פרק לו

1וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֔ם הִנָּבֵ֖א אֶל־הָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְאָ֣מַרְתָּ֔ הָרֵי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל שִׁמְע֖וּ דְּבַר־יְהֹוָֽה:

2כֹּ֚ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה יַ֣עַן אָמַ֧ר הָֽאוֹיֵ֛ב עֲלֵיכֶ֖ם הֶאָ֑ח וּבָמ֣וֹת עוֹלָ֔ם לְמֽוֹרָשָׁ֖ה הָ֥יְתָה לָּֽנוּ:

האח. שמחה:

ובמות עולם. ארץ ישראל שהוא גובהו ונויו של עולם:

3לָכֵן֙ הִנָּבֵ֣א וְאָֽמַרְתָּ֔ כֹּ֥ה אָמַ֖ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה יַ֣עַן בְּיַ֡עַן שַׁמּוֹת֩ וְשָׁאֹ֨ף אֶתְכֶ֜ם מִסָּבִ֗יב לִֽהְיוֹתְכֶ֚ם מֽוֹרָשָׁה֙ לִשְׁאֵרִ֣ית הַגּוֹיִ֔ם וַתֵּֽעֲל֛וּ עַל־שְׂפַ֥ת לָשׁ֖וֹן וְדִבַּת־עָֽם:

שמות ושאוף אתכם מסביב. שכיניכם היו משתוממים ותומהין לשתוק ולראות בסוף חורבנכם ושואפי' ותאבים ומצפים להיותכם מורשה לשארית הגוים:

ותעלו על שפת לשון. ועכשיו בחורבנכם הכל מדברים ומדובבים בכם לאמר האח הרי שממו:

ודבת עם. פארלמנ"ט בלע"ז:

4לָכֵן֙ הָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׁמְע֖וּ דְּבַר־אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑ה כֹּֽה־אָמַ֣ר אֲדֹנָ֣י יֱ֠הֹוִה לֶֽהָרִ֨ים וְלַגְּבָע֜וֹת לָֽאֲפִיקִ֣ים וְלַגֵּֽאָי֗וֹת וְלֶֽחֳרָב֚וֹת הַשֹּֽׁמְמוֹת֙ וְלֶֽעָרִ֣ים הַנֶּעֱזָב֔וֹת אֲשֶׁ֨ר הָי֚וּ לְבַז֙ וּלְלַ֔עַג לִשְׁאֵרִ֥ית הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר מִסָּבִֽיב:

5לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַר֘ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒ אִם־לֹ֠א בְּאֵ֨שׁ קִנְאָתִ֥י דִבַּ֛רְתִּי עַל־שְׁאֵרִ֥ית הַגּוֹיִ֖ם וְעַל־אֱד֣וֹם כֻּלָּ֑א אֲשֶׁ֣ר נָֽתְנוּ־אֶת־אַרְצִ֣י | לָ֠הֶם לְמ֨וֹרָשָׁ֜ה בְּשִׂמְחַ֚ת כָּל־לֵבָב֙ בִּשְׁאָ֣ט נֶ֔פֶשׁ לְמַ֥עַן מִגְרָשָׁ֖הּ לָבַֽז:

למען מגרשה לבז. לפי שראו גירושה לבז שהוטלה לביזה:

6לָכֵ֕ן הִנָּבֵ֖א עַל־אַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל וְאָֽמַרְתָּ֡ לֶֽהָרִ֣ים וְ֠לַגְּבָעוֹת לָֽאֲפִיקִ֨ים וְלַגֵּֽאָי֜וֹת כֹּֽה־אָמַ֣ר | אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה הִֽנְנִ֨י בְקִנְאָתִ֚י וּבַֽחֲמָתִי֙ דִּבַּ֔רְתִּי יַ֛עַן כְּלִמַּ֥ת גּוֹיִ֖ם נְשָׂאתֶֽם:

7לָכֵ֗ן כֹּ֚ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה אֲנִ֖י נָשָׂ֣אתִי אֶת־יָדִ֑י אִם־לֹ֚א הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁר לָכֶ֣ם מִסָּבִ֔יב הֵ֖מָּה כְּלִמָּתָ֖ם יִשָּֽׂאוּ:

8וְאַתֶּ֞ם הָרֵ֚י יִשְׂרָאֵל֙ עַנְפְּכֶ֣ם תִּתֵּ֔נוּ וּפֶרְיְכֶ֥ם תִּשְׂא֖וּ לְעַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י קֵֽרְב֖וּ לָבֽוֹא:

9כִּ֖י הִֽנְנִ֣י אֲלֵיכֶ֑ם וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְנֶֽעֱבַדְתֶּ֖ם וְנִזְרַעְתֶּֽם:

10וְהִרְבֵּיתִ֚י עֲלֵיכֶם֙ אָדָ֔ם כָּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל כֻּלֹּ֑ה וְנֽוֹשְׁבוּ֙ הֶ֣עָרִ֔ים וְהֶֽחֳרָב֖וֹת תִּבָּנֶֽינָה:

11וְהִרְבֵּיתִ֧י עֲלֵיכֶ֛ם אָדָ֥ם וּבְהֵמָ֖ה וְרָב֣וּ וּפָר֑וּ וְהֽוֹשַׁבְתִּ֨י אֶתְכֶ֜ם כְּקַדְמ֣וֹתֵיכֶ֗ם וְהֵטִֽבֹתִי֙ מֵֽרִאשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה:

12וְהֽוֹלַכְתִּי֩ עֲלֵיכֶ֨ם אָדָ֜ם אֶת־עַמִּ֚י יִשְׂרָאֵל֙ וִֽירֵשׁ֔וּךָ וְהָיִ֥יתָ לָהֶ֖ם לְנַֽחֲלָ֑ה וְלֹֽא־תוֹסִ֥ף ע֖וֹד לְשַׁכְּלָֽם:

לשכלם. לגרש יושביך מקרבך הוא קרוי שכול:

13כֹּ֚ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה יַעַן אֹֽמְרִ֣ים לָכֶ֔ם אֹכֶ֥לֶת אָדָ֖ם אָ֑תְּ (כתיב אָ֑תְּי) וּמְשַׁכֶּ֥לֶת גּוֹיַ֖יִךְ (כתיב גּוַֹיִ֖ךְ) הָיִֽית:

אוכלת אדם את. למודה היא הארץ הזאת להשחית את יושביה האמוריים כלו בה והיהודים כלו בה:

14לָכֵ֗ן אָדָם֙ לֹֽא־תֹ֣אכְלִי ע֔וֹד וְגוֹיַ֖יִךְ (כתיב וְגוַֹיִ֖ךְ) לֹ֣א תְשַׁכְּלִי־ (כתיב תְכַשְּׁלִי) ע֑וֹד נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה:

15וְלֹֽא־אַשְׁמִ֨יעַ אֵלַ֚יִךְ עוֹד֙ כְּלִמַּ֣ת הַגּוֹיִ֔ם וְחֶרְפַּ֥ת עַמִּ֖ים לֹ֣א תִשְׂאִי־ע֑וֹד וְגוֹיַ֙יִךְ֙ (כתיב וְגוַֹיִ֙ךְ֙) לֹֽא־תַכְשִׁ֣לִי ע֔וֹד נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה:

16וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר:

17בֶּן־אָדָ֗ם בֵּ֚ית יִשְׂרָאֵל֙ יֹֽשְׁבִ֣ים עַל־אַדְמָתָ֔ם וַיְטַמְּא֣וּ אוֹתָ֔הּ בְּדַרְכָּ֖ם וּבַֽעֲלִֽילוֹתָ֑ם כְּטֻמְאַת֙ הַנִּדָּ֔ה הָֽיְתָ֥ה דַרְכָּ֖ם לְפָנָֽי:

בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם וגו'. כטומאת הנדה המשילה הכתוב לנדה שבעלה מצפה מתי תטהר ותאב לשוב אליה:

18וָֽאֶשְׁפֹּ֚ךְ חֲמָתִי֙ עֲלֵיהֶ֔ם עַל־הַדָּ֖ם אֲשֶׁר־שָֽׁפְכ֣וּ עַל־הָאָ֑רֶץ וּבְגִלּֽוּלֵיהֶ֖ם טִמְּאֽוּהָ:

19וָֽאָפִ֚יץ אֹתָם֙ בַּגּוֹיִ֔ם וַיִּזָּר֖וּ בָּֽאֲרָצ֑וֹת כְּדַרְכָּ֥ם וְכַֽעֲלִילוֹתָ֖ם שְׁפַטְתִּֽים:

20וַיָּב֗וֹא אֶל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ שָׁ֔ם וַֽיְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י בֶּֽאֱמֹ֚ר לָהֶם֙ עַם־יְהֹוָ֣ה אֵ֔לֶּה וּמֵֽאַרְצ֖וֹ יָצָֽאוּ:

ויבוא. לפי שאמר בית ישראל בראש הפרשה קרא כל הפרשה בלשון יחיד ומדרש אגדה הקב"ה בא עמהם בגולה והטה אוזן מה היו אומרים השבאין הרי אלו עם ה' ולא היה לו יכולת להצילן במדרש איכה רבתי:

ויחללו את שם קדשי. השפילו את כבודי ומהו החילול באמור אויביהם עליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו ולא היה יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו:

21וָֽאֶחְמֹ֖ל עַל־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֚ר חִלְּל֙וּהוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁמָּה:

22לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֚ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה לֹ֧א לְמַֽעַנְכֶ֛ם אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֚י אִם־לְשֵֽׁם־קָדְשִׁי֙ אֲשֶׁ֣ר חִלַּלְתֶּ֔ם בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אתֶם שָֽׁם:

לא למענכם אני עושה. התשועה שאושיעכם:

23וְקִדַּשְׁתִּ֞י אֶת־שְׁמִ֣י הַגָּד֗וֹל הַֽמְחֻלָּל֙ בַּגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֥ר חִלַּלְתֶּ֖ם בְּתוֹכָ֑ם וְיָֽדְע֨וּ הַגּוֹיִ֜ם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה בְּהִקָּֽדְשִׁ֥י בָכֶ֖ם לְעֵֽינֵיהֶֽם:

וקדשתי את שמי. ומה הוא הקידוש ולקחתי אתכם מן הגוים:

24וְלָֽקַחְתִּ֚י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכָּל־הָֽאֲרָצ֑וֹת וְהֵֽבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם:

25וְזָֽרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאֽוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכָּל־גִּלּֽוּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם:

מים טהורים. אכפר עליכם ואעביר טומאותיכם בהזית מי חטאת המעבירין טומאת המת:

26וְנָתַתִּ֚י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַֽהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֚ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָֽתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר:

לב חדש. יצר שנתחדש לטובה:

27וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֚ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַֽעֲשִׂיתֶֽם:

28וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַֽאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וִֽהְיִ֚יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶֽהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִֽים:

29וְהֽוֹשַׁעְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל טֻמְאֽוֹתֵיכֶ֑ם וְקָרָ֚אתִי אֶל־הַדָּגָן֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֹת֔וֹ וְלֹֽא־אֶתֵּ֥ן עֲלֵיכֶ֖ם רָעָֽב:

30וְהִרְבֵּיתִי֙ אֶת־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ וּתְנוּבַ֖ת הַשָּׂדֶ֑ה לְמַ֗עַן אֲ֠שֶׁר לֹ֣א תִקְח֥וּ ע֛וֹד חֶרְפַּ֥ת רָעָ֖ב בַּגּוֹיִֽם:

31וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־דַּרְכֵיכֶ֣ם הָֽרָעִ֔ים וּמַֽעַלְלֵיכֶ֖ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־טוֹבִ֑ים וּנְקֹֽטֹתֶם֙ בִּפְנֵיכֶ֔ם עַל עֲו‍ֹנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל תּֽוֹעֲבֹֽתֵיכֶֽם:

ונקוטותם בפניכם. דמוניי"ר בלע"ז תמקו בעצמיכם בבשתכם על הגמול הרע אשר גמלתם לפני ואני גומל לכם טובה:

32לֹ֧א לְמַֽעַנְכֶ֣ם אֲנִֽי־עֹשֶׂ֗ה נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה יִוָּדַ֖ע לָכֶ֑ם בּ֧וֹשׁוּ וְהִכָּֽלְמ֛וּ מִדַּרְכֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל:

33כֹּ֚ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה בְּיוֹם֙ טַֽהֲרִ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל עֲו‍ֹנֽוֹתֵיכֶ֑ם וְהֽוֹשַׁבְתִּי֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים וְנִבְנ֖וּ הֶֽחֳרָבֽוֹת:

34וְהָאָ֥רֶץ הַֽנְשַׁמָּ֖ה תֵּֽעָבֵ֑ד תַּחַת אֲשֶׁ֣ר הָֽיְתָ֣ה שְׁמָמָ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־עוֹבֵֽר:

והארץ הנשמה תעבד. הארץ אשר היתה שממה עד הנה תהיה נעבדת ונזרעת:

35וְאָֽמְר֗וּ הָאָ֚רֶץ הַלֵּ֙זוּ֙ הַנְּשַׁמָּ֔ה הָֽיְתָ֖ה כְּגַן־עֵ֑דֶן וְהֶֽעָרִ֧ים הֶֽחֳרֵב֛וֹת וְהַֽנְשַׁמּ֥וֹת וְהַנֶּֽהֱרָס֖וֹת בְּצוּר֥וֹת יָשָֽׁבוּ:

היתה כגן עדן. עכשיו נהפכה להיות כגן עדן:

והערים החרבות. זה ימים רבים עכשיו בצורות ישבו:

36וְיָֽדְע֣וּ הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֣ר יִשָּֽׁאֲרוּ֘ סְבִיבֽוֹתֵיכֶם֒ כִּ֣י | אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה בָּנִ֙יתִי֙ הַנֶּֽהֱרָס֔וֹת נָטַ֖עְתִּי הַֽנְשַׁמָּ֑ה אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִֽׂיתִי:

37כֹּ֚ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה ע֗וֹד זֹ֛את אִדָּרֵ֥שׁ לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל לַֽעֲשׂ֣וֹת לָהֶ֑ם אַרְבֶּ֥ה אֹתָ֛ם כַּצֹּ֖אן אָדָֽם:

אדרש לבית ישראל. אתפתה להם בתפלתם בדורשם אותי על זאת:

ארבה אותם. אדם כצאן לרוב:

38כְּצֹ֣אן קָֽדָשִׁ֗ים כְּצֹ֚אן יְרֽוּשָׁלִַ֙ם֙ בְּמ֣וֹעֲדֶ֔יהָ כֵּ֚ן תִּהְיֶ֙ינָה֙ הֶֽעָרִ֣ים הֶֽחֳרֵב֔וֹת מְלֵא֖וֹת צֹ֣אן אָדָ֑ם וְיָֽדְע֖וּ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה:

כצאן קדשים. שהיא באה לירושלים במועדי פסחים לשון אחר כתרגומו אסגינון באינשא ואצלחינון בבעירא כלומר שלא יהיו עוונותיהם נזכרים עליהן: