בס"ד. שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשל"ב.

בלתי מוגה

א. התוועדות1 זו באה בהמשך להתוועדויות דחג הפסח, שבאו בהמשך להתוועדויות די"א ניסן ושבת הגדול. ומכיון שההתוועדות היא המשך ("המשך", אבל לא סיום) ההתוועדות די"א ניסן – הרי כאן המקום להודות ולברך לכל אלו שברכו וכו' לקראת י"א ניסן.

ואף ש"כבר מילתייהו אמורה" [כלשון הירושלמי2 ], שהרי כבר הבטיחה תורה3 "ומברכיך ברוך"4, ויתירה מזו5 : "ואברכה מברכיך"6, שהקב"ה (עצמו) יברך אותם7 – הרי8 בכל זאת מנהגן של ישראל (אשר מנהג ישראל תורה היא9 ) לברך את המברך.

[ובפרט שכיון שיתכן שישנם כאלו שאינם יודעים ש"כבר מילתייהו אמורה" – הרי זה נוגע גם להענין ד"והייתם נקיים"10.

ונוסף לזה: ע"י שמברכים בדיבור, פועלים המשכת וגילוי הברכה. ויתירה מזו: עי"ז מוסיפים גם בהברכה ד"ואברכה מברכיך"].

ובכן: יתן השי"ת שיקויים בכל המברכים הבטחתו של הקב"ה "מברכיך ברוך", ויתירה מזו: "ואברכה מברכיך", שהקב"ה עצמו יברך אותם, ובברכתו של הקב"ה – הרי "תוספתו11 מרובה (לא רק "מן העיקר"12, אלא גם13 ) על העיקר".

ומכיון שהברכה ד"ואברכה מברכיך" היא מהקב"ה בעצמו14 (לא ע"י מלאכים ושלוחים), הרי פשוט שתומשך למטה מעשרה טפחים (שהרי אפילו בסדר השתלשלות ידוע הכלל15 שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, ומכ"ש כשההמשכה היא מהקב"ה עצמו שלמעלה מהשתלשלות), בענינים הרוחניים ובענינים הגשמיים, וברוחניות וגשמיות גם יחד ובגשמיות ורוחניות גם יחד,

ועד לברכה העיקרית – "ואולך אתכם קוממיות"16, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

ב. המעלה ד"ואברכה מברכיך" (שהברכה באה מהקב"ה בעצמו) על "מברכיך ברוך" (שברכה זו אפשר שתהי' גם ע"י מלאכים ושלוחים) – היא דוגמת מעלת "יום השמיני"17 על שבעת ימי המילואים שלפניו:

החידוש שביום השמיני על הימים שלפניו הוא – כמפורש בכתוב18 "שכל שבעת ימי המילואים שהעמידו משה למשכן .. לא שרתה בו שכינה", וביום השמיני – "וירא כבוד הוי' אל כל העם".

ולכאורה, הרי גם בז' ימי המילואים הקריבו קרבנות, ומכיון שבקרבנות נאמר19 "ריח ניחוח להוי'", "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"20 [ואם בקרבנות שבכל הזמנים כן הוא – הרי בקרבנות דז' ימי המילואים, ימי החינוך, ענין זה הוא ביותר, שהרי ע"י קרבנות אלו נמשך הכח על כל הקרבנות שבכל השנים שלאח"ז21 ], א"כ, למה לא היתה אז השראת השכינה?

אך הביאור בזה – שכמה דרגות בהשראת השכינה22 :

ההשראה וההמשכה שהיתה בז' ימי מילואים ע"י הקרבת הקרבנות, היא המשכה שמצד עבודת המטה, ובמילא, האור שנמשך אז הוא מבחי' השתלשלות, ששם דוקא מגעת עבודת המטה.

והחידוש ד"וירא כבוד הוי' גו'" שביום השמיני הוא – שההמשכה אז היתה מצד למעלה, ובמילא – בחינה שלמעלה מהשתלשלות23.

והשייכות של המשכה זו ל"יום השמיני" הוא – כי שבעה ימים הן שבעת ימי ההיקף, השתלשלות; ושמיני ששומר את ההיקף24 – למעלה מהשתלשלות. ובפרט שיום השמיני למילואים "נטל עשר עטרות"25 – שהוא נעלה יותר גם מבחי' "שמיני" כמו שהוא מצד עצמו26.

וזוהי גם השייכות של מעלת יום השמיני על ז' ימי המילואים למעלת "ואברכה מברכיך" (מהקב"ה בעצמו) על "מברכיך ברוך" (שיכול להיות גם ע"י מלאכים) – כי בחינת ההשתלשלות (שנמשכה בז' ימי המילואים) היא דוגמת המשכת הברכה ע"י מלאך (ועד לבחי' הכי נעלית בזה המבוארת בלקו"ת27 שהמלכות "כד איהי שליחא מלעילא" נקראת מלאך).

ג. עפ"ז מובן גם זה שהגילוי ד"וירא כבוד הוי'" (שביום השמיני) הי' "אל כל העם", היינו גם לאלו שהם בבחי' "עם", "מלשון עוממות שהם דברים נפרדים כו'"28 – כי מכיון שהגילוי הי' מהקב"ה בעצמו שלמעלה מהשתלשלות, לכן נמשך גם למטה ביותר29 (כנ"ל ס"א)30.

וזהו גם מה שאמר משה "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם"18:

כח המעשה הוא כח היותר תחתון. ובכח זה גופא כשהוא נמשך בעשי' ופעולה שמחוץ להאדם, הרי הוא למטה יותר מכמו שהוא נמצא ב(יד) האדם. ובזה גופא, הנה בעת עשיית הפעולה, הרי הכח שבהפעולה יש לו איזה חיבור עם הכח שביד האדם31, משא"כ לאחרי עשייתה, הרי היא נפרדת לגמרי מהאדם, אפילו מכח המעשה שבו.

וזהו "שתשרה שכינה במעשה ידיכם", בהפעולה הנפרדת מהאדם, אפילו מכח (המעשה שלו, שהוא כח) הכי תחתון שלו (שהרי הכוונה בפשטות ב"מעשה ידיכם" היא להמשכן וכליו לאחרי שנעשה) – כי מכיון שההמשכה היא מבחינה שלמעלה מהשתלשלות, לכן "תשרה שכינה (גם) במעשה ידיכם".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הזכיר גם שהענין ד"שמיני" קשור גם עם כינור של משיח של שמונה נימין32, וסיים: ויה"ר שכל זה יומשך למטה באופן ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"33, ע"י משיח צדקנו, שיוציא את כל בנ"י מהגלות כו'].

* * *

ד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ויהי ביום השמיני.

* * *

ה. המשך הסיום דמסכת פסחים (בהמשך להמדובר באחרון של פסח34 בתור השתתפות ב"כינוס תורה") – נכלל בשיחת י"א ניסן סל"ח ואילך35.

* * *

ו. בנוגע לפירוש רש"י בפרשת השבוע – הנה בדרך כלל מתעכבים על דברי רש"י בפירושו, אבל הפעם נתעכב על ענין הדורש ביאור שרש"י לא מפרש:

בהתחלת הפרשה36 נאמר: "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'". וכאן מתעוררת מיד השאלה: מהי כוונת הכתוב במ"ש "זה הדבר גו'" – מהו הדבר שצוה ה' לעשות37, והיכן מצינו בפסוקים אלו שבנ"י עשו דבר מסויים שעל ידו נראה אליהם "כבוד ה'"?!

ואכן מצינו שפשטני המקרא מתעכבים על זה, וכל אחד מפרש לפי דרכו (כדלקמן ס"ח), מלבד רש"י שאינו מפרש על זה מאומה!

ז. ובהקדמה – שלכל לראש נתפרש הדבר במדרשי חז"ל:

בתרגום יונתן בן עוזיאל מפרש: "דין פתגמא דתעבדון אעברו ית יצרא בישא מן לבכון".

ועד"ז בספרא38 : "אמר להם משה לישראל, אותו יצר הרע העבירו מלבכם, ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, כשם שהוא יחידי בעולם, כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו וכו'" (כפי שהובא גם בצוואת הריב"ש39, ומבאר, "שיהי' לאדם תמיד רק מחשבה אחת כו' ויחשוב שכל דבר שיש בעולם הכל אלא מהבורא ית' וכו'").

אבל מובן שפירוש זה אינו פשוטו של מקרא, כך, שלא שייך לומר שרש"י אינו מפרש זאת, כיון שסומך על הבן חמש למקרא שיבין זאת מעצמו, או שימצא זאת במדרשי חז"ל. וכיון שכן, הוצרך רש"י לפרש זאת ע"פ פשוטו של מקרא.

ח. ובנוגע לפשטני המקרא – הנה:

הראב"ע מפרש: "אמר להם משה זה הדבר עשו שיתנו שעיר ועגל וכבש ושור ואיל", היינו, ש"זה הדבר אשר צוה ה' תעשו" קאי על מ"ש לפנ"ז40 "ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים וגו'".

אבל לכאורה קשה לפרש כן בפשוטו של מקרא – דכיון שכבר נצטוו על זה, וכבר קיימו הציווי בפועל, כמ"ש41 "ויקחו את אשר צוה משה גו'", למה הוצרך משה לחזור ולומר "זה הדבר אשר צוה ה' וגו'"?!

הספורנו מפרש ש"זה הדבר אשר צוה ה' תעשו" היינו "לסמוך ידיכם על החטאת ועל העולה של הצבור".

אבל, ע"פ פשוטו של מקרא, לא מסתבר לומר שהענין שיפעל ש"ירא אליכם כבוד ה'" הוא – לא עצם הקרבת הקרבנות, אלא ענין הסמיכה דוקא.

והאור החיים מפרש: "ונראה שיכוין לומר על המעשה שהזכיר הכתוב בסמוך, דכתיב41 ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', דקדק הכתוב לומר לפני ה', ולא אמר לפני אהל מועד .. אלא ירצה לומר שהכינו עצמם בערך .. עמידתם שהיא לפני ה' .. כמאמר דוד שויתי ה' לנגדי תמיד42.. וכשהשכיל משה במעשה זה, אמר להם, זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, פירוש צוה ה' שתעשו אותו, שתהיו תמיד מעריכים בדעתיכם כי אתם עומדים לפני ה', וירא אליכם כבוד ה'" (ומסיים שזהו תוכן מאמר הספרא הנ"ל).

אבל לכאורה קשה לפרש כן בפשוטו של מקרא – דכיון שכבר נאמר "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'", למה הוצרך משה לחזור ולומר "זה הדבר אשר צוה ה' וגו'"?!

וכיון שמפרשי המקרא מתעכבים על זה, ומבארים באופנים שונים, הרי מובן שאין הדבר פשוט כל כך, וא"כ, מדוע רש"י אינו מפרש זאת?

ועכצ"ל, שרש"י אינו צריך לפרש זאת – או בגלל שהדבר מובן מהכתוב עצמו, או בגלל שרש"י עצמו הבהיר זאת בפסוק שלפנ"ז או מיד בהמשך הענין (כמדובר כמ"פ שכיון שרש"י מפרש פשוטו של מקרא לבן חמש למקרא, יכול לסמוך רק על מה שביאר לפנ"ז, אבל לא על מה שיבאר לאח"ז, אא"כ הביאור הוא בהמשך ענין זה עצמו43 ), וכפי שיתבאר לקמן.

* * *

ט. על הזהר דפרשת השבוע מתעכב אאמו"ר בהערה הראשונה44 על מאמר הזהר45 "ויהי ביום השמיני וגו', ר' יצחק פתח, ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלקים46, זכאין אינון ישראל דקב"ה יהיב לון אורייתא קדישא, חדוותא דכלא, חדוותא דקב"ה ואטיילותא (מלשון טיול בפרדס) דילי', דכתיב47 ואהי' שעשועים יום יום", ומוסיף עוד כמה ענינים במעלת התורה, וכל זה – ניתן לישראל.

ומבאר אאמו"ר – כרגיל – "השייכות דהפתיחה הזאת הכא, ולמה ר' יצחק דוקא פתח בה וכו'".

וכמדובר כמ"פ שאאמו"ר ביאר רק את הענינים שלא היו תופסים בלבד, ולא ביאר שאר הענינים שסמך שיתפסו לבד, ובנדו"ד, שלא ביאר השייכות של ענינים אלו לבנ"י, "זכאין אינון ישראל", שלכן ניתנו להם ענינים אלו. וכפי שיתבאר לקמן.

י. בנוגע לפירוש רש"י, שאינו מבאר מהו "הדבר אשר צוה ה' תעשו", כיון שמובן בפשטות – יש להקדים שבפרשתנו מצינו דבר תמוה שאין דוגמתו בשום מקום:

בנוגע לסדר אמירת ציוויי הקב"ה לבנ"י יש בדרך כלל ג' אופנים48 : לפעמים נתפרש רק ציווי הקב"ה למשה, ומעצמו מובן שמשה אמר זאת לבנ"י; לפעמים נתפרש רק ציווי משה לבנ"י, ומעצמו מובן שהקב"ה צוה זאת למשה; ולפעמים נתפרש הן ציווי הקב"ה למשה והן דברי משה לבנ"י.

אבל בפרשתנו מצינו דבר חדש: "ויאמר (משה) אל אהרן וגו' ואל בני ישראל תדבר לאמר"49, היינו, שמשה אמר לאהרן לדבר אל בנ"י!

כלומר: בתחילה הפרשה נאמר "(ויהי ביום השמיני) קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל", כיון שכל עניני התורה (ובפרט ענין נעלה ביותר כמו השראת השכינה שנפעל ביום השמיני למילואים) צריכים להיות ע"י משה; ואז אמר משה לאהרן: (א) "קח לך וגו'", (ב) "ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו וגו'".

[ומובן שאין זה שייך ל"סדר משנה" (שמביא רש"י בס"פ תשא50 ) שלאחרי שמשה לימד את כל בנ"י, לימדם גם אהרן – כי, מ"ש כאן "ויאמר אל אהרן .. ואל בני ישראל תדבר לאמר", הרי זה לפני שמשה דיבר אליהם, שזהו היפך הסדר הרגיל שתחילה למד משה עם בנ"י, ואח"כ למד אהרן עמהם].

ובנוגע לעניננו: לאחרי ש"ויקחו (אהרן ובנ"י) את אשר צוה משה אל פני אוהל מועד .. ויעמדו לפני ה'"41, אזי "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו" – ורש"י לא צריך לפרש מהי העשי', כיון שמובן מעצמו מהמשך הכתוב51 : "ויאמר משה אל אהרן .. ועשה את חטאתך ואת עולתך .. ועשה את קרבן העם .. כאשר צוה ה'", והיינו, שעד עתה דובר אודות הכנת הקרבנות ("קח לך עגל וגו'", "קחו שעיר עזים וגו'"), ועתה צריכה להיות העשי' – להקריב את הקרבנות בפועל.

יא. וליתר ביאור – כפי שמובהר בפירוש רש"י בהמשך הפרשה:

על הפסוק18 "ויבוא משה ואהרן וגו'" – יש אריכות גדולה בפירוש רש"י: "למה נכנסו וכו', ד"א כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, הי' מצטער ואומר וכו', מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל"; "ויצאו ויברכו את העם", "אמרו ויהי נועם ה' אלהינו עלינו52, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, לפי שכל ז' ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה, משה רבינו, כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל, לכך אמר להם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם וכו'".

אבל רש"י לא מפרש זאת בפסוק "זה הדבר אשר צוה ה' וגו'", כיון שבפסוק זה אין שום קושי, וכאמור, שמפורש הדבר בפסוק שלאחריו, שנוסף על ההכנה צריכה להיות העשי' – "ועשה את חטאתך גו' ועשה את קרבן העם גו' כאשר צוה ה'"; ורק בסיום הענין, בפסוק "ויבוא משה ואהרן גו'", שבו מתעוררת השאלה "למה נכנסו" – מבהיר רש"י את כל השתלשלות הדברים שבגללם הי' צורך לומר לבנ"י "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא עליכם כבוד ה'", שע"י קרבנותיו ועבודתו של אהרן תשרה שכינה בכם.

וכאן רואים גודל הדיוק בפירוש רש"י (לא רק בנוגע לחסר, אלא) גם בנוגע ליתיר – שבמקום שאין צורך בביאור, כיון שהדבר מובן בפשטות הכתובים, לא מפרש רש"י מאומה (משא"כ שאר המפרשים שמבארים גם ע"ד הדרוש והרמז ועד לסוד).

יב. ועפ"ז יש לבאר גם דברי רש"י בפסוק שלאח"ז51 – "קרב אל המזבח", "שהי' אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה, למה אתה בוש, לכך נבחרת", דלכאורה אינו מובן:

א) מדוע "הי' אהרן בוש וירא לגשת" – הרי במשך שבעת ימי המילואים נתחנך והורגל בעבודה להקריב על המזבח וכל שאר עניני העבודה (במקום הבכורות53 ), ומדוע לפתע ביום השמיני למילואים הי' בוש וירא לגשת?!

ב) מדוע מסיים רש"י "אמר לו משה, למה אתה בוש, לכך נבחרת" – דלכאורה הול"ל "לכך נתחנכת", היינו, שעיקר טענתו של משה הוצרכה להיות שאין לו להיות בוש, לאחרי שנתחנך לכך במשך שבעה ימים ("וויפל איז אַ שיעור צו מחנך זיין"), ובמכ"ש מילד קטן שלאחרי שמחנכים אותו במשך שבעת ימים לעשות דבר מסויים, לא יהסס לעשותו בעצמו; ולמה מסיים רש"י "לכך נבחרת"?

וכפי שיתבאר לקמן.

*

יג. בנוגע לחודש אייר שמתברך ביום הש"ק זה – ידוע שאייר54 הוא ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל55.

והביאור בזה:

חודש אייר הוא הממוצע בין חודש ניסן – שנקודתו התיכונית היא יצי"מ – לחודש סיון, שנקודתו התיכונית היא מ"ת.

ובהיות שביצי"מ הי' "כי ברח העם"56, "מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין הי' בתקפו כו'"57, ובשעת מ"ת נתחדש היחוד דישראל והקב"ה, שע"י "אורייתא" הנה "ישראל וקוב"ה כולא חד"58,

[ויחוד זה של ישראל והקב"ה פעל שגם ישראל עצמם היו מיוחדים זה עם זה. ועד שגם בר"ח סיון – אף שהי' לפני מ"ת עדיין, מ"מ, מכיון שהי' כבר ההקדמה וההכנה למ"ת, וכפירוש הרשב"ם עה"פ59 "ויחן גו' נגד ההר", "נגד ההר הנזכר למעלה תעבדון את האלקים על ההר הזה", לכן גם אז – "ויחן (לשון יחיד) שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד"60 ],

הנה מכיון שכל ענין צ"ל בסדר והדרגה, הרי מובן, שלהגיע לבחי' היחוד דמ"ת (שמתחיל מר"ח סיון, כנ"ל), אחרי העבודה ד"כי ברח העם", צריכה להיות בנתיים העבודה ד"מרכבה", דאף שהוא עדיין "מציאות" שאינו מיוחד, מ"מ, יהי' בטל לגמרי כביטול המרכבה אל הרוכב61. ועי"ז יוכל אח"כ להגיע לבחי' היחוד דמ"ת62.

וזהו מה שאייר הוא ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל – שהם ד' רגלי המרכבה, והעבודה דאייר היא63 "מרכבה שלימה".

יד. והנה, בנוגע לרגל הרביעית של המרכבה – לפעמים מבואר שרחל היא רגל הרביעית64, ולפעמים65 – שדוד הוא רגל הרביעית.

מהחילוקים שבין רחל לדוד, שהתחלת תיבת רחל היא ברי"ש (ועפמש"נ66 "כרחל לפני גוזזי' נאלמה"), והתחלת תיבת דוד היא בדל"ת (ועפמש"נ67 "דלותי גו'").

וע"פ המבואר בכ"מ – וגם בהמשך ההילולא68 – שרי"ש מורה על עניות יתירה מזו של דל"ת69, מובן, שההפרש בעבודת האדם שבין הביטול (מרכבה) דבחי' רחל להביטול דבחי' דוד הוא, שהביטול דבחי' רחל הוא (בעיקר) מצד ההתבוננות בשפלות האדם, והביטול דבחי' דוד הוא מצד קבלת עול מלכות שמים.

וזהו ענין היו"ד שמאחורי הד', שהיו"ד מורה על גילוי אור אלקי, אלא שגילוי זה אינו באופן שהוא מיוחד עמו, ורק שבטל אליו (עול מלכות שמים), שלכן דוד בענינו כאן הוא מד' רגלי המרכבה – שענין ה"מרכבה" הוא למטה מבחי' היחוד (כנ"ל סי"ג).

טו. והנה, ב' אותיות אלו – רי"ש ודל"ת – שוים הם (בכללות) בתמונתם, שבשניהם ישנם רק ב' קוין. משא"כ באות ה"א ישנם ג' קוין. וידוע70, שג' הקוין דה' מורים על מחשבה דיבור ומעשה, משא"כ בד' ור', שבהם ישנם רק ב' קוין, הו"ע מחשבה ודיבור לבד.

ועפ"ז מובן, שהמעלה דחודש סיון על חודש אייר היא דוגמת מעלת אות ה' על אות ד'71 (ור') – כי לפני מ"ת (בחי' חודש אייר) היתה ההמשכה רק בעולמות הרוחניים, בחי' מחשבה ודיבור – ר' וד'; ובמ"ת נתחדש שההמשכה תהי' גם בעשי'72 – אות ה'.

טז. והנה, ה"גירות" דבנ"י והכנסתם תחת כנפי השכינה, התחילה בעת יצי"מ, ונגמרה בעת מ"ת73.

ולכאורה, למה הטריח אותם הקב"ה משך זמן כזה, ולא גייר אותם ברגע אחד? ובפרט דיצי"מ "לקחת לו גוי מקרב גוי" היתה "במסות באותות ובמופתים"74.

אלא שמזה מוכח, שגם הקב"ה אינו יכול (כביכול) לעשות שינוי כזה מגוי ליהודי, שהוא שינוי מן הקצה אל הקצה, כי אם ע"י גיור כהלכה.

ואם בנוגע להקב"ה כן, ובנוגע לבנ"י שגם לפני יצי"מ היו בני אברהם יצחק ויעקב – בנוגע לבן אדם, ובנוגע לנכרים שאינם מבני אברהם יצחק ויעקב – על אחת כמה וכמה.

ומכאן תשובה לאלו הטוענים שצריך לעשות "קולות" בגיור, ושהדרישה לגיור כהלכה באה מצד אכזריות (ח"ו) – שהרי מובן בפשטות, שזה מה שהגיור דבנ"י שהי' ע"י הקב"ה נגמר רק בעת מ"ת, הוא לא. מצד אכזריות ח"ו,

– נוסף לכך שענין כזה לא שייך כלל אצל הקב"ה, שהוא עצם הטוב, הרי האופן ד"לקחת לו גוי מקרב גוי" הי' "במסות באותות ובמופתים גו'" –

כי אם, לפי שאין אפשריות אחרת לשנות מנכרי ליהודי כ"א ע"י גיור כהלכה.

יז. כ"ק אדמו"ר שליט"א דיבר באריכות ע"ד הגזירה האיומה ד"מיהו יהודי", ואמר, שעל כל אחד ואחת מוטלת החובה (והזכות) להשתדל בכל המיני השתדלות להביא את ביטולה בקרוב ממש. ובין הדברים אמר:

ישנם יהודים דתיים שמתיימרים לומר שהם אלו שמתעסקים בהצלת היהדות והצלת כלל ישראל, אך בפועל רואים שאינם מוצאים עצה איך להתגבר על היצה"ר שלהם, שמצליח תמיד להטותם כו', ועד ש"מוכרים" כל ענין של יהדות שמגיע לידם [כפי שאירע לאחרונה, שתמורת שתיקתם בענין מסויים (לאחר שלא הצליחו לבוא לידי הסכמה משותפת) הבטיחו להם שיקבלו "פירורים מתחת השולחן"!...], ואח"כ שוכרים אנשים שיביעו תמיכתם במחיאות כפים וקריאות "בּראַוואָ"... ועי"ז מנסים לרמות (ובלשון הידוע: "פירן אין באָד") מאה אלף יהודים שבחרו בהם, בחשבם אותם לטפשים, שאפשר לומר להם מה שרוצים, לומר היום כך ומחר להיפך, אם זה "יום" או "לילה", והם בכלל לא ישימו לב שיש סתירה בדבר.

וכמו75 בנוגע למכתב שנתפרסם מניסן תשל"ב, שעכשיו הפס"ד הוא שהם צריכים להשאר לשבת על ה"כסאות" בממשלה ואסור להם לצאת מהממשלה, בה בשעה שלפני כמה שבועות התפרסם מכתב משבט תשל"ב, שהחוו"ד של הרבנות הראשית היא שעליהם לצאת מהממשלה!

הם חושבים שלאחרי ששלחו את המכתב הראשון, הספיקו כבר לזרוק אותו, כך, שבשעה שמגיע המכתב השני, הספיקו כבר לשכוח מהמכתב הראשון! ואפילו אם יש מי שמחזיק בארכיון גם את המכתב הראשון – לא ישים לב ששני המכתבים סותרים זל"ז!

וישנו זה שיושב בירושלים ומחזיק את שני המכתבים, ומשתמש בשניהם בהתאם לנסיבות: כשכדאי לו – מראה את המכתב שצריך לצאת מהממשלה, וכשכדאי לו – מראה את המכתב שצריך להשאר לשבת בממשלה!...

יח. ובענין זה יש ללמוד מהשמאלנים:

ישנו אחד מהם שלאחרונה התפטר מכסאו בממשלה; בראותו שאם ישאר בתפקידו, יצטרך להתנהג באופן של היפך הצדק והיפך היושר – עמד מיד והתפטר. ואעפ"כ, נשאר במציאותו בתור אדם, איש ישראל, גם ללא משרת "שר"!...

ומזה יכולים ללמוד גם הם – שלא יקרה מאומה אם יתפטרו מתפקידם בממשלה. ומה גם שבלאה"כ מתקבלים כל ההחלטות בממשלה מבלי להתחשב בהם!

כל מי שנמצא בא"י יודע את סדר הדברים בממשלה, שבכל יום ראשון נערכת אסיפה רשמית של כל חברי הממשלה, והם בתוכם; אבל לפנ"ז, במוצאי שבת, נערכת אסיפה שבה משתתפים רק יחידים, הנקראים "אנשי שלומנו"... ושם קובעים בינם לבין עצמם כל מה ש"יחליטו" באסיפה מחר, ואז, בעת האסיפה הרשמית, נותנים גם להם רשות הדיבור להביע דעתם וכו', אבל כיון שזה כבר בסוף היום, כשכולם כבר עייפים – אזי מתנהגים כ"ילדים טובים", ומביעים את "הסכמתם" על כל ההחלטות!...

יט. אמנם, לאחרי המכתב שהתפרסם עכשיו שאסור להם לצאת מהממשלה, הנה אפילו אם ירצו, אינם יכולים לוותר על ה"כסא"!

ועוד ענין שפעל מכתב זה:

הסיבה שבגללה נכתב מכתב זה היא – הלחץ שהפעילו על הרבנות הראשית לשנות את הפס"ד הקודם.

והרי זה חילול השם שמעולם לא הי' כמותו – שבעלי-בתים יכולים לדרוש מרב ולהפעיל עליו לחץ לשנות פס"ד!

ובכך פעלו אפשרות למצב של הפקרות חדשה וחורבן רח"ל בכל מקום שיש קיבוץ של בנ"י – שלאחרי שישנו פס"ד של רב, יוכלו לבוא אחרים ולהפעיל עליו לחץ ולהכריחו לשנות את הפס"ד, ועד להתיר רח"ל חלב ודם כו', כל מה שאסרה תורה!

ובמכ"ש וק"ו: אם ע"י לחץ הצליחו לשנות פס"ד של רבנים חשובים שעומדים בראש הרבנות הראשית בירושלים – עאכו"כ בנוגע לכל רב בישראל, שיסכים מלכתחילה לשנות את הפס"ד, מבלי להמתין עד שיפעילו עליו לחץ!...

(וסיים:) ויה"ר שבמקום לערוך מלחמה עם אחרים – יערכו מלחמה עם היצה"ר שלהם, ואז יהי' נקל ונוח יותר לפעול כו'.

כ. ומכאן באים למאמר הזהר "זכאין אינון ישראל דקב"ה יהיב לון אורייתא וכו'":

לכאורה נשאלת השאלה: איך היו בנ"י יכולים לקבל מהקב"ה את כל המעלות שבתורה – בה בשעה שזה עתה יצאו ממצרים, ורק התחילו את עבודתם?

אך הענין הוא – שנתינת התורה לבנ"י היתה ע"י ענין של גבורה וצמצום:

ובהקדם מ"ש בנוגע לעשה"ד שבמ"ת "וידבר אלקים את כל הדברים האלה"76, שם אלקים דייקא, שהו"ע של גבורה וצמצום – דלכאורה אינו מובן: הרי הענין של מ"ת ועשה"ד הוא תכלית החסד שעשה הקב"ה עם בנ"י – כי, כדי שההמשכה והגילוי הכי נעלה שבמ"ת יוכל להתקבל אצל בנ"י, יש צורך בענין של גבורה וצמצום דוקא; אלא שאין זה גבורה וצמצום סתם, אלא ענין של תגבורת החיות, שעי"ז נמשך למטה כל תוקף האור כו' כפי שהוא למעלה77.

[ועפ"ז יובן גם הטעם שבנוגע לקבלת השכר דלעתיד לבוא נאמר78 "עין לא ראתה אלקים זולתך" – דלכאורה, כיון שזהו שכר גדול ונעלה כ"כ עד ש"עין לא ראתה" (ולא כמו כל ההמשכות שעד עתה שהיו באופן ש"עין ראתה"), למה נזכר שם אלקים דוקא – כי, כדי שהשכר הכי נעלה יומשך ויתקבל למטה, הרי זה ע"י גבורה וצמצום דוקא].

וזהו גם הקשר עם מאמר הזהר "ויהי ביום השמיני, ר' יצחק פתח וכו'", כפי שמבאר אאמו"ר השייכות לענין הגבורה – "ביום השמיני .. ירד האש שלמעלה, כדמות ארי', והוא אוריאל .. ומספרו ח"פ א"ל, וכלול בו גם גבורה .. ובעל הפתיחה הוא ר' יצחק דוקא, שהוא בחי' גבורות, כשמו יצחק, ומספרו הוא ח"פ הוי' וכו'" – שכיון שנמשכו אז המשכות הכי נעלות, הנה כדי שיוכלו להתקבל למטה, הי' צורך בענין של גבורה וצמצום דוקא79.

* * *

כא. בנוגע לפירוש רש"י:

הסיבה לכך שדוקא ביום השמיני למילואים "הי' אהרן בוש כו'" היא – בגלל שביום זה עומדת להיות השראת השכינה שלא היתה עד עכשיו, כפי ש"ראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים, ולא ירדה שכינה לישראל", אף ש"כל ז' ימי המילואים העמידו משה למשכן ושמש בו", והרי משה הי' בדרגא נעלית יותר מאהרן, להיותו זה שצוה ולימד אותו כל עניני העבודה, ולכן "הי' אהרן בוש כו'" – איך יוכל לגשת לפעול דבר שמשה רבינו לא הי' יכול לפעול!

ורש"י מדייק "שהי' אהרן בוש וירא" – בהתאם לפירושו בהמשך הפרשה על הפסוק80 "הוא אשר דבר וגו'", "היכן דיבר, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי81, אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, אמר משה ואהרן, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך כו'"; ועפ"ז מובן הטעם שאהרן הי' (לא רק בוש, אלא גם) ירא.

ועל זה "אמר לו משה, למה אתה בוש, לכך נבחרת" – "נבחרת" דייקא, ולא "נתחנכת" – כי, ענין החינוך ("נתחנכת") הוא ראי' לסתור, שהרי במשך שבעת ימי המילואים הי' ענין החינוך אצל אהרן (וגם אצל משה), ואעפ"כ לא ירדה שכינה לישראל, ולכן הוצרך משה לומר לאהרן "לכך נבחרת".

כב. מהענינים82 ד"יינה של תורה" שבפרש"י הנ"ל18 – "אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שע"י קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם":

מההפרש שבין משה לאהרן83 – שמשה (שושבינא דמלכא84 ) המשיך אלקות מלמעלמ"ט, ולכן על ידו ניתנה (מלמעלמ"ט) תורה85. משא"כ עבודתו של אהרן (שושבינא דמטרוניתא84) היתה להעלות את כנס"י מלמטלמ"ע ("בהעלותך את הנרות"86 ) – "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (כמ"ש במס' אבות, בפרק דשבת זו87 ).

ובהיות שתכלית ההמשכה מלמעלה היא העלאת המטה [וכדאיתא במדרש88 : "ואני המתחיל, שנאמר89 וירד ה' על הר סיני, וכתיב90 ואל משה אמר עלה אל ה'" – ש"וירד ה' על הר סיני" היא התחלה (הקדמה) ל"ואל משה אמר עלה גו'"91 ], לכן היתה השראת השכינה בדרגא הכי נעלית ע"י עבודתו של אהרן דוקא.

ומכאן הוראה לכאו"א – שבאם רוצה שתשרה השכינה בו ובמעשה ידיו, צריך הוא לקיים הוראת חכמינו ז"ל87 "הוי מתלמידיו של אהרן כו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", כי עי"ז עושה טובה לא רק לה"בריות" שמקרבן לתורה, אלא גם לו לעצמו, שעי"ז יזכה להשראת השכינה.

כג. וזהו גם הביאור על הנהגת רבותינו נשיאינו – בפרט בסוף זמן הגלות – שהתעסקו בעיקר בקירוב בנ"י, בה בשעה שבאותו זמן היו יכולים לעסוק בלימוד התורה לעצמם, ולהשיג את כל המעלות שיש בלימוד התורה, ועד שת"ח שלומד תורה נקרא בשם "משה"92, ואעפ"כ התנתקו מזה בשביל לעסוק בקירוב בנ"י.

וענין זה קשור גם עם הכינוס של צעירי אגודת חב"ד שיתקיים בשבוע הבא, ב"תפארת שבתפארת"93 – שהרי העבודה שלהם היא למסור את עצמם לעסוק בהפצת התורה והיהדות, והפצת המעיינות.

ובודאי [לא ימתינו עד לשבוע הבא, אלא מיד בשבוע זה] ימשיכו לעסוק בענינים אלו ביתר שאת וביתר עוז79.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן קנקן משקה להנהלת צאגו"ח עבור הכינוס].

* * *

כד. בהמשך להמוזכר לעיל (ס"ה) אודות ה"כינוס תורה" שיתקיים ביום ראשון בשבוע, יש לעורר גם אודות המדובר החל מחמשה עשר בשבט דאשתקד94 בנוגע להוספה בלימוד התורה, שלדאבוננו, לא נראה שעסקו בזה כדבעי, אלא שעתה אינו הזמן לבוא בטענות אודות העבר, כי אם לעורר שעכ"פ מכאן ולהבא יעסקו כדבעי בענין ההוספה בלימוד התורה.

כה. וכן יש להזכיר אודות אלו שכבר זכו או שרוצים לזכות לנסוע בימי הקיץ בשליחות כ"ק מו"ח אדמו"ר לבקר במקומות שונים כדי לקרב ולהאיר את נשמות בנ"י שנמצאים בכל פינה, שההכנה לזה – שבין שאר ההכנות זוהי ההכנה העיקרית – צריכה להיות ע"י לימוד התורה:

כל מי שרוצה לנסוע בשליחות זו, הנה נוסף על המדובר95 שבכלל צריך כל אחד שיהי' בידו ענין בנגלה ובחסידות כדי שיוכל לחזור במקומות שבהם מבקר ביחיד או ברבים, צריך כל אחד לגשת לראש הישיבה שלו ולקבל ממנו סדר בלימוד התורה לפי ערכו – מה עליו ללמוד מעכשיו עד זמן הנסיעה בשליחות, לערך בחודש תמוז, ולאחרי הלימוד, עליו לקבל אישור בכתב מראש הישיבה שהשלים את סדר הלימוד (ועד"ז בנוגע לאברכים – שיקבלו אישור מהממונה עליהם), ורק באופן כזה יוכל לנסוע.

[ומובן שהאישור על קיום סדר הלימוד צריך להיות דוקא ממי שאינו נוגע בדבר, וכ"ש לא ממנו בעצמו, דכיון ש"על כל פשעים תכסה אהבה"96, אי אפשר לסמוך על שיקול הדעת של האדם עצמו].

הוראה זו היא בנוגע לכל מקום, הן כאן והן בשאר המקומות, וגם מעבר לים – שהאופן היחידי שיוכלו לנסוע בשליחות זו הוא עי"ז שימלאו את סדר הלימוד עד לזמן הנסיעה.

ודוקא באופן כזה יוכלו להצליח בשליחות, ועד להצלחה באופן שלמעלה מהמשוער לגמרי.

וכדי שיהיו הדברים ברורים, הנני חוזר וכופל, שכל אלו שרוצים לזכות לנסוע בשליחות כ"ק מו"ח אדמו"ר, הנה ההכנה העיקרית לזה היא – לקיים את סדר הלימוד הנ"ל.

ובכדי להדגיש זאת יותר – יחזרו על דברים אלו פעם נוספת מחר בשעת ה"כינוס תורה".

ויעזור השי"ת שיהי' קיץ מוצלח בכל הענינים, ובפרט בנוגע לנוסעים בשליחות.

וכאשר יעשו זאת באופן של "יגעתי", אזי "ומצאתי"97, ועד לענין ד"מצאתי דוד עבדי"98, שמציאה זו תהי' פעם נוספת בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן המזונות והיין99 עבור ה"כינוס תורה", ואח"כ התחיל לנגן ניגון הקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל, ועמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה משך זמן רב. אח"כ ברך ברכה אחרונה, בהזכירו שכל אלו שנתחייבו יברכו ברכה אחרונה, ואח"כ התחיל לנגן הניגון "אי וואַדיע מיא כו'". ולאחרי תפלת מנחה התחיל לנגן "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].