בס"ד. ש"פ וישב, שבת חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תשל"ג

(הנחה בלתי מוגה)

נר1 חנוכה מצותה משתשקע החמה, שזוהי הגדרת נר חנוכה בזמן, וכן ישנה ההגדרה במקום שמצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ2. וידוע הדיוק בזה, מהו הטעם שנר חנוכה אינו דומה לנר שבת, שנר שבת צ"ל דוקא מבעוד יום3 (הגדרה בזמן), ודוקא בפנים הבית4 (הגדרה במקום), ונוסף על החילוק ביניהם בזמן ומקום, שהו"ע עולם ושנה, יש חילוק ביניהם גם בנפש, שבשבת מדליק אחד לכל הבית, משא"כ בחנוכה, מדליקין המהדרין נר לכל אחד ואחד2, ועוד זאת, שבנוגע לנר חנוכה יש סברא שאם אנשי הבית כבר ישנים, צריך להדליק בלא ברכה5. וצריך להבין מהו טעם החילוק בין נר שבת לנר חנוכה, מאחר ששניהם תקנות דרבנן. ועוד דיוק בנוגע להחילוק בין נרות חנוכה לנרות המקדש6, שאע"פ שכל הטעם לתקנת נרות חנוכה הוא בקשר לנרות המקדש, מ"מ חלוקים הם זמ"ז בעולם שנה ונפש, שהרי נרות המקדש צריך להדליקם דוקא קודם השקיעה7, ודוקא בתוך ביהמ"ק (בפנים), ובביהמ"ק גופא בחלק הפנימי שבו – בהיכל, משא"כ נרות חנוכה צריך להדליקם דוקא משתשקע החמה, ועל פתח ביתו מבחוץ דוקא, שזהו החילוק בעולם (מקום) ושנה (זמן), וכן יש חילוק ביניהם בנפש, שנרות המקדש צריך להדליקם דוקא כהן, שזהו דרגא הכי עליונה שבמעלת בנ"י, ובכהנים גופא הרי זה שייך לאהרן כה"ג [כמ"ש8 ובהעלות אהרן את הנרות, וכן מש"נ בהעלותך את הנרות9, קאי על מ"ש לפנ"ז, דבר אל אהרן ואמרת אליו, וכמבואר בלקו"ת בהעלותך10 השייכות המיוחדת של אהרן להדלקת הנרות שבביהמ"ק], שהוא הכי מובחר שבכהנים, ואף שכל הכהנים כשרים להדלקת הנרות11, הרי גם כשכהן הדיוט מדליק את הנרות, הרי הוא מקיים בזה את הציווי שנאמר לאהרן הכהן – ובהעלות אהרן את הנרות. משא"כ בנרות חנוכה הרי הדלקה היא ע"י כל אחד ואחד מישראל. וצריך להבין מהו טעם החילוק ביניהם, דלכאורה היו צ"ל שניהם באופן שוה, שהרי נוסף לכך שכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון12, הרי כל טעם תקנת נרות חנוכה הוא בקשר לנרות המקדש, ומדוע מצינו חילוק ביניהם בעולם שנה ונפש.

ב) ולהבין זה צריך להקדים משנת"ל13 בענין קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך14, ומבאר בזה רבינו הזקן (בעל השמחה והגאולה די"ט כסלו, באגה"ק ד"ה קטנתי שכתב בקשר לי"ט כסלו15 ), שזהו מפני היות קטן יעקב במאד מאד בעיניו מחמת ריבוי החסדים כי במקלי כו', כי חסד היא בחי' קרבת אלקים כו', וכל הקרוב אל ה' צריך להיות יותר שפל רוח, דכל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא כו'. ובפרטיות יותר יש בזה ב' ענינים, כל החסדים וכל האמת, ונתבאר13, שכל החסדים קאי על התפלה, שהו"ע רעותא דלבא, ומכל האמת קאי על התורה, אין אמת אלא תורה16, שעי"ז דוקא נעשה המשכת העצמות. ועי"ז נפעל מ"ש לאח"ז17 הצילני נא מיד אחי מיד עשו גו' פן יבוא והכני, והיינו18, שאפילו בנוגע לעשו כפי שהוא בתכלית הירידה למטה מטה, עד שיכול להיות והכני, שזוהי דרגא הכי תחתונה שבג' קליפות הטמאות, הנה גם שם פועל הצילני נא, שלא יהי' והכני, ועד שגם מהפכו לגמרי, שכל זה נפעל מצד הגבוה ביותר שיורד למטה יותר19, ובפרט כשמגיע לעצמותו ית' שהוא למעלה מגדר מקום – מעלה ומטה, ולכן עי"ז מברר את הקליפות גם כשהם במצב הכי ירוד.

ויש להוסיף ולבאר המשך הפסוק14, שלאחרי שמזכיר הענינים הכלליים דכל החסדים וכל האמת, מוסיף, כי במקלי עברתי את הירדן הזה, דלכאורה צריך להבין20 מדוע מזכיר כאן ענין פרטי זה דוקא. גם צריך להבין מה שמדייק לומר כי במקלי., הרי מבואר במדרש21 שמקל זה הי' גם המטה של משה ושל משיח, ומדוע אומר כאן הלשון כי במקלי. דוקא.

ג) ויובן בהקדם המבואר בשל"ה (בדרושי חנוכה פרק תורה אור22 ובפ' וישלח23 ), בענין כי במקלי, שהוא ר"ת מי כמכה באלים הוי'24 (שזהו הר"ת של "כי במ", והר"ת של "קלי" הוא) לישועתך קויתי הוי'25, והוא שם מכב"י18 ("כי במ"), ששייך גם ליהודה המכבי, והוא גם ר"ת ברוך כבוד הוי' ממקומו26. והנה, בענין מי כמכה באלים הוי' יש שני פירושים, וכפי שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בד"ה מי כמכה תרפ"ח27, שאמרו רז"ל28 מי כמוך באלמים (תקיפים), אבא חנן אומר מי כמוך חסין י"ה29, מי כמוך חסין (מתאפק30 ), והיינו, דלפירוש הא', באלים הוא מלשון כח, כמו גבר אלים, שהו"ע החוזק והתוקף בעניני העולם, ולפירוש הב', אלים הוא מלשון אילם, שאינו מדבר, דהיינו שאלקות הוא בהעלם, שזהו מצד מ"ח צירופים אחרונים דשם אלקים31. ולפ"ז צריך להבין מהי השייכות בין שני הר"ת שבשם מכב"י, מי כמכה באלים הוי', וברוך כבוד הוי' ממקומו. גם צריך להבין מהי השייכות בין שם מכב"י שענינו חסד [כדאיתא בשל"ה22 שמכבי בגימטריא חסד], עם הר"ת שלו מי כמכה באלים הוי', שלפי ב' הפירושים הנ"ל בתיבת באלים, החוזק והתוקף בעניני העולם, וההעלם דאלקות, ענינו גבורות.

ד) ולהבין זה צריך להקדים תחילה ביאור ענין ברוך כבוד הוי' ממקומו, ששייך לעבודת האופנים וחיות הקודש, והוא למעלה מעבודת השרפים שאומרים קדוש קדוש קדוש32, כי, הג"פ קדוש הם כנגד העולמות בריאה ויצירה ועשי' הרוחנית33, משא"כ ברוך כבוד גו' הוא כנגד ההמשכה בעשי' הגשמית, וטעם הדבר, כיון שההמשכה היא ממקומו, ממקורו ושרשו, היינו מעצמות א"ס ב"ה, משא"כ ע"י קדוש קדוש קדוש נמשך רק הארה מן העצמות, ואף שאין שייך לומר הארה בעצמות, ה"ז בכללות המשכה מבחי' החיצוניות כו', ובלשון החסידות ה"ז החילוק שבין חיצוניות הכתר לפנימיות הכתר.

וזהו גם החילוק שבין כל החסדים לכל האמת, דחסדים הו"ע רעותא דלבא, שעי"ז התפיסא היא בהארה לבד. דהנה, אף שאמרו לית מחשבה תפיסא בי'34 אבל נתפס הוא ברעותא דלבא35, והיינו, שע"י רעותא דלבא נתפס העצם דלית מחשבה תפיסא בי', מ"מ36, הרי רעותא דלבא הוא רק בבחי' רצוא, ששייך רק בהארה מהעצם, וכמו נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך37. וגם, רעותא דלבא ענינו רצון, שהוא מציאות שרוצה, ואף שהרצון הוא באופן שאין לו שום מציאות לעצמו, כ"א מה שרוצה לידבק בעצמותו, הרי עכ"פ הוא מציאות רצון. ולמעלה מזה הוא מ"ש לאח"ז ומכל האמת, אין אמת אלא תורה16, כי, לימוד התורה הוא באופן דתען לשוני אמרתך38, כעונה אחר הקורא39 [והרי ענין זה הוא בכל הדרגות שבלימוד התורה, אפילו ע"י קריאת אותיות התורה בלבד], שזהו דבר ה' ממש שיש בזה כל העצמות כו'40, והו"ע ה"שוב", דהיינו המשכת העצם מלמעלמ"ט, שזהו כללות החילוק בין תורה לתפלה, דתפלה (לית פולחנא כפולחנא דרחימותא41 ) ענינה העלאה מלמטלמ"ע, משא"כ לימוד התורה, שהו"ע השכל, שבא במנוחה והתיישבות, ה"ז בבחי' שוב. ואע"פ שלימוד התורה מצ"ע יכול להיות עדיין בדרגא תחתונה [דאף שתורה הו"ע הפנימיות, הרי יכול להיות הפנימיות של הדרגא התחתונה]42, הרי כאן ישנה גם המעלה שלימוד התורה בא לאחרי התפלה (וכהסדר בהכתוב, שמכל האמת בא לאחר כל החסדים), ולאחרי שכבר הגיע ע"י התפלה לבכל מאדך43 שהוא למעלה מטו"ד, הנה ע"י לימוד התורה שלאח"ז ה"ה מגיע לפנימיות העצמות44 (דפנימיות אבא (חכמה, תורה) פנימיות עתיק45, ועד שעי"ז מגיע לפנימיות העצמות ממש, שהוא עצמותו ומהותו ית').

ה) ונוסף על כללות החילוק בין העבודה דתפלה לעבודה דתורה, יש חילוק ביניהם גם בנוגע לפעולה בעולם, שבענין התפלה, דשעת צלותא שעת קרבא46, הרי זה באופן של מלחמה, משא"כ בענין התורה הרי זה באופן של פדה בשלום47. ולכן הנה מיד לאחר מ"ת נאמר48 ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה הוי' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך, והיינו49, שלא הוצרכו להלחם בפועל, אלא ע"י שהלכו עם הארון נעשה ממילא ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך. אבל אעפ"כ, עדיין הוצרכו עכ"פ לקחת הארון במדבר כו', ונמצא, שלא נעשה הבירור בדרך ממילא ממש, ולכן גם הפעולה על העולם לא היתה בתכלית השלימות, דאע"פ שהי' ויפוצו גו' וינוסו גו', הרי מ"מ נשארו אויביך ומשנאיך. ורק לאח"ז בימי המלך שלמה, שהשלום שלו50, דקיימא סיהרא באשלמותא51, וישב שלמה על כסא הוי'52, אזי הי' הבירור באופן של מנוחה ושלום, שהארון נשאר במקומו בביהמ"ק, ומלכת שבא הביאה מס53 (שהו"ע ניצוצות הקדושה) לשלמה54. אמנם באמת גם בימי שלמה לא הי' עדיין תכלית השלימות55, שהרי גם לאחרי שמלכת שבא הביאה המס לשלמה, הנה בהיותה במקומה נשארה במציאות לעצמה, ואף שלא היתה מציאות של מנגד כמו אויביך ומשנאיך, הרי מ"מ נשארה במקומה מציאות לעצמה, ורק את ניצוצות הקדושה (שהו"ע המס) הביאה לשלמה. ולכן לא הי' זה באופן של קביעות, ולאחר ימי שלמה הי' יכול להיות שוב הענין דאויביך ומשנאיך. אך תכלית השלימות בזה יהי' בימות המשיח, שלאחר שילחום מלחמת ה' וינצח56, אזי יקויים היעוד57 אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד, היינו, שגם כמו שהעמים נמצאים במקומם, לא יהיו מציאות לעצמם, אלא כל מציאותם תהי' לעבדו שכם אחד. ובפרטיות יותר, הנה משיח עצמו יהי' מזרעו של דוד56 ומזרעו של שלמה58, כי בתחילה צ"ל אצל משיח האופן של מלחמה, שילחום מלחמת ה' וינצח, שזהו ענינו של דוד, כמ"ש59 דם לרב שפכת, ורק לאח"ז יהי' אצלו ענין השלום כמו בזמן שלמה, ועד להשלימות דאז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד. ומ"מ, גם בנוגע להשלימות דלעת"ל, הנה מעין זה הי' כבר בביהמ"ק, שזהו מה שמקום הארון אינו מן המדה60, והיינו, שאע"פ שהארון הי' במדה, אמתים וחצי גו' ואמה וחצי61, אעפ"כ הנה מקום הארון אינו מן המדה, כי מצד נמנע הנמנעות62 יכול לבוא גם הענין דמקום הארון אינו מן המדה בגשמיות. אבל, כל זה הי' רק בביהמ"ק, משא"כ כללות העולם נשאר במציאותו, ולא נמשך שם ענין זה, ורק לעת"ל תהי' גם בעולם תכלית השלימות דאז אהפוך גו' לעבדו שכם אחד.

וענינו בספירות, כמבואר בעץ חיים63 שבימי שלמה היתה עליית המלכות במדריגה הוא"ו (מז' המדריגות דחשיב שם בעליית המלכות), שאז אין מאיר האור עדיין בבחי' מלכות דמלכות, ולעת"ל תהי' עלי' הז', שאז יהי' הגילוי גם בבחי' מלכות דמלכות. ואף שבימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא, שאז הגילוי הוא גם בה' ספירות אחרונות דמלכות64, גם בבחי' מלכות דמלכות, הרי זה רק כפי שכלולה ביסוד שבה (ובכללות הו"ע בחי' ז"א, שהוא סוף עולמות הא"ס, ועוד למעלה מזה), שזהו בחי' התקשרות המקבל בהמשפיע, והיינו, שהעלי' היא רק כפי שהתלמיד מקבל מרבו בעת ההשפעה, אבל עדיין לא הי' הגילוי בבחי' מלכות שבמלכות עצמה (כפי שהיא במקומה), שלא נתבררה עדיין, משא"כ לע"ל תהי' העלי' השביעית דמלכות, ויהי' הגילוי בבחי' מלכות שבמלכות כפי שהיא במקומה (לא רק כפי שכלולה ביסוד), ויתירה מזה, שגם כפי שהמלכות נמשכת לעולמות בי"ע, שהו"ע כח הפועל בנפעל, הנה גם שם יהי' בגילוי שבדבר הוי' שמים נעשו65, והיינו, שיהי' הגילוי דהוי' גם בהעולם מצ"ע, כמ"ש66 ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר, שגם בהבשר הגשמי יהי' דבר הוי' בגילוי, ועד שלעת"ל תהי' גם הנשמה ניזונה מהאלקות שבהגוף, כמבואר בכ"מ67.

ו) וזהו גם הענין דמי כמכה באלים הוי'. דהנה, נת"ל שאלים הוא מלשון תוקף, שזהו תוקף הגבורות שבא מתוקף האורות דתהו68, וישנו גם הפירוש דמי כמכה באלים, שהאלקות הוא בהעלם, ולא נרגש בהעולם שבדבר הוי' שמים נעשו. ועז"נ מי כמכה באלים הוי', והיינו, שפועלים שגם באלים (התוקף דעניני העולם, וההעלם דאלקות) יורגש הגילוי דהוי', שזהו"ע יחוד הוי' ואלקים18, ועד שוהי' הוי' לי לאלקים69. וכדי לפעול ענין זה, הנה עז"נ ברוך כבוד הוי' ממקומו, ממקורו ושרשו, שעי"ז נעשית ההמשכה גם למטה מטה, עד שוהי' הוי' לי לאלקים, שהו"ע שבאי"ע, וכמו פירוש הפשוט שבמי כמכה באלים הוי', שהו"ע שבאי"ע. וזוהי השייכות בין ב' הר"ת דשם מכבי (ברוך כבוד הוי' ממקומו ומי כמכה באלים הוי'), כי, דוקא ע"י ברוך כבוד הוי' ממקומו נעשה הענין דמי כמכה באלים הוי', שזהו הגילוי דהוי' בהתוקף וההעלם שבעולם. וזוהי גם שייכותם לשם מכבי, שענינו חסד, כנ"ל.

ז) ועפ"ז יובן הטעם שהדלקת נרות המקדש היתה צריכה להיות ביום דוקא, שאז ישנו היחוד דהוי' ואלקים בגלוי, אלא שביחוד הוי' ואלקים גופא יש ב' אופנים, מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט70, ובביהמ"ק הי' היחוד מלמטלמ"ע, וכמ"ש ובהעלות אהרן את הנרות, בהעלותך את הנרות, שהו"ע העלי' מלמטלמ"ע. וזהו שההדלקה צ"ל דוקא בפנים, כי העלי' מלמטלמ"ע היא בפנימיות דוקא. וזהו גם הטעם שעי"ז לא נתבררו רק ניצוצות הקדושה71, או עניני הרשות שיכולים להתעלות, אבל לא ענין המנגד. וזהו הטעם שההדלקה היתה דוקא ע"י אהרן הכהן, שהו"ע החסד72, כי בכדי לפעול הבירור מלמטלמ"ע צ"ל במקום גבוה ביותר, ומשם דוקא בא הכח להעלות מלמטלמ"ע, וכידוע בענין לכה דודי לקראת כלה73. וכ"ז הוא גם לגבי נרות שבת. משא"כ נרות חנוכה ענינם הוא המשכה מלמעלמ"ט, שיהי' גילוי אוא"ס למטה, ולכן נר חנוכה מצותה משתשקע החמה, שהו"ע הבירור במקום החושך דוקא, ועד דכליא רגלא דתרמודאי2, שתרמוד הוא אותיות מורדת (כדאיתא בקהלת יעקב74 ), ורגלא דתרמודאי מורה על הדרגה הכי תחתונה שבתרמוד, אך ע"י הדלקת נרות חנוכה מתבררת ומתהפכת גם דרגא תחתונה זו (משא"כ בזמן שלמה, הרי אדרבה, כל הענין דתרמוד ותדמור75 בא מעבדי שלמה76 ). והיינו, שע"י הדלקת נרות חנוכה, שהו"ע המס"נ שבימים ההם ושבזמן הזה, שאינו מתפעל מחושך הגלות, ואדרבה הוא מאיר בו, הנה עי"ז פועל בהגלות גופא שיתבטלו ההעלמות והמניעות כו', ויהי' גילוי אלקות, ועד לתוס' אור, בדוגמת הגילוי דלעת"ל, שזהו גם מה שנרות חנוכה אינן בטלין לעולם (כמ"ש הרמב"ן בפירושו עה"ת9), שזהו מצד אני הוי' לא שניתי77, והיינו, שאף עתה בזמן הגלות יש מעין הגילוי דלעת"ל, ועד שבאים לשלימות הגילוי דלעת"ל, שאז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד (שזה יהי' אפילו אצל כל העמים, ועאכו"כ אצל ישראל, שהם אלו שפעלו כל זה ע"י עבודתם), ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר66, ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים78, ויקויים מ"ש בנוסח ועל הנסים: להודות ולהלל לשמך הגדול, וכמ"ש79 והי' הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד, דכשם שאני נכתב כך אני נקרא80, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.