לא האמנתי. זה לא קורה לי שוב! הנה אני, בשבוע השמיני להריוני, והיה לי דימום. אמנם קל, אבל זה בהחלט היה דם, וזה היה הדבר האחרון שרציתי לראות.
התקשרתי לבעלי ואמרתי לו שאני צריכה לנסוע לחדר מיון לבדיקת אולטרה-סאונד. היה זה מאוחר בלילה, אבל לא רציתי לחכות עד הבוקר. הצלחנו למצוא בייביסיטר ושוב נסעתי למסדרון המוכר בבית החולים ביקור חולים בירושלים. אותו מסדרון שבו נאמר לי בשתי הפעמים הקודמות שההיריון נכשל.
והנה אני כאן שוב. אבל הפעם היו לי שני ילדים בריאים בבית, שנתנו לי כוח לדעת שאולי, אולי, תהיינה חדשות טובות.
מקץ זמן המתנה שנדמה כנצח בלתי נסבל, האחות קראה לי ושאלה את השאלות הרגילות. היא רשמה את התאריכים שלי, את ההיסטוריה שלי, בדקה את משקלי, הכל. כיוון שהיה זה שלב כה מוקדם בהיריון, עדיין לא ביקרתי אצל הרופא שלי, אבל עם ההיסטוריה שלי, ובמיוחד לאור הדימום הקל, ידעתי שאסור לי לדחות את הבדיקה.
הרופאה עשתה אולטרה-סאונד והמשיכה להניע את המכשיר שוב ושוב על בטני. ראיתי אותה מאמצת את עיניה בניסיון לקבוע מה היא רואה, או גרוע מזה, מה היא לא רואה. ואז היא פנתה אליי והסבירה שהיא לא מוצאת את התינוק על המסך. היא רואה את שק ההיריון אבל לא את התינוק.
כיוון שזה קרה לי בעבר, ידעתי מה פירוש הדבר, אבל היא המשיכה והסבירה שמכשירי האולטרה-סאונד בבית החולים אינם ברזולוציה הגבוהה ביותר וכיוון שמדובר בשלב כה מוקדם בהיריון, אני צריכה ללכת לרופא שלי ולבקש שיעשה בדיקה על מכשיר טוב יותר. לא הייתי בטוחה אם היא אומרת זאת כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר, או כי היא באמת מאמינה בכך, אבל לא הייתה לי ברירה אלא לשוב הביתה בלי לדעת אם אני עדיין בהיריון או לא.
בבוקר המחרת קבעתי מיד תור אצל הרופא שלי ונסעתי אליו. שוב, עניתי על כל השאלות ונקבע שהייתי אמורה להיות בשבוע השביעי או השמיני להריוני. לפי התאריכים שלי, כבר היה צריך בשלב זה לראות את התינוק בבירור כנקודה עם דופק חזק.
שוב, ניסינו את האולטרה-סאונד. ושוב, לא נמצא דבר. יחד עם הרופא בהיתי במסך הריק. שק היריון עם כל תסמיני ההיריון, אבל לא רואים תינוק. הפעם ידעתי שאין זו הרזולוציה של הצג. אבל גם הפעם, הרופא אמר שאם זה יגרום לי לחוש טוב יותר, אני יכולה להמתין לבוא עוד שבוע לנסות שוב. שאלתי אם יש בכך טעם בכלל. אם יש איזה סיכוי שבעוד שבוע משהו ישתנה. הוא הודה ששום דבר לא ישתנה, אבל שאולי, אולי, זה ייתן לי יותר זמן להשלים עם המצב.
אני לא אחת שנוהגת לדחות דברים שצריך לטפל בהם, לכן, לחכות שבוע נוסף היה בשבילי קשה מנשוא, כמעט אכזרי. אם ההיריון שלי באמת נכשל, רציתי שהכל ייגמר כבר. רציתי שאוכל כבר להתאבל עליו ולהמשיך הלאה. לגרור את הבלתי נמנע רק האריך את סבלי.
הרופא נתן לי את הטופס שהיה עליי לקחת לבית החולים, אבל הזהיר אותי שסביר שהם לא יוכלו לאשפז אותי בימים הקרובים בגלל החג. רק אז קלטתי שפורים חל ביום המחרת. לא זו בלבד שפורים אמור להיות אירוע שמח, אלא שבאותה תקופה, בעלי ואני ניהלנו תוכנית לתלמידות שסיימו בית-ספר תיכון, והייתי אמורה לבשל ארוחת חג לשלושים-וכמה נערות למסיבת פורים השנתית הענקית שלנו.
אף שרציתי לטפל בכך מיד, אין ספק שלא היה לי עניין לבלות את חג הפורים בבית החולים. החלטתי ללכת הביתה, לעבור את החג, איכשהו להמשיך לחייך ולאחר מכן להתמודד עם האובדן.
כשבעלי שאל אותי אם יש לי תוכניות להתחפש בפורים כמו שעשיתי בעבר, אמרתי לו שכבר התחפשתי. הסתובבתי צוחקת, מחייבת, ידידותית, שמחה. זו לא הייתה אני. לא כך הרגשתי באמת. זו הייתה מסיכת פורים שלי. הגישה המעודדת הזאת הסתירה את העובדה שבתוכי פנימה התאבלתי על אבדן התינוק שלי. שמחתי הייתה התחפושת שלי.
ביהדות קיים המושג "משנכנס אדר מרבים בשמחה". זהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפורים, תקופה שבה חזינו בניסים ונפלאות. עם זאת, אף פעם עד מקרה זה לא ידעתי שאין זה תמיד קל כל כך למלא את החובה להיות שמח. עד לאותה שנה, תמיד חשבתי זאת לדבר מוזר, שמצווים עלינו לשמוח. הייתי זקוקה לכל כוחותיי כדי לנסות לראות את החיובי שבמצב.
איכשהו, הצלחתי לעבור את חג הפורים הזה. לתלמידותיי הייתה מסיבה נפלאה. העסקתי את עצמי בפרטי המסיבה ובהכנת תחפושות לילדיי. כשקראנו את המגילה, הזכרתי לעצמי שבדיוק כפי ששמו של ה' לא מוזכר אף פעם אחת בכל סיפור הפורים, ועם זאת ה' נוכח בכל רגע ורגע, כך גם – למרות הסבל שלי – ברור שאני לא לבד. הרהרתי, כיצד חג זה חוגג תפנית שלא תאומן בשרשרת אירועים שכמעט והובילה לטבח איום ביהודים, תפנית שהפכה יום שכמעט והיה ליום אבל ליום חג וחירות.
כמו כן, חשבתי שאולי, אולי, זה מתייחס גם לסיטואציה שלי. חלק מסוים בתוכי כעס על עצמי בגלל שניסיתי לחשוב באופן חיובי כשלא היה על מה לחשוב. שתי בדיקות אולטרה-סאונד כבר אמרו את אותו הדבר. אין תינוק. ההיריון שלי הסתיים. ועם זאת, גם בסיפור חג הפורים, המצב נראה גמור ואבוד ואז התרחש נס.
אך כשעבר חג הפורים, הגעתי למסקנה שאין לי ברירה אלא להתאשפז. אבל הם לא נתנו לי. כחלק מכל הדברים המרגיזים שבבירוקרטיה הישראלית, הפניית הרופא הייתה מוגבלת בזמן ופג תוקפה. נאמר לי שכדי לבוא לבית החולים אצטרך ללכת שוב לרופא שלי ולקבל ממנו הפניה אחרת. לא, הוא לא יוכל לפקסס אותה. לא, זה לא יכול להיות רופא אחר.
נוכחתי לראות שעד שאגיע לרופא ולאחר מכן לבית החולים יגיע יום חמישי, ולא רציתי בשום אופן לבלות את שבת בבית החולים. החלטתי ללכת לרופא ביום ראשון ובאותו ערב להתאשפז.
במוצאי שבת ארגנתי בייביסיטר ליום המחרת ואז שמעתי אזעקות, אחת אחרי השנייה, מכל הכיוונים, עד שהפכו ליללה מחרישת אוזניים. ידעתי שהיה פיגוע. ידעי שבהכרח יהיו פצועים רבים.
הדלקתי את הרדיו ושמעתי כי מחבל מתאבד פוצץ את עצמו במרחק כעשר דקות הליכה מדירתי, בשכונת בית ישראל, ליד קבוצת נשים שעמדו שם עם עגלות התינוקות שלהם. כעבור זמן קצר שמעתי שששה ילדים קטנים נרצחו בפיגוע הזה, ארבע אמהות נהרגו ומעל חמישים נשים וילדים נפצעו קשה.
ישבתי שם מזועזעת וניסיתי להבין את האבדן הכביר הזה. ילדים, שרק לפני יום התרוצצו בתחפושות שלהם, נהרגו. כמה מהר העולם הזה נהפך על פיו.
חשבתי לעצמי, שלמרות שאיבדתי את התינוק שלי, אין כל מקום להשוואה בין הכאב שלי לכאבן וסבלן של המשפחות הללו, של יקיריהן ושל כל העם היהודי אחרי הפיגוע. בשום אופן לא התכוונתי לנסות להגיע לבית החולים. בתי החולים נזקקו לכל משאביהם כדי להתמקד בקורבנות הפיגוע. כל דבר שאינו קריטי יצטרך לחכות.
חיכיתי שבוע נוסף, עד יום ראשון הבא, ורק אז חזרתי לרופא שלי כדי לקבל הפניה חדשה לבית החולים. הסברתי לו מה אני צריכה והוא החל לכתוב, ואז – מתוך מחשבה שאין לי מה להפסיד – שאלתי, אם אולי – אולי – כיוון שאני כבר במרפאה שלו, הוא מוכן לעשות לי עוד אולטרה-סאונד.
הוא הסביר שבדיקות הדם שלי הראו שרמות ההורמונים שלי אינן גבוהות מספיק, וכי שתי בדיקות הראו שאין תינוק. עוד אולטרה-סאונד לא ישנה דבר.
אינני יודעת מאיפה זה בא, כי אני לא מישהי שנוהגת להפגין רגשות בפומבי, אבל פרצתי בבכי תמרורים. הרופא לא ידע מה לעשות אתי. כדי לנחם אותי, הוא שאל אם אולטרה-סאונד נוסף יעזור לי להרגיש טוב יותר. ואם כי לא באמת חשבתי שכך יהיה, הייתי מוצפת מכדי לענות אחרת, והנדתי בראשי לאות "כן".
אפילו לא טרחתי לשכב על השולחן, כי רציתי לראות את שק ההיריון שלי פעם אחת אחרונה בבהירות, ולאחר מכן להמשיך הלאה בחיי. הרופא נאנח והחל להניע את המכשיר על בטני. ואז, תוך שניות ספורות, הייתי משוכנעת שאני רואה משהו.
הרופא כמעט שמט את המכשיר ואני שאלתי בתדהמה, "זה התינוק שלי? זה דופק?" וכל שעלה בידו לעשות היה להניד בראשו.
שוב שאל אותי מה התאריכים שלי, שלפיהם היה עליי להיות כמעט בשבוע העשירי להריוני. אבל לא זה היה המצב. לפי האולטרה-סאונד, הייתי רק בשבוע השישי להיריון. הייתי בדיוק בזמן ניתן לראות לראשונה את התינוק באולטרה-סאונד. בשתי הבדיקות האחרונות, לא ראו את התינוק לא כי לא היה שם, אלא כי היה קטן מדי מכדי שיוכלו לראותו.
"אם היית באה לכאן בשבוע שעבר, עדיין לא היינו רואים את התינוק. איזה נס!" אמר הרופא. יצאתי ממרפאתו כשאני אוחזת בחוזקה את ההפניה שנתן לי לגרידה. הפתק הזה נמצא עכשיו בספר התינוקות של בני.
בננו נולד בדיוק כעבור שמונה חודשים, על היום. קראנו לו נתנאל, כלומר, מתנה מאלוקים.
כתוב תגובה