מוצש"ק פ' וישלח, י"ט כסלו, ה'תשל"ג

בס"ד. שיחת מוצש"ק פ' וישלח, י"ט כסלו, ה'תשל"ג.

בלתי מוגה

א. אודות י"ט כסלו – דובר כבר ביום הש"ק, שבו הי' י"ט כסלו עצמו.

ובהקדמה – שאע"פ שמסדרים תמיד שעיקר ההתוועדות די"ט כסלו נערכת באור לכ' כסלו1,

וטעם הדבר, כי, אע"פ שהשחרור של רבינו הזקן הי' ביום י"ט כסלו, הרי היו כמה סיבות שבגללם התעכב עוד כמה שעות (ג' שעות) עד שהגיע לחירות ללא בלבולים (כידוע הסיפור בדבר2 ), וא"כ, הרי זה ע"ד שמצינו בברכות הנהנין בנוגע לברכת הגומל, שאפילו לאחרי שחלפה הסכנה, צריך להמתין עד שיחזור לבוריו3, אע"פ שהיציאה מהסכנה (שעל זה הוא חיוב הברכה) היתה משך זמן לפנ"ז, ועד"ז בנוגע לי"ט כסלו, שאע"פ שהסכנה של גזירת המלכות בטלה כבר ביום, צריך להמתין עד שחוזר לבוריו, כמה שעות לאח"ז, ואז עורכים את עיקר התוועדות של י"ט כסלו,

הרי מובן, שהתחלת הדבר – כאמור, ביטול הסכנה וגזירת המלכות בענין זה – היתה כבר ביום.

ב. וכיון שי"ט כסלו חל ביום השבת, הרי "מיני' מתברכין כולהו יומין"4, ועאכו"כ מוצאי שבת,

– שנקרא בשם שמורה על שייכות מיוחדת לשבת, ועד שהסעודה של מוצאי שבת אינה ענין בפני עצמו משבת, אלא כמשל חכמינו ז"ל בתושבע"פ (שכל הענינים שבה הם מדוייקים, כך, שגם המשל הוא מדוייק בכל הפרטים5 ) שענינה של הסעודה שעורכים במוצאי שבת היא "כדרך שמלוין את המלך"6, והרי בשעה שמלווים את המלך נמצאים יחד עמו, אלא שאין זה כפי שהמלך נמצא בביתו, אלא כפי שכבר הולך בדרך, אבל הוא עדיין יחד עם המלך. ומזה מובן העילוי של מוצאי שבת – שאין זה רק הזמן שלאחרי שבת, אלא באופן שגם במוצאי שבת נמצאים יחד עם המלך ("שבת המלכה"7 ) כמו שהוא, אלא שאינו במקומו, בקדושת יום השבת, כי אם כפי שהוא במוצאי שבת –

ובמוצאי שבת עצמו, קודם חצות הלילה וכו'8 – הרי בודאי שזהו זמן שיש לו שייכות מיוחדת עם כל עניני יום השבת.

ג. ועאכו"כ כאשר במוצאי שבת גופא הרי זו התוועדות הקשורה עם ענין של נס:

הטעם שנקרא בשם "נס" הוא9 – בגלל ש"נס" הוא מלשון הרמה, כמו "ארים נס על ההרים"10, שזהו ענין שעומד למעלה מהשטח שמסביבו.

ודוגמתו בזמן – הרי זה כללות ענין השבת, שלכאורה זהו יום שגוי יכול לשאול עליו "מה יום מיומיים"11, אבל באמיתית הענין הרי זה יום שלמעלה מכל ימי השבוע, שלכן אסור להתעסק לא רק במלאכות אסורות, אלא גם ב"עובדין דחול", והיינו, שביום השבת מתעלה יהודי מכל עניני החולין, מצד הקדושה שיש בשעות של יום זה שהם למעלה מהשעות של ששת ימי השבוע, כך, שיום השבת לגבי ימות החול הוא בדוגמת נס לגבי טבע.

ועאכו"כ כשנפגשים שניהם יחד – ענין של נס במוצאי שבת, שאז הרי זה אופן נעלה יותר בנס גופא.

וע"ד לשון המדרש12 : "משה ניסן של ישראל (להיותו מובדל ומופרש מבנ"י בדוגמת נס לגבי טבע) .. ומי הוא ניסו של משה, הקב"ה, שנאמר13 הוי' ניסי".

ועד"ז מובן גם בנוגע לבנ"י בכלל, "ועמך כולם צדיקים"14 (שקאי גם על כל אחד מישראל בתור פרט, כדמוכח מהמשנה15 שלומדת מזה ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", והרי הפירוש והדין ד"כל ישראל" הוא (לא רק ע"ש הרוב, אלא) בנוגע לכל אחד מישראל בתור יחיד ופרט):

ובהקדמה – שהנהגת בנ"י צריכה להיות באופן נעלה יותר – אופן נסי, "ארים נס" – לגבי הנהגת שאר אומות העולם, ובלשון הרמב"ם בהלכות דעות16 : "כשם שהחכם ניכר בחכמתו כו' כך צריך שיהי' ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו וכו' ובמשאו ובמתנו", שכל עשר הדברים שמפרט שם צריכים להיות באופן נעלה יותר מאשר הנהגת העולם.

לכאורה: כאשר יהודי יושב לאכול או לשתות – מה נוגע שיהי' ניכר שזוהי אכילה ושתי' של יהודי דוקא?!

אמירת ברכה – היא לפני האכילה, ברכה ראשונה, ולאחרי האכילה, ברכה אחרונה; אבל לאחרי שכבר הסיר את איסור ההנאה מעוה"ז בלי ברכה, "כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל .. אביו ואמו"17, ומותר לו ליהנות מעוה"ז, ולכן אוכל ושותה – מהו ההכרח לכאורה שיהי' ניכר שזוהי אכילה של יהודי?!

ואעפ"כ נכלל בתורה גם החיוב שאכילתו ושתייתו צ"ל באופן מסויים – שיהי' ניכר שזוהי אכילה של אדם שמתנהג ע"פ תורה, ע"פ הוראותיו של הקב"ה.

וכל זה – לא רק בנוגע לענינים של לימוד התורה וקיום המצוות, אלא, כאמור, גם ענינים שלכאורה הם חולין לגמרי, הרי הוא עושה מהם "נס" – להעלותם ולהגבי' אותם מעניני חולין, כך, שבשעת האכילה ניכר שזוהי אכילה של אדם שמתנהג ע"פ תורה; ולכן מושלל לגמרי הענין ד"זולל וסובא", כיון שהתורה אוסרת להיות "זולל וסובא", אפילו אם מברך על האכילה... ואדרבה: הדין של "בן סורר ומורה" הוא דוקא אם אוכל דבר היתר18, והיינו, שהתורה מצווה שגם באכילה ושתי' בהיתר צריך שיהיו אצלו גדרים, ולא גדרים שמעמיד שכל האנושי, אלא גדרים שעל ידם הוא "חכם" שלמד את החכמה שעלי' נאמר19 "היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", שזוהי התורה.

וענין זה שהאכילה ושתי' של יהודי היא באופן של "נס" (הרמה לגבי שאר אומות העולם) – נמשך ממשה, "ניסן של ישראל", להיותו מ"שבעה רועים"20, וביניהם גופא הרי הוא "רעיא מהימנא" של כל אחד ואחת מישראל21.

ונוסף לזה נמשך אצלם גם נס נעלה יותר, "ניסו של משה", ולדוגמא בנוגע לאכילה ושתי' גופא – שנוסף לכך שהאכילה ושתי' במשך כל השנה כולה היא ענין של "נס", יש גם אכילה ושתי' של מצוה, ע"ד אכילה ושתי' של שבת, שע"י אכילת בשר שמן ויין ישן (ככל הפרטים שבדבר) מקיימים המצוה ד"וקראת לשבת עונג"22,

ועד"ז באכילה ושתי' הקשורה עם התאספות כו"כ מישראל כדי לחזק איש את רעהו בעניני תורה ומצוותי' – שזהו תוכן הענין ד"ויקהל משה"23, "עשה לך קהילות גדולות כו'"24, שעיקרו בשבת, ומזה נמשך גם בימות החול, ועאכו"כ במוצאי שבת, שאז ישנו הענין ד"מלוין את המלך", שהו"ע השבת, בהתוועדות זו עצמה, כך, שמצד כל הפרטים שבזה הרי זה ענין של "נס בתוך נס"25, "ניסו של נס".

ד. וע"פ האמור כמ"פ (ונזכר גם לעיל ס"ב) שענין השבת הוא ש"מיני' מתברכין כולהו יומין" – יש להמשיך את ענין השבת ("די שבת'דיקייט") בכל ימי השבוע.

ועד"ז גם בענין של נס – שלא יסתיים בגמר הזמן שבו אירע הנס, אלא תהי' לו השפעה על כל הזמן שלאח"ז, היינו, שתומשך ההגבהה שהיתה אצלו בשעת הנס עצמו באופן נעלה יותר מכמו קודם הנס, אע"פ שגם אז הי' במעמד ומצב של היתר וקדושה כו'.

וכיון שמספרים זאת לכל אחד מישראל ולכל בנ"י, וזהו ענין שניתן להם בתורה ע"י הקב"ה, שהוא יוצר האדם, ויודע שמדובר אודות יהודי שהוא בשר ודם, נשמה בגוף, עם כל המדידות וההגבלות של הגוף, ובזמן הגלות ובחוץ-לארץ – הרי ברור הדבר שהקב"ה נתן תחילה את הכחות הדרושים לכך, כי "לפום גמלא שיחנא"26.

והיינו, שמבלי הבט על כל הקשיים שיש בהנהגה של התעלות ממצב של חולין, ועמידה במצב "שבתי" אפילו לגבי שבת, "נס" אפילו לגבי "נס" – הנה לא זו בלבד שהסביבה אינה מפריעה לו ואינו מתפעל ממנה, אלא אדרבה: הוא נעשה בעה"ב על הסביבה, ומראה דוגמא לכל הסביבה ועד לכל העולם – החל מבנ"י, מצד הענין ד"ואהבת לרעך כמוך"27, או כהלשון והענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה"28, ועד שנעשה גם "אור לגויים", שפועל גם על הגויים שלא זו בלבד שיזהרו שלא להפריע ליהודי בהנהגתו, אלא גם בנוגע להנהגתם בשבע מצוות דידהו, כפסק הרמב"ם29 שיש חיוב על יהודי להשתדל שאינם-יהודים יקיימו שבע מצוות בני נח עם כל הסניפים שבדבר.

והנהגה זו נעשית הכנה קרובה לקיום היעוד שיהי' בביאת משיח צדקנו: "אז אהפוך אל עמים גו' כולם גו' לעבדו שכם אחד"30, שגם עמי הארץ ידעו ש"הוי' אחד ושמו אחד"31.

וכל זה תלוי "במעשינו ועבודתינו"32 במשך "שיתא אלפי שנין דהוי עלמא"33, ובפרט בזמן הגלות, כשנמצאים בין העמים, שאז פועלים בעשיית "דירה לו יתברך בתחתונים"34, ע"י לימוד התורה וקיום מצוותי',

שעי"ז מתקשרים בנ"י עם המעמד שהי' במתן-תורה – כפי שרבינו הזקן, בעל השמחה והגאולה, כותב בתניא35 : "וכבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה", שאז היתה בעולם כולו ראיית אלקות, ועד ש"צפור לא צווח כו' שור לא געה כו' העולם שותק ומחריש"36, ומכל הרוחות הי' נשמע הקול "אנכי הוי' אלקיך"37,

וכך יש בכחו של יהודי לפעול ע"י לימודו בתורה וקיום מצוותי' והנהגה באופן ש"בכל דרכיך דעהו"38, שעי"ז מברר ומזכך ומעלה את העולם, שנעשה "דירה לו יתברך בתחתונים", ואז באה הגאולה האמיתית והשלימה, ובקרוב ממש.

* * *

ה. אך לכאורה נשאלת השאלה: איך יכולים לדרוש מכל אחד, שמבלי הבט על מעמדו ומצבו, החינוך שקיבל וכו', הנה בכל עת ובכל רגע יעמוד באופן של הרמה, "ארים נס", לגבי כל העמים אשר סביבותיו, באופן של שבת ("אַ שבת'דיקער"), למעלה מכל העולם שמסביבו?!

איך יכולים לדרוש ממנו שלא רק בעת לימוד התורה וקיום המצוות, אלא גם באכילתו ובשתייתו ובכל עניני החולין שלו יהי' במעמד ומצב ש"החכם ניכר כו'", ועד שלעיני כל הגויים יהי' ניכר ש"היא חכמתכם ובינתכם" – בשביל זה, טוען הוא, יש צורך בהכנה, והכנה כזו שתהי' בהתאם לעילוי שנדרש ממנו, שבכל עת ובכל רגע יהי' ניכר עליו שהוא יהודי.

מיהודי דורשים הרבה יותר ממה שדורשים משאר העמים, ובלשון הכתוב39 : "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם וגו'" – דוקא בגלל שהקב"ה בחר בהם, "אתה בחרתנו מכל העמים", שכן, בחירה זו אינה ענין של הענקת זכויות באופן של מתנה, אלא ענין הקשור עם ציוויים מיוחדים, וכל אחד צריך להכין את הכלים והענינים הדרושים שיוכל להראות שהוא ראוי לכך ש"אתה בחרתנו מכל העמים", באופן ש"רוממנו מכל לשון"!

וכמו בכל עניני קדושה, שאין בהם ענין של "חינם" – כמ"ש40 "אשר נאכל במצרים חינם", ב"ערות הארץ"41, אבל בצד הקדושה אין ענין של "חינם", ובלשון הזהר42 : "בריקנייא ובמגנא" – יש צורך שיהודי ישקיע גם את היגיעה שלו, ובלשון רבינו הזקן בספר התניא43 : "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך כו'" (כנ"ל ס"ד).

ו. ובכן: כדי להסיר שאלה וקושיא זו, נתבאר לעיל (ס"ד), שכיון שזוהי הוראה של הקב"ה, שהוא זה שברא את העולם, ויודע את כל הקשיים שבהנהגת העולם, ויודע גם מעמדו ומצבו של האדם ("עולם קטן זה האדם"44 ) שהוא בשר ודם וכו' – בודאי נתן הקב"ה לכתחילה את הכחות הדרושים שלא זו בלבד שבנ"י יוכלו לעמוד בכל זה, אלא אדרבה – להעלות את העולם יחד עמהם.

וכח זה נותן הקב"ה ע"י התורה:

איתא במדרש45 משל למלך שיש לו בת יחידה שנשאת במקום רחוק – שמבקש אבי הבת, המלך, שיעשו שם עבורו "קיטון", חדר, כדי שיוכל להיות יחד עם בתו.

ומבואר בזה, שדוגמתו בנמשל הם תורה ונשמות:

הנשמה נקראת "בת כהן"46, שהרי "אלקיכם כהן הוא"47.

וע"פ מ"ש רבינו הזקן בתניא48 : "ונפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל (ומוסיף על לשון הכתוב49 תיבת) ממש" (ומקדים לזה בפרק ראשון ש"לכל איש ישראל אחד צדיק ואחד כו' יש שתי נשמות כו'", גם ה"נפש השנית" שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"), הרי מובן, שבכל מקום שבו נמצאת הנשמה, נמצא הקב"ה יחד עמה.

וכיון שנשמה זו מחי' את גופו – שוב לא ישאל אף א', איך יתכן שמבלי הבט על כך שלא היתה אצלו איזה הכנה, יוכל מיד להשתנות מן הקצה אל הקצה – כי, מצד זה שהקב"ה הוא "השוכן אתם"50, שהרי יש בו "חלק אלקה ממעל ממש", הנה לגבי הקב"ה לא שייך לומר שיש דבר שיכול לעמוד נגדו.

אך יש צורך שה"חלק אלקה ממעל ממש" שבו, נפשו האלקית, תהי' אצלו בגלוי, להנהיג את חייו כו', שאז תוכל לפעול מה ש"חלק אלקה ממעל ממש" צריך לפעול.

וכיצד מגלים את הנפש האלקית באופן שתחדור את כל כחות נפשו – הרי זה ע"י לימוד התורה, שגם היא נקראת "אדם", כמ"ש51 "זאת התורה אדם", כי, כשלומד תורה, והלימוד הוא באופן שרוצה להבין, שלכן מתייגע בתורה, שאז ישנה ההבטחה "יגעת ומצאת"52, שמבין וכו', אזי נעשה "יחוד נפלא"53, כך, שהמציאות שלו נעשית מציאות של תורה, ואז ביכלתו לפעול כל דבר, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בעבר.

ז. ובענין זה יש גם הוראה מיוחדת מי"ט כסלו:

ובהקדם המדובר לעיל54 שבכל נס יש לימוד כללי שבזה הוא משתווה עם כל הניסים, ונוסף לזה יש בכל נס ענין מיוחד לנס זה בפרט.

ובנוגע לי"ט כסלו – מבואר בדברי הימים55 שההתחלה היתה בגלל שהי' קטרוג: היתכן שלומדים רזין דאורייתא, סודות התורה, מבלי להכין תחילה את הלומד כו', אלא הלימוד הוא באופן של "חוצה", שיגיע לכל אחד מישראל, ועד שיתכן שיתגלגל דף בחוץ (כידוע הסיפור56 אודות רבינו הזקן עם ר' פינחס מקאָריץ וכו').

הטענה היתה שהתורה בכלל היא דבר יקר אצל הקב"ה, ובלשון הגמרא57 : "חמודה גנוזה שגנוזה לך", ולכאורה לא צריך סתם "וואַרפן זיך" עם התורה, ולכל לראש צריך להכין את הלומד שיהי' ראוי ללמוד תורה; ועאכו"כ בנוגע לחלק הגנוז שבתורה גופא – רזין דאורייתא, פנימיות התורה. וא"כ, היתכן שלומדים זאת באופן שיכול להתגלגל דף בחוץ?

וכתוצאה מזה בא המאסר של רבינו הזקן. אך לאח"ז הי' הנצחון בי"ט כסלו, ומאז ניתוסף בענין דהפצת המעיינות חוצה יותר מכמו שהי' עד אז, כידוע בדברי הימים של סיפור המאסר והגאולה.

ומשמעות הדברים בפשטות – שהקב"ה אומר, שיש לו "חמודה גנוזה" שהיא התורה, ובזה גופא יש "נס לפנים מנס", "חמודה גנוזה" ב"חמודה גנוזה" עצמה, שזוהי פנימיות התורה, ואומר, שילמדו זאת באופן ש"יפוצו" ("עס זאָל זיך גיסן") "חוצה", אפילו ברחובות, וכידוע המשל56, שאם טיפה אחת תגיע אל הלומד, הנה בשביל זה כדאי לפרר ולשחוק את כל האבן טוב שנמצא בכתר המלך, שבו תלוי יוקר הכתר!

ובאותיות פשוטות: הקב"ה אומר ש"נתן לנו את תורתו."; זוהי תורה שעלי' נאמר58 "ואהי' גו' שעשועים גו' לפניו", היינו, שהקב"ה עצמו משתעשע ומתענג בלימוד התורה, ואעפ"כ, "נתן לנו" – לכל אחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו.

ובענין זה פעל י"ט כסלו – שגם פנימיות התורה צריך ללמוד ולהפיץ ("גיסן") אפילו ב"חוצה", כיון שיש תקוה שטיפה אחת תכנס לתוכו (לתוך הלומד), ואז – כמובן מעצמו, אף שלא נתפרש במשל – כיון שיתחיל להבריא, אזי ילמד תורה בהתמדה ושקידה, הן פנימיות התורה והן נגלה דתורה.

אלא שזהו חשבון שבא אח"כ; אבל החידוש שנפעל בי"ט כסלו הוא – שלוקחים את האבן טוב שבכתר המלך, "חמודה גנוזה" שבתוך "חמודה גנוזה", ועושים ממנו משקה – אף שבשביל זה צריך לפרר ולשחוק את האבן, כך שהאבן אינו בשלימותו, כי אם חלקים ופירורים ממנו – ושופכים מהמשקה לתוך פיו של "בן המלך", כל אחד מישראל.

וכיון ש"צדיקים ("עמך כולם צדיקים", שקאי על כל אחד מישראל, כנ"ל ס"ג) דומין לבוראם"59 – צריכים גם בנ"י להתנהג כך בנוגע לעצמם:

גם אם הוא בעל מרה-שחורה, וטוען: איך ביכלתו להתעסק בלימוד התורה וקיום המצוות, בה בשעה שרגע לפנ"ז לא אחז בזה, ולפתע שומע שצריך להתנהג באופן שיכירו מיד את ההבדלה "בין ישראל לעמים", כמו ההבדלה "בין אור לחושך" ו"בין יום השביעי לששת ימי המעשה" – אומרים לו, שעליו ללמוד מהקב"ה, שצוה לשפוך דבר יקר ביותר, שמא תפעל טיפה אחת; וכך דורשים גם ממנו, שיתייגע בכל כחותיו, ואפילו אם יפעל בעצמו רק טיפה אחת, פעל את תכלית הכוונה – שיצא מכלל סכנה, ובמילא ילך כבר לאח"ז "מחיל אל חיל"60 בעזר ה'.

ח. וזהו הלימוד המיוחד מי"ט כסלו:

כיון שמלמעלה הראו את הדרך, שצריך להפיץ את ה"חמודה גנוזה" שבתוך "חמודה גנוזה", פנימיות התורה, עד ל"חוצה", אפילו שיתכן שתגיע רק טיפה אחת – הרי עאכו"כ שיהודי צריך להקדיש זמן ולהתייגע בכל המרץ והכח, אפילו כשאינו רואה בעיני בשר כיצד יפעל הדבר שינוי במציאותו, כי, להיותו יהודי, ברור הדבר אפילו בשכל הפשוט, שתמיד ישנה אפשרות שטיפה אחת תגיע אליו, ובשביל טיפה אחת זו כדאי כל הענין כולו.

ועד שענין זה יכול להיות באופן של "נס" – אפילו אם בדרך הטבע לא יכולה להגיע אליו אפילו טיפה אחת.

ולא זו בלבד שענין זה פועל עליו, להוציאו מן הסכנה ולהעמידו במעמד ומצב של "נס", באופן של הבדלה "בין ישראל לעמים", כמו ההבדלה "בין יום השביעי לששת ימי המעשה", אלא עוד זאת, שנעשה "משפיע", להפיץ "נר מצוה ותורה אור"61 בכל סביבתו, החל מבני ביתו.

ט. ומזה באים גם ליום ראשון דחנוכה – שחל ביום הששי בשבוע זה, שגם הוא מתברך מיום השבת – שאז הי' נס השמן (שהוא עיקר הנס)62 :

אפילו "משתשקע החמה", ובחוץ (ברחוב) שורר חושך, ובאופן שהחושך הולך ומתגבר (כמו לאחרי שקיעת החמה כפשוטו) – אזי מדליק נר "על פתח ביתו", ולא מסתפק בכך אלא עושה זאת באופן שיאיר גם "מבחוץ"63.

ועושה זאת באופן ד"מוסיף והולך"63, שמיום ליום מוסיף עוד נר, כיון שהאור שלפנ"ז כבר לא מספיק, והעולם ראוי כבר לקבל שתי נרות ושלש נרות וכו', ועד לשמונה נרות – בדוגמת "כינור של ימות המשיח" שיהי' "של שמונה נימין"64.

ועד שפועלים שתהי' חנוכת ביהמ"ק השלישי,

– שיבנה ע"י "מלך מבית דוד" ש"הוגה בתורה" ו"יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה", "וילחם מלחמות ה' .. ובנה מקדש במקומו"65 (שחנוכתו קשורה עם חודש כסלו66 ) –

עליו נאמר67 "מקדש אד' כוננו ידיך", שיהי' בנין עולמי68, כיון שתהי' אז גאולה שאין אחרי' גלות69, גאולה האמיתית והשלימה, ובקרוב ממש.

* * *

י. דובר לעיל (ס"ג) שענין היהדות צריך להיות אצל יהודי אפילו במאכלו ובשתייתו ובמסחרו וכו', שגם אז הוא במעמד ומצב ש"החכם ניכר".

ויש לקשר ענין זה עם פירוש רבינו הזקן70 במארז"ל71 "איזהו חכם הרואה את הנולד", ש"רואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה'", שהוא באופן ש"לעולם הוי' דברך נצב בשמים"72 (כמבואר בארוכה תורת הבעש"ט בזה בשער היחוד והאמונה לרבינו הזקן, בעל השמחה); ו"חכם" זה במה ניכר – באכילתו ובשתייתו ובכל עניניו.

במילים אחרות: יש ענינים שבהם יש שינויים – לפעמים הוא עוסק באכילה ולפעמים בשתי', ולפעמים עוסק (להבדיל) בלימוד התורה וקיום המצוות; אבל יש ענין אחד שבו אין הפסק – "החכם ניכר" – שבכל תנועה וענין שלו צריך להיות ניכר שהוא "חכם הרואה את הנולד".

יא. וכאמור לעיל (ס"ח) שענין זה צריכים לפעול גם אצל הזולת, ועד שגם הוא נעשה "משפיע" להפיץ "נר מצוה ותורה אור" בכל הסביבה.

ועאכו"כ שצריך לפעול זאת אצל המושפעים שלו באיזה ענין שיהי', כמו בעניני מסחר וכיו"ב – לנצל את השפעתו על פלוני שמזמין את פרנסתו הגשמית (בשליחותו של הקב"ה שהוא "הזן ומפרנס לכל" באמיתית הענין), ליתן לו ביחד עם זה גם "פרנסה" רוחנית, שגם אצלו ענין האכילה ושתי' הוא באופן הקשור עם עבודת ה'.

ופשיטא שהעזרה ליהודי באיזה ענין שיהי', לא יכולה לשמש בתור התנצלות שאינו צריך להשתדל לפעול לחיזוק יהדותו באורח חייו, בגלל שעוזר לו באופן אחר.

לא שייך לומר שעשיית טובה מסויימת לאדם, לדוגמא: בעניני אכילה ושתי' – פוטרת אותו מחובתו וזכותו לעזור לו שמציאותו בתור "אדם" תהי' ענין של קיימא. וכמו שבעניני הגוף לא שייך לומר שכיון שעוזר לו בענין הקשור עם אבר אחד, הרי זה פוטר אותו מלעזור לו בענין שבו תלוי כל קיומו וחיותו.

והגע עצמך: בנוגע לכל ענין האכילה ושתי' וכו', הרי לכל לראש יש צורך שיהי' דבר של קיימא – אדם שאוכל ושותה, וא"כ, ברור הדבר שהפעולה הנדרשת לקיום מציאותו כדבר חי, היא החובה והזכות הראשונה, ורק לאח"ז בא הצורך לעזור לו בכל שאר הענינים, מצד הציווי "ואהבת לרעך כמוך", דכשם שבנוגע לעצמו ה"ה משתדל לא רק בנוגע לענינים עיקריים, אלא גם בנוגע לענינים חלקיים הקשורים רק עם אבר א' בגוף או עם חלק א' של הזמן, כך צריך להתנהג גם בנוגע להזולת.

יב. ולכן: כשאומרים ליהודי שהוא בעה"ב על פלוני שעובד אצלו במשרה מסויימת, שעליו לנצל זאת כדי להשפיע עליו בעניני יהדות, כיון שיש סיכוי שישמע לדבריו יותר מאשר לדבריו של מישהו שנפגש עמו באופן שוה, מבלי לקבל ממנו דבר – אינו יכול לענות שאין זה שייך אליו,

– הוא שכר את פלוני למשרה מסויימת, ובגלל זה צריך לשלם לו שכר טירחא לפרנסתו, ומהי השייכות שבגלל זה ידבר עמו אודות הנחת תפילין, כשרות האכילה, שמירת שבת, טהרת המשפחה וכיו"ב?! הוא לא "רב", ולא "מגיד-מישרים" שאומר מוסר; שייכותו עם פלוני היא רק בגלל שהקב"ה רצה שהוא יהי' השליח שעל ידו תהי' פרנסתו של פלוני שיעבוד במשרד שלו, אבל הקב"ה לא מינה אותו לשליח בנוגע ליהדותו –

כיון שעל זה ישנו הלימוד מהמשלים האמורים, ובמכ"ש וק"ו: אם הוא עוזר לו בפרנסה גשמית, הרי עאכו"כ שצריך לעזור לו בעניני יהדות, ש"הם חיינו ואורך ימינו"73 של כל אחד מישראל, שעי"ז ניתוסף אצלו בענין החיים, כיון שיהדות היא החיות, העצם והמהות של יהודי, שלכן צריך כל יהודי להשתדל שגם אצל חבירו יהי' ענין החיים ובאופן של אורך ימים.

ועאכו"כ בנוגע ליהודי שנפגש עמו לעתים קרובות, ויודע שישמע אליו יותר ממה שישמע למישהו אחר – ללא נפק"מ מהי הסיבה לכך שישמע אליו, העיקר הוא המסובב מזה – מוכרח הוא לנצל את ההיכרות וההשפעה כדי להוסיף אצל פלוני בעניני יהדות.

ואילו להצדיק את עצמו שהקשר שלו עם פלוני אינו שייך לעניני יהדות – אין מציאות כזו, שהרי "כל ישראל ערבים זה בזה"74, הן מלשון ערבות, והן מלשון עירוב75, ועאכו"כ אם מצד מעמדו ומצבו מקבל פלוני ממנו דבר-מה, אם ענין של כלכלה, שעל ידו מקבל פרנסה, או כבוד וכיו"ב – בהכרח לנצל זאת לקרבו ליהדות, ללימוד התורה וקיום המצוות, שהרי "המעשה הוא העיקר"76.

יג. ובנוגע לטענה שהוא לא רב, ולא מגיד-מישרים שאומר מוסר וכו' – הרי לא מדובר כאן אודות פסקי דינים או אמירת מוסר; מדובר כאן אודות עזר וסיוע ליהודי בענין החיות, שיהי' יהודי חי, או שיתוסף אצלו עוד יותר בענין החיות, באופן של אורך ימים, וכאמור, עד שגם הוא יהי' משפיע – להשפיע על כל הסביבה שלו, לפעול גם שם ענין החיים.

ולכן לא נאמרו שום גדרים בנוגע לציווי "הוכח תוכיח את עמיתך"77, שזהו ענין ששייך רק לרב, מגיד מישרים שאומר מוסר וכו'; זוהי מצוה אחת מתרי"ג מצוות, והרי רמ"ח מצוות עשה הם כנגד רמ"ח אברים78, כך, שיהודי שיש לו רמ"ח אברים, צריך לדעת שבין רמ"ח האברים ישנו אבר שקשור עם קיום המצות עשה ד"הוכח תוכיח את עמיתך".

וכיון שבודאי רוצה להיות "תמים .. עם הוי' אלקיך"79, כפי שמבאר רבינו הזקן80 שענין זה נעשה ע"י היותו "תמים" בקיום רמ"ח מצוות עשה שהם כנגד רמ"ח אברים, ובשמירת שס"ה מצוות לא-תעשה שהם כנגד שס"ה גידים78 – צריך לקיים הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך", "ואהבת לרעך כמוך".

יד. וכל זה צריך להעשות – כמו כל הענינים – מתוך חיות ואור, ומתוך שמחה, שפורצת גדר81, ובסבר פנים יפות, ובאופן של פיוס, כמארז"ל82 "המפייסו .. מתברך בי"א ברכות"; לא ח"ו לבוא ולומר שכיון שתפס אותו בשגיאה, הרי הוא מציע שיציית לו ויתקן את השגיאה, אלא לומר לו: כיון שהקב"ה הטיל עלי חיוב "ואהבת לרעך כמוך", נראה לי, שכאשר אתה תעשה כך וכך, אזי יתוסף אצלי בקיום מצות "ואהבת לרעך כמוך", ואצלך יתוסף בענין ד"תמים תהי' עם הוי' אלקיך".

ויש לעשות זאת "אפילו מאה פעמים"83, לדבר פעם ופעמיים וכו', וברור הדבר שסוכ"ס יקויים בזה "יגעת ומצאת" – שכאשר יתייגע בהתעסקות עם הזולת ביגיעה אמיתית, ובאופן המתאים, בסבר פנים יפות, הרי בודאי ש"מצאת", שימצא הצלחה בפעולתו על הזולת, שיתוסף אצלו בעניני יהדות יותר מכמו שהי' עד עתה.

ואז יתוספו גם אצלו כמה ענינים, כמ"ש84 "מאיר עיני שניהם הוי'" (כדברי הגמרא במסכת תמורה85 שמביא רבינו הזקן בהקדמה לספר התניא), כי, כיון שקירב למלך את בנו יחידו [כמבואר בספרי מוסר ובארוכה יותר בספרי חסידות86, שכל יהודי חשוב אצל הקב"ה כמו בן יחיד שנולד להורים לעת זקנתם], הרי מובן גודל השמחה והנחת-רוח שפעל אצל אביו המלך, וברור הדבר שבתור הכרת תודה על קירוב זה יעזור לו בכל המצטרך לו, הן ברוחניות והן בגשמיות, ועד בגשמיות וברוחניות גם יחד.

ולכן בודאי יוסיפו בכל ענינים טובים, כולל בענין "ואהבת לרעך כמוך", או בלשון הקשור עם י"ט כסלו במיוחד: להפיץ את מעיינות "מקור מים חיים"87 של הקב"ה באופן שיגיעו גם ב"חוצה", ועד שפועלים בכל העולם את הענין שבו מסיים הרמב"ם ספרו "משנה תורה" ו"יד החזקה" (שזהו ספר של פסקי דינים, עד לפס"ד האחרון:) "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"88, בקרוב בימינו ממש.

* * *

טו. ידוע שכל התורה כולה כללות ופרטות ניתנה89, והיינו, שהתורה נסדרה באופן שיש בה "כללות ופרטות", ושניהם הם חלקים מהתורה.

וא' הפירושים בזה, שבכל פרט ישנם כל הענינים של כל הכללים, שהרי כולם הם עניני התורה, והרי "תורה אחת לכולנה"90, שניתנה מ"ה' אחד"91, וכמ"ש92 "דברי חכמים כדרבונות .. בעלי אסופות (אבל כולם) נתנו מרועה אחד", ולכן יש בהם ענין האחדות, ועד לאחדות הפשוטה, כמו האחדות ד"הוי' אחד", שלא שייך לחלק ולומר שהחסד הוא בפ"ע והגבורה היא בפ"ע, אלא זוהי אחדות הפשוטה, וכן הוא ב"תורה אחת לכולנה", שבפנימיות היא אחדות הפשוטה, כך, שבכל פרט שבתורה ישנם הכללים שבתורה.

וזהו גם א' הטעמים וההסברות ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה"93 – כיון שבכל מצוה יש מעין ומקצת כל שאר המצוות94. ועד"ז גם בענין ד"כללות ופרטות".

טז. וע"פ מ"ש במד"ר בתחילתו, שהתורה היא "דיפתראות ופינקסאות" שעי"ז נברא העולם – הרי מובן שכפי שהענינים הם בתורה, כך הם נמשכים בעולם (אלא שבעולם אין ענין הזיכוך והקדושה והאור שיש בתורה, ולכן נמצאים שם עניני התורה בהעלם (שזהו גם א' הפירושים ב"עולם" – מלשון העלם והסתר95 ), ויש צורך ביגיעה כדי לגלותם, אבל כאשר "יגעת"52, אזי מוצאים זאת גם בעולם).

וכיון שכללות העולם מורכב מזמן ומקום, שהם גדרי העולם96, מצינו זאת גם בענין המקום והזמן – שכל פרט כלול מכל שאר הפרטים, וביחד עם זה, יש חילוקי דרגות ביניהם:

אע"פ שבכללות העולם יש כמה חילוקים מן הקצה אל הקצה, ועד לחילוק העיקרי בין ארץ העמים לארץ הקודש – ישנו גם ענין האחדות בכל העולם כולו, כפי שהדבר מתבטא בכלל (שנוגע להלכה במעשה בפועל) "סדנא דארעא חד הוא"97.

וכשם שהוא במקום, כך הוא גם בזמן:

ישנו משך זמן שנקרא כולו בשם כללי, ולדוגמא: שנת השמיטה – שזוהי נקודה שחודרת בכל הימים וכל הרגעים של שנה זו. ועד"ז יום השבת [שהוא השביעי בימים, כמו ענין השמיטה שהוא שביעי בשנים98 ], שבזה משתווים כל הרגעים של יום השבת. וביחד עם זה, הנה בשנת השמיטה עצמה וכן ביום השבת עצמו ישנם גם חילוקי דרגות.

[וכמו בפשטות – שביום השבת וכן בשנת השמיטה יש זמנים שבהם עוסק יהודי בלימוד התורה וקיום המצוות, ויש זמנים שבהם עוסק בעניני רשות, ועד לזמנים שבהם הוא במעמד ומצב של שינה, שגם אז יש עליו כמה גדרים והגדרות של חיוב, אבל אין זה בדומה לזמנים שהוא ער. – ישנו אמנם הענין ש"אדם מועד לעולם כו' בין ער בין ישן"99, ללא חילוקים, אבל בנוגע לכו"כ ענינים יש חילוקים ביניהם, וכמו בנוגע לצירוף עשרה לדבר שבקדושה, אם יכולים לצרף ישן וכו'100, ועאכו"כ בנוגע לענינים הקשורים עם לימוד התורה בהבנה והשגה, שקודם שינה גמורה ישנו הגדר ד"נים ולא נים תיר ולא תיר כגון דקרי לי' ועני וכו'"101, ואילו בשעה שישן לגמרי, אינו שייך כלל לענין של הבנה והשגה].

ולדוגמא – ביום השבת עצמו: בפרשה הראשונה של שבת במעשה בראשית נאמר ג"פ "ביום השביעי"102, וא' הביאורים בזה, לפי שבכל שבת ישנם ג' ענינים של "יום השביעי"103.

ועד"ז גם בכללות ענין השבת:

ישנו ה"שבת" שבימים, יום השביעי, שמובדל מששת ימי המעשה; וישנו גם ה"שבת" שבשנים, שנה השביעית, שמובדלת משאר השנים בכך שנקראת "שבת לה'"104.

ואין זה רק שם משותף, "שביעי", אלא גם מצד תוכן ענינם קשורים הם, עד כדי כך, שיש צורך בלימוד מיוחד ע"פ נגלה דתורה שגם בשנה השביעית צ"ל שמירת שבת שבימים, כדאיתא במכילתא על הפסוק105 "וביום השביעי תשבות": "נאמר כאן שבת בראשית לענין שביעית, שלא תסתרס ענין שבת בראשית ממקומה" ("שלא תאמר הואיל וכל השנה קרוי' שבת, לא תנהג בה שבת בראשית"106 ).

וכל זה – למרות שיש כמה חילוקים בהלכות בפועל בין שמירת שבת בימים לשמירת שבת בשנים, שהרי שבת בשנים הוא רק בנוגע לעבודת קרקע, ואילו שבת בימים הוא בנוגע לכל ל"ט מלאכות וכו' וכו', ואעפ"כ, לולי הלימוד מהפסוק הנ"ל, הי' מסתבר בשכל לומר שכיון שכל השנה קרוי' שבת אין צורך בשמירת יום השביעי.

[וידועה הדוגמא לזה: איתא בגמרא107 "יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים, ת"ל והי' לך לאות על ידך108, מי שצריכין אות (ימים שישראל צריכין להעמיד אות על עצמן להכיר שהם מחזיקים בתורתו של הקב"ה), יצאו אלו שהן גופן אות" (בין הקב"ה לישראל דכתיב109 כי אות היא ביני וביניכם). והרי מלבד ענין ה"אות" שישנו גם בשבת, יש בתפילין עוד כמה ענינים שאינם בשבת (כמו שיש ענינים בשבת שאינם בתפילין), ואעפ"כ, זמן התפילין אינו בשבת ויו"ט, בגלל שיש בהם ענין ה"אות"].

יז. ועד"ז בנוגע להמוזכר לעיל (ס"ז-ח) בנוגע להבדלה "בין ישראל לעמים" הקשורה עם ההבדלה "בין יום השביעי לששת ימי המעשה", כפי שאומרים בברכת הבדלה במוצאי שבת, "המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים":

כיון שתורת אמת קובעת ש"כל הבדלות חד הוא"110, הרי זה מורה על השייכות שיש ביניהם בתוכן הענינים, והיינו, שיהודי לגבי שאר העמים הוא בדוגמת יום השביעי לגבי ששת ימי המעשה.

אמנם, כשם שבכל פרט שבתורה יש כמה חילוקים ודרגות, יש גם בעם ישראל כמה חילוקים ודרגות,

– עשר דרגות, כפי שנמנו בפסוק111 "אתם נצבים גו' כולכם לפני הוי' אלקיכם", מ"ראשיכם" עד "שואב מימיך", כמבואר בזהר112 ש"פרט הכתוב עשר מדרגות" (אף שלפי כמה פירושים בתורה נמנו פחות מעשר סוגים, כמבואר במק"א בארוכה113 החילוק ביניהם) –

וישנו גם החילוק בדוגמת יום השביעי לגבי ששת ימי המעשה – שזהו מ"ש בזהר114 ש"תלמיד חכם" שעסקו בלימוד התורה נקרא "שבת" לגבי שאר בנ"י, שהפירוש הפשוט בזה להלכה למעשה, שאינו צריך להתעסק עם עובדין דחול, ומקבל פרנסתו מאלו שהם "תמכין לאורייתא"115, שהם בדוגמת ששת ימי המעשה.

ועפ"ז מבארים המסופר בגמרא במסכת שבת116, שהגיע אורח תלמיד חכם ונתנו לו מאכלים חשובים ביותר, וכששאל, מניין ידעו שיבוא, השיבו, "כלום אתה חשוב לנו מן השבת, לכבוד שבת הכננום, ולא היינו יודעים שתבא", שמזה למדים שכאשר מגיע ת"ח, הרי זה כמו שהגיע שבת, וזהו הרמז בנגלה למ"ש בפירוש בזהר ש"תלמיד חכם איקרי שבת"117.

ובזה גופא יש גם כמה דרגות:

אצל תלמיד חכם גופא – החילוק בין לימוד התורה בימות החול ללימוד התורה בשבת,

ועד לכללות החילוק בין נגלה דתורה ופנימיות התורה – שנגלה דתורה מתעסקת עם "עובדין דחול", עניני העולם, "למצרים ירדתם .. יצר הרע יש ביניכם"118, להביא לשם "דבר הוי' זו הלכה"119, תורת אמת, באופן ש"הלכה כמותו בכל מקום"120, אפילו במקום שיש בו הכי מעט אלקות, תורה ויהדות – גם שם מביא את ה"הלכה", דכיון ש"הוי' עמו"121, יש בו הכח להחדיר בכל מקום אלקות, או בלשון הרמב"ם בריש הלכות יסודי התורה: "כל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמתת המצאו", "הוא שהנביא אומר122 וה' אלקים אמת"123. ועד"ז כללות ענין גליא דתורה הוא "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא"124, לברר הפס"ד בנוגע לפועל כיצד להתנהג בעולם; ואילו פנימיות התורה עיקר ענינה הוא "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם"125, לידע "גדלות הא-ל" וכל הענינים הקשורים עם אלקות, ועד שגם הלימוד בנוגע לעולם הוא לא כפי שהעולם עומד בתור עולם, אלא כפי שהעולם הוא מצד האלקות שיש בעולם.

וזהו שמבואר בכ"מ126 שהחילוק בין נגלה דתורה לפנימיות התורה הוא בדוגמת החילוק בין יום השביעי לששת ימי המעשה, כדאיתא ברע"מ127 בנוגע לפנימיות התורה ש"לית תמן לא קושיא כו' ולא מחלוקת כו'", כשם שביום השבת אין ענין של יגיעה כו', כי אם "וקראת לשבת עונג"22.

יח. וכיון שבקדושה כל הענינים הם בהתכללות, וכאמור לעיל (סט"ו) שהתורה כללות ופרטות ניתנה, וכל פרט שבתורה קשור עם כל שאר הפרטים – לכן יש בנגלה דתורה ענינים שבהם רואים פנימיות התורה בגלוי, כיון שלולי זאת אי אפשר להבין אותם128 ; ועד"ז יש בפנימיות התורה ענינים של נגלה דתורה גם בגלוי129, וכמדובר פעם בארוכה, שמצינו בזהר ובכתבי האריז"ל (בעץ חיים וכו') כו"כ פירושים בתורה שמתאימים גם בפשוטו של מקרא (כמו פירוש של פסוק באופן שיכול להכתב אפילו בפירוש רש"י על התורה).

אבל אעפ"כ מובן שאינו בדומה כו'; וכמו בענין ד"העוסק במצוה פטור מן המצוה", לפי שכל מצוה כלולה מכל המצוות – הרי אינו בדומה מצות סוכה או מצות תפילין כפי שהיא בפני עצמה, להתכללות כל המצוות במצות סוכה או במצות תפילין.

ועד"ז גם בלימוד התורה: הן אמת שכל הענינים שבתורה כלולים זה מזה, שלכן נקראת "תורה אחת" שניתנה מ"ה' אחד", אחדות הפשוטה, אבל אעפ"כ, אינו בדומה ענין כפי שנתפרש בעיקר במקום מסויים בגלוי, להתכללות כל שאר הפרטים כפי שכלולים בו.

יט. ועד"ז מובן בנוגע לענין השבת:

ישנו הענין הכללי שבו מתאחדים כל הענינים שנקראים בשם שביעי, כפי שנמנו במדרש98 בענין "כל השביעין חביבין", שביעי בשנים, שביעי בימים ושביעי בדורות וכו'; ובזה גופא יש כמה דרגות, דרגא על דרגא ופנימיות לפנים מפנימיות כו'.

ועד"ז בנוגע לשבת: ישנו יום השבת – יום השביעי לאחר ששת ימי המעשה – כפי שהוא בכל השנים; וישנו יום השבת כפי שהוא בשנה השביעית.

ונוסף לזה יש מעלה מיוחדת בשנה השביעית עצמה – כשבתחלתה יום טוב של ראש השנה חל להיות בשבת. וע"פ המדובר בארוכה130 הדיוק שנקרא "ראש השנה" (ולא תחילת השנה)131, להיותו בדוגמת ה"ראש" שממנו נמשך ומונהג כל הגוף, וכך מונהגת השנה כולה לפי ההחלטות ולפי המעמד ומצב שבו עומד יהודי ב"ראש השנה" – הרי מובן שכאשר ר"ה חל בשבת, אזי השנה כולה היא בבחינת שבת יותר מאשר כל שאר השנים, כיון שה"ראש" שלה הי' בשבת.

ועד"ז בנוגע לי"ט כסלו132 – שקשור עם פנימיות התורה כפי שנעשית שייכת לכל אחד מישראל עי"ז ש"יפוצו מעינותיך חוצה", שהרי לאחרי הנס די"ט כסלו התחיל הסדר של הפצת לימוד פנימיות התורה בגלוי ולכל אחד ובאופן דמוסיף והולך ואור; והרי פנימיות התורה היא בדוגמת "שבת" לגבי נגלה דתורה (כנ"ל סי"ז) – הנה כאשר גם י"ט כסלו חל בשבת, אזי ניתוסף בענין השבת באופן של שבת לפנים משבת, ובלשון הכתוב133 : "שבת שבתון".

ועאכו"כ כאשר כל הענינים הנ"ל נפגשים ביחד: יום השבת בשנה השביעית, ויו"ט של ר"ה חל בשבת, וכן י"ט כסלו – שנקרא בלשון רבותינו "ראש השנה" של פנימיות התורה (כידוע מ"ש באגה"ק של כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע134, אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, וכהנוסח הידוע של כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לי"ט כסלו135 : "לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו"), בחי' השבת שבתורה – חל בשבת, ובאופן שפועלים על יהודי ששומע זאת שגם הוא יהי' בבחי' שבת, "תלמיד חכם איקרי שבת" – אזי נעשה הענין ד"שבת שבתון" בדרגא הכי נעלית, כיון שישנו שבת בימים, שבת בשנים, שבת בנשמה, שבת בעבודה ושבת בתורה.

ועד שמקשרים זאת עם "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"136, בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

* * *

כ. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה פדה בשלום נפשי.

* * *

כא. בהמשך להמדובר לעיל בארוכה ובפרטיות שבשנה זו נפגשים יחד עניני השבת – יש לקשר זאת גם עם ענין בתורה (שהרי כל ענין קשור עם תורה), בנוגע לחלוקת הש"ס (כדלקמן סכ"ד), כמובא בסיום התניא (לאחרי שבני המחבר צירפו גם חלק רביעי – אגרת הקודש וקונטרס אחרון) אודות התקנה "לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה .. לחלק המסכתות כו'", ולכן נקבע המנהג לערוך בי"ט כסלו חלוקת הש"ס.

ובהקדם המדובר כמ"פ137 בארוכה בנוגע לכללות ענין ההשתתפות בחלוקת הש"ס, שעי"ז נחשב כאילו כל אחד מהמשתתפים למד את כל הש"ס כולו:

יש דין בשו"ע (יורה דעה138 בהלכות תלמוד תורה בתחילתו), שקודם שלמד, יש לאדם בעלות למכור וליתן לאחרים חלק בלימודו (ע"פ דברי הגמרא139 שיש חילוק בין קודם הלימוד ולאחר הלימוד: "לא כשמעון אחי עזרי' כו' אלא כהלל ושבנא כו'"), כפי שהי' אצל ישכר וזבולון140.

וכיון שבי"ט כסלו לוקח כל אחד מסכת ללמדה במשך השנה, ורצונו שיעלה לו כאילו למד כל הש"ס כולו, עי"ז שיהי' לו חלק בלימודם של הלומדים שאר מסכתות הש"ס, כאילו למד גם אותם – הרי בודאי שהלימוד שלו הוא באופן ש"מוסר יפה יפה"141 לכל המשתתפים בחלוקת ש"ס זו, שיהי' להם חלק בלימוד שלו.

ומובן, שאין זה באופן שצריך להיות איזה חסרון אצלו, דכיון שזהו ענין רוחני, הרי זה "כמדליק נר מנר", כפי שמצינו בנוגע למשה ויהושע: "למה משה דומה באותה שעה, לנר שמונח ע"ג מנורה ודלקו ממנו נרות הרבה, ולא חסר אורו כלום"142, ועד"ז גם בענין זה.

ויתירה מזה, שעי"ז נעשה הלימוד באופן ד"מאיר עיני שניהם הוי'"84 – כי, בלמדו מסכת זו, יוכל לתרץ ולהסביר ענין מסויים לחבירו שלומד מסכת אחרת, דכיון ש"דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר"143, זקוק כל אחד ללימודו של חבירו.

וכל זה – נוסף על המדובר פעם137, שיש דין בהלכות שבת144, שמלאכה שאחד אינו יכול לעשותה, וצריכה להעשות דוקא בשנים, אזי שניהם חייבים, כיון שנחשב כאילו כל אחד מהם עשה מלאכה שלימה, ועד"ז בנדו"ד: כיון שמצד צוק העיתים ורוב הדאגות והטרדות וכו', יכול להיות שע"פ שו"ע לא יכול כל אחד לבדו ללמוד את כל הש"ס, אלא יחד עם הרבים, הרי זה נחשב כאילו כל אחד מהם למד את כל הש"ס – ניתוסף בזה עוד ענין, שאפילו אלו שיכולים ללמוד את כל הש"ס, יש להם עוד אופן של לימוד – להשקיע כל זמנו בלימוד מסכתא אחת, וגם בזה יהי' אצלם הענין של לימוד כל הש"ס כולו, עי"ז שכל אחד ימסור את חלקו לשאר המשתתפים, והם ימסרו לו את החלק שלהם בלימוד הש"ס.

כב. וענין זה קשור גם עם הפדי' בשלום של רבינו הזקן:

באגרת הקודש שלו145 כותב רבינו הזקן: "כשקריתי בס' תהלים בפסוק146 פדה בשלום נפשי, קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו (שבזה מודגש יותר הקשר לפסוק זה), יצאתי בשלום מד' שלום".

ועל פסוק זה איתא בגמרא147 : "כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור וכו'".

והרי בחלוקת הש"ס ישנם ג' ענינים אלו: "העוסק בתורה" – בלימוד המסכת שלו. "ובגמילות חסדים" – כיון שנותן חלק בלימודו לשאר המשתתפים בחלוקת הש"ס. "ומתפלל עם הציבור" – כי, "שמעתא בעא צילותא"148, וכיון שאינו לומד לבדו, אלא ביחד עם כל אלו שהשתתפו בחלוקת הש"ס, הרי גם ה"צילותא" היא "עם הציבור", עם כל אלו שהשתתפו בחלוקה זו.

וזוהי השייכות בפשטות של תקנת חלוקת הש"ס עם הענין ד"פדה בשלום" שבי"ט כסלו.

כג. ונוסף על מעלת התקנה דחלוקת הש"ס בכלל, ניתוסף בזה עילוי מצד קביעותה בזמן שהוא "עת רצון" – שבו אירע ענין של נס, שהו"ע של הרמה ("ארים נס") למעלה מהנהגת העולם, שלכן נקרא בשם "נס"9, להיותו למעלה מכמו שהיתה ההנהגה לולי נס זה, ולכן הרי זה פועל בכל הענינים שנעשים בזמן הנס.

ועד"ז כאשר מעוררים את הנס מידי שנה בשנה – כמ"ש האריז"ל149 בפירוש הכתוב150 "הימים האלה נזכרים ונעשים", שכאשר הם "נזכרים" כדבעי, אזי "נעשים" עוד הפעם כפי שהי' בפעם הראשונה:

כאשר מזכירים את הנס כדבעי, היינו, על מנת ללכת בדרכיו וללמוד איך שלא צריכים להתפעל מפני גזירות, אפילו גזירה של מלוכה אדירה, כפי שהי' בזמן בעל השמחה והגאולה, רבינו הזקן, שמלוכה אדירה אסרה אותו, ואעפ"כ הנהיג שם בכל עניניו, ולא עוד אלא שלאח"ז ניתוסף בלימוד התורה ביתר שאת וביתר עוז, כידוע שהענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" הי' בעיקר לאחרי פטרבורג151, ובאופן כזה מזכירים ולומדים את הפרשה על מנת להתנהג כן בעבודתו הוא – הנה כאשר הימים ההם "נזכרים", אזי "נעשים", היינו, שיש סייעתא דשמיא, סיוע מלמעלה, שגם עכשיו יהי' ענין של נס באופן ש"הפליא הוי' והגדיל לעשות בארץ" (כמ"ש רבינו הזקן באגרתו152 ), שכולם ראו נפלאות ה'.

וענין זה מתחיל באמירת תהלים ("כשקריתי בס' תהלים כו'") – שזהו הענין שמחבר תורה ותפלה ביחד153, שהרי תהלים הוא חלק מכ"ד ספרי קודש – תורה,

– ויתירה מזה, כדאיתא במדרש תהלים בתחלתו על הפסוק154 "יהיו לרצון אמרי פי", שדוד ביקש ש"יהיו קורין בהם ונוטלין עליהן שכר כנגעים ואהלות", שזהו מהענינים הכי קשים בתושבע"פ, עד שאומרים לרבי עקיבא: "כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות"155, שבזה מתבטאת גדלותו של ר"ע, עליו נאמר156 "כולהו אליבא דרבי עקיבא", ואעפ"כ ביקש דוד ופעל "יהיו לרצון אמרי פי", שאמירת תהלים תחשב כלימוד נגעים ואהלות157 –

וביחד עם זה, ענינו של תהלים הוא "תהלות ותשבחות" (כדברי הגמרא במסכת ברכות158 ), שזהו ענין של תפלה.

ובאמירת תהלים גופא – אמירת הפסוק "פדה בשלום נפשי", שנמשך אח"כ בפרטיות באופן ד"העוסק בתורה", לימוד התורה בגלוי ובפשטות, "ובגמילות חסדים", שכוללת כל המצוות כולם159 (במכ"ש מצדקה ש"שקולה צדקה כנגד כל המצוות"160, ועאכו"כ גמילות חסדים ש"גדולה יותר מן הצדקה"161 ), "ומתפלל עם הציבור", עבודת התפלה, שמעלה את התומ"צ בעילוי נפלא ביותר.

כד. ובהתאם לכך, יערכו אח"כ חלוקת הש"ס, וכנהוג גם לומר איזה ענין (עכ"פ "אַ פּאָר ווערטער") בנגלה דתורה.

וע"פ האמור לעיל אודות ה"ציור" של שנה זו, שהשנה כולה היא שנה השביעית, ויו"ט של ר"ה חל להיות בשבת, וכן י"ט כסלו חל להיות בשבת (נוסף על כו"כ שבתות שבמשך השנה) – הנה בנוגע לענין השבת כפי שהוא בתורה ישנם שתי מסכתות: מסכת שביעית, שבה מדובר אודות "שנה השביעית גו' שבת לה'"162, ומסכת שבת, שבה מדובר אודות השביעי בימים (שבשניהם מודגש הענין ד"כל השביעין חביבין").

וע"פ האמור לעיל (סט"ז) אודות השייכות שביניהם, עד שיש צורך בלימוד מיוחד שאפילו בשנה השביעית יש צורך בשמירת שבת, ולא יוצאים י"ח עם הענין ד"שבת לה'" שבכללות השנה – הרי מובן ששייכות זו צריכה להיות ניכרת גם במסכתות שבת ושביעית.

וכיון שבחלוקת הש"ס ישנם ב' הענינים דסיום הש"ס והתחלת הש"ס, שמסיימים חלוקת הש"ס שהתחילו ללמוד בי"ט כסלו שעבר, ו"מתכיפין התחלה להשלמה"163, שהסיום הוא יחד עם התחלת לימוד הש"ס בשנה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה – הנה עד"ז צ"ל גם במסכתות הנ"ל, שנוסף על השייכות שישנה בכמה פרטים וענינים, צ"ל ניכר ובולט במיוחד הענין המשותף והשייכות שבין התחלת מסכת שבת עם התחלת מסכת שביעית, וסיום מסכת שבת עם סיום מסכת שביעית.

וכשם שתחילה מסיימים את לימוד הש"ס של השנה העברה, ואח"כ מתחילים את לימוד הש"ס של השנה הבאה – יש להתעכב תחילה על הסיום של מסכת שבת והסיום של מסכת שביעית, שיש ביניהם נקודה משותפת.

כה. התחלת מסכת שביעית היא בענין שהוא מן התורה – "עד אימתי חורשין .. ערב שביעית .. שנאמר164 בחריש ובקציר תשבות, אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וכו'", והיינו, שגם בשביעית צ"ל תוספת מחול על הקודש (אפילו אם לא שלושים יום, אבל עכ"פ איזו הוספה) מן התורה.

אבל הסיום הוא בענין שהוא מדרבנן – "המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו משמט אני (שלכמה דעות הרי זה חיוב מן התורה165 ). אמר לו, אף על פי כן, יקבל ממנו וכו'", ויתירה מזה מסיימת המשנה: "המחזיר חוב בשביעית, רוח חכמים נוחה הימנו" – שזהו ענין שמדרבנן.

וסיום המסכת בגמרא (דאף שאין בבבלי, הרי ישנו) בירושלמי – בענין של "מדת חסידות", שזהו ענין ש"לפנים משורת הדין" אפילו בדברי חכמים ("רוח חכמים") גופא:

הפירוש הפשוט בדברי המשנה שצריך להיות "עומד בדיבורו" ("כל המקיים את דברו, רוח חכמים נוחה הימנו") הוא – לא בנוגע לדברים בעלמא, אלא דוקא בנוגע לדיבור שהי' קשור עם איזה ענין של קנין, משיכה, או נתינת ממון וכיו"ב;

ועל זה מוסיפה הגמרא – כדרך הגמרא לפרש ולהסביר יותר, כך, שאריכות ההסבר שבגמרא הוא בבחי' "לפנים משורת הדין" לגבי המשנה שהיא יותר ע"פ שורת הדין – שהנהגת רב (ועוד כמה אמוראים) היתה לעמוד בדיבורו אפילו אם לא הי' ענין של קנין כלל, שזוהי הנהגה ע"פ "מדת חסידות" (לפנים משורת הדין).

כו. ועד"ז במסכת שבת (שלאחרי מסכת שביעית, שהרי מסכת שבת היא בסדר מועד שבא לאחרי סדר זרעים שבו נמצאת מסכת שביעית):

ההתחלה היא בענין מן התורה – "יציאות השבת שתים שהן ארבע".

וסיום המשנה הוא בנוגע להנהגתם של תנאים ש"מדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת".

אמנם, בענין זה יש הגבלה: "אימר דאמרי רבנן מדידה דמצוה" דוקא; ועל זה מוסיפה הגמרא: "עולא איקלע לבי ריש גלותא חזיי' לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא דמיא (גיגית מלאה מים166 ) וקא משח לי', אמר לי' אימר דאמרי רבנן מדידה דמצוה, דלאו מצוה מי אמור, אמר לי', מתעסק בעלמא אנא", והיינו, שכאשר מדובר אודות ענין של מדידה, אזי מותרת רק "מדידה דמצוה", אפילו מצוה דרבנן כו' (כמובא בשו"ע167 ), אבל יש ענין של "מתעסק בעלמא", שאין זה ענין של מדידה כלל, ולכן הרי זה מותר בשבת, כיון שלא זו בלבד שאין זו "מלאכת מחשבת"168, אלא אין זה ענין של מלאכה כלל, אפילו לא מלאכה דרבנן וכו'.

ונמצא, שסיום מסכת שבת (כמו סיום מסכת שביעית) הוא בענין שמדרבנן בלבד – "מדבריהם למדנו כו'", לימוד מהנהגת חכמים; ולאח"ז מוסיפה הגמרא שיש גם הנהגה שהיא אמנם באופן של "מתעסק בעלמא", אבל כיון שעשה זאת אמורא, ש"תורתו אומנתו"169, הנה מזה גופא באה הלכה בתורה ש"מתעסק בעלמא" מותר, והיינו, שגם ענין שאינו דבר מצוה, אלא "מתעסק בעלמא" – עושים ממנו דין בתורה, חלק מתושבע"פ, עד להלכה למעשה בפועל.

כז. ועד"ז יש גם נקודה משותפת בהתחלת המשניות של שתי המסכתות:

התחלת מסכת שבת היא: "יציאות השבת שתים שהן ארבע", והובאה מיד הדוגמא מ"עני" ו"בעל הבית": "העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים, פשט העני את ידו לפנים וכו'", ומבאר הרע"ב: "להכי נקט הוצאה בלשון עני ועשיר, דאגב אורחי' קמשמע לן דמצוה (ובלשון המאירי: "שיש צד מצוה בדבר") הבאה בעבירה אסורה וחייבין עלי'", והיינו, שאע"פ שמדובר כאן אודות ענין של צדקה, שזהו ענין של מצוה, ולא סתם מצוה, אלא מצוה גדולה ביותר, ש"שקולה צדקה כנגד כל המצוות"160, אלא שמרוב המהירות לעשיית המצוה, הי' זה באופן בלתי-רצוי כו', הרי זו מצוה הבאה בעבירה, וחייבין עלי'170.

ויתירה מזה: יש אופן ש"העני חייב ובעל הבית פטור" (כיון שבעה"ב לא הוציא מרשות לרשות, אלא עשה הכל ברשותו), והיינו, שבעה"ב חושב שהוא עושה טובה לעני ונותן לו צדקה, אבל באמת, גרם לו חיוב שעונשו הוא החמור ביותר מכל ד' העונשים כו'171.

כח. ועד"ז בהתחלת מסכת שביעית, שבה מדובר אודות השביתה מעבודת האדמה בשנה השביעית, שצריכה להתחיל כבר מערב שביעית:

מצות שביעית נוהגת בארץ ישראל דוקא, והרי עבודת האדמה (ב"כרמך" ו"שדך") בארץ ישראל יש בה מצות ישוב ארץ ישראל, שעלי' נאמר בספרי172 שהיא "שקולה כנגד כל המצוות".

[ועפ"ז מבארים מה שמצינו שר' ינאי נטע ד' מאות פרדסים173 – כיון שעי"ז קיים מצות ישוב ארץ ישראל174 ].

וכיון שכן, הרי יכול להיות שמרוב הלהיטות לקיים מצות ישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל המצוות, יעסוק בעבודת האדמה גם בשנה השביעית וכו'. ולכן יש צורך להבהיר, שלא זו בלבד ששנה השביעית אסורה בעבודת האדמה, אלא אפילו בערב שביעית יש איסור לעסוק בעבודת האדמה (כמו בהתחלת מסכת שבת, שלא זו בלבד שלא עושים טובה לעני, אלא אדרבה כו').

כט. והנה, ידועה החקירה בדברי האחרונים175 בנוגע למצוה הבאה בעבירה – אם הפירוש הוא שיש כאן עשיית מצוה, אלא שיש גם עבירה, ו"אין עבירה מכבה מצוה"176, ובמילא, על המצוה יקבל שכר, ועל העבירה יקבל עונש; או שאין כאן ענין של מצוה כלל, כיון שבאה בעבירה, וכדברי הגמרא177 : "גזל סאה של חטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך, אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר178 בוצע ברך נאץ ה'".

אבל אעפ"כ, כשמברך על דבר הגזול, יש כאן שני ענינים בפני עצמם: אמירת הברכה שענינה נתינת רשות מהקב"ה ליהנות מעוה"ז, שהרי "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר179 לה' הארץ ומלואה", "כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר180 גוזל אביו ואמו וגו'", ורק "לאחר ברכה" הרי זה נעשה באופן ש"הארץ181 נתן לבני אדם"17, והיינו, שע"י אמירת הברכה מתבטל איסור גזילה ביחס להקב"ה; אך עדיין יש כאן גם ענין של גזל מבשר ודם, אבל ענין זה אפשר לתקנו – עי"ז שישיב את הגזילה ויבקש מחילה (ככל הגדרים שבדבר). משא"כ אם לא הי' מברך, אזי הי' זה בבחינת "מעוות לא יוכל לתקון"182, שהרי לעולם לא יוכל לתקן מה שאכל בלא ברכה (ולא כמו אכילת דבר הגזול, שיכול לתקן ע"י השבת הגזילה).

ובכן: חקירה הנ"ל שייכת רק כאשר המצוה היא בענין אחד, והעבירה היא בענין שני. וכמו בהאמור לעיל בנוגע ל"יציאות השבת", שהמצוה היא נתינת הצדקה, והעבירה היא בענין שמירת שבת, והרי צדקה ושמירת שבת הם ענינים שונים. ואע"פ שנתינת הצדקה היתה באופן שברוחניות המשיך על העני עונש איום ביותר (שהרי אפילו אם לא יתקיים העונש בדיני אדם בגלל שלא היתה עדות וכו', הרי זה נעשה בדיני שמים), הרי לאידך גיסא, החי' נפשו ונפש בני ביתו;

אבל בנוגע לשביעית – ה"מצוה הבאה בעבירה" היא באופן ששני הענינים הם בישוב ארץ ישראל: עבודת האדמה בשדה וכרם בארץ ישראל היא מצות ישוב ארץ ישראל (שלדעת הספרי שקולה כנגד כל המצוות), וגם שביתת הארץ בשנה השביעית הו"ע שנוגע לישוב ארץ ישראל, כמפורש בפסוק בפרשת בחוקותי183, וכדאיתא במשנה במסכת אבות184 : "גלות בא לעולם על כו' ועל שמיטת הארץ".

וכאשר העבירה והמצוה הם באותו ענין – אין מקום לומר שגם באופן כזה ישנו הספק אם יש כאן גם מצוה וגם עבירה, כיון ששניהם באותו ענין.

ל. וכאן המקום גם להזכיר אודות הענין הידוע:

ובהקדם המדובר כמ"פ185 שכאשר יהודים מתאספים בשביל התעוררות לתורה ויראת שמים, אין ענין לנצל את הזמן עבור ענין של הצהרות (כפי שנקרא כאן: "דעקלאַריישאָנס" או "סטייטמענטס") בנוגע לסתם מאורע בעולם – רק בגלל שלא יתכן שלא יאמר מהי עמדתו בנוגע לענין זה, כיון שזה מראה שהוא לא בגדר אנושי; איזה סוג אדם הוא אם אין לו עמדה בנוגע לכל דבר גדול וקטן שמתרחש בעולם. וכיון שאין תועלת אם יכריז דעתו בזה בחדרי חדרים, שאז לא ידעו שהוא "אדם גדול", עליו לעשות את ההצהרה בפרסום הכי גדול, כדי שידעו שלא יתכן שיהי' ענין בהנהגת העולם שלא יחווה דעתו בזה, אף שספק גדול אם יש בזה איזו תועלת.

אמנם, במה דברים אמורים – בנוגע ל"הצהרה" בעלמא, והעיקר, שהעדר הדיבור בזה אינו יכול להתפרש באופן הפכי; משא"כ בנוגע לדבר מבהיל ביותר שיש צורך לאפוקי מאיסורא, ורואים שכבר פירשו זאת באופן מעוות, ועד לאופן הפכי – הנה כל מי שתופס זאת, הרי הוא מצווה ועומד לאפוקי מאיסורא, לנסות להבהיר את הדבר כפי שהוא למראה עיניו, וכולי האי ואולי יפעל על אחד שלא יפרש זאת באופן מעוות, ועאכו"כ שלא יפרש זאת היפך המציאות.

ואם הדברים אמורים בכל הענינים שקורים בכל העולם כולו, כיון ש"כל ישראל ערבים זה בזה"74, ו"סדנא דארעא חד הוא"97 וכו' וכו' (ככל אריכות הביאור בזה) – עאכו"כ בנוגע לענין שקורה בארץ הקודש, ששם נמצאים עיניו ולבו של כל יהודי, כשם שעיניו ולבו של הקב"ה נמצאים שם, כמובן מהפס"ד להלכה בהלכות תפלה186 ש"המתפלל צריך .. שיהיו עיניו למטה לארץ, שהרי אנו מתפללים נגד בית המקדש שנאמר בו187 והיו עיני ולבי שם", שלכן, כשיהודי מתפלל ג"פ בכל יום, עולה תפלתו דרך ארץ הקודש, דרך ירושלים ודרך מקום המקדש וקדשי הקדשים188 – הרי בודאי נוגע כל ענין שמתרחש שם, אפילו דבר קטן, ועאכו"כ כשעושים מזה דבר גדול.

ובכן, המדובר הוא בנוגע לאח ואחות שעכשיו התירו להם לבוא בקהל189. ובנוגע לאופן שהתירו זאת – נאמרו כמה פירושים, ועד לפירוש שזהו "קידוש ה'", או שזהו ענין שהי' צריך להעשות מצד "אהבת ישראל", "ואהבת לרעך כמוך"27, כדלקמן.

לא. ובהקדים – שישנו מאמר החכם190 "שאלת חכם חצי תשובה", ופירושו, שכדי לקבל פתרון נכון על שאלה, הנה ע"פ רוב הרי זה נעשה ע"י הזהירות להעמיד את השאלה כפי שהיא לאמיתתה, ולא להלבישה באותיות אחרות, בענין אחר.

ובנדו"ד: לפני הדיבור אודות פרטי הדבר, לומר אם הם כשרים לבוא בקהל או באופן אחר (שזהו ענין ששייך לפוסקי דינים, והרי אינני פוסק דינים כו'), הנה בנוגע לענין שאירע כאן, לא נוגע כלל אם זה ענין של לאו, ענין של אהבת ישראל וכו'; כאן נוגע עצם הענין – מהי תורה, מהי הלכה, ומהו פסק-דין.

ובכן, מה שמקובל בנוגע להלכה בתור עיקר באמונת ה' ועיקר בלימוד התורה וקיום המצוות – הוא: "דבר הוי' זו הלכה"119. ובמילא, כשבאים לפסוק הלכה, צריך לדעת מה אומר הקב"ה.

כיצד אפשר לדעת מה אומר הקב"ה – הנה על זה אומרת התורה שהקב"ה "גילה סודו אל עבדיו הנביאים"191. הקב"ה נתן תורה, שנקראת "תורה אור"61, וכשלומדים תורה כדבעי, אזי התורה היא מאירה, עי"ז שנותנת הלכה מאירה.

ומזה מובן, שכאשר מערבים בענין זה (לא את הקב"ה, אלא) מישהו אחר, יהי' מי שיהי' – משנים עי"ז את הענין כולו מעיקרו.

ובמילא, כשבא מי שהוא או מי שהיא – יהי' מי שיהי', ולא משנה בשם מי – ואומר: ברצוני שתתיר את האח והאחות, ואומר בעצמו, שהוא לא למד "דבר ה'", והוא לא "פוסק" – כפי שאומרים כל אלו שדורשים זאת, שדרישתם אינה בגלל שלמדו תורה והם יודעים שהתורה מתירה זאת, אלא הם סוברים שצריך להתיר זאת, ולכן דורשים שיתירו זאת עי"ז שימצאו היתר בתורה, בידעם ששלשה רבנים פסקו כבר באופן אחר, ומבלי לדעת מהו טעם הפס"ד, והעדות שעלי' נבנה הפס"ד וכו' – מזמינים ודורשים ממנו פס"ד באופן אחר,

[וכאמור, אין עניני לפסוק דינים ובפרט מבלי לדעת את הפרטים שבדבר; אני רק אומר שזוהי "חזקה" שכאשר שלשה רבנים פוסקים דבר ברור, הרי זה מסתמא קרוב אל האמת יותר מאשר "פסק-דין" של אשה או איש שאומרים בעצמם שאינם רבנים וכו'],

כך, שלא מחפשים לדעת מה אומר הקב"ה, אלא מלכתחילה קובעים תנאי, ומעמידים אולטימטום, ואומרים לפלוני: אם רצונך בדבר פלוני, עליך לדעת שיתנו לך דבר זה בגלל שמצפים ממך להתיר את האח והאחות – הרי זה ענין שלא הי' בישראל עד היום הזה!

בכל הזמנים היו יהודים ששמרו כל תרי"ג מצוות, וכאלו ששמרו רק תרי"ב מצוות או פחות מזה, אבל הם לא דרשו מלכתחילה קודם המעשה, שיאמרו שהקב"ה אומר כפי שהם רוצים. – הם לא אומרים שאם שיטת התוס' היא באופן כך ויש פוסקים באופן אחר, יש לפסוק כדעת המיקל, אלא אומרים לכתחילה שהאח ואחות צריכים להיות מותרים לבוא בקהל, ועל מנת כן יערכו את ה"עיסקה"192, שימלאו את רצונו תמורת נתינת ההיתר!

לב. וכיון שכן, הרי זה נעשה ענין של "ערקתא דמסאני"193, שזהו ענין שמצד עצמו אין בו איסור (לדעת כמה פוסקים194 ); האיסור היחידי הוא – בגלל שאלו שציוו להחליף את שרוך הנעל, עשו זאת בתור העברה על דת!

וכמו בנדו"ד, שענין זה לא נעשה בגלל הדרישה שיוכלו להתחתן, שהרי הם לא הראשונים (וכפי שהענינים מתנהלים בדרך הטבע, הם גם לא האחרונים, רח"ל) שנוסעים לקפריסין או מקבלים אישור ממקסיקו כדי להתחתן. ואין צורך אפילו לנסוע לקפריסין; די בכך שעוברים את הגבול למקום שאינו תחת החוק שקובע שחתונה חייבת להיות קשורה עם רבנים, ושם יכולים להתחתן באופן שנישואיהם נעשים עובדה מוגמרת. ויתירה מזה: אין צורך אפילו בחתונה, כיון שישנו הענין של "ידועה בציבור", כך, שגם ללא חתונה יש להם את כל הזכויות של זוג נשוי.

ולכן, עכשיו נעשה הדבר בבחינת "ערקתא דמסאני" ועיקר בדת:

עכשיו מדובר אודות המעמד של רבנים, ענין הרבנות ופסק הלכה בכל העולם כולו – האם יש לממשלה דעה לומר לרבנים שהם חייבים לפסוק את הדין באופן כך וכך, ועל מנת כן יעזרו להם וכו' וכו', והרבנים צריכים לציית, וגם כשאומרים שרוצים להמתין שנה עם פסק-הדין, קובעת הממשלה שהדבר צריך להעשות במהירות הבזק, ומצייתים גם לזה... האם כך צריכה להראות רבנות או לא.

זה לא ענין פרטי של הממשלה עם רב שהתיר דבר מסויים, אלא זהו ענין כללי לכל הגישה לתורה: עד עכשיו הי' הסדר שאחד אומר שהוא אוחז מהתורה, והשני אומר שעבורו אין זה ענין, ח"ו, והשלישי אומר שלא איכפת לו שבימיו של משה רבינו הי' באופן כך, ואילו עכשיו הוא ה"משה רבינו" שבדורו; אבל לומר שמשה רבינו פוסק כך בגלל שזוהי הדרישה שהעמידו בפניו – לא היתה כמוה בישראל!

זה לא ענין פרטי של אח ואחות, אם הם מותרים לבוא בקהל או לא, שלאחרי השקו"ט בזה יכולים לעבור לסדר היום, אלא זהו ענין שהפך לשאלה כללית, איך צריכה להיראות "רבנות" בישראל, לאו דוקא בירושלים עיר הקודש, אלא אפילו בחוץ-לארץ שאוירה טמא וגושה טמא וכו'195, בפלטבוש, מלבורן, לונדון ופריז – בכל מקום שיש רב ורבנות ו"דבר הוי' זו הלכה"119:

האם יכול בעה"ב לגשת לרב ולומר לו: אתן לך את ה"חוזה" למשך שנה או חמש שנים או למשך כל החיים – אם תבטיח שאתה תתיר ענין פלוני. והבעה"ב אומר בפירוש שהוא "עם הארץ", ולא עיין בפרטי הדין (וגם אם יעיין, לא יבין מה שקורה שם...), ולא שמע את העדים וכו'; ועאכו"כ כשאומר בעצמו – כפי שידוע וגלוי לכל העולם כולו – שהיו שלשה רבנים שעיינו בכל פרטי הדברים בדין זה, ופסקו להיפך, שהאח והאחות אינם מותרים לבוא בקהל, ואעפ"כ בא בתביעה אל הרב שיתיר אותם!

האם רב יכול לקבל פקודות שהוא חייב לפסוק באופן כך, אלא שצריך לנצל את בקיאותו וחריפותו למצוא בתורה את היסוד לפס"ד שנדרש ממנו, או ש"רב" הוא מי ש"אין על גביו אלא הוי' אלקיו"196, והעובדה שהוא זקוק לקבל שכירות מקופה פלונית, אינה נוגעת לאופן שבו הוא פוסק את השאלות.

די בכך אם דבר זה נוגע לעיר אחת, ועאכו"כ כשזה נוגע בכל מקום שישנו רב, ובכל מקום שישנו בעה"ב שנוגע לו כבוד הרבנות וכו', וכמובן נוגע הדבר יותר לרבנים, שעליהם נאמר197 "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", להורות לבעלי-בתים מה שצריכים לעשות, ועוד זאת, שעליהם לשמור על כבוד הרבנות והכבוד של "דבר הוי' זו הלכה". ולכן, צריך להתבונן, האם מותר לו לשתוק ולטעון שהוא עסוק בלימוד התורה וקיום המצוות, ב"כל מעשיך יהיו לשם שמים"198 "בכל דרכיך דעהו"38, וכל התירוצים שיש על זה.

מדוע הנני קורא להם "תירוצים"? – כי בשעה שמגיע לכבוד האישי שלו, אזי הוא עורך מיד "אסיפה" ואוסף את העיתונאים ומרים צעקה ("ער מאַכט אַ 'ויצעקו'") על כך שפגעו בכבודו! בשביל זה יש לו זמן! ואילו כשמדובר אודות כבוד ה' ו"דבר הוי' זו הלכה" – אזי מתחיל לחפש תירוצים, אם הוא פנוי, או שהוא עוסק במצוה, ולכן הוא פטור מכל המצוות כולם93.

לג. וכמדובר כמ"פ199, שלדאבוננו, צריכים למצוא דוגמא לדבר לא באופן ההנהגה בנוגע ל"תורה שלימה שלנו", אלא באופן ההנהגה בנוגע ל"שיחה בטילה שלהם"200 :

אצלם יש שופטים שפוסקים בפירוש לא ע"פ "דבר הוי' זו הלכה", באמרם, שמינו אותם בכדי שיפסקו (לא ע"פ "דבר הוי' זו הלכה", אלא) כמו משפט העמים – כפי שהי' באנגלי', וכך הי' אצל נפוליון, וכך הי' ברומא וכו', ולכן עליהם לפסוק לפי משפטים אלו, ובלשון הידוע: משפטים חילוניים.

ובכן: אף אחד לא העיז לגשת למישהו ולומר לו, שימנו אותו בתור שופט, בתנאי שיבטיח שיפסוק דין באופן כך וכך – באיזה ענין שיהי', לאו דוקא בענין עיקרי; אפילו בדבר של מה בכך.

אם מישהו הי' מעלה על דעתו דבר כזה, מי יודע מה היו עושים ממנו!... היתכן להעיז ולסכם עם שופט, ולפרסם בכל העיתונים, שהסיבה לכך שממנים אותו לשופט, היא בגלל שבטוחים שיפסוק את הדין באופן כך וכך; דין שכבר נפסק באופן הפכי, והוא יראה "קונץ" ויפסוק אותו "כדבעי"!

וכל זה – ב"שיחה בטילה שלהם", בחוקי העכו"ם, חוקים של אינם-יהודים.

ואילו כשמדובר אודות "תורה שלימה שלנו", מעיזים לעשות זאת – והקהל שותק, ומזה מתחילה כל הצרה – ומכריזים ברבים שמעמידים תביעה לרב שהוא חייב להתיר אותם, ועל מנת זה יתנו לו כך וכך וכו'.

אם מישהו הי' מעמיד תביעה כזו בפני שופט של בית משפט עליון, הי' מתהפך העולם, הן בא"י והן בחו"ל, היתכן שרוצים להטות את המשפט! ואילו כשמעמידים דרישה זו בנוגע ל"תורה שלימה שלנו" – עומדים ושותקים! ולכל היותר מתלחשים – אם אמרו זאת באופן דיפלומטי וצריך למלא את הדרישה או לא.

הלואי שבמשך הזמן ייבנה כבוד הרבנות לכל-הפחות כפי שמתייחסים שם לשופט ב"משפטים בל ידעום"201 של אלו שאינם יודעים אודות הקב"ה ותורתו וכו', אלא מבססים את החוקים שלהם על מה שקבעו ברומא, לונדון ופריז ובשאר המקומות בדומה להם; ועאכו"כ ש"לא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם".

לד. וכאן רואים גודל הרחמנות של הקב"ה על בנ"י, או כמ"ש בדניאל202 שבסוף הימים "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים":

לכאורה היו יכולים לעשות זאת בשקט, ללא "שטורעם" – להמתין כמה ימים, ולא לפרסם בכל העיתונים שמעמידים תביעה ותנאי שחייבים להתיר את האח והאחות, וכך הי' הדבר עובר בשקט; היו מתירים אותם לבוא בקהל, ופלוני בן פלוני הי' מקבל מה שצריך או מה שמגיע לו וכו'.

אבל אז, הי' מקום להתווכח מה קרה כאן; ולכן ריחם הקב"ה על דור יתום זה – עי"ז שכמה חדשים לפנ"ז התחילו להרעיש בכל העיתונים, שידעו, שישנם מחמירים שכבר פסלו אותם לבוא בקהל, וברור שהמצב לא יכול להשאר כך, ולכן צריך לחפש כאלו שיתירו אותם, וברור הדבר שימצאו אותם!

מהי גודל הוודאות שבדבר?! – ואמר זאת יהודי שלא למד שו"ע, ועאכו"כ שלא שמע את כל פרטי העדויות וכל הענינים, ואעפ"כ אמר בפשיטות שבודאי יתירו אותם.

וכאמור לעיל203, עכשיו אין זה ענין שקשור עם מעשה פרטי של איש פרטי, וגם לא קשור עם המעמד ומצב של האח והאחות (זהו ענין הדורש בירור בפ"ע), אלא יצא ונעשה ענין אחר שנוגע לקיום התורה והרבנות בכל מקום שהוא: עכשיו השאלה היא מהו המעמד של רב בישראל – האם "אין על גביו אלא הוי' אלקיו", או שיש לו פקודה משר הצבא או מהממשלה וכו', שלא זו בלבד שמביעה חוות-דעת בין כל הדעות, אלא היא קובעת שכך צריך להיות הפסק-דין, ורק נותנת רשות לעסוק בפלפול ושקו"ט ולמצוא את הטעמים שעליהם מבוסס פסק הדין שנקבע מראש!

לה. ומזה מובנת גם שלילת הטענה שזהו ענין של אהבת ישראל:

ישנם הטוענים שצריך לרחם על הבחור והבחורה שבוכים כו', ובלשון הכתוב204 : "דמעת העשוקים" ש"אין להם מנחם", וכדאיתא במדרש205 שקאי על אלו שאסורים לבוא בקהל, שיש להם טענה שאין זו אשמתם אלא אשמת הוריהם!...

ובכן, כיון שנמצאים בדור יתום, מרחם הקב"ה ומראה את הענינים באופן בולט206 שלא יהי' מקום לטעות שזהו ענין של אהבת ישראל:

הכריזו ברבים, והדפיסו בכל העיתונים, שכמה חדשים לפני אותו יום שבו ניתן ההיתר, הי' כבר מוכן ההיתר בקונטרס כתוב וחתום ע"י תשעה רבנים, באופן שאין לערער עליו,

– [וכנראה אמת הדבר; אינני רואה קושי למצוא רבנים (אפילו תשעים ותשעה...) שיערכו קונטרס כזה ויחתמו עליו; אם רק יודעים ללמוד, יש כמה אופנים למצוא היתרים וכו',

אך יש להעיר, שלא מצינו בשום מקום בשו"ע, שה"היתר" צריך להנתן ע"י תשעה או שמונה רבנים; השאלה היא אם אומרים מ"ש בשו"ע, ואם ההיתר הוא ע"פ שו"ע – שאז הרי זה יכול להנתן גם ע"י רב אחד, כיון שאין זה ענין שדורש סנהדרין גדולה או סנהדרין קטנה, ואין צורך אפילו שלשה, ועאכו"כ שאין צורך להמתין לתשעה.

ה"בחינה" היחידה ו"אבן הבוחן" היחידי בנוגע ל"דבר הוי' זו הלכה" – אם פלוני יודע ללמוד ולפסוק דין, ואז, אין חילוק בשו"ע אם הוא רב שיש לו תואר הכי גדול, ומה גודל העיר שמכהן בה ברבנות (או אפילו רב ללא עיר...), אם היא עיר גדולה או עיר קטנה, אם יש בה ד' אמות על ד' אמות, כך, שיש בה לכל-הפחות שיעור בית, או שאין בה אפילו שיעור זה, כיון שהוא גר בסוכה או במערה, או אפילו בבית-האסורים (כפי שמצינו כמה הלכות שפסקו במערה ובבית האסורים וכו'207 ), אע"פ ששם לא שייכת כהונה של רבנות] –

אלא שהמתינו עם ההיתר ולא פירסמוהו עד זמן מסויים – לא בגלל הצורך לברר ההלכה לאמיתתה, שכבר נתברר הדבר כמה זמן לפנ"ז, אלא לצורך ה"עיסקה".

וא"כ, נשאלת השאלה: אם הכוונה בזה היא מצד אהבת ישראל, בגלל ההתחשבות ב"דמעת העשוקים" והרחמנות עליהם, בהתאם לטבעו של יהודי שרוצה לעשות טובה וכו' – מדוע המתינו ולא התירו אותם לפני כמה שבועות וחדשים, שבהם היו יכולים לחסוך את "דמעת העשוקים"?!

ובמשך אותם שבועות וחדשים, הרעישו ללא הרף שידעו שסוכ"ס ימצא רב שיתיר לאח ואחות לבוא בקהל, ופלוני מודיע לכתחילה, שהוא לא אומר זאת בגלל שלמד את הדין, אלא בגלל שכך עלה ברצונו!...

במצב כזה, כבר אין נפק"מ אם ההיתר הוא ע"פ הלכה או לא, וכבר לא נוגע האח והאחות,

– רחמנות עליהם, שנוסף על מעמדם ומצבם הפרטי בבחינת "דמעת העשוקים" ש"אין להם מנחם", הביאו עליהם צרה נוספת על כל הצרות כולם; אבל הם אשמים בכך שעל ידיהם באה תקלה לעולם, שזעזעו את כל מעמד ומצב וענין הרבנות בכל קצוי תבל –

כל יהודי שסבור שענין של רבנות צריך להיות מיוסד על "דבר הוי' זו הלכה", ואסור לבן-אדם להתערב בזה, מבין, שאפילו אם הדבר עצמו הוא לגמרי ע"פ הלכה, חייבים להמתין עד להסרת טעות העולם שזהו ענין שנעשה בגלל שכך סוכם לצורך איזו עיסקה, ולא מצד ההלכה, והא ראי', שלא עשו זאת לפני חודש, חדשיים או שלשה חדשים (שאז היו חוסכים את הבכיות בזמן זה), ויתירה מזה, אפילו לאחרי שהמתינו וקיימו חצי עיסקה, אמרו לכתחילה שיכולים להמתין שנה, ואח"כ הגיעה הוראה שאין להמתין (שהרי הבחור והבחורה בוכים), ולכן הוצרכו לעשות זאת במהירות הבזק: בבוקר אמרו שמותרים לבוא בקהל, ותוך כמה שעות ערכו מיד את החתונות, באמרם, שעכשיו הרי זה כבר מקרה אבוד... כיון שכבר תפסו הקידושין!

אך האמת היא, שבכך לא הרוויחו מאומה – דממה נפשך: בנוגע לאח ואחות עצמם – הרי בלאה"כ קידושין תופסים גם במקום שיש לאו שלא יבוא בקהל208 ; בין אם ההיתר הוא היתר או לא – קידושין תופסים, וגם קידושי קפריסין תופסים. ובנוגע לילדים – הנה גם ע"י תפיסת הקידושין לא תוקן הדבר, כל זמן שלא יהי' בירור הענין בכל הפרטים, עי"ז שישמעו את הצד שכנגד – האח הנוסף של האח והאחות וכו' וכו'. ומה גם שאין זה כמו אצל גוים, להבדיל, שכאשר פוסקים פעם אחת אזי נגמר הענין, אלא גם לאחרי שפוסקים ע"פ הלכה, יכול לבוא ב"ד שגדול יותר בחכמה ובמנין ולפסוק באופן אחר209. ועאכו"כ אם ימצאו עדים שיזימו את העדים הקודמים כו'.

ומה גם שעשו זאת באופן שמנקר את העינים, שלא היתה כזאת בישראל – שהרי ע"פ דין יש צורך להמתין שבעה ימי חימוד210, ובגלל זה הוצרכו לתרץ, שלפני שנתנו את הפס"ד, הודיעו להם מראש שעומדים ליתן הפס"ד, וכיו"ב.

לו. ולאחרי כל זה, יש רבנים שמרעישים שהי' כאן "קידוש השם", עי"ז שהראו את ה"רחמנות" של "הלכה" על יהודים!

ובכן: ברור הדבר שהלכה מרחמת על יהודים,

וגדולה מזו מצינו, ששמאי (שהי' קפדן211 ) מרחם על יהודים, כפי ששנינו במסכת אבות212 (שלומדים כל בנ"י, אפילו עמי הארץ, בשבתות הקיץ): "שמאי אומר .. הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (ונקבע הדבר "בשם אומרו", שידעו שזוהי הנהגת שמאי),

אבל, שמאי העריך כל יהודי באותה מדה שהלל העריך כהן גדול, ובמילא, כשם שכשבא נכרי להלל ואמר לו שרצונו להיות כהן גדול, השתדל הלל להבטיח שיגיע למסקנא שאינו יכול להיות כה"ג211 – כך כשבא לשמאי ואמר לו שרצונו להיות יהודי, הקפיד שמאי, בגלל שהתבונן אם הוא ראוי להיות כהן גדול!

קפדנותו של שמאי לא היתה סתם קפדנות ("גלאַט אין דער וועלט אַריין") מצד מדות טבעיות ח"ו, אלא הוא לא רצה להזיק לגוי:

זר שנכנס לקודש קדשים, ששם נכנס כהן גדול – הרי זו צרה וסכנה (ככל הפרטים שנאמרו בזה211), ועד שאפילו אצל כהן גדול שאינו ראוי שנכנס לקדה"ק הי' ענין של היפך אריכות ימים213.

ולכן, שמאי שאמר "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", "האדם" דייקא, כדאיתא בתוס'214 שכולל אפילו גויים – הקפיד שלא להזיק גוי! ורק אם יהי' גר כדבעי, כשיטתו של שמאי, אזי יוכל להיות יהודי, ואדרבה: בנוגע לגר "הזהירה תורה בשלשים וששה מקומות, ואמרי לה בארבעים וששה מקומות" (כב' הגירסאות שבמסכת בבא מציעא215 ).

משא"כ הלל הי' סבור שכהן גדול הוא בדרגא נעלית יותר, וכל יהודי אינו בדרגא נעלית כזו. – הוא גם ידע שההבדלה "בין ישראל לעמים" היא עיקר בתורה כמו ההבדלה "בין יום השביעי לששת ימי המעשה", אבל אעפ"כ, לא עומד כל יהודי בדרגא של כהן גדול, כפי ששמאי הי' סבור. – מצד ענוותנותו, היתה אצל הלל מדת הענווה גם בנוגע לכללות בנ"י.

וזהו גם ההסבר לכך שאע"פ שעכשיו "בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה"216, הנה לעתיד לבוא תהי' הלכה כבית שמאי (כמ"ש בכתבי האריז"ל בכ"מ217 ) – דלכאורה אינו מובן: כיון ש"אינה משנה", מה ישתנה לעתיד לבוא? אך הענין הוא218, שהסיבה לכך שעכשיו "אינה משנה" היא, בגלל שהעולם אינו יכול עדיין לסבול כזה דיוק וקפדנות בקיום המצוות ובלימוד התורה, אבל לעתיד לבוא, כשיקויים היעוד219 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", אזי יתעלה העולם כולו, ועאכו"כ בנ"י, ולכן תהי' אצלם ההנהגה באופן של קפדנות שמתאימה למבט של שמאי שכל יהודי הוא בבחי' כהן גדול (בדוגמת מ"ש במ"ת220 "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", שפירושו כהנים גדולים (כדאיתא במדרשי חז"ל221 ), והיינו, שבמ"ת הי' כל אחד מישראל לא רק בדרגת כהן סתם, אלא בדרגת כהן גדול).

לז. ובכל אופן, כיון שיצא קול שזהו ענין של "קידוש השם" – להראות שה"הלכה" מתאימה את עצמה למהלכי בני אדם, ומרחמת על יהודים ומתירה להם לבוא בקהל וכו' – יש להבהיר, שאם יש כאן איזה ענין, הרי זה היפך של קידוש השם:

איתא בגמרא222 : "היכי דמי חילול השם (שזהו ענין חמור ביותר שאין עליו כפרה, ואינו בכלל "ג' חילוקי כפרה"), אמר רב, כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר".

והקשו במפרשים223 : כיון שרב הי' מגדולי האמוראים, בודאי הי' עניו בתכלית, וא"כ, איך אמר "כגון אנא"?

והתירוץ לזה, שבענינים של קידוש השם והפכו, אין נפק"מ באיזה מדה הוא אוחז מעצמו (או מישהו אחר אוחז ממנו), אלא נוגע איך מסתכלים על זה העשרה מישראל שבמעמדם ומצבם אירע ונתפרסם הדבר.

ובנוגע לעניננו, הרי זה האופן היותר גדול של היפך קידוש השם (אפילו אם היו יודעים מזה רק עשרה מישראל, ועאכו"כ לאחרי שעשו מזה פרסום הכי גדול), שלמרות שההיתר ההלכתי בקונטרס הנ"ל הי' במציאות כמה שבועות לפנ"ז, לא הותרו עד שנערכה עיסקה הנ"ל, ובמילא אי אפשר לפרש עכשיו שהיו בזה סיבות אחרות וענינים אחרים, שבגללם ידעה הממשלה לפני כמה חדשים שכך יהי' פסק הדין! וממה-נפשך: או שהיו צריכים להתיר אותם כמה חדשים לפנ"ז, או שגם עכשיו אי אפשר להתיר אותם!

יכולים אמנם "להסביר" שבדרך מקרה כיוון שר הצבא לפס"ד באופן ש"ניבא ולא ידע מה ניבא"... אבל אין הדבר מתקבל בשכל! והגע עצמך: שלשה רבנים (שקיבלו סמיכה ומשמשים ברבנות) שמעו העדות ופסקו שהם אסורים לבוא בקהל; ואילו זה שלא שמע את העדות, ולא למד ש"ס ופוסקים – דוקא הוא כיוון לפס"ד כפי שהוא לאמיתתו!... לא מתקבל בשכל שבדרך הטבע יקרה כך!

לח. ויש להוסיף עוד ענין בהמשך להאמור לעיל (סל"ה) שבגלל שזהו דור יתום, באים הענינים באופן בולט שאינו נותן מקום לטעות (אא"כ מישהו רוצה לרמות את עצמו) – שישנו דבר פלא ביותר, שרואים כאן הענין ד"משיב חכמים אחור"224 :

כשבוחרים רבנים בשעה שנמצאים במעמד ומצב הדורש תיקון בכל השטחים,

– הן בנוגע למצב הכשרות, הן בנוגע לחינוך שהמצב הוא איום ונורא, שענין ה"סמים" (כפי שנקרא כאן: "דראָגס") הולך ומתפשט, רחמנא ליצלן, ומצב העבריינות בין הנוער הולך ומתפשט, וכן המצב בנוגע לכו"כ ענינים של צניעות וכו', ככל הפרטים שבדבר שאין להאריך בזה, כיון שאין לדבר בגנותן של ישראל, כי אם בשבחן של ישראל –

הנה לכאורה, מיד בימים הראשונים לקבלת תפקיד כזה והשפעה כזו, היו צריכים להתחיל לעסוק במסירה ונתינה בפעולות לתיקון שמירת שבת, חינוך הנוער, צניעות, העדר כל הענינים בלתי-רצויים, ולעשות משהו כדי שיתוסף ריבוי בלומדי תורה ומקיימי מצוות בהידור. – חנוכת תפקיד זה היתה צריכה להיות ע"י עשיית "מהפכה" בתורה עבודה וגמילות חסדים.

ובכן: מכל ענינים אלו – לא שמעו מאומה; הדבר היחידי שיצא בקול רעש גדול בכל העולם כולו – שידעו, שכיון שישנם "פנים חדשות", במילא יש חידוש בתורת ה', "תורה חדשה מאתי תצא"225.

ובמה מתבטא החידוש – לא בהשתדלות לפעול שילדות יתנהגו באופן צנוע, שילדים ילמדו תורה שעה נוספת ממה שלמדו עד עתה, שהכשרות תהי' בהידור יותר מכמו שהי' לפנ"ז [אם גם עד עכשיו הי' כשר – יהי' "גלאַט כשר"], או בנוגע לקדושת הארץ, ובפרט בשנה השביעית, שנת השמיטה, שכל השנה כולה היא "שבת להוי'", שלכן "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור"162;

הדבר היחיד שבו עסקו בלהט – לעשות רעש הכי גדול אודות הצורך להתיר את האח והאחות, שזהו ענין של "קידוש השם", וקשור עם "ואהבת לרעך כמוך"27 ש"זו היא כל התורה כולה"211, שעי"ז מראים שיכולים לחיות עם התורה בימינו אלו.

לא צריך ראיות שיכולים לחיות עם התורה בימינו אלו; כבר עברו יותר משלש וחצי אלפי שנים226 מאז שניתנה התורה, ובמשך כל סוגי הזמנים שעברו היתה התורה "חיינו ואורך ימינו"73. – גם אלו שטוענים זאת, יודעים בעצמם שאין זו האמת; לא על זה צריך להביא ראיות.

ולעומת זאת, צריך לעשות משהו בנוגע לנער שהולך ל"דיסקוטק" במקום לישיבה, ובנוגע לנערה שחושבת אודות ענינים שאינם באופן צנוע כו'.

וכל הקהל עומד מסביב ומסתכל ורואה שלא נעשה מאומה בענין זה, למרות שכבר עברו כמה שבועות מאז הבחירות לרב. (כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת שחוק: "פרע הקפותיו" הוא אמנם דבר גדול, אבל זה יכול להמתין עוד שנה...)

כאשר "ויבוא יעקב שלם עיר שכם"227, תיקן מיד ענינים שונים – "מטבע תיקן להם וכו'"228. ואילו בנדו"ד, לא איכפת לאף אחד שמתעסקים בדבר אחד ויחידי, ואין פוצה פה ומצפצף מה נעשה עם מצב הצניעות, ומה נעשה עם המצב של שמירת שבת וכו' (וכאמור לעיל שצריך לדבר בשבחן של ישראל).

וכאשר היתה הדרישה מאנשי הממשלה שחייבים להתיר את האח והאחות ע"פ ההלכה, שתקו כולם, הן שם והן כאן, וחשבו רק אם מפלגה זו תצביע באופן כך, או מפלגה אחרת תצביע באופן אחר, ואם יוכלו אז להשאר בקואליציא או לא; זו היתה התגובה היחידה!

לט. וכיון דאתינן להכי – יש לשלול גם את הטענה שהוכרחו להתיר את האח והאחות, כיון שחייבים לשמור על שלימות הקואליציא, כדי שלא לגרום למשברים בארץ ישראל:

ובכן: אלו שיושבים עכשיו בממשלה, לא יוכלו לנתק אותם מה"כסאות" שהם קשורים אליהם "בשלשלאות של ברזל"!... הם יושבים בפנים, ואינם רוצים לעזוב!

היחידים שהי' להם תוקף הרוח לצאת מהממשלה – הם "גח"ל"229.

ולצערי – דוקא אלו שצריכים לעמוד לימין ולהבטיח בתוקף את שמירת ההלכה, הכריזו שהם נשארים לשבת בפנים, ושם יתנהגו כיהודים דתיים. וכפי שראו בעבר, שהכריזו שאם לא יתקנו את החוק שגיור צ"ל "כהלכה" יפרשו מיד מההמשלה, ובפועל נשארו לשבת. ולפנ"ז הכריזו שיפרשו בגלל טלוויזיא בשבת, ונשארו לשבת, וכו' וכו'.

ועאכו"כ בנוגע לשמאלנים – הנה למרות שלחצו ודחקו כו' והעמידו אולטימטום שיצביעו עבור חוק מסויים230, הי' זה רק באופן של שקלא וטריא מאחורי הפרגוד, ודברים בעלמא, והי' ברור לעיני כל שבכל מקרה לא יפרשו מהקואליציא; ואפילו אם הם היו פורשים מהקואליציא – ישנה כמה טובים כמותם, ואולי טובים מהם, שהיו תופסים את ה"כסאות", כך, שלא הי' יותר גרוע, ואולי הי' יותר טוב – מנקודת מבט של אלו שרוצים לשמור על הקואליציא. ובמילא לא הי' מקום לחשבונות העולם שצריך לשמור שלא יהי' משבר, כי בלאה"כ לא הי' משבר, ואם כן, הי' זה באופן שלא הי' מביא לידי שברון, אלא מסתמא הי' איזה תיקון כו'.

מ. ויה"ר שבנוגע לכהנ"ל יקויים מ"ש בעל השמחה והגאולה די"ט כסלו, ש"הפליא הוי' והגדיל לעשות בארץ"152, ובאופן ד"פדה בשלום .. מקרב", ללא מלחמות, ועד ש"ברבים היו עמדי"146, שסוכ"ס יראו כולם מה שנעשה כאן בפועל, ויחפשו דרכים כיצד לתקן זאת בקרוב ממש, הן בנוגע לענין של קידוש השם, ואפילו בנוגע לענין פרטי, כאמור, שרחמנות על האח והאחות שסחבו אותם לכל הענין, אף שלא רצו בכך וכו' וכו', שאין כאן המקום להאריך בזה.

וזאת – אע"פ שבדרך הטבע אינני רואה כיצד יתבצע הדבר, שכן, מובן מאליו שיש כאלו שמפעילים עליהם לחץ כו'; ובידעי את הלחץ שיש לי, אף שאינני נמצא באותם ד' אמות – יכולני לתאר את הלחץ על מי שנמצא שם.

וכפי מהלך הדברים, יכולני לתאר לעצמי, שלאחרי הדברים שאמרתי עתה, ודוקא באופן שהדברים מגיעים גם מעבר לים, כדי שאח"כ לא יוכלו לומר שהסכמתי על דבר זה או לא הסכמתי על דבר אחר – יתכן שמישהו יהי' נוקם ונוטר!

מסתמא ינקמו וכו', היתכן שאמרתי בנוסח כך וכך, ולא ביום השבת, שאי אפשר למסור את הדברים מעבר לים, אלא דוקא במוצאי שבת, כשמוסרים את הדברים גם מעבר לים, ובאופן שלא משתמע לתרי אפי, לאחרי ההבהרה שלא מדובר כאן אודות איש פרטי, וגם לא אודות קונטרס של שקלא-וטריא בהלכה פרטית, אלא מדובר אודות ענין עיקרי בכל המעמד ומצב של פסקי הלכות בתורה, שצ"ל ע"י רבנים שמתנהגים באופן ש"אין על גביו אלא הוי' אלקיו", וכאשר נעשה פרסום הכי גדול ע"י ההדפסה בכל העיתונים, שניתנה פקודה שצריכים להתיר אותם, ומיד קיימו זאת בשעתא חדא וברגעא חדא – הרי זה היפך קידוש השם שאין כמוהו.

וכאמור לעיל, הפעילו עלי לחץ, שכיון שיש לי להט ("איך בין פאַרקאָכט") ב"מבצע תפילין", בהפצת המעינות חוצה, בעניני כפר חב"ד וכו' – עלי לדעת שתהי' פגיעה בדברים אלו ("דאָס וועט אין דערויף אָנרירן").

אכן יש לי להט במבצע תפילין ובענינים ד"יפוצו מעינותיך חוצה", והנני יודע בפירוש אודות ה"איום" שהראו באצבע הקטנה או הגדולה, שאדע כך וכך, הזהר והזהר, ולמה אתה חייב לקפוץ בראש, בה בשעה שיש אחרים שנמצאים בסמיכות מקום והם שותקים, ואילו אתה צריך לצעוק מברוקלין, למרות שאתה יושב בחו"ל, ואינך רב שפוסק שאלות וכו', אלא בשעה שבאים יהודים שרוצים להתוועד ביחד, הנך אומר להם "אימרה" מאדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי והצמח-צדק, או ענין בנגלה.

אבל אעפ"כ, כאמור לעיל (סכ"ט) שגם כשמדובר אודות מצות ישוב הארץ או מצות צדקה ששקולה כנגד כל המצוות160 – אם זוהי מצוה הבאה בעבירה, אסור לעשותה!

יש אמנם חקירה בדבר – אם מקבלים שכר עבור המצוה (כיון ש"אין עבירה מכבה מצוה"), ועל העבירה יקבלו עונש בפ"ע (כנ"ל), אבל אין מחלוקת כיצד צריך להתנהג; הכל מודים שכאשר "פשט העני את ידו לפנים", אסור לבעה"ב ליתן לו צדקה. – אפילו לפי הדעה שיקבל שכר על ענין הצדקה שבדבר, אסור לעשות זאת!

אלא מאי, ילחמו ויפגעו במבצע תפילין וכו' – הנה: מבצע תפילין שיתנהל עי"ז שיערערו ויזעזעו את כל מצב הרבנות בכל העולם כולו – לא זו היא התכלית של מבצע תפילין!

ובודאי ירחם הקב"ה על שארית עמו ישראל, שאלו שיזכו, לא יפגעו מזה ויניחו תפילין, ולא יוכלו לפגוע בענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", אפילו אם ירצו לנקום בפלוני בן פלוני שדיבר בלשון כך וכך, באמרו שידעו שזהו ענין שהוא היפך קידוש השם, היפך אהבת ישראל, היפך האנושיות והיושר כו'.

ויה"ר שבאופן ניסי, ונס לפנים מנס – לא יזיק כל הענין לאותם אנשים שמעורבים בזה, ולא לענין מצב הרבנות וכבוד התורה בכל מקום שהוא, ובקרוב ממש יתתקנו ענינים אלו במילואם.

ויקויים היעוד231 ש"מציון תצא תורה" – תורת אמת, "ודבר הוי' – זו הלכה – מירושלים".

ובקרוב ממש יבוא משיח צדקנו, ש"ילחם מלחמת ה' וינצח", ואח"כ "יבנה מקדש במקומו", ואח"כ "ויקבץ נדחי ישראל"65 (קיבוץ גליות), בקרוב ממש, ובעגלא דידן.

[אח"כ אמר: כיון שנמצאים כאן "מנגנים" מהמדינה שמלפנים שבה ישב רבינו הזקן במאסר, ינגנו ניגון משם – ניגון כזה שהקהל יוכל לנגן עמהם (וניגן החזן ר' בערל זאַלצמאַן הניגון "עך טי זימליאַק")].

* * *

מא. ע"ד המדובר לעיל (סכ"א) בנוגע לסיום הש"ס, ישנו גם הענין של סיום ספר התניא – שהרי רבינו נשיאנו כ"ק מו"ח אדמו"ר תיקן הענין של חלוקת התניא לימות השנה,

– בקשר ללימוד שיעורי חת"ת, חומש תהלים ותניא (נוסף על השיעורים שיש לכל אחד בנגלה ובחסידות): חומש – פרשת השבוע, תהלים – כפי שנחלק לימי החודש, ותניא – כפי שנחלק לימי השנה; והרי ימי השבוע ימי החודש וימי השנה הם הענינים הכלליים שכוללים כל הזמן כולו –

באופן שבי"ט כסלו יסיימו את כל ספר התניא על כל חלקיו (כולל גם אגרת הקודש וקונטרס אחרון), ולאח"ז גם התחלת לימוד התניא מחדש, על מנת לסיימו במשך השנה, עד י"ט כסלו הבא עלינו לטובה, ולכן נהוג לומר ענין (עכ"פ בקיצור) בנוגע לסיום התניא והתחלת התניא232.

וע"פ האמור לעיל (סי"ט) ששנה זו חדורה עם עניני שבת, שהרי השנה כולה היא שנה השביעית, "שבת לה'", ויו"ט של ר"ה חל להיות בשבת, וכן י"ט כסלו, ר"ה ללימוד החסידות ולדרכי החסידות, חל להיות בשבת – הרי זה הזמן הכי מתאים לעריכת סיום התניא, שהקטע האחרון (בד"ה הוכח תוכיח שבסוף אגרת הקודש בקונטרס אחרון) מסיים בעניני שבת, וגם כפי שהם בחיצוניות ובפנימיות.

מב. ספר התניא מתחיל עם ענין של גליא שבתורה233 : "תניא .. משביעין אותו תהי צדיק וכו'"234, ומיד מסביר זאת ע"פ פנימיות התורה, ובאופן שדוקא ע"פ פנימיות התורה יכולים לתרץ את השאלות ששואל בתחלה, שהם שאלות ע"פ גליא דתורה – שענין זה מדגיש יותר איך שגליא ופנימיות התורה הם ענין אחד, שלכן יכולה להיות השאלה ע"פ נגלה, והתירוץ ע"פ פנימיות התורה.

ועד"ז בסיום התניא בנוגע לעניני שבת – שמבאר ענין שמירת השבת כפי שהוא בפנימיות וכפי שהוא בחיצוניות (בהלכות שבת).

זאת ועוד:

ענינו של ספר התניא מבואר מיד ב"דף השער": "מיוסד על פסוק235 כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", שהם ג' הענינים דמחשבה – "בלבבך", דיבור – "בפיך", ומעשה – "לעשותו".

וגם בענין השבת שבסיום התניא ישנם ג' ענינים אלו: ענין המעשה – "שביתה מעשי' גשמית", ענין הדיבור – "שביתה מדיבורים גשמיים", וגם ענין המחשבה – שהרי המעשה שעליו חייבים בשבת הוא רק "מלאכת מחשבת"236, מעשה שקשור עם מחשבה.

ויש להוסיף בשייכות של תוכן "דף השער" לענין השבת שבסיום התניא – שהענין ש"קרוב אליך הדבר", ובאופן ד"מאד", הוא מצד ענין ה"שבת" שבישראל:

ענין השבת הוא – ש"כל מלאכתך עשוי'"237, כך, שאוכלים מן המוכן.

ובאופן כזה הוא גם הענין ד"קרוב אליך הדבר מאד" – שהרי מבואר בהמשך הפרקים בתניא (ובפרט בחלק ראשון) שזהו מצד ה"אהבה מסותרת .. שהיא ירושה לנו מאבותינו", ש"נכלל בה גם דחילו"238, והרי אהבה ויראה כוללים את כל התורה כולה, כי "האהבה היא שרש כל רמ"ח מ"ע .. והיראה היא שרש לשס"ה לא תעשה"239, ונמצא, שהענין ד"קרוב אליך הדבר מאד" הוא באופן ש"כל מלאכתך עשוי'", כיון שכל אחד מישראל מקבל זאת מהאבות בירושה, ובלשון התניא240 : "ירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו".

מג. ונוסף על האמור בנוגע ל"דף השער" (שלאחריו באים ההסכמות וההקדמה) – הרי זה קשור גם עם התחלת ספר התניא:

התחלת התניא היא: "תניא [בספ"ג דנדה] משביעין אותו תהי צדיק וכו'". ומבאר הצמח צדק בהגהותיו לתניא241, שא' הפירושים ב"משביעין" [נוסף על ענין השבועה כפשוטה, שפועלת לגלות את הכחות הנעלמים, שלא יניחו שתהי' תנועה הפכית ממה שנדרש מצד השבועה] הוא מלשון "שביעי", כיון שזה מעורר המדריגה דשביעי כו' (ועד "לקשרא שביעאה בשביעאה"242 ), כפי שמבאר שם בארוכה בעבודה ובכחות הנפש וכו'.

וענין זה קשור גם עם יום השבת, השביעי בימים – שלכן "כל השביעין חביבין"98, כיון שקשורים זב"ז.

ונמצא, שיש שייכות נוספת בין התחלת התניא, "משביעין אותו", עם סיום התניא בענין השבת.

מד. וענין זה מודגש יותר ע"פ תורת המגיד (כמדובר לעיל בארוכה243 שבי"ט כסלו מלאו מאתיים שנה להסתלקות-הילולא שלו):

הענין ד"משביעין אותו תהי צדיק" – מקשר המגיד244 עם מ"ש245 "ונפש כי תחטא", שעל זה אמרו בזהר246 "תווהא", שזוהי תמיהה ("אורייתא קא מתמה") איך יתכן אצל "נפש" (שקאי על נפש של איש ישראל) הענין ד"כי תחטא", ומבאר, שסיבת התמיהה מבוארת בהמשך הפסוק245: "ושמעה קול אלה", "שהי' לו לשמוע קול של השבועה", ש"משביעין אותו תהי צדיק".

[ולהעיר, שנוסף על הענין ד"משביעין אותו" כפשוטו, כפי שהוא בנוגע לכל אדם, בהיותו תינוק במעי אמו בצאתו לאויר העולם234 – ישנו ענין זה גם בלידת עם ישראל, במעמד הר סיני, שהו"ע של גיור247, ש"כקטן שנולד דמי"248, שאז ישנו ענין השבועה – "מושבע ועומד מהר סיני"249 שצריך להיות צדיק].

והמשך הכתוב245 "או ראה או ידע": "ידע" – הו"ע ההתקשרות באלקות, "או ראה" – שמתבונן בענינים שרואים אותם כו', שכל זה צריך לשלול הענין ד"תחטא".

ומבואר שם הענין ד"משביעין אותו" – ש"מקשרים אותה (את הנשמה) בעולם השבועה שהוא השכינה כו'".

והרי ענין ה"שכינה" הוא ענין השבת – כי, ביום השבת אין עובדין דחול, אלא "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"250, שעומדים בתנועה של כליון להקב"ה – לדרגת האלקות ששוכנת ומתלבשת כו'251, כמודגש בענין השבת, שעם היותו למעלה מהעולם, הרי זה באופן שנעשה חלק מהעולם ופועל שלימות בעולם, שלכן נכלל יום השבת במספר "שבעת ימי הבנין", או בלשון המדרש: "מה הי' העולם חסר" – "מנוחה"252 או (בדוגמת טבעת שחסרה) "חותם"253, וכש"באת שבת" אזי נעשה העולם מלא, עולם בשלימותו.

ודוגמתו בכל יום ויום – בשעת התורה והתפלה, שאז מתנתק יהודי מעובדין דחול, ומתקשר עם הקב"ה, "שכינה" (כמבואר בארוכה בתניא251 בפירוש "לשם יחוד קב"ה ושכינתי'" שאומרים לפני כל ענין של תורה ומצוה), וזהו ענין ה"שבת" שבכל יום ויום, שהרי בכל יום צ"ל הענין ד"זכור את יום השבת"254, ובפרט לדעת הרמב"ן שמבאר בפירושו על התורה254 שזוהי מצוה מן התורה, ועאכו"כ ע"פ המבואר בפנימיות התורה.

מה. וזהו כללות הענין שסיום התניא הוא בענין השבת, וכן התחלת התניא הוא בענין השבת – שהרי הענין ד"קרוב אליך הדבר מאד וגו'" הוא מצד ענין ה"שבת" שישנו בכאו"א מישראל, ובא בפועל עי"ז שמקיים השבועה ש"משביעין אותו" – "משביעין" לשון שביעי, הקשור עם שבת שהוא השביעי בימים.

וענין זה נעשה באופן ד"משׂביעין" מלשון שובע (כפירוש הצמח צדק255 ), היינו, שישנם כל הענינים באופן של "שובע" – "ואכלת ושבעת"256 (הרבה יותר מאכילה סתם),

ואז – "וברכת את הוי' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך"256,

וכיון שבברכה זו צריך להזכיר "ברית" ו"תורה"257 – הרי זה ממשיך גם הצלחה בלימוד התורה.

ועי"ז באים לגאולה האמיתית והשלימה, ע"י משיח צדקנו שיוליכנו קוממיות לארצנו, ובאופן שתהי' ירושת הארץ וישוב הארץ במילואה.

ואז יקיימו מצות שביעית מן התורה לכל פרטי' ולכל הדעות, ובפרט ע"י קיומה בזמן הזה, כדאיתא במדרש תהלים על הפסוק258 "רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב", "עשו את השמיטין כו' היא מרצה מעשי' להקב"ה", והיינו, שבזכות שומרי שביעית בא משיח והגאולה האמיתית והשלימה, ובקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הצ"צ, ניגון אדמו"ר מהר"ש, ניגון אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע, וניגון אדמו"ר מוהריי"צ].

* * *

מו. המדובר לעיל בנוגע לספר התניא קשור עם תורה שבכתב – שהרי ספר התניא הוא "תורה שבכתב" של תורת החסידות259 ; וקשור במיוחד עם השחרור מהמאסר בי"ט כסלו, כידוע (כפי שכבר נדפס260 ) שמספר נ"ג הפרקים בחלק ראשון של התניא (בדוגמת ג"ן סדרים דאורייתא שבתושב"כ, ועד"ז בתושב"כ של תורת החסידות), קשור עם נ"ג הימים שישב רבינו הזקן במאסר.

ונוסף לזה ישנו גם הענין דתורה שבע"פ – שעכשיו, מצד זה שירדו הדורות, נכתבה גם תושבע"פ, כדי שיהי' נקל יותר ללומדה ולזוכרה וכו', כך, שיש צורך בספרים שבהם נכתבה תושב"כ ותושבע"פ.

וזהו גם מה שדובר261 אודות הענין של "ספריות" – שבכל מקום שיש בו קיבוץ של בנ"י, הרי כיון שלא לכולם יש את כל הספרים, יש צורך שיהיו ספרים במקום מרכזי, "ספרי'", ובלשון חז"ל262 : "הכותב .. ומשאילן לאחרים", והיינו, שיוכלו לילך למקום זה ולמצוא שם את כל הספרים הדרושים ללימוד התורה ולהבנתה ולהשגתה, הן בנגלה והן בחסידות, פנימיות התורה; ולא רק באותו מקום בלבד, אלא גם באופן ד"משאילן לאחרים" – שיוכלו לשאול את הספרים וליקח אותם הביתה (על מנת להחזירן, כנהוג ב"ספרי'"), כדי ללמוד יותר בעיון, או מצד סיבה אחרת.

מז. אמנם, לאחרי כל הענינים – שיפרסמו שבמקום פלוני יש ספרי' שבה אפשר ללמוד מתוך הספרים, ואפשר גם לשואלם וכו' – הרי זה עדיין לא חלק לגמרי, וקשור עם טירחא וכו'.

– הן אמת שמצד השכר בעוה"ב ישנו הענין ד"לפום צערא אגרא"263, כך, שככל שתגדל הטירחא יגדל יותר השכר, אבל, אין ענינו של יהודי להיות להוט אחר השכר; זוהי רק התחלת העבודה, אבל השלימות של יהודי היא בעבודה "שלא על מנת לקבל פרס"264, אלא בשביל הענין עצמו265. ובפרט שלפעמים יכול להיות שמצד הטירחא שבדבר לא יגיע לענין הלימוד, כך, שיחסרו לו ב' הענינים: הן השכר והן הלימוד!...

ולכן יש צורך בהשתדלות שלכל אחד יהיו ספרים בביתו, כדי שיוכל ללמוד אפילו בזמן או במצב שאינו יכול להשיג ספרים ממקום אחר בשאילה או במתנה, באיזה אופן שיהי'.

וכיון שזהו ענין הקשור עם הנהגת הבית – יש זכות מיוחדת בזה ל"עקרת הבית"266, נשי ובנות ישראל, שכשם שדורשות שצריכים בבית לכל הפחות ד' הענינים דמטה ושולחן וכסא ומנורה (כפי שנימנו בפסוק267 בנוגע ל"עליית קיר קטנה" עבור הנביא), ידרשו שצריכים בבית גם ספרים שמהם יוכלו לידע את הוראות התורה כיצד להשתמש בד' כלים אלו שהם יסוד בבית.

זאת ועוד:

כשם ש"דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים מרחיבין דעתו של אדם"268 – הנה גם ענין הספרים צריך להיות באופן ד"התנאה לפניו במצוות"269 : כשיש לו שני ספרים – הרי זה נאה יותר מאשר ספר אחד. וכמו"כ מתבטא ענין הנוי בכך שמניח את הספרים במקום מכובד בבית (ולא באופן שמתבייש בכך ולכן מחביא אותם כו'), כך, שתיכף ומיד כשנכנסים לבית, עוד לפני שמדברים עם אנשי הבית, מכירים שלא זו בלבד שזוהי "דירה נאה" בגלל שיש לה מזוזה, אלא יש בה גם "כלים נאים" – "כלים" לדבר ה', תורת ה', כפי שבאה בתושב"כ ותושבע"פ, הן בנגלה והן בחסידות, וזוהי "תפארת הבית" – שיש בו ריבוי ספרים טובים ויפים.

אלא שיש חילוק אחד ביניהם: בנוגע ל"כלים נאים" – הנה ככל שהכלי הוא שלם, הרי הוא יפה יותר; אבל בנוגע לספרים יש להשתדל להיפך – שהספר יהי' קרוע ובלוי מרוב שימוש!

בודאי אין לקנות ספר קרוע ח"ו, שהרי מצד הציווי "זה א-לי ואנוהו"270, "התנאה לפניו במצוות", צריך לקנות ספר שנדפס ונכרך יפה עם כל ההידורים שבזה, אבל מיד לאחרי שהספר נכנס לביתו, צריכה להיות ההשתדלות שכריכת הספר תקרע ודפיו ישחירו ממשמוש ידים.

ובנוגע לשאלה כיצד יתקיים הענין ד"התנאה לפניו במצוות" בשעה שהספר הוא במעמד ומצב כזה – הנה הלואי שלא תהי' קושיא גדולה יותר בלימוד התורה מהקושיא כיצד אפשר לתווך הענין ד"התנאה לפניו במצוות" עם העובדה שיש לו גמרא קרועה... כל גמרא שיש לו, בסדר זרעים ואפילו בסדר קדשים, הנה למרות שקנה אותה בכריכה נאה וחזקה, למד בה הרבה כל כך עד שאפילו במשך זמן קצר בכמות שנעשה זמן ארוך באיכות, נקרע הספר, וצריך לחשוב כבר לקנות ספר שני במקומו.

וכאמור, שבענין זה יש זכות מיוחדת ל"עקרת הבית" – שהיא האחראית בנוגע לבחירת וסידור רהיטי הבית ("פוירניטשור", כפי שנקראים כאן), ולכן עלי' לדרוש שיהיו בבית ספרי קודש, ולא רק כדי לצאת ידי חובה, אלא באופן שכל הנכנסים לבית ועאכו"כ אלו שחיים בבית, בני הבית, ידעו שזוהי אמיתית "תפארת הבית", שבשעה שצריכים לידע איזה ענין בתושב"כ ותושבע"פ, "הלכות הצריכות", ואפילו הענינים שהם באופן ד"יגדיל תורה ויאדיר"271, יכולה היא או הבעל, הבן או האח, לגשת למדף בארון הספרים ולהוציא משם את הספר ולעיין וללמוד בו. ואז יהי' זה בית שקול תורה נשמע בו הן ביום והן (ועאכו"כ) בלילה, שעי"ז ממשיכים כל הברכות, כדברי הגמרא במסכת תמיד272 על הפסוק273 "קומי רוני בלילה", "כל העוסק בתורה בלילה כו'".

מח. וענין זה (שבכל בית יהיו ספרים) אינו בסתירה להמדובר בנוגע לספריות – מצד ב' טעמים:

ראשית, הנה עד שבכל בית יהיו ספרים, יכול לעבור משך זמן. וכיון שמצד החיוב דלימוד התורה צריכה להיות בכל רגע ורגע האפשרות ללמוד תורה (גם) מתוך הספרים (אם אינו יכול ללמוד בע"פ), הנה עד שיהיו ספרים בכל בית, יש צורך בספריות.

ואפילו כשיהיו כבר ספרים בכל בית יהודי – הנה קודם שיבוא משיח לא נראה שבכל בית יהיו כל הספרים של תושב"כ ותושבע"פ, ובמילא יש מספיק מקום וצורך לקיומן של ספריות, שבהם יהיו כל הספרים, גם אלו שלא כל אחד ואחד יכול להרשות לעצמו לקנותם, על מנת להשאילן לאחרים.

מט. וכל זה יוסיף ביסוס בלימוד התורה, שענינה "דעה את הוי'" – לידע מה שמסר הקב"ה בתורתו לכל בני ובנות ישראל, "עם קדושו"274, ע"י תורה קדושה, ובאופן שיפעלו הענין ד"מלאה הארץ דעה את הוי'"88 בנוגע לכל בית פרטי, שכל בית יהי' מלא ב"דעה את הוי'".

ועי"ז יומשך כן בכל העולם (ע"ד שגאולה פרטית מביאה את הגאולה הכללית) – שבכל העולם כולו יקויים היעוד "מלאה הארץ דעה את הוי'", וכמ"ש הרמב"ם275 בנוגע לימות המשיח ש"לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", וממשיך: "ולפיכך יהיו כל ישראל חכמים גדולים .. וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם", ועד שענין זה יחדור גם בעולם כולו, גם חיות ובהמות, ש"לא ירעו ולא ישחיתו וגו' כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים ("אין מים אלא תורה"276 ) לים מכסים"88, ובקרוב ממש.

* * *

נ. ע"פ המדובר כמ"פ ש"כל ישראל ערבים זה בזה"74,

– וכפי שרואים גם בנוגע לענינים גשמיים, כמו גוף גשמי, שיש שני אופנים כיצד לחזק את הגוף בעת הצורך: אם יכולים להגיע באופן ישר לחלק הגוף הדורש חיזוק – מחזקים אותו במקומו באופן ישר; אבל אם מאיזו סיבה שתהי' אי אפשר להגיע לחלק זה באופן ישר – אזי מחזקים את חלקי הגוף שיש גישה אליהם, וכיון שזהו גוף אחד, הנה עי"ז שניתוסף חיזוק ובריאות בחלק אחד או בכמה חלקי הגוף, ניתוסף חיזוק בדרך ממילא אפילו בחלק הגוף שאי אפשר להגיע אליו באופן ישר277 –

הרי כיון שיש יהודים שנמצאים לעת עתה במצור ושבי', ואופן לימוד התורה אצלם צ"ל לעת עתה במסתרים, וגם בנוגע לספרים, הנה מלבד הספרים שיכולים להשיג יש גם ספרים שאינם יכולים להשיג, כיון שהשגתם ממקום רחוק כרוכה בסכנה וכו', וגם אם ישלחו להם ספרים ("הכותב .. ומשאילן לאחרים"), הרי זה גופא יכול להעמיד אותם בסכנה (נוסף על הספק שבדבר אם בכלל ימסרו להם את הספרים) – צריך לדעת, שעי"ז שיוסיפו בלימוד והפצת התורה במקומות שיכולים לעשות זאת ללא קשיים, או מתוך קשיים שיכולים להתגבר עליהם בקלות, או אפילו בקושי אבל יש אפשרות לעשות זאת ואכן עושים זאת, הנה לא זו בלבד שמזכים את היהודים שנמצאים באותו מקום, אלא עי"ז בוקע אור התורה עם ה"מאור" שבתורה גם בשאר חלקי אומת בנ"י בכל מקום שהם278,

ועאכו"כ במקומות אלו שמצד היותם "ארץ צי' ועיף"279 נעשית שם תשוקה עזה ביותר לתורה בתוקף עצום ביותר, ולכן גם הענין ש"במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא" (כתורת הבעש"ט280 ) הוא אצלם בתוקף יותר, ועד שמתברכים "כן (הלואי) בקודש חזיתיך"281.

וזוהי אחת הדרכים לפעול שיאיר שם אור התורה למטה מעשרה טפחים, ובמילא אור זה דוחה את החושך – תחילה להחליש את הגזירות נגד לימוד התורה וקיום המצוות, ואח"כ לבטלם לגמרי, ועד ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה"282 – שיצאו לחירות כפשוטה, למטה מעשרה טפחים, לאחרי ש"הנצנים נראו בארץ"283 – העולים שכבר נמצאים בארץ הקודש או בשאר הארצות, ובפרט העולים החדשים שיצאו לאחרונה, ואז יתברכו: "כן (הלואי) בקודש חזיתיך".

וכמדובר כמ"פ284 בנוגע לעולים החדשים שיצאו מן המיצר אל המרחב, שיש צורך בהשתדלות גדולה ועצומה בעוד מועד לשמר את התשוקה הגדולה שהיתה אצלם בהיותם "בארץ צי' ועיף":

מצד טרדת ההסתדרות בפרנסה וכו' וכו', לא שמים לב שלכל לראש צריכים להשתדל לעמוד באותו תוקף של מסירת-נפש על תורה ומצוותי' ויהדות בכלל עכ"פ כפי שהי' שם (אלא שעתה יהי' זה מתוך הרחבה), ולא רק שלא תהי' חלישות בדבר, אלא אדרבה – לחזק זאת עוד יותר.

והשאלה בנוגע להסתדרות – לא יאחרו אם יתחילו להתעסק בזה משך זמן לאח"ז, אלא שבינתיים יהיו כמה רגעים בלתי-נעימים ללא הסתדרות, אבל כבר הורגלו במשך יובל שנים ויותר להיות במיצר ושבי' ולעמוד חזק בעניני יהדות.

משא"כ אם לא יתאגדו ביחד לשמור את התשוקה שהיתה אצלם ב"ארץ צי' ועיף" – רואים בפועל, שכעבור משך זמן נבלעים וטובעים בדאגות מענינים קטנים (הן בגשמיות, ואפילו בענינים רוחניים), ואח"כ קשה ביותר לחזור ולעמוד במעמד ומצב של מסירת-נפש – מתוך הרחבה – על עניני יהדות, תורה ומצוותי'.

ולכן מתאים במיוחד להזכיר עוה"פ המדובר כבר כמ"פ285, שאלו שבהיותם "בארץ צי' ועיף" עמדו בתנועה של "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי"279, ולא התחשבו בשום קשיים, ועי"ז זכו לגאולה – הנה בהיותם עתה במעמד ומצב ד"בקודש חזיתיך", בארץ הקודש כפשוטה, או בשאר הארצות שבהם נותנים להם את האפשרות לעמוד בד' אמות של קודש, בתורה, הלכה, או תפלה וכיו"ב, צריך להיות אצלם גם שם "כן בקודש חזיתיך", באותו אופן של "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי".

ועי"ז תומשך להם גם ברכת ה' – שכיון שעומדים בצמאון ותשוקה כזו, הנה לא זו בלבד שלא יחסר להם ח"ו בענינים של הסתדרות כפשוטה, אלא אדרבה – שתומשך אצלם ברכת ה' ברוחניות, ש"בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", "ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם"286, שמירת מצוות לא תעשה ועשיית מצוות עשה287, ועי"ז "ונתתי גשמיכם" – שיקבלו את כל הברכות בנוגע לכל הענינים הגשמיים כפשוטם – "בעתם"288,

ואפילו באופן שלמעלה מדרך הטבע, כדאיתא בספרא על הפסוק288 "ועץ השדה יתן פריו", "אף אילני סרק (שאצל שאר בנ"י אינם עושים פירות, הנה אצל יהודים אלו גם הם) עתידים להיות עושי פירות",

ועד שימהרו וימשיכו – בלשון כל עם ועם – את הגאולה האמיתית והשלימה, באופן ד"ואולך אתכם קוממיות"289, כפירוש רש"י: "בקומה זקופה", ובקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א ניגן בעצמו הניגון "צמאה לך נפשי". ואח"כ צוה לנגן ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הרביעית – ז' פעמים), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי" (ועמד מלא קומתו ורקד בשמחה רבה).

אח"כ הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה.

טרם צאתו התחיל לנגן הניגון "כי בשמחה תצאו"].