בס"ד. ש"פ מקץ, ד' טבת, ה'תשל"ג
(הנחה בלתי מוגה)
ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור1. וידוע הדיוק בזה2, דצריך להבין כללות הענין מה שגאולת יוסף היתה ע"י חלום דוקא, שע"י ופרעה חולם היתה גאולתו. וגם, מהי השייכות דפרעה חולם לענין מקץ שנתיים ימים, דקאי על מ"ש בפרשה שלפנ"ז (כמבואר בתו"א ובתו"ח3 (ובדרושים שלאח"ז), שפרשה זו מחוברת לפרשה שלפני'), ששם נאמר ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו4, דמפני שתלה בו יוסף לזכרו (כמ"ש5 כי אם זכרתני אתך גו' והזכרתני אל פרעה), היפך מ"ש6 אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים, ולא בטח על מצרים הקרויים רהב, לכן נענש והוזקק להיות אסור עוד שתי שנים7 (שהרי לא הי' ראוי לינתן בבית האסורים אלא י' שנים8 ), ולכאורה, הענין דשנתיים ימים הי' צ"ל בפרשה הקודמת, ופרשה זו היתה צריכה להתחיל בחלום פרעה. גם צריך להבין מ"ש ויהי מקץ שנתיים ימים, דלכאורה הול"ל ויהי מקץ שתים עשרה שנה, שזהו כל משך הזמן שהי' אסור בבית האסורים [שהרי במכירתו הי' בן י"ז שנים9, וכשיצא מבית האסורים הי' בן שלשים שנה10, ובינתיים הי' אסור בבית האסורים י"ב שנה11 ], או בלשון סתמי יותר, מקץ עת ישיבתו בבית האסורים וכיו"ב, ומהו אומרו מקץ שנתיים ימים, שמזה משמע שהענין דפרעה חולם קשור (לא עם י' השנים הראשונות שהי' יוסף בבית האסורים, אלא) עם השנתיים ימים דוקא. גם צריך להבין2 דיוק הלשון שנתיים (בתיבה אחת), דלכאורה הול"ל שתי שנים. וגם צריך להבין מה שלאחרי תיבת שנתיים מוסיף גם תיבת ימים. גם צריך להבין מ"ש ופרעה חולם והנה עומד על היאור, ולא אצל היאור וכיו"ב. ובפרט ע"פ המבואר במדרש12 ומובא בפרש"י (עה"פ) שהיאור הוא הנילוס שהי' עולה ומשקה את כל ארץ מצרים (לפי שאין גשמים יורדים במצרים), והיינו, שהנילוס הי' משפיע חיות למצרים (ועד שבגלל זה היו המצריים עובדים לנילוס13 ), וא"כ בודאי לא מתאים לומר ופרעה עומד על היאור. ואע"פ שפרעה אמר לי יאורי ואני עשיתיני14, דהיינו שפרעה משפיע ליאור (על היאור), הרי אין האמת כן, אלא שפרעה הי' אומר כן, וכיון שכאן מדובר אודות החלום שהראו לו מלמעלה, למה נאמר שפרעה עומד על היאור, בה בשעה שלפי האמת הרי הוא בעצמו מקבל מן היאור.
ב) ויש לבאר תחילה כללות ענין מקץ שנתיים ימים, כמובא באוה"ת15 שיש בזה ב' פירושים שהם בהתאם לב' האופנים בקץ שנזכרו בזהר16, קץ הימים (שהוא מסטרא דשמאלא), וקץ הימין17. דהנה, בזהר כאן18 פירש ויהי מקץ כו' דא איהו קץ דשמאלא. וכן משמע בתו"א19, שפירש מקץ שנתיים ימים, לשון סוף ותכלה לבחי' שנתיים ימים, פי' שיכלה ח"ו אצלו בחי' התורה שהיא בחי' שנתיים ימים, כמ"ש20 ואהי' שעשועים יום יום, אלפים שנה קדמה תורה לעולם21 (ומסיים, שבמשך הזמן נעשה ופרעה חולם כו'), והיינו, שזהו ענין בלתי רצוי שקשור עם סטרא דשמאלא (קץ הימים). אמנם בלקו"ת מהאריז"ל22 פירש שהוא קץ הימין. וכן משמע בב"ר23 עה"פ ויהי מקץ, הה"ד24 קץ שם לחושך, זמן נתן הקב"ה בעולמו כמה יעשה באפילה כו', כל זמן שהיצה"ר בעולם אפילה בעולם, וכשנעקר היצה"ר מהעולם נעקר אפילה מהעולם. ונמצא, שמ"ש ויהי מקץ הוא כמו קץ שם לחושך, היינו סוף הגלות, שזהו"ע קץ הימין. ועוד פירוש2 בב"ר23, זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ מיד ופרעה חולם, ועד שמבית האסורים יצא למלוך25. וצריך להבין הקשר והשייכות בין ב' הפירושים.
ג) ויובן בהקדם המבואר באוה"ת26 שתכלית ענין ירידת יוסף למצרים (כמ"ש27 ויוסף הורד מצרימה) הוא כדי שעי"ז יוקל להם הגלות, ולא כאשר יש לדמות לכאורה שע"י יוסף ירדו בנ"י למצרים כו' (כי, אף שבפועל היתה הירידה למצרים ע"י יוסף, מ"מ, לא זו היתה סיבת הירידה, שהרי גם לולי זאת היו יורדים למצרים, כמארז"ל28 ראוי הי' יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל), אלא אדרבה כו', ועד שפעל הנתינת כח ליציאת בנ"י ממצרים. וענין זה נעשה עי"ז שיוסף בירר את ניצוצות הקדושה שהיו במצרים, שזהו מש"נ29 וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען, וכמארז"ל בפסחים30 כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים (ועד ששלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים כו'), וכשעלו ישראל ממצרים העלוהו עמהן, שנאמר31 וינצלו את מצרים. וזהו גם מ"ש32 וגם ערב ר"ב עלה אתם, דקאי על ר"ב ניצוצות (מרפ"ח ניצוצות) שנתבררו בגלות מצרים33, שהוא הי' הגלות הכי קשה, ולכן נתבררו בו רוב הניצוצות כו'. ועוד זאת, שכיון שגלות מצרים הוא השרש לכל הגלויות34 [שלכן אינו נחשב במדרש35 בין ארבע הגלויות שהם בבל מדי יון ואדום, לפי שהוא המקור הכולל כולם כו'], הרי מובן, שפעולת יוסף בבירור הניצוצות שהיתה נתינת כח לגאולה ממצרים, היתה נתינת כח גם לגאולה דשאר הגלויות עד לגאולה העתידה (ע"י בירור פ"ו הניצוצות שעדיין לא נתבררו אז, אבל ניתן הכח לבררם ע"י בירור ר"ב הנצוצות כו'). וכל זה נוסף לכך שהענין דוילקט יוסף את כל הכסף גו' הוא נתינת כח לענין האהבה (כמבואר בלקו"ת36 שכסף ענינו אהבה) אצל כאו"א מישראל בזמן הגלות.
והטעם שכל זה הי' ע"י יוסף דוקא, הוא לפי שבחי' יוסף הוא גבוה מאד נעלה במדריגה מכל השבטים. והענין בזה, דהנה ידוע37 החילוק בין יוסף לשאר השבטים ואפילו האבות, שהשבטים הוצרכו להיות בהתבודדות מהעולם, בכדי שעניני עוה"ז לא יטרידו אותם מעבודת ה' כו', ולכן בחרו להיות רועי צאן, משא"כ יוסף הי' בתכלית העלי' והדביקות באלקות, ולכן הי' יכול להיות השליט על הארץ, המשביר לכל עם הארץ38, ומבלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו39, וכן ויבא הביתה לעשות מלאכתו40, מלאכתו ממש41, שזוהי מלאכת מצרים, ערות הארץ42, וכל זה לא בלבל אותו מעבודתו, כיון שעניני עוה"ז לא היו אצלו מציאות התופסת מקום כלל, ולכן לא נתפס בזה, וכמבואר ענין זה בד"ה ויהי מקץ תרע"ט43, ויש שם עוד חידושים נפלאים בענין זה.
וכללות הענין בזה, שעבודתו של יוסף היתה באופן של מנוחה, ולכן הי' בכחו לפעול הנתינת כח לגאולה ממצרים ועד לגאולה העתידה, שאז יהי' שלימות ענין המנוחה, במכ"ש משלמה אשר שלמה יהי' שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו44, כמבואר בד"ה פדה בשלום לאדמו"ר האמצעי45.
ד) ועפ"ז יובן הקשר והשייכות בין ב' הפירושים שבמד"ר, פי' הא', קץ שם לחושך, זמן נתן הקב"ה בעולמו כמה יעשה באפילה כו', ופי' הב', זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים כו', שבהיותו בבית האסורים46 פעל יוסף כללות ענין הבירורים, ועי"ז פעל הענין דקץ שם לחושך. וזוהי גם הנתינת כח לכאו"א מישראל, שהרי כל ישראל נקראו על שם יוסף, כמ"ש47 נוהג כצאן יוסף, שע"י כללות עבודתם בזמן הגלות, החל מכללות ענין הגלות שע"י ירידת הנשמה בגוף, שזהו בדוגמת הענין דבית האסורים (כמבואר בד"ה ברוך הגומל שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בצאתו מבית האסורים48 ), הנה עי"ז פועלים הענין דקץ שם לחושך.
וזהו גם הקשר בין ב' הפירושים במקץ, קץ הימים או קץ הימין, היינו, שכדי שיהי' הענין דקץ הימין, צריך לפעול הבירור דקץ הימים, קץ דשמאלא, וע"ד הענין דתכלה רגל מן השוק49, להעלות בחי' רגל שמאלי שמתלבש בקץ דשמאלא, ואז יהי' קץ הימין50. וזהו גם הפירוש במ"ש בזהר ויהי מקץ כו' דא איהו קץ דשמאלא (כמו קץ הימים), היינו51, שיהי' קץ שם לחושך, שלא יהי' עוד חושך, כי אם אור, שזהו גילוי בחי' הימין, ששרשה מבחי' עתיק, דלית שמאלא בהאי עתיקא52.
ויש להוסיף ולפרש גם מ"ש בתו"א בפירוש מקץ שנתיים ימים, לשון סוף ותכלה לבחי' התורה שהיא בחי' שנתיים ימים כו' (כנ"ל ס"ב), שהכוונה בזה היא שיכלה ענין ההגבלה שבתורה כפי שהיא בבחי' יום יום, שהם ב' הבחי' דחכמה ובינה53, חכמתכם ובינתכם54, שבזה לא נתגלה אמיתית ענין השעשועים, שהו"ע התענוג העצמי55, דכיון שחכמה ובינה מצ"ע הם בהגבלה, הנה גם התענוג שבהם הוא מדוד ומוגבל לפי החכמה ובינה, וכיון שחכמה ובינה הם במדידה והגבלה, הרי בהכרח שסוכ"ס יסתיימו, ובמילא יסתיים גם התענוג שבהם. וזהו ענין קץ הימים. ולאח"ז יהי' קץ הימין, שאז יתגלה התענוג העצמי.
ה) וזהו ויהי מקץ שנתיים ימים וגו'. והענין בזה56, דהנה, שנתיים הם ב' בחי' שנה, כדאיתא בפרדס57 שיש שנה במלכות ושנה בתפארת, והם ב' הבחי' דיומין תתאין ויומין עילאין, יומין תתאין במלכות (ששייך לזמן), ויומין עילאין בז"א (שהוא למעלה מהזמן, ושם שייך רק סדר זמנים58 ), וי"ל שזהו מה שמוסיף בכתוב (שנתיים) ימים. ומ"ש שנתיים (בתיבה אחת), הרי זה להורות על החיבור ביניהם, יחוד ז"א ומלכות, שנעשים כמו מדריגה אחת (וע"ד פירש"י עה"פ59 מלא שבוע זאת, שזוהי מציאות אחת של שבעה ימים שקורין שטיינ"א בלע"ז). וזהו ויהי מקץ שנתיים ימים, שע"י עבודת יוסף בענין הבירורים כדי לפעול הענין דקץ שם לחושך60, נעשה הענין דיחוד זו"נ, היינו, שנמשך גילוי אוא"ס במלכות להיות יחוד זו"נ בתמידות כו'. ואז נעשה הענין דפרעה חולם וגו', דקאי על פרעה דקדושה, בחי' המלכות, דאתפריעו בי' כל נהורין61, והיינו, שע"י הבירור נמשך אוא"ס בבחי' מלכות, ועד שנעשית למעלה מבחי' ז"א, שזהו"ע והנה עומד על היאור, דיאור הוא בחי' היסוד, ועומד על היאור היינו למעלה מבחי' היאור, שזהו הענין דנקבה תסובב גבר62 שיהי' לעתיד לבוא, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
הוסיפו תגובה