התוועדויות תשכ"ט

יום א' דראש השנה

"דינא רפיא" כבר לאחרי תקיעות דיום א' * "התוקע מתחיל וגם הקהל יאמרו" * "ויתודה בלחש" * "מקריא" לא בדיבור * אופן התשר"ת דכ"ק אדנ"ע (א-ה)

ליל ב' דראש השנה

בענין הבכי' בעשי"ת * מי מכתבי האריז"ל מוסמך יותר; אודות מהר"י צמח * בברכת המזון אומרים גם "הרחמן" דיו"ט (ו-ח)

יום ב' דראש השנה

"כוונת המקוה" שבסידור * קיום העולם קודם תק"ש * פיוט "אוחילה לא-ל" (ט-יא)

נשמות ישראל "עלו במחשבה" (הבחינה העליונה במחשבה גופא, בחי' פנימיות החכמה, למעלה מהתורה שהיא בחי' חיצוניות החכמה), שלמעלה באין-ערוך מענין הדיבור (מלכות), ולכן בכחם לפעול את בנין המלכות ("אמרו לפני מלכיות").

וענין זה הוא בכח הנשמות שבגופים דוקא, כי דוקא ע"י הירידה למטה נעשית בנשמה ההתכללות מכל עשר הספירות, ועי"ז בכחה להמליך את הקב"ה על כל הבריאה. ולכן קביעות ר"ה היא ביום בריאת אדם הראשון (אף שהנשמות נבראו קודם לכן), כי אז נתלבשה הנשמה בגוף גשמי ונעשה ענין ההתכללות.

"אמרו לפני זכרונות" – כדי לפעול ההמשכה מהעצמות לבחי' המחשבה (שלזה אין די באמירת המלכיות, כיון שבחי' המחשבה היא באין-ערוך לגבי העצמות). "ובמה בשופר" – ע"י שופר של איל דוקא, שהו"ע "אדם ובהמה תושיע הוי'".

וזהו "תקעו בחודש שופר" – בנין המלכות והתחדשות החיות ע"י התקיעה בשופר; "כי חק לישראל הוא" – הוספה ועילוי ("חק" לשון מזון) בישראל ע"י התחברות הנשמה עם הגוף, שעי"ז בכחם לפעול בנין המלכות. והמשכה זו נעשית ע"י הביטול ("חדשו מעשיכם"), הפועל גם בכל הכחות, עד להמשכת עצם התענוג ("שפרו מעשיכם").

א. בדברי הב"י הל' ר"ה: "אומה שנתגדלה עם אלוקי'"
"מי גוי גדול גו'", "לשון גידול" – בנ"י נתגדלו יחד עם הקב"ה ומכירים תכונותיו, ולכן בר"ה יודעים בוודאות (להיותם "זכאין") שהקב"ה עושה להם נס (א)

מאמר ד"ה תקעו בחודש שופר

ב. 1) המשך: היחס דהקב"ה ובנ"י והשייכות לר"ה
הקב"ה ובנ"י הם כמו ב' חצאי צורות שמציאותם תלוי' זב"ז – מלך ועם, כפי שנעשה בר"ה ("שתמליכוני עליכם"); וזהו"ע ספירת המלכות, שבטלה וגם משפעת, ובעבודה – דוקא ע"י קב"ע דר"ה נמשך תענוג וכו' בתומ"צ, החל מתשו"ע דעשי"ת (ג)

2) מעלת יום ב' דראש השנה

(א) יום זה בפעם הראשונה הי' בשבת, (ב) מצינו בנחמי' שבו החלו בהכנות לחגה"ס, והיינו, שכבר "בכסה" דר"ה יש התחלת הגילוי והשמחה גלוי' ד"יום חגינו" (ד)

מעלת השבת על ימי החול – שבה מתעלים ונכללים בחי' הדיבור והמעשה (יצירה ועשי', "עלמין דאתגליין") בבחי' המחשבה (בריאה, "עלמין סתימין"), ולמעלה יותר – לבחי' השבת שלמעלה מהזמן. וזהו ש"שבת" אותיות "תשב", השבת הדברים למקורם ושרשם.

ובנפש האדם – הו"ע "שובה ישראל" (בחי' ישראל שלמעלה מבחי' יעקב, בדוגמת מעלת השבת על ימות החול), התשובה בבחי' הנשמה כמו שהיא במחשבה ("נשמות ישראל עלו במחשבה"), ולמעלה יותר – בבחי' עצם הנשמה שלמעלה מגדר עולמות ("והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"), שהו"ע הבחירה שמצד העצמות.

וזהו "שובה ישראל עד הוי' אלקיך", שלאחרי שהסיר את המונעים והמעכבים והוא בבחי' ישראל, צ"ל התשובה דבחי' "עד" – בחי' המלכות שהוא שורש ומקור הזמן, שתהי' בבחי' נצחיות בלי שינוי. וממשיך "ונשלמה פרים שפתינו", שעי"ז נעשה שלימות הכפרה, למעלה מהכפרה שע"י הקרבנות.

א. ר"ה עשי"ת ויוהכ"פ – ג' דרגות בתשובה, ודוגמתם בכל יום
גם בענין התשובה – הצד השוה שבשלשתם – יש חילוק ביניהם: ר"ה (שא"א וידוי) – בחי' התשובה ש"קדמה (אבל סו"ס יש נתינת מקום) לעולם" ("במי נמלך כו'"); ז' ימים [ואי"צ יותר, כיון שמתקנים כל השבועות] דעשי"ת – תשובה מצד מציאות העולם (שנחלק לז'), יוהכ"פ – "שבת שבתון" [ומעין זה בכל שבת]; וענינם בכל יום – הנתינת כח בהתחלת היום (ר"ה), העבודה בו (עשי"ת), ו"בידך אפקיד רוחי" (יוהכ"פ) (א-ה)

ב. השייכות דענין ההכתרה שבר"ה לענין התפילין
הכח דבנ"י לפעול (ולא רק לבקש) ענין ההכתרה (מר"ה עד יוה"כ) הוא – להיותם אומה "שנתגדלה עם אלקי'" [יחד עמו, ולא רק "אצלו"; "אחי ו(גם) רעי"], כמ"ש "מי גוי גדול גו'", "ל' גידול" (ב"י הל' ר"ה); וזהו"ע התפילין דמארי עלמא – דכתיב בהו "מי גוי גדול" – כמבואר בתוס' שהו"ע הכתר. ושייך לשבת – ש(כל רגע בו) הוא "אות" כמו תפילין, ומתוך תענוג (ו-ח)

מאמר ד"ה שובה ישראל

ג-ד. פירש"י (לא, כו) – "לקוח את ספר התורה הזה"

(פתיחה) דוקא לצד לוחות שניות, "כפלים לתושי'", שענינם הו"ע התשובה, שמבררת כל הענינים (גם הזדונות) – הי' מונח ס"ת, שבו באים גם פרטי הענינים (י)

הביאור בפרש"י: (א) "לקוח, כמו זכור שמור הלוך"; (ב) "מצד ארון ברית ה', נחלקו בו חכמי ישראל וכו'" (הוגה) (יא)

ה. אגרת התשובה (פ"א) – "כמ"ש יעזוב . . השיבנו ה' אליך"
מביא ד' פסוקים, ושלא כסדרם בתנ"ך – כי כל חטא פוגם בד' אותיות הוי' שבו ובכל תשובה צריך לתקנם ולשוב אל הוי' "בכל לבו (בינה לבא) ובכל נפשו (חכ') לעבדו (מ"ע) ולשמור (סו"מ) כו'": "יעזוב רשע דרכו" (מעשה; סו"מ) – ה"א תתאה [גם: מכאן מוכיח שדי בעזיבת החטא, ואח"כ מביא פסוקים כסדרם]; "ושבת . . בקולו . . בכל לבבך" (קול, לב; עש"ט) – וא"ו (ומדייק "בפ' נצבים", דבואתחנן לא מסיים כן); "שובה ישראל" (שם המעלה; בינה, בקש שלום מלמטלמ"ע) – ה"א עילאה; "השיבנו ה'" (חכ', שלום מלמטלמ"ע) – יו"ד; ומסיים "וגו'" – "ונשובה" – שהחכ' פועלת תשובה חדשה בכל הבחי' (מוגה) (יב-ח)

ו. ביאור האריז"ל בענין חנה ושמואל
בר"ה צ"ל המשכת הכלל בפרטים, ומפטירין בחנה שלא הסתפקה בבחי' "אנכי" (ש"טוב לך מעשרה בנים", ע"ס דקדושה) אלא תבעה בנים, שנק' "יוצאי ירכו", ואמרה אלך ואסתתר, לתקן פגם ירך סוטה בבחי' הנצח מקור הנבואה, ולכן שמואל רבן של נביאים (יט)

ז. שירת האזינו: השפעה ע"י תורה, ומתוך שמחה ("שירה") (כ)

עלי' לתורה ב"פ ביום אחד * סעודת מוצאי יוהכ"פ * הכאה באמירת "ועל חטאים" (א-ג)

הטעם שמדמה בחי' רחמים רבים שלמעלה לנשר דוקא – כי נשר הוא בקו האמצעי, מדתו של יעקב, שהוא "בריח התיכון", המבריח מן הקצה אל הקצה.

ובזה ב' ענינים: א) שמבריח מן הקצה היותר עליון עד הקצה היותר תחתון (ושניהם תלויים זה בזה), ב) שמראשו עד סופו הוא בשוה בלי שינויים (משא"כ הקוין דימין ושמאל – כל מה שנמשכים למטה יותר מתמעטים יותר). ולכן תמה שלמה על "דרך הנשר בשמים" דוקא (אף שגם "פני ארי'" הוא חי' טמאה), שגם בנפילתו למטה ("נשר" לשון נשירה) הוא עדיין "בשמים".

וקאי אדלעיל מיני': "יעקב (קו האמצעי) חבל נחלתו" – בדוגמת חבל שראשו אחד למעלה וראשו השני למטה, "ימצאהו בארץ מדבר גו'" – שמצד מעלת התשובה "ימצאהו" גם ב"מדבר", "אשר לא ישב אדם (העליון) שם", "יצרנהו כאישון עינו" – "השחור שבעין שהמאור יוצא ממנו", יתרון האור מן החושך.

א. הלימוד משינויי הקביעות דש"פ האזינו
כיון שכל הדרגות בתשובה שייכות זל"ז, הנה גם התשובה דעשי"ת יש בה מענין התשובה הנעלית (דצדיקים) שלאחרי יוהכ"פ, וזהו שאותה פרשה – שענינה הו"ע התשובה (ושמה הוא "האזינו", קב"ע) – לפעמים נקראת בעשי"ת ולפעמים לאחרי יוהכ"פ (א-ג)

ב. 1) ביאור דברי בעל ההילולא ש"לא הי' לו על מה לבכות"
אצל אדמו"ר מהר"ש הי' רק ענין הבכי' שבתשובה דצדיקים (ד)

2) בענין בני חנה ופנינה

ההתאמה דמשנ"ת בש"פ וילך (ות"ל שהתעוררו לשאול כו') ש"עשרה בנים" הוא בקדושה ומספר ז' הוא בקליפה [וחנה ש"ילדה שבעה" הפכתם לקדושה] עם פשט הכתובים שלפנינה היו י' ילדים ולחנה ז' – ע"פ המבואר במפרשים שמספרים אלו אינם בדיוק; ונקט "עשרה" ואח"כ "שבעה" – בהתאם למספר כחות הנשמה בעודה למעלה ובירידתה למטה (ה-ח)

בפרש"י עה"פ "עד עקרה ילדה שבעה" (דלכאו' ילדה רק חמשה) מביא רש"י פלוגתת ר' יהודה ור' נחמי', אם השנים הנותרים הם בני בנים דחנה או בני פנינה שחיו בזכות חנה. וי"ל דלשיטתם אזלי (כבפרש"י גבי קרח): ר"י מביט על כללות תוכן הכתובים, ולידת בני בנים מוסיף בכללות הנס דפקידת חנה. ור"נ מתצמצם בפרטים והתיבות, ותיבת "ילדה" משמעה יותר שחיו בזכותה; ועד"ז בכללות הנהגתם, הגם ששניהם היו עניים – אצל ר"י היתה תנועה של הרחבה גם בנוגע ללבושו, ואצל ר"נ הי' צמצום גם בנוגע לנתינת צדקה (ט-יא)

3) המשך הביאור בפרש"י פ' וילך "נחלקו בו חכמי ישראל כו'" (הוגה) (יב)

מאמר ד"ה כנשר יעיר קנו (מוגה)

ג. 1) פרש"י (לב, ט) – "כי חלק הוי' עמו וגו'"
צ"ב: מה קשה בכתוב; היכן נרמז ש"הי' חלקו כבוש" בין אוה"ע; מאי קמ"ל ש"מי הוא חלקו, עמו"; הצורך ב"ג' זכויות" אלו דוקא; הרי "חבל" פירושו "גורל" (יד-טו)

2) סיום אגרת התשובה – "ודעת לנבון .  . ימצא טוב"

תשובה (כתר) מתקנת הפגם בי"ס: "ודעת" (שמושרש בכתר), דתשובה תלוי' בהעמקת הדעת, ואז "לנבון – בינה (תשובה) – נקל" (דבחכ' מלכתחילה אין קשיים), "ומשכיל" – שרש החכ' – נמשך "על דבר", מל', "ימצא (למעלה ממדוה"ג) טוב" – יסוד ז"א (טז-יח)

3) התחלת אגרת התשובה – "תניא בסוף יומא .  . עכ"ל הברייתא"

הגירסא "תניא" – ע"פ הע"י; "בסוף יומא" – דשאר דוכתי אינם ברייתא (ואינם "תניא"), או שמבארים ד' חלוקי כפרה, או שמיוסדים על פסוקים ולא מסברא; "עכ"ל הברייתא" – לשלול מק"א ובו פחות חלוקי כפרה, או תוספתא שיש בה עוד חלוק. ונקט "תניא" (גירסא נדירה) – לעורר "איתן" שבנשמה, ולבטל קליפה הנק' תניא (יט-כב)

ד. הביאור בפרש"י
ככללות התוכחה – בגידה בה' שהטיב להם כ"כ – אף כאן בא לתאר טובה שעשה לבנ"י, והיא, ש"חלק ה' עמו" (לא עתה, שזה מדגיש שהכל מגיע להם, אלא) גם כשהי' עדיין "כבוש ביניהם" דאוה"ע (וכיון ש"עתיד לצאת מהם" ישנם אוה"ע, וכולם תלויים בבנ"י, כדלעיל מיני'), והטעם – כי "חבל", שהטיב ונתן להם זכות ג' אבות [ואילו הזכות שקבלו התורה הו"ע שנעשה על ידם]; ובפנימיות הענינים: כלפי העולם צריך לידע, שלהיותו "חלק ה'" ה"ה למעלה מהגבלות ("ופרצת"), ומאידך, כלפי עצמו, להיותו "חלק ה'" יכול להרגיש שאפילו מזונו אינו אלא טובה של הקב"ה (כג-ז)

ה-ו. אגרת התשובה פ"א: 1) "שנאמר ופקדתי"

רק כאן מעתיק הראי' – להיותה גם ביאור, שהיסורים שממרקין הם מלמעלה דוקא ("ופקדתי דייקא"), כך ש"קרוב מאד" לעשות תשובה בלא לסגף עצמו. וזהו שממשיך "והיינו כשתשובתו רצוי' כו'" – שבכך קרוב מאד לעורר גם המירוק מלמעלה (מוגה) (כח-ל)

2) "כמ"ש בתורה והתודו את חטאתם וגו'"

מביא מקור ומדייק "בתורה" – להדגיש שוידוי הוא פרט בתשובה (גופא) מן התורה, ואעפ"כ תשובה עצמה "מן התורה" היא "עזיבת החטא בלבד" (והוידוי – שלימותה) (מוגה) (לא-ג)

3) "ומ"ש ביואל"

כמה סוגי צום בתנ"ך, אבל "ביואל" קס"ד שהוא חלק מהתשובה (ולא רק ענין צדדי); ועד"ז בספ"ב "כמ"ש בישעי'" – דשם מודגש הסוג ד"יום רצון" (מוגה) (לד)

4) "כדאי' בגמ' פ"ג דסנהדרין ובחו"מ ססי' ל"ד לענין עדות"

ולא ציין לקידושין ולאה"ע (שלפני סנהדרין וחו"מ, וקידושין הו"ע התשובה) לענין המקדש ע"מ שאני צדיק גמור – דבקידושין אפ"ל שזהו לפי שאזלינן בתר רובא, והראי' שתשובה היא "קרוב מאד" לכאו"א (גם מהמיעוט) היא מ"ענין עדות", דלהשיטה שגזה"כ היא שבממון אין הולכים אחר הרוב הרי זה שעזיבת החטא חשיב תשובה צ"ל דבר ודאי כמו עדות. והרמז ב"ענין עדות" – שעל בנ"י נאמר "אתם עדי", מסוג העדים שפועלים ומחדשים את המציאות, ולכן כאו"א "נעשה צדיק גמור". והשייכות לפ' האזינו – ש"העיד בהם שמים וארץ", ואף שגדלה מעלתה שייכת פ' זו לכאו"א מצד בחי' משה שבקרבו (לה-מא)

ליל א' דחג הסוכות

טבילת פרוסת המוציא בדבש בחוהמ"ס * מספרי ההוספה בהדסים; החלפת ההדסים * צדקה בערב סוכות (ובחנוכה); התעסקות בסוכה וקניית ד' מינים במוצאי יוהכ"פ * חשיבות הכוונה בישיבה בסוכה; חידוש אדה"ז בכוונת התפילין; "קאָך" בתפילין; ענין הרצועות * סוכה ב"מחנות" ברוסיא; יחס ממשלת רוסיא כיום לד' מינים * ה"אושפיזין החסידיים", ואופן הזכרת אדמו"ר מהר"ש * אודות הרגצ'ובי (א-ז)

יום א' דחג הסוכות

שמחת בית השואבה כיצד * שמחה וקב"ע * החידוש ב"תמליכוני" דר"ה * יש מי שרואה את ה"אושפיזין" (ח-יא)

ליל ב' דחג הסוכות

ניגוני רבינו הזקן * בענין יו"ט שני של גלויות * א"א "אמן" בזימון; אומרים "הרחמן" דיו"ט ודסוכות * לקיחת משקה (יב-טו)

יום ב' דחג הסוכות

ההנהגה באמירת "אין כאלקינו" * בענין דילוג תיבות בהלל (טז-יז)

מעלת קו האמצעי (בחי' נשר) על שאר הקוים – שגם בנשירתו למטה הוא עדיין למעלה ("דרך הנשר בשמים"), מצד שרשו בפנימיות הכתר שלמעלה מב' הקוין ("מבריח מן הקצה אל הקצה"). ואף שגם בקו האמצעי ישנה התחלקות מעלה ומטה, מ"מ מהותו האמיתי הוא מה שיש בו מבחי' פנימיות הכתר (עצם שלמעלה משינויים), ומצד פנימיות הכתר שבו הוא בשוה מראשיתו ועד סופו.

וזהו ענין התשובה, ש"זדונות נעשים לו כזכיות", כיון שענין התשובה הוא למעלה מכל סדר ההשתלשלות, ובעבודה – מבחי' עצם הנפש שמעלה מהדעת.

וזהו "ימצאהו בארץ מדבר גו'", שבירור והפיכת בחי' "מדבר" הוא ע"י בחי' מציאה שבאה בהיסח הדעת (ענין התשובה שלמעלה מהדעת). ועי"ז באים לבחי' "יסובבנהו", דקאי על הסוכה (הבאה אחרי התשובה דיום- הכפורים) שהיא בחי' מקיף (פנימיות הכתר), ומ"מ נמשכת בפנימיות בכל עשר הספירות (כשם שענין התשובה נמשך ופועל גם בכחות פנימיים). וזוהי השייכות דסוכות ליעקב, מדת הרחמים שבקו האמצעי.

א. תוספות השמחה בחג הסוכות
מלבד שמחת יו"ט יש בסוכות עוד שמחה – "זמן שמחתנו", ושמחה נוספת (מליל ב') – דבית השואבה, שבזמן הגלות אין בה ההגבלה שאינה דוחה יו"ט; ויה"ר שתהי' השמחה פורצת גדר, ותפעל הרחבה בכל (א-ג)

ב. השייכות דחג הסוכות לאוה"ע
מצינו שלע"ל יחוגו גם הגויים חג זה, שבו מקריבים ע' פרים לפעול קיום ע' אומות (וגם עתה – ע"י "ונשלמה פרים שפתינו"). והענין בעבודה – בירור ה"גוי" שבכאו"א (ד-ה)

ג. ביאור ענין "חג האסיף" (ו)

מאמר ד"ה להבין ענין הסוכות

ד. 1) אודות הדוחק והצפיפות שבסוכה (ח)
2) אגרת התשובה פ"ג – "אכן כל זה באדם חזק ובריא"

כיון שהקב"ה מהווה כל העולם כל רגע בשביל כל אחד מישראל, עכצ"ל שבדורותינו אלה (לפני משיח) אין יכולים להתענות כ"כ כי (בפנימיות) אין צורך בריבוי תעניות (וכמו שבר"ה שחל בשבת עכצ"ל שאין צורך בתק"ש), ועד"ז במי שאין ביכולתו לפדותם בריבוי צדקה; ולהיותם במקום קרבנות, ו"כל העוסק כו' כאילו הקריב כו'", הרי ע"י הלימוד באגה"ת פועלים כל המדריגות שבתשובה (מוגה) (ט-יג)

ה. 1) אגה"ת שם: "ויכול לדחותן לימים הקצרים"
לא הביא הקולא דתענית ב' ימים רצופים הוי כמ' תעניות – כי מביא רק האופנים שגם ביום התענית גופא יהי' קל יותר ולא יזיק לבריאותו וללימוד התורה (מוגה) (יד-טו)

2) שם: "וכן לשאר .  . וחפץ בהצדקה"

ב"עונות כיוצא בהן", כמו כעס, שייך ספק אם הי' בהיתר או באיסור, ומחדש ש"כל לב" יהודי – כשמתעורר בתשובה ו"חפץ (רצון פנימי) בהצדקה" – "יודע מרת (רע) נפשו" אם הי' זה באיסור, ידיעה שמצד העצם שנאחז בלב, ושם אין טעות (מוגה) (טז-יח)

3) שם פ"ד: "וגם מ"ש בזוה"ק .  . תשובה עילאה"

מאריך ומביא ל' הזהר "אין תשובה מועלת" ואח"כ תי' הר"ח דהיינו תשו"ת – לאשמועינן שתשובה סתם היא תשו"ת, וכיון שתשובה (סתם) מכפרת כל החטאים מובן שמכפרת גם פגם הברית (והוי "קרוב מאד"), ותשו"ע היא לתיקון הפגם; וי"ל – שנק' תשובה סתם כי כוללת (בהעלם) גם תשו"ע (והתיקון) [כיראה (ביטול) תתאה שכוללת יר"ע] (מוגה) (יט-כא)

4) שם: "חלק משם הוי' ב"ה"

ההדגשה "משם הוי'", אף שבא לבאר שנש"י הם "מתוכי' נפח" (ולא שם בלבד), והשינוי מח"א רפ"ב ש"ויפח" הוא "אלוקה" וכאן "הוי'" – כי בח"א נוגע שרש הנשמה מבחי' הפנימיות, וכאן לענין הפגם בד' אותיות נוגע ששרשה "משם (אותיות) הוי'", דמצד שרשה בעצם הוי' שלמעלה משם (ופגם) – גם בשעת החטא היא "חבוקה ודבוקה בך" (מוגה) (כב-ה)

אודות כינוס צעירי חב"ד (כו)

ב' ענינים בהרשימו: (א) שהוא רושם בלבד מלפני הצמצום (וכולל: האותיות דהרשימו, האור המתלבש בהם, האור המקיף עליהם, והאור שלמעלה מבחי' מקיף אבל שייך אליהם), (ב) שהוא רושם הא"ס כמו שהי' ממלא את כל החלל (והו"ע עצם האור שלא שייך בו התחלקות ושינויים כלל).

וכנגדם ג' ענינים בעבודת האדם: (א) אתכפיא (זדונות נעשים כשגגות), (ב) אתהפכא באופן של המשכת האור במקום החושך (זדונות נעשים כזכיות), (ג) אתהפכא באופן שהחושך עצמו נהפך לאור (זדונות נהפכים לזכיות ממש).

וזהו "כנשר יעיר קנו" – רחמים רבים ביותר, שמצד רחמים אלו גם מה שנשר ונפל הוא למעלה ("דרך הנשר בשמים"), באופן שהחושך עצמו נהפך לאור. וענין זה נעשה ע"י "יפרוש כנפיו" – הכלים ששרשם מהרשימו, ועי"ז "ישאהו על אברתו" – למעלה מעבודת התורה והמצוות שהם "איברין דמלכא".

וענין זה מתגלה בחג הסוכות ("יסובבנהו"), ובפרט ע"י שמחת בית- השואבה, ומזה באים אח"כ לשמיני-עצרת ושמחת-תורה ("הוי' בדד ינחנו ואין עמו א-ל נכר").

א. הפטרות שבת חוה"מ סוכות ופסח
הצד השוה דהקריאה דשבת חוהמ"ס ("פסל לך") וההפטרה (מלחמת גוג) – ביטול והפיכת ענין בלתי רצוי; והנה, בשבת חוהמ"פ מפטירין בעצמות היבשות ובחוהמ"ס במלחמת גוג ומגוג לפי שתחה"מ תהי' בניסן ומלחמת גוג בתשרי: ניסן ענינו המשכה מלמעלה – תחה"מ, ותשרי ענינו עבודת המטה – מלחמה כו'. וההוראה: סדר השנה הוא מתשרי – כי העיקר הוא עבודה מלמטלמ"ע, הבנה והשגה כו', כשיטת חב"ד, ולא רק אמונה (ניסן) (א-ד)

ב. המשך
גם בשבת שענינו תענוג ולא מלאכה (ובפרט כשגם ימות החול שלו הם מועד), אומרים "ויכולו" ונעשים שותף במעשה בראשית, כי שלימות העונג היא כשבא ע"י עבודה; ולכן מזכירים ענין שלילי בהפטרות אלו – מצד מעלת עבודת האדם בהפיכתו לטוב (ה-ז)

מאמר ד"ה חסידים ואנשי מעשה

ג. חג האסיף: הדגשה בענין הצדקה בחג הסוכות
הכלי ל"אסיפת" כל ההמשכות דר"ה ויוהכ"פ בלי גבול – צדקה למעלה מהגבלה (ט)

ד. הדגשת ענין התורה בחגה"ס; פרש"י גבי ישכר וזבולון
הברכה היא על הלולב – תורה: הציווי "עשה תורתך קבע" הוא לבעלי עסק ("ומלאכתך עראי"), היינו שהרגעים שלומד – צ"ל "קבע", ש"נזרעים" בכל היום עד לצמיחת "מאה שערים", ומזה באה גם שמחה – כפי שלמדים משמחת דוד עם הארון (תורה) (י-יב)

קושיות בפרש"י עה"פ (ברכה לג, יט) "עמים הר יקראו וגו'" (יג)

ה. אגרת התשובה
התעוררות אודות לימוד ושינון אגרת התשובה (יד)

ביאור באגה"ת פ"ה-ו בענין "יעקב חבל נחלתו" (הוגה) (טו)

ליל שמיני עצרת

קידוש על יי"ש (לאחרי גיל ארבעים) * אדמו"ר מהוריי"צ אינו "אושפיז" * א"א היום "הרחמן" דסוכות * ניגון ההקפות של הרלוי"צ ז"ל; כיבוד כהן בזימון (א-ד)

יום שמיני עצרת

קריאת היום בא"י * ההנהגה בשפיכת מעט מים מהכוס * מי מזמן בסעודת היום; מאורעות תשרי תרפ"ח * זימון "ברשות אדמו"ר כו'" (ה-ח)

ליל שמחת תורה

ביו"ט לא "חסר" ענין התפילין * בשמח"ת צריך לנגן ניגוני שמחה (ט-י)

א. 1) גם בשמח"ת יכול א' לקדש ולהוציא את כולם י"ח (א)

2) סוכות ושמח"ת – ב' קוי עבודה, ודוגמתם בר"ה

בכללות עבודת כל השנה צ"ל ב' קוים: הבנה והשגה – מהסוכה ("למען ידעו") וד' מינים (התחלקות), והתקשרות עצמית – מהשמחה דשמח"ת. ודוגמתם בר"ה – הכתרה (שע"י הכנה והתבוננות), ותק"ש (קול פשוט) (ב-ו)

ב. (המשך:) התכללות ב' קוי העבודה דר"ה; ביאור סדר התקיעות
גם בהכתרה שבר"ה יש הענין דהתקשרות עצמית ("אבינו מלכנו"), ולאידך, גם בתק"ש יש ציור והתחלקות (ואז צריך לתרועה – שבירת הישות כו'); וסדר העבודה – קב"ע (תקיעה), הבנה והשגה (שברים ותרועה), ותכליתם קב"ע (תקיעה גדולה) (ז-ט)

ג. 1) (המשך:) התכללות ב' קוי העבודה דסוכות ושמח"ת
גם בסוכות יש ענין שלמעלה מהתחלקות (סוכה – מקיף, וד' מינים – "מדאגבהי נפיק בי'"); ולאידך, גם בשמח"ת היו ה"שלוחים" להגביל השמחה, והעצה לזה – ובנדו"ד, ההגבלה בשתיית משקה – ליתן להם עצמם משקה בהרחבה... (י)

2) ההוראה מסוכה וד' מינים בנוגע לענין החינוך

מ"בסוכות הושבתי" למדים – שהגם שנראה לו שהיצה"ר הוא אצלו "בהתיישבות", ידע שזהו "מקיף" בלבד וישמע בקול היצ"ט; ומד' המינים למדים – שכבר בהתחלה ("ביום הראשון") צריך להתעסק עם כל ד' סוגי התלמידים בשוה, בקב"ע ללא חשבונות, כמודגש בריקודים דשמח"ת – שהרגל (קב"ע) מגבי' גם את הראש ("אתרוג") (יא-ג)

ד. ע"ד ה"תהלוכה" (יד)

ה. אגה"ת (פ"ז) – "ואולם דרך האמת והישר לבחי' תשובה תתאה כו'"
גם ל"עזיבת החטא" צריך קיום ("אמת") ודרך ישרה (דלא כתשובת ראב"ד) (טו)

ו. ע"ד שמו"ת וחת"ת; ברכת יוסף שבדורנו
הרמז בשלישי דפ' ברכה: "ארצו של יוסף – שבדורנו – מלאה כל טוב" (טז-יז)

ב' ענינים בתורה – שייכותה ופעולתה בעולם, והתורה מצד עצמה; ובמצוות – קיום המצוות בשביל עבודת הבירורים, וקיומן לעתיד לבוא. ומזה נשתלשל שישנן מצוות השייכות גם לאוה"ע, וישנן מצוות השייכות רק לישראל. וכנגדם הם שבעת ימי הסוכות (שבעים פרים כנגד שבעים אומות) ושמיני-עצרת (פר אחד כנגד אומה יחידה).

מצד ענין ההתכללות נכלל בענין התומ"צ כפי ששייכים לעולם גם דרגת התומ"צ כפי שהם למעלה מהעולם, ועי"ז היא הנתינת כח לעבודת הבירורים ("לכם" שבמצות ד' מינים), ומ"מ זהו באין ערוך לדרגת התומ"צ כפי שהיא מצד עצמה ("לכם" שבשמיני-עצרת, "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך").

ולאידך, גם בשמיני-עצרת ישנו ענין הפעולה בעולם (ירידת גשמים), אלא שבזה גופא מודגשת מעלתם של ישראל (גשמים שממים העליונים) על אומות-העולם (גשמים שממים תחתונים). וזהו החילוק בין שמיני עצרת (ע"ד ענין המצוות, שיש להם שייכות לעולם) לשמחת-תורה (תורה, שלמעלה לגמרי משייכות לעולם).

מספר ההקפות ביום * בפירוש "אתה יודע רזי עולם" * בפירוש "זמן שמחתנו" ל' רבים * פעולת ה"אור חדש" שנמשך בר"ה (יא-ד)

יום שמחת תורה

א. בשמחה דשמח"ת – מעצם התורה – הכל שוים
כיון שהתורה "מורשה" לכולם בשוה, האחדות דשמח"ת היא שמלכתחילה כולם בשוה (ולא אחדות של פרטים מחולקים כמו בסוכות) – שגם איש פשוט שמח כמו ב"חתונה שלו", ואדרבה, גדול בישראל צריך לשמוח כאיש פשוט – מעצם התורה שבא רק באמונה פשוטה. וזה מוסיף עילוי חדש בהשגת התורה – עד לברכת "שהחיינו" על התורה (א-ח)

ב. התעוררות ע"ד נסיעה לשליחות
העילוי הנ"ל שמיתוסף הוא באין ערוך – ע"ד שניתוסף בר' זירא לאחרי ששכח תלמוד בבלי (ודוגמת זה – הפסק הלימוד בעת השינה בשביל העלי' שעי"ז). ויש לנצל זה להתעורר ולהוסיף חיות בנסיעה לשליחות, שעי"ז נעשית עלי' באי"ע; לא להתייחס לזה כמו לעול ולהסתפק במשלוח מכתבים במקום לנסוע בגופו, אלא להעריך את הזכות להיות שלוחו של הקב"ה, ובודאי יצליח ומתוך הרחבה (ט-יב)

ג. (המשך:) "ארצו של יוסף" שבדורנו – זקוקה לעיבוד
הדגשת ענין הנסיעה לשליחות ע"פ שיחת שמח"ת תש"ה (בשייכות לשיעור חומש היומי) "עיזרו לעבד את הארץ מלאה כל טוב כארצו של יוסף" – שזהו מהפעמים האחדות שדיבר על עצמו (כמובן מהמשך הדברים, ביחס לרביים שלפניו) (יג-טז)

ד. אגרת התשובה (פ"ט-י)
(פתיחה) הדפסת אגה"ת ע"מ ללמדה בכל פעם "כדיוטגמא חדשה" (יז)

פ"ט: "ולא די לו באהבה הטבעית כו'" – קמ"ל דהיינו גם כשמעוררה ע"י התבוננות; "ואשים דברי בפיך כו'" – ראי' על אתדבקות רוחא ברוחא שבדיבור, ולכן לא מביא "למוצאיהם בפה". בסיום הפרק צ"ב: "כמ"ש כי ששת ימים כו'" – מה ראי' יש כאן לצדקת ה'; "ולפי שפגם הברית כו'" – הרי תשו"ע (עסק התורה) צ"ל גם בשאר חטאים; "וז"ש . . אדם עבר עבירה" – הרי כל עבירה במשמע; "וז"ש . . יכופר עון" – יכופר היינו תשו"ת (יח-ט)

בפ"י, גבי תיקון חצות בכל לילה, צ"ב: "מי שא"א לו" נשכר; מהו הדיוק "(שב"ת אותיות תש"ב) אנוש" (כ)

הביאור בפ"ט גבי פגם הברית: מבאר למה אין מועיל תשו"ת, כי פגם במוח וצריך לעסק התורה (תשו"ע), ומחדש שפועל לו הן כפרה והן תשו"ע, "קשר כפול" (תשו"ע) בשאר חטאים "ומכופל" (תשו"ת ותשו"ע) בפגם זה (כא)

הביאור בפ"י: "מי שא"א לו" נק' "אנוש", ורק ב"שבת" בא לתשו"ע באמת (ומקצת אמת – מ"דרך האמת והישר" דפרקים אלו – בכל יום) (כב-ג)

מאמר ד"ה ביום השמיני עצרת תהי' לכם

ה. טעם גמר והתחלת התורה בשמח"ת
ביוהכ"פ, בגלל מעלת התשובה (על ההנהגה דאשתקד) נותן הקב"ה לבנ"י את התורה, לוחות האחרונות, ובחג הסוכות ה"ז עדיין בדרך מקיף ובשמח"ת נגמר ובא בהתיישבות; ואזי יוצאים מהמועדים לעולם (שנחסר בו ע"י העונות) ובונים אותו מחדש ובאופן שיגיע גם לתכליתו (לאחרי קיומו ע"י פרי החג) – בכח הקריאה בתורה בפ' בראשית (כה-לה)

ו. אגרת התשובה פ"א
(פתיחה) השייכות ד(לימוד אגרת ה)תשובה ל"זמן שמחתנו" – כי בשמחת בית השואבה "אלו ואלו אומרים . . ומי שחטא ישוב כו'", והיינו לפי שהשמחה היא מאהבת הקב"ה שהשפיל עצמו אליו וקורא לו לשוב, ובמכ"ש מהשמחה שבכל המצוות מ"אהבת הא-ל (לבנ"י) שצוה בהן"; אלא שבחה"ס, כשמתחילים לתפוס גודל האהבה דיוהכ"פ, מסוגלים רק "לראות ולשמוע" השמחה, ובשמח"ת תופסים כולם גודל השמחה (לו-ט)

הקולא ד"עזיבת החטא בלבד" יש בה גם חומרא – שלא ימרוד במלכותו ית' (קבעומ"ש) ולא יעבור על מצוות המלך (קב"ע מצוות) בכלל, כי, עיקר וסיבת הרֶשַע הוא (לא המעשה הפרטי, אלא) הזלזול בציווי הקב"ה; וב' נקודות אלו (קבעומ"ש ועומ"צ) מודגשות בכל אחד מב' הפסוקים הראשונים שמביא. ומפרט "ולא יעבור . . הן במ"ע והן במל"ת", ב' תנועות כלליות דקב"ע – לעשות, ולא למרוד (מ-מג)

סיגופים – אינם ממרקים (רק יסורים מלמעלה), אלא מעין תפלה על העתיד (דשייכים לקרבנות שבמקום תפלות), ולכן לא הזכירם הרמב"ם במצות התשובה (עזיבת העבר) (מד-ה)

ז. ביאור הסדר דסוכה, ד' מינים ושמח"ת – בעבודה
תחילה יש לתקן עצמו ולהיות מוקף בסוכה (אמונה), אח"כ לאחד כוחותיו ואבריו (שנרמזים בד' המינים) ולהתאחד עם כל הסוגים שבבנ"י – "שבעת ימים" (בכל הזמנים), ואזי יכולים לשמוח בשמח"ת בריקוד אחד, ומזה לוקחים כח ל"ויעקב הלך לדרכו" (מו-נ)

ח. התאחדות אמיתית בשמחה דשמח"ת – כיצד
צ"ל התבוננות שכל היכולת להבין חכמתו ית' היא רק מאהבת הא-ל ש"בחר בנו", ובזה הכל שווים; ולכן "ויעשו כולם אגודה אחת (יתכן רק ע"י) – לעשות רצונך" שלמעלה משינויים. ואחדות זו דבנ"י ("פר אחד גו'" דשמע"צ) פועלת גם בשבעים אוה"ע (נא-ד)

ט. ע"ד "קרן השנה"; הלימוד מיצירת אדם וחוה לנשי ישראל (נה-ו)

י. התחזקות בלימוד התורה; אודות ה"כינוס תורה" (נז)
(ובהערה: כיצד לנגן הניגון "עסן עסט זיך" ו"ופרצת")

ירידת הנשמה למטה היא רק בהארת ומקצת הנשמה, שהיא באין-ערוך לעצם הנשמה, ואילו עצם הנשמה נשארה למעלה.

ולאידך – דוקא בירידת הנשמה בגוף נמשך בה אוא"ס שלמעלה מעשר הספירות, וזהו שהנשמה היא "חלק אלוקה ממעל ממש", דהיינו שהיא הארה מן העצם, ו"העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו". ולכן בכחה של הנשמה להגיע ע"י עבודתה לפנימיות ועצמיות הנשמה, ועי"ז – לפנימיות ועצמיות שלמעלה.

וזהו "כל האומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", דהיינו שבכחו לפעול בהבריאה ככל הפירושים ב"ויכולו", כולל הפירוש ד"ויכולו" לשון תענוג – המשכת בחי' תענוג העצמי הבלתי מורכב, שלמעלה מהתענוג המורכב שישנו בהבריאה (ומיום השבת נמשך תענוג זה על כל השנה כולה).

א. (חסר)

ב. (המשך לליל שמח"ת:) חובת המחנך להתעסק עם כל התלמידים בשוה
משנת"ל שיש לעסוק בחינוך ה"אתרוג" וה"ערבה" בשוה – אינו בסתירה לדין בהל' ת"ת שהבן קודם לאביו אם הי' נבון יותר ממנו, כי: (א) זהו דוקא באב ובנו [ולכן האב קודם לאחר שנבון ממנו, וכפסק הרגצ'ובי שבת"ת יש מעשה המצוה וידיעת התורה, והמנדב מעות לת"ת דאחרים אינו יכול להתערב כו' כי יש לו רק המעשה], (ב) החינוך כיום הוא בגדר פקו"נ (א-ד)

ג. (המשך ליום ב' דסוכות:) העולם אינו סותר לקיום תומ"צ
אף שהגוי אינו יודע זאת – הרי (א) אפשר ללמדו שעהיוה"א (שנדפס באנגלית), (ב) הגוי מתבטל (עוד לפני משיח) מפני התוקף של יהודי שיודע ש"לה' הישועה" (ולא "כחי ועוצם ידי"); וצריך לידע ש(א) "בא להרגך" (ולא נשתנה כו'), (ב) "השכם להרגו" ולא יעז להלחם (ה-ח)

מאמר ד"ה ויכולו

ד. פרש"י (ב, יא-ד) עה"פ "שם האחד פישון . . פרת"

(הקדמה) הסרת ההגבלות בנוגע ל"משקה" – בהתאם לענין דנהר פרת (י)

צ"ב: הצורך לתת טעם לשמות הנהרות; פישון – הכרח וסדר ב' הפירושים, למה מוכיח מחבקוק ולא מתזריע ("פשה"), והשייכות דפשתן לפישון; חדקל – מדוע אינו מביא ראי' לפירושו (כמו מפ' נח "הקלו המים"); פרת – מנין שגם "רבין ומברין וכו'" (יא-ב)

ה. אגרת התשובה
בפי"א צ"ב: בענין "המרבה לסלוח" – הרי נת"ל שאינו דומה חטא פעם א' לכמ"פ; ובענין השמחה – הצורך בראי' מב' פסוקים, ומהי הראי' מפסוק הב', ומשמיט התחלתו "ששון". ובפי"ב – טעם השינויים מאגה"ק וקו"א בענין עליית עולמות העליונים (יג-טו)

המשך הביאור בסיום והתחלת אגה"ת (טז)

פ"ב – "כמו ראב"ע . . מ' צומות": ג' דוגמאות ובשמותם – דכיון שמדובר בפגם דק, מביא דוגמאות ממחדו"מ (שיש חומר בכ"א מהם) דכהן לוי ישראל – כל הקצוות [והשמיט ר"ש שאינו לוי, ודיבר ברבו (ולא ב"חבריו") שאין זה "דבר קל"] (מוגה) (יז-כ)

ו. הביאור בפרש"י
מבאר הצורך בשמות קודם ברוא אדה"ר – שמדגישים שבח ג"ע (בהמשך לשבח שהנהרות הם "ראשים", ושפישון פעל זהב); חדקל, חד וקל, אין צריך ראי' (דלא כפישון וגיחון (דקס"ד שהוא ל' "גחון")); פרת – פרין לבד ("פרו . . מוליד א'") אינו רבותא, ועכצ"ל שגם "רבין, (והיינו) מברין את האדם" (ולא פעולה בארץ, שהרי יורדים שם גשמים) (כא-ג)

) ברכת "שלום בארץ" (א)

2) הרחבת הבתי-כנסיות והמוסדות; הרחבת בנינים ותשתיות (ב-ג)

3) שלילת "התחכמויות" בעניני מסים (ד)

4) חיזוק והשתתפות כאו"א בשיעורי תורה (כולל – באגה"ת) (ה)

5) משקה עבור: "מרכז לנוער", התוועדות, ומר שז"ר; כתיבת דו"ח (ו-ז)

6) ע"ד המשתתפים בגורל (ח)

ביאור מארז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עוה"ב – אף שתכלית תשובה ומעשים טובים להיות לבושים לנשמה שתוכל ליהנות מזיו השכינה בעוה"ב.

הדיוק יפה שעה אחת בתשובה – כי החידוש בעבודה בעוה"ז הוא שמגיעים למעלת התשובה.

השייכות למערת המכפלה – אות ה' דשם הוי' שהיא כפולה, בית ועלי' על גביו, ה' תתאה וה' עילאה, שהם תשובה תתאה ותשובה עילאה. ובכל אחד מהם יש העלאה והמשכה – כפולה בזוגות.

א. מעלת שבת מבה"ח כסלו
כסלו, השלישי מתשרי, ענינו המשכת תנועת האחדות ["עזיבת החטא בלבד", ע"ד "הוא ושמו בלבד"] שבענין התשובה (תשרי) – בפרטי התומ"צ ("אוריאן תליתאי"), ובו נתגלתה תורת החסידות – המשכת ענין האחדות בעולם, ובו נגמרה מלאכת המשכן – שהותחלה מיד למחרת התשובה והסליחה דיוהכ"פ; וזהו"ע ברכת החודש – שנמשכת במפורט ובגלוי (א-ו)

ב. (המשך:) פ' חיי שרה – "יפה שיחתן של עבדי אבות כו'"
"עבדי אבות" הו"ע העבודה וכפי' בבירור העולם, וזהו"ע התפלה ("שיחתן"), ועי"ז נעשית התכללות ("יפה") צרכיו הגשמיים באצילות. ולהיותם "אבות" (ל' רבים), הרי זה בכח כאו"א; וזהו"ע נישואי יצחק ורבקה – המשכת כח הא"ס לפעול בירור המטה (ז-יג)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ואברהם זקן

ג. פרש"י (כג, ט) – ד"ה המכפלה (הוגה) (טו)

ד. שאלות באגרת התשובה (פ"ג) – "וחטאך בצדקה פרוק"
צ"ב: מביא לגבי פדיון התענית כתוב שעוסק בפדיון החטא, ובאגה"ק ס"י (ה"כמ"ש במ"א") גבי תיקון החטא עצמו – לא מביאו; מהו"ע הצדקה בל"ג שבאגה"ק (טז)

ה. המצב בחברון: ההוראה מהנהגת אברהם
מ"ש שהשתחוואתו לבני חת היתה ענין שלילי – ה"ז ללמדנו שעם הגוי אין לנהוג כן, אלא לדרוש בתוקף, "אם תרצו כו' ואם לאו כו' אטלנה מן הדין" (יז)

ו. הביאור באגרת התשובה
כיון שתשובה צ"ל "קרוב מאד", עכצ"ל "סך מסוים", ולא בל"ג כבאגה"ק (שזהו צדקה מצ"ע); ואעפ"כ מציין לשם – כי צריך לזכור עכ"פ התנועה דבל"ג (יח)

ז. 1) פרש"י (שם) – "בכסף מלא" (הוגה) (יט)
2) ה"יינה של תורה" בפרש"י ד"ה המכפלה (הוגה) (כ)

ביאור הדיוק בלשון "אתה אחד ושמך אחד": "אחד" מורה על התאחדות הפרטים, ו"יחיד" מורה על ענין שלמעלה מפרטים, וכיון שהגילוי במנחת שבת הוא מאוא"ס שלמעלה מעולמות, הול"ל "אתה יחיד ושמך יחיד".

ביאור הדיוק בלשון "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ": אף שמצד ירידת הנשמות למטה הי' אפשר לקרותם "גוי אחד", מ"מ, כיון שישראל הם בן יחיד ליחידו של עולם (ועד שאין שייך כביכול שיהיו לו עוד בנים, כי בהעצמות אין מקום למציאות אחרת), אין שייך למנותם עם שאר העמים, והול"ל "גוי יחיד".

והטעם שנאמר בכל ג' הענינים "אחד" – מצד מעלת השם (העלם) על האור (גילוי), ששרש השם הוא בהעצם וממשיך את העצם (משא"כ שרש האור הוא בהמאור שאינו העצם ממש, וגם ענין זה אינו ממשיך אלא מגלה בלבד), וענין זה נעשה ע"י עבודתם של ישראל בתומ"צ ("גוי אחד בארץ").

ואעפ"כ, עיקר המעלה ד"אחד" (שם) לגבי "יחיד" (אור) היא כשיש בו גם המעלה דיחיד (מעלת הגילוי), ע"י המשכת העצמות שלמעלה גם משם (וזהו "ועל מנוחתם יקדישו את שמך", המשכת "אתה קדוש" ב"שמך קדוש"). וענין זה נעשה ע"י עבודת המס"נ על קידוש השם.

א. החידוש דאדמו"ר האמצעי בגילוי חסידות בהרחבה
(פתיחה) מעלת הקביעות דט' כסלו בשבת – כמו בשנת הגאולה (א)

הרמז להסתלקותו (שהיתה כמו הסתלקות הרשב"י בל"ג בעומר) ועבודתו לגלות חסידות בהרחבה במ"ש בפרשתנו "עד הגל הזה" (הוגה) (ב)

חידושו לגבי החסידות דאדה"ז – ע"ד החידוש דבינה (נהר) שאין בחכמה (מעין) (ג-ד)

ב. קניית נחלה בחברון ע"י אדה"א; ע"ד המצב באה"ק ובחברון
נוסף לדמיונו לאביו בענין הגאולה וצדקת א"י שעמדה להם – הוסיף בזה יותר, וגם חידש (חידוש דבינה) וקנה מקום תפלה – גאולה פרטית – בחברון (שענינה תפלה) (ה-ו)

הצרות באה"ק – בגלל שסוברים שזוהי אתחלתא דגאולה; ומאידך – יש להדגיש בתוקף שהקב"ה "נתנה לנו" (עוד בגלות), כאברהם שאמר "אם כו' אטלנה מן הדין וכו'" (ואפשר להציע גם כסף), ואזי נותן הגוי את המערה עצמה וגם כל סביבתה (ז-י)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה אתה אחד (מוגה)

ג. שאלות בפרש"י (כט, לד) – "הפעם ילוה אישי"
(פתיחה) איחול אדה"א שאברכים יהיו מונחים באלקות – ענינו של לוי (יב)

צ"ב: הרי גם יוסף מרובה באוכלוסין; היתה נביאה ואיך לא ידעה שתלד עוד; מדוע לא פי' "קרא" – יעקב; הדיוק "לפי (שהאמהות כו')"; הציון לדברים רבה (יג-טו)

ד. שאלות באגה"ת (פ"ד) – "מ"ש בזוה"ק בקצת מקומות . . ואפי' ע"ז וג"ע וכו'"
צ"ב: הכוונה "בקצת מקומות"; הצורך בראי' ממק"א שתשובה מועלת על ג' העבירות הוא דלא תימא של' הזהר כאן "בר מהאי" (פגם הברית) הוא לאו דוקא. אבל: מנין שאין חומר בפגם הברית יותר מהן; מה מוסיף "ג"ע וכו'", וממ"נ; הרמז דש"ד ב"וכו'" (טז-יח)

ה. 1) הביאור בפרש"י
ועל הסדר: הדיוק "לפי" – שכבר יודעים שהיו נביאות – ממה שמצינו בשרה ורבקה; גם אם ידעה שתלד עוד, יעקב (שרצתה שילוה אלי') ידע רק כללות החשבון; לא "כל שמרובה כו' נאמר בו כו'", אלא כל שנאמר בו כו' מרובה. וביוסף אאפ"ל "על כן", שהרי שמו נזכר לפני הטעם (לאמר יוסף גו' אחר), וזה גופא – להצניע הטעם הא' (אסף חרפתי); אאפ"ל ד"קרא" הוא יעקב, שה"ז בהמשך לדברי לאה (ורק ע"פ אגדה אפ"ל שקאי על הקב"ה) (יט-כג)

2) הביאור באגה"ת

נקט "קצת מקומות" – דהדבר תלוי בחילופי גירסאות; כל החומר דפגם הברית הוא משום שיש בו ג' העבירות – ודיו להביא ראי' שתשובה מועילה לשלשתם; ש"ד נרמז ב"וכו'" – להשתמט מהכרעה בשקו"ט אם ישראל שפוגם בריתו עובר בש"ד (כד-ו)

3) ה"יינה של תורה" בפרש"י

מצד הענין דידיעה ובחירה, מדייק רש"י שהאמהות ידעו רק כללות החשבון די"ב שבטים לד' אמהות, כך שידיעת הנבואה אינה סותרת לעבודתן; הענין דלוי הוא "הוי' חלקו ונחלתו", וזהו"ע מתנות כהונה – שגם בגשמיות נרגש אלקות (כז-ח)

"לית מחשבה תפיסא בי' כלל" – קאי על ב' הבחינות דחכמה ובינה, ובפרטיות – על חכמה בלבד, עד לבחי' ראי' דחכמה, שגם היא אינה תופסת בעצמותו ית'. וכן הוא בעבודה, שגם המדריגה הנעלית ביותר באהבה הבאה ע"י התבוננות אינה תופסת בעצמותו ית'.

"אבל נתפס איהו ברעותא דלבא" – אהבה עצמית שלמעלה מטעם ודעת, בדוגמת אהבת הבן אל האב. וכן נתפס ע"י התומ"צ מצד ענין העצם שבהם.

וזהו "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים": עיקר הענין דתורה הוא הביטול לגמרי, והו"ע העצם שבתורה שעל-ידו לוקחים את העצם, כמו ע"י תשובה ומעשים טובים.

א. יובל הארבעים: תודה וברכה לכל המברכים
כיון שהמנהג לברך את המברך הוא ע"פ תורה, יש בזה הכח דברכתו של הקב"ה שמרובה על העיקר והשורש דהמתברך (מוגה) (א-ב)

ב. 1) המעלה בקצבה דברכת משה "יוסף גו' אלף פעמים" (הוגה) (ג)
(ובהערות: דוגמא ל"הגבלה עצמית" בהלכה)

2) קישור הברכות שבירכו עם הוספה בתורה ובצדקה

וזאת – ע"י בעלי עסק כיושבי אהל; ולהיותם ציבור – ישנה גם מעלת התפלה (מוגה) (ד)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה מרגלא בפומי' דרבא

ג. מעלת מספר ארבעים; הוספה בלימוד הנגלה ואגה"ת
בהר סיני עסק משה מ' יום בתורה, מ' בתפלה, ומ' בתשובה. ומזה באה מעלת ת"ת למ' שנין, תפלה למ' יום (כדמצינו בגמ'), ומ' ימי תשובה (שבבינה, ובן מ' לבינה) (ומ' צומות) – ששלשתם מתחילים בתי"ו (מ' פעמים י'); מהראוי להוסיף בלימוד הנגלה (מ' פתוח) ואגה"ת (מ' סתום), ויפעלו ביאת משיח ("לםרבה המשרה") (מוגה) (ו-ח)

ד. פרש"י (לו, ז) – "ולא יכלה . . מפני מקניהם" (הוגה) (ט)

ה. 1) שאלה באגה"ת (רפ"ד) – "אין מועלת תשובה תתאה כו'"
זה גופא צ"ב – מאי שנא פגם זה ש"פוגם במוח" משאר איסו"ב וביטול תורה (ולא מסתבר שסומך על מ"ש בח"א פ"ז) (י)

2) שם פ"ב – "על שלא קיים דברי חבריו"

קמ"ל (דלכאו' מיותר) – שהושחרו שיניו על דבר קל (דברי חבריו), ולא על שלא מיחה גופא (די"ל שאין זה דבר קל, להסברא שהוכח תוכיח הוא חלק מהאיסור הפרטי (ולא ציווי בפ"ע), ובנדו"ד – שבת, שהוא דבר חמור) (מוגה) (יא-ג)

3) שם – "מ' צומות"

הא דמ' צומות הוי "הרבה מאד" – כי משנת"ל שמצינו מספר זה בתורה תפלה ותשובה דכאו"א מישראל אף שאין א' דומה לחבירו, הוא לענין פעולתם לשנות מהות האדם (ברגעא חדא), ששכלולה – בכולם – הוא בזמן דארבעים (כמו מ' יום דעובר), ורק החדרתה בפרטים היא בכאו"א לפי שיעורו. וזהו "הרבה מאד" – שינוי כל מהותו (מוגה) (יד-טז)

4) שם – "ועל יסוד זה .  . ע"פ חכמת האמת"

בא לתרץ מדוע לא נזכרו תעניות אלו (ש"במקום קרבן") בגמ' ופוסקים – כי הם "ע"פ חכמת האמת" שהי' אסור לגלותה, ועתה נעשית "קרוב מאד" לכאו"א (מוגה) (יז-ח)

בפסוק זה נרמז תוכן כללות עבודתם של ישראל בקיום התומ"צ: "מקול מחצצים" – קול העוסקים בתורה בעניני מחיצות (ההבדלה בין טמא לטהור), ובעבודה – שצריך להעמיד מחיצה בינו לבין העולם כולו; "בין משאבים" – לימוד ושאיבת מי התורה באופן שמבינים ("בין" ל' בינה) שהיא חכמתו ורצונו ית'; ועי"ז נעשה "צדקת פרזונו בישראל" – "פרזות תשב ירושלים", מעמד ומצב של הרחבה.

כדי שיוכל להיות "פרזונו" לשון "פרזות" – צ"ל תחלה "פרזונו" לשון פיזור. ובזה ב' פירושים:

(א) "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות", כדי שיוכלו לברר גם את הניצוצות המרוחקים ביותר, ונוסף לזה – כיון שבכל מדינה (גם במדינות שאין בהם גזירות) ישנם קשיים השייכים למדינה זו (ואדרבה – בענין זה הוא עיקר תפקידם), וכשבנ"י הנמצאים במדינה אחרת מתנהגים כראוי באותו ענין, פועל הדבר לסייע לישראל שבאותה המדינה שבה יש קשיים בענין זה.

(ב) פיזור ובזבוז האוצרות בשביל הנצחון במלחמה, שהו"ע הכחות המיוחדים (ובפרט – הכח דמסירות-נפש) שניתנו בדורות האחרונים.

דיוק הלשון "צדקה" – שאין זה בבחי' פרעון או תשלום שכר, אלא צדקה בלבד. ועי"ז גם עבודתם של ישראל היא באופן של צדקה, בבחי' עבודת עבד.

ועי"ז נעשה "צדקת פרזונו בישראל" – "פרזות תשב ירושלים", דהיינו שלא יהי' אויב להגן מפניו על שלימות היראה, ולכן לא יהי' צורך ב"חומה" ("אני חומה זו תורה") של אבנים, אלא יהי' הענין ד"חומת אש" – התורה כפי שהיא בבחי' "אש שחורה ע"ג אש לבנה", למעלה מאותיות (וההכנה לזה – ע"י לימוד התורה עתה באופן זה).

א. י"ט כסלו – פדיית השיטה שענינה "פדה בשלום"
שיטת חב"ד (שנפדתה כיון ששייכת ואכן תגיע לכאו"א מישראל) היא שהמעשה (שהוא העיקר) צ"ל שלם – פדיית הנפש "בשלום" גם מלשון שלימות – ע"י שמשתף ("עזוב תעזוב עמו") לא רק את הגוף (כשיטת הבעש"ט) אלא גם את כל הכחות דחב"ד וכו' בהמעשה ועסק דתורה עבודה וגמ"ח, ועי"ז באים לפדיית השכינה וגאולה הכללית (א-ג)

ב. שיטת חב"ד – לפעול גם "פדה בשלום" דהעולם כולו
כשם שצריך לשתף את הגוף (כנ"ל), כך יש לשתף גם את העולם כולו ("פדאני . . מבין אוה"ע") בהענין ד"צדקה ומשפט" (כהנהגת אברהם), שרק אז יתכן "שלום", וכמודגש באגרת די"ט כסלו לכל לראש ע"ד הפעולה "בארץ". והדרך לזה היא כמו בנוגע לפעולה עם הגוף – שהיא ע"י התבוננות, שכשם שטובת הרגל היא לציית להראש כך הציות לנשמה ואי-מילוי תאוות הגוף היא טובת הגוף עצמו (ובלית ברירה צ"ל כפי' תחילה), ועד"ז בנוגע ל"גוף גדול" (ד-ט)

ג. כפל הלשון "הגדיל" ו"הפליא" באגרת די"ט כסלו
ההסברה כיצד אפשר "לעשות בארץ" הענין דצדקה ומשפט (כנ"ל) אף שהעולם רובו רע, היא בב' דרכים: "הגדיל" – הסברה בשכל (כפי שאדה"ז השיב תשובות לחוקריו), שגם המחנה דהיפך הצדק בפנימיותם רוצים גם הם בצדקה ומשפט (ע"ד שאנשי אבשלום התפללו עבור דוד), ו"הפליא" – דבר פלא (כפי שהחוקר קיבל את הצחוק של אדה"ז על שאלתו), הן השגח"פ שכל א' רואה בחייו, והן בעולם, שמיליוני אנשים השתחררו מעבדות כי הממשלה הבינה שזהו רצון ה', כך שצריך לעשות צדקה ומשפט להיותם "דרך ה'" (י-יז)

ד. התגלמות שיטת רבינו הזקן בהנהגתו בפועל בג' הקוין
השיטה ד"פדה בשלום", עבודה באופן שלם שכל כחות הנפש והגוף חדורים בזה, בלטה בגלוי אצל אדה"ז: בתורה – נוסף ללימודה עסק בעצמו במדידות שיעורים, וכן הי' בעצמו בעל קורא ובעל תוקע, בגמ"ח – הוציא כל כספי הנדוניא לצדקה, ובתפלה – כידוע גודל ההתפעלות שלו; וכן בגמ"ח רוחני – שכתב שו"ע ותניא לכל בנ"י. ושמץ מנהו שייך לכאו"א – "לעשות בארץ" שלו ובארץ כפשוטה (יח-כב)

מאמר ד"ה א"ר אושעיא מ"ד צדקת פרזונו

ה. (בהמשך למאמר:) ההכנה ליעוד "פרזות תשב ירושלים"
כבר עתה צ"ל "פרזות תשב ירושלים", שלימות היראה, וגם בפשטות – ע"י שעומדים בתוקף על כך שהקב"ה נתן את ירושלים כולה לבנ"י; ניגון "פרזות תשב ירושלים" (כד-ה)

ו. סיום מסכת יומא; אגה"ת (רפ"א) "תניא בסוף יומא כו'"
(הקדמה) ההכנה לגאולה – ע"י תשובה; הסיום (במסגרת חלוקת הש"ס) יערך על "תניא בסוף יומא" (שבהתחלת אגה"ת), ע"פ נגלה ופנימיה"ת (כו-ז)

שיטת אדה"ז במנין ה"ג' חלוקי כפרה" (ש"חילול השם" אינו בכללם) (הוגה) (כח)

(ובהערות: הרמז ב"תניא בסוף יומא" * גדולת המהרש"א * גדר הכפרה דקרבנות)

צד השוה בין תשובה תורה ותפלה – (א) בעיקרם – לכאורה הוא במחשבה, אבל במנין המצוות נמנה הדיבור שבהם, (ב) בשיעורם – השיעור למטה קטן ביותר, ולמעלה (שלימותם) גדול ביותר, (ג) בחיובם – שגם אם לא יבוא למעשה עליו לעשות את שלו, (ד) במהותם – שעושים אדם חדש (ולכן שיעורם למטה קטן ביותר, כי שיעור שנוגע לעצם החיות שוה בכל); הביאור בסוף יומא בפנימיות הענינים – שגם כשנתן מחילו לזרים ה"ז באופן חיצוני כיון שבפנימיותו תמיד קשור עם הקב"ה, ולכן סו"ס יראה זרע "בבנים ובני בנים" עוסקים בתורה, ועי"ז "פדאני לי ולבני כו'" ועד ל"יראה כהן בציון" (כהתחלת המסכת) (כט-לג)

ז. יובל הארבעים; הצעה לקשר ברכות בנ"י עם תורה וצדקה
ביאור העילוי דארבעים שנה ושיטת רש"י ותוס' בזה (הוגה) (לד)

כיון שבעת הנישואין נעשים מציאות חדשה – יש עילוי מיוחד במ' שנה; ובקשר לזה – מהנכון לחזק המנהג לקשר כל ברכה (לנישואין וכיו"ב) עם הוספה בתורה וצדקה לזכות המתברכים. ושייך גם לנשים – הן צדקה, שכיום נשים נותנות לצדקה מדעת עצמן, וגם תורה (כהטעמים בזה שמברכות ברכת התורה) – ע"י הוספה בחינוך ב"ב לת"ת, או בלימוד ההלכות הצריכות להן או בלימוד החסידות (ששייך גם לנשים); ועי"ז תומשך ברכתו של הקב"ה ש"מרובה על (היינו שלא בערך) העיקר" (לה-ח)

ח. ברכה לאנ"ש דכפר חב"ד, לוד, וירושלים
בהתוועדות בכפר חב"ד דובר אודות ענין התשובה ולימוד אגה"ת, ושייך לשעת שמחה – הן מצד תוכן מצות התשובה והן מצד מצַוה המצוה, ובפרט תשובה עילאה; ויה"ר שההתוועדות תעשה פירות בעניני כפר חב"ד, לוד, וביהכנ"ס ושיכון חב"ד בירושלים (לט-מ)

ט. ברכה ליהודי רוסיא (מא)

י. מעלת י"ט כסלו שחל ביום ג'; ניגון "ושמחת בחגך" (מב)

יא. ברכה "לדעת זה התינוק" – שהקב"ה ימלא כל הברכות (מג)

שייכות ב' הפירושים בנצח (נצחון ונצחיות): מדת הנצחון היא למעלה ממדידה והגבלה (ע"ד ענין הנצחיות), כיון שענין הנצחון נוגע בעצם הנפש (עד לבחי' התנשאות עצמי שלמעלה מהתנשאות על העם).

גילוי מדת הנצח לעתיד לבוא – ע"י העבודה מצד מדת הנצח שלמטה, למעלה מחשבונות וללא שינויים, שהיא כללות ענין העבודה בזמן הגלות. ובשביל עבודה זו מבזבזים את האוצרות שלמעלה, שהוא "אוצר של יראת שמים" (וזהו "והנצח זה ירושלים", שלימות היראה).

וזהו "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות" – עבודת בנ"י בזמן הגלות מצד מדת הנצח, שעי"ז באים להעילוי ד"פרזונו" מלשון "פרזות תשב ירושלים" – גילוי מדת הנצח שלמעלה. ומ"מ יהי' לעת"ל "חומת אש", שהו"ע הרצוא, ועד"ז צ"ל גם עתה העבודה באופן של אש (וענין זה מרומז כבר בתחילת הבריאה – "בראשית" אותיות "ברית אש").

א. 1) חידושו של רבינו הזקן – עשיית בעלי תשובה עילאה
המעלה של חסידות חב"ד (כפי שנפעל בי"ט כסלו) – עשיית בעלי תשובה (כמובן מהחלום של אדהאמ"צ) עילאה, שהיא גופא בשמחה (ולא שהשמחה היא רק דבר נוסף) (א-ג)

המשך הסיום על מסכת יומא (הוגה) (ד)

2) המשך הביאור בענין תורה תפלה ותשובה

נוסף לצד השוה שבהם – בשיעורם, באופנם, במספרם (מ' יום אחרונים), ופעולתם באדם – יש מעלה בכ"א: בתפלה – ביטול המציאות לגמרי, בתשובה – ב' פעולות כאחת (ביטול ומציאות חדשה), בתורה – שמביאה לתשובה ותפלה [ואעפ"כ יש מעלה בתפלה אפילו לגבי תורה – כמובן ממאמר הצ"צ שגם מי שתורתו אומנתו שפטור מתפלה אין זה כמו שהתפלל (בענינים מסויימים), וחייב בבקשת צרכיו, וזהו שדוקא תפלת משה הועילה לראיית הארץ]; והחידוש דאדה"ז הוא תשובה עילאה, "פדה בשלום" ("שלום לרחוק גו'"), שפועלת שלימות ("שלום") ועילוי באי"ע בכל ג' הקוין ("כל העוסק כו'"), ועי"ז "פדאני כו'" (ה-ט)

ב. המשך: מ' פתוחה ומ' סתומה בתורה תפלה ותשובה
מ' פתוחה וסתומה (מאמר פתוח וסתום) שבתורה – נגלה ופנימיות [ובתפלה ותשובה – הדיבור והמחשבה שבהם (ובכ"א מהם גופא יש מאמר פתוח וסתום)], ועתה יש להפיץ פנימיות התורה [שכוללת תורה ותפלה (ל' חיבור) ותשובה ("והרוח תשוב גו'")] – חוצה (י-יא)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה פדה בשלום נפשי

ג. פרש"י (לז, לה) ד"ה וכל בנותיו – לשיטתייהו דר"י ור"נ (הוגה) (יג)

(ובהערה: בעניין "חתנו כבנו")

ד. אגרת התשובה (רפ"א) – "ותשובה עם כל אחד"
"כל אחד" היינו ג' (חלוקי כפרה), ובברייתא נקט "כל אחד ואחד" – דמוסיף גם חילול השם (שכפרתו במיתה). ובאגה"ת ("אגרת" לכאו"א) השמיטו – כי הכוונה היא נשמה בגוף (ולכן רבי – הנשיא – לא עשה כראב"ד שיצאה נשמתו כו'), שזהו"ע י"ט כסלו (כהסיפור ד"איכה"). וזהו "ויתאבל", "על החי" דוקא, דהנשמה אינה בגלות, וע"י תשובה (ולימוד אגה"ת) "ויקומו לנחמו" (דהשמחה שבתשובה היא עצם הענין), ומביאים את הגאולה (יד-יז)

ע"ד חנוכה (מוסיף והולך) ופ' מקץ (קץ וסיום חלום הגלות) (יח)

התנגדות היוונים לא היתה ל"משפטים" ול"עדות", ואפילו לא לקיום ה"חוקים" מתוך הבנה שישנם ענינים שלמעלה מהשכל, אלא התנגדותם היתה ל"חוקי רצונך" – קיום ה"חוקים" מפני שהם רצונו של הקב"ה.

"כתבו לכם על קרן השור" – שגם ישראל יקבלו מבחי' החיצוניות (קרניים וטלפיים) כמו אומות העולם.

ולכן היתה המלחמה נגד היוונים ע"י בחי' קרן דקדושה, מסירות-נפש שלמעלה מהשכל, דהיינו שגם קיום ה"משפטים" הוא רק מצד ציווי הקב"ה (וזהו "דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן", שהו"ע המשכת הבינה במלכות, כיון שעיקר השלימות הוא במלכות דוקא, למעלה משאול שענינו "רחובות הנהר" – בינה בלבד).

א. הפטרת שבת חנוכה כשחל בר"ח (הוגה) (א)

(ובהערות: בענין "הוכח תוכיח")

בנוגע להפטרה – לפועל יש לנהוג כמ"ש בלוח כולל חב"ד בירושלים (ב)

ב. נצחון המלחמה והדלקת הנרות – סור מרע ואח"כ עשה טוב
כשאין מחיצה, גם אור קטן מאיר בריחוק מקום. ריחוק מקום – היינו עניני הרשות (שיש בהם דרגות בקרבה אל הקדושה), ומחיצה – דבר המנגד לקדושה (מציאות של חושך). והסדר (הרגיל) הוא: סור מרע וביטול המחיצה – נצחון המלחמה, ואח"כ עשה טוב והמשכת האור – הדלקת הנרות, אור נצחי גם כשנמשך בעולם ("אינן בטלים לעולם") (ג-ז)

ג. ביאת יעקב שעירה; חינוך (חנוכה) "על פי דרכו"
מ"ש "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" ("בימי המשיח") נוגע לחינוך דבן חמש – שגם הוא מבין שיעקב מצידו הי' מוכן מיד (ולא שיקר לעשו), ובו תלוי' ביאת הגאולה; אף שהחינוך הוא "ע"פ דרכו", יש בו כח הא"ס לפעול "גם כי יזקין" וגם על הדורות הבאים (ח-ט)

ד. המשך (בנוגע ל"פגישה"): מעלת הפעולה "על פי דרכו"
גם פעולה על המחונך לזמן קצר – היא כמו גרעין שאח"כ יצמיח פירות עד סוף כל הדורות, כי גם בחינוך "ע"פ דרכו" יש אמת. ולכן לומדים עם התינוק אודות הקב"ה אף שמצטייר אצלו באופן גשמי – כי באמת כל הענינים שלמטה נשתלשלו מכפי שהם אצל הקב"ה. ומאידך, אין להסתפק ב"דרכו" כו' (י-יב)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ועל הנסים

ה-ז. פרש"י עה"פ (מב, ד) פן יקראנו אסון (הוגה) (יד)

ההמשכה (יוסף ובנימין) מאצי' (יעקב) למטה אפ"ל רק כשהפנימיות (יסוד) נשאר עם יעקב, והירידה (העבודה עם הגוף) היא רק בחיצוניות, ולזה חשש יעקב (טו)

המשך הביאור בריש אגה"ת וסיום מס' יומא בענין ג' או ד' חלוקי כפרה (הוגה) (טז)

החילוק דשבת וחנוכה – מספר שבע ומספר שמונה (יז)

יוסף – ענינו גאולה (שעל-ידו היתה הגאולה מהרעב), ויהודה (הודאה וביטול) – ענינו תפלה (ההשתחוואות שבשמונה-עשרה).

סמיכת גאולה לתפלה – נתינת כח מלמעלה כדי שיוכל להיות ענין הגאולה דתפלה (כענין "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה", שכדי שיוכל להיות הכליון דשבת צ"ל תחלה נתינת כח מלמעלה).

וזהו ענין גביע הכסף שהטמין יוסף באמתחת בנימין – המשכת האהבה לאלקות מלמעלה למטה, סמיכת גאולה לתפלה. ועי"ז היתה אח"כ הגשת יהודה ליוסף – ההעלאה מלמטה למעלה, תפלה עצמה (ולכן נגש יהודה אל יוסף ולא להפך).

א. הוראות בעבודת ה' מטיסה סביב הירח
כיון שמכל דבר שרואים יש ללמוד הוראה – והמקור לזה מיחזקאל (בהפטרה זו, וכן בקשר לי' בטבת) שעשה פעולות כדי שבנ"י יראו וישאלו לפשרם – יש ללמוד הוראה מטיסה סביב הירח [דמש"נ "ואיני יכול לנגוע בך" פשוט שקאי רק בזה ש"רוקד כנגדך"] בועש"ק זה (שזוהי סיבת ההתוועדות), שאין זה רק בלבול שצריך להתגבר עליו כו', אלא חיזוק באמונה – דכל שמתגלה מעלת שכל האדם מיתוסף בהפלאת בורא האדם, וכל שמתגלה מעלת הבריאה נרגש יותר הבל"ג דהבורא ("כי אראה שמיך גו' ירח גו'") (א-ח)

ב. 1) קיום התוועדות בש"ק זה
שינוי לטובה אינו שקר – כדמצינו ביוסף ששחרר את אחיו מהמשמר, ושינוי נבואת פורענות. ועד"ז בנוגע להודעה שלא תהי' התוועדות בש"ק זה (ט)

2) המשך ביאור ההוראות מהטיסה סביב הירח

הביטול והציות של כל א' מצוות החללית להוראות המפורטות שקיבל, נוגע לשלום כל הצוות: האוכל דבר איסור לוקה, לא כי מתערבים בחייו הפרטיים, אלא כיון שבזה מזיק לכל העולם (ופלא שדי בל"ט מלקות...) (י-יג)

ג. המשך
החללית חוטאה מחיידקים, שמא מצב חדש יאפשר להם לגבור על הצד הטוב: מוכרח להעלות בקודש בכל יום (כענין חנוכה) כדי לגבור על ההוספה בכל יום בצד ההפכי (יד-טז)

כפתרון לבעיית המשקל שנוצר מריבוי הדלק, החללית היתה רב-שלבית, וכל שלב הושלך עם תום הדלק שבו: יצה"ר גדול נצרך כדלק לתעופת היצ"ט. אמנם, לאחרי כל שלב יש להשליך חלק זה ביצה"ר ולהתקדם בלעדיו (יז)

ד. המשך
יש להבהיר, שבהנ"ל אין משום אישור לקרוא עיתונים כו', ואדרבה, החיים בלעדיהם היו טובים יותר – ללא פסיכולוגים, סמי הרגעה וכו'... (יח-ט)

מעוף החללית אינו ע"י התנגדות האויר אלא ע"י כח הדוחף מיני' ובי': יש עלי' ע"י התנגדות היצה"ר, ויש עלי' מחיל אל חיל בקדושה גופא (כלע"ל) – מיני' ובי' (כ)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויגש אליו יהודה

ה. פרש"י עה"פ (מד, כב) ועזב את אביו ומת; המשך הביאור בפרש"י וישב (הוגה) (כב-ג)

ו. אגרת התשובה (רפ"ב) – "אין מזכירין לו . . בעוה"ב"

ההדגשה (וב"פ) "בעוה"ב" – כי בעוה"ז אין לדיין אלא מה שעיניו רואות (כד)

השייכות ד"שלשה חלוקי כפרה" למש"נ "על שלשה פשעי ישראל גו'" (כה)

ז. (בהמשך לביאור בפרש"י וישב:) הבטחון ב"כחו של זקן"
ענין זה מועיל גם במה שהצדיק אינו יודע ורוצה, ובלבד שכוונתם לשמים, ועד"ז בהתקשרות חסידים לרבי. ובכח זה כובשים עיר ומדינה שלימה, ו"נפל פחד היהודים עליהם" (כו)

הסדר דברייתו של עולם "ברישא חשוכא והדר נהורא" – דאף שהאורות קדמו לכלים, הרי כל עיקר המשכת האור הוא בשביל הכלים, וכמשל הרב המשפיע לתלמידו, שעליו לצייר תחילה בהשגתו איכות אופן שכל התלמיד והשגתו (ואף שאין המשל דומה לנמשל, שהרי בהמשל כלי התלמיד ישנם גם קודם ההשפעה, משא"כ למעלה הי' יכול להיות באופן אחר – הרי כך עלה ברצונו ית', והמשל הוא רק הוכחה שכן הוא הענין, כיון שכל הענינים שלמטה נשתלשלו מהענינים שלמעלה).

"וארא אל אברהם גו' ושמי הוי' לא נודעתי להם" – לאבות הי' רק גילוי שם הוי' דלתתא, וכדי שיהי' גילוי שם הוי' דלעילא צ"ל תחלה הענין ד"למה הרעותה", "ברישא חשוכא והדר נהורא" (ובפרטיות – ישנו ענין זה בהוי' דלתתא ובהוי' דלעילא גופא).

וזהו גם הסדר בעבודת האדם, שהירידה בעוה"ז היא "ברישא חשוכא" כדי שעי"ז יבוא לדרגא נעלית יותר, "והדר נהורא".

וזהו "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז", במצב ד"ברישא חשוכא", שדוקא עי"ז זוכים להענין ד"שכר מצוה מצוה", המצוה עצמה, "והדר נהורא", שיתגלה לעת"ל (אלא שכדי שהמעשים יהיו טובים ומאירים – צ"ל הקדמת התשובה).

א. פ' וארא: ענין התשובה אצל משה
החידוש בפרשתנו – שבטלה עבודה מאבותינו, ושפרעה הסכים לשלחם – הוא לפי שנתחדש ענין התשובה בצדיקייא, במשה, שנוסף לעיקר ענינו, חכמה (שהי' בשלימות, ומצד זה אכן נדרשת השאלה "למה הרעותה", והקב"ה לא פרכה), הנה ע"י המאמר "חבל על דאבדין כו'" בא (גם) לביטול דהאבות (בענינו הוא), ש"לא הרהרו כו'"; ומזה, שגם במדרגה נעלית נחוצה הוספה בעבודה, "לאתבא צדיקייא בתיובתא", ועד שעי"ז מביא את הגאולה (א-ה)

ב. הקיצור מכל האמור לעיל
תמיד נדרשת הוספה בעבודה (ולכן במנחה מבקש שוב "סלח לנו" מצד העלי' בעבודה כו'), ולאידך העבודה עתה צ"ל לפי כחותיו וענינו, והעלי' היא (לא מצד חסרון אלא) רק בהוספה לזה (כמשה, שהגם שנאמר לו "חבל כו'" שאל לאחרי זה "זו תורה וזו שכרה"), וכפתגם ר' זושא מאניפולי שנדרש ממנו "להיות זושא". וזהו שהמגיד שלח אליו ללמוד הענין ד"לקבולינהו בשמחה", כי לכל א' יש העבודה המיוחדת שלו שאין אפילו לרבו, אלא שזה גופא הוא בכח רבו. ומזה למדים עידוד בעבודה, ועד שכביכול הקב"ה זקוק לעבודת היהודי והרבי זקוק לעבודה דתלמידיו, אלא שזה גופא הוא בכח שמקבלים מלמעלה (ו-ט)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה יפה שעה אחת

ג-ה. פרש"י (ז, ב) ד"ה אתה תדבר (הוגה) (יא)

(ובהערות: הקשבה בהתוועדויות * קריאת שם "משה" בלה"ק ע"י בת פרעה)
אודות ה"דינער" לטובת הישיבה (יב)

ו. 1) אגה"ת (רפ"ב) – "כדאיתא בגמ' . . דעולה . . היא דורון"

(הקדמה) פרשת וארא ודרושי הפרשה שייכים לענין התשובה (יג)

אף שבגמ' מפורש שחטאת באה לכפרה ועולה לרצון, הרי כיון שאדה"ז לא ביאר תחליף לחטאת (אפילו לא עסק בתורת חטאת, ואילו במקום עולה הצריך תענית דוקא) מוכח שגם בלעדי חטאת "אין מזכירין לו דבר וכו'". ואי נימא שבזמן הזה אכן אין תחליף לחטאת ותענית היא רק במקום עולה, יומתק מה שמצינו ענין "כתיבה על פנקסו" רק בחטאת. אבל אינו, די"ל שידי עולה יצאו בקרבן תמיד הראשון לכשיבנה ביהמ"ק (יד-טז)

2) שקו"ט אי שייך נשיקה כשהאהוב אינו מרגישה

הא דנשיקה שייכת רק כשהאהוב מרגישה – אינו בסתירה לנשיקה דס"ת ודיוסף לאביו אחרי פטירתו (שלא ידע שלא מת), כי יש נשיקה שמבטאת רגש אהבה עזה, והיא רק כשהאהוב מרגישה, ויש נשיקה שבאה כעין "סימן" לקירוב, והיא גם כשהאהוב אינו מרגיש. אמנם, שרש נשיקה זו הוא מאהבה עצמית שלמעלה מגילוי והרגש (יז-כ)

3) סיום הגלות ע"י האתהפכא דנה"ב לאהבת ה' (כא)

המשכת עיקר שכינה בתחתונים על ידי העבודה דאתכפיא ואתהפכא היא נעלית יותר מהמשכת עיקר שכינה בתחתונים ע"י עבודת אדם הראשון, כיון שיתרון האור הוא מן החושך דוקא.

ביאור מ"ש בהמאמר שהתגלות והמשכת אוצר העליון (שהוא למעלה מגילוי) הוא במדת הנצח (ומהלשון משמע שהתגלות זו היא מצד הנצח עצמו, ולא רק שהוא בבחי' "אתר שלים" להתגלות אוצר העליון): כדי שהגילוי דאוצר העליון יפעול במדת הנצח שבאדם, צריך שיתגלה במדת הנצח, וענין זה נעשה ע"י העבודה דנצח (ולא שהנצח מגיע בהאוצר ומעורר גילוי והמשכת האוצר).

וע"ד המבואר בענין המאור, שהוא בכל מקום בהתגלות ("שם שמים שגור בפי כל"), אבל כדי שיפעל בהמקום צריך שהזכרת שם שמים תהי' בנוגע לעניני העולם ("ואתה קדוש יושב תהלות ישראל"). וכפי שמצינו שאתעדל"ת צ"ל בדוגמת האתעדל"ע הנמשכת על-ידה, אף שהמשכת אתעדל"ע ע"י אתעדל"ת אינה מצד מעלת האתעדל"ת עצמה אלא לפי שכך עלה ברצונו ית'.

פתיחת האוצרות בעת המלחמה אינה בשביל ענין הכיבוש (ובהנמשל – כיבוש העולם לעשותו דירה לו ית'), אלא בשביל הנצחון על המנגד. וזהו פירוש הכתוב "תודיעני אורח חיים גו'": "תודיעני אורח חיים" – עסק התורה, "שובע שמחות את פניך", "אלו ז' כתות צדיקים" – העבודה לעשות את העולם לדירה לו ית', "נעימות בימינך נצח" – ענין ניצוח המנגד, שהיא החביבה והנעימה מכל העבודות.

עיקר ענין הנצחון (שבשבילו הוא בזבוז האוצרות) – ע"י העבודה דאתכפיא (כיון שאז המנגד הוא בתוקף יותר) ולא ע"י העבודה דאתהפכא. וזהו שהכוונה הפנימית במסירת האוצר היא בשביל האנשי חיל (כאו"א מישראל), כי העבודה דאתכפיא שייכת לכאו"א מישראל, משא"כ העבודה דאתהפכא היא רק בשרים ופקידים (צדיקים).

מעלה נוספת בעבודת האתכפיא – מצד היגיעה העצומה שבזה (למעלה מהיגיעה בעבודת הבירורים), שעי"ז מגיעים להעלם שאינו במציאות (למעלה גם מההעלם שנמשך ע"י עבודת הבירורים). ומ"מ, עיקר המעלה שבזה היא מצד ענין הנצחון, שעי"ז הוא התגלות אוצר העליון, וגילוי זה נמשך בפנימיות.

א. ההוראה מהתחלת מאמר ההילולא: סילוק השכינה הוא "שינוי החוזר לברייתו"
העולם מצד בריאתו הי' "גני" ו"גנוני", וא"כ, הרע שבו הוא "יצרו אנסו" דכללות העולם, וסילוק השכינה אינו נשאר קיים, אלא הוא "שינוי החוזר לברייתו" (כמ"ד שע"י המשכן "חזר – השראת השכינה – לכמות שהי'"). וזהו שלמרות ההעלם והסתר – כל א' חייב (ויכול) לומר (ולפעול) בשבילי נברא העולם (ההעלם), כי העולם עצמו יסייע לו להחזירו לברייתו (א-ה)

ב. המשך: ההוראה מסיום המאמר "אין אדם יודע עתו וזמנו"
נוסף להוראה הנ"ל מהתחלת המאמר, שכבר בהתחלה צ"ל בטחון גמור שיצליח בשליחותו לעשות דירה לו ית' (כמו היציאה למלחמה בשיר של נצחון ובאופן ד"אל ירך לבבכם" בידיעה ש"ה"א . . להושיע אתכם") – ישנה ההוראה לאידך גיסא מסיום המאמר, "אין אדם יודע עתו וזמנו" (שנוסף לענין ההסתלקות די' שבט, ה"ז הוראה נצחית לכאו"א בחייו, כיון שמי יודע מה תהי' שליחותו מחר) – להתחיל מיד עבודתו במרץ ובזריזות (ו-יא)

ג. המשך: ענין ההילולא הוא "שינוי החוזר לברייתו" בתחיית המתים
גם הגוף, אף ששב לעפרו, הרי נשארת העצם לוז ופועלת קביעות בגוף ועבודתו, והמיתה היא "שינוי החוזר לברייתו" בזמן התחי' (כך שהשכר אז הוא לאותו גוף שעבד עבודתו עתה); וזהו"ע יום ההילולא, ש"זרעו בחיים" (ואז "הוא (הגוף דיעקב) בחיים") ועובדים עבודתם "עמו" דהגוף ועניניו ("לאכול בשביל להתפלל", כמ"ש ב"היום יום" די' שבט) (יב-טו)

מאמר ד"ה באתי לגני (מוגה)

ד. "ואח"כ עמדו שבעה צדיקים": סדר הורדת השכינה למטה

כיון שהשינוי שנעשה בעולם ע"י החטאים אינו אמיתי, דלעת"ל "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" כפשוטו (דלהדעה שהתכלית היא בתחה"מ, גם היעודים דלעת"ל הם (גם) כפשוטם) – צ"ל שכבר עכשיו פועלים ביטול החטא והמשכת השכינה. והסדר בזה – לאחרי הידיעה שהעולם עצמו רוצה להתברר – ההתחלה היא לכל לראש בענין התפלה, בחי' אברהם (שכולל כולם), ומשם לבית המדרש, בחי' משה (תורה), ומשם ל"מנהג דרך ארץ", המשכה למטה בארץ. והקשר ל"היום יום" די"א שבט – שהתחלת היום היא ב"מודה אני" (יז-כא)

ה. בקשר למבצע תפילין: בענין "תפילין מצוה אחת הן"
תפילין פועלים "ויראו ממך", ולכן הציווי על זה הי' קודם גאולת מצרים. ואלה שטוענים מדוע מבצע תפילין דוקא – שהתורה עצמה אומרת שהוקשה כולה לתפילין – יכולים לבחור להם מצוה אחרת משאר תרי"ב מצוות! והדיוק תרי"ב – כהדעה בראשונים שתש"י ותש"ר הם מצוה אחת, וכן דעת הזהר. והענין: תש"י (בית א') ותש"ר (ד' בתים) הם קבלת עול (שלמטה מהתחלקות) והבנה והשגה (התחלקות). ובהתחלת העבודה, ע"פ נגלה, ב' מצוות הם (והוקשו ל"תורה" שעולה תרי"א), וצ"ל תש"י תחילה (יראה שקודמת לחכמה). אבל התכלית – שגם השכל יהי' חדור בקב"ע (שלמע' מהתחלקות), כביאור הרגצ'ובי שלענין "בין עיניך (הבנה והשגה) יהיו שתים" אמרו "מצוה אחת הן" (בחי' "יחידה היא היראה"), ועד ל"ישראל (תש"י) – ואורייתא (שהוקשה לתפילין) – וקוב"ה (תש"ר) כולא חד" (כב-לה)

ו. יום הילולא: השייכות לתשובה, ומתוך שמחה
מדברי הרמב"ם שאבילות הו"ע התשובה מובן שזהו"ע התענית דיארצייט. ואצל חסידים זהו יום שמחה, "הילולא" – כי תשובה עילאה היא בשמחה, ולכן פועל גם למעלה ש"עושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ובשמחה" (כמ"ש הרמב"ם). וכמו ששבת אותיות תשב [ומפורש בגמ' ששבת מכפרת עון ע"ז] ואין עצב בה, וכל ימיו צ"ל בתשובה ולעבוד ה' בשמחה. ויל"פ כן גם בל' הרמב"ם בנוגע לאבילות: "יפחד" – פחד ש(קשור עם שמחה, כי) בא מאהבת וקרבת ה' אליו, "וידאג" – שעי"ז מוסרין לו רזי תורה שמשמחת לב, "ויפשפש במעשיו" – דמצד קרבת ה' גם עבודתו שעד עתה לחטא תחשב, "ויחזור בתשובה" (לו-מא)

ז. 1) שיעורי חת"ת: הקשר ביניהם, וזמן אמירתם
חומש ותהלים שווים במנין הספרים והפסוקים, וחומש ותניא – במנין נ"ג (נ"ד). התורה ניתנה במ' יום ושנה, ותהלים ותניא מתחילים בתי"ו (שלימות דארבעים); יש לשמור השיעורים, ולהשתדל ככל האפשרי לסיימם במשך היום (מב-ד)

2) אגרת התשובה

פ"ד – "אין תשובה (תתאה) מועלת לפוגם בריתו ומוציא ז"ל": גם בביאות אסורות פוגם במוח וצריך תשו"ע (כמפורש בפ"ט), ומאריך בענין ז"ל לפי שמעכב הגאולה ורגיל יותר (ועצ"ע, דיש כמה מצוות שתלויות במוח). וזהו "פוגם בריתו ומוציא ז"ל" (ב' ענינים) – כמבואר בפוסקים שבביאות אסורות פוגם בריתו ולא הוה ז"ל (ולכן יש מהן שמספר התעניות הוא פחות ממוציא ז"ל), ולאידך יש הוצאת ז"ל שלא פוגם בריתו (ועד לאופן שב"תניא בסוף יומא" (ממש), שענינו שלימות התשובה ובשמחה) (מה-ט)

פ"א – "כדאי' בגמ' פ"ג דסנהדרין ובח"מ כו'": נת' פעם למה לא הביא מקידושין ואה"ע גבי המקדש ע"מ שהוא צדיק. אך אין לומר ששם הכוונה צדיק בל' בני אדם, דהא בח"א פ"א מוכיח משם ש"נקרא צדיק גמור" (כהגירסא בזה), ששייך רק בתואר ע"פ תורה (נ-נא)

הוספה בלימוד אגרת התשובה ובענין התשובה, ובשמחה (נב)

ח. מגבית ל"קרן תורה" (נג)

ט. שיעור חומש היומי: "אז ישיר . . את השירה הזאת"
אף שנק' שירה ל' נקבה, שיש אחרי' גלות, הרי יצי"מ היא ההתחלה ומאז הולכים ומתקרבים לגאולה העתידה, ונשאר רק לסיים גמר התשובה ע"י הרהור תשובה כדבעי (נד)

י. שירת מרים והפטרת דבורה: מעלת נשי ישראל
לאחרי משה והאנשים בא תפקיד הנשים – מרים, ענין המים (שבזכותה) – "להוליך" הלימוד של הבעל ולהחדירו בכל עניני הבית, ועד שזוכים ל"בתי כהונה ומלכות" לע"ל (נה-ו)

יא. ע"ד כפר חב"ד ויהודי רוסיא
כפר חב"ד – התחלת כיבוש הארץ ע"י תורת החסידות; ע"ד קליטת יוצאי רוסיא ו(במילא) הרחבת והתפשטות כפר חב"ד בגשמיות וברוחניות ("דעה את ה'") בכל הארץ (נז)

הפעולה ד"הם הכירוהו תחילה" – ע"י תורת חסידות

ב' פירושים: (א) "בגנים" קאי על הגלות, ובזה גופא החושך הוא כפול ומכופל כ"כ עד שמדמים שנמצאים ב"גן", שהו"ע התענוג; (ב) "בגנים" קאי על גן-עדן התחתון וגן-עדן העליון. והשייכות ביניהם – שדוקא ע"י העבודה בעולם הזה אפשר להגיע להעילויים הנעלים ביותר שבגן-עדן.

ג' חלקים במאמר הבעש"ט עה"פ "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו": (א) הביאור בענין קריעת ים-סוף, שאם לא הי' נקרע הים הי' מתבטל ממציאותו (שנאמר בשנת תקט"ז); (ב) הביאור בענין "צדיקים עושים רצונו של מקום", בדוגמת הבן הסותר את דברי האב (שניתוסף בשנת תקכ"א); (ג) הביאור בענין "גינאי נהרא", שאמר לו רבי פנחס בן יאיר "אם אין אתה חולק מימיך גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם", כיון שאינו מקיים התנאי שנאמר בשעה שנברא (שניתוסף בשנת תקכ"ט).

תוכנם של ג' ענינים אלו הם ביטול הטבע עבור עבודתם של ישראל, בג' אופנים: (א) עבודת הצדיקים, (ב) עבודת הבעלי-תשובה, (ג) עבודת התומ"צ, השייכת לכאו"א מישראל. והכח לכל ענינים אלו ניתן בקריעת ים-סוף.

וזהו "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך", שכאשר כנסת ישראל יושבת בגולה, ואעפ"כ יושבת בבתי כנסיות ובתי מדרשות, דהיינו שישראל עוסקים בתומ"צ – הקב"ה ופמליא שלו באים לשמוע בקולם ומבקשים "השמיעני", כדי לפדות את השכינה מהגלות.

מאמר (כעין שיחה) ד"ה היושבת בגנים

א. 1) המשך הביאור בענין "שינוי החוזר לברייתו"
הרע שבעולם והמיתה (והרע) שבגוף הם "שינוי החוזר לברייתו", כך שתכלית השכר בעולם התחי' (כשיטת הרמב"ן) הוא לאותו גוף שעבד עבודתו עתה. וכיון שהעולם והאדם (שתלויים זב"ז) מצ"ע הם טוב – לכן צ"ל "עזוב תעזוב עמו", ולא לברוח מהעולם (ב-ד)

2) המשך

אף שלע"ל תהי' המשכת השכינה באופן נעלה יותר, סילוקה חשיב "שינוי החוזר לברייתו", כי – העולם יחזור לברייתו, ובנוסף יהי' אור נעלה יותר, שאינו מוכרח, ובא רק כהוספה (כשם שהשינוי מעפר ללבינה חשיב חוזר לברייתו אף שיכול לעשותו שוב לבינה) (ה)

3) השייכות לפרש"י פרשתנו

רש"י מדייק "(וישב הים גו' לאיתנו, לתקפו) הראשון" – דהשינוי דקרי"ס אינו שינוי. וזהו גם מה שטען הים ש"טבעו" שלא לפלוט מה שבלע – כי חזר לטבעו הראשון (ו)

4) ביאור ראיית הרמב"ם שבעל תשובה גורם "נחת ושמחה"

ראיית הרמב"ם ממ"ש "רצה האלקים את מעשיך" היא – דשמחה ותשובה שניהם בבינה, אלא שהחידוש שבתשובה (שפועל שמחה) מקורו ברצון, "רצה", ומשם נמשך ע"י חכמה, "נחת" (ל' המשכה), לבינה ("מעשיך"); עיקר העבודה – תשו"ע ושמחה (ועי"ז פועל כן ב"דמות אדם" למעלה) ולא מרה שחורה כו' (ז-ח)

ב. 1) אגה"ת (פ"ד) – "פוגם בריתו ומוציא ז"ל"
ממ"ש בח"א פ"ז אודות החומר דהוצאת ז"ל לגבי ביאות אסורות מוכח ש"פוגם בריתו" ו"מוציא ז"ל" הם ב' ענינים; החומר דביאות אסורות – הוא רק לענין התיקון, "מפני שנקלטה (הטפה) ביסוד דנוקבא דקליפה" (עכ"פ ברוחניות – גם אם לא הוציא ש"ז) (ט-יא)

2) מצות תפילין; מנין תרי"ג מצוות – מובן רק ע"פ חסידות

בשו"ע, כפוסק, כ' אדה"ז שתפילין הם ב' מצוות, אך ע"פ קבלה מצוה א' הן, כך שמלבדם יש עוד תרי"ב מצוות (כמשנ"ת בי' שבט), כמבואר בחסידות שגם המצוות שאינם עתה – ישנם ברוחניות, וגם אלו ש"לא היו ולא עתידים להיות" – גם ברוחניות – יש להם מציאות מהשלילה גופא. ומזה רואים שצ"ל קישור נגלה ופנימיות התורה (יב-טו)

ג. פרש"י עה"פ (יד, ז) ויקח שש מאות רכב בחור וגו'
נזקק רק ל"בחור" ל' יחיד, ד"רכב" הוא תמיד בל' יחיד; ונקט "נבחרים" (נפעל) ולא "מובחרים" (עצם) – דאכן נבחרו ונלקחו ("ויקח") מתוך "כל רכב מצרים" (טז-יז)

הביאור בהמשך פרש"י, ד"ה וכל רכב מצרים (הוגה) (יח)

מעתיק "(ושלישים) על כולו" – דמזה מוכח שהם "שרי צבאות" ולא שלישי למלך (יט-כ)

"תפלות כנגד תמידין תקנום" – תמידין דייקא, שעל-ידם "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים", דהיינו שפועלים המשכה נעלית יותר בז"א ("שמים") ובחו"ב ("אביהם"), שעי"ז נמשך אוא"ס בעולם (משא"כ שאר הקרבנות ענינם העלאה, אלא שההעלאה היא בשביל ההמשכה). וזהו ענין התפלה, שבתפלה עצמה ישנו ענין ההמשכה להיות רופא חולים ומברך השנים כו'.

וזהו ענין הקמת המשכן – לפעול המשכת השכינה למטה, ולכן כל פרטי הענינים שבמשכן (גם הקרבנות שענינם העלאה) קשורים עם ענין ההמשכה למטה.

וזוהי השייכות בין ב' הענינים שעבורם הביאו מחצית השקל (אדני המשכן וקרבנות ציבור), להורות שגם ענין ההעלאה שבמשכן (קרבנות) קשור עם ההמשכה למטה ביותר (אדנים, שהם החלק התחתון שבמשכן).

ולכן בכח מחצית השקל לכפר על חטא העגל, ובשרשו – חסרון האור דצמצום הראשון, ע"י המשכת האור שלפני הצמצום, עד להמשכת האור האלקי למטה בעולם. ועד"ז בעבודה בנפש האדם ("גומל נפשו איש חסד"), שע"י העבודה בעשר הכחות שבבחי' גליא, שעל-ידה נמשכים בהם גם עשר הכחות שבבחי' סתים.

א. פ' שקלים: מחצית השקל – חיבור גליא וסתים דהנשמה
תוכן תמיהת משה לגבי מחצית השקל – דלכאו', גם בפ' משפטים מצינו כופר נפש, ובפרט שבפנימיותו כל יהודי הוא בשלימות כך שדי בנתינת מטבע לכפר על החיצוניות?! – כיצד יתכן ענין המנין בבנ"י שלמעלה ממספר. ולזה הראהו הקב"ה מטבע של אש – שאש קשורה למעלה גם כשנאחזת למטה, היינו, שמחצית השקל מקשרת כחות הגלויים (עשר גרה) עם הסתים דנשמה גם כשחיצוניות הנשמה שייכת למספר. ומזה מובן גודל ענין הצדקה (שקלים) – שנוסף לכל הענינים פועלת גם חיבור פנימיות וחיצוניות הנשמה (שקל שלם) (א-ז)

ב. המשך: השייכות דענין השקלים לפ' משפטים ולפורים
השייכות דחיבור חיצוניות ופנימיות (שקלים) לפ' משפטים – שגם בדיני ממונות צ"ל נרגש שזהו "מסיני"; ולפורים (שגם הוא, כשבת מברכים, פועל על כל החודש) – שנוסף לעמידתם במס"נ (סתים דנשמה) הי' צ"ל גם "הקדים שקליהם (גליא דנשמה) לשקליו", כדי לבטל הגזירה (גם) למטה. וזוהי הנתינת כח לכל השנה – לחבר ב' הקצוות, הן תנועה דמס"נ והן התעסקות עם העולם ובירורו (באופן "פנימי", לא כ"חיצון") (ח-יא)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא

ג-ה. 1) פרש"י עה"פ (כב, כד) אם כסף תלוה את עמי (הוגה) (יג)

(ובהערות: אודות קרן גמ"ח * יחס אנ"ש לר"ד דהשיחות; "קוצר הזמן" להתבונן בענינים המדוברים * פרש"י יתרו כ, כב * בענין "בשם אומרו" בפרש"י ובתניא * פס"ד לפי השורש למעלה * אמירת "אפשי" בכל דבר למעליותא * כל התורה "רשות" למעליותא * איסור אסור בעצם או בגלל התורה)

2) המשך הביאור באגרת התשובה (יד)

3) ההוראה מפרש"י בענין הפצת המעיינות חוצה

כשם שבעל תשובה צריך סייגים נוספים – הנה מצד התגברות החושך, וגם כיון שמתקרבים לביאת משיח, ניתוסף ענין הפצת המעיינות חוצה שלא הי' בדורות שלפנ"ז; וההתעסקות בזה צ"ל – כהמשך ל' רש"י – "הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני" וממתין שהשני יחלץ לעזרתך, ולא ישתמט באמתלא ("אמת-לא") של תפלה באריכות וכיו"ב (טו-טז)