בס"ד. שיחת* יום ד' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ט.

בלתי מוגה

א. ישנו הכלל (שבו השתמש בעל ההילולא כמ"פ, ובפרט בנוגע להתוועדויות) "פותחין בדבר מלכות"1.

וב"דבר מלכות" גופא יש כמה פרטים ודרגות:

"דבר מלכות" – יכול להיות אפילו הענין ד"אמר מלכא עקר טורא"2, אע"פ שלכאורה אין בזה ענין של חכמה והבנה והשגה, ועאכו"כ שאין בזה אמיתית ענין החכמה, שזוהי התורה, חכמתו ורצונו של הקב"ה – שהרי הענין ד"אמר מלכא עקר טורא" נאמר בגמרא לאו דוקא בנוגע למלכי בית דוד, אלא אם רק יש עליו תואר "מלך", אזי יש אצלו הענין שכאשר "אמר מלכא" – דבר מלכות – הנה אפילו אם ישנו הר גבוה ("טורא"), אזי "עקר טורא".

ועאכו"כ כאשר מדובר אודות מלך אמיתי – "מאן מלכי רבנן"3, ובנוגע ל"רבנן" גופא (שכל אחד מהם נקרא בשם מלך) – חד בדרא, נשיא הדור, שמזה מובן, שהוא בבחי' "מלך המלכים".

ובזה גופא – הרי "אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד"4, והיינו, שאפילו שיחת חולין שלהם, הנה אצל המקבלים והתלמידים שלהם הרי זה נעשה ענין של תורה שצריך לימוד (שהרי "לימוד" שייך בענין של תורה), ועאכו"כ כשמדובר אודות ענין של תורה כפשוטו, ובפרט ענין של תורה הקשור עם יום זה.

ובנדו"ד – הרי זה המאמר שבעל ההילולא הוציא לאור ללמוד ביו"ד שבט5 – באותו יו"ד שבט שבו הי' יום ההילולא שלו, שזהו מאמר-תורה שמאחד פנימיות התורה עם נגלה דתורה, שהרי במאמר זה ישנם כמה ענינים של נגלה דתורה, וכמה ענינים של פנימיות התורה, וכולם באים במאמר אחד.

וע"פ מ"ש רבינו הזקן באגרות-קודש שלו6 בענין יום הילולא של צדיקים, ש"כל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו" עולה למעלה, ונמשך למטה באופן של גילוי – הרי מובן, שבמאמר זה יכולים למצוא את נקודת ה"עמל שעמלה נפשו" בחיים חיותו בעלמא דין.

וע"פ הכלל בנגלה דתורה (ומזה מובן שכן הוא גם בפנימיות התורה7 ) בנוגע לענינים שיש להם המשך, שנקודת ופנימיות ועיקר הענין בא לידי ביטוי בתחלת הענין ובסיום וחיתום הענין8 – הרי מובן שבתחלת המאמר ובסוף המאמר רואים את הענינים שבהם "עמלה נפשו" במשך חיים חיותו בעלמא דין.

וכיון שמדובר אודות מאמר של נשיא, שענינו הוא כמו הנשיא הראשון, עליו נאמר9 "ומשה הי' רועה", היינו, שכל ענינו מתחילתו הוא לרעות את בנ"י צאן מרעיתו10, וכן הוא אצל "רועה נאמן" שבכל דור ודור – הרי מובן, שנוסף על כל הענינים והפירושים שישנם במאמר בכל האופנים של פרד"ס התורה, ושבעים פנים לתורה11, יש בזה ענין שנוגע לצאן מרעיתו, להאיר דרכם בחיים, שידעו מה צריכים לעשות בנוגע להמעשה בפועל שלהם – בהתאם לדבר משנה12 : "המעשה הוא העיקר", ובפרט כפי שהדגיש בעל ההילולא כמ"פ שהעיקר בכל ענין הוא ה"בכן"13, ההוראה למעשה בפועל – כדי שילכו לבטח דרכם בנוגע לעבודתם, עבודת הבורא, אשר, "אני נבראתי לשמש את קוני"14.

ב. תחילת המאמר הוא בפסוק15 "באתי לגני", ומביא פירוש חכמינו ז"ל16, "לגן אין כתיב כאן אלא לגני, לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה".

ובהקדמה – שאע"פ שבמדרש זה הובא ענין זה בתור דעה יחידה, מצינו במפרשים17 שמקשרים זאת עם הפלוגתא של רב עם רבי שמעון בן יוחאי בהנוגע לבנין המשכן:

על הפסוק18 "ויהי ביום גו'" – איתא בבמדב"ר19 : "רב אמר, דבר שלא הי' משנברא העולם עד עכשיו נעשה באותו היום, שמשנברא העולם ועד אותה שעה לא שרתה שכינה בתחתונים, אלא משהוקם המשכן ואילך (שהרי במשכן נאמר20 "ושכנתי בתוכם"), לכך נאמר ויהי, דבר חדוש הוא. רשב"י אמר, דבר שהי', ופסק, וחוזר לכמות שהי', שכן אתה מוצא מתחלת ברייתו של עולם שרתה השכינה בתחתונים .. וכיון שנסתלקה השכינה בעת שחטא אדם, שוב לא ירדה עד שהוקם המשכן, לפיכך כתיב ויהי, דבר שהי', ופסק ימים הרבה, וחזר לכמות שהי'".

ונמצא, שמ"ש במדרש שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתחלת המאמר (כאמור לעיל בנוגע לכמה ענינים בתומ"צ, וגם בנוגע להלכה בפועל, שבתחילת הענין מתבטא נקודת ועיקר הענין), "באתי לגני .. למקום שהי' עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה" – הרי זה לפי דעת רשב"י, ש"מתחלת ברייתו של עולם שרתה השכינה בתחתונים".

ג. וענין זה מהוה הוראה בהנוגע לפועל – ובהקדמה:

על בנ"י נאמר21 "אתם המעט מכל העמים". – כך הי' אפילו בזמן שביהמ"ק הי' קיים, ועאכו"כ משחרב ביהמ"ק, שאז נעשה אלקות בהעלם שלא בערך לגבי המעמד ומצב בזמן שביהמ"ק הי' קיים, וממילא, גם הענין ד"אתם המעט מכל העמים" נוגע יותר מאשר בזמן שביהמ"ק הי' קיים.

ועד כדי כך, שמצד זה ש"אין אנו יכולים .. להשתחוות כו'"22, הנה אפילו אצל "אתם המעט מכל העמים", נעשית גם עבודת ה' באופן שלא מאיר אצלם אלקות בגילוי, כמו בזמן שביהמ"ק הי' קיים.

וכמובן גם מהמבואר בארוכה במאמר23 ש"עיקר גילוי אלקות הי' בבית המקדש, דכתיב20 ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ומזה מובן, שמשחרב בית המקדש ("דאיקרי משכן", כדברי הגמרא במסכת שבועות24 ), אזי ענין זה אינו בגילוי, ונשאר רק בהעלם וברוחניות הדברים; וכיון שהעבודה דתומ"צ צריכה ומוכרחת לבוא במעשה בפועל, הרי זה נעשה קשה יותר אפילו אצל ה"מעט".

ולדוגמא – בנוגע לעבודה שצריך להתייגע עם עצמו:

כאשר יגיע לדרגת "חכם", אזי יהי' ניכר (לא רק "בחכמתו ובדעותיו", אלא) גם "במעשיו במאכלו ובמשקהו .. ובמשאו ובמתנו", בכל פרטי חיי האדם (כמ"ש הרמב"ם בהלכות דעות25 );

אבל אצל "עמא דבר" – והרי "התורה על הרוב תדבר"26 – אין זה באופן האמור; הוא אמנם משתוקק שתהי' הנהגתו כמו הנהגת החכם, אבל לאו כל מוחא סביל דא, לא כל אחד אוחז בדרגא זו.

וגם מי שעבודתו היא בשלימות, הנה בנוגע לכמות הזמן, הרי רוב היום הולך על אכילה ושתי' ושינה וכו' – ענינים כאלו שיש צורך בעבודה גדולה לפעול שיהיו באופן ש"בכל דרכיך דעהו"27, ועכ"פ באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"28.

ועוד זאת, שגם כאשר מדובר אודות קיום המצוות, שעל זה אמרו29 "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" – הרי זה צריך להעשות בעניני העולם, עולם הזה, שנקרא "עולם הקליפות", לפי ש"הרשעים גוברים בו" (כמובא בתניא30 מעץ חיים31 ), ועד כדי כך, שלפני שנגשים לעולם ליטול דבר-מה וליהנות ממנו, צריך לברך32, ולולי זאת, הנה לא זו בלבד שאינו נהנה מזה, אלא אדרבה – זהו דבר המזיק!

וא"כ נשאלת השאלה:

לאחרי כל אלה – איך יתכן לדרוש מכל אחד מישראל, ש"חייב לומר בשבילי נברא העולם"33, וכפי שבעל ההילולא מוסיף ביאור בזה34, "דעולם הוא מלשון העלם35, דכל או"א חייב לומר דהעלם .. נברא בשבילי, בכדי לבררו ולזככו", היינו, כדי שיהודי יבטל את ההעלם וההסתר, ויראה שהעולם הוא מעשי ידי הקב"ה – הרי זו עבודה גדולה שלא בערך לגמרי, כיון שצריך לעסוק עם מטה מטה ביותר, גשמיות וחומריות העולם, וזאת, בה בשעה שאצלו גופא האלקות הוא בהעלם והסתר, שהרי מדובר אודות זמן הגלות, ובחוץ לארץ,

ואפילו בארץ ישראל עצמה הרי זה גם בבחי' "חוץ לארץ" לגבי המעמד ומצב שבו היתה ארץ ישראל בזמן שביהמ"ק הי' קיים – שלכן יש כמה מצוות התלויות בארץ, שבזמן שביהמ"ק הי' קיים היו מן התורה, ועכשיו הם רק מדרבנן, או שאינן קיימות כלל, ובפרט ענין הקרבנות וענין ביהמ"ק, כמבואר במאמר שזוהי תכלית הכוונה ד"ושכנתי בתוכם", לבטל את ההעלם וההסתר ולעשות לו ית' דירה בתחתונים.

וא"כ, איך יכולים לתבוע זאת מיהודי, ולא רק מיחידי סגולה, אלא כלשון הגמרא33 "כל אחד ואחד חייב לומר כו'", היינו, שזהו ענין ששייך לכל אחד מישראל, ובלשון של חיוב – הרי "אין36 הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"?!

ד. ועל זה בא במאמר (ומיד בתחילתו) התירוץ – שנותן כח לעבודת האדם:

אין זה באופן שהמצב ש"הרשעים גוברים בו" הוא דבר הכרחי בעולם, וההעלם וההסתר על אלקות הוא הכרח ח"ו אפילו מצד הבריאה, וכן המצב ד"אתם המעט מכל העמים" הוא מוכרח מצד הבריאה – אלא אדרבה: מצד הבריאה – הנה "עיקר שכינה בתחתונים היתה"!

מיד כשנברא העולם, עוד לפני שאדה"ר התחיל בעבודתו – נקרא כבר העולם בשם "גני", "גנוני", לפי שעיקר שכינה בתחתונים היתה.

והגע עצמך:

ככל שתגדל מעלת גילוי השכינה בעולמות הרוחניים, כולל ג"ע התחתון וג"ע העליון, ועד לעולם האצילות (שנקרא בלשון הקבלה בשם "עולם האחדות"37, וכמבואר הטעם בזה, כיון שהוא אחד עם אלקות) ועולמות האין-סוף – אומר רבינו הזקן38 שאין זה תכלית הבריאה, כיון שלא שם הוא "עיקר שכינה"; עולם האצילות הוא רק "ממוצע" שעל ידו יומשך "עיקר שכינה בתחתונים", בעולם הזה.

ונמצא, שהעולם מצד עצמו הוא תכלית הטוב, ולא עוד אלא שהוא יותר טוב ועיקר לגבי כל העולמות שלפנ"ז ועד לעולמות הא"ס, כיון ש"עיקר שכינה בתחתונים היתה".

אלא שלאח"ז הי' ענין החטאים שסילקו את השכינה מלמטה למעלה.

וגם בענין זה מבהיר בהמאמר, שהשינוי דסילוק השכינה שנעשה ע"י החטאים אינו נשאר קיים, אלא זהו "שינוי החוזר לברייתו" שע"פ דין אינו שינוי39 – שהרי מיד כשנסתיימו שבעת הענינים שסילקו את השכינה מלמטה למעלה, "עמדו שבעה צדיקים והורידו את השכינה למטה", החל מאברהם יצחק ויעקב, "עד כי משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין", הקים את המשכן, ועי"ז "חזר לכמות שהי'" (כדברי רשב"י), שחזר להיות "עיקר שכינה בתחתונים".

וכיון שהעולם מצד עצמו הוא תכלית הטוב, ואדרבה, "עיקר שכינה בתחתונים היתה", דוקא בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה הימנו, ואפילו השינוי שנעשה לאח"ז, שנסתלקה השכינה, הי' שינוי שחזר אח"כ לברייתו, ולכן הנה גם בעת השינוי לא הי' זה ענין של קביעות – הרי מובן שבכחו של כל אחד מישראל לומר "בשבילי נברא העולם", ולומר זאת כפי שאומרת התורה, שיש לה שליטה על המציאות40, והיינו, שיומשך הדבר בפועל, שיהי' ניכר בכל העולם כולו שנברא בשביל יהודי – שהוא כמו אדה"ר (שהרי "לפיכך נברא אדם יחידי", "להראותך שמאדם א' נברא מילואו של עולם"41 ), שהי' יציר כפיו של הקב"ה42 – כדי שיבטל את ההעלם וההסתר שבעולם [שאין זה קשה כ"כ, כיון שאינו אלא שינוי החוזר לברייתו, שינוי עובר], ועד שיפעל בו הענין ד"ושכנתי בתוכם", ומתוך שמחה וטוב לבב.

ה. וזוהי הוראה כללית:

כאשר בעל ההילולא תובע מכל אחד שלא להסתפק בעבודת עצמו, ובעבודת עצמו גופא לא להסתפק בחלק של העבודה, אלא להגיע עד לתכליתה ושלימותה, החל מאל"ף-בי"ת ועד לרזין דרזין דאורייתא, ועד"ז בנוגע לקיום המצוות, עד לאופן של מהדרין ו"מהדרין מן המהדרין"; ועד"ז גם בנוגע לעבודה עם הזולת, לא להסתפק עם ה"זולת" שבו, אלא לפעול גם עם הזולת שנמצא בעירו ובסביבתו ובמדינתו, ועד לפעולה בכל העולם – זועקת השאלה: היתכן?! איך יכולים לדרוש דבר כזה?!

והמענה על זה – בהמאמר:

אין זה באופן שאתם צריכים לפעול "דבר חידוש";

זה אמנם נחשב כאילו פעלו חידוש דבר, אבל באמת, הבריאה עצמה תסייע לכם לפעול שתגיע למעמד ומצב שהיתה בתחילה, ש"עיקר שכינה בתחתונים היתה".

ובדוגמת מ"ש הרמב"ם43 להטעים הפס"ד שכאשר עכו"ם כופה יהודי לעשות דבר שחייב לעשותו עד שאמר "רוצה אני", הרי זה נחשב "לרצונו" – שלאמיתו של דבר "רוצה הוא (מצד עצמו) לעשות כל המצוות", אלא "יצרו הוא שתקפו", "וכיון שהוכה עד שתשש יצרו", הרי זה "לרצונו", כפי שהמצב הוא מצד היהודי עצמו.

וזהו תוכן הדברים בהמאמר בתחילתו – שאלה הם הדברים בנוגע לכללות העולם כולו, שהעולם מצד עצמו נקרא "גני", "גנוני", לפי שבו נמצאת "עיקר שכינה", אלא שלאח"ז הי' מצב שהיצה"ר אנסו, החל מהחטא הראשון, שהי' שורש על החטאים שלאח"ז, וממילא, יש בכחו של יהודי – כיון ש"את העולם נתן בלבם"44, בלבו של כל אחד ואחד – להסיר ולבטל את האונס של היצה"ר בעולם, שזהו ההעלם וההסתר שבעולם, ולפעול שהעולם יחזור למעמדו ומצבו כפי שהי' בתחילת בריאתו, ש"עיקר שכינה בתחתונים היתה".

ועי"ז מקיים את הציווי ש"כל אחד ואחד חייב לומר כו'", ובאופן שהאמירה נמשכת ובאה בעשי' בפועל – שעושה דירה לו ית' בתחתונים.

* * *

ו. האמור לעיל הוא נקודה מתחילת המאמר, שמהווה כלל גדול בעבודת האדם לבוראו, שמעניק עידוד ותוספת כח שיוכל לגשת לעבודתו.

וכפי שרואים במוחש, שכאשר אדם מתחיל ענין בהיותו בטוח שיצליח בו, הרי זה נעשה ברוב זריזות ושמחה; משא"כ כאשר ניגש לענין באופן שרואה רק את הקושי שבדבר, ורואה את הענינים שיצטרך להתגבר עליהם, ואינו בטוח אם יצליח בעבודתו הקשה הזו – אזי נעשית העבודה שלא בזריזות ובשמחה כ"כ, וממילא גם שלא בהצלחה כ"כ.

וכידוע המשל בזה – גם מבעל ההילולא45 – מאופן היציאה למלחמה,

– ובהקדים, שכל ענין הוא באופן ש"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא"46, כך, שע"י המשל מ"מלכותא דארעא" יכולים לראות את הענין כפי שהוא ב"מלכותא דרקיעא", ב"מלאכת שמים", עבודת האדם לבוראו, שכללותה היא המלחמה בין היצ"ט ליצה"ר, באופן ש"כשזה קם זה נופל"47, והאדם צריך לצאת למלחמה ולנצח –

שהסדר בזה, שכאשר הצבא יוצא למלחמה, אזי הולכים מתוך "מאַרש" (שיר-לכת) של נצחון.

ולכאורה אינו מובן48 : ישנו כלל – שנאמר בתנ"ך49 – "אל יתהלל חוגר כמפתח", ובפרט שבמלחמה ע"ד הרגיל יש תמיד ענינים של היזק, רח"ל, וא"כ, למה נקבע ענין שלכאורה הוא היפך השכל – שכאשר ה"חייל", איש הצבא, יוצא מביתו ורק מתחיל בהכנה למלחמה, אזי מלמדים אותו לילך כבר עם "מאַרש" של נצחון?!

ומבאר בעל ההילולא, שזהו חלק מהכנת איש הצבא לנצחון במלחמה, שכבר ביציאתו למלחמה צריך להיות בטוח שבודאי ינצח, ולא רק סתם נצחון, אלא נצחון שיבוא לידי ביטוי בגלוי בשיר של שמחה, שזה מורה על גודל מעלת הנצחון (שהרי בנצחונות גופא יש כמה דרגות), שזוהי דרגא נעלית בנצחון, עד שמביאה לידי שיר של נצחון. והיינו, שכדי לנצח במלחמה, צריך לעמוד בתנועה כזו שהוא בטוח בכך שיכול כבר עכשיו לשיר שיר של נצחון, כאילו הדבר מונח בכיסו, ועי"ז פועל את הנצחון.

ז. וכמדובר כמ"פ7 שכל ענין משתקף גם בנוגע לענינים של הלכה, ועד להלכה לפועל:

בין ההכנות למלחמה – שנזכרו בחומש – נאמר50 "אל ירך לבבכם וגו'", ומביא רש"י (מדברי הגמרא במסכת סוטה51 ) שענין זה נאמר ביחס לכל ה"רעש" ("דער גאַנצער שטורעם") של הצד שכנגד, ש"מגיפין בתריסיהם וכו'" (ככל פרטי הענינים שנימנו שם), ואעפ"כ, "אל ירך לבבכם גו'".

ואין זה באופן של עקשנות בעלמא, אלא יש על זה גם הסברה בשכל (שאפילו השכל מסכים לכך, ואדרבה, השכל מסביר לרגש שבלב שאין נתינת מקום למצב של "ירך לבבכם" וכל הפרטים שבזה) – "כי הוי' אלקיכם ההולך עמכם גו' להושיע אתכם"52, ועי"ז נפעל נצחון גמור.

ואימתי נאמר הציווי "אל ירך לבבכם", וההודעה ש"הוי' אלקיכם ההולך עמכם גו' להושיע אתכם", ככל הפרטים שבזה – מיד בתחילה, עוד לפני שמגיעים לשדה הקרב, אל המלחמה עצמה.

וכמדובר לעיל בנוגע לשיר נצחון – שזמנו הוא כאשר עומדים להתכונן למלחמה.

ח. וזוהי גם כללות הנקודה שבתחילת המאמר – שהנשיא מורה לאנשי דורו הוראה בעבודת הבורא, שהיא המלחמה עם הצד שכנגד:

צריכים לידע, שזהו דבר ברור, ש"עיקר שכינה בתחתונים היתה", ואילו השינוי שנעשה בזה אינו אלא מצד החטא, שנפעל כתוצאה מזה ש"יצר לב האדם רע מנעוריו"53, וגם ענין זה הובהר כבר מתחילה – עי"ז שבא אברהם והתחיל להוריד את השכינה מלמעלה למטה, עד שבא משה והורידה לארץ, באופן ש"באתי לגני לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחילה".

והרי ענינו של "משה" הוא "עד הים האחרון"54 – "עד היום האחרון" (כפי שמביא רש"י מספרי), והיינו, שעד היום האחרון ישנה ראיית משה ("משה רבינו'ס קוק"), ע"י הנשיא שבכל דור ודור, עד לבעל ההילולא, שפועלת גם ב"יום האחרון" שיהי' הענין ד"ראה החילותי תת לפניך גו'"55.

וענין זה נמשך אצל כל אחד מישראל בנוגע לעבודה בפועל – שיוצא למלחמה בבטחון גמור, ועד שיכול לשיר שיר של נצחון, כיון שדבר ברור אצלו שינצח וימלא שליחותו בעולם, לעשות מכל העולם דירה לו ית'.

ט. אך יש כאן נקודה נוספת שדורשת הבהרה – שבאה בסיום המאמר:

יכולה להיות אצל יהודי תנועה – שאין לו מה למהר ולהזדרז ולעשות את הדבר היום! אולי יכול להמתין; גם מחר יש יום, ומחרתיים יש עוד יום, וכך יש לו עוד הרבה ימים – עד שבעים שנה, שמונים שנה, "והיו ימיו מאה ועשרים שנה"56 – שהקב"ה יעניק לו, וא"כ, למה עליו להתייגע היום לתקן את העולם כולו; בינתיים יעסוק מתוך מנוחה בשאר ענינים, ורק כאשר יסיים כל המוטל עליו, אזי יעסוק בתפקידו לעשות מהעולם דירה לו ית'.

ולפלא – שאחד התנאים לביאת משיח הוא ענין הזריזות (כדברי הגמרא בסוף מסכת סוטה וגם במסכת עבודה זרה57 ), ומבואר הדבר במפרשים (במסילת ישרים58 ובכ"מ) בכמה אופנים, אבל לאחרי כל ההסברות, נכלל ב"זריזות" גם פשטות הענין, שדבר שיכול לעשות היום, לא ידחה למחר, ודבר שיכול לעשותו עכשיו, לא ידחה אפילו לשעה, ולכאורה, ע"פ דין, אין לחשוש שדחי' לשעה קלה תבטל ח"ו את הענין כולו, ובפרט שיש ליהודי מדת הבטחון (שהיא אחת המדות שנדרשות מיהודי) שהקב"ה יעניק לו אורך ימים ושנים טובות, וא"כ, מדוע ממהרים ורודפים אותו לפעול מיד, לנסוע מיד ולהביא דבר ה' בסביבתו ובעירו ובמדינתו ובכל העולם כולו?! הוא מסכים לקבל על עצמו את השליחות, אבל יש לו זמן, מחר ומחרתיים, ו"יש59 מחר לאחר זמן"!

י. וכאן רואים איך שכל ענין בתורה הוא באופן ש"התורה היא נצחית" (כהכלל המובא בתניא60 ), וגם באופן ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"61,

וממילא, כשישנו סיפור בתורה, הרי הכוונה בזה היא כפשוטו, שזהו מאורע שאירע לפני אלפי שנים עם איש פלוני במקום פלוני ובזמן פלוני, וביחד עם זה, הרי זה ענין נצחי, שהרי התורה היא נצחית,

וכדאיתא בזהר62 שהענין ד"תורה" לשון הוראה הוא לא רק בנוגע לעניני הלכות שבתורה, אלא גם בנוגע לסיפורים שבתורה [ועד שהאומר שהתורה היא ספר סיפורים, אזי ענשו וכו' וכו'], ולכן מצינו כמה הלכות שלמדים מסיפורים שבתורה, אע"פ שלא נאמרו בלשון של ציווי, כשאר הלכות שבתורה.

ועד"ז רואים גם במאמר זה63 – שמסיים: "מי הוא היודע עתו וזמנו, וכדאיתא במדרש כו'".

והרי זה דבר פלא – ומסתמא חשבו כולם על זה ("אַלע האָבן זיך געכאַפּט אויף דעם")64 :

מאמר זה יצא לאור יום אחד לפני יו"ד שבט. – המשך המאמר ניתן ללמדו בי"ג שבט, אבל סיום המאמר שניתן ללמדו ביו"ד שבט הוא – בדברי המדרש "מי הוא היודע עתו וזמנו", ולכן אין לדחות לאחר זמן. בענין זה הוצרך להיות סיום הלימוד ביו"ד שבט!...

– הן אמת שביום ההסתלקות שלו עולה הצדיק למעלה מעלה, אבל אעפ"כ, בנוגע לעשי' בעולם, כמו קיום מצוות בפועל, הרי לא שייך שענין זה ייעשה באותו אופן כפי שנעשה בחיים חיותו בעלמא דין; בשביל זה יש צורך בענין ד"זרעו בחיים", שאז "הוא בחיים"65, וכמדובר פעם בארוכה66 הפירוש בזה, שכאשר "זרעו בחיים", הרי זה פועל ענין החיים ("דאָס מאַכט לעבעדיק") אצל ה"אב", כך, ש"יעקב אבינו לא מת"65; אבל בשביל זה יש צורך ב"זרעו".

ובכן: מדובר אודות ענין שהי' קשור עם איש מסויים, אם כי איש כללי, במקום פלוני ובזמן פלוני; וביחד עם זה, ישנו גם הענין ש"התורה היא נצחית", שזוהי הוראה לכל אחד ואחד – שאין לדחות ענין למחר, מחר לאחר זמן או מחר כפשוטו, שכן, "מי הוא היודע עתו וזמנו"!

בודאי ישנו הבטחון – שיקויים בפועל – בנוגע לאריכות ימים ושנים טובות, אבל, בשעה שלאחרי', תהי' לו עבודה אחרת, ואז יצטרך למלא את שליחותו של הקב"ה – בתור נשמה בגוף – בענין אחר.

וע"ד שמצינו שבנוגע לתלמוד תורה לא שייך ענין של תשלומין, והיינו, שכאשר לומד תורה בשעה זו, אינו יכול להשלים מה שהחסיר לפנ"ז, שהרי חייב ללמוד תורה מצד שעה זו עצמה67.

ועד"ז בנדו"ד: כיון ש"ימים יוצרו ולא אחד בהם"68, ו"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"69, הרי מובן, שמספר הימים שנותנים ליהודי הם לפי הצורך במילוי שליחותו, ואם אינו מנצל יום מסויים למילוי שליחותו, הרי גם אם ירצה להשלים זאת למחרת, יתכן שבגלל זה יחסר בקיום השליחות של יום המחר.

וזהו "מי הוא היודע עתו וזמנו" – שהרי אינו יודע מה תהי' שליחותו מחר; יתכן שהשליחות של מחר תהי' באופן שלא תוכל להעשות ביחד עם השליחות של היום שלפניו. ונמצא, שהוא יכול להמשיך לחיות עד מאה ועשרים שנה, ואעפ"כ, בגלל שלא ניצל יום מסויים או שעה מסויימת, יתכן שיחסר כל הענין.

ועד שענין זה מתבטא גם בהלכה בפועל – ש"מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה"70, והיינו, שאע"פ שלכאורה יוכל לקיימה גם לאחר זמן, מ"מ, ישנו ציווי בתורה: "אל תחמיצנה", אלא יש לקיימה תיכף ומיד כשבאה לידו.

יא. וזוהי נקודה עיקרית שני', מסיום המאמר, שגם היא מהוה הוראה כללית ופנימית לכללות עבודת כל אחד ואחת מבני ישראל, ובפרט לההולכים באורחותיו נצח סלה ועד (כהלשון באגה"ק71 ) – שבשעה שמגיע לידו ענין מסויים, אין לדחותו.

וב' הוראות אלו ביחד, כוללים את כל עבודת האדם:

יש לגשת לכללות העבודה מתוך בטחון וודאות שבודאי יצליח למלא את השליחות לעשות לו ית' דירה בתחתונים (מתוך נצחון גדול במלחמה), ולהתחיל מיד את עבודתו במרץ וזריזות הכי גדולה (כסיום המאמר).

ועד שיקויים מ"ש בפרשתנו בנוגע ליציאה מהגלות הראשון: "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"72, ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"73 – ע"י מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות, ובפרט בעקבתא דמשיחא, ברגעי הגלות האחרונים –נצא "ביד רמה", "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"74, ו"שמחת עולם על ראשם"75.

* * *

יב. בהמשך להמדובר לעיל אודות מעלת העבודה דוקא בחיים חייתו בעלמא דין, הרי מובן, שזהו גם הדיוק במאמר רז"ל "יעקב אבינו לא מת" – שאין הכוונה בנוגע לנשמה,

– דמאי קמ"ל, ומהו החידוש שבדבר בנוגע ליעקב דוקא, בה בשעה שענין נצחיות הנשמה הוא לא רק אצל יעקב. וגם, בנוגע לנשמה, הרי מלכתחילה לא שייכת הקושיא "וכי בכדי .. חנטו חנטייא כו'"65, שאין זה שייך לנשמה כלל –

ועכצ"ל, שמדובר אודות החלק של יעקב שבו יכולה להיות הקס"ד "וכי בכדי .. חנטו חנטייא כו'" – שגם חלק זה "לא מת", שכן, עי"ז ש"זרעו בחיים", אזי "אף הוא בחיים".

וזוהי ההדגשה – שמילוי השליחות נעשית דוקא ע"י נשמה בגוף, ובכל עניני הגוף.

וכתורת הבעש"ט76 על הפסוק77 "עזוב תעזוב עמו" – שדוקא עם הגוף ועניני הגוף יש לפעול את הענין שבשבילו שלח הקב"ה את הנשמה כאן למטה; לא ע"י סיגופים ותעניות, אלא ע"י העבודה עם הגוף ועניניו.

וכמדובר לעיל78, שכאשר רבינו הזקן הוציא לאור את אגרת התשובה, הנה מיד בתחילתה79 שולל את ענין ריבוי התעניות, ש"כל זה באדם חזק ובריא שאין ריבוי הצומות מזיק לו כלל לבריאות גופו .. כי אפילו בדורות הראשונים .. לא היו מתענין בכה"ג אלא הבריאים דמצו לצעורי נפשייהו", משא"כ "בדורותינו אלה", מוצאים כמה ענינים שבהם אפשר להחליף את התעניות של תשובה (משא"כ תעניות כמו ד' הצומות וכיו"ב, כמובן ופשוט).

ובזה מודגש האופן שבו נעשית עיקר העבודה – החל מהבעש"ט, ובפרט לאחרי שנתגלה הענין דהפצת המעיינות חוצה ע"י רבינו הזקן, ורבותינו נשיאינו ממלאי מקומם, עד נשיא דורנו בעל ההילולא – דוקא עם עניני הגוף, וכמו בענין נתינת הצדקה (שעל ידה מחליפים את ענין התענית, כמבואר בארוכה באגרת התשובה79), שבשביל זה צריך שיהי' לו מהיכן לתת צדקה, וצריך שיהי' לו גוף בריא, וכל עניני הגוף בשלימות.

וזהו גם תוכן ה"תורה" ששייכת ליו"ד שבט ב"היום יום" [שגם זה הי' למראה עיני בעל ההילולא, שאישר תורת כל יום ביומו], אודות האכילה בשביל התפלה ("עסען צוליב דאַוונען")80,

וכהסיום בזה, שיש לעשות זאת בשמחה, והיינו, לא רק בלית- ברירה, דכיון שצריך להיות חיבור הנשמה בגוף, רוחניות בגשמיות [ובלשון מפרשי הטור או"ח עד לרמ"א81 – שזהו הכח של "המפליא לעשות" שמקשר רוחניות בגשמיות ונשמה בגוף], אין לו ברירה ("נעבעך"), ומוכרח לאכול, אלא יש לעשות זאת בשמחה,

כך, שהתפלה קשורה עם האכילה, והאכילה קשורה עם התפלה.

וגם ענין זה בא עד להלכה בפועל – כפי שפוסק הרמב"ם בספרו "יד החזקה" בהלכות דעות82 : "היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא";

ואח"כ נמשך הענין בהבנה והשגה והסברה, ולכל אחד ואחד – בתורת הבעש"ט עה"פ77 "כי תראה חמור גו' עזוב תעזוב עמו", ועד להתורה דיו"ד שבט בענין האכילה בשביל התפלה, ובשמחה.

יג. אמנם, בענין זה יש קושיא ע"פ נגלה83 :

מיוסד על האמור לעיל (ס"ד) ש"שינוי החוזר לברייתו לא שמי' שינוי" (ככל פרטי הדינים שבזה במסכת בבא קמא39) – הנה כאשר ישנו יום הילולא, שבו מודגש הענין ד"עפר אתה ואל עפר תשוב"84, נשאלת השאלה: מה שייך ענין זה למציאות הגוף?

בשלמא בנוגע לנשמה – הרי היא "חלק אלקה ממעל ממש"85, וגם לאחרי שנעשה השינוי שירדה למטה ונתלבשה בגוף, הרי זה שינוי ש"חוזר לברייתו" – כמ"ש86 "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", כולל גם ע"י עבודת התשובה אצל נשמה בגוף לאריכות ימים ושנים טובות (כמבואר בארוכה בלקו"ת פ' האזינו87 );

אבל בנוגע לגוף – הרי לכאורה הדין הוא להיפך: הגוף מצד עצמו – "עפר אתה", דומם, וכמ"ש68 "גלמי ראו עיניך" [ועליו נאמר88 "אחור (וקדם) צרתני", "אחור למעשה בראשית"89, דקאי על הגוף, שהרי הנשמה קדמה למעשה בראשית, כמארז"ל90 "במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים"], ואילו השינוי שנעשה גוף חי, הרי זה שינוי החוזר לברייתו – ביום ההילולא, כאשר "אל עפר תשוב"?!

ואיך יתאים הדבר עם תורת הבעש"ט שעבודת האדם צריכה להיות דוקא עם הגוף ועניניו – כל צרכי הגוף (ובאופן שמוציאים מהגלות כסף וזהב כפשוטו, "כספם וזהבם אתם"91, ועד לאופן ש"לא תשאר פרסה"92 ),

– וכמבואר גם בארוכה בהמשך המאמר93, בענין "קרשים למשכן"94, ש"קרש" אותיות "שקר", והיינו, שדוקא מה"שקר" של העולם עושים "קרשים למשכן" –

וע"פ תורת הבעש"ט, צריך הדבר להיות באופן שבשעת מעשה הרי זה דבר נצחי, וכדברי רבינו הזקן בתניא95 : "יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד" – שבזה נכללת גם ה"יד המחלקת צדקה" שבשעת מעשה נעשית "מרכבה"96, וכו' וכו'. וכאמור לעיל בפירוש מארז"ל "יעקב אבינו לא מת", שהכוונה בזה היא על הגוף ש"חנטו חנטיא".

בשלמא בנוגע לקרשי המשכן ולמשכן בכללותו, אמרו חז"ל97 ש"משה .. לא שלטו שונאיהם במעשיהם", ונשארו בקיומם, והיינו, שהמשכן לא נחרב ח"ו, אלא רק נגנז, ונשאר קיים, ויתגלה לעתיד לבוא; אבל כשמדובר אודות כל אחד מישראל, ואומרים לו שצריך לעבוד וליקח גם את הגוף כו' – הרי זה לכאורה להיפך, דכיון ש"עפר אתה ואל עפר תשוב", הרי גם השינוי שבינתיים (בשעה שהגוף קיים) אינו שינוי אמיתי.

ואף שלאח"ז יקום הגוף בתחיית המתים – הרי אז תהי' בריאה חדשה; ואילו כל מה שהי' בין הענין ד"עפר אתה" להענין ד"אל עפר תשוב", הרי זה לכאורה שינוי שאינו אמיתי.

יד. אך עפ"ז מתורץ דבר פלא במדרש:

איתא במדרש98 – והובא גם בתוס' במסכת ב"ק99 בנוגע למאן "דלא כרע במודים" ש"שדרו .. נעשה נחש"100, שאז "אינו חי לעתיד לבוא" (ומזה מובן עד כמה נוגע וחשוב הדבר) – שמ"ש "עפר אתה ואל עפר תשוב", אינו חל על העצם הקטנה שבשדרה של אדם שנקראת בשם "לוז", שנשארת בקיומה. וגם מה שמצינו בגמרא במסכת שבת101 שאפילו צדיקים שבים לעפרם "שעה אחת קודם תחיית המתים" – אין זה שייך ל"עצם לוז" שנשארת בקיומה.

ולכאורה: למה היתה כזאת?

הן אמת שישנה ההסברה בזה, שזהו לפי שהעצם לוז לא נהנה מפרי עץ הדעת102 (ולכן הרי זה קשור עם הסעודה של מוצאי-שבת וכו')103 – אבל הא גופא צריך ביאור: מהו הצורך בכך שלמרות שכל הגוף נהנה כו', מוכרח להשאר לכל-הפחות עצם קטן שאינו נהנה, ועצם זה הוא חזק וקשה כ"כ שאפילו פטיש אינו יכול לשברו ולפררו, אלא נשאר בקיומו?!

אך הענין הוא – שבזה תלוי קיום הגוף וכל עניניו, והיינו, שהשינוי שחל בין הזמן ד"עפר אתה" לזמן ד"אל עפר תשוב", שאז למד תורה וקיים מצוות, אינו "שינוי החוזר לברייתו" ח"ו;

כאשר חלק מהגוף נשאר קיים בשלימותו, הנה אע"פ שזהו רק עצם קטן, הרי גם עצם קטן זה נעשה מה"עפר אתה", וכיון שנשאר בקיומו, הרי זה מורה וקובע שכל השינוי של מציאות הגוף הוא שינוי קיים, כי, גם לאחרי ש"אל עפר תשוב", נשאר ה"עצם לוז" בקיומו, ועל ידו נפעל ענין של קביעות בכל הגוף כולו, שכל הגוף נשאר קיים.

וזהו הטעם שעיקר השכר יהי' לנשמה בגוף דוקא (כדעת הרמב"ן104 בפלוגתא שלו עם הרמב"ם105, כמובא בלקו"ת106 ) – בגוף זה שעל ידו הי' מעשה המצוות בחיים חייתו בעלמא דין.

טו. ומזה מובן גם בנוגע ליום ההילולא, שאע"פ שקשור לכאורה עם הענין ד"אל עפר תשוב" (אם מיד, או שעה אחת קודם תחיית המתים), הרי גם אז ישנו הענין ד"עצם לוז" שממשיך את הקביעות בכל הגוף ובכל עניניו.

ולכן, הרי זה פועל גם בנוגע ל"זרעו בחיים" – שעבודתם היא באופן ד"עזוב תעזוב עמו", עם הגוף וכל עניניו.

וממילא, בבוא הגאולה האמיתית והשלימה – אזי לוקחים עמהם את כל הענינים, "כספם וזהבם אתם", "לא תשאר פרסה", כולל גם "ביזת הים" (שנזכרה בפרשת השבוע107 ) שהיתה גדולה מ"ביזת מצרים"108, ולאח"ז גם ה"ביזה" שתהי' לעתיד לבוא (כדרשת רז"ל109 על הפסוק110 "וילקט יוסף" אודות ה"ג' מטמוניות" שא' מהן תתגלה רק לעת"ל), ומובן שתהי' גדולה יותר אפילו מביזת מצרים ואפילו מביזת הים.

ו"אין מקרא – וענין – יוצא מידי פשוטו"61, שיומשך בגלוי למטה מעשרה טפחים, כאשר "בני ישראל יוצאים ביד רמה",

בגאולה האמיתית והשלימה בעגלא דידן, ע"י משיח צדקנו.

* * *

טז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה באתי לגני אחותי כלה (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

* * *

יז. דובר לעיל (ס"ד) בנוגע להמבואר בהתחלת המאמר דיו"ד שבט, שהעולם נברא באופן ש"עיקר שכינה" היתה דוקא "בתחתונים",

– שלא כדעת הטועים שהעולם מצד עצמו אינו טוב, וממילא צריך לברוח מהעולם וכו' (ובענין זה מודגש גם החילוק בין דת ישראל בכלל לגבי כמה דתות) –

אלא שלאח"ז נעשה שינוי מצד ענין החטאים – כיון ש"יצרו תקפו" (בלשון הרמב"ם43) – החל מהחטא הראשון, שהי' השורש לכל החטאים שלאח"ז, שאז נעשה השינוי ד"יצר לב האדם רע מנעוריו"53,

אבל זהו "שינוי החוזר לברייתו", שהרי ישנה ההבטחה ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"111.

ובמכ"ש וק"ו מזה שלעתיד לבוא נאמר112 "וגר זאב עם כבש":

ובהקדים – שאע"פ שהרמב"ם כותב בהל' מלכים113 בנוגע למ"ש "וגר זאב עם כבש", ש"כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים", הרי מבואר בזהר114 – וכן היא הכרעת תורת החסידות115 – שענין זה יהי' גם בפועל, והיינו, שבודאי צודק הרמב"ם בהנוגע להנמשל, אבל נוסף לזה יהי' ענין זה גם כפשוטו, כפי שהוא במשל.

ובכללות – דברי הרמב"ם הנ"ל הם בהתאם לשיטתו בנוגע לתכלית השכר בהל' תשובה105,

– ומה גם שהענינים שנתבארו בסיום הלכות מלכים (אשר "הכל הולך אחר החיתום"116, כנ"ל ס"א) בנוגע לאופן ביאת משיח והגאולה השלימה, נתבארו גם בהלכות תשובה, באופן שמשלימים זה את זה, שהרי "דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר"117

ש"הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא .. (ש)אין בו גוף וגוי' אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף" (ואילו השכר שיהי' לנשמות בגופים אינו שלימות השכר, והוא רק מצב עובר) – כי, מאחר שתכלית השלימות דלעת"ל אינה קשורה עם הגוף, הרי מובן, שגם בנוגע לגוף הזאב כפשוטו לא יתכן שיהי' הענין ד"לא ירעו ולא ישחיתו"118 ("וגר זאב עם כבש" כפשוטו), ועכצ"ל, שהכוונה היא להנמשל; אצל האדם – בנוגע לנשמה, ואצל הזאב – בנוגע לשרש ומקור הזאב למעלה, או כפי שהרמב"ם מפרש בפשטות – בנוגע לאומות העולם.

אבל יש גם פוסקים שחולקים על הרמב"ם, כמו הרמב"ן (ובכמה ענינים פוסקים גם בנגלה כהרמב"ן וסייעתא דילי', בניגוד לדעת הרמב"ם, וכידוע הכלל של הבית-יוסף119, שישנם "שלשת עמודי ההוראה .. במקום ששנים מהם מסכימים לדעה אחת נפסוק הלכה כמותם וכו'"), וכיון שהרמב"ן104 חולק על הרמב"ם וס"ל שתכלית שלימות השכר היא לנשמות בגופים, הרי מובן, שגם בפירוש "וגר זאב עם כבש" ס"ל שענין זה יהי' כפשוטו בנוגע לגופו של הזאב כו', כיון שזהו ענין של "לשיטתי'"120.

ובנוגע לעניננו – הרי זה כ"ש וק"ו: ומה בנוגע לבעלי-חיים, הנה אע"פ שישאר מבנה גופו וכל עניניו של הזאב, מ"מ, "לא ירעו ולא ישחיתו", ואדרבה, "וגר זאב עם כבש", וכהמשך הכתוב121 : "יחדיו", היינו, שילכו בשלימות ובלב אחד – עאכו"כ שכן הוא בנוגע לעניני גוף האדם.

ולכן, הנה אע"פ ש"יצר לב האדם רע מנעוריו" – הרי זה ענין שנעשה ע"י החטא הראשון, שהי' השורש לחטאים הבאים לאחריו; וכיון ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", וע"פ פסק הרמב"ן (שנתקבל בחסידות106 וקבלה) שתכלית שלימות השכר הוא לנשמה בגוף, הפירוש ד"רוח הטומאה אעביר מן הארץ" הוא גם בנוגע לגוף – הרי השינוי שנעשה "יצר לב האדם רע מנעוריו" הוא "שינוי החוזר לברייתו", והיינו, שיחזור להיות כפי שהי' מקודם, ש"עיקר שכינה בתחתונים היתה", שזהו עיקר ושלימות השכר.

יח. וכיון ש"התורה היא נצחית" – הרי זה לא רק במעמד הר סיני ולעת"ל, אלא גם בימי הגלות:

כאשר יהודי יוצא עכשיו למלחמה של נפשו האלקית עם נפשו הבהמית, כמארז"ל122 "זה וזה שופטן", ועד"ז כשצריך לברר את חלקו בעולם, מבלי להתפעל מה אומרים הגויים שמסביבו, ובלשון הכתוב123 : "כי כל העמים ילכו איש בשם אלקיו ואנחנו נלך בשם ה' אלקינו" – אזי ישנו הנצחון באופן שפועלים להיות "עיקר שכינה בתחתונים".

והיינו, שיהודי מבטל בחלקו בעולם את הענין של "רוח הטומאה" וכו' – אם באופן של אתהפכא, או עכ"פ באופן של אתכפיא, שזוהי עבודת הבינונים ש"אחרי' כל אדם ימשוך"124, והיינו, שזהו ענין ששייך לכל אחד, שביכלתו לפעול בנוגע לכל עניניו, שבשעת מעשה יהי' זה ענין של קדושה.

ולכן חייבו רז"ל125 – כפי שמביא רבינו הזקן בתניא126 – "לקום ולעמוד מפני כל עוסק במצוה", ולאו דוקא אם הוא מ"ראשיכם", אלא אפילו אם הוא מ"חוטב עציך" ו"שואב מימיך"127, כי, "יד המחלקת צדקה", בשעת מעשה היא "מרכבה" לענין הצדקה למעלה96.

יט. ומדברי המדרש גופא יודעים גם את דרך העבודה:

לאחרי שבעת החטאים שעל ידם נשתנתה גשמיות העולם ונעשית חומרית, ועד שנעשה "עולם הקליפות", ש"הרשעים גוברים בו" (כמבואר בתניא30) – ממשיך במדרש16, ש"בא אברהם" והתחיל לבטל את ההעלם וההסתר שנעשה בעולם ע"י החטא, ולהמשיך את השכינה מלמעלה למטה.

ולאחרי כל הביאורים שבזה בפשט רמז ודרוש בתורה – ישנו ה"בכן" בנוגע לפועל:

ענינו של אברהם הוא – כדברי הגמרא128, "תפלות אבות תקנום", ו"אברהם תיקן שחרית".

וההוראה מזה בעבודת כל יום ויום – כאמור ש"התורה היא נצחית" – שכאשר יהודי צריך להתחיל עבודתו בעולם, בהיותו בעולם כפי שהוא לאחרי שבעת החטאים, כך ש"יצר לב האדם רע מנעוריו" ו"הרשעים גוברים בעולם" וכו' וכו' – הנה הסדר בזה שלכל לראש צריך להיות ענינו של אברהם (שהתחיל להמשיך את השכינה מלמעלה למטה) – לעמוד להתפלל, "שתהא תפלתו סמוכה למטתו"129.

ולכן אסור לעסוק בכל צרכי האדם קודם התפלה130, והיינו, שגם כאשר העסק בצרכיו הוא באופן ש"משאו ומתנו באמונה"131, ויתירה מזה, כדברי הרמב"ם25 ש"החכם ניכר .. במאכלו ובמשקהו .. ובמשאו ומתנו" – אין זה מספיק; כל זה יכול להיות רק לאחרי התפלה. אבל קודם התפלה – אסור לאכול, ועאכו"כ שלא יכול להיות הענין ד"הנהג בהן מנהג דרך ארץ"132 ; הסדר הוא שלכל לראש צריך לילך ל"בית הכנסת", ואח"כ ל"בית המדרש"133, ולאחרי כן – "הנהג בהן מנהג דרך ארץ".

וכאשר מתחיל ביטול החטא ועון – ע"י התפלה, ענינו של אברהם – אזי מתחיל כבר גם ביטול הענין ד"יצר לב האדם גו'", וגם ביטול וחלישות בעניני העולם בכלל.

ולכן, אע"פ שיש ג' אבות (שתיקנו ג' תפלות) – הנה כללות כולם הוא ענינו של אברהם.

וזהו גם המבואר בתניא134 בנוגע ל"אהבה מסותרת" שישנה בכל אחד מישראל, שהיא "ירושה לנו מאבותינו", אברהם אבינו – כדברי הגמרא135 שענינו של אברהם הו"ע האהבה, שנאמר136 "אברהם אוהבי", וענין זה הוריש אברהם לבניו, כמ"ש137 "יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" – ש"נכלל בה גם דחילו", והיינו, שבענינו של אברהם נכלל גם ענינו של יצחק, "אברהם הוליד את יצחק"138, ועאכו"כ יעקב וכל הבאים אחריו, עד למשה ש"הוא השביעי".

ולכן הסדר הוא, שתחילת העבודה היא בעבודת אברהם – ענין התפלה, ולאח"ז באה ההליכה מ"בית הכנסת לבית המדרש" – שזהו ענינו של משה, ש"נקראת התורה על שמו"139, כמ"ש140 "זכרו תורת משה עבדי"; ועי"ז נמשכת השכינה מרקיע הראשון לארץ – שלכן יכול להיות לאח"ז הענין ד"הנהג בהן מנהג דרך ארץ".

כ. ענין זה קשור גם עם הפתגם של בעל ההילולא141 – שנקבע בשיעור ד"היום יום" של י"א שבט [והרי עומדים עתה בליל י"א שבט] – שסדר היום של יהודי מתחיל ב"מודה אני" (תיכף כשניעור משינתו), שאמירתו קודם נטילת ידים, אפילו בידים טמאות (שהרי "ידים עסקניות הן"142 ), כי, כל הטומאות שבעולם אינן מטמאות את ה"מודה אני" של יהודי143.

והענין בזה:

נקודת ענין התפלה היא – הביטול ד"כעבדא קמי' מרי'"144. וענין זה – באופן של נקודה – ישנו כבר באמירת "מודה אני לפניך", כי, אמיתית הענין ד"מודה" הוא – שמתבטל מלהיות מציאות בפני עצמו, וכל מציאותו אינה אלא רצון האדון.

אלא שענין זה צריך להיות נמשך אח"כ באכילתו ובשתייתו, ובכל עניני "דרך ארץ" שלו, ולכן יש צורך שמהענין ד"מודה אני" יומשך בכל הפרטים של ברכות השחר, ולאח"ז בענין התפלה בכל הפרטים שבזה; ובשביל זה יש כבר צורך בנטילת ידים וכו' וכו', ובפרט בענין הטלית ותפילין.

כא. וזוהי ההוראה הכללית מדברי המדרש:

התחלת המאמר, ש"עיקר שכינה בתחתונים היתה" – שכאשר יוצאים לעבוד עם העולם, צריך לידע, שהעולם עצמו רוצה שיבררו אותו כו' (וכאמור לעיל שזהו רק ש"יצרו הוא שתקפו"),

והסדר בזה – ש"בא אברהם" והתחיל להמשיך את השכינה "מרקיע הז'", ובזה נכללת גם ההמשכה עד למטה, כשם שאהבה המסותרת "נכלל בה גם דחילו", והיינו, שהתחלת העבודה היא בענין התפלה, ועי"ז נמשך אח"כ "מבית הכנסת לבית המדרש" וכו'.

ועי"ז נעשה הענין ד"ישכנו לעד עלי'"145 – שמשכינים (היינו ממשיכים) למטה "יקרא דקוב"ה" ש"בכולהו עלמין" בשוה, שתהי' בעיקר "בתחתונים", כיון שע"י לימוד התורה שלו וקיום המצוות שלו עושה יהודי דירה לו ית' בכל הענינים הגשמיים,

ועד לאופן ש"ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר"146, כמבואר בזה, שכאשר יביטו על כל ענין שבבריאה, יראו בו בגלוי את מאמר ה' – "פי הוי'" –ש"דיבר" ופעל את ההתהוות שלו מאין ליש.

וכאמור לעיל (סוסי"ב) – שיש לעשות כל ענינים אלו בשמחה.

* * *

כב. בהמשך להמדובר לעיל (סי"ט) בנוגע להתחלת עבודת היום בענינו של אברהם – הרי זה קשור גם עם כללות העבודה בעולם:

בנוגע לאברהם נאמר ביחזקאל147 "אחד הי' אברהם ויירש (זרעו) את הארץ". וכדברי הגמרא במסכת בבא בתרא148 : "ארץ ישראל מוחזקת היא" – החל מאברהם אבינו, עי"ז שאמר לו הקב"ה "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה"149, שמזה למדים150 ש"הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הילוכו". והיינו, שה"חזקה" שעשה אברהם ("אחד הי' אברהם") בארץ היתה כדי שיומשך אח"כ לבניו ולביתו אחריו – ש"יירש זרעו את הארץ".

וענין זה נמשך גם בנוגע להלכה לפועל (כמדובר כמ"פ151 ) – כפי שמצינו בדברי הגאונים152 בנוגע לתקנת פרוזבול [דלכאורה, כיצד יכול כל אחד לערוך פרוזבול, בה בשעה שבשביל זה יש צורך בבעלות על קרקע153 ], שכל אחד מישראל יש לו לכל-הפחות אמה על אמה בארץ ישראל.

וחלק זה שיש לכל אחד מישראל בארץ ישראל, קשור גם לכל עניניו בחלקו בעוה"ז בכלל – שזוהי הנתינת כח שכל אחד מישראל יוכל לפעול בחלקו בעולם מ"ש באברהם "ויקרא שם בשם הוי' א-ל עולם"154.

ובהקדמה:

מענינה של ארץ ישראל כפי שתהי' לעתיד לבוא בגלוי, מובן אופן העבודה שצריכה להיות עכשיו כדי להכין ולפעול ("דורכטאָן") את הענינים שימשיכו את גילוי הדבר לעתיד לבוא. וע"ד מ"ש רבינו הזקן155 שכל הגילויים דלעתיד לבוא תלויים "במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות", היינו, שע"י מעשינו ועבודתינו נעשים כל הענינים בפועל, והתגלותם תהי' לעתיד לבוא.

וכיון שלעתיד לבוא תהי' שלימות העולם עי"ז ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" (כדאיתא במדרש156 ), הרי מובן, שגם עכשיו צריכה להיות העבודה באופן כזה – שכל יהודי, שיש לו אמה על אמה בארץ ישראל, צריך לפעול בחלקו בעולם שיהי' בבחי' "ארץ ישראל".

וכידוע הסיפור157 אודות מענה הצ"צ לא' החסידים שרצה לעלות לארץ ישראל: לר' הלל מפּאַריטש – לא חסרה ארץ ישראל, ולך חסרה ארץ ישראל?! – עשה כאן ארץ ישראל!

ולכאורה אינו מובן: כאשר יהודי רוצה לנסוע ולחיות בארץ ישראל – מהו התחליף לזה לעשות כאן ארץ ישראל?!

אך הענין הוא – שכאשר יהודי פועל בחלקו בעולם, באיזה מקום שהוא, שיהי' בבחי' "ארץ ישראל", "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה"158, אזי נעשית אצלו כבר העלי' ל"ארץ ישראל" ברוחניות.

וכיון ש"כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם"33, הנה עי"ז שעושה בחלקו בעולם "ארץ ישראל", היינו, שארץ ישראל מתפשטת בחלקו בעולם, הרי זה גם הכנה להתפשטות של ארץ ישראל בכל העולם כולו – "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", בגאולה האמיתית ע"י משיח צדקנו.

כג. וההתחלה בזה – במצות תפילין:

כאשר יהודי לומד תורה ומקיים מצוות – מבטיחה התורה159 : "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו", אזי "ונתתי שלום בארץ"160 עד "ואולך אתכם קוממיות"161, כך, שבנ"י מושלים ושולטים בכל הענינים, ועד ש"עמדו זרים ורעו צאנכם"162, והיינו, שישנם שבעים אומות, אלא שהם עומדים במעמד ומצב ש"רעו צאנכם", והם עושים זאת בשמחה, כי, "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד"163.

וכל זה נכלל במצוה אחת – מצות תפילין, עלי' אמרו רז"ל164 "הוקשה כל התורה כולה (המצוות שבתורה165 ) לתפילין"166, ד"אמר קרא (בפרשה שקראו ביום הש"ק דמיני' אזלינן)167 והי' לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהי' תורת ה' בפיך" (שלכן למדים מפסוק זה בנוגע לכל המצוות שבתורה שצ"ל "מן המותר בפיך"168 ).

ולכן, הנה דוקא על מצות תפילין נאמר169 "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", "אלו תפילין שבראש"170,

– ועד שזהו ענין שצריך לפעול גם בנוגע ל"הנהג בהן מנהג דרך ארץ", כמובן ממ"ש בירושלמי171, "מעשה בתלמיד אחד שהפקיד מעותיו אצל אחד שהי' מניח תפילין .. אמר לי' .. לא לך הפקדתי, אלא לתפילין שעל ראשך" –

ועי"ז – "ויראו ממך"169, ש"נפל פחד היהודים עליהם"172, ועד ש"עמדו זרים ורעו צאנכם".

כד. וזהו הטעם שמצות תפילין היא מהמצוות הספורות שהיו עוד קודם שיצאו בנ"י ממצרים – ובהקדמה:

מצינו שקודם יצי"מ הוצרכו בנ"י להתעסק במצוות "כדי שיגאלו", ולכן "נתן להם שתי מצות, דם פסח ודם מילה .. שנאמר173 מתבוססת בדמיך, בשני דמים"174.

וכן מובן מה שמצינו שבהיותם במצרים (קודם מ"ת) נצטוו על הענין דשילוח עבדים (ולכן נאמר ציווי זה גם לאהרן)175 – שזהו "מדה כנגד מדה"176, שכדי ש"ביד חזקה ישלחם גו' מארצו"177, הוצרכו בנ"י לקבל על עצמם מצות שילוח עבדים.

אבל לכאורה אינו מובן מהי השייכות של מצות תפילין דוקא שיצטוו עלי' עוד בהיותם במצרים:

בנוגע לפרשת "קדש לי כל בכור"178 – שבסיומה נאמרה מצות תפילין179 – איתא בגמרא במסכת בכורות180 : "בשלשה מקומות קדשו בכורות לישראל, במצרים, ובמדבר ובכניסתן לארץ, במצרים .. קדש לי כל בכור".

ובכן: בשלמא הענין ד"קדש לי כל בכור" הוצרך להיות במצרים – בגלל התביעה מפרעה להוציא ממצרים את "בני בכורי ישראל"181 ; אבל לכאורה חסר ביאור: מהי השייכות של מצות תפילין עם מצרים דוקא?

ואע"פ שמצות תפילין היא "זכר ליציאת מצרים"182 – הרי יש כו"כ מצוות שהם "זכר ליציאת מצרים", הן שבת, והן המועדים וכו' וכו', כמ"ש החינוך183, ואעפ"כ נאמרו רובם ככולם לאחרי יציאת מצרים.

אך הענין הוא – ע"פ האמור שענין התפילין הוא "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך",

ולכן הרי זה נוגע לגאולת מצרים – שאילו זכו היתה זו גאולה שלימה184, ואפילו לפי המצב שנעשה לאחרי הבלבולים שהיו בינתיים, הרי זה המקור והשורש על כל הגאולות שלאח"ז (כשם ש"כל המלכיות נקראו על שם מצרים כו'"185 ), עד לגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, עלי' נאמר73 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שאז יהי' שלימות הענין ד"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".

כה. וזהו גם המענה לאלו שטענו: מדוע בוחרים להבדיל ולייחד מצוה מסויימת – מצות תפילין – מבין כל המצוות?

והמענה לזה – כמדובר כמ"פ186 – שלא אני הבדלתי וייחדתי זאת, אלא התורה, באמרה "הוקשה כל התורה כולה לתפילין", שענין זה לא נאמר על כל שאר תרי"ג המצוות, אלא רק על מצוות ספורות; וכמו"כ הבדילה תורה כמה מצוות שנאמרו קודם מתן תורה, ואפילו קודם יציאתם ממצרים, וביניהם – מצות תפילין.

ועוד הוספתי187 – שיבחרו להם אחת משאר תרי"ב מצוות... ובלבד שיעסקו בהחדרת "נר מצוה ותורה אור"188 בכל מקום ומקום ובכל פינה ופינה, ועד שע"י לימוד התורה וקיום המצוות ימשיכו ויפעלו בגלוי את המעמד ומצב ש"מלאה הארץ דעה את הוי'"189, בביאת משיח צדקנו.

כו. אך כאן חכיתי שמישהו ישאל קושיא פשוטה בדבר, ובינתיים עברה שנה ומחצה עד שסוכ"ס נשאלה הקושיא190 :

מדוע אמרתי שיכולים לבחור אחת משאר תרי"ב. מצוות – הרי תפילין של יד ותפילין של ראש הם שתי מצוות, כפי שפוסק הרמב"ם191, וכן פוסק רבינו הזקן בשולחן-ערוך שלו192, וא"כ, יש אפשרות לבחור מצוה נוספת (לא משאר תרי"ב. מצוות, אלא) משאר תרי"א. מצוות?!

והרי זו קושיא פשוטה בשטחיות הענינים – כאשר מביטים בשו"ע של רבינו הזקן, או ברמב"ם ובגמרא193 וכו' וכו'.

ובכל אופן – כהפתגם הידוע: יותר טוב מאוחר מאשר לגמרי לא – לכל הפחות נשאלה השאלה לאחרי שנה ומחצה!

כז. ובכן, התירוץ בזה הוא גם בפשטות – תחילה, בשטחיות הענין, ואח"כ בעומק יותר:

ובהקדמה – שהמענה הוא לאלו שבאים בטענות ("די וואָס טשעפּען זיך"), שהרי לולי זאת, צריכים להיות מרוצים מההתעסקות בהפצת ענין של מצוה, איזו שתהי', אלא שישנם אלו ש"תואנה הם מבקשים" (אם לשם שמים או מאיזה טעם שיהי'). וכיון שהמענה מכוון אליהם – יש לתת להם ברירה גדולה יותר.

ובהתאם לכך, ניתנת להם הברירה לבחור מצוה אחרת מתוך מספר גדול יותר של מצוות – תרי"ב. מצוות190 – אם ירצו לפסוק (לא כמו הרמב"ם ורבינו הזקן, אלא) כמו בעל הלכות גדולות194 (שגם הוא הי' ראשון, ופוסק וכו'), ועוד כמה ראשונים195, שס"ל שתפילין של יד ותפילין של ראש הם מצוה אחת.

ועד שמצינו דבר פלא – כפי שכבר עמדו על זה196 – בדברי התוס' במסכת מנחות197, בענין "סח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך", שאין זה כמו ש"אדם שוחט עופות או בהמות הרבה וסח בין עוף לעוף", "שאם ירצה ישחוט ואם ירצה לא ישחוט", משא"כ בנדו"ד – "שאני תפילין שמצוה אחת הן" (שהרי הדין שלא לסוח בין תש"י לתש"ר הוא לא רק כדי שלא לגרום ברכה שאינה צריכה, כיון שדין זה הוא גם במקום שאינו גורם ברכה נוספת, כמו בהנחת תפילין דרבינו תם שאין מברכים עליהם198 ).

עד כאן – בהנוגע לשיטתם הם.

כח. וישנו ענין עמוק יותר – שנוסף לכך שיש ראשונים שס"ל שתש"י ותש"ר הם מצוה אחת, הנה כן היא גם דעת פנימיות התורה:

איתא בזהר פ' פינחס199 : "פקודא שתיתאה איהי תפלה של יד .. תפילין דרישא כו'", והיינו, ששניהם נכללים במצוה אחת – מצוה הששית (לאחרי שמונה כמה מצוות, החל מ"פקודא קדמאה אנכי כו'", אמונת ה' וכו').

ויתירה מזה, כמ"ש בתיקונים שבסוף זהר חדש200 : "תפילין דראש ודיד .. אינון פקודא חדא, ולא צריך לאפסקא, כמה דאוקמוה סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו201. והאי איהו עיקרא דגמרא. ואלין דעבדין להו תרי פיקודין כתלמודא דירושלמי202, איהו מימינא ושמאלא דתמן ענפין מתפרדין .. צריך לברכא עלייהו תרין ברכאן .. אבל מסטרא דעמודא דאמצעיתא עלייהו איתמר אחת דיבר אלקים203, ולא צריך אלא ברכתא חד כו'".

ואע"פ שרבינו הזקן פוסק בשו"ע שתש"י ותש"ר הם שתי מצוות – הרי ידוע סיפור החסידים204 (לא שמעתי זאת מכ"ק מו"ח אדמו"ר, אבל כך מספרים חסידים, ומתקבל בשכל) ששאלו אצל אדמו"ר הזקן בנוגע לענינים שפוסק בסידור לא כמו שפוסק בשו"ע, והשיב, שבשו"ע כתב כמו "פוסק", ולכן פסק כדעת הפוסקים, ואילו בסידור כתב ע"פ סודות התורה בקבלה, ולכן פסק כדעת המקובלים.

וכיון שהסידור נכתב לא רק לבעלי סוד, אלא הוא שוה לכל נפש (וכידוע205 שבגלל זה לא הכניס רבינו הזקן בסידור כוונות האריז"ל, כיון שאינם דבר השוה לכל נפש), הרי מובן, שגם הפסקי-דינים שבסידור שהם ע"פ דעת המקובלים, אינם הנהגה למקובלים, אלא זוהי הנהגה ופסק-דין לכל אלו ההולכים בשיטת רבינו הזקן, כי הסידור הוא הלכה בפועל, וכאמור – דבר השוה לכל נפש.

ונמצא, שאע"פ שבשו"ע מכריע רבינו הזקן כדעת הפוסקים שתש"י ותש"ר הם שתי מצוות, הרי ע"פ הזהר ההכרעה היא להיפך, ש"עיקרא דגמרא" שתש"י ותש"ר הם מצוה אחת.

ולכן הי' המענה הנ"ל – שיכולים לבחור מצוה אחרת מתרי"ב. מצוות.

עד כאן – בהנוגע לצד הנגלה שבדבר206.

כט. וההוראה בזה – כמדובר לעיל (ס"א) שמכל ענין בתורה (ש"דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום"207 ) צריך להיות הוראה ו"בכן" לפועל, שזהו ענינה של התורה:

החילוק כללי בין תש"י לתש"ר (לא רק ע"פ הסוד, אלא כפי שבא לידי ביטוי בדין והלכה בפועל, ע"פ נגלה), מובן ממקום הנחתם – שמקום הנחת תש"י הוא "על הזרוע כנגד הלב", ומקום הנחת תש"ר הוא "על הראש כנגד המוח"208 ("מקום שמוחו של תינוק רופס"209 ). ולכן, בהנחת תש"י צריך לכוין "לשעבד הלב", ובהנחת תש"ר צריך לכוין "לשעבד המוח". ונמצא, שתש"י הו"ע הלב, ותש"ר הו"ע המוח.

ועפ"ז מובן הטעם שבתש"ר יש ארבעה בתים, ואילו בתש"י יש רק בית אחד, אע"פ שהפרשיות הם בשוה בשניהם,

– דלכאורה ממה-נפשך: אם זהו ענין אחד, הי' צריך להיות בשניהם בית אחד; ואם הם ארבעה ענינים, הי' צריך להיות בשניהם ארבעה בתים? –

כיון שזהו בהתאם להחילוק שבין המוח ללב210 :

ענינו של המוח שבראש, השכל – לבחון ולפרט ("פאַנאַנדער- קלייבן") כל ענין לפרטיו, ולמצוא מהו הצד-השוה שביניהם, ומהו הצד שמחלק ביניהם; ואילו ענינו של הרגש הלב, ענין המדות, הוא – לא לחלק ולפרט ולהסביר כל פרט ופרט בפני עצמו, שהרי זה היפך ענין הרגש, שמצד עצמו אין לו מדידה והגבלה, ורק השכל שבראש מודד ומגביל אותו.

ומזה מובן גם בנוגע לתש"י ותש"ר – שבתש"י שכנגד הלב, נרגש בכל ד' הפרשיות רגש אחד, ולכן הרי זה בית אחד; ואילו בתש"ר שכנגד המוח, מודגש הפירוט לד' ענינים חלוקים זמ"ז: "קדש" – בבית בפ"ע, "והי' כי יביאך" – בבית בפ"ע, "שמע" – בבית בפ"ע, "והי' אם שמוע" – בבית בפ"ע, שכן, מצד השכל שבראש הרי הם ד' ענינים שונים בעבודת האדם, ולכן באים בארבעה בתים.

ל. וסדר העבודה – שתחילה צריך להניח תש"י ואח"כ תש"ר:

תחילת העבודה – הנחת תפילין של יד, שמורה על הענין של קבלת-עול, באופן שאין התחלקות פרטים בדבר (בית אחד).

ולאח"ז צריך להיות גם תפילין של ראש, כי, התכלית היא – שיומשך גם בהבנה והשגה, ובפרט ע"פ הדגשת תורת חסידות חב"ד.

וכן הוא אופן העבודה עם הזולת – עם יהודי נוסף, וכן ה"זולת" דחלקו שבעולם, ועד להפעולה באומות העולם בנוגע לקיום שבע מצוות בני-נח והסניפים שלהם (כפי שפוסק הרמב"ם211 שיש חיוב על בנ"י "לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח") – שההתחלה צריכה להיות באופן של הקדמת "נעשה" ל"נשמע", שזהו ענין הקבלת- עול, אבל, אין להשאר בענין ד"נעשה", אלא לאח"ז צריך להיות גם הענין ד"נשמע", שמיעה והסברה, עד שיתקבל ויונח בשכלו.

ובאופן כזה היא כללות העבודה של נפש האלקית עם נפש הבהמית – כמדובר כמ"פ, שלכתחילה אין להכנס בטענות ומענות, כי אם לצוות עליו ללמוד תורה, ולאחרי כן, כשלומדים עמו תורה, יש להשתדל שנפש הבהמית תבין דבר-תורה (ולא שהלימוד הוא באופן ש"גזירה גזרתי"212, ואינו צריך להבין זאת), ועד להבנה והשגה באופן של "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו .. נמצא כלל"213 (שענין זה נאמר לא רק על השכל של נפש האלקית, אלא גם על השכל של נפש השכלית שמתלבשת בשכל של נפש הבהמית).

לא. אמנם, כל זה הוא עדיין בתחילת העבודה, שתש"י ותש"ר – ענין הקבלת עול וענין ההבנה וההשגה – הם שתי מצוות,

– ואז יש מלבדם עוד תרי"א מצוות (כנ"ל סכ"ו).

ויש לומר על זה רמז נחמד ("אַ געשמאַקער רמז") – במאמר רז"ל "הוקשה כל התורה כולה לתפילין", ע"פ דברי הגמרא214 "תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי" (תרי"א), והיינו, שכל שאר מצוות התורה (מלבד מצות תפילין) שהוקשו לתפילין (שכוללת שתי מצוות) הם תרי"א מצוות. –

ולאח"ז מגיעים לדרגא נעלית יותר – שתש"י ותש"ר הם מצוה אחת.

לב. ובהקדם ביאור הענין ע"פ נגלה215 – כפי שמבאר הרגצ'ובי216 בענין החילוק שבין תש"י לתש"ר,

– וכמדובר כמ"פ בנוגע לרגצ'ובי, שחתר והגיע וכו', אבל לפעמים עדיין חסר אצלו ה"מכה בפטיש" האחרון –

שנוסף על הענין דתש"י מצד עצמו, ישנו ענין בתש"י שפועל שלימות בתש"ר – ש"כל זמן שבין עיניך יהו שתים"217, שזוהי תוספת מעלה בתש"ר, שהרי, גם מי שאין לו תש"י, חייב להניח תש"ר218, אבל אז אין בזה המעלה ד"בין עיניך יהו שתים", ורק כאשר מניח תש"ר לאחרי שהניח תש"י, אזי פועל תש"י תוספת עילוי בתש"ר – לא רק "בין עיניך", אלא "בין עיניך יהו שתים".

ועפ"ז מבאר הרגצ'ובי את דברי הגמרא "סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עלי' מעורכי המלחמה", ובתוס' שם, בביאור הטעם ש"סח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך", לפי "שמצוה אחת הן" (כנ"ל סכ"ז) – שהפירוש בזה הוא, שבנוגע לענין ד"כל זמן שבין עיניך יהו שתים" הרי זה "מצוה אחת".

לג. וענינו בעבודה219 :

נתבאר לעיל (סכ"ט-ל) שתש"ר מורה על ענין ההבנה וההשגה, שבא לאחרי תש"י שמורה על ענין הקבלת-עול.

אמנם, גם אז, אין לסמוך על השכל שלו – אע"פ שזהו שכל דקדושה שבא לאחרי הקדמת הקבלת-עול, אלא גם בענין השכל גופא (תש"ר) צ"ל ענין הקבלת-עול ("כל זמן שבין עיניך יהו שתים").

והביאור בזה – שישנם ב' מדריגות ביראה, יראה שבאה בתור הקדמה לחכמה, ויראה נעלית יותר שאלי' באים ע"י החכמה220 :

אמרו רז"ל221 : "אם אין יראה אין חכמה", והיינו, שכדי שיוכל להיות ענין החכמה, הבנה והשגה, צ"ל תחילה הקדמת ענין היראה, וכמאמר רז"ל222 "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת". וכדברי הגמרא במסכת שבת223 שענין היראה הוא כמו "מפתחות החיצוניות" לגבי התורה (חכמה) שהיא כמו "מפתחות הפנימיות".

אבל יש גם יראה שלמעלה מהחכמה, שעלי' אמרו221 "אם אין חכמה אין יראה", והיינו, שגם לאחרי שישנו ענין החכמה, ובאופן ש"חכמתו מתקיימת", כיון שקדם לה ענין היראה, הנה מענין החכמה צריך לבוא ליראה נעלית יותר, ש"התורה נקראת אצלה תרעא לדרתא"224 (כדברי הגמרא במסכת שבת223).

וזהו גם הביאור בשני הפסוקים (שהובאו בהמשך דברי הגמרא) בנוגע לענין היראה – "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'"225, "הן יראת ה' וגו'"226 – שהם ב' המדריגות שביראה:

א) "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" – היא המדריגה התחתונה ביראה (ולכן נאמר "כי אם ליראה", ש"מילתא זוטרתא היא"227 ), יראה שקודמת לחכמה, שתובעים אותה מכל אחד מישראל, גם מי שלא הגיע עדיין למדריגת החכמה,

ב) "הן יראת ה'" – "בלשון יוני קורין לאחת הן", וזהו "הן יראת ה'", "יחידה היא היראה כו'"228 – היא המדריגה הנעלית ביראה, הקשורה עם "אחת", בחי' היחידה (כדברי התוס' במסכת מנחות229 : "עד אחת, עד הנפש שנקראת יחידה"), שהיא המדריגה היותר נעלית מה"חמשה שמות נקראו לה, נפש רוח נשמה חי' יחידה"230.

לד. וכללות הענין בזה:

לכל לראש – ישנו הענין דתפילין של יד, שמורה על ענין הקבלת-עול שלמעלה מהתחלקות (בית אחד),

[ודוגמתו בכללות המצוות – הענין ד"נעשה", שזהו"ע הקבלת- עול על כל המצוות, שזהו צד-השוה והכוונה כללית שבכל המצוות כולם, שלכן הנוסח דברכת המצוות שוה בכולם: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו" (ולאח"ז מזכירים את המצוה הפרטית – תפילין או ציצית וכיו"ב)],

ולאח"ז ישנו הענין דתפילין של ראש, שמורה על ענין ההבנה וההשגה, ולכן באים ארבעת הפרשיות בארבעה בתים,

[ודוגמתו בכללות המצוות – ענינה המיוחד של כל מצוה בפני עצמה, וכמו בתפילין, שבתש"י יש לכוין "לשעבד הלב", ובתש"ר יש לכוין "לשעבד המוח" (כנ"ל סכ"ט), ועד"ז יש כוונה מיוחדת במצות ציצית, במצות סוכה וכיו"ב231 ],

ונוסף לזה ישנו גם הענין ד"כל זמן שבין עיניך יהו שתים", היינו, שההבנה וההשגה דתש"ר צ"ל קשורה עם הקב"ע דתש"י, כי, גם לאחרי שישנו ענין החכמה, ובאופן ש"חכמתו מתקיימת", כיון שבאה לאחרי הקדמת היראה, צריך לבוא מזה לדרגא נעלית יותר בענין היראה (שעלי' אמרו "אם אין חכמה אין יראה") – "הן יראת הוי'", "הן" בלשון יווני שפירושו "אחת", שזוהי היראה שחודרת עד יחידה שבנפש.

לה. וכל זה קשור עם כללות הדיבור ("וואָס מ'האַלט אין איין רעדן") בנוגע ל"מבצע תפילין", הפצת הנחת תפילין וכו' – ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין", היינו, שכל שאר תרי"א מצוות – "תורה" בגימטריא תרי"א – "הוקשו לתפילין" (כפי שהם שתי מצוות),

ולאח"ז באים גם לענין התפילין כפי שנעשים מצוה אחת – כנ"ל מביאור הרגצ'ובי בנגלה דתורה, וכדברי הזהר בפנימיות התורה, שמצד "סטרא דעמודא דאמצעיתא", קו האמצעי, נעשים תש"י ותש"ר מצוה אחת.

ובפרט ע"פ המבואר בספרי המוסר232, שתפילין של יד הם בדוגמת בנ"י, ותפילין של ראש הם בדוגמת הקב"ה שהוא "ראשם של ישראל", ונעשים מצוה אחת –"ישראל (אורייתא – ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין") וקוב"ה כולא חד"233.

ועי"ז – "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ש"נפל פחד היהודים עליהם"172, ובאים לידי נצחון באופן שאפילו "חרב של שלום לא תעבור בארצכם"234, כיון ש"ואולך אתכם קוממיות", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

לו. לאחרונה – מבארים בהתוועדויות גם ענין מאגרת התשובה.

ובפרט ועאכו"כ בהתוועדות הקשורה עם יום ההילולא, שזהו ענין הקשור עם "עפר אתה ואל עפר תשוב" (כנ"ל סי"ג), ובגלל זה יש בו ענין של תענית – כפי שמצינו גם בשו"ע של רבינו הזקן, דאף שלא הגיעו לידינו הלכות תענית בשו"ע של רבינו הזקן, הרי בדיני ערב שבת מביא רבינו הזקן כמה דינים בנוגע לתענית235, ומזכיר גם "המתענה .. ביום שמת בו אביו ואמו"236 – הקשור עם ענין התשובה.

ובהקדמה – שיש כמה טעמים בנוגע לענין התענית שבזה237, ובכל אופן, הרי זה קשור עם ענין שהוא היפך השמחה – ענין של אבילות (וצריך לפעול בו הענין ד"והפכתי אבלם לששון"238 ).

וע"פ הרגיל בספר החינוך לבאר בכל מצוה "שרשי המצוה" – הנה גם בנוגע לענין האבילות, הרי מלבד הדינים בנוגע למעשה, יש להתבונן גם בתוכן ענין האבילות בנוגע לדעות, בנוגע לרגש האדם, הבנת האדם והסברת האדם.

וע"ד שבנוגע לתפילין ישנו המעשה של הנחת התפילין, וישנו גם המכוון דשעבוד הלב והמוח,

– ועוד זאת, שבמצות תפילין (ועד"ז במצות סוכה וכו') הכוונה היא חלק מהמצוה (כדאיתא בב"ח239, וכן מוכח משו"ע של רבינו הזקן240 ) –

הנה עד"ז בנוגע לאבילות – גם אם לא נאמר שיש בזה כוונה שהיא חלק מהמצוה, הרי ברור הדבר שצריכה להיות בזה כוונה.

והביאור בנוגע לכוונה שבענין האבלות – יש לחפש בדברי הרמב"ם בספר "יד החזקה", כמובן ממ"ש הרמב"ם בהקדמתו: "קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואח"כ קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה כו'".

ובענין זה אין צורך לחפש רמזים – שהרי הרמב"ם כותב בפירוש מהו ענין האבילות241 : "כל מי שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו, ויחזור בתשובה".

ומזה מובן גם בנוגע לתענית ביום שמת בו אביו ואמו, שאף שזוהי "אבילות ישנה" (שלכן יש בה כמה קולות)242, מ"מ, כיון שנקראת בשם אבילות, הרי זה קשור עם ענין התשובה – "יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה".

לז. אמנם, המנהג אצל חסידים הוא שכל הענינים של היפך השמחה אינם שייכים ל"הילולא" הקשורה עם הסתלקות של צדיק243.

ועד שאפילו בנוגע לאנשים פשוטים – מחליפים את ענין התענית ב"תיקון", ע"י ש"ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין"244, וכיו"ב בענין של שמחה245.

ועאכו"כ בנוגע לצדיקים יסודי עולם, שאצלם נקרא יום ההסתלקות בשם "הילולא"243, שפירושו (בגמרא ורש"י246 ) – חתונה, והרי חתונה היא (לא רק סתם שמחה, אלא) שמחה נעלית יותר (שלכן מותר אז לעשות כמה ענינים שבדרך כלל אסור לעשותם בזמן הגלות (כדאיתא בסוף מסכת סוטה), כיון שמצד שמחת החתונה בטלים גדרים אלו247 ).

ולכאורה איך יתאים הדבר עם דברי הרמב"ם "יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה"?

לח. ויובן ע"פ דברי רבינו הזקן באגרת התשובה:

לכל לראש – מבאר רבינו הזקן באגה"ת79 שכאשר ענין התענית הוא שלא לפי הכח, אזי "וחטאך בצדקה פרוק"248, שאפשר להחליף את ענין התענית בצדקה וכיו"ב.

ועד שמבאר שם249 שישנו ענין התשובה באופן ד"תשמיעני ששון ושמחה"250, מתוך שמחה דוקא, שזהו ענין תשובה עילאה שהיא בשמחה רבה (וכפי שמסיים, ש"מ"ש251 וחטאתי נגדי תמיד", הרי זה באופן של "נגדי דייקא .. מרחוק").

וענין זה מרומז גם בדברי הרמב"ם – כמדובר בארוכה בהתוועדויות הקודמות252 בנוגע לדברי הרמב"ם253 בענין שמחה של מצוה, "שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן", שמזה מובן בנוגע לענין התשובה, שהשמחה היא ביתר שאת וביתר עוז.

ועפ"ז מובן גם מ"ש הרמב"ם254 בנוגע לקיום מצוות של בעל תשובה: "עושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה .. ולא עוד אלא שמתאוים להם":

ע"פ הכלל בנגלה ועד לענין של הלכה, ש"במדה שאדם מודד בה מודדין לו"255, הרי כיון שמלמעלה מקבלים המצוות של בעל תשובה "בנחת ושמחה", לא יתכן שהבעל-תשובה למטה יעמוד בתנועה הפכית, שכן, במצב כזה אינו יכול לגרום שלמעלה יתקבלו המצוות שלו "בנחת ושמחה".

ועכצ"ל, שענין התשובה כולל גם את ענין הנחת והשמחה, ולכן, "במדה שאדם מודד בה מודדין לו", שהנחת והשמחה של הבעל תשובה מעוררים למעלה שמקבלין את המצוות שעושה הבעל תשובה "בנחת ושמחה", "ולא עוד אלא שמתאוים להם".

לט. ולכן, הענין ש"שבת" אותיות "תשב"256, שזהו ענין התשובה,

– ומרומז גם בדברי הגמרא257 : "כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה [כדור] אנוש מוחלין לו", והיינו, ששמירת שבת הו"ע של תשובה אפילו על עוונות כמו "דור אנוש", ש"אז הוחל לקרוא בשם הוי'"258, "לשון חולין, לקרוא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה, לעשותן אלילים כו'"259, כפי שהרמב"ם מאריך בהלכות עבודה זרה260

אינו בסתירה לכך שבנוגע לשבת ישנו הכלל ש"אין עצב בה"261,

וכמו"כ אין סתירה בין מארז"ל262 שצריך להיות "כל ימיו בתשובה", למ"ש263 "עבדו את הוי' בשמחה",

– דלכאורה, איך יתכן שניהם יחד, שיעמוד גם בתנועה של תשובה וגם בתנועה של שמחה, והרי שני הענינים נדרשים ע"י תורתנו תורת אמת, כך, שאין זה דבר העשוי לפנים ("אַ געמאַכטע זאַך"), אלא ע"פ תורת אמת צריך להיות "כל ימיו בתשובה", וע"פ תורת אמת צריך להיות "עבדו את הוי' בשמחה" –

כי, ישנו ענין ואופן בתשובה ש"אין עצב בה", אלא בשמחה – שלאחרי שהשלים את כל פרטי הענינים שנימנו באגרת התשובה והלכות תשובה להרמב"ם, כמו עזיבת החטא, וידוי דברים, וכל הענינים שהם תחליף לענין הקרבן בזמן שבית המקדש הי' קיים – אזי עומד בתנועה של "ששון ושמחה", ועד לשמחה גדולה ביותר.

מ. ועפ"ז מובן גם בנוגע לענין התשובה שבאבילות – "יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה" – שזהו כפי שכל ענינים אלו באים לידי ביטוי בקו השמחה:

"יפחד":

סדר העבודה מצד התשובה הוא – שצריך לעמוד בתנועה של פחד שלא יחזור לסורו, משא"כ צדיק גמור שאינו זקוק לזהירות כזו כמו בעל-תשובה.

וכידוע תורת הרב המגיד264, ש"אע"פ שארז"ל265 אל יאמר אדם אי אפשי בבשר כו', אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, היינו במי שלא חטא מעולם, אבל הבע"ת צ"ל כל מיני רע ואיסורים מאוסים אצלו, ושיאמר אי אפשי כו', בכדי שלא יפול ח"ו".

וכיון שבעל תשובה צריך זהירות גדולה יותר, לפי שסורו רע266 – לכן עומד בתנועה של פחד.

ובעומק יותר – שזהו פחד הקשור עם שמחה:

ידוע (וכפי שרואים גם בפועל) ש"פחד" שייך רק ביחס לדבר שנמצא קרוב אליו267 ; אבל בנוגע לענין שנמצא בריחוק מקום – לא נופל ענין הפחד.

ולדוגמא: "נפל פחד מרדכי עליהם"268 – בגלל ש"שמעו הולך בכל המדינות"269, והיינו, שבכל מקום שהגיע "שמעו" – נפל פחד; אבל אילו לא הי' מגיע לשם "שמעו" – לא הי' נופל פחד.

וזהו כללות ענין פחד ה', "ובכן תן פחדך"270, שזו היתה עבודתו של יצחק – "ופחד יצחק הי' לי"271, והיינו, שמצד היותו "קרוב קרוב יותר"272, הי' לו פחד גדול יותר.

ועפ"ז מובן שענין הפחד שייך דוקא בתשובה עילאה – דכיון שעל ידה נעשה "אהוב ונחמד קרוב וידיד" (כל ד' הלשונות שמנה הרמב"ם273 ), הרי מובן שאז נרגש אצלו פחד גדול ביותר, אלא שפחד זה קשור עם ענין השמחה, להיותו בגלל הקירוב וההתגלות של הקב"ה.

"וידאג" – כמארז"ל274 "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", שזוהי "דאגה" הקשורה עם שמחה, שהרי היא גורמת התגלות רזי תורה, שעז"נ275 "פיקודי הוי' ישרים משמחי לב".

ואז "יפשפש במעשיו" – דכיון שנעשה קרוב יותר להקב"ה, הרי "סביביו נשערה מאד"276, "שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה"277, ולכן יש צורך בפשפוש במעשיו מחדש.

וכמבואר בחסידות278 הטעם דאמירת תחנון ("אשמנו וכו'") לאחרי שמונה-עשרה דוקא – דלכאורה מקומו של תחנון הוא קודם התפלה, שהרי לכל לראש צ"ל עזיבת החטא, ולאח"ז הקרבת קרבן עולה, שבמקומה באה התפלה279, וא"כ, מדוע אומרים תחנון לאחרי התפלה, לאחרי הקרבת הקרבן – כי, דוקא לאחרי שעמד בשמו"ע "כעבדא קמי' מרי'"144, אזי "תופס" ("ער כאַפּט זיך") שענין פלוני שעד עתה לא נחשב אצלו לחטא, ויתכן שהי' נחשב אצלו לענין טוב, ענין של עבודה, הנה במעמדו ומצבו עתה, הרי זה נחשב לענין של חטא, וצריך לומר על זה "אשמנו".

וע"ד ש"מאן דמחוי במחוג כו'", שנחשב לענין של מרידה, אבל במה דברים אמורים – אם הוא עומד "קמי מלכא"280.

וע"ד שמצינו ש"אורי' החתי .. מורד במלכות הוה, דאמר לי' (לדוד) ואדוני281 יואב ועבדי אדוני גו'" (לאו אורח ארעא לקבל עליו מרות אחרים בפני המלך)282, שזהו רק בהיותו במעמדו של דוד, משא"כ בהיותו מחוץ להיכל דוד, שאז הי' אורי' מוכרח לקרות את יואב בשם "אדוני", להיותו "על הצבא"283.

ומזה מובן גם בנוגע לאמירת "אשמנו" לאחרי שמו"ע דוקא.

ועד"ז בנדו"ד, שכאשר מצד הקירוב לה' נעשה אצלו פחד הוי' ביותר ("יפחד"), שמביא לכך ש"לבו דואג בקרבו" ("וידאג") – אזי נעשה מחדש הענין ד"יפשפש במעשיו", וממילא – "יחזור בתשובה".

מא. ולאחרי הקדמה זו, הנה כאן המקום לבאר (לכל-הפחות בקיצור) גם ענין באגרת התשובה, כרגיל, וכפי שיתבאר לקמן, לאחרי ההפסק בניגון.

* * *

מב. לפני הביאור באגרת התשובה – כאן המקום להזכיר אודות התקנות של בעל ההילולא, ומהם (שהרי ישנם כמה) – מה שנוגע בכל יום ויום – ידועה התקנה (שפירסמה והפיצה באמרו שזוהי סגולה לכמה ענינים284 ) שנכללת בראשי-תיבות "חת"ת"285 :

ח' – חומש – ללמוד בכל יום ויום חלק הפרשה השייך ליום זה עם פירוש רש"י: ביום ראשון בשבוע – מהתחלת הפרשה עד שני, ועד"ז ביום שני ושלישי ורביעי וכו'.

תהלים – לומר השיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש,

והשיעור בתניא – כפי שחילק בעל ההילולא לימות השנה, הן בשנה פשוטה והן בשנה מעוברת, כפי שכבר נדפס ב"מורה שיעור" חילוקי השיעורים בתניא.

מג. ולהעיר, שג' ענינים אלו באים בהמשך זל"ז ושייכים זל"ז:

בנוגע לחומש ותהלים – הנה כשם ש"חומש" נחלק לחמשה, כשמו, כך גם בספר תהלים יש חמשה ספרים.

וכשם שבחומש יש גם חלוקה לשבעה ספרים, כדאיתא בגמרא במסכת שבת286 "חצבה עמודי' שבעה287, אלו שבעה ספרי תורה", כיון שפרשת "ויהי בנסוע הארון" היא "ספר לעצמו, נמצא שלמעלה ספר לעצמו, ושלמטה ספר לעצמו .. נמצא ספר וידבר נחלק לשלשה ספרים" – כך גם בספר תהלים ישנה החלוקה לשבעת ימי השבוע.

וכן בנוגע למספר הפסוקים – כדאיתא בגמרא במסכת קידושין288 "חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ס"ת, יתר עליו תהלים שמונה, חסר ממנו וכו'".

וגם בנוגע לתניא – הרי ידוע סיפור החסידים, שמקורו גם בדברי הרביים289, שרבינו הזקן חילק את ספר התניא לנ"ג פרקים כנגד ג"ן סדרים דאורייתא.

[ולהעיר: ידועה החקירה בנוגע למאמר הזהר290 שיש ג"ן סדרים דאורייתא, אף שלפנינו ישנם נ"ד סדרות – אם מונים "נצבים-וילך" בתור פרשה אחת, או שלא מונים פרשת "וזאת הברכה" במנין הפרשיות, כיון שלא קוראים אותה ביום השבת.

וכמו"כ בספר התניא – שיש בו ג"ן פרקים, ונוסף לזה ישנה גם ההקדמה, שזהו ענין הנ"ד].

ועוד דבר פלא:

דובר כמ"פ291 אודות מספר ארבעים בשייכות לתורה – שהתורה ניתנה לארבעים יום, הן לוחות ראשונות והן לוחות שניות. וכן חתימת התורה – חומש – היתה בשנת הארבעים, ועז"נ292 "ולא נתן הוי' לכם לב לדעת וגו' עד היום הזה".

וגם תניא ותהלים התחלתם באות תי"ו, שמספרה עשרה פעמים ארבעים, כפי שנתבאר לעיל בארוכה291.

מד. ובכל אופן, הכוונה בזה אינה בנוגע לרמזים שבדבר, אלא בנוגע לפועל – להזכיר עוד הפעם, ע"פ מארז"ל293 "אין מזרזין אלא למזורזין", בנוגע לתקנה של בעל ההילולא לשמור על שיעורי חת"ת, חומש, תהלים ותניא, בכל יום ויום.

וכאשר לא מספיקים ללמדם ביום – ישלימו זאת בלילה, כמו בקרבן, שמשלימים הקרבתו בלילה שלאח"ז294.

אמנם, בנוגע לשיעור חומש, הרי כללות לימוד מקרא בלילה295 יש בו כמה פלפולים ושקו"ט וכו'296, ועד"ז גם בנוגע לתהלים יש סברא שלא לומר תהלים בלילה295 אלא רק לאחרי חצות הלילה (כפי שאמר גם רבינו נשיאנו)296. ועפ"ז, יש להשתדל תמיד לסיים אמירת שיעורי חומש ותהלים במשך היום, ובנוגע לשיעור תניא – אם אי אפשר בשום אופן להספיק ביום, ישלימו זאת בלילה שלאח"ז297.

והעיקר, שישתדלו לשמור את שלשת השיעורים, שאז – כדברי בעל ההילולא – הרי זו סגולה לכמה ענינים.

*

מה. בנוגע לאגרת התשובה:

בהמשך להמבואר בפ"ד אודות "מ"ש בזוה"ק .. שאין תשובה מועלת לפוגם בריתו .. ופי' בר"ח שכוונת הזהר שאין מועלת תשובה תתאה כי אם תשובה עילאה" – מבאר רבינו הזקן בפ"ט: "ולפי שפגם הברית .. פוגם במוח, לכן תיקונו הוא דיתעסק באורייתא, דמחכמה298 נפקת", והרי "תשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא כו'"299.

ולכאורה, מזה שרבינו הזקן מוסיף "ולפי שפגם הברית בהוצאת ז"ל ואצ"ל בעריות או שאר איסורי ביאה כו'", מוכח להדיא שענין זה ("שאין תשובה מועלת", שפירושו, "שאין מועלת תשובה תתאה כי אם תשובה עילאה") הוא לא רק בנוגע לח"נ, אלא גם בביאות אסורות.

ומה שמביא מדברי הזהר שזהו רק בהוצאת ז"ל – הרי ידוע ש"אין למדים מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ"300 (כאמור לעיל301 ). ובפרט שנתפרש הטעם על זה ש"אין מועלת תשובה תתאה כי אם תשובה עילאה" (כמרומז גם בזהר), וטעם זה הוא בנוגע לביאות אסורות שנתפרשו בתורה ביתר שאת מאשר לגבי הוצאת ז"ל שלא נתפרש בתורה.

ואעפ"כ מאריך רבינו הזקן דוקא בענין דהוצאת ז"ל (למנות בפרטיות את מספר התעניות הקשורים ושייכים לחטא זה בפרט) – כיון שזהו מהענינים העיקרים שמעכבים את הגאולה (כמבואר בכ"מ302, ובפרט בספר יסוד יוסף303 ). וגם: ע"פ דברי הגמרא304 "אטו כ"ע יעקב אבינו הואי" (בתמי'), מובן, שקשה להתגבר על ענין זה יותר מבשאר הענינים. ולהעיר, שהתעניות שמביא רבינו הזקן באגה"ת שלו הם בנוגע לענינים רגילים ביותר: "כמו על הכעס"305, וכן "סתם יינם"305, שבזמנם, שהי' המסחר עם אינם-יהודים, הי' קשה ביותר להזהר מענין זה, כידוע מהשו"ת של הימים ההם306.

אלא שעפ"ז נשאלת שאלה: הרי יש עוד מצוות הקשורות עם המוח – כפי שמצינו בספר חרדים שמונה המצוות התלויות בראש, במחשבה וכו' וכו'. וע"פ האמור שהתיקון על הפגם במוח הוא ע"י לימוד התורה שענינה מוחין – הרי גם בנוגע לכל המצוות התלויות במוח (שהחסרון בהם פוגם במוח) היו צריכים לומר שאין מועלת תשובה תתאה כי אם תשובה עילאה – לימוד התורה.

מו. וכאן בא עוד ענין חדש – הדיוק בלשון רבינו הזקן בפ"ד "(שאין תשובה מועלת ל)פוגם בריתו ו.מוציא ז"ל" (ב' לשונות), ולא כמו בפ"ט (וכן בחלק ראשון בתניא307 ) שמביא רק "הוצאת ז"ל".

וענין זה קשור עם שקו"ט באחרונים308 בנגלה דתורה, אם בביאות אסורות יש גם ענין של הוצאת ז"ל – שתלוי בכך אם יוצא י"ח פרי' ורבי' בביאה אסורה, שאז אין זה "הוצאת זרע לבטלה".

וכיון שישנו פס"ד מפורש ברמ"א בשו"ע אבן העזר בתחלתו309 : "הי' הבן ממזר .. קיים המצוה", נמצא, שיש כאן איסור של ביאה אסורה, אבל אין כאן איסור של הוצאת זרע לבטלה, שהרי אין זה לבטלה, כיון שקיים מצות פו"ר.

וגם לדעת האחרונים שחולקים על הרמ"א, וס"ל שאם הי' הבן ממזר לא קיים המצוה310 – יש להביא ראי' מבן הנדה, שהוא ולד כשר, ומותר לבוא בקהל, ובודאי שעל ידו יוצא י"ח מצות פו"ר.

[ולהעיר מדברי הגמרא במסכת פסחים311 : "אשתו (נדה) נמי קא עביד מצוה", ופירש רש"י, "מצות פרי' ורבי'". ומ"ש בתוס' "דליכא מצוה" – יש לומר הפירוש בזה ע"פ דברי המנחת חינוך312 "דמצוה .. היינו (לידת) הבנים, והבעילה הוא רק הכשר מצוה" (ולכן לא שייך בזה הגדר ד"מצוה הבאה בעבירה", "כיון דעיקר קיום המצוה הם הבנים, ובעת הזאת ליכא עבירה כלל, דעבירה כבר נעשית בשעת הבעילה"), ורק בענין זה פליג תוס' על דעת רש"י שבעת הבעילה "קא עביד מצוה", אבל בנוגע לגוף הדבר שיוצא י"ח מצות פו"ר – לא פליגי כלל, וכפי שמסתבר בשכל, שהרי הפס"ד הוא שהולד כשר ומותר לבוא בקהל וכו'].

ועפ"ז מתורצת השאלה מהו הצורך לפרש הענין דביאות אסורות בפ"ע, דלכאורה יש בכל ביאה אסורה גם הענין דהוצאת ז"ל – דכיון שגם ע"י ביאה אסורה יוצאים י"ח מצות פו"ר, הרי אין זה הוצאת זרע לבטלה.

וזהו שמפרט רבינו הזקן ב' ענינים: "פוגם בריתו ומוציא ז"ל" – כיון שיכול להיות פוגם בריתו גם ללא הוצאת זרע לבטלה.

ויתירה מזה, שיכול להיות פוגם בריתו ללא הוצאת זרע כלל – כפס"ד הרמב"ם313 ש"בכל ביאות האסורות אחד המערה ואחד הגומר ואע"פ שלא הוציא שכבת זרע .. כיון שהכניס ראש העטרה נתחייבו כו'". ובלשונו בפירוש המשניות314 : "אין להוצאת שכבת זרע בענין חיוב העונשין סרך בשום פנים, אלא כיון שהכניס האבר יתחייב העונש כו'".

וכן לאידך גיסא – שיכול להיות "מוציא ז"ל" שאינו "פוגם בריתו":

מצינו דבר חידוש בפס"ד הבית שמואל315 ש"אם מתיירא שלא יכשל בא"א או בנדה ח"ו, טוב לו להוציא זרע לבטלה". ומובן, שכיון שעושה זאת ע"פ ציווי חכמים, אי אפשר לומר על זה "פוגם בריתו", שהרי נצטווה לעשות כן.

וע"ד שמצינו במסכת שבת בתחילתה316 בנוגע להמדביק פת בתנור, אם "התירו לו (לעבור איסור קל ו)לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה", והקשו בתוס': "מאי בעיא היא זו אם התירו לרדותה, פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו" (כיון שירצה להציל עצמו מחיוב סקילה), ומשני, "דאם לא התירו, לא מיחייב סקילה, כיון שמניח לרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו", והיינו, שכיון שעושה זאת ע"פ ציווי חכמים, נפטר מעונש. ועד"ז מובן גם בנדו"ד.

מז. ולהעיר, שגדולה מזו מצינו בענין זה – בסיום מסכת יומא:

"תני תנא קמי' דרב נחמן, הרואה קרי ביום הכפורים עונותיו מחולין לו. והתניא עונותיו סדורין, מאי סדורין, סדורין לימחל".

[אך עדיין צריך ביאור: אם הכוונה היא "סדורין לימחל", למה נאמר בברייתא הלשון "סדורין", דמשתמע לתרי אפי].

וממשיך בגמרא: "תנא דבי רבי ישמעאל, הרואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה כולה, ואם עלתה לו שנה, מובטח לו שהוא בן העולם הבא (שמעשים טובים יש בידו שהגינו עליו317 ) אמר רב נחמן בר יצחק, תדע שכל העולם כולו רעב (מתשמיש317) והוא שבע (ולא נתענה בזאת, ושלא מדעתו השביעוהו .. יש לדעת שצדיק גמור הוא317), כי אתא רב דימי אמר מפיש חיי (זה שראה קרי ביוהכ"פ317) סגי ומסגי" (בבנים ובני בנים, שכך הסימן יראה זרע יאריך ימים317).

[ולהעיר, שאין זה רק ענין של אגדתא (אף שגם אגדתא שבתורה הו"ע של הלכה318 ), שהרי זה דין שהובא בשו"ע (ורבינו הזקן הביאו בשו"ע שלו) בהלכות יום הכיפורים319 ].

וכבר שקו"ט במפרשים איך שייך שבענין זה יהי' הסיום של פרק יום הכיפורים, ועד להסיום של כל מסכת יומא?!

והביאור בזה320 :

ענינו של יום הכיפורים – שזהו שמו של הפרק האחרון של מסכת יומא, ועד שמצינו באגרת ר' שרירא גאון321 שכל המסכת נקראת בשם יום הכיפורים, וכמודגש בכך שבתחילתה מדובר אודות עבודת יוהכ"פ – הו"ע התשובה.

וסיום המסכת הוא – שיש מעמד ומצב שאין צורך כלל בענינו של יוהכ"פ, כיון שישנו ענין שמחליף את התשובה של יוהכ"פ – ש"יש לו זכיות הרבה (כלשון רבינו הזקן) שהגינו עליו", כדמוכח מזה ש"הוא שבע .. ולא מדעתו השביעוהו" (שלכן אין זה שייך בנוגע לאכילה ושתי', שזהו"ע שתלוי ברצון האדם, ואם יעשה זאת ברצון, יתחייב כרת), ולכן, "יש לדעת שצדיק גמור הוא", ויאריך ימים כו'.

ויש לומר, שזהו גם מה שמדייק רבינו הזקן בהתחלת אגה"ת: "תניא בסוף יומא", אע"פ שהענין ד"שלשה חלוקי כפרה" מובא כמה דפים לפני סוף יומא322 – לרמז על הענין הנ"ל ש"בסוף יומא" (שאודותיו מדבר רבינו הזקן בהמשך אגה"ת), שיכול להיות גם מתוך שמחה (אם זה באופן "שלא מדעתו", כנ"ל), ועד שאומרים על זה הסימן "יראה זרע יאריך ימים".

מח. וע"פ האמור ש"פוגם בריתו" ו"מוציא ז"ל" הם ב' ענינים שונים שאינם תלויים זב"ז323 – יש לתרץ קושיא נוספת:

רבינו הזקן מביא באגרת התשובה324 מספר הצומות שנימנו בספרי המוסר ובראשם ספר הרוקח וספר חסידים. וכאשר מעיינים בספר חסידים325, רואים שיש איסורי ביאה שמספר התעניות עליהם הם פחות ממספר התעניות על הוצאת ז"ל. ואם נאמר שבביאה אסורה נכלל גם האיסור של הוצאת ז"ל, הי' צ"ל מספר התעניות על ביאה אסורה יותר מאשר על הוצאת ז"ל, כיון שיש בכלל מאתיים מנה?

אך ע"פ האמור לעיל שהם ב' ענינים שונים, ולא באופן שענין אחד נכלל בענין השני – אתי שפיר החילוק במספר התעניות.

מט. וכאן המקום לבאר דיוק נוסף (שהעירו אודותיו), בנוגע להמדובר בארוכה326 אודות דברי רבינו הזקן327 ש"מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד", "כדאיתא בגמ' פ"ג דסנהדרין ובח"מ כו'", ואינו מביא הראי' הרגילה שהובאה בכ"מ מדברי הגמרא בקידושין328 המקדש את האשה "על מנת שאני צדיק (גמור329 ), אפילו רשע גמור, מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו", והרי מסכת קידושין היא לפני מסכת סנהדרין (וכן שו"ע אה"ע, שבו הובא הדין דהמקדש כו' על מנת שאני צדיק כו', הוא לפני חו"מ), כמדובר לעיל בארוכה כל פרטי הדיוקים בזה.

ועל זה שאלו, שלכאורה אפשר לבאר זאת בפשטות:

ובהקדים – שיש ענינים שנקבעים ע"פ לשון בני אדם, וכמו "בנדרים הלך אחר לשון בני אדם"330.

וכן הוא בהסוגיא דקידושין הנ"ל – שבה מדובר אודות הגדר ד"רשע" כפי שהוא בלשון בני אדם, וכמו "על מנת שאני תלמיד (ועד"ז "על מנת שאני חכם"), אין אומרים כשמעון בן עזאי .. אלא כל ששואלין אותו בכ"מ דבר אחד בלימודו ואומרו, ואפילו במסכתא דכלה .. על מנת שאני גבור, אין אומרים כאבנר בן נר .. אלא כל שחביריו מתיראים ממנו מפני גבורתו. על מנת שאני עשיר, אין אומרים כרבי אלעזר בן חרסום .. אלא כל שבני עירו מכבדים אותו מפני עושרו", ומזה מובן גם בנוגע להאומר "על מנת שאני צדיק" – שלא נוגע כאן התואר "צדיק" ע"פ תורה, אלא כפי שהוא בלשון בני אדם – אם בני עירו קורין אותו בשם צדיק.

ולכן, כאשר רבינו הזקן מדבר אודות "מצות התשובה מן התורה", צריך להביא ראי' שע"י התשובה מתבטל הגדר של "רשע" ע"פ תורה – כמו בנוגע לעדות, ש"רשע" פסול לעדות, וכן בנוגע לקרבנות (שמביא לאח"ז331 ש"עולה מכפרת .. והיא דורון לאחר שעשה תשובה .. כאדם שסרח במלך ופייסו ע"י פרקליטין .. (ואח"כ) שולח דורון כו'"), ש"זבח רשעים תועבה"332 – אינו יכול להביא ראי' ממסכת קידושין הנ"ל, כיון ששם לא נוגע מהו הגדר של "צדיק" ע"פ תורה, אלא כפי שהוא ע"פ לשון בני אדם (וכמו שבנוגע ל"עשיר", "אין אומרים כרבי אלעזר בן חרסום .. אלא כל שבני עירו מכבדים אותו מפני עושרו"); ולכן הוצרך להביא ראי' מ"גמ' פ"ג דסנהדרין ובח"מ ססי' ל"ד לענין עדות", ששם מדובר אודות הגדר של "רשע" ע"פ תורה.

נ. אבל באמת אי אפשר לתרץ כן, כי:

בפרק ראשון של ספר התניא כותב רבינו הזקן ש"בשעה שעושה עונות נקרא רשע גמור, ואם אח"כ עשה תשובה נקרא צדיק גמור". והרי שם מדובר אודות הגדרים של רשע וצדיק (לא בלשון בני אדם, כפי שנקרא ע"י בני עירו, אלא) ע"פ תורה.

וגם אם נדחוק לומר שאין כוונת רבינו הזקן לגמרא בקידושין הנ"ל, אלא יש לו ראי' ממקום אחר ש"אם .. עשה תשובה נקרא צדיק גמור" ע"פ תורה – הי' לו להביא ראי' זו גם באגה"ת.

[ואין לומר שמ"ש רבינו הזקן בפ"א ש"אם .. עשה תשובה נקרא צדיק גמור", כוונתו לתשובה עילאה, ואילו באגה"ת מדבר אודות "עזיבת החטא בלבד" – דא"כ, נשאלת השאלה איך נקרא במשך הזמן שלאחרי עזיבת החטא אבל עדיין לא הגיע לדרגת תשובה עילאה?! ומלשון רבינו הזקן משמע שאין דרגא אמצעית: כל זמן שלא עשה תשובה – נקרא רשע, ואם עשה תשובה נעשה מיד צדיק גמור, ואין מצב שבינתיים, ועכצ"ל שהכוונה היא לתשובה הכי קטנה – עזיבת החטא בלבד].

אך האמת היא שאכן כוונת רבינו הזקן במ"ש "אם .. עשה תשובה נקרא צדיק גמור" לגמרא בקידושין הנ"ל, כי גם שם מדובר אודות התואר צדיק ע"פ תורה (לא רק בלשון בני אדם) – כמובן מדיוק לשון רבינו הזקן "צדיק גמור":

לפי הגירסא בגמרא קידושין שלפנינו: "על מנת שאני צדיק", אפשר אמנם לפרש שהכוונה היא שבני עירו קורין אותו צדיק;

אבל רבינו הזקן מדייק להביא בתניא (וכן בלקו"ת333 ) את הגירסא (שהובאה באור זרוע334 ) "צדיק גמור", ומזה מובן, שאין הכוונה רק לתואר שקורין אותו בני עירו (שעל זה מתאים התואר "צדיק" סתם, ולא "צדיק גמור"), אלא שכן הוא לאמיתתו, ע"פ תורה335.

ולכן, נשארת השאלה למה מביא רבינו הזקן ראי' מסנהדרין וחו"מ, ולא מקידושין ואה"ע, כמשנת"ל בארוכה.

נא. ובכל ענינים אלו נוגע ההוראה בפועל – כמדובר כמ"פ336 בנוגע לקביעות עתים בלימוד אגרת התשובה,

ועד"ז בנוגע לכללות ענין התשובה – שכיון שהקב"ה מתחרט על בריאת היצה"ר, "דכתיב337 ואשר הרעתי"338, הנה "הקב"ה עוזרו"338 לשוב בתשובה, ועד שישנה הבטחה ש"לא ידח ממנו נדח", ובודאי יעשה תשובה, בגלגול זה או בגלגול אחר339, ובפרט בימינו אלו, שכיון שנשאר רגע קצר ("אַ קורצע וויילע") עד ביאת המשיח, אי אפשר לדחות זאת לגלגולים אחרים, וברור הדבר שיעשו תשובה בגלגול זה.

וכל זה מתוך שמחה וטוב לבב דוקא – כהסיום249 (ש"הכל הולך אחר החיתום"340 ) בנוגע לתשובה: "תשמיעני ששון ושמחה"250, ואדרבה: שמחה גדולה יותר, עוד יותר מהשמחה שבשעת קיום כל המצוות,

והלימוד צריך להיות באופן ד"הפך בה והפך בה"341,

ועד שבאים לסיום של אגה"ת: "ומשכיל על דבר ימצא טוב", וכדברי הגמרא במסכת קידושין342 : "טוב לשמים וטוב לבריות", שזהו טוב שעושה פירות,

וזוהי הכנה קרובה לשלימות גילוי הטוב בעולם למטה מעשרה טפחים – בגאולה האמיתית והשלימה, כאשר ישראל עושין תשובה "ומיד הן נגאלין"343, ע"י משיח צדקנו.

* * *

נב. יש עוד ענין הרגיל בנוגע ליו"ד שבט – עריכת מגבית ל"קרן תורה", עבור אלו שלומדים תורה ללא סיבות צדדיות, כי אם לשם לימוד התורה344.

וכרגיל – לא עושים זאת באופן של פרסום, שמות הנותנים וכו' וכו', אלא כל אחד נותן כיד ה' הטובה עליו, וכל המרבה הרי זה משובח.

וכל הרוצה – רושם גם שמו בצירוף שם האם כדי להזכירו על הציון של בעל ההילולא.

ויה"ר שיתנו בלב שמח ובאופן דמוסיף והולך, וענין זה יפעל ירידת ההשפעה מלמעלה, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"345, הן בגשמיות והן ברוחניות.

וע"פ המבואר באגה"ק346 בענין "רחבה מצותך מאד"347, שמצות הצדקה "היא מצות ה' ממש מה שהקב"ה בכבודו ובעצמו עושה תמיד", שהרי כל עניניו של הקב"ה הם בתורת צדקה וחסד, כדרשת רז"ל348 על הפסוק349 "מי הקדימני ואשלם" – תהי' ההשפעה ללא מדידות והגבלות, באופן של פריצת כל הגדרים,

ובאופן ד"רויחא" – הן בבני הן בחיי והן במזוני, למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה.

(ואח"כ אמר:) מסתמא יחלקו את הפתקאות והמעטפות וכו' וכו', וכל המרבה הרי זה משובח.

* * *

נג. בהמשך להמדובר לעיל (סמ"ב-ד) אודות לימוד שיעור חומש עם פירוש רש"י – הנה השיעור הקשור עם יום זה, יו"ד שבט, הוא השיעור דרביעי בפ' בשלח, שבו ישנו ענין השירה – "אז ישיר משה .. את השירה הזאת"350.

ונקודת הענין בקיצור:

איתא במדרש351 (והובא בתוס' במסכת פסחים352, בענין "ונאמר לפניו שיר חדש"353 ): "כל השירות לשון נקבה", כמ"ש כאן "שירה" לשון נקבה, "כלומר שהנקבה יש לה צער לידה, אף כל הנסים יש אחריהם צער", כמו הגאולה ממצרים, שיש אחרי' גלות, "חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר .. שאין אחרי' צער", גאולה שאין אחרי' גלות.

וביחד עם זה מצינו שכל הגאולות התחילו עם "ימי צאתך מארץ מצרים" (כשם ש"כל הגליות נקראו על שם מצרים"185), כולל גם הגאולה העתידה, עלי' נאמר73 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". וכפי שמדייק בעל ההילולא354 – מיוסד על מאמר הזהר355 על הפסוק "כימי צאתך", "כיום מבעי לי', דהא בחד זמנא נפקו", וכמ"ש356 "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" – ש"מזמן יציאת מצרים עד גאולה העתידה לבוא בב"א הם ימי צאתך מארץ מצרים".

אלא שיש אופנים וזמנים שרואים במוחש שהולכים ומתקרבים לגאולה, ויש אופנים וזמנים שלא רואים זאת במוחש, אבל כן הוא הענין במציאות, שמיום ליום הולכים ומתקרבים אל יום הגאולה האמיתית והשלימה, ולכן נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים", כי, כל יום נוסף שעובר מאותו חמשה עשר בניסן, הולכים ומתקרבים ל"אראנו נפלאות".

ומה שנותר עוד לסיים ("דערטאָן") – הרי זה ענין התשובה,

– כמובן מדברי הגמרא במסכת סנהדרין357, הן לדעת ר' אליעזר והן לדעת ר' יהושע, שיש צורך בענין התשובה, אלא שישנם שני אופנים: או ש"ישראל עושים תשובה" מעצמם, או ש"הקב"ה מעמיד להם מלך כו'" ואז "עושין תשובה" –

ובדורנו זה הי' כבר גם אופן הנ"ל, וממילא נשאר רק ה"מכה בפטיש" – לסיים את גמר התשובה, לאחרי כל הענינים שקדמו לזה,

ובשביל זה מספיק הרהור תשובה בלבד – אם הוא רק כדבעי,

– ואיך יתכן שלא יהי' כדבעי, בה בשעה שמדובר אודות יהודי שהוא בן אברהם יצחק ויעקב, וכאמור לעיל (ס"ה) שרק "יצרו הוא שתקפו", אבל הוא בעצמו בפנימיותו רוצה לקיים רצון הבורא, ואי אפשר שיהי' באופן אחר –

וכאשר "ישראל עושין תשובה", ותשובה בשמחה (כמבואר באגה"ת249) – אזי "מיד הן נגאלין"343, בגאולה האמיתית והשלימה.

ואז יקויים גם היעוד358 "יחיו מתיך", "הקיצו ורננו שוכני עפר", והוא – בעל ההילולא – בתוכם, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה (ולאח"ז ניגון אדמו"ר הזקן)].

* * *

נד. בהמשך להמדובר בנוגע לעניני יו"ד שבט – הנה ידוע359 עד כמה השתדל רבינו בעל ההילולא בנוגע לנשי ובנות חב"ד בפרט ונשי ובנות ישראל בכלל, וכמבואר גם בשיחה הידועה אודות ההפטורה של פרשת בשלח – שירת דבורה – "ותשר דבורה"360, כידוע אריכות הסיפור בזה, כפי שכבר נדפסו הדברים361.

וכפי שרואים גם שכמה דרושים הקשורים עם פרשת בשלח מתחילים בפסוק מהפטורת "ותשר דבורה", ובפרט הפסוק362 "צדקת פרזונו", שעל זה דרשו רז"ל363 "אל תקרי פרזונו אלא פזרונו", "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות", ככל פרטי הדברים בדיוק לשון הכתוב שנתבארו לעיל364, וכפי שכבר נדפסו הדברים החל מהדרוש של רבינו הזקן, הדרוש של אדמו"ר האמצעי, והדרוש של הצמח צדק באור התורה, ועד לדרושי חתונה של בעל ההילולא ד"ה צדקת פרזונו365.

ובפרט בדרוש של אדמו"ר האמצעי366, שמבאר השייכות לענין "עד שקמתי אם בישראל"367 שאמרה דבורה על עצמה, ואז נעשה תיקון הענין ד"חדלו פרזון בישראל"367 (ככל פרטי הענינים שנימנו בכתוב) – שתמורת זה נעשה הענין ד"צדקת פרזונו", ועד לענין ד"פרזות תשב ירושלים"368, כמבואר במאמרים, וכפי שנדבר בהתוועדות הקודמת364.

ומכל זה רואים גם עד כמה יכולות נשי ובנות ישראל לפעול.

ועד להמבואר במדרש369 בנוגע למ"ש370 "ותען להם מרים" (בהמשך למ"ש371 "ותצאן כל הנשים אחרי'"), "להם" דייקא – שלאחרי ש"אז ישיר משה ובני ישראל גו'", ביקשו גם המלאכים לומר שירה, ואז, "ותען להם מרים" – למלאכים, שגם שירת מרים ונשי ישראל שאחרי' היתה קודמת לשירת המלאכים (כמדובר פעם בארוכה372 ).

נה. והענין בזה:

התחלת כל הענינים היא ע"י משה – "אז ישיר משה", וכן "בני ישראל", האנשים, ולאח"ז באה שירת מרים וכל הנשים אחרי', שכן, "איזוהי אשה כשרה שעושה רצון בעלה"373 ;

אבל מיד לאחרי כן, הרי היא – האשה – זו שפועלת את הענין שהי' בזכותה של מרים – ענין המים374, שענינם הוא [לא ענין המזון, שלכן, "בכל מערבין כו' חוץ מן המים ומן המלח"375, כיון שאינם ענין המזון, אלא] להוליך את המזון בכל אברי הגוף376, והרי זהו עיקר תפקידן של נשים ובנות – להוליך את ענין הלימוד שנפעל ע"י הבעל והאב, שיבוא לתכליתו – להביא לידי מעשה377, שיומשך בכל פרטי הנהגת הבית, ובפרט בנוגע לחינוך הבנים והבנות, שיהי' בכל הפרטים ובכל הדיוקים ע"פ התורה והמצוה, וענין זה נפעל בזכותה של מרים, עי"ז שיש לה את ה"מים חיים" שמוליכים את כל הענינים בכל פרטי ה"עולם קטן זה האדם"378, ובכל הבית שבו ממלאת את תפקידה כ"עקרת הבית"379, ועי"ז – בכל בית ובית מישראל.

ומכל הבתים ביחד נעשה "בית גדול"380 – ככל הפרטים שנאמרו בזה בגמרא במסכת מגילה381 : "מקום שמגדלין בו תורה" או "מקום שמגדלין בו תפלה", ועד ל"בית המלך"380, דקאי על "עבדי דוד מלך עליהם"382.

וענין זה התחיל כבר כשהודיעו אודות גלות מצרים – שהקדימו רפואה למכה383, כמ"ש384 "ויעש להם בתים", דקאי על יוכבד ומרים, "אשה ובתה", כדאיתא במדרשי חז"ל385 שהן שפרה ופועה שעליהן נאמר386 "ותחיין את הילדים", הן כפשוטו, ועאכו"כ בפנימיות הדברים, שהילדים לא יגדלו כפי רצון פרעה, אלא בהתאם לפעולתן של "מילדות העבריות"387, ועי"ז זכו לקיום יעודו והבטחתו של הקב"ה: "ויעש להם בתים" – "בתי כהונה .. ומלכות" (כפירוש רש"י), "בתי כהונה" – באופן ש"יראה כהן בציון"388, כשיבנה ביהמ"ק ע"י "בתי מלכות" – משיח צדקנו, כהפס"ד ברמב"ם389 שהוא יקבץ נדחי ישראל, ויבנה מקדש במקומו.

ו"גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים" (כדברי הגמרא במסכת ברכות390 ) – עי"ז שישנו אצלן הענין ד"ותחיין את הילדים", והענין של יסוד הבית של כל אחת ואחת על יסודי התורה והמצוה, שעי"ז נעשה שם "ושכנתי בתוכם"20, ההשראה של "יסוד היסודות ועמוד החכמות", שהוא ה"מצוי ראשון", ו"כל הנמצאים .. לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו"391, וכפי שמסיים392 : "ה' אלקים אמת"393.

ובאופן שממשיכים זאת בעוה"ז הגשמי, למטה מעשרה טפחים, ומתוך שמחה וטוב לבב.

* * *

נו. דובר כמ"פ, שכאשר מתחילים ענין מסויים וממשיכים אותו למטה מעשרה טפחים בפועל, הרי זה כבר נמשך לאח"ז באופן שבודאי יתקיים הענין כולו.

וזהו גם הביאור בדרשות הר"ן ובכ"מ394, שלכן מצינו בכמה נבואות ציווי הקב"ה לקשר את הנבואה עם פעולה גשמית, כדי להבטיח שיומשך הדבר גם בגשמיות.

ועד"ז מצינו בדיני התורה ב"דרך התגרין" שישנו ענין של נתינת ערבון, שעי"ז מתקשר המוכר עם הקונה שיצטרכו לגמור את הקנין, אע"פ שה"ערבון" אינו אלא התחלת התשלומין395.

וכן הוא בנוגע לכיבוש ארץ ישראל ע"י תורת החסידות וע"י החסידות – שבעל ההילולא התחיל לפעול זאת באמצעות אנשי כפר חב"ד ע"י יסוד כפר חב"ד וכל הענינים אשר בתוכו, שהולך ומוסיף ואור.

ויה"ר שמתוך הצלחה רבה ובזריזות הכי גדולה, "עד מהרה ירוץ דברו"396 – יתפשטו כל עניני הכפר בכל הארץ כולה ברוחניות,

וכן יתפשט הכפר בגשמיות כפשוטו, למטה מעשרה טפחים, מתוך שמחה וטוב לבב – לקלוט את אחינו הנתונים בצרה ושבי'397, שמוציאים אותם בחסד וברחמים, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"74, בשמחה ובטוב לבב,

ויהי' זה באופן שכאשר יתוסף עוד מתיישב, אזי יתוסף בדרך ממילא במקום הקליטה בכפר חב"ד (כדברי הגמרא במסכת כתובות398 בנוגע לארץ ישראל שנקראת "ארץ הצבי"399 ), ועד שיקימו כפר שני ושלישי וכו'400,

ועד שיהי' "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"401, "נחלה בלי מצרים"402, "נחלת יעקב"403, שזהו ענינו של ביהמ"ק השלישי בגאולה שאין אחרי' גלות, וגם הוא יהי' בנין נצחי, לעד ולעולמי עולמים, ויבנה מתוך מנוחה ושלוה, ע"י משיח בן דוד, כמ"ש הרמב"ם389 שהוא "יבנה מקדש במקומו",

ואז "תרבה הדעה והחכמה והאמת" (כלשון הרמב"ם404 ), ועד ש"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"189 – לאחרי ההכנה והכלי לזה, ע"י הפצת "דעה את הוי'", "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם"405, ע"י תורת החסידות באופן של הבנה והשגה.

ועאכו"כ שעוד משך זמן לפנ"ז יקויים היעוד "לא ירעו ולא ישחיתו"118, כי "נפל פחד היהודים עליהם"172, "וישבתם לבטח", "ונתתי שלום בארץ .. ואין מחריד", ועד "והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם"406, "ואולך אתכם קוממיות"161, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הרביעית – פעם אחת), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".

טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ופרצת"].