פרק ב

1וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי:
ויקח את בת לוי: פרוש היה ממנה מפני גזירת פרעה (וחזר ולקחה. וזהו וילך, שהלך בעצת בתו שאמרה לו גזרתך קשה משל פרעה, אם פרעה גזר על הזכרים, ואתה ג"כ על הנקבות). והחזירה ועשה בה לקוחין שניים. ואף היא נהפכה להיות נערה. ובת מאה שלושים שנה היתה שנולדה בבואה למצרים בין החומות, ומאתים ועשר שנה נשתהו שם, וכשיצאו היה משה בן שמונים שנה. אם כן כשנתעברה ממנו היתה בת מאה שלושים וקורא אותה בת לוי:
2וַתַּ֥הַר הָֽאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלשָׁ֥ה יְרָחִֽים:
כי טוב הוא: כשנולד נתמלא הבית כולו אורה:
3וְלֹא־יָֽכְלָ֣ה עוֹד֘ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּקַח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַֽחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר:
ולא יכלה עוד הצפינו: שמנו לה המצריים מיום שהחזירה, והיא ילדתו לששה חדשים ויום אחד, שהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין, והם בדקו אחריה לסוף תשעה:
גמא: גמי בלשון משנה ובלעז יונ"ק [גומא]. ודבר רך הוא, ועומד בפני רך ובפני קשה:
בחמר ובזפת: זפת מבחוץ וטיט מבפנים, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת:
ותשם בסוף: הוא לשון אגם רושי"ל בלעז [סוף], ודומה לו (ישעיה יט ו) קנה וסוף קמלו:
4וַתֵּֽתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵֽרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּֽעָשֶׂ֖ה לֽוֹ:
5וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר וְנַֽעֲרֹתֶ֥יהָ הֹֽלְכֹ֖ת עַל־יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָ:
לרחץ על היאר: סרס המקרא ופרשהו ותרד בת פרעה על היאור לרחוץ בו:
על יד היאר: אצל היאור, כמו (שמואל ב יד ל) ראו חלקת יואב על ידי, והוא לשון יד ממש, שיד האדם סמוכה לו. ורבותינו דרשו הולכות לשון מיתה, כמו (בראשית כה לב) הנה אנכי הולך למות, הולכות למות לפי שמיחו בה. והכתוב מסייען, כי למה לנו לכתוב ונערותיה הולכות:
את אמתה: את שפחתה. ורבותינו דרשו לשון יד. אבל לפי דקדוק לשון הקודש היה לו להנקד אמתה מ"ם דגושה. והם דרשו את אמתה את ידה, שנשתרבבה אמתה אמות הרבה:
6וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה־נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה:
ותפתח ותראהו: את מי ראתה, את הילד, זהו פשוטו. ומדרשו שראתה עמו שכינה:
והנה נער בכה: קולו כנער:
7וַתֹּ֣אמֶר אֲחֹתוֹ֘ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה֒ הַֽאֵלֵ֗ךְ וְקָרָ֤אתִי לָךְ֙ אִשָּׁ֣ה מֵינֶ֔קֶת מִ֖ן הָֽעִבְרִיֹּ֑ת וְתֵינִ֥ק לָ֖ךְ אֶת־הַיָּֽלֶד:
מן העברית: מלמד שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק, לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה:
8וַתֹּֽאמֶר־לָ֥הּ בַּת־פַּרְעֹ֖ה לֵ֑כִי וַתֵּ֨לֶךְ֙ הָֽעַלְמָ֔ה וַתִּקְרָ֖א אֶת־אֵ֥ם הַיָּֽלֶד:
ותלך העלמה: הלכה בזריזות ועלמות כעלם:
9וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ בַּת־פַּרְעֹ֗ה הֵילִ֜יכִי אֶת־הַיֶּ֤לֶד הַזֶּה֙ וְהֵֽינִקִ֣הוּ לִ֔י וַֽאֲנִ֖י אֶתֵּ֣ן אֶת־שְׂכָרֵ֑ךְ וַתִּקַּ֧ח הָֽאִשָּׁ֛ה הַיֶּ֖לֶד וַתְּנִיקֵֽהוּ:
היליכי: נתנבאה ולא ידעה מה נתנבאה הי שליכי:
10וַיִּגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֨הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ משֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ:
משיתהו: שחילתה והוא לשון הוצאה בלשון ארמי, כמשחל ביניתא מחלבא. ובלשון עברי משיתהו לשון הסירותיו, כמו (יהושע א ח) לא ימוש, לא משו (במדבר יד מד), כך חברו מנחם. ואני אומר שאינו ממחברת מש, וימוש, אלא מגזרת משה ולשון הוצאה הוא, וכן (שמואל ב כב יז) ימשני ממים רבים, שאילו היה ממחברת מש, לא יתכן לומר משיתהו, אלא המישותיהו, כאשר יאמר מן קם הקימותי, ומן שב השיבותי, ומן בא הביאותי, או משתיהו, כמו (זכריה ג ט) ומשתי את עון הארץ, אבל משיתי אינו אלא מגזרת תיבה שפעל שלה מיוסד בה"א בסוף התיבה. כגון משה, בנה, עשה, צוה, פנה, כשיבא לומר בהם פעלתי, תבא היו"ד במקום ה"א, כמו עשיתי, בניתי, פניתי, צויתי:
11וַיְהִ֣י | בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל משֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִֽישׁ־עִבְרִ֖י מֵֽאֶחָֽיו:
ויגדל משה: והלא כבר כתיב ויגדל הילד (פסוק י) אמר רבי יהודה ברבי אלעאי הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו:
וירא בסבלתם: נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם:
איש מצרי: נוגש היה, ממונה על שוטרי ישראל והיה מעמידם מקרות הגבר למלאכתם:
מכה איש עברי: מלקהו ורודהו. ובעלה של שלומית בת דברי היה, ונתן בה עיניו, ובלילה העמידו והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום:
12וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל:
ויפן כה וכה: ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה. ולפי פשוטו כמשמעו:
וירא כי אין איש: עתיד לצאת ממנו שיתגייר:
13וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֨אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ:
שני אנשים עברים: דתן ואבירם הם שהותירו מן המן:
נצים: מריבים:
למה תכה: אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע בהרמת יד:
רעך: רשע כמותך:
14וַיֹּ֠אמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַֽלְהָרְגֵ֨נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א משֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר:
מי שמך לאיש: והרי עודך נער:
הלהרגני אתה אמר: מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש:
ויירא משה: כפשוטו. ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל:
אכן נודע הדבר: כמשמעו. ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך:
15וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַֽהֲרֹ֣ג אֶת־משֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח משֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַל־הַבְּאֵֽר:
וישמע פרעה: הם הלשינו עליו:
ויבקש להרג את משה: מסרו לקוסטינר להרגו, ולא שלטה בו החרב, הוא שאמר משה (יח ד) ויצילני מחרב פרעה:
וישב בארץ מדין: נתעכב שם, כמו (בראשית לז א) וישב יעקב:
וישב על הבאר: לשון ישיבה, למד מיעקב שנזדווג לו זווגו על הבאר:
16וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֨אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן:
ולכהן מדין: רב שבהן ופירש לו מעבודה זרה ונידוהו מאצלם:
את הרהטים: את בריכות מרוצת המים העשויות בארץ:
17וַיָּבֹ֥אוּ הָֽרֹעִ֖ים וַיְגָֽרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם משֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם:
ויגרשום: מפני הנידוי:
18וַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִֽהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם:
19וַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָֽרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן:
20וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם:
למה זה עזבתן: הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב, שהמים עולים לקראתו:
ויאכל לחם: שמא ישא אחת מכם, כמה דאת אמרת (בראשית לט ו) כי אם הלחם אשר הוא אוכל:
21וַיּ֥וֹאֶל משֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמשֶֽׁה:
ויואל: כתרגומו. ודומה לו (שופטים יט ו) הואל נא ולין, ולו הואלנו (יהושע ז ז), הואלתי לדבר (בראשית יח כז), ומדרשו לשון אלה, נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו:
22וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּֽרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה:
23וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֨מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָֽנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָֽעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הָֽעֲבֹדָֽה:
ויהי בימים הרבים ההם: שהיה משה גר במדין, וימת מלך מצרים והוצרכו ישראל לתשועה. ומשה היה רועה וגו' (ג א) ובאת תשועה על ידו, ולכך נסמכו פרשיות הללו:
וימת מלך מצרים: נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם:
24וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַֽאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶת־יַֽעֲקֹֽב:
נאקתם: צעקתם, וכן (איוב כד יב) מעיר מתים ינאקו:
את בריתו את אברהם: עם אברהם:
25וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים:
וידע א-להים: נתן עליהם לב ולא העלים עיניו: