בס"ד. שיחת ש"פ שמיני, פרשת החודש

כ"ה אדר-שני, מבה"ח ניסן ה'תשי"ט.

בלתי מוגה

א. הברכה הראשונה שנאמרה לבני ישראל בתור עם ישראל היא – "החודש הזה לכם"1.

כלומר: גם הברכות שניתנו להאבות היו בשביל יוצאי חלציהם, וכמו ההבטחה "ואנכי אעלך גם עלה"2, שאף שנאמרה ליעקב, הרי הכוונה בזה הי' (לא רק ליעקב עצמו, אלא) גם ליוצאי חלציו; אמנם, הברכה הראשונה שניתנה לבני ישראל עצמם היא – "החודש הזה לכם".

והענין בזה:

ברכה – מלשון "המבריך את הגפן"3 – ענינה המשכה4. וברכתו של הקב"ה היא המשכה ממקום עליון ביותר.

וכידוע בענין החילוק שבין ברכה לתפלה5, שמחד גיסא יש מעלה בתפלה לגבי ברכה, כיון שברכה היא רק המשכה משרש ומקור הדבר, ואילו תפלה היא המשכה חדשה, שזהו הפירוש ד"יהי רצון", שתהי' המשכת רצון חדש, ולאידך גיסא, יש מעלה בברכה על תפלה, שברכה היא בלשון ציווי, והיינו שזהו דבר ודאי;

אמנם, בברכתו של הקב"ה ישנם ב' המעלות – שהיא ברכה בלשון ציווי וודאי, והיא גם המשכה שלמעלה מהשרש ומקור, המשכה חדשה, ע"ד המשכת רצון חדש שבתפלה.

והרי ידוע שבכדי להמשיך רצון חדש צריך להגיע בבחי' שלמעלה מהרצון, שזהו"ע בעל הרצון, וכדי להגיע לבחי' בעל הרצון, הרי זה ע"י דבר שבו הוא הרצון – שזהו"ע המצוות.

וזהו שהברכה הראשונה היא "החודש הזה לכם" – כיון ש"היא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל" (כמ"ש רש"י בהתחלת פירושו על התורה),

– שהרי המצוות שלפנ"ז שנצטוו האבות לא היו בשביל ישראל דוקא, וכמו מצות מילה שחייבים בה גם בני קטורה6

ולכן נאמר "החודש הזה לכם", "לכם" דייקא, כדאיתא במדרש7 שכל מקום שנאמר "לכם" פירושו "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"8.

ב. והטעם שהמצוה הראשונה שנצטוו ישראל היא "החודש הזה לכם" – מצד שייכותם ללבנה:

אמרו חז"ל שישראל נמשלו ללבנה, לפי "שהם עתידים להתחדש כמותה"9, ולכן "מונין ללבנה"10, "המאור הקטן"11, כיון שיעקב שהוא הקטן – כמ"ש12 "מי יקום יעקב כי קטן הוא" – מונה לקטן13.

והענין בזה – שאין זה רק סימן בעלמא, אלא ישנה שייכות בענינם הפנימי14:

הלבנה – בתחילת החודש נולדת מציאותה (מולד הלבנה), ולפנ"ז אינה במציאות כלל, ואח"כ הולכת וגדלה עד לאמצע החודש שאז "קיימא סיהרא באשלמותא", ואח"כ הולכת ומתמעטת עד לתכלית ההעלם, ומהעלם זה חוזר ומתחדש מולד הלבנה.

ועד"ז בנוגע לבנ"י שיש אצלם סדר של עליות וירידות – שבתחילה הי' המשכן וביהמ"ק, ואח"כ היתה הגלות, ואח"כ הי' בנין בית שני, ואח"כ היתה שוב גלות כו'; אבל, כל ענין הירידה וההעלם הוא בשביל (והכנה אל) הגילוי, כך, שדוקא מההעלם היותר גדול בא תכלית הגילוי דלעתיד לבוא.

וכמשנת"ל בהמאמרים15 בפירוש הכתוב16 "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", שדוקא במעמד ומצב ד"הסתר אסתיר" ישנו ה"אנכי" וה"פני".

וזהו גם מ"ש17 "וחכיתי לה' המסתיר פניו" – שדוקא מצד ההסתר ("המסתיר פניו") ישנו הענין ד"חכיתי", שזהו מ"ש18 "יעשה למחכה לו", "אינון דדחקין למלה דחכמתא"19, דקאי על בחי' עדן שיתגלה לעתיד לבוא, שעז"נ18 "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו", כמארז"ל20 "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך" – שלזה זוכים דוקא ע"י ההסתר שבזמן הגלות.

ג. והנה, על הפסוק "החודש הזה לכם", איתא במדרש21: "משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חודש של גאולה".

ויש לבאר דיוק הלשון "משבחר הקב"ה בעולמו":

כיון ש"יעקב ובניו" ו"עולמו" הם עיקר וטפל, שהרי כוונת בריאת העולם היא בשביל יעקב ובניו, כדרשת חז"ל22 "בראשית, בשביל התורה כו' ובשביל ישראל" – הרי אפשר לומר שכללות הרצון העליון הוא רק ביעקב ובניו, ואילו בעולמו אין ענין הרצון כלל.

אבל אין האמת כן – שהרי אפס בלעדו, וכל המציאות כולה מתהווה בכל רגע מרצונו ית'.

וע"פ הידוע23 שענין הרצון למעלה אינו כמו ענין הרצון למטה, שהוא מצד איזה סיבה או הכרח, אלא הוא בבחירה חפשית, הרי מובן שגם הרצון שבעולם הוא בבחירה חפשית, והיינו, שלא רק פנימיות הרצון, "ביעקב ובניו", הוא בבחירה חפשית, אלא גם חיצוניות הרצון, "בעולמו", הוא בבחירה חפשית – "בחר בעולמו".

ד. ו"משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים":

חדשים ושנים – הם ב' ענינים בפני עצמם, שהרי ענין החדשים קשור עם הילוך הלבנה, וענין השנים קשור עם הילוך החמה, וכידוע שאין שנים ללבנה ואין חדשים לחמה24.

והחילוק שביניהם מודגש בשמותיהם: חדשים – מלשון חידוש25, לפי שבכל חודש ישנו מולד הלבנה מחדש, לאחרי שהולכת ומתמעטת עד לתכלית ההעלם לגמרי (כנ"ל); ושנים – מלשון משנה26, לפי שמהלך השמש חוזר ונשנה תמיד ללא שינויים, שהרי במשך כל השנה כולה נראה כל כדור השמש בשלימותו (ואילו השינויים דקיץ וחורף כו', הרי ענין זה אינו מצד השינוי בהשמש עצמה, כי אם מצד הריחוק והקירוב לעולם, כמבואר בספרי התכונה, ואכ"מ).

וב' ענינים אלו ישנם ג"כ באופן הנהגת העולם: ישנו אופן שעולם כמנהגו נוהג (ע"ד מהלך החמה שאין בו שינויים), וישנו אופן שמתגלים בעולם גילויים חדשים (ע"ד מהלך הלבנה באופן של חידוש).

והנה, כללות החילוק בין ב' אופני הנהגה הנ"ל הוא החילוק שבין "בחר בעולמו" ל"בחר ביעקב ובניו" – שכאשר "בחר בעולמו" אזי היתה ההנהגה ע"פ טבע, וכאשר "בחר ביעקב ובניו" אזי "קבע בו ראש חודש של גאולה", היינו, שנתחדש אופן ההנהגה שלמעלה מהטבע,

– וזהו הטעם שאומות העולם מונין לחמה וישראל מונין ללבנה, כי, אוה"ע נתונים תחת הנהגת הטבע, משא"כ בני ישראל הם למעלה מהטבע –

שזהו כללות החידוש דמתן-תורה שאז נמשך אור חדש בעולם, וההתחלה בזה היתה ביציאת מצרים, שאז היו נסים היוצאים מדרכי הטבע, שידוד מערכות הטבע, שזהו"ע של חידוש.

אמנם, כיון שכל ענין ישנו בדרך כלל ופרט, הנה בפרטיות יותר ישנם ב' ענינים אלו גם בעולם עצמו (קודם מ"ת), שזהו ש"משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים", לא רק שנים, אלא גם חדשים (אף שעיקר ענין החידוש הוא "כשבחר ביעקב ובניו").

ה. ביאור הענין:

גם בעולם כפי שהוא מצד עצמו ישנו סוג הצומח, והרי כללות ענין הצמיחה מקטנות לגדלות הוא חידוש דבר, שזהו החידוש דצומח לגבי דומם, שהדומם נשאר תמיד באותו מצב, ואילו בצומח ישנו ענין הצמיחה מקטנות לגדלות.

ובעומק יותר: כיון שסדר הצמיחה הוא באופן שתחילה צ"ל רקבון הגרעין, ואח"כ נעשית הצמיחה להיות אילן עושה פירות, נמצא, שענין הצמיחה הוא חידוש גמור, היינו, לא רק מקטנות לגדלות, אלא חידוש ממש, ע"ד יש מאין.

וכיון שכללות ענין החידוש הוא למעלה ממציאותו של הנברא, שמצד עצמו הוא בבחי' דומם, שאין בו צמיחה וחידוש כלל, הרי כדי שגם קודם מ"ת יוכל להיות בעולם ענין של צמיחה, הוצרך להיות בעולם ענין המצוות, שזהו"ע ז' המצוות שנצטוו בני נח, שעי"ז נמשך בעולם ענין החידוש, כמו ענין הצמיחה וכיו"ב.

אמנם, גם החידוש שבצמיחה הוא חלק מהנהגת הטבע באופן שעולם כמנהגו נוהג; ואילו אמיתית ענין החידוש נפעל במ"ת, וכאמור, שההתחלה בזה היתה ביצי"מ, שאז הי' ענין הנסים ושידוד המערכות כו'.

ויש להוסיף בביאור החידוש ד"ר"ח של גאולה" שנקבע "כשבחר ביעקב ובניו" בעומק יותר, שהו"ע נעלה יותר גם מ"ראשי חדשים ושנים" – "ראשי" דייקא, ע"ד המבואר27 בפירוש "ראש השנה" שהוא בדוגמת ה"ראש" שכולל את החיות של כל הגוף, והיינו, ש"ראשי חדשים ושנים" מורה על כללות החיות של כל החדשים וכל השנים, ואעפ"כ, אין זה מגיע להעילוי ד"כשבחר ביעקב ובניו" ש"קבע בו ר"ח של גאולה", שזהו ענינו של חודש ניסן, חודש הנסים ושידוד המערכות.

ו. והנה, כיון שתורה היא מלשון הוראה28, הרי מובן, שכל האמור לעיל נוגע לעבודתו של כל אחד ואחד מישראל בכל דור ודור:

בעבודת האדם יש בכללות ב' מדריגות: עבודה שהיא על מנת לקבל פרס, שלא לשמה, ועבודה שלא על מנת לקבל פרס, לשמה.

וכפי שמבאר הרמב"ם29 שתחילת העבודה היא על מנת לקבל פרס, שלא לשמה, כמארז"ל30 "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אע"פ שלא לשמה", וכמו בענין החינוך, "חנוך לנער על פי דרכו"31, שבתחילה מרגילים אותו ללמוד בשביל מיני מתיקה, ואח"כ בשביל מנעלים יפים או בגדים חמודים, ואח"כ בשביל ממון וכבוד כו', כי, אם ידרשו ממנו לכתחילה שתהי' עבודתו שלא על מנת לקבל פרס, לשמה, הרי כיון שאין זה מתקבל בשכלו בהבנה והשגה, אזי לא יעבוד עבודתו כלל, ולכן צריכים תחילה להרגילו לעבודה בשביל שכר; אמנם, לא זו היא התכלית, אלא התכלית היא – שסוכ"ס יבוא לשלימות העבודה שלא על מנת לקבל פרס, לא שכר גשמי, ואפילו לא שכר רוחני, ועד כפי שהי' אדמו"ר הזקן אומר32: "ועמך לא חפצתי"33, "איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין", עצמותו ית' בלבד.

וב' אופני עבודה הנ"ל הם ב' הענינים ד"משבחר בעולמו" ו"כשבחר ביעקב ובניו": העבודה על מנת לקבל פרס, שהו"ע השייך לעולם – היא בדוגמת "משבחר בעולמו"; ושלימות העבודה, שלא על מנת לקבל פרס, שהו"ע שלמעלה מהעולם – היא בדוגמת החידוש דמ"ת, "כשבחר ביעקב ובניו".

ועל זה היא ההוראה – שצריך לידע שישנו גם הענין ד"משבחר הקב"ה בעולמו":

גם מי שלעת-עתה נמצא בדרגא נמוכה ביותר, שכל עבודתו היא (לא מצד עצם ענין התומ"צ, אלא) מצד פניות עצמו – לא יחשוב שאין ערך וחשיבות לעבודתו כלל, ובמילא יכול להפסיק מעבודתו בלימוד התורה וקיום המצוות, אלא צריך לידע שגם "בעולמו" (בדרגת העבודה על מנת לקבל פרס, שהו"ע השייך לעולם) ישנה בחירתו החפשית של הקב"ה, ויתירה מזה, שיש בזה בהעלם גם הענין ד"בחר ביעקב ובניו", (ע"ד האמור לעיל שגם בעולם ישנו ענין החדשים, שהוא בדוגמת החידוש שבמ"ת), כיון שסוכ"ס יבוא מזה לשלימות העבודה לשמה, שהרי "מתוך שלא לשמה בא לשמה"30, והרי "סוף מעשה במחשבה תחילה"34.

ועוד ענין בזה:

גם כאשר צריך להתעסק בעניני עוה"ז הגשמי והחומרי, אין לו להתיירא מזה, או לומר מה לי ולעוה"ז הגשמי והחומרי, אלא עליו לדעת שישנו הענין ש"בחר הקב"ה בעולמו", היינו, שגם בעולם ישנה בחירתו החפשית של הקב"ה, שהוא ובחירתו אחד (ככל הענינים שלמעלה שאינם חוץ ממנו ח"ו, אלא מיוחדים עמו)35, וכיון שכן, צריך הוא לעבוד עבודתו בעוה"ז דוקא, מתוך ידיעה שיש לו הכח לפעול בעולם – לעשות את העולם כלי לבחירת הקב"ה ביעקב ובניו, שהעולם יהי' דירה לו ית' בתחתונים36.

* * *

ז. הקביעות דיום הש"ק זה היא בכ"ה באדר. ובהקדמה:

יש פלוגתא בגמרא37 אם "בתשרי נברא העולם" או "בניסן נברא העולם". ואיתא בתוס'38 "דאלו ואלו דברי אלקים חיים39 .. בתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן".

והנה, כשם שלדעה שבתשרי נברא העולם הרי הכוונה בזה היא על בריאת האדם, שהוא התכלית והחותם של כל הבריאה, שנברא ביום ששי למעשה בראשית, ואילו התחלת בריאת העולם היתה בכ"ה באלול – כן הוא גם להדעה שבניסן נברא העולם, שאז נברא אדה"ר, ואילו התחלת בריאת העולם היתה בכ"ה באדר.

והנה, העילוי דבריאת האדם לגבי בריאת העולם הוא ע"ד העילוי ד"בחר ביעקב ובניו" (תכלית האדם) לגבי "משבחר בעולמו". וכשם שנת"ל שבענין ד"בחר בעולמו" ישנו כבר בהעלם הענין ד"בחר ביעקב ובניו", כמו"כ הנה גם בהתחלת בריאת העולם (בכ"ה באלול או בכ"ה באדר) ישנו כבר בהעלם הענין דבריאת האדם.

וזהו שתיכף ביום הראשון לבריאת העולם נאמר40 "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", "זה רוחו של מלך המשיח"41 – כי, בתחלת בריאת העולם ישנו כבר הענין דבריאת האדם, כולל גם תכלית בריאת האדם, שזהו משיח, שנאמר בו42 "ירום ונשא וגבה מאד", "מאד" אותיות "אדם"43, אלא שהוא בצירוף נעלה יותר44, ומשיח הוא נעלה יותר אפילו מ"מאד", וכאמור, כל זה ישנו כבר בהעלם ביום הראשון של הבריאה, שאז האיר האור שהי' אדה"ר מביט בו מסוף העולם ועד סופו45, שיתגלה לעתיד לבוא.

ועפ"ז יש להוסיף ביאור בהאמור לעיל שבענין ד"בחר בעולמו" יש כבר בהעלם הענין ד"בחר ביעקב ובניו" – דכיון שבתחלת הבריאה ישנו כבר הענין דבריאת אדה"ר, הרי ישנו כבר גם ענינו של יעקב, כידוע ש"שופרי' דיעקב אבינו מעין שופרי' דאדה"ר"46, ומה שקלקל אדה"ר ע"י החטא (שהרי בתחלת הבריאה "עולם על מילואו נברא"47, וע"י החטא ירדה זוהמא לעולם48) – תיקן יעקב49.

ח. ועפ"ז מובן גודל מעלת יום כ"ה באדר שבו נברא העולם – שבשנה מעוברת הרי זה כ"ה אדר שני, אדר הסמוך לניסן – שבו כלולים כל הענינים היותר נעלים דתכלית הבריאה כו'.

וידיעה זו עצמה שבהעלם ישנם כבר עתה כל הענינים, נותנת תוספת כח וחיות לעסוק בכל עניני העבודה,

והמשל לזה, "כדרך שמחפש אדם מטמון ואוצר הטמון בתחתיות הארץ" – בידעו בוודאות שנמצא שם אוצר – "שחופר אחריו ביגיעה עצומה" (כהלשון בתניא50),

והרי ישנה ההבטחה "יגעת ומצאת"51 – שבודאי ימצא ויגלה זאת בגילוי.

* * *

ט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה החודש הזה לכם.

* * *

י. על52 הפסוק53 "אשה כי תזריע וילדה זכר"54, אומר האור החיים הקדוש: עוד ירמוז הכתוב על כנסת ישראל שנקראת אשה, דכתיב55 "כי בועליך עושיך", היינו, שכנס"י תזריע מצוות ומעשים טובים, על דרך אומרו56 "זרעו לכם לצדקה", והתורה מבטיחה "וילדה זכר", שבחינת הזכר היא למעלה מבחינת הנקבה, וילדה ודאי (ובזה מתורץ מה שהקשה לפנ"ז, למה אמר "וילדה" שמשמע ודאי, ולא אמר אם תלד, כמ"ש לאח"ז "ואם נקבה תלד"), דקאי על הגאולה העתידה שתהי' בבחינת זכר.

ומבאר את מעלת הגאולה העתידה על גאולת מצרים, שגאולת מצרים לא הי' לה קיום, שלאחרי' היתה גלות, אבל הגאולה העתידה תהי' גאולה שלימה שאין אחרי' גלות, כיון שעבודת בנ"י, "אשה כי תזריע", תפעל שהגאולה העתידה תהי' בחינת זכר, קיום ועמידה לנצח.

זהו תוכן דברי האוה"ח הקדוש57.

ויש לומר, שזהו ע"ד המובא במכילתא58, ועד"ז במדרש תהלים59: כל השירות לשון נקבה, חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר, "שירו לה' שיר חדש"60.

יא. הטעם על שם אשה הוא: "כי מאיש לוקחה זאת"61. "אין איש אלא הקב"ה, שנאמר62 ה' איש מלחמה"63. וכנסת ישראל שלוקחה מהוי' איש, נקראת אשה.

כל שם של בנ"י מציין ענין מיוחד אצלם. השם "אשה" מורה שכל מציאותם היא רק ש"מאיש לוקחה". ליהודי לא נוגע חומריות, וגם לא גשמיות, ובעצם נפשו לא נוגע לו גם פרס ושכר רוחני; נוגע לו רק הקב"ה בעצמו64. וכמדובר לעיל בהמאמר65 שאפילו המדרגות הנעלות שבגן עדן העליון אינן אלא הארה בלבד ובאין ערוך לגבי עצמות.

כאשר ישנה בחינת "אשה", אזי צריך להיות הענין ד"תזריע". זריעה היא בארץ דוקא. אם יזרעו גרעין לא בארץ, אלא למעלה מעשרה טפחים, או אפילו למטה מעשרה טפחים ואפילו בשלשה טפחים סמוך לארץ שכלבוד דמי66, אזי לא תהי' מזה צמיחה; הזריעה מוכרחת להיות בארץ דוקא, ואז תהי' מזה צמיחה.

וכמו"כ צריכה להיות זריעת המצוות בארץ דוקא67, ונאמר "וזרעתי' לי בארץ"68, "כי תהיו אתם ארץ חפץ"69. וענין זה הוא למטה דוקא; לא למעלה מעשרה טפחים – כחות מקיפים, וגם לא למטה מעשרה טפחים – כחות פנימיים, שכל ומדות, אלא בפועל ממש בעשי' בפועל דוקא.

כל זמן שחסרה העשי' הגשמית, לא די בכוונת המצוות במוח, ולא די גם בהרגש שבלב, מתוך טענה: "רחמנא ליבא בעי"70, היינו, שמספיק שיש לו לב חם ומוח עדין, ובכך יוצא ידי חובתו – על כך אומרים לו: לא.! מוכרחת להיות העשי' בפועל ממש.

במצות הצדקה, כללות המצוות, לא מספיק שירחם על העני, יזיל דמעות על מצבו וכו', אבל הדולר ישאר בכיסו; צריכים ליתן את הדולר אל העני בגשמיות כפשוטו. וכמו במצות הצדקה, כן הוא בכל המצוות, שצריכים להיות בפועל ממש, בגשמיות דוקא, ציצית בצמר גשמי, תפילין בקלף גשמי וכו'.

וזהו "אשה כי תזריע":

כאשר עומדים בבחינת "אשה", צריך ומוכרח להיות "תזריע", בארץ למטה.

יתכן שמצד ההרגש בהיוקר של ה"איש", שהוא למעלה מכל הגילויים כנ"ל – יעמוד בתנועה של כלות הנפש, ע"ד נדב ואביהוא שהיו קדושים ביותר, כפי שמביא רש"י71 שמשה אמר לאהרן "שהם גדולים ממני וממך", ו"בקרבתם לפני ה'" – אזי "וימותו"72: היתה אצלם כלות הנפש73.

ולכן צריכים לפעול שיהי' הענין ד"תזריע", בארץ דוקא.

וכאשר עושים זאת – אזי "וילדה זכר", וילדה ודאי. וסוף-סוף פועלים את הגאולה העתידה, בחינת זכר, כנ"ל.

יב. כשם שישנו ענין הזכר בענין הגאולה העתידה, כך ישנו ענין זה גם עתה בעבודת האדם, וע"י עבודת האדם בבחינת זכר ממשיכים את הגאולה בבחינת זכר.

העבודה היא – כדברי הגמרא74: "איש דרכו לכבוש" – לכבוש את העולם וכל עניניו. יש לעשות זאת מתוך חוזק ותוקף של איש שדרכו לכבוש, כמ"ש בהתחלת הטור שולחן ערוך: יתגבר כארי ולא יתבייש מפני המלעיגים, וע"י עבודה זו ממשיכים את הגאולה.

יג. ענין זה מרומז גם במ"ש בהמשך הסדרה75, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו":

ע"י העבודה דזכר באים ל"יום השמיני" – שמתבטלים כל הענינים של יצר הרע עם כל שבע השמות שנקרא בהם76, ובתוכם – ערל,

ופועלים ענין המילה – מל י-ה77, היינו, שמסירים את ההעלם שמעלים על י-ה, שזוהי קליפת עמלק, ד"אין השם שלם כו' עד שימחה זרעו של עמלק"78,

והענין ד"ומלתם את ערלת לבבכם"79 מביא80 את הענין ד"ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך"81, בביאת משיח צדקנו.

* * *

יד. יש לחזור ולהדגיש נקודת הענין של יום זה, כ"ה אדר:

צריך לידע, שתיכף בתחילת הבריאה, ועד"ז תיכף בתחילת עבודתו של כל אחד, גם בהיותו בדרגא תחתונה, ישנו הענין ד"בחר הקב"ה בעולמו" בבחירתו החפשית, ולא עוד אלא שבהעלם ישנו בזה כבר גם הענין ד"בחר ביעקב ובניו".

וכאשר תהי' עבודה ויגיעה באמת – אזי ימצאו ויגלו זאת, והיינו, שתתגלה רוחו של משיח שבכאו"א מישראל, שזהו"ע נקודת פנימיות הלב (כמבואר באגה"ק80), ועי"ז פועלים ביאת משיח הכללי, בקרוב ממש.