעלה ולמטה – מגיע גם אל הדלת...

כל זה הסביר כ"ק מו"ח אדמו"ר בקיצור יותר, וסיים, שזהו החילוק בין תורתם של ראשונים לתורתם של אחרונים:

אצל הראשונים הי' מעמד ומצב של חדר מואר ועינים פקוחות, ובמילא, כאשר הגיעה אליהם שאלה, הביטו וראו ונגשו מיד אל ה"דלת" שדרכה מוצאים את הפס"ד, ולכן באו הדברים בקיצור, בשורות ספורות.

אבל אצל האחרונים – כיון שנתמעטו הלבבות, ובלשון הגמרא275: "אם ראשונים בני אנשים אנו כו'"276, כך, שלבם אינו פתוח כפתחו של אולם277, וגם חוש הראי' שלהם אינו כדבעי, והחדר אפל – אזי כדי לברר את הפס"ד יש צורך באריכות גדולה (וע"ד מ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות278 אודות החילוק שבין המשנה והברייתא והגמרא), וגם לאחרי כל האריכות – הנה לפעמים מתברר הדין, ולפעמים לא!

נה. והנה, אמרו חז"ל279 "מי שנכנס לחנותו של בשם, אע"פ שאינו מוכר לו ואינו לוקח ממנו, הוא יוצא וריחו וריח בגדיו מבושמים".

ועד"ז בנדו"ד:

כאשר דבקים (כהציווי "הדבק בתלמידים ובחכמים"280) בתורתם של ראשונים – אפילו בדרך העברה בעלמא, כמו כניסה בעלמא לחנותו של בשם, ועאכו"כ כאשר עושים זאת מתוך יגיעה, ובאופן שהתורה קוראת זאת בשם יגיעה – אזי השכר הוא באופן של "מדה כנגד מדה"281, דהיינו, בענין זה גופא, שכשם שאצל הראשונים היו העינים פקוחות והחדר מואר, יהי' כן גם אצל אלו שמתעסקים בתורתם של ראשונים.

אמנם, כיון שנמצאים אנו עתה בחושך כפול ומכופל, צריכים לבקוע זאת ע"י אור גדול ביותר, כך, שלא מספיק "תורה אור"282 סתם, אלא בהכרח להיות גם ה"מאור שבתורה", פנימיות התורה283, שבדורנו נתגלתה בתורת החסידות – להפיץ את המעיינות עד שיגיעו גם חוצה.

ויהי' זה סיוע בכל הענינים, ובפרט בהפצת תורתם של ראשונים, שהוי' עמם, שהלכה כמותם בכל מקום23.

(ואח"כ אמר:)

כוונתי היא – "תכלית"... כמדובר לעיל שהרפואה לא תשאר על השולחן, אלא תהי' דם ובשר כבשרו.

(וסיים:) יעזור השי"ת לכולם284, שיהיו חסידים בפועל, דהיינו, עוסקי תורתך ומקיימי מצוותי' לשמה, שילמדו תורת החסידות, ויקיימו הדרכותי' והנהגותי', הן בעצמם והן בכל מקום שידם מגעת.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן הניגון "שׁאַמיל", ולאחרי שניגנו כל המסובים, חזר וניגנו עוד הפעם, ואח"כ פעם שלישית. ואח"כ התחיל לנגן הניגון "אבינו מלכנו"].

* * *

נו. בהתוועדות הנ"ל שבה ביאר כ"ק מו"ח אדמו"ר תורת הבעש"ט בענין השמות "יהודים" ו"בני ישראל" – דיבר גם285 אודות הענין ד"ונפלינו"286, בנוגע לבני ישראל בכלל (כהפירוש הפשוט בכתוב), וסיים בפרטיות בנוגע לתלמידי תומכי תמימים.

תלמידי תומכי תמימים – כוונתי עתה לתלמידים כפשוטם – צריך להיות אצלם הענין ד"ונפלינו":

מבלי הבט על כך שאילו היו נמצאים במקום אחר ובמצב אחר, היו להם תירוצים, שמשום זה חסר אצלם בענין פלוני ומשום זה חסר אצלם בענין פלוני, הנה מבלי הבט על התירוצים, ואפילו כאשר מזמינים להם ("מ'רוקט זיי אונטער") תירוצים, תהי' הנהגתם באופן של "ונפלינו" – שלא להתפעל מכל זה, אלא לעסוק במילוי תפקידם בלימוד "תורה תמימה", תורה הנגלית והפנימית גם יחד287, באופן של התאחדות שלימה וגמורה.

נז. וכמו"כ אין להתפעל אפילו מזה שישנם כאלו שבאים ואומרים שאי אפשר למצוא תלמידים שיעסקו בלימוד החסידות באופן של הצטיינות.

– התלמידים לא צריכים לדעת מכל זה, אבל אפילו אם הם יודעים מזה, אינם צריכים להתפעל מזה.

עליהם לדעת שהולכים הם בכחו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהוא הלך בכחו של רבו, אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, וכן הלאה דור אחר דור,

וכמדובר כמ"פ288 שאין זה רק באופן של "ממלא מקום", אלא הוא הענין עצמו, כי, העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו289, וכיון ש"ברא כרעא דאבוה"290, וכך הולך ונמשך דור אחר דור, הרי זה באופן ש"אתה תופס בכולו",

ולכן יש בהם הכח להצליח בלימוד הנגלה ובלימוד החסידות באופן בלתי משוער!

ואלו שרוצים לומר עדות באופן אחר – עדותם פסולה מעיקרא!

אם התלמידים אינם יודעים אודות עדות זו – אשרם ומה טוב חלקם, ואם מישהו עשה שטות וסיפר להם – הרי זה בטל ומבוטל מעיקרו.

ובעזה"י יקיימו התלמידים מצדם את הענין ד"יגעת"; וכ"ק מו"ח אדמו"ר – עם הכח של כל הרביים, עד לעצמות ומהות א"ס ב"ה (שהרי "צדיקים דומין לבוראם"291) – יצליחם שיהי' "ומצאת"292, מציאה מופלגה ביותר293.

נח. ויש לקשר זה עם דברי הגמרא במסכת סנהדרין294 – "ג' באין בהיסח הדעת .. משיח מציאה ועקרב":

עקרב – ענינו תכלית הקרירות295, שזוהי מדריגה תחתונה בקליפות, למטה יותר מנחש, שלכן, "נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, עקרב כרוך על עקבו, יפסיק"296, שצריך להפסיק אפילו מתפלתו297.

ובענין זה צריך לפעול הענין דאתהפכא חשוכא לנהורא298 – "ונהפוך הוא", בדוגמת הפיכת שמחתו של המן כשנפל הפור בירח שבו מת משה (כנ"ל סכ"ד) – לעשות מזה ענין של מילוי רצון הבורא, ע"ד המסופר במדרשי חז"ל299 אודות עקרב שלא הי' יכול לעבור את המים, ואעפ"כ מצא עצה כיצד למלא רצון הבורא בענין של עונש, ועאכו"כ שיכולים לפעול זאת בנוגע לענין טוב.

וזהו גם הקשר ד"עקרב" עם "מציאה" – שמהפכים את הענין הבלתי-רצוי דעקרב ל"מציאה" – "מצאתי דוד עבדי"300, שגם מציאה זו קשורה עם הפיכת ענין בלתי-רצוי, כמובן מדרשת חז"ל301 על הפסוק "מצאתי דוד עבדי", "היכן מצאתי אותו בסדום" (שיצא מרות המואבי'302), כמבואר הענין בזה במק"א303.

וזהו גם הקשר עם הענין הג' שבא בהיסח הדעת – משיח – כמבואר באגה"ק304 ש"היסח הדעת" היינו בחינה שלמעלה מדעת האדם שמצד פנימיות הנפש, וענין זה נמשך ומתגלה ע"י העבודה בזמן הגלות, במעמד ומצב ד"אני ישנה"305, וכמשנת"ל בהמאמר306 שאז חסר בעבודה ד"בכל מאדך" שמצד רעותא דלבא, כיון שחסר בעבודה ד"בכל לבבך ובכל נפשך"307 (שזהו"ע היסח הדעת כפשוטו), ומ"מ, הנה דוקא אז ישנה מעלת העבודה באופן ד"צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ צי' ועיף בלי מים"228, ובמילא, העבודה היא באופן של יגיעה דוקא, ועי"ז – "ומצאת".

ובנוגע לעניננו:

עי"ז שלא יתפעלו מהעדות הפסולה, ויתמסרו לעסוק מתוך "שטורעם" בלימוד נגלה דתורה ובלימוד החסידות – אזי יהפכו את ה"עקרב" ל"מציאה" ויפעלו ביאת ה"משיח" למטה מעשרה טפחים,

והיינו, שיבטלו את כל ההעלמות וההסתרים שמצד עניני העולם, שהם ענינים עוברים, וימשיכו בהם את התורה, ש"לא תהי' מוחלפת"308, ובעיקר – פנימיות התורה, אילנא דחיי, דלית תמן קושיא ומחלוקת מסטרא דרע (כפי שאומר משה רבינו ברע"מ שבזהר309), ועי"ז ימשיכו ויפעלו למטה מעשרה טפחים את הגאולה האמיתית והשלימה.

וההכנה לזה היא עי"ז שהנהגתם עתה תהי' באופן ד"ונפלינו" – שלא להתחשב כלל בהעלמות והסתרים, לא רק העלמות והסתרים מבחוץ, אלא גם העלמות והסתרים מבפנים, ולעסוק באופן של "ופרצת" הן בנגלה והן בחסידות, ובקיום המצוות בהידור,

ואז יגרפו עמהם ("זיי וועלן מיט-שלעפּן מיט זיך") את הסתימה המונעת, ובאופן שהסתימה עצמה תוסיף במרוצת המים310, ועד שיהיו המים שעליהם נאמר "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

נט. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

השי"ת יזכה ויצליח אותם שיתחילו זאת בפועל ממש בלילה זה, ולא יאוחר ממחר בבוקר, וימשיכו כך, ובאופן של "ופרצת", עד לביאת משיח צדקנו, ש"עלה הפורץ לפניהם", ומלכם בראשם.

(ואח"כ אמר:)

ידוע הפתגם בשם אדמו"ר מהר"ש311, שלאחרי ההקדמה, הי' מסיים ואומר שצריכים "לכתחילה אַריבער".

ובכן: אם אי אפשר לילך בסדר שבו צריכים לילך – ילכו בסדר ד"ופרצת", והעיקר, שיהי' לימוד הנגלה ולימוד החסידות באופן שיבטל את כל ההגדרות והמדידות וההגבלות,

ויהיו "תמימים" הראויים לשמם, וכדברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע: "נרות להאיר"312 – להאיר את חושך הגלות, ובאופן ש"לילה כיום יאיר"249 – לכל בנ"י שנמצאים בכל קצוי תבל, הן בחוץ לארץ והן בארץ הקדושה שעתידה שתתפשט בכל הארצות כולם, בביאת משיח צדקנו.

[צוה לנגן ניגון ה"בינוני"].

* * *

ס. ישנו מאמר של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שנאמר לפני ארבעים שנה – בשנת תרע"ט313, וכפי הנראה, עליו מיוסד מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר ד"ה בלילה ההוא נדדה שנת המלך משנת ת"ש (שכבר נדפס314).

ולאחרי שמבאר הענין ד"נדדה שנת המלך" "שנת מלכו של עולם"315, ע"י העבודה דמס"נ – מוסיף במאמר הנ"ל (דשנת תרע"ט) עוד ענין שכ"ק מו"ח אדמו"ר לא ביאר במאמרו, וז"ל316:

"וענין לבסומי בפוריא (שעל זה פירש רש"י32: "ביין") הוא, דהנה כתיב317 וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים. כי בחי' בלילה ההוא .. הוא שההעלם נמשך בגילוי .. וידוע דיין גורם גילוי (כמאמר318 "נכנס יין יצא סוד"), מפני שהיין הוא שכנוס בענביו ויצא מההעלם אל הגילוי כו',

[ויש להוסיף בתור מאמר המוסגר מדילי,

– כפי שנהגו פעם המחברים לכתוב: נופך מדילי' כדי שלא להשאיר הנייר חלק (מלכתחילה היו מדביקים דף נוסף, ובמילא הי' נשאר נייר חלק, ועליו היו כותבים הנופך מדילי'...) –

שמצינו בנגלה דתורה בהלכות שבת319, שהסוחט ענבים להוציא מהם יין, חייב, מפני שמפרק המשקה מהפרי (כי כאשר היין מובלע בענביו יש לו דין אוכל), והיינו, שאין זה רק יציאה מן ההעלם אל הגילוי, אלא שנעשה גם שינוי מאוכל למשקה, והרי ישנם כו"כ חילוקים בין אוכל למשקה, הן בנגלה דתורה, ועאכו"כ ע"פ פנימיות התורה],

אמנם ענין יין הטוב הוא כמ"ש באד"ר320 חמר טב דשקיט ושכיך כו', וידוע שזהו בחי' חכמה סתימאה שבה מלובש בחי' גבורה דעתיק, וזהו בחי' יין שהוא בחי' גבורה .. וזהו וחכך כיין הטוב, וחיך (כמ"ש103 "חיך אוכל יטעם") הוא בחי' חכמה, והיינו שגם היין הטוב הוא בחי' חכמה סתימאה כו'. ובעבודה הו"ע פנימיות התורה .. ולכן ע"י יין הטוב הוא דובב שפתי ישנים, דהיינו שבישנים יהי' בחי' הדבור דהיינו בחי' הגילוי וההתעוררות מהשינה כביכול", שזהו"ע "נדדה שנת המלך".

ומסיים בהמאמר: "וזהו לשון לבסומי שזה שייך בבחי' התענוג .. והיינו התענוג בפנימיות התורה .. וזהו חייב אינש לבסומי בפוריא הוא תענוג הנפש בפנימיות התורה".

סא. ובנוגע לפועל:

אע"פ שמאמר זה נאמר לפני ארבעים שנה – הרי ישנו כלל גם בנגלה דתורה, ש"ארבעין שנין" הוא משך הזמן ש"קאי איניש אדעתי' דרבי'"321.

ולכן, אע"פ שלא מבינים פנימיות הענינים באופן של הבנה והשגה, מ"מ, בהנוגע לפועל צריכה להיות ההנהגה באופן ד"קאי איניש אדעתי' דרבי'", והיינו, שכל אלו שהיו תלמידיו בפשיטות, וכמו"כ גם תלמידי תלמידיו – דכיון שכאשר "זרעו בחיים" אזי "הוא בחיים"322, ו"ברא כרעא דאבוה", והעצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, הרי תלמידי בנו הם גם תלמידים שלו – צריך להיות אצלם הענין ד"חכך כיין הטוב", דהיינו, לימוד פנימיות התורה, ולימוד המביא לידי מעשה – הליכה בהדרכותי' והנהגותי'.

ועי"ז יהי' "דובב שפתי ישנים" – להקיץ את "אני ישנה בגלותא"323, דקאי על כנסת ישראל, וכן כל נשמה פרטית שהיא חלק מכנס"י, חלק שעל ידו אתה תופס בכולו,

ועי"ז יהי' גם "דובב שפתי ישנים" באופן ש"נדדה שנת מלכו של עולם", כמ"ש324 "ויקץ כישן הוי'",

ועי"ז יהי' גם "דובב שפתי ישנים" בנוגע לצדיקים בכלל, ובהנוגע אלינו – נשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר, שיקיצו אותו שיעמוד ויוליכנו קוממיות לנגד משיח צדקנו, בקרוב ממש.

[צוה לנגן הניגון "שלש תנועות" – להבעש"ט המגיד ואדמו"ר הזקן325].

* * *

סב. בנוגע לעבדים כנענים יש פלוגתא (שמעורב בה גם הגאון מווילנא) אם הם חייבים במקרא מגילה ובכל עניני פורים326:

לשון הרמב"ם327 הוא: "הכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים".

ובנוגע לעבדים סתם – כותב המגן אברהם328: "בב"י משמע אפילו אין משוחררים". ויש דעות329 – ובתוכם הגר"א330 – שעבדים סתם פטורים, כיון שלא היו באותו הנס (שהרי א' הפירושים במ"ש בנוגע לנשים "שאף הן היו באותו הנס"331 הוא "שעיקר הנס הי' על ידן"332, ובמילא אין זה שייך בנוגע לעבדים).

סג. והנה, יש בתורה ענינים שהם בבחינת "פנינים", שבאים לידי ביטוי בתיבה אחת, כפי שמצינו בתורתו של הרגצ'ובי, ומהם גם בעניננו:

בפירוש מ"ש במגילה168 "קיימו וגו' ועל זרעם ועל כל הנלווים עליהם" – כותב הרגצ'ובי333: "הנלווים מה ר"ל, אם גרים, הרי הם לאחר הגירות כמו כל ישראל", ומציין ל"שבועות דף ל"ט", ששם נאמר "כי את אשר ישנו פה334, אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני, דורות הבאים וגרים העתידים להתגייר מניין, ת"ל ואת אשר איננו334, ואין לי אלא מצוה שקיבלו עליהם מהר סיני, מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגילה מניין, ת"ל קיימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר", כך, שבנוגע לגרים לא צריך לימוד מיוחד מ"הנלווים עליהם".

וכיון שאי אפשר לפרש ש"הנלווים עליהם" קאי על גרים (ובודאי שלא קאי על אומות העולם, שהם מציאות בפני עצמם, ואינם "נלווים עליהם"), עכצ"ל, שקאי על עבדים כנענים (שאינם משוחררים, שהרי עבד שנשתחרר הרי הוא כמו כל הגרים), שאינם ככל בנ"י, שלכן אינם חייבים במצות עשה שהזמן גרמא ככל בנ"י, אלא רק במצוות שהנשים חייבות בהם335, ולכן, בהם שייך לומר "הנלווים עליהם", לפי ש"אין להם מציאות פרטי רק טפלים לאדון", וכדאיתא בגמרא336 "יצא עבד שאין נפשו קנוי' לו".

סד. והענין בזה – בעבודת האדם:

ישנו מאמר של אדמו"ר הזקן (שהצ"צ כותב עליו שנאמר בלאָזני) ד"ה וכי ימכור איש את בתו לאמה337, שבו מבאר ג' החלוקות דאמה העברי' עבד עברי ועבד כנעני, שהו"ע העבודה כפי שהיא נחלקת בג' העולמות בריאה יצירה עשי': בריאה – כנגד העבודה דאמה העברי', יצירה – עבד עברי, ועשי' – עבד כנעני, כמבואר בארוכה בדרוש הנ"ל שנדפס בתורת חיים לאדמו"ר האמצעי ע"ס שמות338, ומקצת מזה בדרך מצוותיך להצ"צ339.

– הזכרת המראה-מקומות אינה כדי להראות בקיאות... כי אם, כדי שיעיינו בפנים וילמדו המאמר, כך, שלכל לראש תהי' התועלת שידעו ענין נוסף בתורת החסידות, וגם יתוסף הבנה והשגה והסברה בענין הנ"ל. –

ויובן ע"פ המבואר במק"א בנוגע לג' עולמות בי"ע, שעולם הבריאה (אמה העברי') קשור עם ענין של הבנה והשגה, ספירת הבינה, כמאמר340 בינה עילאה מקננא בכורסייא, דהיינו עולם הבריאה שנקרא עולם הכסא341; עולם היצירה (עבד עברי) קשור עם שית ספירן340, שהו"ע העבודה שמצד מדריגת הרוח שבנשמה; ועולם העשי' (עבד כנעני) קשור עם העבודה שמצד מדריגת נפש שבנשמה, כמבואר בארוכה בקונטרס העבודה342, ובקיצור – בהמאמר של אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי, ובדרך מצוותיך להצ"צ.

ונמצא, שענינו של עבד כנעני – עליו נאמר במגילה "הנלווים עליהם", וכנ"ל מדברי המג"א ש"בב"י משמע אפילו אין משוחררים", שגם הם חייבים בקריאת המגילה – הו"ע העבודה דעולם העשי', דהיינו מעשה ופעולה בפועל, הן בלבוש המחשבה הן בלבוש הדיבור והן בלבוש המעשה, שכולם נכללים בענין המעשה שבעולם העשי'.

סה. ובקיצור דקיצור – בהנוגע לפועל ממש:

מבלי הבט על המעמד ומצב כפי שהוא בנוגע להנחה ("אָפּלייג") בהבנה והשגה (שזהו"ע ספירת הבינה שמקננא בעולם הבריאה), ובהרגש המדות שבלב (העבודה שמצד בחי' רוח שבנשמה שכנגד עולם היצירה) – אין נפק"מ בזה בנוגע למעשה בפועל;

לא נוגע אם מבינים בשכל אם לאו, ולא נוגע אם ישנו ההרגש בלב אם לאו; בהנוגע לפועל – חייבים למלא את הכוונה של המייסדים והמנהלים דישיבת תומכי תמימים, וכמו"כ הכוונה העליונה שבכאו"א מישראל,

וכדברי המשנה36: "המעשה הוא העיקר", והרי הפירוש בזה אינו רק בנוגע למצוות מעשיות, אלא הכוונה היא להקיום בפועל בכל מצוה לפי ענינה: מצוות התלויות במעשה – במעשה, מצוות התלויות בדיבור – בדיבור, ומצוות התלויות במחשבה – במחשבה,

ובמצוות התלויות במחשבה – הקיום בפועל (שהוא העיקר) הוא ע"י ההבנה וההשגה, הן בלימוד נגלה דתורה והן בלימוד פנימיות התורה, וכמ"ש104 "דע את אלקי אביך", "דע" דייקא, וכמ"ש הרמב"ם343 "לידע", לא להאמין, אלא לידע דוקא, שהו"ע ההבנה וההשגה.

וזהו ענינו של עבד כנעני שעבודתו היא במעשה בפועל, המעשה הוא העיקר:

עליו לדעת שצריך לקיים את התורה ללא נפק"מ אם הוא מבין בשכלו אם לאו, בידעו שהוא בבחינת "הנלווים עליהם" – לנשיאי ישראל, שהם רבותינו נשיאינו, עד לאדמו"ר הזקן, המגיד והבעש"ט, ועד לעצמות ומהות א"ס ב"ה, שמשם לקחו הרביים את הכח שלהם, ואילו הוא נפשו תלוי' עליהם, וצריך רק למלא את המעשה בפועל,

וכאמור: מצוות מעשיות – במעשה, מצוות התלויות בדיבור – בדיבור, ומצוות התלויות במחשבה – במחשבה,

ובנקודה התיכונה – בענין ההבנה וההשגה בפנימיות התורה, תורת החסידות, שיחדור את כל הענינים והכחות שלו, הגלויים והנעלמים, עד לעצם הנפש.

סו. והענין בזה:

ענינו של פורים הוא – "עד דלא ידע", שזהו"ע המסירת-נפש על הכפירה בע"ז, ש"לא יכרע ולא ישתחוה", וכמשנת"ל (סט"ו) מתורת הבעש"ט שהענין ד"עבודה זרה" היינו "עבודה שהיא זרה לו", לפי מעמדו ומצבו.

ובנוגע לעניננו: בן ישיבה, ובפרט בן ישיבת תומכי תמימים, צריך לדעת, שהעבודה שלו היא – להיות "נר להאיר" בכל העולם כולו, לא רק ב"נר מצוה ותורה אור"282, אלא גם ב"מאור" שבתורה, זוהי פנימיות התורה283, שניתנה לנו בתורת החסידות.

וכאשר ישנה התחלה בזה, באופן ד"פתחו לי כחודה של מחט"344 – אזי מעוררים רבותינו נשיאינו רחמים רבים שיהי' "ואני אפתח לכם כפתחו של אולם"344, שיצליחו בעניניהם, בהפצת המעיינות חוצה, ולהיות "נרות להאיר", גם בנגלה דתורה,

ובדרך ממילא יומשך גם בעניניהם הפרטיים – הסתדרות טובה בטוב הנראה והנגלה, באופן שיהי' בזה טוב האמיתי – "טוב לשמים וטוב לבריות", טוב שעושה פירות (כדאיתא בגמרא במסכת קידושין345),

והרי "אין טוב אלא תורה"346 – תורה ומצוות, שקיומם הוא עי"ז ש"יראתו קודמת לחכמתו"22, ולהפיץ אותם בכל המקומות, עד שיגיעו גם ב"חוצה", ואפילו ב"חוצה" שהתורה אומרת שהוא "חוצה",

ועי"ז יוכשר גם מקום זה – ה"חוצה" – שבו תגיע ההתפשטות דארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות,

ואז יגיעו לשם הענינים של משיח צדקנו, שיתגלה בקרוב ממש למטה מעשרה טפחים, ויוליכנו קוממיות לארצנו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "אין אדיר כה'"].

* * *

סז. (כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן הניגון "דרכך אלקינו" (בבא הא', ואח"כ ניגן בבא הב' ללא התיבות), ואח"כ אמר:)

כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר בהתוועדות בצאתו מרוסיא347, שכאשר היהודים שמחוץ לרוסיא יעסקו בתומ"צ ובעבודה בכלל, הרי זה יסייע ליהודים שנמצאים ברוסיא.

ומזה מובן, שכאשר יהודי רוסיא נמצאים במעמד ומצב בלתי-רצוי, כלא ומאסר – הרי זה בגלל שחסר בעבודתם של היהודים שנמצאים מחוץ לרוסיא, שהיו יכולים להוסיף בעבודתם פי-כמה, בכדי שיהודי רוסיא יוכלו לצאת מן המיצר אל המרחב, שכן, מצדם לא חסר מאומה, וחסרה רק ההשתדלות הדרושה מחוץ לרוסיא, שעיקרה ההוספה בעניני תורה ומצוותי'.

אמנם, כיון שהנהגתו של הקב"ה – שעל זה אומרים: "והיא תהלתך"348 – היא באופן שאינו מתחשב בכך שישנם כאלו שחסר בעבודתם, כיון שסוכ"ס ישלימו זאת, הרי מובן, שהמצב בהוה אינו צריך לעכב ולמנוע את היציאה מן המיצר אל המרחב – ככל ג' הפירושים ונוסחאות שבדברי אדמו"ר הזקן349, כמדובר פעם350.

זאת ועוד:

ידוע הסיפור שכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר (וכבר נדפס351) אודות גודל פעולתה של התוועדות חסידית יותר מפעולתו של מלאך מיכאל.

ועפ"ז, כיון שמחליטים בהתוועדות חסידית שתהי' ההנהגה שעלי' אומרים "והיא תהלתך", שהקב"ה אינו מביט על המעמד ומצב מקודם לזה, ומתחשב במעמד ומצב שיהי' בסופו של דבר, שישלימו את כל הענינים, ועל יסוד זה נותן כבר את השכר במוקדם,

תפעל ההחלטה הגמורה בהתוועדות חסידית גם בהנוגע אליהם, שתהי' אצלם היציאה מן המיצר אל המרחב, בחסד וברחמים, ובשמחה ובטוב לבב, ויתירה מזה – בשובע שמחות.

ובפשטות – שגם אצלם יתבטלו כל ההעלמות וההסתרים ועניני וגדרי ההגבלה, ובחסד וברחמים ומתוך שמחה יהי' הענין ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות.

ובקרוב ממש, יחד עמהם, נזכה לקיום היעוד "יעלה הפורץ לפניהם" – "מלכם לפניהם וה' בראשם"266.

[צוה לנגן ניגון מכ"ק אדמו"ר הצ"צ וניגנו הניגון "ימין ה' רוממה". אח"כ התחיל לנגן ניגון התוועדות].

* * *

סח. בהמאמר דשנת תרע"ט352 מבואר גם החילוק בין עבודת הבירורים לענין הנסיונות – שזוהי המעלה שהיתה בימי מרדכי ואסתר שעמדו בנסיון – וז"ל353:

"ענין הנסיונות הוא שהנסיון עצמו אינו דבר מצ"ע, ולא כמו הדברים הגשמיים שהן דבר מה ושייך בהם בירור, משא"כ בנסיון. ופנימיות הענין הוא, שכל הדברים הגשמיים יש בהם ניצוץ אלקי, וע"כ יש בהם כוונה אלקית, והיינו שיהי' הדבר לש"ש ועי"ז מתברר הניצוץ ומתעלה לשרשו .. משא"כ בנסיונות .. בהנסיון עצמו היינו בהדבר שעומד לנסיון, אין בו כוונה אלקית. והרי יש בזה כוונה לעמוד נגדו, היינו שהכוונה אלקית בהאדם שיעמוד בנסיון. דבדברים הגשמיים יש בהם עצמן כוונה אלקית שיתבררו ויתלבנו ויתעלו כו'. משא"כ בהנסיון אין בהדבר עצמו כוונה אלקית, כי אין בו ניצוץ אלקי (רק כמו בדברים האסורים), והכוונה האלקית היא בהאדם, שיעמוד בנסיון ויתעלה עי"ז. והעלי' היא למעלה הרבה יותר מהעלי' שע"י הבירורים כו', וכמ"ש354 כי מנסה ה' אלקיכם אתכם355, שע"י הנסיון באים לבחינת הדעת .. והיינו שעי"ז מתגלה בחינת דעת הנעלם" ("והיינו מה שבעצם הנפש יש הכרה בעצמות א"ס", כנ"ל בהמאמר227).

סט. ולכאורה, ע"פ ביאור זה, נמצא, שעבודת הנסיונות אינה נעלית כ"כ כמו עבודת הבירורים, כי:

מצד האדם – עבודת הנסיונות היא אמנם קשה יותר מאשר עבודת הבירורים, וגם העלי' שנעשית באדם עי"ז שעומד בנסיון היא נעלית יותר מהעלי' שע"י עבודת הבירורים, כיון שבאה מצד ההיפך, מצד למטה מטה ביותר.

אבל לאידך – ע"י עבודת הנסיונות מעלה האדם רק את עצמו, נפשו האלקית בלבד, ואילו העילוי שע"י עבודת הבירורים הוא לא רק בנוגע לעצמו, כחות נפשו האלקית, וגם כחות נפשו הבהמית, אלא הוא מעלה גם את הדבר הגשמי, עי"ז שמברר את הניצוץ האלקי שבו.

אמנם, כיון שמבואר בכ"מ שעבודת הנסיונות היא למעלה יותר מעבודת הבירורים (וכנ"ל מהמאמר, שעז"נ "כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת", שע"י הנסיונות מתגלה בחי' דעת הנעלם) – מסתבר לומר, שהמעלה שבעבודת הנסיונות לגבי עבודת הבירורים היא (לא רק בנוגע להאדם, אלא) גם בנוגע להדבר שבו נעשה הנסיון.

ע. ויובן ע"פ המבואר במק"א ונדפס גם בקיצור בסוף דרך מצוותיך356:

אע"פ שהדבר שבו נתלבש הנסיון הוא כמו דברים האסורים, שהם מג' קליפות הטמאות לגמרי, וכפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע במאמר357 שהניצוץ האלקי שבהם הוא באופן שנחשך לגמרי (כמ"ש358 "נר רשעים ידעך") עד שהוא כמו רע, וכמו חתיכת היתר שנעשית נבילה359, ואי אפשר להעלות ניצוצים אלו "עד כי יבוא יומם ויבולע המות לנצח, כמ"ש360 ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (כמבואר בתניא361),

מ"מ, יש עצה לברר ולהעלות גם את הניצוצות שנמצאים בדברים האסורים עוד בזמן הגלות, קודם ביאת המשיח – ע"י עבודת הנסיונות.

– האדם מצד עצמו צריך לברוח מענין של נסיון ולהתפלל "אל תביאנו לידי נסיון"362; אבל כאשר מזמינים לו מלמעלה ענין של נסיון, אזי נותנים לו גם את הכח שע"י העמידה בנסיון יוכל לברר ולהעלות גם את הניצוץ האלקי שנמצא בדברים האסורים באופן ד"נר רשעים ידעך", וחתיכה נעשית נבילה, כך, שעוד לפני ביאת המשיח יחזור ויתהפך לקדושה, ע"ד "זדונות נעשו לו כזכיות"363, ו"לילה כיום יאיר"249.

ועפ"ז מובן שמעלת עבודת הנסיונות היא לא רק מצד האדם העובד, אלא גם מצד הדבר שבו הוא הנסיון – שאף שהניצוץ אלקי שבדבר זה הוא באופן דחתיכה נעשה נבילה, הנה עי"ז שעומד בנסיון, הרי הוא מברר ניצוץ זה.

עא. וענין זה מהוה לימוד והוראה אפילו לאלו שאינם באים לידי נסיונות:

אסור להתייאש מכל ענין ודבר; כאשר מדובר אודות ענין שנמצא בד' אמותיו, הרי גם אם הוא בבחינת "נר רשעים ידעך", ועאכו"כ כאשר נדמה לו מצב זה בנוגע להזולת – אסור לו להתייאש ממנו, שהרי ישנה ההבטחה ש"בל ידח ממנו נדח"364;

ישנה הבטחה גמורה שבביאת המשיח "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", אבל, גם קודם לזה – אם יזמינו לו עבודה של נסיונות, אזי יהי' אצלו ריבוי אור גדול ביותר, כיון שגם ממצב של חושך כפול ומכופל ביותר, עד שחתיכה נעשית נבילה, ו"נר רשעים ידעך" – עשה נר מאיר, ולא רק נר, אלא גם אבוקה, שנעשית משתי נרות קלועות יחד365, שאורה גדול ביותר (כמבואר בחסידות366).

עב. וזהו גם ענינו של פורים:

בפורים הי' הענין ש"רבים מעמי הארץ מתיהדים" – שזהו ע"ד שגם הניצוץ האלקי שנמצא בלעו"ז ("עמי הארץ"), מתהפך לקדושה ("מתיהדים").

וענין זה פעל ש"קיימו מה שקיבלו כבר", דהיינו, חיזוק וביסוס כללות הענין דמתן-תורה – שזוהי התחלת הכנת כל העולם לתכלית המכוונת ברצון העליון, שיבוא בפועל הזמן דימות המשיח שאז יקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ",

ויקויים היעוד367 "ונער קטן נוהג בם", היינו, שכל הענינים דלעו"ז שנימנו בכתוב לפנ"ז, ינהג בהם "נער קטן" – "מי יקום יעקב כי קטן הוא"368, בדוגמת ה"מאור הקטן"369, כדאיתא בגמרא במסכת חולין370 "ליקרו צדיקי ("עמך כולם צדיקים"371) בשמיך, יעקב הקטן כו'".

והיינו, שע"י עבודת הבירורים, וביותר ע"י העבודה בדרך נסיון – ממהרים וממשיכים ביאת משיח צדקנו בעוה"ז הגשמי למטה מעשרה טפחים, שאז יקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ו"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", במהרה בימינו ובעגלא דידן.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר הזקן (בבא הרביעית – פ"א)].

* * *

עג. ידוע שהענין ד"קיימו מה שקבלו כבר", החיזוק על קבלת התורה, הי' בנוגע לענינים דתורה שבע"פ (שהרי תושב"כ קיבלו ברצונם בתחילה)372, וכמשנת"ל (ס"ג) שזהו גם הענין ד"אורה זו תורה", כפירוש אדמו"ר הזקן ש"אורה" קאי על תושבע"פ, שבענין זה ניכרת ההבדלה בין בנ"י לאוה"ע (שלכן נקרא בשם "אות"), שגם בענין הקשור עם הבנה והשגה, הנהגתם של בנ"י היא באופן ש"יראתו קודמת לחכמתו".

ובכללות – הרי זו ההקדמה דלימוד פנימיות התורה, שענינה הוא שעל ידה באים לאהבתו ויראתו, כמ"ש הרמב"ם בהלכות יסודי התורה373 "היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם כו'", שזהו כללות הענין דלימוד פנימיות התורה, לימוד תורת החסידות, שעי"ז נעשה חיות נוספת גם בלימוד נגלה דתורה.

וזהו גם משנת"ל (ס"ס) ממאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שענין "דובב שפתי ישנים" נעשה ע"י "יין הטוב", שהו"ע לימוד פנימיות התורה.

ועל יסוד מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל (סמ"ח) בנוגע לענין של רפואה, שלא מספיקה ההתבוננות בזה, אלא בהכרח שהרפואה תבוא בפנימיותו ותהי' דם ובשר כבשרו – הרי הכוונה היא שילמדו חסידות בפועל ממש, ובאופן של תלמוד המביא לידי מעשה, הליכה בהדרכותי' ובהנהגותי'.

ו"לא נפלאת היא גו' לא בשמים היא"374; דוקא בדורותינו אלו שהחושך נעשה גדול יותר, וצריכים אור גדול יותר – הוטל עלינו לימוד תורת החסידות, ולימוד המביא לידי מעשה, בהנהגה בפועל, בחיים היום-יומיים, וכיון שמטילים חיוב זה – נותנים כחות שיוכלו לקיים זאת בפועל.

וענין זה הוא בנוגע לכל אחד ואחד – שזוהי הפעולה דענין הפורים, ש"קיימו מה שקבלו כבר".

עד. ונקודה נוספת בנוגע לנשי ובנות ישראל בכלל, ונשי ובנות חב"ד ביחוד:

בנוגע להשייכות של הנשים לענין הפורים – איתא בגמרא331 "אף הן היו באותו הנס". ויש בזה ב' פירושים: הפירוש הפשוט – "שאף על הנשים גזר המן להשמיד63 להרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים וגו'"375. ופירוש נעלה יותר – "שעיקר הנס הי' על ידן .. ע"י אסתר" (ועד"ז בחנוכה – "ע"י יהודית")332.

ועפ"ז, הרי השייכות של נשי ובנות ישראל היא לא באופן של "אף הן", אלא באופן שעל ידן הי' אותו הנס.

ומזה מובן, שגם התוצאות הנדרשות מענינו של פורים צריכים להתחיל מהן, שע"י אשה היו אותן התוצאות – שהן צריכות לפעול שיהיו "אורה ושמחה וששון ויקר" לא רק בגשמיות הדברים, אלא גם ברוחניות הדברים, בכל בית ובית של בנ"י.

וכאמור לעיל (סע"ג), כיון שמטילים זאת עליהן, הרי "לפום גמלא שיחנא"376, היינו, שנותנים להן את הכחות שיוכלו לבצע זאת בפועל, להמשיך "אורה זו תורה", וכל הענינים המבוארים בכתוב, הן בנוגע לענינים שנוגעים לאנשים ונשים בשוה, והן הענינים שנוגעים לאנשים, שהרי האשה היא "עקרת הבית", שהיא מעמידה וקובעת את הנהגת הבית, גם הבעל והבנים ובני-בנים.

וכאשר הנשים רוצות – הרי הן פועלות זאת בהצלחה, ועי"ז ממשיכות גם "אורה ושמחה וששון ויקר" כפשוטם, שיהי' בית מבורך ומוצלח בבני חיי ומזוני רויחי.

עה. וכדי לפעול עבודה זו בשמחה ובטוב לבב ובהצלחה ביותר – הנה על זה ישנו הלימוד דתורת החסידות, שעוד לפני שמגיעים לה"קרעטשים" (בית-המרזח)377 ישנו הסיוע מלמעלה שגם בינתיים לא יתפעלו מההעלמות וההסתרים.

וככל שתקטן ההתפעלות מההעלמות וההסתרים, ויגדל הבטחון שיבואו לנצחון גמור, באופן ד"כמוצא שלל רב"37, "ושללם לבוז", "ונהפוך הוא", שכל הענינים ההפכיים לא רק שלא יפריעו, אלא שגם יסייעו – הרי זה נמשך בפועל יותר מהר ובמדה גדולה יותר.

וממשיכים למטה מעשרה טפחים את הענינים ברוחניות ואת הענינים בגשמיות – "אורה ושמחה וששון ויקר".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].

* * *

עו. הנקודה בנוגע לפועל היא – שצריך להיות הענין ד"חכך כיין הטוב גו' דובב שפתי ישנים", דהיינו, קביעות עתים בלימוד תורת החסידות, וכידוע פתגם אדמו"ר הזקן378 שצריכה להיות לא רק קביעות בזמן, אלא גם קביעות בנפש.

ובפרט בנוגע לתלמידי התמימים, שאצלם צריך להיות הענין ד"ונפלינו", אשר, מבלי הבט על העלמות והסתרים, אם מבפנים או מבחוץ, ילמדו באופן ד"ופרצת" הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה, שהם הענינים דתורת החסידות.

ואז, הנה בתוככי כלל ישראל וביחד עם כלל ישראל, יפעלו ביאת משיח צדקנו, בקרוב בימינו ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן הניגון "אני מאמין"].

* * *

עז. (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) כנראה ישנם עדיין שנים-שלושה שעדיין לא קיימו "עד דלא ידע"... יחטפו איפוא לקיים זאת קודם ברכה אחרונה.

איתא בספרים379 שהרמ"א הי' נוהג בפורים לחזר ולהכריז שלא ישכחו – מצד ה"לבסומי עד דלא ידע" – לברך ברכה אחרונה.

ובכן: אלו שנתחייבו בזה – יברכו ברכה אחרונה,

ואלו שאוחזים עדיין באמצע – תבוא עליהם ברכה, וימשיכו בזה, ויברכו ברכה אחרונה בעלות השחר,

– ע"ד שמצינו במשנה380 "מעשה ובאו בניו מבית המשתה אמר להם אם לא עלה עמוד השחר כו'" –

והעיקר – שיהי' עלות השחר דהגאולה האמיתית והשלימה, ש"לילה כיום יאיר", בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

[טרם צאתו התחיל לנגן "כי בשמחה תצאו"].