התוועדויות תשל"ג

"זה היום תחלת מעשיך" קאי על יום ברוא אדה"ר (אף שנברא בסוף), כיון שאז התחיל הגילוי (זה היום) שכל הבריאה היא "מעשיך" (שזוהי כוונת הבריאה – דירה בתחתונים), עי"ז שאדה"ר הכתיר את הקב"ה למלך – הוי' מלך גאות לבש, ואמר לכל הנבראים בואו נשתחוה גו' לפני הוי' עושנו.

ענין זה נעשה בכל ר"ה, עי"ז שבנ"י (אתם קרויים אדם, בדוגמת אדה"ר) מכתירים את הקב"ה למלך, ועובדים עבודתם במשך כל השנה בקיום התומ"צ, כמו אדה"ר: לעבדה ולשמרה – רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת; וה' מלך גאות לבש, עי"ז שלבש ה' עוז – תורה.

כיון שהגילוי ד"מעשיך" נעשה ע"י עבודת האדם, הנה אף שהגילוי בעולם יהי' רק לעתיד לבוא, בהכרח לומר שישנו גם עכשיו – שזהו הענין דגן עדן שמצוי ועומד גם עכשיו בכל עולם, ועד שיכול להיות הענין דעולמך תראה בחייך; והחידוש דלעת"ל – שאז יהי' הגילוי (לא רק בג"ע שבעולם, אלא) בכללות העולם.

א. קביעות היום
מעלת יום ב' דר"ה כשיום א' דר"ה חל בשבת: חשיבות עבודת האדם – שמוסיפה גם על השלימות שמצד למעלה; השייכות לתק"ש – גזירת הכתוב, ורמז יש בו (הוגה) (א)

מאמר ד"ה זה היום תחלת מעשיך

ב. ע"ד יהודי רוסיא (מוגה) (ג)

ג. "מיהו יהודי": המעלה ד"אתה בחרתנו" (מוגה) (ד)

ד. יום ההכתרה: המלך מבטל כל הגזירות ונותן משאות כו' (מוגה) (ה)

בפרשת האזינו מודגשת בעלותם של ישראל על שמים וארץ – שהארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם – שנבראו בשביל ישראל שנקראו ראשית, כדי להשלים את הכוונה שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים.

וענין זה מודגש ביותר בשבת שבעשרת הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, שבהם מודגשת מעלתן של ישראל שהם למעלה גם מבחי' ראשית (ששייך לסדר השתלשלות) – מצד ענין הבחירה שלמעלה מטעמים (ע"ד הענין דנתאוה כו'), ולכן בוודאי שיש להם בעלות על השמים והארץ העליונים (בנוגע להשפעה רוחנית – "משפט לאלקי יעקב") ועאכו"כ על שמים וארץ התחתונים.

וכיון שעומדים ברום המעלה – לכן נאמר "שובה ישראל", שהענין ד"ישראל" הוא בגילוי, והעבודה היא לפעול (גם בעולם) הענין ד"שובה" (שהרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה), ובאופן ד"עד הוי' אלקיך" – בחי' עד ולא עד בכלל, שעי"ז נעשה הוי' בבחי' אלקיך, לבוש לגילוי העצמות.

א. עשי"ת: הגדרתם כ"חול המועד"
חידוש נפלא ע"פ סידור האריז"ל (ששייך לא רק למקובלים כו'): מיעוט מלאכה ו(במילא) הוספה בתורה וכו' בעשי"ת הוא מסובב מהיותם "כמו חול המועד" (שאסור במלאכה, ולכן הוא החיוב להרבות בתורה), כך שגם בעשי"ת צ"ל ענין השמחה כבר"ה (שמצד השמחה – "גילו ברעדה" – א"א בו תחנון, שכבר נסלח לו מער"ה), ואמירת תחנון בעשי"ת – היא מצד (התשובה באופן ד)עלי' בטוב גופא (ע"ד אמירת "סלח לנו" בשמו"ע דוקא), שעולה (בשמחה וברעדה) עם המלך מדרגא לדרגא כו' [ועד"ז בעלי' שביארצייט – שגם אז (כמו בעשי"ת) ישנם ב' אופני הנהגה דמרירות והפכה, ולמנהגנו אומרים תחנון – מצד השמחה ("הילולא")]; הוספה בתורה וכו' מתוך שמחה, שפורצת גדר (א-ח)

ב. שנת השמיטה: סיום מסכת שביעית (בירושלמי)
דיני שמיטת כספים הם בסוף המסכת – כי המקודש (שמיטת קרקעות) קודם; צ"ב שייכות הענינים שבכל אחת משתי המשניות האחרונות (ט-יב)

סדר ג' הדברים במשנה האחרונה שבהם "רוח חכמים נוחה הימנו" – באופן של "לא זו אף זו", החל מעשיית טובה בג' פרטים (המלוה הלוה והממון) עד לפרט א'; ההוספה ד"מדת חסידות" שבסיום הגמ' (הוגה) (יג)

שייכות "מדת חסידות" לענין השביעית – "שבת לה'", חסידו של עולם (יד)

ג. המשך: בגדר אמירת "משמט אני"
אם האיסור הוא (רק) לתבוע החוב – אמירת "משמט אני" היא חיוב נוסף, ואם אסור לקבלו – האמירה באה ללמד קולא. ומשו"ע אדה"ז והרמב"ם משמע כאופן הא'. ואולי יש ללמוד מזה גם לשמיטת קרקעות – שיש להפקיר בפה; השייכות לשומרי שביעית שנק' "עושי דברו", ולספי' המלכות (שביעית) – עולם הדיבור (טו-יט)

דרך אגב: התחלת ס' התניא נאמרה בר"ה, וזהו שדוקא בו צויין בדף השער הפסוק שעליו מיוסד – "כי קרוב אליך הדבר (בנין המל') כו' בפיך כו'" (תק"ש) (כ)

קירוב הגאולה ע"י שמירת שביעית כהלכתה (כא)

ד. 1) המשך: השייכות ל"מיהו יהודי"
הלשון "עושי דברו" (ולא ל' "ציווי") לגבי שביעית – כי אין זה כמו ציווי התלוי בבחירת האדם, כיון שבכל אופן "אז תשבת הארץ" כו'. ועד"ז בנוגע ל"דבר ה' זו הלכה" – שקובע את המציאות כו', ומזה מובן שלילת הפכו – אפילו אם הי' זה רק רישום ע"ג הנייר כו' (כב-ג)

2) שנת השבעים: הצעה לייסד ספריות בכל מקום (מוגה) (כד)

ה. הפטרת חנה: "עקרה ילדה שבעה"
הפעולה שגם בני הנוער (עד לכל השבעה סוגים דבנ"י) יתנתקו ("אומללה") מעניני העולם ויהיו ילדי' של חנה (כמ"ש בהפטרה, בברכה בשם ומלכות כו') – ע"י תק"ש, שהו"ע צעקת בן המלך כו', וה"אור חדש" שעי"ז (שיתגלה מכיסויו – כמ"ש ב"ביכל" שנתגלה לאחרונה), וההתחלה בזה – ע"י ג' המצוות המיוחדות לנשים, ר"ת "חנה", ובפרט "הדלקת הנר" – כמודגש בשנה זו שהתחלתה בשבת (כה-ז)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה שובה ישראל

ו-ז. ו' תשרי: התחלת חצי הב' דעשי"ת; התחלה בצדקה: מגבית ל"קרן חנה" (כט-ל)

ג' פירושים בתיבת עד: (א) לשון הפסק (ובזה גופא – עד בכלל או לא עד בכלל), (ב) לשון נצחיות (בגדר הזמן ובלי שינויים), (ג) לשון קישוט, ושייכותם לבחי' הכתר – קישוט שעל הראש, ויש בו בחי' תחתונה שבא"ס שהו"ע הנצחיות, ויש בו ענין ההפסק (ובזה גופא – עד בכלל, אריך, ולא עד בכלל, עתיק), כיון שאין בו השגה.

עד ועד בכלל – כללות העבודה בתומ"צ מצד כחות פנימיים, שעל ידה יכולים להגיע עד שרש הנאצלים, ואז מגיעים לידי הכרה שאי אפשר להגיע לבחי' א"ס – עד ולא עד בכלל. אמנם ע"י העבודה שמצד כחות מקיפים, עבודת התשובה, יכולים להגיע גם לבחי' עד ולא עד בכלל. ותכלית העבודה שיהי' החיבור דעד ועד בכלל עם עד ולא עד בכלל, שזהו מצד השרש דישראל (לי ראש) בעצמותו ית', ולכן בכחם להמשיך בחי' עד ולא עד בכלל למטה בזמן ומקום, ולפעול דירה בתחתונים.

וזהו שובה ישראל עד הוי' אלקיך – שגם בבחי' ישראל צ"ל שובה, כדי להמשיך בחי' עד ולא עד בכלל, ואז נעשה הוי' אלקיך, שהוי' (ז"א) בעלותו לעתיקא (עד ולא עד בכלל) כאלקים יחשב, ובאופן שנעשה כחך וחיותך.

א. שבת (ת)שובה: העילוי בענין התשובה בשבת זו
"שבת אותיות תשב", ובפרט שבת (ת)שובה [והרי גם השם "שבת שובה" שייך לענין התשובה] – שמשלימה כל שבתות השנה, ובפרט שגם ר"ה (דשנת השמיטה, שבת לה') חל בשבת; והענין: תשובה זמנה בכל יום, ובשבת (ש"מקדשא וקיימא") – היא תשובה עילאה (עלי' בלי גבול, בקדושה גופא), ובפרט בזמן וקביעות זו, וממנה מתברכים כל ימי השנה בעבודה דתשו"ע (א-ד)

ב-ג. שבת ח' תשרי: חנוכת בית ראשון
תכלית ביהמ"ק הו"ע התשובה ("לכפר על כל עוונותינו"), ובזה גופא – עילוי מיוחד בחינוכו וביום ה"פתיחה" דהחינוך; והימים האלה נזכרים ו(עי"ז) נעשים (כתורת האריז"ל) – בנוגע למקדש שבכאו"א, שענינו להאיר ("חלוני שקופים אטומים") ו"להשיב" גם את עניני העולם לאלקות, כולל אכילתו ושתייתו – עד שעל ידם נעשה גם אצלו "דעהו" עם עצומ"ה, וזהו שחנוכת הבית דחתה הצום דיוה"כ. ומזה יש ללמוד (רק) ברוחניות הענינים – לגבי "מצב הרוח" שבעבודת התשובה (ה-י)

מאמר ד"ה שובה ישראל

ד. פשש"מ (לב, ל): איכה ירדוף אחד אלף וגו'
מדוע אין רש"י מבאר החשבון ד"אחד אלף" ו"שנים גו' רבבה", וההתאמה עם פ' בחוקותי (במדה טובה): "חמשה מאה" ו"מאה גו' רבבה" (יב)

ה. 1) לקוטי לוי"צ (ע' תסא): "ר' אבא יכתוב וכו'"
איך ר"א ור' אלעזר הם בינה וחכמה, אם רשב"י (שמשפיע להם) הוא דעת (יג)

2) השלמת המדובר בו' תשרי
(א) סיום מס' שביעית; (ב) אי אמירת ווידוי בר"ה מצד הכפרה או מצד הדין – כי בר"ה ישנם ב' הקצוות, "גילו ברעדה" (וזהו שגם הווידוי צ"ל בלחש); ב' קצוות בעשי"ת, בתשובה בכלל, בתומ"צ, בבנ"י וגם למעלה; וההוראה בנוגע לקירוב כל יהודי – שגם במצב ירוד יכול להכתיר את הקב"ה, ולבוא לתשו"ע (יד-יז)

ו. 1) ע"ד לקיחת "משקה"
גם בזה ב' קצוות – דבר המאוס אבל מועיל, אלא שככל שממעטים – פועלים יותר (יח)

2) ע"ד ארגון "הכנסת אורחים" (יט)

ז. הביאור בפשש"מ
הפסוק עצמו מבאר שרדיפת "אחד אלף" מתאפשרת (לא במלחמה דבני אדם, אלא) רק בכחו של הקב"ה ("צורם מכרם גו'"). ומדה טובה מרובה – שכש"ה' ילחם לכם" אזי אי"צ אפילו אחד שירדוף. והחשבון ד"שנים גו' רבבה" – שההוספה היא פי חמשה, כמו בבחוקותי (כ-כב)

ה"ירדוף" בנוגע לבנ"י הוא רק כדי לעוררם לתשובה, וזהו שמדייק "מכרם גו' הסגירם" (ולא נפילה בחרב כבבחוקותי), כי גוי אינו יכול לפגוע ביהודי, שהוא חלק אלקה בכל מצב – כפי שממשיך "כי אשא גו'", "בשבועה", שלמעלה משינוי. ועד שבאים לפיוס "אדמתו ועמו" מכל הצרות, כולל הצרה ד"מיהו יהודי" כו', ובאים ל"וזאת הברכה" דמשה שבכל דור עד היום האחרון (כג-כד)

ח. הביאור בלקוטי לוי"צ
רשב"י הוא כמו משה – דעת עליון שלמעלה (ומחבר) חו"ב; שייכות "שמץ מנהו" לכאו"א, ובפרט בקשר להכתרה בר"ה (כה-ו)

תשובה עילאה, שנת "שובה ונחת"

"שובה ונחת", ומילוי שליחות הרביים

ענינו של חג הסוכות – בכסה ליום חגינו – שהענינים שהיו בר"ה בכסה, באים בגילוי. וכיון שענינו של ר"ה – תקעו בחודש שופר – הוא באופן של חיבור הפכים, שדוקא מן המיצר באים למרחב העצמי, לכן גם בחג הסוכות מודגש הענין של חיבור הפכים:

בסוכה – שמצד עצמה היא בנין עראי, ואעפ"כ נעשה בה הענין ד"תשבו", ו"שבעת ימים" (שכולל כל זמן הבריאה); ועם היותה ענין של מקיף, נאמר בה "למען ידעו", שהו"ע הפנימיות; ובאופן ש"כל האזרח", מה שעתיד להזריח – "ישבו בסוכות" עתה. וכן בנטילת ד' מינים – שעל ידם נמשך המקיף דסוכה בפנימיות – שכולם מורים על ענין האחדות באופן של חיבור הפכים, שדוקא מענינים נפרדים עושים ענין של אחדות.

החידוש בחג הסוכות לגבי ר"ה – שבר"ה (בכסה) עיקר העבודה היא בענינים רוחניים, ובחג הסוכות הרי זה נמשך במעשה המצוות בפועל בענינים גשמיים, ועד שנמשך בכל העולם (ע"י הקרבת שבעים פרים), בהתאם לתכלית הכוונה שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, באופן שנגלה כבוד הוי' לעיני בשר דוקא.

א. השייכות ד"לכתחילה אַריבער" וחג הסוכות
הלילה מחבר ב' הימים [כמודגש בתפלת ערבית, שנתקנה בקשר לקרבנות היום שעבר, ותוכנה שייך ליום הבא] – י"ג תשרי (השמחה ד"הילולא") וערב סוכות (שלימות ההכנה לזמן שמחתנו): ענינו דאדמו"ר מהר"ש – "לכתחילה אַריבער", וזהו"ע חגה"ס – התגלות ה"ענני במרחב" ("אַריבער") שנפעל בר"ה. וההוראה – לילך "אַריבער" בכל עניני תומ"צ (א-ח)

ב. המשך: התחלת ה"אַריבער" – בלימוד התורה
התחלת (כל הענינים, ובפרט) הענין ד"אַריבער" היא מהתורה, שמעל להגבלות העולם, ועד שלימודה נעלה אפילו מישיבה בסוכה (אף שגם היא ענינה "מרחב"); ובנוגע לפועל – יש להתחיל ה"אַריבער" בכל הענינים בהוספה בלימוד התורה (ט-יא)

מאמר ד"ה בסוכות תשבו

ג. "מיהו יהודי"
ענין השלום שנפעל בחגה"ס ("סוכת שלומך") גם ביחס לאוה"ע (ע"י הקרבת שבעים הפרים בחגה"ס, שענינו שייך גם להם) – תלוי בקיום המחיצה בין ישראל (שמקריבים הע' פרים) לעמים (שמגינים על ביהמ"ק מבחוץ), ולא ברישום שקרי הממיט צרה גם על בליוני הגויים (אם לא לפי כבודו להתמקד בטובת בנ"י...); במקום לשקר (לעצמו, כפתגם בעל ההילולא) מטעמי נצחנות – יש להכיר בכך ש"אתה בחרתנו", וגיור שלא כהלכה אינו גיור, ודוקא עי"ז נעשה שלום בין ישראל (עצמם, ובינם) לעמים (יג-טז)

המשכה בכל ד' הסוגים, שבעצמו ו(עי"ז) בכלל ישראל (מוגה)

א. ליל שמח"ת: חיבור ב' הענינים דשמע"צ ושמח"ת
שמע"צ ושמח"ת הם ב' עניני שמחה לעצמם [ורק בא"י שניהם ביום א' – מצד קדושתה (ללא תלות בשלוחי ב"ד, כפי שהי' צ"ל ע"פ נגלה)]: שמע"צ – סיום כל מועדי השנה, ושמח"ת – גמרה של תורה, וע"י חיבורם בלילה זה – מסייע כל ענין לחבירו (א-ב)

ב. מעלת שמח"ת לגבי שמע"צ
שמע"צ (סיום חגה"ס וכל המועדים, הקשורים עם עבודת האדמה) – קשור עם ירידה למטה, ושמח"ת – הו"ע התורה שלמעלה מהעולם, ועד שהיכולת ללמוד תורה היא רק מפני ש"בחר בנו כו'". וא"כ, מדוע הסדר הוא ששמע"צ קודם לשמח"ת? וכדלקמן. ועכ"פ – יש להתבונן ביוקר התורה, ועי"ז יתבטלו המניעות ועיכובים ללימודה (ג-ו)

ג. המשך: טעם קדימת שמע"צ לשמח"ת
היציאה לעולם (בהקדמת לימוד התורה) מוסיפה עילוי בתורה כפי שקשורה לעולם ובירורו (שמע"צ), ולכן הלימוד צ"ל נוגע להלכה בפועל ("מלאכה") וזוהי הבחינה שהוא כדבעי; ועי"ז ולאח"ז באים לתורה שלמעלה מהעולם לגמרי (שמח"ת) (ז-ט)

ד. קביעות השנה: שמע"צ שחל בשבת
הכניסה לשמח"ת – מקריאה בתורה במנחה, ותוכנה (ועד"ז תוכנה דפ' בראשית) – שהתורה למעלה מהעולם (שלכן רק בנ"י קיבלוה) ועל ידה נמשכים כל הברכות (י)

ה. ע"ד ה"תהלוכה" (יא)

ו. פ' ברכה: העברת הסדרה וזמנה (יב)

מועדי חודש תשרי קשורים עם ספירת הבינה (הבנה והשגה), וביחד עם זה יש בהם בחי' העצם שלמעלה מציור הגבלה: שמיני-עצרת – ספירת הבינה, אבל גם ה"עסענץ", נקודת התמצית של כל דבר. סוכות – מקיפים דבינה, אבל גם המקיף העצמי דעצמות א"ס. יוהכ"פ – תשובה עילאה שהיא בבינה, אבל גם בחי' היחידה שקשורה עם בחי' יחיד. ור"ה – שופר שהוא בבינה, אבל יש בו גם קלא פנימאה דלא אשתמע, שהו"ע המשכת העצם.

והענין בזה – שבבינה גופא ישנם ב' הפכים: הבנה והשגה באופן של התחלקות לפרטים, ולאידך גיסא, התגלות עתיק בבינה דוקא. וטעם הדבר, לפי ששלימות כל דבר היא כשבא במדידה והגבלה באורך ורוחב והתחלקות לפרטים, ודוקא אז מתגלה התענוג שבדבר. ולכן צ"ל העבודה באופן של יחוד של ב' הקצוות, שהעצם יומשך ויתגלה בהגבלה דסדר ההשתלשלות, כמודגש גם בסמיכות והמשך של יוהכ"פ וסוכות – שבחי' היחידה (יוהכ"פ) נמשכת בד' הימים שבין יוה"כ וסוכות שבהם כל ישראל עסוקין במצוות, שזהו"ע המשכת העצם בהתחלקות פרטים.

ועד"ז בשמח"ת – שמחה עם התורה (הבנה והשגה) ע"י ריקוד ברגלים, שעי"ז שנעשים רגלים של הס"ת, ע"י הביטול וקבלת עול, מגיעים להעלם העצמי, ועי"ז ניתוסף עילוי בתורה.

א. ביאור הקושיא מדוע לא נקבע שמח"ת בחג השבועות (הוגה) (א)

ב. ההוראה מחלוקת עשה"ד לשני לוחות
החלוקה ל"חמש כנגד חמש" (כבעשר הספירות) – שב' הקוין שבעשה"ד מכוונים ("כנגד") ומתאימים לנקודה א', רצון העליון; וזוהי הבחינה שהעבודה אינה מצד טבעו – שעובד בב' הקוין, ובבת אחת – כמודגש במחיאת כפים (חמש כנגד חמש) בעת השמחה (ב-ד)

ג. המשך: שמח"ת – על נתינת לוחות שניות דוקא (הוגה) (ה)

מאמר ד"ה להבין ענין שמחת תורה

ד. "לכתחילה אַריבער": חידושו של אדמו"ר מהר"ש
כל נשיא (נוסף לכך שממלא כל מקום אבותיו ובהוספה כו') "פתח" ענין מיוחד, וענינו של אדמו"ר מהר"ש – י"ל שהוא "לכתחילה אַריבער", וכמו בלימוד התורה – להיות "עמלים בתורה", בלי התחשבות בגדרי העולם (שזהו"ע "אַרונטער"); והחידוש בזה לגבי המפורש בפרש"י, הוא: א) נתינת כח מהנשיא, שיודע במי מדובר... ב) שהכוונה גם בעניני הרשות (עד ל"דעהו"), ועי"ז להעלות גם את העולם (ז-ט)

ה. המשך: ע"ד העולים החדשים ו"מיהו יהודי"
בנוגע לעולים החדשים – צ"ל "לכתחילה אַריבער", אך בעלי תפקיד רוחני אסור להם לעזוב משמרתם. ומצד אחדות ישראל (המודגשת במועדי תשרי כו') – יציאת אחרים מבנ"י תסייע גם להם; ביטול ה"אַרונטער" כפשוטו – רגש הכניעה לגויים, עד ל"הישג דתי" של רישום גוי כיהודי; הקשר להסתבכות באוגנדה; הפחד מגולדה; הגיחוך והסתירה בטיעוניהם; ויה"ר שהדיבור בזה ("שמח"ת שאַדט ניט") יביא לתיקון הדבר מן השורש; השפעת העולים החדשים על ההנהגה כהלכה (י-יד)

ו. "לכתחילה אַריבער" – בכל השנה, ובפרט בקביעות זו
מזמן ה"אסיף" (לצורך כל השנה) לוקחים הכח ל"אַריבער" כל השנה, עד שגם עניני הרשות יהיו מצוה (כמודגש במצות סוכה). ובפרט שר"ה חל בשבת – ש"כל מלאכתך עשוי'" (עד ש"לוו עלי כו'"), ובשנת "שבת לה'" (שזהו תכלית המכוון, ורק לאח"ז כתיב "שש שנים גו'"), "כי לי הארץ" – שלכן גם בעסקיו הנהגתו היא כ"פקיד" ב"עסק" של הקב"ה, ו"זורע" (לא דגן ח"ו, אלא לצדקה) רק כי "מאמין כו'", הנהגה ד"אַריבער" (גם במצב ד"וכי תאמרו גו'") – שעי"ז "וצויתי את ברכתי גו'"; הוספה בקביעות עתים באופן ד"עמלים בתורה" (טו-כ)

ז. השתתפות ב"כינוס תורה"
(פתיחה) מעלת הדיבור בענין השמיטה כשנמצאים בחו"ל (כא)

שמיטת קרקעות – חובת גברא או חפצא (הוגה) (כב)

ח. ע"ד קרן השנה (כג)

ט. ע"ד העולים החדשים; ע"ד נשי ובנות ישראל (כד)

י. "לכתחילה אַריבער": הלימוד מההרחבה הנהוגה בארה"ב (כה)

"ויכולו השמים והארץ" – לשון סיום, כי, לכל תכלה ראיתי קץ, שכל דבר הוא בהגבלה, מלבד התורה שהיא בל"ג.

ואע"פ שבעולם יש גם רצון ותענוג (ויכולו לשון תענוג) שהם למעלה מהגבלה – הנה הרצון שבברה"ע הוא רק חיצונית הרצון, ולכן יש לו שייכות להגבלת העולם, וכן התענוג שבשבת הוא רק כפי שבחי' עתיק שייכת ולכן נמשכת ומתלבשת בבינה; ואילו אמיתית ענין הבל"ג, עתיק ממש, הוא רק בתומ"צ – ארוכה מארץ מדה, ורחבה מצותך מאד.

אמנם, "כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", כי, אמירת ויכולו (עדות שהקב"ה שבת ביום השביעי) היא חלק מקיום מצות שבת, ולכן יש בזה העילוי דרחבה מצותך מאד, הבל"ג דעצמות, ולכן עי"ז נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שממשיך אוא"ס בעולם, שזהו כללות העילוי שנעשה בעולם ע"י עבודת בנ"י בקיום התומ"צ – דירה בתחתונים.

א. מעלת הקביעות: שמח"ת ביום א' בשבוע
בקביעות זו כל ימי השבוע שייכים ומכינים בשלימות לשבת בראשית, ולא באופן שחלקם (שלפני שמח"ת) כלול בימים שלאח"ז. וההוראה (גם לשאר השנים) – שכל ענין של עבודה הו"ע עיקרי בפ"ע ויש לעסוק בו בשלימות, באופן שמונחים בו לגמרי (א-ד)

ב. מעלת השנה: ר"ה שחל בשבת ושנת השמיטה
ר"ה ושבת "אהנאי" זל"ז, כך שגם ענין השבת שבר"ה נמשך (ע"י שבת בראשית, שבאותו יום בשבוע כמו ר"ה) על כל השנה – ובפרט שהיא שנת השבע, "שבת לה'" – למעט ב"לבוש" דעסק הפרנסה ולהוסיף בתומ"צ ("שבת", שלמעלה מהעולם) ללא דאגות (ה-ז)

ג. יום השבת: ההנהגה ד"לוו עלי ואני פורע"
ענין זה הוא למעלה גם מברכת התבואה בשנה הששית, שתלוי' במעשה הזריעה (ח)

ביאור פרטי הדין ד"לוו עלי כו'", שימשכן חפציו גם אם אין לו עסק (הוגה) (ט)

ההוראה מזה – שמדת הבטחון צ"ל שלא על חשבון הזולת, שלכן צריך ליתן משכון. ועד"ז בנוגע לקירוב יהודי לתומ"צ – שצריך בעצמו לנסוע ולקרבו, ולא להשען על אבינו שבשמים שידאג לו, ולטעון שע"פ חסידות על פלוני "כבר נגזר מן השמים" כו'; ביאור הרב המגיד בצורך ד"לוו עלי", שפריעת חוב אינה הנאה מנס; הקשר לענין "לכתחילה אַריבער" (י-יג)

ד. השלמות למדובר בהתוועדות הקודמת
עשה"ד "חמש כנגד חמש" – אף שלא נחלקו לחמש מ"ע וחמש מל"ת; התכללות ז' מצוות דרבנן בתרי"ג מצוות התורה – אף שיש כנגדם ז' אותיות בעשה"ד; גמרה של תורה בשמח"ת – הסיבה לשמחת היום ולא המסובב. ברכה לשנת תורה (יד-יז)

מאמר ד"ה ויכולו

ה-ו. פשש"מ (ג, א-ד): הטעם שלא פירש"י ענין כח הדיבור ונטילתו מהנחש (הוגה) (יט)
בהמשך ל"יינה של תורה": ההכרח להיות "ערום מכל", כיון שאין דרך אמצעית; ניצול ההנהגה ד"אַריבער" בארה"ב (כ)

ההתדרדרות בנוגע ל"מיהו יהודי"; השתיקה כששני בחורים יושבים במעצר ביוהכ"פ; הבזיונות שנוחלים עתה; תשובה ויציאה מהבוץ כו' וכניסה "אל התיבה" (כא-ב)

ז. לקוטי לוי"צ (ע' ג): "חדי ר' שמעון וכל שאר חברייא"
מדוע כאן נכלל ר"ש עמהם, דלא כהלשון "וכולהו (חברייא)" שלפנ"ז (כג)

ע"ד "מכירת המצוות" – מתוך שמחה, עם כל שאר חברייא (כד)

ח. הביאור בלקוטי לוי"צ
ע"י הביטול ("שאר", ל' שיריים) שבענין השמחה ("חדי") – נתאחדו החברייא עם רשב"י; ביטולם שייך גם לתכלית הביטול דרשב"י (ששימח וחיבר תורה בקוב"ה) (כה-ו)

ע"ד הקמת "ספריות" – שמטרתם מרכז קירוב לתומ"צ (כז)

"בא בימים" – שלימות בימים, שמלאים בעניני תומ"צ. ו"אברהם זקן" – (שאמר לו הקב"ה בא לבוש לבושי) ועתיק יומין יתיב, למעלה מבחי' ימים, שנעתק ונבדל מסדר ההשתלשלות. וכל זה נעשה ע"י עבודת האדם – כיון שזהו רק ז' תחתונות דעתיק, חיצוניות עתיק, שמתלבש בבחי' אריך, שורש הנאצלים. ולמעלה מזה – "והוי' ברך את אברהם בכל", ג"ר דעתיק, פנימיות עתיק.

וזהו גם החילוק בין כח המשכיל, כח השכל ההיולי העצמי כפי שנמשך לכח המשכיל, וכח השכל ההיולי העצמי כפי שהוא בעצם הנפש. ולזה מגיעים ע"י לימוד התורה ביגיעה דוקא.

הקשר של ג' דרגות הנ"ל עם ג' הדעות בפירוש "והוי' ברך את אברהם בכל": (א) היתה לו בת – לא זז מחבבה עד שקראה בתי, (ב) לא היתה לו בת – לא זז מחבבה עד שקראה אמי, (ג) בת היתה לו ובכל שמה – למעלה מבחי' אמי, אשת חיל עטרת בעלה.

א. חודש כסלו: השייכות של חנוכה וי"ט כסלו
הפנימיות דחנוכה [שעיקרו (גם באיכות) בחודש כסלו – שבו הי' הנס דמציאת שמן באופן שהספיק דוקא ליום אחד (כדי להראות עוד יותר חיבתן כו'), וגם נס נצחון] – הוא י"ט כסלו, כי טהרת ביהמ"ק (שהי' קיים, רק שנטמא) נמשכת מטהרת התורה, שהיא ע"י לימוד פנימיותה שנתגלתה באופן דחב"ד [ועד אז – גם לימוד הנגלה לא הי' באופן דהעמקה על אתר כו'], שעי"ז נשלל גילוי פנים בתורה (שנלמדת בלהט, רק) שלא כהלכה (היפך "עוסקי תורתך"); וההוראה – לימוד פנימיה"ת, ו(עי"ז) שמירת טהרת המקדש הפרטי שבו ושבזולתו (א-ז)

ב. פרשת השבוע: ההוראה מ"ויקם שדה עפרון"
"תקומה" ("ויקם") היא היפך הנפילה, ולא רק תוספת עילוי, וזהו שאברהם השתדל בזה ביותר – כדי למנוע השדה מנפילה לולי עבודתו דוקא (אף שנקברו בה אדם וחוה), ועי"ז נעשתה מערת המכפלה מקום מסוגל כו'. וההוראה – שפעולה של יהודי מכריעה כל העולם כו', ולכן עליו להתייגע לפעול "תקומה" ב(עניני ה)עולם שנברא בשבילו, וב"מערת המכפלה" שבו (ח-יא)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ואברהם זקן

ג. פרש"י (כד, נז) ד"ה ונשאלה את פי'
(פתיחה) הדיוק בפירוש רש"י והכרח היגיעה בלימודו (יג)

ההכרח ששאלתם היתה על כללות השידוך, והדיוק "האשה" (ולא "היתומה"); פי' בקשתם "ימים או עשור" (שם, נה) (הוגה) (יד)

ד. לקוטי לוי"צ (ע' פד): "ר' חזקי' פתח ואמר מי נתן למשיסה וכו'"
"פתח" והורה דרך בזה ר' חזקי' – ששמו שייך לענין הגאולה (כוונת הגלות). וממשיך בזהר שבנין ירושלים קודם לקיבוץ גליות – מתאים לסדר שבפס"ד הרמב"ם [ומזה – שלילת השיטה ד"אתחלתא דגאולה". ובפרט לנוכח גודל הריחוק (באיכות) מהגאולה – שרגש הנחיתות כלפי הגוי גדול עד כדי כך ששלחו בחורים כדי להפגין ידידות עם הגרמנים, וגם לאחר המאורע (שנהרגו במינכן על קידוש השם) הזדרזו להצהיר שהגרמנים לא אשמים! וזוהי סיבת הדיבור בזה – לא כהבעת עמדה בדבר שאינו נוגע לפועל (שלכן לא דובר על כך עד עתה) – כיון שנוגע לתיקון ההנהגה להבא]. ויש לבאר סדר זה בפנימיות ובעבודה (טו-יט)

ה. המשך: ביאור הסדר שבנין ביהמ"ק קודם לקיבוץ גליות
קיבוץ (אחדות ושלום) בנ"י יכול להיות רק סביב קדושת ביהמ"ק ("נגד ההר") [וכפי שרואים גודל הפירוד שנגרם בין בנ"י ע"י השמטת "כהלכה" ורישום גוים כיהודים; ועד שלשם כך נתחדש לאחרונה שמזלזלים גם ב"בית שמאי" כו']. ובעבודה: קיבוץ המחשבות שמפוזרות בעניני חול כו' הוא ע"י שעוסק בלהט בבנין ביהמ"ק שבו (כ-כב)

א. גאולת אדמו"ר הזקן: התכלית דירידת המאסר
המיוחד בנס די"ט כסלו – שהי' באופן ד"לעשות בארץ", "חוצה"; כללות הצורך בנס – במצב שלמטה מן הטבע, שעי"ז "ממנה (מה"עת צרה") יושע", ובנדו"ד – שניתוסף עוד יותר ב"יפוצו". וההוראה – שהקשיים שישנם, כולל בהפצת המעיינות חוצה, הם כדי שע"י הירידה ("מאסר") יתעלה ביותר, ועי"ז פועלים לשנות גם את ה"חוצה" (א-ד)

ב. מאתיים שנה להסתלקות הרב המגיד: ביאור בהתחלת ספריו
הקשר דגאולת אדה"ז עם יום ההילולא של רבו המגיד – ע"פ התורה הראשונה שבספריו [שהשתדלו להדפיסם עתה מחדש], שמביא שם המדרש שהתחלת התורה במעשה בראשית היא מפני שהקדימו נעשה לנשמע (ולא המדרש שבהתחלת פרש"י עה"ת), ומבאר שזהו כדמיון אב המצמצם בהירותו בשביל בנו הקטן כו': בפנימיות התורה יש לבאר הענינים (לא מצד גדלות ה' כפי שניכרת ממציאות העולם, "נחלת גוים", ששייך לפשש"מ, אלא) כפי שבנ"י הם בביטול שלמעלה מהגבלה דטעם ודעת שמצד סדר הבריאה, אלא שהביטול הוא – הירידה לתנועה דעשי' בעולם (וי"ל שזהו גם פנימיות התוכן שבפרש"י), שדוקא "ממנה יושע" בתכלית העילוי (כנ"ל). וההוראה – שלילת ההתבודדות מהעולם כו' (ה-י)

מאמר ד"ה קטנתי

ג. פרש"י עה"פ (לג, טז) וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה (הוגה) (יב)
(ובהערות: ההתאמה עם זה שעשו הי' עדיין דר בכנען * ע"ד "מיהו יהודי")

ד. לקוטי לוי"צ (ע' קלו): כפל הע' שנים שקיבל דוד
האם הכפל הו"ע בנין וזיווג המל' או (כמבואר במאמרים) מוחין ומדות (יג)

חלוקת "לחיים" ע"י יוצאי רוסיא (יד)

ה. הביאור בלקוטי לוי"צ
לצורך בנין וזיווג המל' צ"ל המשכה ממוחין ומדות; זיווג המל' הוא "עיקר קיומה", וההוראה – גודל הענין דפעולה על הזולת, לעשות עוד חסיד (טו)

א. י"ט כסלו שחל בשבת: הנהגה שבתית ונסית
מהצטרפות ב' עניני נס, די"ט כסלו [שעיקרו הי' מבעוד יום] ודשבת (שענינו "נס" והגבהה לגבי ימי החול) – מתברכין כולהו יומין להנהגה שבתית אפילו לגבי שבת, "נס בתוך נס" – נוסף לכך שגם ביום חול על יהודי לעשות "נס" באכילתו ושתייתו להגביהם מן החולין; ולהראות בזה דוגמא גם ל"חוצה", ועד ל"אור לגויים" (א-ד)

ב. המשך: הנתינת כח להנהגה האמורה
למרות מצבו בעבר בכחו של כל א' לעמוד בכל רגע באופן שבתי ונסי – ע"י התורה, שמגלה את ה"חלק אלקה" שבו, ובפרט לאחר י"ט כסלו, שהקב"ה צוה לשפוך ה"נס לפנים מנס" שבתורה ברחוב – לכאו"א מבלי הבט על מצבו, כך שגם עליו לעשות כל מאמץ ולו בשביל "טיפה אחת", וסו"ס יהי' "מוסיף והולך" כו' ו"מבחוץ", כהוראת חנוכה (ה-ט)

ג. המשך: ניצול קשרי הפרנסה הגשמית להפצת היהדות
כיון ש"החכם ניכר" ביהדותו גם בעניני החול ובמסחרו כו', עליו לנצל קשריו עם אלו שמקבלים ממנו פרנסה גשמית גם – ובמכל שכן – ליתן להם תומ"צ ש"הם חיינו", ואין צריך להיות רב או מגיד מוסר בשביל לקיים "הוכח תוכיח" ו"ואהבת", שהרי מדובר על נתינת חיים; וע"י היגיעה בהפצה חוצה, בסבר פנים יפות כו' – יתוסף גם אצלו (י-יד)

ד. מעלת הקביעות: הצטרפות כמה עניני שבת
בתורה (ועי"ז גם בעולם) כלולים בכל פרט גם שאר הענינים (שזהו מהפי' ד"כללות ופרטות ניתנה"), אלא שאינו דומה הענין כפי שהוא בגלוי. וכן הוא בענין השבת – שישנו בימים ובשנים (שקשורים זב"ז) ובדורות כו', ועד"ז בבנ"י – שבכללות הם בחי' שבת ביחס לאוה"ע, ובפרטיות – ת"ח נק' שבת, ועד לשבת (פנימיות) שבתורה עצמה (אף שכלולה גם מנגלה כו'). וזהו העילוי בקביעות זו – שבת לפנים משבת ("שבת שבתון") – ע"י הצטרפות שנת השבע, ר"ה וי"ט כסלו (ר"ה לשבת שבתורה) שחל בשבת, כך שישנה שבת בימים, בשנים, בנשמה, בעבודה (הפעולה שעוד יהודי יהי' בבחי' שבת) ובתורה – ועד ליום שכולו שבת (טו-יט)

מאמר ד"ה פדה בשלום

ה. 1)  "הדרן" על מסכתות שביעית ושבת
(פתיחה) בחלוקת הש"ס (בעת רצון דנס י"ט כסלו, "נזכרים ונעשים") – ג' הענינים ד"פדה בשלום": "העוסק בתורה ובגמ"ח (שמשתף אחרים במסכת שלו, גם אם הי' יכול ללמוד הש"ס לבדו) ומתפלל עם הציבור" (המשתתפים בחלוקה, ד"שמעתא בעא צילותא") – החל מאמירת "פדה בשלום" שבס' תהלים (שמחבר תורה ותפלה) (כא-ג)

שייכות סיום ב' המסכתות [דשבת ושביעית ענינם שייך זל"ז, ומודגש בקביעות שנה זו] – שבשניהם התחלת המס' היא בענין דאורייתא (חריש ב"ערב שביעית"; "יציאות השבת"), אבל הסיום במשנה הוא בענין דרבנן ("רוח חכמים כו'"; "מדבריהם למדנו כו'"), ובגמ' מסיים בענין שאפילו אינו דרבנן ("מדת חסידות"; "מתעסק בעלמא" (שגם מזה נעשה דין בתורה כו')); והשייכות בהתחלת המס' – שבשניהם נשללת מצוה נעלית כו' כיון שבאה בעבירה: "יציאות השבת כו' העני כו'" – צדקה, ובשביעית – ישוב הארץ. אלא שבשבת – המצוה והעבירה אינם באותו ענין (כך ששייכת החקירה אם מקבל שכר על המצוה), ואילו שמירת שביעית – נוגעת לישוב הארץ גופא (כד-ט)

2) ע"ד פרשת האח והאחות
הדרישה למתן ההיתר (שגם בלעדיו קידושין תופסין וכו') נועדה לרמוס מעמד ההלכה בכל מקום שהוא, כך שלא הי' בזה קידוש ה' או אהבת ישראל, אלא חילול ה' (שלכן נוגע להבהיר העמדה בזה כו') – שנתפרסם (בבחי' "יתבררו ויתלבנו") ברבים [והרי בענין חילול ה' נוגע איך הדבר מתפרש בציבור] שההיתר הוזמן מראש כחלק מ"עיסקא" עם הממשלה, דבר שלא היו מעיזים להציע לשופט חילוני, וגם היפך אהבת ישראל – שנתפרסם שעיכבו ההיתר עד לביצוע ה"עיסקה"; גם משבר קואליציוני לא נחסך – כי בין כך לא היו פורשים כו'; ברור שהלכה מרחמת על יהודים [ועד לשמאי שהקפיד שגם גוי ("האדם") יתקבל בסבר פנים יפות, והקפיד שלא ינזק – שלא יתגייר אם אינו ראוי לדרגת כהן גדול, כמעלתו של כל יהודי שתתגלה לע"ל שאז תהי' הלכה כב"ש]; חנוכת משרת הרב היתה צריכה להיות ב"מהפיכה" חיובית בכל השטחים כו'; "פדי' בשלום", כולל מהאיומים בנוגע למבצע תפילין וכו' (ל-מ)

ו. סיום והתחלת התניא: הקשר לענין השבת
סיום התניא בענין השבת [בפנימיות ובחיצוניות – כבהתחלת הספר, שמבאר קושיות בנגלה ע"פ פנימיות; ושמירתה במחדו"מ – ע"ד "בפיך ובלבבך לעשותו"] שייך להתחלתו, כיון שהענין ד"קרוב מאד" הוא מצד בחי' ה"שבת" שבישראל, ש"כל מלאכתך עשוי'" מצד ירושת האהוי"ר מהאבות, והתגלותה – ע"י ש"משביעין אותו", גם ל' שביעי, שבת [ושייך לתורת המגיד שמצד השבועה ("ושמעה קול אלה") שענינה התקשרות עם השכינה (בחי' שבת) נעשה "נפש כי תחטא" "תווהא"], והרי שנה זו חדורה בעניני שבת; ועד ל"משביעין" ל' שובע (מא-ה)

ז. ע"ד הקמת ספריות מרכזיות ובכל בית פרטי
נוסף לענין הקמת ספריות מרכזיות – על עקרת הבית לדרוש שיהיו ספרי קודש גם בבית הפרטי, באופן שיהיו תפארת הבית, "כלים נאים" לדבר ה' (אלא שמיד לאח"ז צריך לדאוג שיקרעו מרוב שימוש). ועדיין יהי' צורך בספרי' מרכזית – שבה יהיו גם ספרים שאינם מצויים בכל בית; וע"י כל זה יתמלא כל בית ב"דעה את ה'" (מו-ט)

ח. ע"ד יהודי רוסיא
ההוספה בלימוד והפצת התורה בשאר המקומות – תסייע ליהודים שם; התאגדות העולים החדשים לשימור תוקף המס"נ כו' (למרות טרדות ההסתדרות) – "כן בקודש חזיתיך" (נ)

בהמשך לקטנתי מכל החסדים ומכל האמת – נאמר במקלי עברתי את הירדן: "כי במקלי" ר"ת מי כמכה בא-לים ה', וגם ר"ת ברוך כבוד ה' ממקומו.

והענין: ברוך כבוד ה' ממקומו – הו"ע ההמשכה בעשי', שהיא ממקורו ושרשו, בחי' העצמות, למעלה מהענין דקדוש קדוש קדוש, שעי"ז נמשך רק הארה מן העצמות. וע"ד החילוק בין כל החסדים, רעו"ד (תפלה), שהתפיסא רק בהארה לבד, לכל האמת (תורה), המשכת העצמות.

והחילוק ביניהם בפעולה בעולם – שתפלה היא באופן של מלחמה, משא"כ תורה היא באופן דפדה בשלום, שאין צורך במלחמה, אלא בנסוע הארון (בדרך ממילא) יפוצו אויביך וינוסו משנאיך, ואח"כ בימי שלמה, נשאר הארון במקומו, ומשם פעל בירור הניצוצות, אבל עדיין נשאר מציאות המנגד, ורק לעת"ל אהפוך גו' לעבדו שכם אחד.

וזהו מי כמכה בא-לים ה' – שגם בא-לים (התוקף דעניני העולם, וההעלם דאלקות) יורגש הגילוי דהוי', ע"י המשכת העצמות – ברוך כבוד ה' ממקומו.

א. השלמה להתוועדות י"ט כסלו: ענין הצדקה ושיעורי חת"ת
(פתיחה) ה"ויכולו" (גם ל' תענוג) דשבת – י"ל שכולל גם את השבת שלפניו (ה"סיבה" לימי השבוע שנכללים ומכינים לשבת זו), י"ט כסלו (נוסף לכ' כסלו שחל ביום א') (א-ב)

בהמשך לי"ט כסלו – יש להשלים ענין הצדקה בימים אלו; ובאופן ד"עסק", שע"י "העוסק בתורה" (שמחדש בה כו') נמשך ענין ה"עסק" מהתלמוד גם במעשה – "בגמ"ח", עד לפעולה גם על הזולת – "ומתפלל [שגם ההעלאה דתפלה תכליתה ענין ההמשכה, בקשת צרכיו ודוקא בשמו"ע] עם הציבור", ועד"ז העשי' שבתורה – שיעורי חת"ת; והעסק בכל זה – מתוך חיות ותענוג (ג-ה)

ב. חנוכה מלשון חינוך: עריכת מסיבות חנוכה
חנוכה שייך גם לענין החינוך, ולכן יש לערוך מסיבות כלליות וגם פרטיות לכל סוג בבנ"י, ועד"ז בנוגע לילדים – גם לכל כתה בפ"ע, לבאר ענין חנוכה באופן שיתקבל בנוגע לפועל (ע"י שהדברים נוגעים אליו, ולא רק שמוסר להם המדובר בהתוועדות כו') (ו-ז)

מאמר ד"ה נר חנוכה מצותה כו'

ג-ד. 1) פרש"י (לח, יח) ד"ה חותמך ופתילך – ההכרח שאין זה "חותם" כפשוטו ו"אזור" פשוט (הוגה) (ט)

2) המצב באה"ק: הלימוד מג' ענינים בפרשתנו
מלבד "מיהו יהודי" עתה ניתוסף "מהי תורה" וכו' [ועד למלחמה באמונה בה' – ששולחים "מכבים" להשתתף ב"אולימפיאדה" (ובגרמניא) – שקשורה לע"ז של היוונים]; הירוס מוסד הרבנות; רב שמתמנה ע"י שוחד; ניגון ד' בבות כתירוץ לרישום גויים כיהודים; היחס לבחורי ישיבה לעומת הפנתרים השחורים; אודות "הנזיר הירושלמי"; הלימוד מהנקודה המשותפת בג' ענינים בפרשתנו – מכירת יוסף, יהודה ותמר, ואשת פוטיפר – שבכולם הי' אפשר לטעון שע"י העבירה עתה יהי' ענין נעלה בעתיד (י-יד)

ה. לקוטי לוי"צ (ע' קמח): "מאן דאשתדל באורייתא כו'"

"אשתדל" דייקא – כי לא די בעסק התורה סתם, אלא צ"ל שיהיו ב' הענינים שבתורה, שאז פועל ב"תרין עלמין" שבכל עולם גופא (מעלמא דין ודאתי) (טו-טז)

תכלית ירידת יוסף למצרים – להקל הגלות לישראל, וליתן להם כח ליצי"מ (ובמילא גם לשאר הגאולות עד לגאולה העתידה), שכל זה פעל יוסף ע"י עבודתו בבירור הניצוצות – "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען", והיינו לפי שהי' גבוה מהאבות והשבטים, שהוצרכו להיות בהתבודדות כדי שעניני העולם לא יטרידו אותם, ואילו יוסף הי' בדביקות באלקות בהיותו השליט על הארץ.

הקשר בין ב' הפירושים במדרש בענין קץ שם לחושך – שבהיותו בבית האסורים פעל יוסף הענין דקץ שם לחושך. ועי"ז נתן כח לבנ"י שע"י עבודתם בזמן הגלות יפעלו הענין דקץ שם לחושך.

והקשר בין ב' הפירושים ב"מקץ" – שע"י הבירור ד"קץ הימים" (קץ דשמאלא) פועלים שיהי' "קץ הימין", שהו"ע גילוי בחי' עתיק (דלית שמאלא בהאי עתיקא). וענינו בתורה – קץ לבחי' חו"ב (שנתיים ימים) שבתורה (שהתענוג הוא בהגבלה), וגילוי בחי' השעשועים, תענוג עצמי.

א. מדוע לא תקנו "אסרו חג" לחנוכה
ע"פ נגלה "אסרו חג" שייך לקרבנות הרגלים, אבל ע"פ חסידות, שגדלה מעלת הגילוי דחנוכה (שלמעלה משינויים ולכן הופך גם את החוץ, דלא כבמ"ת שהי' לפי שעה, ועד לעילוי דזאת חנוכה בכתבי האריז"ל בנוגע לי"ג מדה"ר) – הנה אדרבה, התכלית דחנוכה היא לפעול על כל השנה שלאח"ז, וזהו ששייך לחינוך, שתכליתו "גם כי יזקין גו'" (א-ו)

ב. המשך: מעלת "זאת חנוכה" ע"פ נגלה
ידועה חקירת הרגצ'ובי אם ח' ימי חנוכה הם מציאות אחת או נפרדים, וי"ל שתלוי בזה שהעיקר הוא הנס דמציאת (וחיזוק כח) השמן – שהי' ברגע אחד ביום הראשון (דלא כנס הנצחון שהיו כמה מלחמות). וזהו שחוגגים גם יום הא', ואדרבה, בו הי' עיקר הנס (ומתאים עם המבואר בשערי אורה שיום הא' (חכמה) הוא אור שכולל ז' הימים (מדות) שלאח"ז). ולהיותם מציאות אחת – נמצא ש"זאת חנוכה" הוא השלימות דכל ימי חנוכה; ותכליתו (כאמור) – ההמשכה על כל השנה, ובהוספה (ז-י)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויהי מקץ

ג. 1) פשש"מ: מדוע לא הודיע יוסף לאביו שעודנו חי (הוגה) (יב)

2) המשך הביאור בפרש"י פ' וישב ד"ה חותמך ופתילך (יג)

ד. 1) לקוטי לוי"צ (ע' קפ): "נס הוא ב' אותיות נ' ס' כו'"
אות נ' (נפילה) מורה על תכלית העילוי שבנס, ש"ממנה יוושע", ולכן ב"תהלה לדוד" שאומרים בכל יום (הנהגה ע"פ טבע) אין מקום לאות נ' (יד-טו)

2) ע"ד "מיהו יהודי" וה"אח ואחות"
המצב דורש סמיכה מהנפילה; התועלת בעצם הכרת הבעי' שבחוק; תוקף אמיתי מול תוקף להיות נגד; גם ב"ד חילוני מפקפק ב"היתר"; שתיקת נציגי הדתיים בזה ובכיו"ב (טז-יח)

ה. סיום ההתוועדות (יט)

כללות ענין הגלות (הבאים מצרימה) באופן של ירידה אחר ירידה, כמ"ש "ירוד ירדנו", ב' ירידות – בשביל היציאה ממצרים באופן ד"אעלך גם עלה", ב' עליות.

ענין ב' העליות – כי ביצי"מ נתעלו רק פעם א', והעלי' הב' רומזת על הגאולה העתידה, עלי' נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שגאולת מצרים היא לא רק דוגמא לגאולה האחרונה, אלא גם נכללת בה הגאולה העתידה, ועד שהיתה יכולה להיות מיד ביצי"מ.

ויש לתווך עם המבואר שב' העליות (כמו ב' הירידות) הם ביצי"מ גופא, בבחי' הדיבור ובבחי' המחשבה – כי, בכללות היו כבר ביצי"מ גופא ב' העליות דדיבור ומחשבה, אבל בפרטיות יותר, גאולת מצרים היא בבחי' הדיבור, שלכן היתה אז קריעת ים סוף, בבחי' המלכות, דיבור העליון, וגאולה העתידה תהי' בבחי' המחשבה, שלכן תהי' אז בקיעת נהר פרת, בחי' הבינה, מחשבה שלמעלה מדיבור.

א. שבת מברכים החודש: ההוראה מענין קידוש הלבנה
יש ללמוד הוראה מענין מבה"ח בכלל, ודחודש זה, ובזמן זה (א)

"מולד" הלבנה נוגע לתכליתה להאיר על הארץ, ובזה תלוי' גם מציאותה שקיימת לפנ"ז. ובעבודה – שהתכלית היא גילוי האלקות (על אף) שכבר ישנה לפנ"ז בעולם (ובאדם העובד); וזהו שמצוה אחת מכריעה את העולם כולו – להיותו טפל לגבי תכליתו, כך שכל הקשיים הם כלא חשיב כו' והכל נפעל מתוך תענוג (שבת) (ב-ה)

ב. מאורעות הזמן: ההוראה מהנסיעה ללבנה
הנסיעה תלוי' בענינים חמורים וקלים כאחד, עד שבורג קטן גרם עיכוב גדול. ומזה – ש"לא תהא יושב ושוקל מצוותי' של תורה כו'", ועד"ז בנוגע לחילוק בין האנשים שמתעסקים בענינים החמורים והקלים – שלגבי השלמת הכוונה כולם שוים ("עבודה תמה") (ו-ט)

ג. שבת מבה"ח שבט: השייכות דכ"ד טבת וי' שבט
בשבת זו מתברך החודש שבו ההילולא דאדמו"ר מהוריי"צ (שתיקן להתוועד בשבת מברכים), ובערב שבת – הי' יום ההילולא דאדמו"ר הזקן (י)

תורתם סמוך להסתלקותם – אגה"ק ס"כ ורשימת "נפש השפלה", ומאמר באתי לגני (הוגה) (יא)

למרות גודל העילוי דאדה"ז בשעת הסתלקותו – מדגיש הפעולה ב"נפש השפלה" ובשקר העולם, ועי"ז נעשה "גני". וההוראה – לפעול (תחילה) עם הזולת, גם עם "נפש השפלה" (ואזי יתפוס שהזולת הוא ראי...); התחלת הל' ת"ת שלו בענין השייך לקטנים דוקא, והתחלת ס' התניא – בתינוק שנולד, ש"משביעין אותו", וההוראה – ליתן הכל ("משביעין" ל' שובע) גם ליהודי שרק זה עתה "נולד" (יב-ד)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ואלה שמות

ד. 1) בפסוק (פרשתנו ד, כד) "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו"
צ"ב: הרי אז לא תתקיים שליחותו של משה; מהי ההוראה מזה (טז-יז)

2) לקוטי לוי"צ (ע' ה): ה"דביר" לנגד אות י' דשם הוי' (יח)

ה. 1) ביאור גדר ה"דביר" (אמה טרקסין) לשיטת הזהר (הוגה) (יט)

2) הביאור בפסוק
לפרש"י – המלאך ביקש המיתו; ומפרש"י גבי לוט מובן שהפעולה אכן מתייחסת אל המלאך, כי המלאכים נענשו (לא על שקר, אלא) כי לוט הי' יכול לטעות בדבריהם (כ)

3) אודות ה"אח ואחות" ו"מיהו יהודי"
אופן מתן ההיתר; תמיהות בעצם הפס"ד; "עסק חבילה"; מי התומכים בהיתר; החמרת המצב דמיהו יהודי וכו'; אשמת הנציגים הדתיים ובראשם כו'; הכשלת יהודים בחילול שבת; מעמדם בעיני הממשלה; דוקא כאן "החרש תחרישי"; פרסום החלטות אגודת הרבנים (כא-ה)

4) המשך הביאור בפרש"י עה"פ
רש"י מעתיק "תניא א"ר יוסי" – לרמז לשיטתו לעיל שהכהונה הועברה ממשה לאהרן, ועד"ז היתה יכולה גם שליחותו של משה לעבור לאהרן. ועדיין בהכרח שהמלאך הוא שביקש המיתו – כי מצד הקב"ה "מוצא שפתי לא אשנה". וההוראה – שגם בצדיק נוגע דבר קטן כהעדר הזריזות, ולאידך, שתמיד אפשר להציל – כפעולת ציפורה (מעלת הנשים כו') (כו-ח)

בעת פתיחת ביקור מר שז"ר
יהודי נשלח לבטל הכפור * מעלת ה"פשיטות" בעולים מרוסיא, געגועיהם ליהדות וקליטתם ב"ארץ הצבי" * "ריקון" אוצרות הכת"י והפצתם, ושימור יוקר הכתבים גם כשנדפסים; ע"ד אנ"ש בבוסטון והרב סולובייטשיק; הצגת הבאי-כח; מסר מהביקור על הציון בער"ח (א-ג)

ב' ענינים בפעולת הרוח שטות על האדם: (א) שמכסה ומסתיר על האור והגילוי דנפש האלקית, שעי"ז נעשה אצלו קרירות בענינים רוחניים; (ב) שפועל אצלו התקשרות וחמימות בעניני העולם (וכנגדם ב' ענינים בעבודה – אתכפיא ואתהפכא).

שורש שני ענינים אלו למעלה – בשני הענינים שבכתוב "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור": (א) "ויאמר אלקים" – בחי' צמצום שבדרך סילוק, שמזה נמשך בריבוי השתלשלות קרירות בעניני קדושה; (ב) "יהי אור" – המשכת אור המתקיים במציאות העולם, שמזה נמשך בריבוי השתלשלות חמימות בעניני העולם.

שני ענינים אלו בקליפות – חסד דקליפה (ישמעאל) וגבורה דקליפה (עשו); בנשמות ישראל – עבודת ה' בבחי' קטנות (בהיותו מלובש בגוף ונפש הבהמית) ובבחי' גדלות (עבודת המס"נ); בתורה ומצוות – בחי' ימין ("ואתה מרבבות קדש מימינו") ובחי' שמאל ("אש דת למו"); ובעולם – ההתהוות באופן של העלם והסתר הבורא מהנברא (שפועל קרירות בעניני קדושה), וזה שהעולם הוא מציאות לעצמו (שפועל חמימות בעניני העולם).

ועבודתם של "צבאות הוי'" היא להתבונן במצבו בשני ענינים אלו, ולתקנם ולהפכם לקדושה ע"י לימוד המעשה אשר יעשון כו'.

א. י' שבט ב"שנת שבת": ההוראה מכללות ענין השבת
בשנה שביעית זו – ר"ה י"ט כסלו וי' שבט הם בשבת. בשבת מתעלה העולם לבחי' המחשבה, שלמעלה מ"זולת", היינו שהעולם חד עם אלקות, ולכן גם האכו"ש הם מצוה. ועי"ז גם כשיוצאים לעולם יהי' נרגש שהעולם קשור עם אלקות, שאז גם היחס לדבר נסיון הוא מלכתחילה ע"ד דברי בעל ההילולא שהמאסר הי' כדי שיתוסף עוד יו"ט (א-ד)

ב. ההוראה משם הפרשה: "בא" (סתם)
פנימי בא ונכנס כולו (ד"ביאה במקצת לא שמה ביאה" כלל) בכל ענין שעוסק בו, הן "אל התיבה", תיבות התורה והתפלה (עד שאין מציאות מלבדם), וגם אפילו כשמתעסק עם מנגד ("אל פרעה"); ועד"ז בצאתו לפעול על הזולת – שצ"ל בדברים הנכנסים אל הלב (ולא די ב"חזרה" על המדובר כו'), שיפעלו בו "יציאת מצרים" (ה-ח)

מאמר ד"ה באתי לגני

ג. 1) פרשתנו יא, י: "ויחזק ה' את לב פרעה גו'"
למה רש"י אינו מפרש טעם יתור חצי זה של הפסוק (י)

2) לקוטי לוי"צ (ע' נט): על מה קאי "כתוב שמי" דמזוזה
מדוע מעדיף הפי' שהוא שם שד"י, ולא פי' הא' שברמ"ז שמזוזה עולה אדנ"י (יא)

3) אודות היתר ה"אח ואחות"
"מכירת" התורה עבור שוחד; התעלמות ממה שעוללו לרב בשווייץ (יב)

ד. 1) הביאור בפרש"י
מרש"י פ' וירא מובן שהזכרת רשעות לרשע נוגעת בפשש"מ יותר מהזכרת צדיק לברכה, ולכן לאחרי שראה כל המופתים ומודגשת יותר רשעותו, מוזכרת כמאמר המוסגר (יג)

2) הביאור בלקוטי לוי"צ
במזוזה ג' ענינים כנגד חג"ת, כך שהפי' שקאי על כללות המזוזה (שכתובים בה אותיות התורה – שמותיו של הקב"ה) מתאים להמשך הענינים בזהר – הדמיון לנתינת הדם על ב' המזוזות והמשקוף (חג"ת), והעדפת הפי' שקאי על שם שד"י – ששייך ג"כ לחו"ג ולתפארת – מצד ההתאמה לפשטות הלשון "כתוב שמי" (יד)

3) בנוגע לפרש"י: ההוראה מהנהגת אהרן
אף שענינו הי' חסד כו', הי' החידוש שלא התפעל מפרעה. ובעבודה – שיש לעשות הנדרש ממנו מבלי להתחשב בטבע נפשו (טו-טז)

שורש הענין דרוח שטות (שכולל ב' תנועות – חמימות בגשמיות וקרירות ברוחניות) למעלה – בשני הענינים שבכתוב "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור": (א) "ויאמר אלקים" – מדת הגבורה המצמצמת האור, שמזה נמשך בריבוי השתלשלות קרירות בענינים רוחניים; (ב) "ויהי אור" – אור שמהותו גבורה ("ויהי אור – דא גבורה"), שמזה נמשך החמימות בענינים גשמיים.

כיון שבירור השטות דנפש הבהמית הוא ע"י תורה ומצוות – ישנם גם בתורה שני ענינים אלו: (א) בחי' ימין ("מימינו") – שעי"ז הוא הבירור דבחי' ישמעאל ("הופיע מהר פארן"), חסד דקליפה; (ב) בחי' שמאל ("אש דת למו") – שעי"ז הוא הבירור דבחי' עשו ("וזרח משעיר למו"), גבורה דקליפה.

ונוסף לזה ישנם שני ענינים אלו בעולם – ההתהוות באופן של העלם והסתר הבורא מהנברא, וזה שהעולם הוא מציאות קיימת על-פי תורה; ובבנ"י – בחי' קטנות (מצב הנשמה בתחלת העבודה) ובחי' גדלות (ע"י עבודה).

והמקור הראשון לשני ענינים אלו (בדרך אפשר) – בכללות ענין ההתהוות, שבזה ישנם כבר שני ענינים – המהווה והמתהווה.

א. התוועדות יום ההילולא: החלטות טובות בהפצת היהדות
ההתוועדות צריכה להביא להחלטות במעשה בפועל (כהוראת בעל ההילולא) ובענינים שעליהם מסר נפשו – הפצת היהדות בכל מקום וגם בכל זמן – על כל רגע שביום (כדרישת החסידות, מיוסד על המפורש בתורה כו'). ובזה גופא – יש בכל שנה ענין חדש (כדלקמן), וכשקבלת ההחלטה בזה היא בתוקף וברוב עם בודאי תומשך בפועל (א-ה)

ב. הפצת היהדות: צו השעה – חינוך הנוער
המיוחד בתקופתנו – שהקילו את העבודה, ובמקום המס"נ לחפש אחר הילדים (כהנהגת בעל ההילולא), עתה הנוער דופקים מעצמם על כל הדלתות לבקש תוכן בחיים, אלא שאינם יודעים שכוונתם ליהדות, והרי כיום כדי לדעת מהי יהדות אין צורך באמונה כמו בזמן מ"ת, כי רואים שהדבר היחידי שהחזיק את בנ"י מאז מ"ת הוא (לא שפה ותרבות, אלא) רק ענין התורה (וגם כאלה שנטו ממנה היו כבר מאז, ואבדו לגמרי או שעשו תשובה), כך שברור מהו התוכן האמיתי בחיים, וחוב קדוש עד כדי מס"נ ליתנו לדור הצעיר (ו-יא)

ג. המשך: מצב העולים החדשים
אם בנוגע למצב הנוער יהיו שיטענו שכך הי' תמיד כו', לא כן בענין יהודי רוסיא – שבעל ההילולא מס"נ גם עבורם – שרק לאחרונה יצאו משם רבים, וגדולה השתוממותם כשנותנים להם ענינים של מה-בכך, במקום שיתנו להם את העיקר בחייהם שבשבילו עזבו הכל ויצאו משם... ובזה צ"ל ההחלטה – לעסוק בזה במס"נ (ובשמחה, ולא שנאנח על זה) כל אחד ואחת, ועי"ז ישפיעו גם על המשך היציאה – כשיוודע שם שאלו שיצאו אכן מצאו מה שחיפשו (יב-ח)

ד. פרשת בשלח: ענין ה"שירה" ביצי"מ שבכל יום
יצי"מ שבכל יום צ"ל "ביד רמה" ובשירה (כנ"ל שהמס"נ צ"ל בשמחה), שזהו הסימן שיצא מהגבלה ו"מצרים" – כביאור בעל ההילולא שבשירה מתבטא עיקר הנשמה שלמעלה מהגבלה (וזהו ששירה שייכת ליין – שענינו גילוי ההעלם), וכמה דרגות בשירה, עד ל(חלק ה)שיר שלמעלה מתיבות – נוסף לעלי' שע"י השירה גופא כו'. וזוהי שלימות יצי"מ הפרטית שבכל יום – כשהיא מתוך שמחה עד לשיר דלעת"ל (שנכלל ב"אז ישיר" ל' עתיד) (יט-כג)

בהמשך להאמור – ניגון שמנגנים במדינה ההיא (כד)

ה. הניגון אודות "סלוזשבאַ יעוורייסקאַיאַ", והשייכות למצב הנוער והעולים
"עבודה יהודית" – היא ששמח להיות עבדא דקוב"ה (היפך "בהפקירא ניחא לי'"), כיון שמציאותו נעשית מציאות (תענוג ושכל כו') האדון, שלכן הקדמת הנעשה מביאה לנשמע. ואזי גם המס"נ (במצב דהרחבה) היא בשמחה ובזריזות – ובפרט כשמצב הנוער אינו סובל דיחוי ומתדפקים על הדלתות כו', ועד"ז מצב העולים, שמסביבם מתעסקים בענינים טפלים וכו'; והצרה החדשה – בזבוז ממון על "מחקרים" מיותרים, לאחר שעברו אלפי שנים ממ"ת ונוסו כל השיטות על יהודים חיים, במקום להקדים נעשה לנשמע; "עבודת היהודי" בזה היא לעשות המוטל עליו כפשוטו ובלי להתייאש, וההצלחה – הו"ע של הקב"ה (כה-לב)

ו. אודות היתר ה"אח ואחות"
יש להבהיר עוה"פ (כששומעים ע"י הטלפון) שהפסק בטל ומבוטל כו'; מ"מיהו יהודי" עברו להתנכל גם לתורת ישראל, ועד ל"היתר" רח"ל בנוגע לקוב"ה (לג-ד)

ז. מפ' בא לפ' בשלח: הוספה ועלי' בענין הגאולה
בפ' בשלח ניתוסף בגאולה גופא (מעלין בקודש) – שהיא ביד רמה ובשירה כו', כך שממוצאי-שבת (ששייך לגאולה כו') שפועל "אל תירא עבדי יעקב" נכנסים בשירה לשבוע פ' "בשלח", ששולחים עם יהודי כל טוב ללכת ביד רמה לקראת משיח (לה-ז)

מאמר ד"ה באתי לגני

ח. ע"א מוסדות: ניצול ג' החדשים שנשארו להקמת ע"א המוסדות
ע"ד "ספריות" תורניות, ושיהיו בהם גם תקליטי ניגונים ("שירה") (לט-מ)

מגבית ל"קרן תורה" (מא)

ט. נתינת "משקה" לאסיפה בקשר להקמת ע"א (ויותר) מוסדות (מב)

בכל דבר ישנם שני קוים – החל מראשית ההשתלשלות ועד למטה בעולם ולמטה מזה; ולכן היו שני קוים אלו גם בקריעת ים סוף ("מימינם ומשמאלם").

אמנם, מכיון שכל סדר ההשתלשלות נמשך מבחי' שלמעלה מההתחלקות לשני קוים, צריך שיורגש ענין האחדות בגילוי גם בשני הקוים שבסדר ההשתלשלות; וע"י העבודה לגלות את ענין האחדות בשני קוין אלו – נעשית העלי' דלעתיד לבוא, שאז יהי' בגילוי בחי' אוא"ס, שהוא למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית (בחי' אחדות שלמעלה מהתחלקות).

ומ"מ גם לעתיד לבוא יהיו שני קוים (וכדעת הרמב"ן שעיקר העילוי יהי' לנשמות בגופים דוקא), אלא ששניהם יהיו בבחי' ימין ("ימינך הוי' נאדרי בכח, ימינך הוי' תרעץ אויב"), וגם כפי שבאים בהתחלקות יורגש ענין ההתאחדות שבהם.

והתאחדות זו נמשכת גם בשני הקוים שבעבודת התומ"צ בזמן הזה; ועד לשני הקוים דקרירות וחמימות דלעו"ז, שתכליתם האמיתית (כידוע שבשורש הענינים כוונת הלעו"ז היא לשם שמים) היא לפעול את ענין הקרירות והחמימות (שכל ומדות) דקדושה.

א. שבת שירה: חשיבות השמחה דכאו"א בעבודתו בעולם
אופן עליית השבת שלפנ"ז בשבת זו; השלמת המדובר בי' שבט (א-ב)

ע"פ הגישה שהעבודה בעוה"ז פועלת תענוג ("גני") אצלו ית' (אף שהעולם נברא ממנו כו') כיון שכאו"א מישראל מושרש בעצמותו ית' – צ"ל עבודת כאו"א בשירה ושמחה, ומודגש בשירת הים – שאפילו תינוקות נכללו בשירה, ובשוה עם משה רבינו, כיון שנקרעו כל המחיצות ביניהם ("כל מימות שבעולם"); ומזה למדים בנוגע לפעולה על הזולת ומתוך שמחה – מבלי הבט אל מראהו בחיצוניות, כהוראת בעל ההילולא (ג-ה)

ב. 1) שבת שירה: הטעם שנהגו ליתן מזונות לעופות דוקא
הגם שהם למעלה מבהמות, נתפעלו מקרי"ס; וההוראה – שגם מי שמבין ענינים נעלים יותר עד לעילוי דלע"ל, עליו להתפעל גם מקרי"ס, להיותו פתיחת הצינור כו' (ו-ח)

2) השלמה ליו"ד שבט: הדיוק "3500 שנה" מאז מ"ת
שייכות התורה לכאו"א בתור יחיד – החלה מאברהם אבינו (התחלה כו' דמ"ת), שמספר הנ"ל הוא הממוצע בין זמנו לזמן מ"ת; והדיוק "יותר" מ-3500 שנה – שכבר יצאו "רוב שנותיו" של העולם (מתוך ז' אלפים) עם התורה, ומוכח שהיא דרך החיים כו' (ט-יא)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ובנ"י הלכו ביבשה

ג. 1) בפרשתנו ופרש"י (יז, ט-יב) גבי מלחמת עמלק
צ"ב: מדוע לא יצא משה בעצמו למלחמה; מדוע לא פרש"י שהעונש הי' על שדחה המלחמה למחר; בפ' שמות העונש על "שנתרשל" הי' מיתה; כאן נקט "שנתעצל"; בענין קריאת שם "יהושע" לפני פ' המרגלים (יג-טו)

2) לקוטי לוי"צ (ע' עג): "ראו כי ה' נתן לכם השבת"
צ"ב: מהו ששבת היא בינה וגם מלכות (טז)

ד. 1) הביאור בפרש"י
מדייק "(מחר) בעת המלחמה (אנכי נצב)" – שבכך השתתף בה; ועל שהאריך בתפלה ביותר (במקום להצטרף לבנ"י) נק' "נתעצל" – שעשה לאט, ולא "נתרשל" שפי' דחי'; דחיית המלחמה ל"מחר" היתה כדי להספיק לבחור "גבורים כו'" (יז-כ)

2) הביאור בלקוטי לוי"צ
שבת – דרגא א' שממשיכה מחו"ב עד מל' (ע"ד ענין חרב אחת של שתי פיות); השייכות להדגשת ענין השבת בשנה זו (כא-ב)

ה. ע"ד "מיהו יהודי" והיתר ה"אח ואחות"
"הלואי בקודש חזיתיך": הלואי באה"ק לא היו מתדרדרים כ"כ; פרשיות בשלח ויתרו – קליטת ה"ערב רב" לעומת גיור יתרו; הלימוד מפ' יתרו בנוגע למינוי דיינים; דברי ה"מנחת אלעזר" בזה; קרבת משפחה היא גם שוחד; כניסה לפרשת מ"ת (כג-ז)

בכל ענין ישנם שני קוים – החל מראשית ההשתלשלות ועד למטה בעולם ולמטה מזה; והחידוש שבמתן-תורה הוא חיבור שני הקוים ע"י קו שלישי שלמעלה משניהם וכוללם יחד (וכדאיתא במדרש שבמתן-תורה הי' החיבור דעליונים ותחתונים).

וזהו "בחודש השלישי גו' ביום הזה באו מדבר סיני" (פסוק שהוא הכנה והקדמה למתן-תורה): חודש ניסן וחודש אייר הם שני הקוים דחסד וגבורה, וחודש סיון – החודש השלישי – הו"ע קו האמצעי המחבר את שני הקוים; וממשיך "ביום הזה" – דקאי על ר"ח ("כזה ראה וקדש"), שהו"ע יחוד שמשא וסיהרא, יחוד שני הקוים ע"י המשכה מבחינה שלמעלה משניהם.

א. חודש העיבור: הדגשת מעלת התשובה
ההוראה מזה שמראש כבר ניתן (לאדה"ר בגן עדן) חודש העיבור להשלים החסרון (פעם בג' שנים), ועד להוספה (פעם בב' שנים), דשנת הלבנה לגבי החמה: אין להתפעל מזה שישנם שינויים בעבודתו (ע"ד אור הלבנה), עד לחסרון שימים שלמים (עד לחזקה דג' שנים) לא האיר את העולם באלקות, כי תשובה מתקנת גם את העבר (וזוהי השייכות ד"לכפרת פשע" לשנת העיבור), ואדרבה, בע"ת הם למעלה מצדיקים (חמה) (א-ו)

ב. שנת שבת: ראש חודש אד"ר חל בשבת

בשבת, הקשר עם אלקות הוא בנקל בכל הענינים (ללא בלבולי הטלפון וכיו"ב...); ובשנת שבת, ובפרט שגם ר"ה לחסידות וי' שבט בשבת – יש להמשיך הנהגה זו (ע"י הרצון לזה) גם בימי החול דכל (החודש ו)השנה, כולל בשייכות למעיינות החסידות (ז-י)

ג. פרשת יתרו: הדגשת ענין השבת במ"ת וענין ההתקשרות לנשיא
מ"ת הי' בשבת, וזהו ל"כולי עלמא", ל' העלם, כך שבכל מצב יכול "לחטוף" תשובה עילאה (שבת), אלא שגם בזה הסדר – שנתחזק ע"י מ"ת גופא – שלאחר מ"ת זקוק כאו"א ל"ממוצע" דמשה רבינו ואתפשטותי'; השייכות לפ' משפטים ("כי תקנה גו'") (יא-ג)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה בחודש השלישי

ד. 1) פרש"י עה"פ (י"ח, כ"ז) וישלח משה את חותנו וגו'
צ"ב: לא פירש מדוע שילחו; מנ"ל שהלך "לגייר בני משפחתו" (טו-טז)

2) לקוטי לוי"צ (ע' פו): "גדול אתה (בחסד) וגדול שמך בגבורה"
מדוע לא פירש הכתוב ש"גדול אתה" הוא בחסד (יז)

ה. 1) הביאור בפרש"י
הטעם ששלח את יתרו – כדי ש"וילך לו" (ולא "וישב", כיון שנעשה מציאות חדשה כו') לגייר בני משפחתו. ועצ"ב: מדוע שלחו רק לאחר למעלה מששה חדשים (יח-ט)

2) הביאור בלקוטי לוי"צ
"גדול" מצ"ע הוא חסד, ורק בנוגע ל"גדול שמך" צריך לבאר שזהו"ע הגבורה (מצד תגבורת החיות כו'); חו"ג (תהו) – ישמעאל ועשו, ותפארת – ישראל (אשר בך אתפאר) (כ-כא)

3) ע"ד היתר ה"אח ואחות" ו"מיהו יהודי"
שלילת "אלקי (דיינים שנתמנו ע"י) כסף"; מה לגויים ול"ישראל גו' אתפאר"; למי ניתנה הגמרא שמלמד; גם החילונים חוששים מהתרבות הערבים; "רשכבה"ג" ששותק (כב)

4) המשך הביאור בפרש"י
כיון שאין מצוה לגייר, התעכב לסייע לבנ"י בקיום עצתו למנות דיינים (כג)

במאמר "תוקפא דגופא כו'" * הדפסת תורות בעלזא * הכרח לימוד החסידות בזמננו (א-ד)

ביאור הרמ"ז, שנתקשה משה בענין מחצית השקל, לפי ששרש בנ"י הוא מבחי' שלמעלה ממספר וחשבון, ואיך יעלו למספר וחשבון. ומענה הקב"ה שהמנין הוא רק בחלק הנגלה הנקרא "זה"; והקשר עם הפירוש שנתינת מחצית השקל קאי על הכחות הגלויים של הנשמה, ועי"ז מתעורר ונמשך המחצית הב', שקאי על שרש הנשמה.

הקשר של מחצית השקל לפרשת השבוע, ויקהל משה את כל עדת בנ"י: הקהלת הניצוצות דבנ"י – בכל פרטי המדרגות המרומזים ב"עדת", שקשור גם עם "דעת" ו"עדות" – באופן של העלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה, ולאחד אותם עם הקב"ה כמו שתי חצאי צורות שביחד נעשים צורה שלימה.

א-ב.  פרשת שקלים: כופר נפש ע"י "מטבע של אש"
 מכל ד' הפרשיות, שייכת פ' שקלים בגלוי לכל השנה – שמהשקלים בא קרבן התמיד עבור כאו"א בכל יום בשנה, וזהו ש"נותנו כולו כאחת כו'" – להיותו למעלה מהתחלקות, ולכן משווה כל הימים. ובעבודה – הביטול דתפלת העמידה (שכנגד תמידין כו') (א-ב)

ביאור תמיהת משה בכפרת השקלים – כיון שכופין על נתינתם, והמענה "מטבע של אש" – שגם נתינה גשמית באה מאש הנשמה, וההוראה מב' הענינים (הוגה) (ג)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא

ג. ריש פרשתנו: "ויאמר גו' לעשות .  . ויאמר גו' לאמר"
חלוקת הציווי דשבת ומשכן לב' אמירות (ואופנן וסדרן) – לפי ששבת שמעו כולם בעשה"ד, וההוראה בגודל ענין "לאפרושי מאיסורא", שלזה הי' ה"ויקהל וגו'" (הוגה) (ה)

הקהלת כל בנ"י – לצורך (וע"י) "ושכנתי" בתוך כאו"א, וגם – כי מינוי פרנס (בצלאל) צ"ל ברצון הציבור; שלילת מינוי רב ע"י שוחד; התחלת הפגיעה בתורה – מצרת "מיהו יהודי" והשתיקה בזה (והרי ישראל קדמו לתורה, כך שאין זו "שאלה פוליטית" שלא נוגעת לשיעור בישיבה), ודוקא מאלו (הדתיים) שגרמו לצרה זו באה הצעת גיוס בני הישיבות; ניצול כינוס אגודת הרבנים למחות על המינוי הנ"ל; אין לשער כחו של יהודי (ו-יא)

ד. לקוטי לוי"צ (ע' קנח): "קם ר' יוסי וחדי במלין דאורייתא"
גם לאחר ש"קם" ע"י תפלה היתה עלייתו ע"י תורה, ענינו דרשב"י; ההתאמה לזהר פ' וירא שר' יהודה (שגם הוא במלכות) עוררו "פתח פומך [תפלה] לעי באורייתא" – להיותו בחי' נעלית שבמל' (שילוב אד' בהוי', שישנו בגלוי בשם יהודה); וההוראה – שגם מי שתורתו אומנתו עליו לפעול עם מי שמהרהר ב"מילי דעלמא" שיעסוק באורייתא (יב-טו)

ה. הכנות לפורים: לעורר ביחוד ע"ד משלוח מנות ומתנות לאביונים
שייכות פ' שקלים ופורים; קיום ב' מצוות אלו (שנוגעות ביותר לענין הפורים) ע"י כאו"א, גם טף (ועי"ז גם למעלה כו'); "משקה" לעוסקים בזה, ובשמחה (מוגה) (טז-יט)

שבע אומות הם שבע מדות דקליפה, שבירורם נעשה ע"י ההתבוננות במוחין; ועמלק הוא ראשית גוים – מחוץ ובאין ערוך לז' אומות, חוצפה, שעל ידה ניתוסף בז' המדות. וכיון שענינו חוצפה שאינה ע"פ טו"ד – אינו יכול להתברר ע"י התבוננות במוחין, אלא ע"י עבודה שלמעלה מטו"ד.

וזהו ענין זכור, מוחין דאבא, שלמעלה מהבנה והשגה, שעי"ז פועלים ביטול קליפת עמלק. ולכן שייכת מחיית עמלק למינוי מלך – כי ענינו של המלך הוא ביטול שלמעלה מטו"ד, שלכן, כיון שכרע שוב אינו זוקף.

ועי"ז באים לבנין בית הבחירה, הן בעבודה הפרטית דכל אחד מישראל, ועי"ז גם בנוגע לכלל ישראל.

א. פרשת זכור: פעולת קריאתה בכאו"א
יחודה מכל ד' הפרשיות – שחיוב קריאתה (עיקרו) מן התורה (א)

במצוה מן התורה – מודגשת הפעולה ב"חפצא", ובמצוה דרבנן – עריבות ה"גברא" בעצם קיום הציווי; פעולת הקריאה גם בזמן הזה – מחיית עמלק שבנפש (הוגה) (ב)

פעולת הקריאה בנפש כאו"א מדגישה חשיבות היחיד – עולם מלא כו', ועד שמכריע העולם כולו ע"י מצוה אחת (כך שבמה נחשב קושי פרטי בקיומה); גם לאחרי היצי"מ הפרטית שבכל יום צריך כאו"א להיזהר ובכחו גם לבטל העמלק שבא ביום זה, בו ובזולת (ג-ד)

ב. י"ג אדר: "נקהלו היהודים"; ההדגשה ש"בביזה לא שלחו את ידם"
בקביעות זו – הזכירה (פ' זכור) והעשי' היא בו ביום, דבכל שנה בי"ג אדר נמשך ענין ביטול הגזירות כו' ע"י העמידה במס"נ – "נקהלו היהודים" (ה-ו)

בעת גילוי היחידה ("נקהלו היהודים"), שחדרה גם ב"ידם", אין מקום לעילויים נוספים (ומעין זה – יחס אדה"ז לענין ה"מופתים" כו'), אפילו לא בירור הניצוצות שב"ביזה", שע"פ דין שייכת למנצח. ואילו אוה"ע – גם כשבאים בטענות של חקר האמת כו' תכליתם האחרונה היא "ושללם לבוז". ומזה – שלילת עריכת "דו-שיח" ("דיאלוג") עמם, וסו"ס מקבל יהודי גם את הגשמיות – "אורה ושמחה גו'" גם כפשוטו (ז-י)

מאמר ד"ה זכור

ג-ו. 1) רש"י א, ב: הטעם שהתורה מתחילה "בקרבנות נדבה" (הוגה) (יב)
המשך הביאור בענין "זה יתנו" (יג)

2) לקוטי לוי"צ (ע' קע): "זכאין אינון ישראל כו' קוב"ה אשתכח עמהון"
אף שלפי' הזהר מצד הענין ד"באתי ("עמהון") . . קראתי" ("ויקרא") כשלעצמו הי' צ"ל "איש . . עונה", מביא הזהר גם סיום הכתוב "הקצר . . מפדות", שבזה מבאר הטענה, שאף שבזמן הגלות ה"באתי . . קראתי" הוא בהעלם, הרי מצדו ית' אין עיכוב לפדותם (יד-טו)

3) אודות "מיהו יהודי" ו"מכירת" התורה
מה לגוי ולמרכבה העליונה; יושבים בממשלה נגד הצבעתם הם; ריצוי אדוניהם עבור הכסא; הצעת גיוס בני הישיבות; הזוהי "אתחלתא"; הבעי' אינה הרפורמים; ממכירת התורה למו"מ על הקב"ה; כניסת נאצים ומיסיונרים לא"י; "פדות" מהיצה"ר (טז-יט)

ז. ערב פורים: השתדלות ב"משלוח מנות ומתנות לאביונים" (כ)

ראשית גוים (שבע מדות דלעו"ז) עמלק – קרירות וחוצפה שלא ע"פ טו"ד, ולכן, מלחמת עמלק היא (לא ע"י התבוננות, אלא) ע"י הקדמת מינוי מלך, תוקף הביטול מצד התנשאות עצמית.

מלחמה להוי' בעמלק (מחה אמחה) בעבודה – לא ע"י חלק הנשמה המלובשת בגוף (נר"נ), אלא ע"י ניצוץ בורא שמתלבש בניצוץ נברא שהיא בחי' היחידה; ראשית דקדושה שמבטל הראשית גוים. אלא שצריך לקשר בחי' זו עם חלק הנשמה המלובשת בגוף, שמנהיגה המלחמה בפועל. וזהו שמהענינים שעל ידם נעשית ההתגברות על עמלק – קריאת פ' זכור בתושב"כ, והידור בקיום המצוות. ולכן צ"ל ענין התפלה, כדי לקשר בחי' היחידה עם נר"נ.

וזהו איש יהודי – ענין המס"נ שמצד היחידה; ושמו מרדכי – מלשון מר דרור, ענין המרירות שקודם התפלה; ונמשך בכל ג' הקוין – בן יאיר בן שמעי בן קיש.