בס"ד. שיחת ש"פ מקץ, ד' טבת, ה'תשל"ג.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א. חנוכה ופורים, שני הימים טובים שמדרבנן, קשורים עם שלשת הימים טובים שמדאורייתא (שנתפרשו בחומש), שהרי "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון"1, ומזה מובן שכל חמשת הימים טובים, שנקראים כולם בשם יו"ט, קשורים ושייכים זל"ז, וענינם אחד.

וכמובן גם מהמבואר בלקו"ת2 ש"פסח שבועות סוכות הם כנגד ג' אבות, אברהם הוא בחי' פסח, לושי ועשי עגות3, והוא חסד דרועא ימינא4. שבועות, מ"ת בקול השופר, אילו של יצחק (בחי' גבורה, כמארז"ל5 "אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום", ובתורה כתיב6 "מימינו אש דת למו"). וסוכות בחי' ויעקב נסע סכתה7. והמה תרין דרועין וגופא. וחנוכה ופורים הם תרין ירכי קשוט" (בחי' נצח והוד8 ).

ואעפ"כ יש חילוק ביניהם – שבכל הימים טובים יש "אסרו חג", כמ"ש רבינו הזקן בשו"ע9 ש"נוהגין .. להרבות קצת באכילה ושתי' ביום שלאחר החג בכל ג' רגלים ואין מתענין וכו'", וכן אין אומרים תחנון וצדקתך צדק [אלא שבזה גופא יש חילוק בין פסח וסוכות, ש"אינו אלא מנהג", לשבועות, ש"ביום שלאחר חג השבועות מן הדין אסור להתענות בו"10, כפי שמבאר בארוכה בסוף הל' פסח, ב"סדר תפלת חג השבועות"11, "לפי שהי' יום טבוח בזמן שביהמ"ק הי' קיים, דהיינו שבו ביום היו מקריבין עולות ראי' שלא היו יכולים להקריב ביו"ט עצמו וכו'"], משא"כ בחנוכה ופורים, הנה אף ש"כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון", מ"מ, לא מצינו בהם ענין של "אסרו חג".

וטעם הדבר – בפשטות ע"פ נגלה – בגלל ש"אסרו חג" קשור עם הקרבת הקרבנות ע"ג המזבח, כמ"ש12 "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" [וכמבואר13 בדברי המהרי"ל14 (בנוגע לי"ב הימים של קרבנות הנשיאים, ש"יום י"ג הי' להם אסרו חג") שכל אסרו חג הוא יו"ט משום דשלמים נאכלים לשני ימים, ונמצא, שביום שאחר יו"ט יש עוד בשר הקרבן, והיינו, שאע"פ שהקרבת שלמי שמחה היתה ביו"ט, הרי אכילת בשר הקרבן – שהאכילה עצמה פועלת השמחה דיו"ט15 – היתה גם ביום שאחר יו"ט], וכיון שבחנוכה ופורים אין ענין של קרבנות, לכן לא תיקנו לאחריהם "אסרו חג".

אמנם, בפנימיות הענינים, ע"פ תורת החסידות, יש מעלה בחנוכה (ופורים) לגבי שאר הימים טובים גם בנוגע לההמשך לאחריו, שזהו תוכן הענין ד"אסרו חג" [ולפלא שלא שמים לב לזה, וכמדובר כמ"פ שיש ענינים פשוטים לגמרי שלרוב פשיטותם לא שמים לב אליהם, ועד"ז בנדו"ד, שרואים זאת מיד כשלומדים דרושי חנוכה גם ללא התבוננות עמוקה], כדלקמן.

ב. ובהקדים – גודל העילוי של חנוכה בכלל:

ידוע שנרות חנוכה אין בטלין לעולם, כמ"ש הרמב"ן16 בפירוש דברי המדרש17 "הנרות לעולם אל מול פני המנורה" – ש"רמזו .. לנרות של חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו".

וטעם הדבר – לפי שחנוכה נמשך מבחי' נעלית ביותר באלקות שלמעלה מסדר השתלשלות, ששם לא שייך ענין של שינוי, כמ"ש18 "אני הוי' לא שניתי".

וכמבואר בכתבי האריז"ל19 (שבשנה זו מלאו ד' מאות שנה להסתלקותו) שבכל יום מימי חנוכה יש לכוין למדה א' מי"ג מדה"ר, והרי כללות הענין די"ג מדה"ר הוא למעלה מהשתלשלות.

והמשכה זו שבאה ממקום נעלה ביותר, נמשכת ופועלת למטה מטה ביותר – בעוה"ז שאין תחתון למטה ממנו, ובעוה"ז גופא – "על פתח ביתו מבחוץ", בצד שמאל, ו"משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק", "דכליא רגלא דתרמודאי"20, והיינו, שאין זו פעולה בדרך מקיף בלבד, או במקצת כו', אלא באופן שנר חנוכה פועל כליון21 בבחי' רגלא דתרמודאי, אותיות מורדת22 – להוציא אותה מן ה"שוק", ולהכניסה (כפי שנשארת במציאותה בבחי' רגל) בגבול הקדושה.

ומזה מובן שיש עילוי בחנוכה אפילו לגבי מתן תורה – שהרי אע"פ שגם מ"ת פעל בעולם שנתבטל ממציאותו כו'23, הרי הפעולה דמ"ת היתה רק לפי שעה, משא"כ נר חנוכה פועל שה"חוץ" נעשה בחי' פנים בעצם, ועד שזהו ע"ד העילוי דלעתיד לבוא, שאז יקויים היעוד24 "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", היינו, שהבשר הגשמי עצמו יראה אלקות, שזהו ענין נעלה יותר מאשר ראיית עיני השכל.

ג. ונוסף לזה ישנו העילוי המיוחד ד"זאת חנוכה"25 :

העילוי ד"זאת חנוכה" מודגש לכל לראש בקריאת התורה,

– שזהו ענין שנתתקן ע"י משה, כדברי המשנה26 לאחרי פירוט סדר הקריאה בתורה בכל השנה (כולל גם הקריאה דחנוכה, אף שלא הי' עדיין בימי משה): "שנאמר27 וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו", "אכולה מתניתין קאי, ללמוד מכאן שמצוה לקרות ביום המועד מעניני המועדות" –

שמרבים בקריאת התורה, שהרי בכל יום קורין רק קרבנו של נשיא אחד (ולפי מנהגנו – קרבנות של שני נשיאים), ואילו ב"זאת חנוכה" קורין גם הקרבנות של שאר הנשיאים שלאחרי יום השמיני, ונוסף לזה קורין גם את הסך-הכל של כל קרבנות הנשיאים ("זאת חנוכת המזבח וגו'"), ועד שקורין גם "בהעלותך את הנרות וגו'", ששייך לכללות הענין דנרות חנוכה, והיינו, שאע"פ שזהו ענין כללי ששייך לכל ימי חנוכה, הנה דוקא ב"זאת חנוכה" בא הדבר בגילוי באופן של קריאה בתורה.

ומודגש גם ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל (הנ"ל ס"ב), שבכל יום דחנוכה יש לכוון למדה אחת די"ג מדה"ר, וביום הח' (זאת חנוכה) מנוצר עד ונקה, שיש בהם עילוי מיוחד, להיותם שני המזלות ד"אלפים", שהם בבחי' מקיף על חו"ב ("אלפים")28, שלכן בכחם לפעול ענין הזיווג ועד להולדה29 באופן שיומשך "דור ישרים יבורך"30, כפי שמצינו בנוגע לברכת "מזל טוב מזל טוב" בחתונה, שזהו לנגד ב' המזלות נוצר ונקה31.

וכן מובן גודל הענין ד"זאת חנוכה" ע"פ המבואר בד"ה ברוך שעשה נסים להצ"צ32.

ד. אמנם, לאחרי כל העילויים הנ"ל, הרי התכלית בזה אינה בשביל ימי חנוכה עצמם, אלא העיקר בזה היא ההכנה בכדי לפעול על כל השנה כולה:

עיקר הענין של חנוכה הוא – שאז הי' החינוך של ביהמ"ק (כמדובר לעיל33 ). והרי כללות ענין החינוך הוא בעיקר הכנה לכל משך הזמן שלאח"ז, וכמו בחינוך האדם בהתחלת ימי חייו, כמ"ש34 "חנוך לנער", ששכלו קטן עדיין וצריך ללמדו ולחנכו, עי"ז שנותנים לו מתנות רבות כו'35 – הרי עיקר הכוונה בזה היא בשביל הזמן שלאח"ז, במשך כל ימי חייו, באופן ש"כל יומא ויומא עביד עבידתי'"36, ש"גם כי יזקין (עד לתכלית הזקנה) לא יסור ממנה"34, לעבוד עבודתו בשלימות (לפי מדרגתו, כידוע37 מה שאמר הרה"צ ר' זושא, שאינו מתיירא שידרשו ממנו מדוע לא הי' במדרגתם של פלוני ופלוני, כי אם מדוע לא הי' במדרגה שנדרשת ממנו).

וכפי שהי' גם בחנוכת המשכן וביהמ"ק38, שהי' ריבוי בענין הקרבנות, הן בכמות [ועד שבחנוכת ביהמ"ק "קדש המלך את תוך החצר גו' כי מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטן מהכיל את העולה ואת המנחה ואת חלבי השלמים"39 ], והן באיכות, שהמקריבים היו נשיאי ישראל40, שנשיא הוא ראש בנ"י, ולא סתם ראש, אלא כפי שהראש הוא באופן של רוממות והתנשאות; וכל זה הוא בתור הכנה ונתינת כח להקרבת הקרבנות במשך כל השנים שלאח"ז.

ומזה מובן גם בנוגע לחנוכה – שכל העילויים שבו הם בשביל ההמשכה על כל השנה כולה.

וכיון שהעילוי דחנוכה הוא בשביל הימים שלאח"ז, הרי בהכרח לומר שיש בהם עילוי לגבי חנוכה, כמובן מזה שלא משתמשים בזהב עבור דברים פחותים כמו כלי חרס.

וכמודגש בענין החינוך שהוא הכנה לזמן שלאח"ז – שהחינוך הוא בקטנותו, קודם שמחוייב במצוות, והכוונה בזה היא בשביל הזמן שלאח"ז, כשיתחייב במצוות.

ה. ועפ"ז מובן גם בנוגע לענין ד"אסרו חג":

אע"פ שע"פ נגלה לא מצינו בחנוכה ענין של "אסרו חג" כמו בכל יו"ט, הנה ע"פ חסידות – הרי אדרבה: כל התכלית והמכוון של חנוכה הוא לפעול על הזמן שלאח"ז, שזהו תוכן הענין ד"אסרו חג".

ונקודת הדברים – שבחנוכה ניתן כח על כללות העבודה במשך כל השנה, אלא שהדבר תלוי ברצונו של כל אחד לנצל את הכח שנותנים לו, ואם רק ינצל זאת, יוכל לפעול שעבודתו במשך כל השנה כולה תהי' באופן דמוסיף והולך ואור, כך, שיהי' ניכר שהי' כדאי בכל העילויים שנפעלו במשך ימי חנוכה, כיון שעל ידם ניתוסף בעבודה במשך כל השנה כולה (ע"ד המדובר לעיל41 בנוגע לענין המסחר ("כנען" מלשון סוחר), שאין זה באופן שמשקיע זוז ומרויח זוז42, שאז אינו נחשב למסחר, אלא צריך להיות ענין של ריוח דוקא).

ו. ולכן, כאן המקום לעורר בנוגע לכל ההחלטות טובות שנתקבלו בהתוועדויות שנערכו במשך ימי חנוכה43 – שכיון שנעשו באופן של "כולנו כאחד"44 יש בהם תוקף מיוחד (כמבואר בקונטרס החלצו45 ) – שהעיקר הוא שכל זה יומשך על כל השנה כולה.

ובפשטות – שהפעולה דימי חנוכה תהי' ניכרת במשך כל השנה כולה באופן ההנהגה בבחי' שמן טהור דוקא, ללא מגע של ענינים זרים כו', וכאמור, באופן דמוסיף והולך ואור.

ועד שפועלים הענין ד"כליא רגלא דתרמודאי", וזוכים לקיום היעוד46 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" בביאת משיח צדקנו, תיכף ומיד.

* * *

ז. בהמשך להמדובר לעיל אודות העילוי ד"זאת חנוכה" – יש להוסיף בזה גם ע"פ נגלה דתורה47 :

ובהקדם החקירה של הגאון הרגצ'ובי48 אם שמונת ימי חנוכה הם "מציאות אחת (שטח אחד שמתפשט על משך שמונה ימים) או נפרדים" (שמונה נקודות בפני עצמם); הנפק"מ להלכה בנוגע לגר שנתגייר או קטן שהגדיל באמצע חנוכה (אם הם מציאות אחת, הרי החסרון שבתחלת חנוכה הוא חסרון בכל הענין דחנוכה, ובמילא אינו יכול להדליק בימים שלאח"ז, אבל אם הם ח' נקודות בפני עצמם, יכול להדליק בימים שלאח"ז, כיון שהם מציאות בפ"ע מהימים שלפנ"ז); והשייכות לפלוגתת הראשונים בנוגע לנרות חנוכה.

ויש לקשר חקירה זו עם ב' האופנים שבקביעת היו"ט דחנוכה49 – אם הוא מצד נס הנצחון במלחמת היוונים (כמרומז בשם "חנוכה" "חנו כה"50, ע"ש שחנו ונחו מאויביהם), או מצד נס פך השמן (שלכן "קבעום כו' בהלל והודאה"20, "להודות ולהלל"51 ):

הנס של נצחון המלחמה הי' באופן שהיו כמה מלחמות עם היוונים52, ועד שבחנוכה הי' גמר הנצחון במלחמה. ונמצא, שנס זה הי' (לא ברגע אחד, אלא) במשך כמה זמן. ובהתאם לכך, הנה גם היו"ט דחנוכה הוא באופן של נקודות נקודות, שמונה נקודות בפני עצמם.

אבל בנוגע לנס של פך השמן – הנה הנס ש"מצאו .. פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כהן גדול"20 אירע ברגע אחד,

[ואף שבשביל עשיית השמן יש צורך בכמה הכנות במשך זמן – הרי הכנות אלו היו בנוגע לכל השמנים שבהיכל, אלא שאותם טימאו היוונים, מלבד פך אחד שהי' חתום בחותמו של כה"ג, וא"כ, החידוש הוא (לא בעשיית השמן, אלא) בכך ש"מצאו" אותו, ומאורע זה הי' ברגע אחד],

וברגע זה הי' גם הנס באיכות השמן53, שהקב"ה שינה וחיזק את כחו של השמן שיוכלו להדליק ממנו שמונה ימים,

[ועפ"ז מתורצת השאלה שנשאלת בין בני הישיבות54 : איך היו יכולים להדליק את המנורה בשמן של נס – כיון שהנס הי' בכך ש"מצאו .. פך אחד של שמן", שהי' שמן טבעי; ומה שנתעצם כחו של השמן, אינו בסתירה לכך שההדלקה צריכה להיות בשמן זית ולא בשמן נס55 ],

ובהתאם לכך הנה גם היו"ט דחנוכה הוא באופן ששמונת הימים הם מציאות אחת.

ח. ולהעיר, שעפ"ז מתורצת גם השאלה הידועה56 מדוע חוגגים חנוכה במשך שמונה ימים, אף שלכאורה הי' הנס רק במשך שבעה ימים, שהרי פך השמן הי' בו להדליק יום אחד – כיון שגם ביום הראשון הי' נס ש"מצאו .. פך אחד של שמן כו'"57, ואדרבה: זהו עיקר הנס, כיון שלולי זאת לא הי' יכול להיות הנס שהדליקו ממנו שמונה ימים.

ועד"ז מצינו בשערי אורה – בסגנון החסידות, אבל באופן המובן גם בהתבוננות קלה, ללא צורך בהתבוננות עמוקה, וז"ל58 :

"עיקר הנס ביום הא', והוא במה שהדליקו ממנו ח' ימים, כידוע דז' נרות היינו ז' מדות דחכמה, שכלולים בחכמה, ונק' החכמה אור ז' הימים, שכוללם יחד, ונמצא מה שהדליקו מפך זה, שהוא להאיר אור החכמה מחדש .. הוא עיקר הנס, והוא כולל ז' ימים וכו'".

ומסיים, "וזהו שמברכים להדליק נר חנוכה, ולא נרות חנוכה (בלשון רבים, כמו שאומרים "הנרות הללו", ובפרט ש"המהדרין (מדליקים) נר לכל אחד ואחד"20, כך, שגם בלילה הראשון מדליקים יותר מנר א'), כי הח' ימים יום א' הן, והוא אור דחכמה .. שזהו להדליק נר א' דחכמה, וממילא יודלקו ח' ימים".

ועפ"ז יש לבאר גם מ"ש16 "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" – דלכאורה, "אל מול פני המנורה", שהוא הקנה האמצעי59, מאירים ששה נרות, ולא שבעה60 – כי, שבעת הנרות הם ז' מדות שכלולים תחילה בחכמה ונמשכים ממנה, ועז"נ "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", שזהו כפי שחוזרים ונכללים בחכמה61.

ומזה מובן שהענין דחנוכה הוא באופן שתחילה ישנו ביום הראשון ענין כללי שכולל גם שבעת הימים שלאח"ז – בחי' החכמה כפי שנקראת אור ז' הימים [שזוהי בחי' החכמה כפי ששייכת כבר לז' הימים – ז' מדות דחכמה, ולא בחי' החכמה כפי שהיא מצד עצמה באופן שלמעלה משייכות לז' הימים, באופן "חתום", ובפרט "בחותמו של כהן גדול"], ורק לאח"ז נמשכים מזה ז' הימים – שזהו ע"ד האמור לעיל ע"פ נגלה, שהנס הי' ברגע אחד שבו "מצאו .. פך אחד של שמן כו'", ובזה כלול גם מה שהדליקו ממנו שמונה ימים, באופן שהם מציאות אחת.

ט. וע"פ האמור שכל שמונת ימי חנוכה הם מציאות אחת, נמצא, שהשלימות של כל ימי חנוכה היא ב"זאת חנוכה" דוקא25.

וזהו העילוי ד"זאת חנוכה" גם ביחס ליום הראשון של חנוכה שכולל כל ימי חנוכה:

לכאורה, יום ראשון דחנוכה שוה במעלתו ליום האחרון ("זאת חנוכה"), שהרי כשם שיום הראשון זקוק ליום האחרון, כמו"כ זקוק יום האחרון ליום הראשון.

אבל, החילוק הוא, שהמעלה של יום ראשון קשורה עם עצם המציאות של חנוכה, שהרי ללא יום הראשון לא קיימת כלל המציאות של חנוכה; ואילו המעלה של היום האחרון היא בשלימות של חנוכה, והיינו, שאף שכבר ישנה המציאות של חנוכה, ובכל יום מימי חנוכה מברכים ומדליקים הנרות וכו', חסרה עדיין השלימות של חנוכה, ורק ב"זאת חנוכה" נעשית השלימות של כל ימי חנוכה.

י. וכאמור לעיל, התכלית של כל העילויים ד"זאת חנוכה" היא – לא בשביל ימי חנוכה עצמם, אלא כדי שיומשך על כל השנה כולה, וכמו בענין החינוך, שהתכלית היא ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה", ולא זו בלבד שלא יתמעט, אלא אדרבה, שיהי' באופן דהולך ומוסיף ואור.

ולכן: כל מה שדובר אודות הענינים שבהם צריכים לפעול במשך ימי חנוכה, החל מההתוועדויות (מצד הציווי "ואהבת לרעך כמוך"62 ) וההתעוררות בנוגע לפועל בענין ההשפעה "על פתח ביתו מבחוץ" – צריך להמשיך אותם על כל השנה כולה, ובאופן שיהי' ניכר ונראה בגלוי (שלכן יוכלו לומר בצדק) שהי' כדאי כל הכחות שהשקיעו בזה63, וכפי שראו בפועל את ההצלחה שהיתה בנוגע לפעולות עם אנשי הצבא כו'64.

וכמו"כ בנוגע להשתדלות למסור כל עניני חנוכה לתלמידים ולתלמידות65, אשר, לאמיתו של דבר נקרא כל אחד בשם "תלמיד", כמודגש בתואר "תלמיד חכם", ולא "חכם" [ומי שחושב את עצמו ל"חכם", הנה באמת אינו גם "תלמיד חכם"...], כיון שתמיד צריך להמשיך ללמוד.

ועד שנזכה שכל אחד ואחת יהי' תלמיד או תלמידה של משיח צדקנו, שילמד תורה את כל העם כולו66, ויקויים היעוד24 "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", ובאופן ד"כמים לים מכסים"67.

* * *

יא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויהי מקץ גו'.

* * *

יב. הביאור בפירוש רש"י,

– למה אינו מתרץ התמיהה על יוסף, שלאחרי שנעשה משנה למלך, הניח את יעקב אביו בצער ואבילות, ולא שלח להודיע לו שהוא חי?

כי כבר פירש בפ' וישב68 : "למה לא גילה לו הקב"ה, לפי שהחרימו (השבטים) וקללו את כל מי שיגלה (שאם מישהו מהם יתחרט וירצה לגלות, אין לו רשות לגלות), ושתפו להקב"ה עמהם (שגם כולם יחד אינם רשאים לגלות, כי אם בהסכמתו של הקב"ה, שהשתתף עמהם), אבל יצחק (שלא השתתף עמהם) הי' יודע שהוא חי, אמר, האיך אגלה והקב"ה אינו רוצה לגלות לו"; ומזה מובן שגם יוסף אמר "האיך אגלה והקב"ה אינו רוצה לגלות לו".

אמנם, כאשר יעקב "ראה באספקלריא של קודש שעדיין יש לו שבר במצרים" (אף ש"לא היתה נבואה ממש להודיעו בפירוש שזה יוסף")69, הבינו שהקב"ה מודיע שמתחיל הזמן לגלות כו', ולכן "וירדו אחי יוסף", "שהיו מתחרטין במכירתו וכו'"70, וכשיוסף ראה זאת, אמר להם "אני יוסף אחיכם"71, והם שעשו את החרם, בודאי ידעו כשירצה הקב"ה לגלות ליעקב, ויאמרו לו "עוד יוסף חי"72 –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"י ע' 129 ואילך.

יג. המשך הביאור בפירוש רש"י ד"ה "חותמך ופתילך"73 – נכלל בשיחת ש"פ וישב ס"ט74.

* * *

יד. בנוגע להערות על הזהר דפרשת השבוע, מתעכב אאמו"ר על המסופר בזהר75 אודות הנסים (שזהו ענין הקשור לחנוכה, דמיני' אזלינן) שנעשו ל"ההוא בר נש" בפני ר' אבא, ומבאר76, ש"שרש הנסים הוא מצד בינה .. זהו שהנסים היו בפני ר' אבא, כי ר' אבא בחינתו הוא בינה".

ומבאר שם, ש"נס הוא ב' אותיות נ' ס', נ' מורה על נפילה, וס' מורה על סמיכה ועזר מהנפילה, כמארז"ל77 מפני מה לא נאמר נ' בתהלה לדוד כו', ובא דוד וסמכן שנאמר78 סומך ה' לכל הנופלים, והיינו ענין נס, שהי' בסכנה דהיינו בנפילה, וניצול הימנה הוא אות ס', שס' הוא בבינה".

אך צריך להבין:

כיון שאות נ' מורה על נפילה, ובגלל זה "לא נאמר נ' בתהלה לדוד" (בגלוי, אלא רק בהעלם) – למה ב"נס" יש אות נ' בגלוי?

ויתירה מזה: לא זו בלבד שב"נס" יש אות נ' בגלוי, אלא עוד זאת, שהאות נ' (היא לא לאחרי האות ס', אלא) קודמת לאות ס', כך שתיבת "נס" מתחילה באות נ', ועד שדוקא האות נ' מורה על ענין הנס, כדאיתא בגמרא79 "הרואה הונא בחלום נס נעשה לו (נו"ן כנגד נו"ן), חנינא חנניא יוחנן נסי נסים נעשו לו" (נוני"ן הרבה, נסים רבים), ונמצא, שענין הנס קשור (לא עם אות ס', אלא) עם אות נ' דוקא; ולאידך גיסא – "לא נאמר נ' בתהלה לדוד"?!

וכמדובר כמ"פ שאאמו"ר ביאר רק ענינים שיש בהם חידוש, ואילו בנוגע לשאר הענינים סמך שיבינו לבד.

טו. והביאור בזה:

ענין ה"נס", למעלה מהטבע – אינו סדר הרגיל, שצריך להיות ע"פ טבע דוקא, ועד ש"הקורא הלל (ששייך לענין הנס) בכל יום כו'"80, זהו היפך ענין ההלל.

ולכן, ב"תהלה לדוד" שאומרים בכל יום, ועד שיש עילוי מיוחד ב"האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים"77 – אין מקום לאות נ' שמורה על ענין הנס, שהרי האומר הלל בכל יום (ועאכו"כ ג"פ בכל יום) הו"ע בלתי רצוי, כיון שסדר ההנהגה צ"ל ע"פ טבע.

אבל בנוגע ל"נס" עצמו, שענינו הנהגה שלמעלה מהטבע – הנה לא זו בלבד שיש בו אות נ' בגלוי, אלא עוד זאת שהתחלת התיבה היא באות נ', שבזה מרומז תכלית העילוי שבענין ה"נס" – שדוקא ע"י מצב של נפילה באים לעילוי גדול יותר, באופן ש"אתהפכא חשוכא לנהורא"81, וכתורת הבעש"ט82 על הפסוק83 "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע", ש"מן הצרה .. (ממנה בעצמה) תצא לו ישועה".

טז. וכאן באים לענין שנוגע למצב ההוה – בנוגע לגזירה האיומה של מיהו יהודי, והענין של אח ואחות84, ששניהם ענינים של נפילה גדולה, שדורשת סמיכה ועזר כו'.

בהמשך הדברים חזר כ"ק אדמו"ר שליט"א על הדרישה לתיקון החוק שמוכרח להיות "גיור כהלכה" דוקא, ובהתייחסו לטענה שאין צורך להשתדל בתיקון החוק כיון שבלאה"כ לא תהי' מזה תועלת מעשית – אמר:

האמת היא שעצם קיומו של חוק כזה (מלבד מה שנוגע למעשה בפועל) הוא דבר חמור ביותר, וע"ד מ"ש הרמב"ם85 אודות החומר של דעות נפסדות – אף שענין העונשים הוא רק על מעשה, ולא על מחשבה86, כמבואר בכ"מ87.

וחומר נוסף בדבר – שבין אלו שממנים כדי להחליט בענין זה יש גם כמה גוים, וגם כאלו שאינם אוחזים כלל מ"תורת משה", והם אלו שאמורים להחליט בנוגע לענין הלכתי!...

ובנוגע לאלו שעומדים בתוקף על התנגדותם לתיקון החוק – אמר:

יש ב' אופנים להראות תוקף כו': אופן הא' – שעומד בתוקף להתנהג לפי השיטה שלו, מבלי להתפעל מאף אחד; ואופן הב' – שהתוקף שלו מתבטא בכך שכל דבר שפלוני אומר באופן מסויים, עליו לומר להיפך...

אבל באמת, אופן הב' אינו ענין של תוקף כלל, אלא אדרבה: הנהגה כזו מורה שהוא אדם שאין לו מציאות ושיטה משלו, ועד שאינו בעה"ב על עצמו כלל, אלא כל מציאותו תלוי' בזולת – לומר ולעשות ההיפך ממנו... גם אם זה באופן שתולה את עצמו ב"שלחן-ערוך"88, אבל באופן ד"חכמים89 הנה להרע"!...

יז. בנוגע לענין של אח ואחות – אמר:

ועכשיו עשה הקב"ה שהנסיון יהי' קל יותר – שאפילו בית-הדין של החילונים קבע שצריך לחזור ולדון מחדש בכל הטעמים והנימוקים כו'.

ולכן, עכשיו הוא הזמן הטוב ביותר עבור פלוני לדפוק על השולחן ויתפטר מכל הענין, כיון שאין לו לפסוק בענין זה,

– וכמדובר בהתוועדות שלפנ"ז90 אודות מ"ש בירושלמי91 בנוגע לדיינים שמתמנים ע"י נתינת שוחד, שעז"נ92 "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם"; וכפי שמצינו בהנהגתו של תנא שבראותו שיש לו איזה נטי' בענין, אמר, "פסילנא לך לדינא"93 –

ואדרבה: לאחרי שיתפטר מכל הענין, או אז יוכל לפעול בזה.

יח. דובר גם אודות אלו שאמורים להיות נציגי הדתיים – שאינם עושים מאומה כשמגיע ענין כמו "מיהו יהודי", ולאח"ז הענין בנוגע לאח ואחות, ועד"ז בנוגע למאורע94 שאסרו בחור-ישיבה שהביע מחאתו בנוגע לענין הקשור עם קדשי ישראל, ועד שהכריחוהו לשבת בבית-האסורים ביוהכ"פ!

וכששואלים אותם היתכן ששותקים בנוגע לכל ענינים אלו, עונים, שהם עסוקים בענינים אחרים!

ובאמת, כיון שרואים שלא יכולים לפעול מאומה, ונמצאים במצב של נפילה שהולכת וגדלה כו' – מוטב שיתפטרו מתפקידם, ויתעסקו בלימוד התורה וקיום המצוות, שבזה יצליחו יותר!...

וסייים בברכה, שיתבטלו כל הענינים הבלתי-רצויים כו', ובפרט בעמדנו "בימים ההם בזמן הזה" שהיו הנסים והנפלאות דחנוכה, ומזה נבוא לקיום היעוד "והיתה לה' המלוכה"95.

* * *

יט. (לאחרי ברכה אחרונה אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

בהמשך להמדובר לעיל (ס"ד-י) שהחידוש של חנוכה הוא בנוגע להמשכתו במשך כל השנה כולה – יקחו את המזונות עבור ה"מלוה מלכה", ולאח"ז ימשיכו זאת על כל השנה כולה, להיות "נרות להאיר" באופן דמוסיף והולך ואור, ועד שנזכה לנרות של ביהמ"ק השלישי שיודלקו ע"י אהרן כהן גדול.

[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ואני אבטח בך"].