בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשל"ב.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

א. דובר1 בהתוועדות הקודמת2 בפירוש מרז"ל3 "שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחה"מ מן התורה" – שפירוש זה שייך גם לפשוטו של מקרא זה ש"ישיר" קאי על השירה שהיתה בעת קרי"ס, כי בשעת קרי"ס נמשך ונתגלה בחינה שלמעלה מהזמן, ולכן, בעת אמירת שירת הים הי' כלול גם הזמן שלאח"ז, עד השיר דלעתיד.

ומכיון שאחש"פ בא בהמשך לשש"פ, הרי מובן שגם באחש"פ מאיר הגילוי דלעתיד. וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר4 אשר הבעש"ט הי' אוכל באחש"פ ג' סעודות, וסעודה השלישית (שהיתה לפנות ערב) היתה נקראת "סעודת משיח", כי באחש"פ מאיר גילוי הארת משיח.

ב. והנה, כמו שבנוגע לשירת הים, נתבאר בהתוועדות הקודמת5 שבכל שביעי של פסח צריך לצייר את הענין דקי"ס ושירת הים, עד שירגיש (לא כמאורע שהי' בעבר, כי אם) שביום זה ממש ישנו הענין דבקיעת הים והוא אומר שירה על זה – כן הוא גם בנוגע לשיר דלעתיד, שבכל שש"פ צריך לצייר ולהרגיש את השיר דלעתיד (הכלול בשירת הים), לא. כמאורע שיהי' בעתיד, כי אם שביום זה ממש הוא שר השיר דלעתיד.

ועפ"ז מובן שבשש"פ הוא התוקף ד"יציאת מצרים"6 גם בעבודה הרוחנית, ביציאת האדם מהמיצרים וההגבלות שלו, ובכללם – הגבלות הזמן, כי:

יציאת האדם מהגבלות הזמן שבלילות הראשונים דפסח, המתבטאת בזה שהסיפור דיצי"מ הוא באופן שיוצא ממצרים ביום זה ממש – אינה חידוש כ"כ, מכיון שיצי"מ הוא ענין שאירע כבר;

משא"כ בשש"פ שהאדם מצייר ומרגיש (לא רק הענין דשירת הים, אלא גם) השיר דלעתיד באופן שהוא ביום זה ממש – הרי מכיון ששיר זה לא הי' עדיין בפועל, ויהי' רק אח"כ (ובפרט שפרטי הענינים שיהיו לע"ל אינם ידועים לנו בפרטיות, ורק כמה פרטים, מתי מספר, ידועים לנו ממדרשי רז"ל), הרי כשמרגיש את השיר דלעתיד באופן של "הא" (בלי כ"ף הדמיון)7, מתבטא עי"ז הרבה יותר הענין ד"יציאת מצרים".

וע"פ הכלל "מעלין בקודש"8, מובן, שהיציאה מהמיצרים והגבלות הזמן דאחש"פ, המתבטאה ב"גילוי הארת המשיח" שביום זה, הוא בתוקף יותר (לא רק מהיציאה מ"מצרים" שבלילות הראשונים דפסח, אלא) גם מהיציאה מ"מצרים" שבשביעי של פסח, כי, הציור וההרגש של השיר דלעתיד שבשש"פ הוא רק במחשבה או גם בדיבור, אבל לא בענינים של מעשה, משא"כ באחש"פ שאוכלים "סעודת משיח", הרי ציור והרגש זה בא גם בענין של מעשה.

ונוסף לזה: ע"י אכילת סעודת משיח – שענין המזון הוא שנעשה דם ובשר כבשרו – חודר הרגש זה לא רק בכל כחות נפשו, עד לכח המעשה, אלא גם בגופו הגשמי9.

ג. הטעם שענין הנ"ל נתגלה ע"י הבעש"ט דוקא10, י"ל שהוא לפי שכללות ענינו של הבעש"ט שייך לגילוי המשיח, וכידוע מענת מלך המשיח להבעש"ט על שאלתו "אימתי קא אתי מר" – "לכשיפוצו מעינותיך (מעינות הבעש"ט) חוצה"11.

וכמו שכללות תורת הבעש"ט, מדור לדור היא מתפשטת יותר, עד לאלו שנמצאים ב"חוצה" בדרגא הכי תחתונה – כן הוא גם בנוגע ל"גילוי הארת המשיח" ו"סעודת משיח" דאחש"פ, שבדורותינו אלה נתפשט הענין בין כו"כ מבנ"י.

ומכיון ש"תורה על הרוב תדבר"12, הרי מובן שענין הנ"ל שייך גם לאלו שמצד עצמם אינם מרגישים "גילוי הארת המשיח" (שהרי אלו שמרגישים זה מצד עצמם, הם לעת-עתה רק מיעוט), שגם הם, ע"י קיום ההוראה דאכילת "סעודת משיח", נעשה "הענין" חלק מגופם (וע"ד שבאכילה דמצוה אין נוגע הכוונה13 ), ובמילא גם קל יותר שע"י ההתבוננות והציור בזה, יוכלו גם הם להרגיש גילוי זה – כי הרי הוא כבר "עומד אחר כתלנו"14, ועוד יותר: "משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים"14, היינו שכבר ישנם "חרכים" (פרצה) בהכותל. ומכיון שכבר קרוב מאד לביאת המשיח, "מאָרגן קומט משיח", לכן גם היום – באחש"פ (אף שנמצאים בגלות עדיין, אבל הכותל המפסיק בין הגלות להגאולה הוא כבר פרוץ, כנ"ל), מאיר גילוי הארת המשיח באופן שכאו"א יוכל להרגיש זה.

ועי"ז גופא שבזמן הגלות עושים "סעודת משיח", שבזה מראים שבנ"י אינם "מכירים" בגלות ("אידן אַנערקענען ניט דעם גלות") – פועלים שבקרוב ממש ישרפו את הכתלים ("פאַרברענען די ווענט") של הגלות (כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר15 ), ויתגלה משיח, ויוליכנו קוממיות לארצנו.

* * *

ד. ישנם הטוענים שלאו כל מוחא סביל דא לקבל ענין הנ"ל – שלכאו"א מאיר הארת המשיח, ואדרבא, ע"י שמיעת ענין כזה יתבלבלו וכו'.

אמנם באמת אינו כן, כי כבר נשתנה המצב, וכבר בא הזמן שגם ה"חוצה" יכול לקבל ענין זה, ורק צריכים להסיר הפחדים אצל אלו שצריכים להביא ענין זה לה"חוצה", וכשיאמרו את הענין בפשיטות (בלי שום פקפוק) – ע"י שיחזקו האמונה שלהם עצמם – יתקבלו16 הדברים אצל השומעים, ויפעלו פעולתם.

ה. כדי להקל הרגשת הענין – מרומז ענין זה (ככל עניני פנימיות התורה17 ) גם בנגלה דתורה18 :

בשמיני של פסח מפטירין "עוד היום בנוב לעמוד וגו', לפי שבליל פסח היתה מפלתו של סנחריב"19. ולכאורה תמוה: הרי מפלת סנחריב היתה בליל הראשון של פסח, ולא באחרון של פסח?

והענין, לפי שבהפטרה זו מבואר נצחונו של חזקי', שביקש הקב"ה לעשותו משיח20, ובאחש"פ מאיר גילוי הארת משיח.

ועוד יותר: כו"כ פרטים המבוארים בהפטרה זו לא נתקיימו בנצחונו של חזקי', ויתקיימו בביאת משיח צדקנו – כמו "וגר זאב עם כבש וגו'"21 (וכמבואר גם ברמב"ם22 שקאי על ימות המשיח – רק שלשיטתו ה"ז משל, וקאי על אומות העולם), וגם ענין קיבוץ גליות, "והי' ביום ההוא וגו' לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים וגו' ומאיי הים"23, וכו'. ומכיון שהפטרה זו, שכו"כ פרטים שבה יתקיימו בביאת משיח צדקנו, קורין באחש"פ, הרי מובן שבאחש"פ מאיר הארת המשיח.

ולכן אפשר לומר לכאו"א, שגם אצלו מאיר הארה זו, שהרי גם בביהמ"ד שלו קראו ההפטרה עם ברכה לפני' ולאחרי', וכאו"א ענה אמן אחריהם, ושם הרי מדובר ע"ד ביאת המשיח ועניניו. ובמילא גם הוא צריך להרגיש ענין זה, וגם אצלו פועלת הארה זו לבטוח בבטחון גמור בה' בלי שום פקפוק כלל וכלל, שאף שע"פ דרך הטבע אינו רואה מראה מקום לזה, מ"מ בוטח בה' שיקיים הבטחתו למעלה מדרך הטבע.

והבטחון צ"ל באופן המדובר אצל חזקי', שבטח בה' לגמרי, עד שאמר להקב"ה: "אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ו[אפילו] לא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה"24, מבלי הבט על כך שסנחריב הקיף את ירושלים עם כל חילו, והבטיח לעשות שלום בתנאים מיוחדים25, ואף ששבנא וסיעתו, שהם היו הרוב בסנהדרין, אמרו שע"פ תורה צריכים לעשות שלום, ולילך בדרך הטבע26, מ"מ, מאחר ששמע מישעי' נביא ה' בשם הקב"ה: "כה אמר ה' אל תירא וגו' והפלתיו בחרב בארצו"27 – בטח בה' לגמרי, עד שהלך לישן על מטתו, וערבה לו שנתו מצד בטחון זה (לא כאדם הדואג, שאי אפשר לו לישן), והקב"ה עשה המלחמה, כמ"ש28 "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו'",

ועד"ז צריך כאו"א לבטוח בביאת המשיח בבטחון גמור בלי שום פקפוק, ובאופן ד"אחכה לו בכל יום"29 שמחר ממש יבוא משיח – גם כשמצד "חשבונות" של שכל [וטבע] אינו רואה שום מקור לזה, ובטחון זה עצמו ימהר ויחיש את ביאתו, בקרוב ממש.

* * *

ו. כח האמונה (כולל גם האמונה בביאת המשיח באופן ד"אחכה לו בכל יום שיבוא") – ישנו אצל כל אחד מישראל,

– ולא רק כמו הענין דהפצת המעיינות חוצה, שמתפשטת יותר מדור לדור (כנ"ל ס"ג), שבשביל זה יש צורך שיהיו לו תחילה עכ"פ כמה טיפין מהמעיין, ואז יוכל להפיצם חוצה, ואילו ענין האמונה ישנו מלכתחילה אצל כל אחד מישראל –

שהרי בנ"י הם "מאמינים (ולא עוד אלא שהם גם) בני מאמינים"30.

[ולהעיר, שמצד הענין ד"מאמינים בני מאמינים", היינו, שישנם שני ענינים של אמונה – מתבטלים הענינים הבלתי רצויים, כמו דבר איסור ש"חד בתרי בטיל"31, ועד שנהפך להיתר, שזהו אפילו באיסור אמיתי, ועאכו"כ כשמדובר רק אודות מעמד ומצב ש"יצרו הוא שתקפו"32 ].

וענין האמונה שמאיר בגילוי באחרון של פסח, מצד אמירת ההפטרה כו' (כנ"ל ס"ה) – נוגע גם (ואדרבה: בעיקר) לזמן שלאח"ז, והיינו, שאין זה באופן שבמוצאי אחש"פ עורכים הבדלה ושוכחים מזה, אלא באופן שגם לאחרי הבדלה לא נעשה שינוי ההרגש, כיון שלוקחים מאחש"פ על כל השנה את הכח לגלות את נקודת האמונה שבכל אחד מישראל שתהי' באופן ד"רעה אמונה"33.

ובענין זה מצינו בחסידות דבר נפלא שקשור גם עם ענין אכילת מצה בשביעי של פסח (ומזה מובן שכן הוא גם באחרון של פסח), כדלקמן.

ז. על הפסוק34 "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך", איתא בשער האמונה35 שאכילת מצה דשש"פ משפיעה ומחזקת לאור אבא, "הוי' אלקיך", שהם עוצרים וכונסים לתוכם המצה (ולא כבליל א' – שמהוי' נמשכה המצה), ומה ז' רשות אף ו' רשות, שמז' – נמשך זה גם בששת ימים, עיי"ש.

הרי מובן, שזה שאכילת מצה זו היא "רשות" הוא למעליותא, שהענין הנפעל ע"י אכילת מצה אז הוא נעלה יותר מהענין הנפעל ע"י הכזית מצה בלילה הראשונה שהיא "חובה" [ובדוגמת המבואר בלקו"ת36 בענין תפלת ערבית רשות]. וגם מה שאין מברכין "על אכילת מצה" לאחרי לילה הראשון הוא דוגמת מה שאין מברכים על תש"ר לפי "שא"א להמשיך כו'"37.

ח. הביאור במעלת המצה שלאחרי לילה הראשון, ובפרט בשביעי של פסח, על הכזית מצה שבלילה הראשון:

מצה היא "מיכלא דמהימנותא"38, והיינו שמצה היא המזון המפרנס את האמונה, שתהי' לא בבחי' מקיף, כי אם (כמבואר בלקו"ת בפירוש "ורעה אמונה"39 ) "קבועה בלב האדם .. בבחי' דעת והרגשה".

והנה, האמונה מצד עצמה, כשלא עושים שום פעולה40 שתורגש בפנימיות, אפשר שתהי' בבחי' מקיף כ"כ עד לאופן ד"גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרייא"41 – שגם בשעה זו גופא כשאמונתו [היא לא רק בלבו פנימה, אלא שבאה גם בגילוי] מתבטאת בקריאת "רבש"ע הושיעני", הנה בשעה זו עצמה, עושה היפך רצון העליון (ומבקש מהקב"ה שיצליחו בזה).

אמנם, גם כאשר האמונה אינה בבחי' מקיף עד כדי כך, הרי אפשר, שגם כשלומד תורה ומקיים מצוות, יהי' טרוד בהסוגיא שהוא לומד או בהמצוה שהוא מקיים, ולא ירגיש בעת מעשה האמונה בהקב"ה נותן התורה ומצַוה המצוות.

וכל זמן שאין האדם מייגע את עצמו להמשיך האמונה בפנימיותו – תשאר אצלו האמונה בבחי' מקיף (עכ"פ באופן השני דלעיל).

ועל עבודה זו של המשכת האמונה בתורה ומצוות שלו, אמרו רז"ל42 "בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר43 וצדיק באמונתו יחי'" – שהתרי"ג מצות "יעמדו" על האמונה, היינו, שהאמונה וקיום המצוות לא יהיו שני ענינים שונים, כי אם שבקיום המצוה תורגש האמונה במצַוה המצוה44.

ט. וזוהי המעלה שבמצה "מיכלא דמהימנותא" שלאחרי לילה הראשון, ובפרט בשש"פ – על הכזית מצה שבלילה הראשון:

פעולת הכזית מצה "חובה" היא במל'45 – לפרנס את האמונה שלא תהי' בבחי' מקיף לגמרי, כי אם תפעול עליו שהנהגתו בחיי היום יומיים תהי' ע"פ תורה – מתאימה לאמונתו; ופעולת המצה ד"רשות", ובפרט בשש"פ היא בהוי' אלקיך – הרגשת האמונה בתורה ומצוות שלו.

וזהו מ"ש "וביום השביעי עצרת לה' אלקיך": ענינם של ב' השמות הוי' ואלקים בעבודת האדם הוא – תורה ומצוות, ושש"פ הוא "עצרת (לשון קליטה) ל.הוי' אלקיך" – המשכת האמונה ל.תורה ומצוות, ובאופן פנימי – עצרת קליטה.

י. וההוראה הכללית מזה:

ובהקדים46 – שבריאת העולם ע"י הקב"ה היא באופן שכל אחד הוא גם משפיע וגם מקבל, ושניהם בבת אחת, והיינו, שגם מי שהוא עני, יש ענינים שבהם הוא עשיר, ועליו להשפיע לחבירו הוא העני המקבל. ולדוגמא: בלימוד התורה יתכן אמנם שיש ריחוק הערך בינו לבין חבירו, שהוא נחשב לעני וחבירו לעשיר, אבל, כיון שנמצאים ביחד, ברור הדבר שיש ענינים שבהם צריך הוא להשפיע על חבירו, וכמו בענין האמונה, שעי"ז שידבר בדברים היוצאים מן הלב, יפעל אצל חבירו חיזוק האמונה.

– בודאי צריך להיות הדיבור בדרך כבוד, וכפי שמצינו אפילו בנוגע לעמי-הארץ ש"חייבו רז"ל לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצוה אף אם הוא בור ועם הארץ"47, וכמו בעת הבאת ביכורים, ש"כל בעלי אומניות עומדים מפניהם וכו'"48 (מבלי לברר תחילה אם פלוני הוא עם הארץ או למדן, ולהתייחס לכל אחד לפי ערך מעמדו ומצבו, אלא מתייחסים לכולם בשוה), ועד"ז בנדו"ד, שהדיבור צ"ל בהדרת הכבוד, אבל הכוונה היא לפעול אצלו חיזוק האמונה.

ועי"ז שכל אחד משפיע על חבירו, והיינו, שהעשיר בענין האמונה משפיע על חבירו שיתוסף אצלו חיזוק באמונה, ועי"ז מקבל ממנו שאצלו יתוסף בלימוד התורה וקיום המצוות – אזי "מאיר עיני שניהם ה'"49.

ועד שעי"ז מקרבים את הגאולה האמיתית, שאז, הנה גם הענינים שהם באופן של אמונה יומשכו להיות בבחי' ידיעה (ואילו האמונה תהי' בענינים נעלים יותר)50, בטוב ובחסד הנראה והנגלה.

* * *

יא. הענין ד"סעודת משיח", אף שהוא הנהגת הבעש"ט – נתגלה ונתבאר ונתפרסם (ככל עניני תורת הבעש"ט) ע"י נשיאי חב"ד.

ונוסף לזה: בשנת תרס"ו, בעת "סעודת משיח", הוסיף כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ענין חדש, והוא שציווה אז להת' לשתות ד' כוסות51.

והביאור בזה:

ההפרש שבין מצה ליין הוא52, שמצה היא בחי' (קטנות) אבא (חכמה), ויין הוא בחי' בינה [שזהו הטעם שמצה היא במספר ג' – ג' מצות שבקערה, ויין במספר ד' – ד' כוסות, כי מוחין דאבא הם ג', ומוחין דאימא הם ד'].

וזה מתאים גם עם ההפרש שבין מצה ליין בפשטות, שמצה היא "לחם עוני"53, לפי ש"אין בה טעם כמו חמץ"54, משא"כ יין, לא רק שיש לו טעם, אלא שגורם גם שמחה ותענוג, ועד ש"אין אומרים שירה אלא על היין"55 – כי התגלות עתיק (תענוג) היא בבינה56.

וזהו הטעם מה שאצל הבעש"ט הי' רק הענין של "סעודת משיח" (שעיקר סעודה ה"ה לחם) מצה, ונשיאי חב"ד הוסיפו גם הענין של ד' כוסות – כי ענינה של חסידות חב"ד היא (לא רק לגלות ולפרסם תורת הבעש"ט – שלכן גם ההנהגה ד"סעודת משיח" נתפרסמה ע"י נשיאי חב"ד, כנ"ל – אלא גם) להסביר את תורת הבעש"ט בהבנה והשגה וכו' ולהכניס בה טעם ותענוג וכו', שכ"ז נרמז בענין ד' כוסות.

יב. והנה, גם בתקופה של חסידות חב"ד, עיקר ההבנה וההסברה בתורת החסידות – באופן שלימוד תורת החסידות יהי' בהבנה והעמקה וכו', דוגמת לימוד סוגיא בנגלה – נתחדש ע"י אדמו"ר נ"ע, ובתקופה זו גופא – עיקר ענין זה נתחדש בשנת תרס"ו, ע"י אמירת ההמשך הידוע דשנה ההיא57.

וי"ל שזהו הטעם שענין שתיית הד' כוסות באחש"פ נתגלה ע"י כ"ק אדמו"ר נ"ע ובשנת תרס"ו – כי עיקר גילוי החסידות [ההכנה והכלי58 לביאת המשיח] באופן של הבנה והסברה וכו' נתחדש59 בשנה ההיא.

יג. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

לא לדרשה קאתינא, אלא שיקיימו בפועל המנהג דשתיית ד' כוסות (החל מכוס ראשון), והעיקר – שעי"ז יומשך ענין של הסברה כו', ומתוך שמחה גדולה, בכללות מעשינו ועבודתינו שבמשך זמן הגלות.

ומצד הציווי "ואהבת לרעך כמוך"60, יש לפעול זאת גם על אחרים, ובודאי יתקבל הדבר אצלם.

ובאופן ד"כולנו כאחד", ימשיכו הענין ד"ברכנו אבינו"61, בבני חיי ומזוני רויחי.

[התחילו לנגן הניגון "טל יעסיס", ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א (בבת-שחוק): תפלת טל היא אמנם תפלה טובה כו', אבל אין זה מגיע למעלת היין באחרון של פסח!...]

* * *

יד. בהמשך להמדובר אודות הפצת המעיינות חוצה – יש עוד ענין השייך לזה:

נהוג לילך לבתי-כנסיות שנמצאים בריחוק מקום גשמי, או בריחוק מקום רוחני, כדי לפעול אצל מתפללי ביהכנ"ס בנוגע לענינים שבהם יש צורך בהוספה והתחזקות – ע"י שמחה וריקוד, ביחד עם דברי עידוד שחדורים באור וחיות שנמשך מה"מעיין" (ומגיע אפילו למקומות רחוקים ביותר), שלהיותו "מקור מים חיים", הנה מבלי הבט על הכמות, ה"ה מטהר בכל שהוא62, ופועל אצל השומע (שסוכ"ס יהי' מקבל) לשטוף ולהסיר את הענינים המעלימים ומסתירים על גילוי "נפש השנית"63, באופן שתחדור בחב"ד שבנפשו, במחשבה דיבור ומעשה, ולא רק בשבת ויו"ט, אלא גם בימות החול ובעניני חול, באופן ש"בכל דרכיך דעהו"64 ; וכיון שכל זה נעשה מתוך שמחה, אזי נקל יותר לפעול ענין של פריצת גדר65, כך, שעבודת ה' תהי' באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.

וע"פ הידוע66 שכל יו"ט ממשיך ומשפיע את ענינו המיוחד של יו"ט זה על כל השנה כולה, ובפרט בנוגע לחג הפסח שהוא "ראש לרגלים"67, ו"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש" מורה על תוכנו כו'68, והיינו, שהוא כמו "ראש" שמנהיג את כל הגוף, כולל גם הרגלים – הרי בודאי שההליכה בחג הפסח תפעל בכל השנה כולה (כולל גם בשאר המועדים) להוסיף בעניני הליכה, החל מהענין "לרוץ .. לכל דבר מצוה" (כפי שמביא רבינו הזקן בשו"ע69 ).

ועי"ז יתוסף בהמשכת ברכותיו של הקב"ה, החל מהברכה ד"ונתתי גשמיכם בעתם"70, כמ"ש הרמב"ן71 שברכה זו כוללת את כל הברכות, כל היעודים הגשמיים, שנמשכים למטה מעשרה טפחים, ועד לקיום היעוד שכולל גשמיות ורוחניות – "ואולך אתכם קוממיות"72.

ולכן: מהנכון שכל אלו שהשתתפו בהליכה יאמרו ביחד "לחיים", בשמחה ובקול רם (ע"ד מ"ש בנוגע לאמירת ההגדה73 ), ויצאו מתוך ריקוד לקבלת פני משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

טו. בהמשך להמדובר בהתוועדויות שלפנ"ז74 אודות הפיסקא "הא לחמא עניא" שנכללת ב"מגיד" (שהרי הסימן "מגיד" מופיע לפני "הא לחמא עניא") – ישנו ענין הדורש ביאור:

אמירת ההגדה – "והגדת לבנך"75 – צריכה להיות בדרך תשובה לשאלה76. וא"כ, מדוע מתחילים אמירת ההגדה ("מגיד") לפני שהבן שואל "מה נשתנה"?

ויתירה מזה: תוכן הפיסקא "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" הוא כמו תוכן הפיסקא "עבדים היינו לפרעה במצרים"77, שזהו המענה על השאלה "מה נשתנה", וא"כ, לאחרי שאומרים "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", שוב אין מקום לשאול "מה נשתנה"?!

וע"ד שמצינו בגמרא78 שכאשר שאלו על כך ש"עדיין לא קא אכלינן אתו קא מעקרי תכא מיקמן", אמר רבה "פטרתון מלומר מה נשתנה"; ועאכו"כ כשאומרים תוכן הענין דיצי"מ, כפי ש"אמר לי' רב נחמן לדרו עבדי', עבדא דמפיק לי' מרי' לחירות ויהיב לי' כספא ודהבא מאי בעי למימר לי', אמר לי', בעי לאודויי ולשבוחי, אמר לי' פטרתון מלומר מה נשתנה, פתח ואמר עבדים היינו"79.

לכאורה יש לומר, שאע"פ שלאחרי אמירת "הא לחמא עניא" אין חיוב ("פטרתון" מ)לומר "מה נשתנה", מ"מ, כיון שאמירה זו לא היתה באופן של תשובה לשאלה, לכן שואלים לאח"ז "מה נשתנה", כדי שאמירת ההגדה ("עבדים היינו") תהי' באופן של תשובה לשאלה; ואז תהי' גם התשובה (לא רק בקיצור נמרץ, כבפיסקא "הא לחמא עניא", אלא) בפרטיות ובאריכות, כפי שאומרים בפיסקא "עבדים היינו", ש"אפילו כולנו חכמים .. כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה .. הרי זה משובח".

אבל עדיין אינו מובן: מדוע תיקנו מלכתחילה לומר "הא לחמא עניא" לפני השאלה "מה נשתנה" – היפך הדין ש"והגדת לבנך" צ"ל באופן של תשובה לשאלה?

ועכצ"ל, שהענין ד"הבן שואל" הוא רק פרט באופן ההכנה לענין ד"והגדת לבנך", ששלימותו היא באופן של תשובה לשאלה; אבל עצם הענין ד"והגדת לבנך" ישנו גם ללא הקדמת השאלה.

טז. ומכאן למדים – בדרך אגב – הוראה להורים:

אין להסתפק בכך שמגדלים ומחנכים את הילדים כדבעי. – חינוך הילדים הוא אמנם ענין נעלה ביותר, כפי שאומרים בכל יום בק"ש: "ושננתם לבניך"80, וכן בפרשה שני' דק"ש: "ולמדתם אותם את בניכם"81, אבל אי אפשר לצאת י"ח בכך, אלא גם ההורים עצמם חייבים ללמוד תורה ולקיים מצוות.

וענין זה מרומז בהגדה – שאף שעיקר ענינה הוא "והגדת לבנך", ובאופן ש"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה"82, שכל ילד יהודי (כולל גם "ילד" בידיעות), מבלי הבט על מעמדו ומצבו, צריך להסב לשולחן-הסדר – הנה עוד לפני ש"הבן שואל", מקדימים ובוחנים את האב אם הוא יודע מ"ש בהגדה; וכאשר האב, ראש הבית, אומר "הא לחמא עניא כו'", ומכריז "כל דכפין ייתי ויכול וכו'", אזי יודעים שזהו בית שראוי להיות דירה ומשכן לו ית', ובמילא נעשה בכל הענינים מעמד ומצב ד"באור פני מלך חיים"83.

ועד לברכה הכי פנימית ועיקרית – שכל הילדים באים ל"סדר", ושואלים ורוצים לשמוע את התשובה האמיתית, ואינם מתייראים מה"לחמא עניא" וה"מרור", כיון שיודעים ומכריזים ביחד שסוכ"ס הנה "לשנה הבאה בירושלים".

* * *

יז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה הנה ישכיל עבדי.

* * *

יח. האמור לעיל (סי"א) אודות המנהג דשתיית ד' כוסות באחרון של פסח – משתקף גם בנגלה דתורה84 :

בנוגע לד' כוסות שתיקנו חכמים בלילות הראשונים – איתא במדרש85 שהם "כנגד ד' גאולות שנאמרו במצרים, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי", או "כנגד ארבע כוסות שנאמרו כאן וכוס פרעה בידי וגו' ונתת כוס פרעה וגו'".

ועד"ז מצינו גם בנוגע לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו (שתהי' "כימי צאתך מארץ מצרים"86 ) – "ד' כוסות של תרעלה שהקב"ה משקה את עובדי כוכבים .. וכנגדן הקב"ה משקה את ישראל ד' כוסות של ישועה לעתיד לבא".

יט. והנה, כיון שד' הכוסות שייכים לאמירת ההגדה, ובאמירת ההגדה ישנו תנאי שצ"ל באופן של תשובה לשאלה (כנ"ל סט"ו) – צ"ל ענין של שאלה גם בנוגע לד' כוסות דאחרון של פסח.

והענין בזה – ע"פ משנ"ת בימים הראשונים87 התוכן ד"מה נשתנה" כפי שנתבאר ע"י כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע,

– בעל ההמשך הידוע דשנת תרס"ו, שבו נתחדש עיקר גילוי החסידות (לא רק באופן של נקודה, כמו טיפת המעיין, אלא כפי שנמשך בחב"ד שבנפש ע"י תורת חסידות חב"ד) באופן של הבנה והשגה רחבה ועמוקה, ולכן נתגלה אז (נוסף על סעודת משיח, גם) ענין שתיית ד' כוסות באחש"פ (כנ"ל סי"ב) –

באופן שכל ד' הקושיות קשורות עם המעלה של הגאולה העתידה (שאז יהיו ד' הכוסות שכנגדם הם ד' הכוסות דאחש"פ) לגבי הגאולות שלפנ"ז.

ולכן, בעמדנו בהתוועדות הקשורה עם סעודת משיח, שבה שותים ד' כוסות הקשורות עם הגאולה העתידה – הרי זה הזמן המתאים לחזור ענין זה, ובתוספת ביאור.

כ. הקושיא הראשונה – "שבכל הלילות אין אנו מטבילין וכו'":

טבילה ("מטבילין") – נוסף לכך שהיא אותיות "הביטל"88, הנה הסיבה לכך היא לפי שטבילה כשרה היא רק במים ש"כל גופו עולה בהן"89, שזהו ע"ד הלשון בנוגע לתרומה: "עולה במאה"90, שפירושו בטל במאה, ועד"ז בנדו"ד, שכל גופו בטל בהם, והיינו, שצריך לבטל את עצמו לגמרי, כמ"ש הרמב"ם91 ש"הדבר תלוי בכוונת הלב .. מכוין לבו לטהר נפשו .. והביא נפשו במי הדעת הטהור", והיינו, שצריך להתמסר לגמרי ("זיך אַוועקגעבן אינגאַנצן") לענין התורה.

וזהו "שבכל הלילות אין אנו מטבילין כו'" – שבכל הגלויות (שהרי גלות נמשל ללילה92 ) לא הי' ענין הביטול והטהרה כו' כדבעי, שלכן, גם לאחרי הגאולה הי' עוד גלות; ואילו "הלילה הזה שתי פעמים", היינו, שבגאולה העתידה שלאחרי הגלות האחרון יהי' שלימות הביטול והטהרה, הן בנוגע לנפש והן בנוגע לגוף (ועד שאפילו חי צומח ודומם יהיו בבחי' ביטול).

[וכמשנת"ל במאמר93, שלעת"ל יהי' גם בגוף ענין הראי', שזוהי ההתאמתות הכי גדולה, ואעפ"כ ישאר הגוף במציאותו, ולא עוד אלא שהנשמה תהי' ניזונית מן הגוף94, שזהו הענין ד"נקבה תסובב גבר"95, "קול כלה"96 ].

הקושיא השני' – "שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה וכו'": חמץ הו"ע הישות וההתנשאות, שענין זה ישנו "בכל הלילות", בכל הגלויות, שלכן, לאחרי הגאולה הי' עוד גלות; ואילו "הלילה הזה כולו מצה", שלאחרי הגלות האחרון יתבטל לגמרי ענין הישות כו'.

הקושיא השלישית – "שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות וכו'": ירקות מורה על ענין הקנאה, כי כל המקנא פניו מוריקות97. ובכל הגליות יש הרבה בחינות בקנאה98 : קנאת סופרים וכיו"ב. ואילו לאחרי הגלות האחרון תהי' קנאה היותר גדולה, ע"ד מארז"ל99 "כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו".

והקושיא הרביעית: "שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין וכו'": "אוכלין" הו"ע התענוג. ובזה גופא יש התפשטות התענוג (תענוג המלובש בגוף) ותענוג העצמי. ובכל הגליות יש מי שמגיע בעבודתו להתפשטות התענוג ("יושבין") ויש מי שמגיע לתענוג העצמי ("מסובין"). ואילו לאחרי הגלות האחרון – "כולנו מסובין", שכל ישראל יגיעו לבחי' תענוג העצמי.

כא. ויש לדייק בחילוק הלשונות בד' הקושיות – שהלשון "כולנו" נאמר רק בקושיא הד' ("כולנו מסובין"), אף שלכאורה הי' אפשר לומר לשון זה גם בשאר הקושיות, ש"כולנו" מטבילין שתי פעמים, ואוכלים מצה ומרור.

והביאור בזה:

ידוע שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר100, וכמו בענין התענוג, שלהיותו כח היותר נעלה, ה"ה נמשך למטה ביותר, כמ"ש101 "שמועה טובה תדשן עצם".

ולכן, דוקא הענין ד"מסובין" שמורה על תענוג העצמי, הוא באופן שנמשך לכל בנ"י – "כולנו מסובין"102.

כב. ועדיין צריך להבין:

ע"פ ביאור הנ"ל שתוכן הקושיות הוא בנוגע לענינים שיהיו בגאולה העתידה – יש מקום לשאול זאת בזמן הגאולה, ולא עכשיו, כשנמצאים עדיין בגלות?!

וגם: כיון שמדובר אודות זמן הגאולה – למה אומרים "הלילה הזה", בה בשעה שזמן הגאולה נמשל ל"יום"103 ?!

והביאור בזה:

החידוש של הגלות האחרון הוא – "הלילה הזה", שגם כשנמצאים עדיין בגלות, "לילה", הרי זה יכול להיות באופן של אור וגילוי, "זה" – כשנרגש אצלו שגופו טפל ונשמתו עיקר104, וכיון שמצד הנשמה אין ענין של גלות105, ובמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא106, הרי הוא במעמד ומצב של חירות אמיתית.

וע"ד הפתגם של ר' הלל מפּאַריטש107 בשם רבינו הזקן, שלפני הנשמות הגבוהות כמו רשב"י, לא הי' חורבן כלל. וכל זה – למרות שהי' בזמן של גלות קשה עד כדי סכנת נפשות, שלכן הוצרך להתחבא במערה, ומצד הגוף הי' ענין של צער, כמובן מגודל השמחה שהיתה בשעה שיצא מהמערה.

אמנם, ענין זה יכול להיות באופן שנרגש רק אצל הנשמות הגבוהות, ואינו נראה לאחרים. וזהו החידוש ד"הלילה הזה" – שהגילוי שישנו עוד בזמן הגלות ("לילה") הוא (לא רק לעצמו, אלא) באופן שנראה גם לאחרים, כדיוק הלשון "זה", שמורה (לאחרים) באצבע ואומר זה108, והיינו, שניכר גם לאחרים שאין אצלו ענין של גלות כו'. וע"ד שמצינו בנוגע למשה רבינו109, שבדברו עם פרעה, הי' נראה הדבר כמו שנשמה דאצילות מדברת עם עמקי הקליפות, בחי' א"א דלעו"ז.

כג. והנה, אף שנתבארה השייכות של ד' הקושיות לאחרון של פסח (מצד תוכנם בנוגע לגאולה העתידה) – הרי לפועל לא ראינו שידייקו באחרון של פסח לשאול בפירוש את ד' הקושיות.

ויש לומר – בב' אופנים:

א) יתכן שאכן שאלו ד' הקושיות גם באחרון של פסח, כשם ששתו ד' כוסות, אלא שלא עשו "רעש" ("שטורעם") לגלות זאת.

ב) ע"ד שמצינו בנוגע למפלת סנחריב, שאף שהיתה בליל הפסח, הרי זה נמשך ופועל באחרון של פסח שבו מפטירין "עוד היום בנוב גו'" (כנ"ל ס"ה) – כך גם הענין ד"הבן שואל" נמשך מהלילות הראשונים ופועל גם באחרון של פסח.

כד. ויה"ר שיגיע כבר הזמן שבו יתקיימו בפועל כל הענינים שנתבארו בד' הקושיות בנוגע לגאולה העתידה.

וכשם שתורצו ד' הקושיות הנ"ל – יתורצו בקרוב כל הקושיות והאיבעיות, כהר"ת ד"תיק"ו": תשבי י.תרץ ק.ושיות ו.איבעיות110.

ועד שנזכה לשמוע ה"קול מבשר מבשר ואומר", ש"אומץ ישעך בא"111, בקרוב ממש.

* * *

כה. בהמשך להמדובר לעיל (סכ"ב) בפירוש "הלילה הזה", שגם "הלילה" צריך להיות כבר באופן ד"הזה" – יש להוסיף, שגם ענין זה צ"ל כמו כל הענינים שבחג הפסח, כמו אמירת "הא לחמא עניא", וכן ענין השירה דשביעי של פסח, שצריכים להיות באופן שנעשים ביום זה ממש, ולא רק בנוגע לענינים שאירעו בעבר, אלא גם בנוגע להשירה דלעת"ל ("אז ישיר", "מכאן לתחה"מ מן התורה"), וכן בנוגע לפרטי הענינים דביאת המשיח שנתבארו בהפטרת היום – הרי כיון שיהודי הוא בעה"ב (לא רק על ההוה והעבר, אלא) גם על העתיד, לכן יכול וצריך לצייר ולהרגיש שכל זה נעשה ביום זה ממש, כמשנת"ל בארוכה112.

והנה, בין היעודים דלעת"ל שצריכים לפעול שיתקיימו כבר כשנמצאים עדיין בזמן הגלות (שזהו תוכן הענין ד"הלילה הזה") – ישנו יעוד שקשור במיוחד עם חג הפסח, "זמן חרותנו", שזהו מ"ש113 "וישבתם לבטח בארצכם גו' ושכבתם ואין מחריד", והיינו, שבנ"י עומדים במעמד ומצב של מנוחה אמיתית וחירות אמיתי, כיון שבכל מקום שנמצאים – הקב"ה הוא בעה"ב היחידי, ולכן אין להם מה להתיירא מפני הגוים, ואדרבה: "נפל פחד היהודים עליהם"114.

אמנם, בענין זה צריכה להיות גם פעולה בדרך הטבע – ובהקדמה:

הענינים115 שלמעלה נמשכים ע"י עבודתינו מעין הענינים הנמשכים, וכהלשון המובא בכ"מ בדא"ח: "באתערותא דלתתא – אתערותא דלעילא"116. ובלשון המשנה117 : "במדה שאדם מודד בה מודדין לו", ובגמרא שם: "במדה לא בטיל". ואם במדת כו' כן, ב"מדה טובה" ש"מרובה ממדת כו'"118 – על אחת כמה וכמה.

מזה מובן, אשר ההשתדלות בחיזוק וביסוס השכונות שבהם דרים אחינו בנ"י, בכדי שישבו בהם לבטח – נוסף על החיוב בזה ע"פ דין119 – היא מקרבת וממהרת את היעוד "וישבתם לבטח בארצכם גו' ושכבתם ואין מחריד".

ועוד נקודה בזה:

בתי כנסיות ובתי מדרשות הם ה"מקדש מעט"120, שבהם שוכן הקב"ה – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"121. ועד"ז הוא בנוגע לבתי בנ"י בכלל, שהרי בהם לומדים תורה ומקיימים מצוות – והרי אפילו "פושעי ישראל122 מלאים מצות כרמון"123 – שבתים אלו הם ד' אמותיו של הקב"ה בעולמו124.

ובמילא, כאשר יהודים בורחים ח"ו ממקומות מושבותיהם ומוסרים אותם לאינם יהודים, להבדיל, ועאכו"כ כשהבריחה מביאה ח"ו גם למכירת או סגירת כו"כ בתי כנסיות ובתי מדרשות – הרי עי"ז מגרשים כביכול את הקב"ה מנחלתו. ולאידך גיסא: ע"י הרחבת השכונות של בנ"י, "כובשים" עוד שטח בעולם לבעלותו ושלטונו של הקב"ה.

ומזה מובן גודל האחריות והזכות בביסוס השכונות – ואין הדבר תלוי אלא בהשתדלות של כאו"א125. וכמו שראו במוחש, שכל אלו שהשתדלו בזה במרץ הדרוש, הצליחו בזה במאד, ועד – באופן דלמעלה מן הטבע.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א126 ): על כל אחד ואחד לעשות חשבון צדק בנפשו אם עשה בזה עד עכשיו כפי הדרוש127 – והרי ידע אינש בנפשי', אשר ע"כ צריך לתקן ולהשלים גם מה שהחסיר עד עכשיו – ובנוגע לתשובה הרי אמרו128 שצריכה להיות129 באופן ד"כפלים לתושי'"130.

ועי"ז131 יפעלו שעוד בימי הגלות האחרונים יהי' "לכל בני ישראל אור במושבותם"132 בגשמיות וברוחניות105, ועד שנזכה לקיום היעוד133 "והי' לך ה' לאור עולם", בגאולה האמיתית והשלימה.

* * *

כו. בהמשך להמדובר לעיל (סט"ו) אודות הענין ד"הבן שואל", שזהו פרט בחיוב "והגדת לבנך" שצריך להיות בדרך שאלה ותשובה – יש להתעכב על ההוראה והלימוד מזה (ככל עניני המצוות, שיש בהם רמזים והוראות ע"ד המוסר והחסידות) בנוגע לגודל ההשתדלות שצ"ל בענין החינוך.

ובהקדמה – שענינו של חג הפסח הוא לידת עם ישראל, כמ"ש בנוגע ליצי"מ: "לקחת לו גוי מקרב גוי"134, ולכן, אופן ההנהגה בחג הפסח נוגע ונמשך על כל השנה כולה (כמודגש גם בכך ש"אחד בניסן ראש השנה למלכים"135, דקאי על "מלכי רבנן"136, וגם על כל בנ"י שהם "בני מלכים"137 ועד ל"מלכים"138 ).

וכדי שענין זה יהי' כדבעי, יש צורך בהשתדלות הכי גדולה שכל סוגי ה"בנים" – מ"חכם" עד "שאינו יודע לשאול" – יהיו מסובים בשולחן הסדר, ובלשון הכתוב139 : "אל תבט אל מראהו", גם אם הוא במעמד ומצב שלא למדו אביו כו', ועד שנשבה לבין העכו"ם (ובעוונותינו הרבים יש כמות הכי גדולה של "בנים" שנמצאים במעמד ומצב כזה), והיינו, שנמצא אמנם בין בנ"י, כיון שהוריו הם יהודים, אבל הוא "נשבה" בגוי'שקייט של המדינה, עד כדי כך שאפילו אינו יודע שיש איזה ענין שצריך לשאול אודותיו כו', ולכן צריך להתעסק עמו באופן ד"את פתח לו".

כז. ובפרטיות יותר:

לכאורה יכול לשבת וללמוד בעצמו, ולכל היותר – להתעסק עם בן חכם, לענות לו על כל שאלותיו, עד לשאלה האחרונה: מה צריך לעשות לאחרי אכילת הפסח; אבל לא לחפש יהודי שנמצא בפינה נדחת כו'.

ואפילו אם תמצי לומר שיש צורך בענין של יגיעה, שהרי "אדם לעמל יולד"140 – אזי מוכן להתעסק עם בן רשע, שהרי לא מדובר אודות בן רשע שצריך ללמדו אל"ף-בי"ת, אלא אודות בן רשע שסמוך לבן חכם, שא' הטעמים לזה141 – בגלל שגם הוא "חכם", אלא שזהו באופן ד"חכמים המה להרע"142, והיינו, שיודע את הכל, ואעפ"כ שואל "מה העבודה הזאת לכם"143 (שיהי' בכחה לפעול בנוגע להקב"ה כו'), ולכן טוען: אם יש צורך להתייגע – מוטב להתעסק עם אדם מלומד, אפיקורס גדול... להוכיח לו את האמיתיות של תורת אמת!

ובכן: בודאי שזה טוב יותר מאשר להתעסק עם בן חכם בלבד, אבל עדיין אין זה תכלית השלימות, אלא יש צורך להתעסק גם עם ה"תם", שיודע ושואל רק בשטחיות (ללא עמקות) ובכללות (ללא פרטים), אבל הענין נוגע לו, ולכן שואל: מה זאת"; וכיון שבתורה, חכמתו ורצונו של הקב"ה, יש חלק שבו מתייחס הקב"ה לשאלת בן תם – צריך גם הוא להתעסק עמו, שהרי "דיו לעבד להיות כרבו"144.

אך גם זה לא מספיק, אלא צריך לחפש אם ישנו בן שאינו יודע לשאול, ולהתעסק עמו באופן ד"את פתח לו", שהרי לולי זאת יחסר אצלו חלק שלם בתורה שמדבר אודות בן שאינו יודע לשאול.

כח. ועוד ענין בזה:

כדי שיוכל להיות הענין ד"והגדת לבנך", צריכים ההורים להיות מוכנים לכך שהילדים ישאלו אותם את השאלות שיש להם בעניני יהדות (כולל גם שאלות שלא נתפרשו בהגדה, באופן ד"תן לחכם ויחכם עוד"145 ), ולהשיב להם על שאלותיהם, ובשביל זה יש צורך – לכל לראש – שההורים בעצמם יחיו את חיי היום-יום ע"פ תורה146.

[והטעם שלא מזכירים זאת ב"מה נשתנה" – לפי שלא ברשיעי עסקינן147 ולא בשופטני עסקינן148, כך, שזהו דבר הפשוט שההורים צריכים לדעת ולקיים את כל עניני התורה כו'. וכמו בענין ד' הבנים, שלא מזכירים אודות הבן החמישי כו'149 ].

אמנם, יש גם מעמד ומצב שההשפעה על ההורים היא ע"י הילדים, וכמ"ש בנבואת מלאכי150 : "והשיב לב אבות על בנים", "על ידי בנים", והיינו, שכאשר פועלים על הבנים, אזי פועלים הבנים על ההורים – בדרך כבוד וכו' – עי"ז שמרעישים ודורשים מהם להתנהג ע"פ התורה כו'.

ועד שעי"ז באים לקיום היעוד86 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", והיינו, שכשם שביצי"מ לא נשאר אפילו יהודי אחד בגלות, כך גם עתה יצאו מהגלות כל בנ"י151, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"152, וכולם ביחד הולכים בשמחה ו"ביד רמה"153 לקבל פני משיח צדקנו, בעגלא דידן.

* * *

כט. בהמשך להאמור לעיל (סכ"ה) אודות הצורך להשתדל בחיזוק וביסוס השכונות שבהם דרים בנ"י – הרי עאכו"כ שצריך להשתדל בנוגע לענין שפוגע בקיום של בנ"י בכל מקומות מושבותיהם:

ישנה הגזירה של "מיהו יהודי" – חוק שאין לו שום אחיזה בשכל הפשוט; מגיע גוי מעבר לים, ונותנים לו תעודה שבה מופיעה מנורה בת שבע קנים, ונרשם באותיות מרובעות שהוא יהודי, ומתייחסים אליו כמו אל יהודי! בכך מרמים יהודים, וגם גוים, בכך שאומרים על גוי שנעשה יהודי, בה בשעה שאין האמת כן, לא מיני' ולא מקצתי'.

[ומה שטוענים אודות ישוב ארץ ישראל – הנה לא זו בלבד שאין זה מועיל לישוב ארץ ישראל, שלא תהי' שממה, אלא אדרבה, שנעשה גרעון בישוב א"י, כיון שמיישבים אותה עם גוים! ועוד זאת, שאלו שרוצים להתגייר באמת ולהיות גרי צדק, בני אברהם, שהי' ראש לגרים154 – הנה ע"י חוק זה מגרשים אותם מנחלת ישראל!].

כל מי שישאלו אותו אודות ענין זה, אפילו מי ש"בשם ישראל יכונה"155, ואפילו גוי, להבדיל, יאמר מיד – ללא צורך לחפש ראיות כו' – שזהו ענין הקשור עם דת. ואיך יתכן שבפועל מתערבים בזה לחוות דעה גם בני דת אחרת, או כאלו שאינם שייכים לדת כלל?!

אבל כאשר הדבר מגיע לידי נצחנות בעניני מפלגות, והעיקר הוא "מי בראש"156 – אין על מה לדבר!...

פעם אמר לי מישהו "אַ גוט וואָרט" – שמפלגה היא בבחינת "ארץ אוכלת יושבי'"157 : כיון שהוא חבר המפלגה, ובפרט אם נמנה בין חברי הנהלת המפלגה – אזי כל שאר הענינים אינם אלא "בסיס" בשביל טובת המפלגה, כך, שהמפלגה "אוכלת" את כל שאר הענינים, שנעשים אך ורק בשביל המפלגה!

הם מתנהגים באופן שלמטה משכל, טעם ודעת, כיון שנתקיים בהם מ"ש158 "השוחד יעור עיני חכמים", ובאופן שמכבידים את לבם ומתעקשים שלא לפרוש מהממשלה, באמרם, ששום דבר לא ישנה את דעתם, וכפי שהחליטו כן יקום!

כנראה שאין להם זכות שעל ידם (עי"ז שיפרשו מהממשלה) יתוקן החוק! – ישנו אמנם הדין ש"זכין לאדם שלא בפניו"159, אבל אי אפשר לעשות זאת בעל-כרחו160 ; הוא יכול לומר שאינו רוצה זכות זו. וכמו שבנוגע לכל עניני תומ"צ ישנו ענין הבחירה, "ובחרת בחיים"161, וכיון שיש לו בחירה, ביכלתו לבחור מה שרוצה!...

ל. והמצב מתדרדר מדחי אל דחי רח"ל – שישנו עוד ענין (שאין מה "להתגאות" בו) שנתחדש עכשיו162 :

עד עכשיו השתדלו לפעול על אותם אנשים ספורים שיפרשו מהממשלה – לא כ"כ כדי להבטיח שההנהגה שלהם תהי' ע"פ תומ"צ163, אלא בעיקר בתור אמצעי כדי לבטל גזירה שפוגעת בקיום עם ישראל בכל מקום שהם; הם צריכים לפרוש מהממשלה לשעה קלה בלבד, ואז יתקנו את החוק.

אבל עכשיו, שפירסמו את המכתבים של שני הרבנים הראשיים, שהפרישה מהממשלה כיום עלולה להרע את המצב במקום להטיבו, אין סיכוי שהם יפרשו מהממשלה!

וכיון שכן, חבל על הזמן, המאמץ והכסף שמשקיעים להתעסק עם אנשים כאלו שלא פעלו שום הישג דתי!

– עכשיו אפשר לספר מה שאירע כשהתחילו לבוא יהודים מגרוזיא164 : אותם אנשים הציעו, שרק לעשרים אחוז מהם יאפשרו קשר ליהדות, ואת כל השאר יפקירו!... ורק בגלל שיהודי גרוזיא הם "עם קשה עורף"165, לא הצליחו לעשות כן, אבל לולי זאת, הי' ענין זה מצטרף למה שקרה עד עכשיו עם כל עניני דת, ועוד ידם נטוי' רח"ל!

לא. ולגופו של ענין – בנוגע למכתבים עצמם:

לכל לראש – אינו מובן מה הי' הצורך במכתבים אלו, שבהם חוזרים מהפס"ד הקודם166 שעליהם לצאת מהממשלה, וקובעים שעכשיו צריכים להשאר בממשלה; מה הי' איכפת להם שישאר הפס"ד הקודם – וכי הי' מקום לחשוש שהם באמת יצאו מהממשלה (ועי"ז יגרם נזק ליהדות)? הרי ידוע לכל – ובודאי יודעים זאת החותמים על המכתבים – שהם מצדם יתעקשו בכל מחיר להשאר בממשלה (כל זמן שה"מערך" לא יזרוק אותם מהממשלה)!

וביותר יפלא על ההשגחה הפרטית שבדבר – למה עשה ה' ככה, לאפשר שיכתבו מכתבים כאלו?!

לכאורה היתה מטרת המכתבים כדי להציל אותם שלא יעברו על האיסור להשאר בממשלה שבפס"ד הקודם, אך דא עקא167 :

מכתבים אלו מאשרים באופן ברור, שעד עכשיו, במשך שנתיים, הי' פס"ד ברור של הרבנות הראשית שהם צריכים לצאת מהממשלה – שזהו היפך מה שבמשך כל הזמן העמידו פני תם... והכחישו את קיומו של פס"ד זה, ואילו עכשיו רואים שהם שיקרו, ובמשך כל אותו הזמן ישבו בממשלה בניגוד לפס"ד הנ"ל!

לאחרונה הי' מאורע עם שר שהאשימו אותו באמירת דבר שקר, ודרשו שיודה ויביע חרטה וכו'. ואילו כאן מתברר בגלוי, שהם שיקרו בכך שאמרו שהנהגתם היא בהסכמת הרבנות הראשית, בה בשעה שהאמת היא שבמשך כל הזמן לא קיימו את הפס"ד הנ"ל!

ועוד ועיקר: השינוי בפס"ד מכאן ולהבא אינו אלא בנוגע לסעיף שבו נאמר שחייבים לצאת מהממשלה; אבל עדיין נשאר בקיומו הסעיף שבו מופיע פס"ד ברור ש"אסור ע"פ דין תורה לרושמי מרשם התושבים והאחראים עליהם לרשום אינו יהודי כיהודי בעוד שלא נתגייר כהלכה", שאיסור זה הוא בתקפו, וא"כ, בכך שממשיכים לרשום גוים בתור יהודים, הנה גם עכשיו ממשיכים לעשות דבר האסור, היפך הפס"ד של הרבנות הראשית!

ויתירה מזה: אפילו בנוגע לענין הישיבה בממשלה – לא יכולים מכתבים הנ"ל לשנות את הפס"ד הקודם, הן ע"פ דין תורה, והן מצד צדק ויושר ע"פ שכל, דכיון שפס"ד הנ"ל נתקבל ע"י כל חברי המועצה, שבעה רבנים, פה אחד, לא יכולים לבוא שנים מהם ולומר שמכאן ולהבא מהפכים את הקערה על פי' לשנות את הפס"ד, ללא הסכמת כל שאר הרבנים שחתמו על פס"ד הנ"ל, כמובן גם בשכל הפשוט, שאי אפשר לשותף אחד או חלק מהשותפים לבטל החלטת כל השותפים, אא"כ יתאספו כל שבעה הרבנים ויאמרו פה אחד שנשתנה הפס"ד!

לב. ועוד ענין בזה:

בא' משני המכתבים הנ"ל נאמר, שהפס"ד הקודם ניתן בגלל ש"אותה שעה עמדה להכרעה מידית שאלה של הכרה בגיור שנעשה שלא כהלכה", ו"בעי' מיוחדת זו באה על תיקונה".

אבל, ענין זה הוא בבחי' "פסול מתוכו", כי, כשמעיינים בפס"ד הנ"ל, רואים שבו מדובר אודות הדרישה לתיקון החוק, ולא נזכר בו כלל אודות "הכרעה מידית" אודות מקרה מסויים.

ונוסף לזה, יש כאן סתירה בין שני המכתבים גופא, שהרי במכתב השני מדובר רק אודות תיקון החוק, ולא נזכר מאומה אודות מקרה מסויים שנדרשה בו "הכרעה מידית"!

ויתירה מזה: אותו רב שכותב עכשיו שהפס"ד הקודם ניתן בגלל ש"אותה שעה עמדה להכרעה מידית שאלה של הכרה בגיור שנעשה שלא כהלכה", ו"בעי' מיוחדת זו באה על תיקונה" – כתב בעצמו בחודש שבט השתא שישנה חוו"ד ברורה של הרבנות הראשית בנוגע לכל הסעיפים של פס"ד הנ"ל!

זאת ועוד:

ישנו כלל בדברי חז"ל – שהוא ענין שבטבע בני אדם – ש"לא שביק התירא ואכיל איסורא"168.

ובכן: אם אכן אמת הדבר שהפס"ד הקודם ניתן בנוגע למאורע מסויים, שכבר בא על תיקונו – למה הוצרכו במשך כל הזמן, קרוב לשנתיים, להכחיש את קיומו של הפס"ד, ואח"כ להמציא תירוצים שונים ומשונים, שהפס"ד לא הגיע לאלו שלהם נוגע הדבר, או שאין זה פס"ד או חוו"ד בלבד וכו', בה בשעה שהיו יכולים לומר שזהו פס"ד שניתן בנוגע למאורע מסויים, ולאחרי שמאורע זה בא על תיקונו אזי בטל הפס"ד!

לג. המורם מכל האמור לעיל, שממכתבים אלו גופא מוכח שנכתבו אך ורק בגלל הלחץ שהפעילו על הרבנים עד שיסכימו לשנות את הפס"ד הקודם!

ומובן גודל חילול השם שבפרסום הדבר – שנתגלה לעין כל, גם לשמאלנים, ואפילו לגוים, להבדיל, איזה מעמד יש לרב בישראל, שיכולים להפעיל עליו לחץ וכו'.

ועכשיו יוסיפו ויפעילו לחץ גם על שאר חמש הרבנים, שגם הם יכתבו שמשנים את דעתם, ובמכ"ש וק"ו: אם הרבנים העומדים בראש כתבו כך, הרי בודאי שגם הם צריכים לכתוב כך!

לד. ויש להוסיף ולקשר ענין זה עם סיפור תמוה בגמרא מסכת פסחים169 :

"ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים, אמר, כתיב170 כל בן נכר לא יאכל בו כל ערל לא יאכל בו, ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי. אמר לי' רבי יהודה בן בתירא, מי קא ספו לך מאלי'? (כלום נותנין לך מן האלי' לאכול, אין נותנין לך אלא מן הכחוש שבו, ונתכוון להטעותו, לכשילך עוד ישאל מן האלי'). אמר לי', לא. (אמר לי' ריב"ב) כי סלקת להתם, אימא להו ספו לי מאלי'. כי סליק אמר להו מאלי' ספו לי. אמרו לי', אלי' לגבוה סלקא! אמרו לי', מאן אמר לך הכי, אמר להו, רבי יהודה בן בתירא (קאמר לי שאין אתם נותנים לי חלק יפה, אלא מן הכחוש, ואני נתתי דמים כמו כן). אמרו מאי האי דקמן (מה הדבר הזה שבא לפנינו), בדקו בתרי' ואשכחוהו דארמאה הוא וקטלוהו. שלחו לי' לרבי יהודה בן בתירא, שלם לך רבי יהודה בן בתירא, דאת בנציבין (שם עירו), ומצודתך פרוסה בירושלים".

ולכאורה אינו מובן171 : מדוע הוצרך ריב"ב לסמוך על הגוי, שאכן יעשה מה שיעץ לו ויבקש שיתנו לו לאכול מן האלי', ועי"ז יתברר להם שהוא גוי – הרי יתכן שהוא יברר תחילה ויווכח לדעת שאסור לאכול מן האלי', ובמילא לא יבקש שיתנו לו מן האלי', ואז לא ידעו שהוא גוי, וכך יוכל להמשיך לאכול פסחים; וא"כ מוטב שריב"ב (שלא הי' בידו להורגו172 ) ישלח להודיע בירושלים שפלוני הוא גוי, ושלא יתנו לו מקרבן פסח?!

והביאור בזה:

בהיותו בנציבין הי' ריב"ב נתון תחת לחץ כו', ולכן התיירא לשלוח הודעה לירושלים – אפילו בחשאי – שפלוני הוא גוי, כיון שיצטרך למסור הודעה זו ע"י שליח [כיון שהוא בעצמו לא עלה לרגל, כמבואר בתוס' טעם הדבר], והשליח יצטרך לומר זאת למישהו אחר כו', כך, שיהיו כמה בני-אדם שידעו מזה, ואז תהי' סכנה עבורו. ולכן הוצרך להתחכם ולמצוא דרך שידעו בירושלים שפלוני הוא גוי, מבלי להעמיד עצמו בסכנה.

ועד"ז בנדו"ד: מכתבים אלו נכתבו בגלל שהפעילו לחץ על הרבנים לשנות את הפס"ד הראשון שחייבים לצאת מהממשלה, ולומר, שעכשיו נשתנה המצב והם צריכים להשאר בממשלה. ולכן נכתבו מכתבים אלו – בידיעתם או שלא בידיעתם (בהשגחה פרטית) – באופן שיש בהם דברים תמוהים שמעוררים את השאלה "מאי האי דקמן" (מה הדבר הזה שבא לפנינו), ואז יבינו שמכתבים אלו נכתבו מתוך לחץ כו', ובמילא לא יכשלו בזה!

לה. ובנוגע לפועל:

פירסום מכתבים הנ"ל גרם אצל כמה תמהון ובלבול המוחות – מה יש לעשות מכאן ולהבא.

ובכן: כיון שעכשיו יודעים שאין מה לסמוך עליהם בנוגע לתיקון החוק, הנה מכאן ולהבא אין מה להשתדל אצלם בנוגע לענין זה.

יש צורך רק לעורר את המאה אלף יהודים שבחרו בהם, שידעו מי הם הבאי-כח שלהם!... ובודאי שסוכ"ס "לא ידח ממנו נדח"173, עי"ז שהצעירים שלהם ירעישו נגדם בטענה שחייבים ללכת בדרך התומ"צ, ובאם לאו – אינם יכולים למלא תפקיד של "שר"; הוא לא נולד "שר", ובמילא יכולה להיות מציאותו גם אם הוא לא יהי' "שר"; לא נורא ("עס איז ניט קיין געוואַלד") אם מישהו אחר יהי' "שר" במקומו.

ובנוגע לתיקון החוק – "ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"174 ; יש כמה דרכים לפעול תיקון החוק מבלי להזקק אליהם. ולכן, יש להשתדל ולהוסיף לפעול בענין זה בכל התוקף, אבל לא באמצעותם, אלא להשתדל ולפעול באופן ישיר אצל הממשלה.

ומבחינה מסויימת יש מעלה בדבר, כי, כאשר הפעולה בזה היא בשני קוין, אי אפשר להשקיע את כל הכחות בקו אחד, משא"כ עתה, כשהפעולה בזה תהי' רק באופן ישיר אצל הממשלה, יוכלו להשקיע בזה את כל הכחות, עד שיפעלו את שינוי החוק.

ויה"ר שיהי' זה בחסד וברחמים, ובקרוב ממש, בעגלא דידן.

* * *

לו. יו"ט אינו הזמן כלל לדבר אודות דברים המצערים עד כדי דכדוך הנפש, אבל יש לזכור ולא לשכוח על העיקר, שע"י עשיית מצוה כתיקונה, ובפרט ע"י שמחת יו"ט, הנה ע"פ מארז"ל175 "כשזה קם זה נופל", מתבטלים בדרך ממילא כל הענינים שמפריעים לקדושת ירושלים והשראת השכינה – שישנה אפילו במעמד ומצב ד"השוכן אתם בתוך טומאותם"176, ועאכו"כ ע"י קיום התומ"צ.

וההתחלה בזה צריכה להיות ע"י לימוד התורה, כמארז"ל177 "לא עם הארץ חסיד", שהרי הידיעה כיצד לקיים את המצוות היא ע"י לימוד התורה דוקא, ועוד זאת (שזהו פירוש נוסף במארז"ל הנ"ל), שע"י לימוד התורה נעשה הרצון לקיים המצוות, ו"מצוה גוררת מצוה"178.

וענין זה מודגש במיוחד בחג הפסח – כמובן ממ"ש179 "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", היינו, שהזכות שיש לישראל שיצאו ממצרים היא בגלל שעתידים לקבל את התורה על ההר הזה, והרי ידוע180 שהסיבה – מ"ת – היא למעלה מהמסובב – יצי"מ, שלכן יש בכחה לפעול את המסובב.

ובהתאם לכך, הנה כאן המקום להמשיך את ה"סיום" של מסכת פסחים שהותחל בי"א ניסן. ובפרט שנתקבלה ידיעה אודות דבר משמח, שעומדים לערוך "כינוס תורה" – הנה ההשתתפות שלי תהי' ע"י סיום זה.

המשך הדברים – נכלל בשיחת י"א ניסן סל"ח ואילך181.

* * *

לז. על הפסוק182 "כי אתה תקותי אד' הוי' מבטחי מנעורי" – איתא183 במדרש תהלים (באָבער): "מנעורי – מימי אברהם יצחק ויעקב".

והוכחת המדרש לזה י"ל – כי בפסוק שלאח"ז נאמר "עליך נסמכתי מבטן ממעי אמי אתה גוזי", ומפרש במדרש תהלים, "מבטן – בגלות מצרים, ממעי אמי אתה גוזי – .. והוצאתני מיד מצרים". ומזה מוכח, שהכוונה ב"מנעורי" בפסוק שלפנ"ז היא לפני גלות מצרים ויציאת מצרים, היינו "מימי אברהם יצחק ויעקב".

וצריך להבין:

מכיון שלידת ישראל היתה בעת יצי"מ (וכנ"ל במדרש, שעל היציאה ממצרים נאמר "ממעי אמי אתה גוזי"), ואפילו העיבור דישראל הי' בגלות מצרים (וכנ"ל במדרש בפירוש "מבטן"), אבל לא. לפני זה [והטעם לזה הוא, כי ישראל נעשו לעם בעת מ"ת, והיות שגלות מצרים (ויציאת מצרים) היו הקדמה והכנה למ"ת, לכן מעת גלות מצרים הותחל המציאות דעם ישראל באופן של "עובר"] – איך אפשר לומר, ש"מבטחי מנעורי" הוא "מימי אברהם יצחק ויעקב" שלפני גלות מצרים?

לח. והענין בזה:

"כי אתה תקותי" קאי על "אד' הוי'", והוי' שבפסוק זה הוא בניקוד אלקים. ונמצא שישנם כאן ג' שמות: אד', הוי' ואלקים.

וזהו "כי אתה תקותי גו' מבטחי מנעורי", דלהיות ש"אתה תקותי" – אד' והוי' בנקוד אלקים, לכן "מבטחי מנעורי", "מימי אברהם יצחק ויעקב" שלפני גלות ויציאת מצרים.

לט. ויובן זה בהקדים מ"ש בלקו"ת184 (עה"פ185 "כי כארץ גו' כן אד' הוי' גו'" – שגם שם הוי' בפסוק זה הוא בניקוד אלקים) בענין שמות אלו, ששם אד' הוא בחי' המלכות186, ושם הוי' בניקוד אלקים הוא בחי' חו"ג187, ולמעלה יותר – בחי' בינה [שלמעלה מהשתלשלות]188.

ועפ"ז מקשר בלקו"ת189 ב' שמות אלו (אד' והוי' בנקוד אלקים) עם בחי' "אד' מי" – כי "מי" הוא בחי' בינה. ולכן ב' שמות אלו – אד' והוי' בניקוד אלקים – ממלאים כל הפגמים, כי בבחי' "אד' מי" נאמר190 "אם עונות תשמר י-ה אד' מי יעמוד", שהעונות מגיעים רק בבחי' י-ה, אבל מצד בחי' "אד' מי" – "יעמוד".

ועפ"ז מבאר בלקו"ת184 השייכות של אד' הוי' בנקוד אלקים לר"ה ויוכ"פ ["שם אד' היינו בחי' ר"ה .. ושם הוי' בנקוד אלקים היינו בחי' יוהכ"פ"191, דזהו מה שבר"ה אומרים "אתה אדון על כל המעשים", לפי שאז מאיר בחי' אד', וביוהכ"פ "אומרים ז"פ הוי' הוא האלקים", "כי האור וגילוי דיוהכ"פ הוא מבחי' שם הוי' בנקוד אלקים"187] – כי בר"ה ויוהכ"פ מתמלאים כל הפגמים.

והנה, ההתקשרות דישראל בהקב"ה שבר"ה ויוהכ"פ הוא בבחי' שלמעלה מתומ"צ. דזהו מה שאמרים בר"ה "יבחר לנו את נחלתינו"192, בחירה חפשית שלמעלה מטו"ד – כי הבחירה (דר"ה) בישראל היא למע' מתומ"צ193. ועד"ז ביוהכ"פ – עיצומו של יום מכפר194 – כי ביוהכ"פ, "אחת בשנה"195, מתגלה ההתקשרות של ישראל "גוי אחד"196 ב"הוי' אחד"197 שלמעלה מההתקשרות שע"י התומ"צ.

מ. וזהו "כי אתה תקותי אד' הוי' מבטחי מנעורי – מימי אברהם יצחק ויעקב", דלהיות ש"תקותי" הוא "אד' הוי' (בנקוד אלקים)", שהיא ההתקשרות (התקוה ובטחון) דישראל בעצמותו ית' שלמעלה מההתקשרות דתומ"צ,

– וכמ"ש בתחילת וראש המזמור "בך הוי' חסיתי", בך בעצמותך198, וענין זה נמשך גם בנוגע לכל הפרטים שבמזמור זה199

הנה מצד התקשרות זו, גם כשאין ההתקשרות שע"י התומ"צ (כי חסר אצלו בתומ"צ), שאז המצב דומה ל"ימי אברהם יצחק ויעקב" שלפני מ"ת, ואפילו לפני (גלות ויציאת מצרים שהם) הכנה למ"ת – בכל זאת, מצד התקשרות העצמית שלו בעצמותו ית', הנה "אתה (עצמות) תקותי גו' מבטחי".

* * *

מא. דובר אודות אלו שיצאו לאחרונה ממדינה ההיא200, שגם עכשיו צריכים להמשיך בתנועת המס"נ, ובפרט בנוגע לחינוך הבנים והבנות. וכן דובר אודות חובת נשי ובנות ישראל – ובפרט אלו שיצאו משם לאחרונה – שחינוך הילדים תלוי בהן במדה גדולה ביותר.

ובסיום השיחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "אי וואַדיע מיא כו'".

אח"כ צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א בידו הק' לכל הנאספים מ"כוס של ברכה".

טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו".