התוועדויות תשל"ב

א. תוקף הנס בכך ש"נדדה שנת מלכו של עולם"
נס פורים (היו"ט היחיד ששמחתו אינה מוגבלת) עיקרו (לכל הדעות) "מבלילה ההוא", וטעם הדבר (דלכאורה זהו ענין טפל כו') – כי אז נדדה השינה דלמעלה. והנס שבזה – דוקא משום שבנ"י הם בנים למקום, שלכן נגעה הנהגתם – ובנדו"ד, היותם במצב ד"יָשְׁנוּ (מן המצוות) עם אחד" (כטענת המן, שלא הוכחשה למטה ולמעלה) – ופעלה השינה למעלה; וה"(נזכרים ו)נעשים" מענין זה (שלכל הדעות חייבים בקריאתו): מעלת תורה דתשב"ר, שפעלה הנס ד"נדדה" למעלה, ועי"ז מתעוררים גם ההורים להוסיף באורה זו תורה כ"עם אחד", הורים עם ילדים (א-י)

ב. ההוראה מטענת המן "ישנו עם אחד", מלשון שינה
אפילו המן הודה שגם יהודי שמצבו ירוד כו' אין זו אלא "שינה" בלבד, שיצרו תקפו והרדימו, ומיד כשיתעורר יבוא ל"אורה זו תורה כו'", ומזה מובן גם שחוב קדוש להעירו ממצב השינה (שזהו חולי חמור כו') כשהבית בוער כו', ואין זו התערבות בעניניו... ומתוך אהבת ישראל – בהכירו שמעיר משנתו "אדם גדול", והחסרונות הם רק מצד השינה (יא-טו)

ג. "דובר שלום לכל זרעו": השתדלות בחינוך על טהרת הקודש
עיקרו ותקפו של נס הי' בכך שמרדכי לא חיפש תירוצים (שהוא ראש ישיבה ועסקן גדול כו') אלא אסף ולימד תשב"ר בעצמו. והרי בנוער נוגע ביותר כל שעה של שלילת ה"שינה", ובפרט בזמנינו כו'. ועי"ז נפעל גם אצל הגדולים "אורה זו תורה" (ומזה באים ל"שמחה זה יו"ט", שחוגג רק יו"ט יהודי, ועד שגם גופו מרוצה לצאת מהדירה היקרה לסוכה כי "ששון זו מילה", וגם אוה"ע חולקים לו כבוד – "ויקר אלו תפילין"), ורק זו הדרך לשלום (לא ע"י השתקת החורבן שבגזירה לערב גוים ויהודים שגרועה מגזירת המן) – כשההורים והילדים ("כל זרעו") יתאחדו באורה זו תורה (טז-כ)

ד. חלוקת קבוצת התלמידים לב' כתות ומקומות
מהעצות ללימוד התורה בעמקות כו' (לא ע"ד "מקרא מגילה", דחשיב "מבטלין ת"ת") – "דיבוק חברים" ביחד עם "קנאת סופרים": חלוקה ל"כתות כתות" לפי מעלתם ובמקומות נפרדים (לא רק מצד יכולת המלמד, אלא גם) לטובת התלמידים כולם ("תרבה חכמה") – שגם הכתה הנמוכה תשתוקק ("מים תחתונים בוכים") להתייגע כו', ועי"ז נעשית כל כתה גדולה באיכות; הדברים אמורים כאן, ובכל מקום ומקום (כא-ה)

מאמר ד"ה וקבל היהודים

ה. 1) בגדר ההיתר שאין השגת גבול במוסדות חינוך
רתימת כל הכחות ללימוד התורה (שכאו"א מהסוגים בבנ"י מחוייב בזה וב"קביעות" כו') הוא ע"י קנאת סופרים, ש"תרבה חכמה" אפילו בתשב"ר שלומדים אצלם, שלכן הדין הוא שאין בזה השגת גבול (וזוהי התביעה למס"נ על ענין החינוך, כולל הקמת ריבוי מוסדות כו'); ביאור החילוק בין הטעם שבגמרא לטעם שברמב"ם בדין זה (כז-ל)

2) השייכות דפורים ("עד דלא ידע") לקבלת התורה (שבע"פ)
בפורים נעשה כאו"א מקבל התורה – וקבל היהודים – שלכן בטלה המודעא רבה דמ"ת בנוגע לתושבע"פ, וזהו "ליהודים היתה אורה" (ל' נקבה) – "זו תורה" שבע"פ [ולכן (וגם מזה ש"היתה אורה" עוד לפני ש"ובכל מדינה וגו'") בהכרח לדרוש גם המשך הפסוק ש"שמחה זה יו"ט כו'", ועד שגם הפי' כפשוטו תלוי בקיום דמדרשו. ומילה ותפילין ("ששון ויקר") שייכי גם בנשים, שנחשבות כמהולות וחולקות במצות תפילין דבעליהן]. והשייכות דתושבע"פ ל"לא ידע" דפורים [והרי כאו"א בכל מצב כו' שייך גם לתושבע"פ; וכאותו א' שהביא גם התינוק ל"סיום"...] – דכשם שבמ"ת "פרחה נשמתן", גם הקבלה בפורים היא ע"י "לא ידע" (מס"נ) (לא-ו)

ו. פורים והכנה לי"א ניסן: הוספה בלימוד התורה – נגלה ופנימיות
מצד המס"נ דפורים גם המשתה ושמחה (ואופן הנס) חדור ב"לא ידע", ועד ש"החודש" כולו נהפך לשמחה. וכיון שבפורים היתה קבלת התורה, שלכן השמחה היא ביין – שקאי על תורה, ובפרט פנימיות התורה (שההכנה ללימודה היא – "דריכה" וביטול, אלא שלזה גופא באים ע"י הלימוד) – צ"ל הוספה בלימוד נגלה וחסידות, ובזה צ"ל גם עיקר המתנה ליום ההולדת (בניסן – חירות שע"י עסק התורה, וסמוך לאדר – לידת משה), וזוהי ההכנה לחירות דהגאולה ולקבלת ה"יין" דתורתו של משיח (לז-מ)

ז. "כל הפושט יד .. אפילו עכו"ם"; "מיהו יהודי"
מ"ש האריז"ל ש"כל הפושט יד" כולל "אפילו עכו"ם" אינו בסתירה לדין בנגלה שאין להרגיל ליתן להם – כי כאן הגוי כבר "פושט יד" (שאז זהו היפך השלום שלא ליתן לו), היינו שמכיר במעלתן של ישראל גם בזמן הגלות – והרי זהו כל ענין הפורים (מא-ג)

הסימן ל"מתייהדים" כדבעי (כפי כוונת רש"י שפי' "מתגיירים") הוא – שסיבת הגיור היא "כי נפל פחד היהודים (מהקב"ה) עליהם", שהגוי "פושט יד" ומכיר בשפלותו ביחס לאורה זו תורה ויהדות, היפך החושך דעתה – שנפל "פחד הגוים" עליהם (מד)

ח. תנאי לנסיעה לשליחות ובקשת ברכה, והגעה לכאן לי"א ניסן
הצגת אישור מההנהלה אודות מצב התלמיד בלימוד התורה – לפני נסיעה לשליחות בימי ה"חופש" או בקשת ברכה ליום הולדת [שעי"ז יתוסף בברכה מצד המברך והמתברך]; הבאים לי"א ניסן – יהיו בבתיהם (איש ואשתו) בליל הסדר; מילוי ברכות בנ"י כו' ושמיעת בשו"ט (טוב דתורה), והשייכות לתהלים ע'-ע"א (מה-ז)

ניגון "האָפּ קאָזאַק" ומגבית ל"קופת רבינו" (מח)

ט. נשי ישראל: הלימוד מקריאת המגילה ע"ש אסתר
עיקר הפלא הוא באסתר, שגם ב"הסתר אסתיר" מס"נ בתכלית, להקריב הכל כו', שעי"ז לוקחים "עצמות", ולכן המגילה קיימת גם בגילויים דלע"ל ("ביום ההוא"); יהודי חייב ושייך לתכלית המס"נ גם כשמרגיש בתכלית ההסתר כו', ועי"ז פועל הגמר דמ"ת ושינוי לטובה אפי' בר"ה (כמבואר בקבלה ש"לבסומי" הוא ע"ד "יאדימו פני התוקע"), כי בפורים כל יהודי מקבל ("וקבל", ע"ד "שליח לקבלה") הכח לפעול שינוי וסדר אחר בכל השנה, והדוגמא חי' לכל "משפחה ומשפחה" בזה – ע"י נשים ובנות, כהכנה ל"עטרת בעלה" דלע"ל (מט-נד)

"חוקת התורה" – לא רק כפי שהתורה מתקשרת עם קוב"ה, אלא כפי שאורייתא וקוב"ה כולא חד, באופן של חקיקה מיני' ובי', כפי שחקוקה בעצמותו ית' ממש.

ובעבודת האדם: לימוד התורה באופן שהתורה מתאחדת עמו ועד שנעשים דבר אחד ממש. וכן בקיום המצוות – שמציאותו אינה אלא שעל ידו נעשית המצוה, ולכן נעשית מציאותו חלק מהמצוה, כמו בתפילין, שהיד והראש הם כמו הבתים והרצועות. וכך נמשך גם בעולם – "חוקות שמים וארץ", שכל מציאות הבריאה היא כלי לו ית', באופן ש"אין עוד מלבדו".

וזהו ענינה של מצות פרה אדומה, שעם היותה מצוה פרטית, ה"ה "חוקת התורה", שעל ידה ממשיכים בחי' התורה כפי שהיא באופן של חקיקה.

א. פורים ופ' תשא: העילוי במחצית השקל לגבי שקלי המן
השייכות דש"פ תשא ופורים [שעולה בשבת וגם ממשיך בה תענוג, נוסף לשייכות דכל שבת עם סתם ימי החול שלפניו, שכולם נעשים "ערב שבת" ("היום יום כו' בשבת") ע"י שמכינים לשבת, בכח הקריאה בתורה בפ' השבת הבאה במנחת השבת שלפנ"ז] – שבה קוראים אודות מחצית השקל, שקדמה (גם) במעלה לשקלי המן שנתן בעצמו מלוא הסכום – כי, ביטול הגזירה לאבד כו' הוא ע"י גילוי עצם נקודת החיות דבנ"י – שכאו"א נותן מחצית דוקא, שבה הכל שווים וביחד עם חבירו נעשים שקל שלם, ולאח"ז המשכתה בפרטי הכחות (עשר גרה) ובעולם (בנין המשכן וקרבנות הציבור ע"י השקלים). ובזה מודגשת ההשתוות דכל בנ"י, ושכאו"א זקוק לחבירו (כך שגם המקבל אין לו ליפול ברוחו כו') להיות שלם (א-ז)

ב. המשך: התנאי דמסירת השקלים לציבור יפה יפה
המחצית שלו נוגעת לא רק לחבירו אלא להתאחדות כל הציבור כ"עם אחד" (ביטול טענת המן) ועי"ז לשלימות העולם כולו – שנעשה דירה לו ית' (משכן). וההתבוננות בגודל מעלתו זו – מסייעת במלחמת היצר (קרבנות, אתכפיא), וכהוראת פורים – שגם במצב ירוד נמשך הכח לפעול "ונהפוך הוא", והרי בפורים מודגשת ההמשכה למטה (וגם במחצית השקל ובקרבנות) בגשמיות ("לבסומי") ושייכותו אפילו ל"טף" (יותר מב"הקהל") (ח-יב)

ג. המשך הביאור (מפורים) בהיתר השגת גבול בלימוד תשב"ר
הרמב"ם הביא הטעם "יגדיל תורה ויאדיר" בעיקר על הדין הב' – שאין בזה השגת גבול, אף שלשיטתו (שמותר גם בשאר אומניות) החידוש הוא רק בדין הא' – פתיחת בית לימוד במבוי חדש (ובזה אין שייך הטעם ד"קנאת סופרים" שבגמ'), ועכצ"ל שבטעם זה יש מעלה לגבי הטעם שבגמ'; החילוק בין ההיתר בשאר אומניות לת"ת לשיטת הרמב"ם; בהל' שכנים סמך על הראי' שהביא בהל' ת"ת; בהא דלא גרסינן "מושיבין סופר בצד סופר"; הנקודה הפנימית בהטעם ד"יגדיל תורה ויאדיר" – שע"י לימוד תשב"ר באים לתכלית העילוי דת"ת (יג-ח)

פורים מדגיש שלכל לראש צ"ל הוספה בלימוד התורה בפשטות, אפילו העוסקים בשליחות במס"נ, ובמיוחד תלמידים, וידרשו גם מהוריהם (וזהו מגדר כיבוד אב) (יט)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה וידבר גו' זאת חוקת התורה

ד. פרש"י (לב, יא) ד"ה למה ה' וגו'; ההפרש בין העונש ד"ואכלם" (לב, י) ושאר עונשי התורה (הוגה) (כא)

ה. לקוטי לוי"צ (ע' קלו): "והי' באחרית הימים וגו'"; "מיהו יהודי"
קישור ב' הענינים דאופן הגאולה ובנין ביהמ"ק – כיון שאופן הגאולה מבבל הי' בחשאי בגלל הנשים הנכריות, ורק לאחר סילוקן נבנה ביהמ"ק (כב-ג)

גודל ה"הסתר אסתיר" עתה, שבמצב זה הקשור עם נשים נכריות קוראים "גאולה"; מתפעלים ממלוכה קיקיונית כמו אוגנדה; ריצוי הגוי שיסכים להירשם כיהודי; הנהגה של "עבדים כנענים"; התירוצים המתחדשים; הזלזול ברבנים; ביטול הגזירה בדרכי שלום (כד-ט)

ו. ה"יינה של תורה" בפרש"י (הוגה), והשייכות ל"מיהו יהודי" (ל)

ביאור מאמר המדרש עה"פ החודש הזה לכם, לי ולכם היא הגאולה כו', כי "הזה" קאי על הקב"ה – שענין הגאולה צ"ל לא רק בדרגת האלקות שהיא בבחי' העלם, אלא גם בדרגת האלקות שהיא בבחי' גילוי, שלכן נקראת בשם "זה".

ובהקדים – שגם בהנהגה טבעית רואים אלקות, כמ"ש "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", ויתירה מזה, שדוקא בהנהגת הטבע באופן תמידי, "לא ישבותו", ניכר הענין ד"אני הוי' לא שניתי". אלא שהאלקות שבהנהגה טבעית הוא בהעלם, ויש צורך בהתבוננות כו', ואילו בהנהגה נסית האלקות הוא בגילוי. אבל לאידך, גילוי האלקות שבנס הוא מבחי' הגילויים בלבד, שהם בבחי' ירידה מאור פניו ית'.

ונמצא, שגם בדרגת האלקות שהיא בבחי' גילוי, "הזה", כיון שהיא מבחי' הגילויים בלבד, צריך לפעול בה ענין של גאולה – המשכת וגילוי העצמות. וזהו החידוש דלעתיד לבוא שאז יאמרו ב"פ זה.

א. פ' החודש: החילוק בין שם "חודש" לשם "ירח"
"ירח" נק' ע"ש שייכותו לסדר הקבוע דמהלך הירח, ו"חודש" הו"ע החידוש, "מעלין בקודש" – שצ"ל בכל יום, גם לאחרי שבא ל"אשלמותא" (ע"י מיעוט וביטול מציאותו, "שמוע מזבח טוב"), הן בתורה והן בחיות שבתפלה כו'. והכח לזה – מחודש ניסן, שאז יצאו ממצרים (ולא רק בטל השעבוד, כבתשרי) כדי לפעול החידוש דהפיכת ארץ כנען לארץ ישראל, ועד כההדגשה שציווי "החודש" נאמר "בארץ מצרים" – שכבר שם ישנה הדרישה (עכ"פ) מכאו"א החידוש לצאת היום מהמיצרים דאתמול (א-ז)

ב. המשך: "חודש" ו"ירח" – נישואין וגירושין
נישואין הו"ע החידוש (הולדה), "חודש אשתו", ו"ירח" (היפך החידוש) הו"ע הגירושין – "גרש ירחים", ולכן בגט כותבים "ירח" ולא "חודש" (כבכתובה). ובעבודה – שההתחדשות ("החודש") מורה על הקשר (נישואין) עם אלקות, וזהו"ע השייך לכאו"א – כי חידוש קשור עם חיות, ששוה בכל, מצד הדביקות באלקות (והחילוק הוא רק במה עליו להעלות בקודש, עד לתינוק – ע"י שיר ערש המתאים כו'), וזהו שפ' החודש "נאמרה בהקהל", ו"בארץ מצרים" – לצאת גם למי שנמצא שם ולדרוש ממנו זאת (ח-יא)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש הזה לכם

ג-ד.  1) פרש"י ר"פ פקודי: ד"ה המשכן משכן (הוגה) (יג)
שם ד"ה "משכן העדות": הלוחות אינם עדות לויתור כו', שהרי גם הלוחות הראשונות ניתנו מהקב"ה לאחר החטא, כיון שבכל מצב צריך ליתן לבנ"י תורה (יד-טו)

ההוראה – השפעה על הזולת בכל מצב (הוגה) (טז)

2)  "מיהו יהודי"
ליהודי בכל מצב ניתנת התורה, ולגוי – בכל מצב לא; גם הטוענים להיפך יודעים האמת, והשקר מוכח מתוך טענותיהם – כהטענה שפס"ד הרבנים (שלהם!) אינו אלא "חוות-דעת" וכיו"ב, או שניתן רק פעם אחת; תועלת הדיבור בזה, ובפרט שמתקרב זמן ה"בחירות" (יז-כ)

ה-ו.  לקוטי לוי"צ (ע' קנח): בהא דר' יוסי הרהר במילי דעלמא (הוגה) (כא)

ז. ע"ד מבצע מצה (כב)

ח. ההוראה מפרש"י ד"ה משכן העדות
עיקר ה"עדות" (על דבר הנעלם) שייכת לזמן הזה – שגם לאחרי ה"שני חורבנין" (כמ"ש בד"ה שלפנ"ז) כאו"א מישראל הוא עדות להשראת השכינה למטה (כג)

הטעם שנאמר "אדם כי יקריב" (ולא "כי תקריבו") – כי הכח שיש בישראל להקריב קרבנות הוא לפי שהם בחי' "אדם", שהם דבוקים בהקב"ה. ובזה ב' אופנים: ענין הקרבנות עצמם – ע"י הדביקות בדרגת הדביקות דכלים (קיום המצוות), והכח שבקרבנות לתקן העולם – ע"י הדביקות בדרגת הדביקות דאורות (לימוד התורה).

ולכן היתה התחלת הדיבור מאוהל מועד בפרשת קרבנות, כי הגילוי דתורה הוא בעיקר בדיני קרבנות.

ואף שהתורה היא למעלה מהעולמות, זהו כמו שהיא מצ"ע, אבל מצד התורה כמו שהיא מושרשת בהעצמות, שנתאווה להיות לו ית' דירה בתחתונים – הרי עניני העולם תופסים מקום כביכול לגבי התורה. ולכן מובא לגבי התורה המשל דמים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך, שזהו מצד שייכות המים למקום הנמוך דוקא. וענין זה הוא בעיקר בהלכות התורה, שענינם פסק-דין בנוגע למעשה.

ב' ענינים אלו באדם ("זאת התורה אדם") – ע"ש "אדמה לעליון" (דוגמת התורה כמו שהיא למעלה מעולמות), וע"ש שנוצר מן האדמה (מצד שורש הגוף בהגבוה גבוה יותר).

וזהו "ויקרא אל משה", קריאה שלמעלה מדיבור ("לכל אמירות כו' קדמה קריאה"), ולא נאמר מי הקורא, כי ענינו המשכת התורה כמו שהיא מושרשת בהעצמות.

א. "ויקרא": הקריאה מעצמותו ית' לעצם דכאו"א מישראל
הנקודה התיכונית (הספר האמצעי) דכל התורה – "ויקרא" שלמעלה משמות, קריאה ("קורא בתורה") והתקשרות עצם לעצם שלמעלה משכל (רק שהתורה מתלבשת בשכל), "לא ידע" (גם במי שלא ידע מאי קאמר), כולל תושבע"פ, שעיקרה פסק ההלכה, שבא ע"י ביטול שלמעלה משכל (כמודגש באופן הביטול דבית הלל), וזהו"ע "ספר הקרבנות", שעולים עד לעצם וממשיכים עד בדומם [וזהו שתשב"ר מתחילים מ"ויקרא" וענין הקרבנות – שזהו היסוד ללימוד בשכל]. וקריאה זו חודרת עד לעצם של מי שלמטה אפילו מ"בשם ישראל יכונה", ופועלת שיקריב כל מציאותו עולה כליל לה' (א-ח)

ב. המשך: התחלת ספר ויקרא – בקרבן עולה
כיון שהקריאה היא מעצם לעצם – יכול כאו"א להקריב עצמו כליל לה', וההסברה בזה – כי בחיצוניות ישאר במציאותו, אלא שהתענוג ו(עי"ז) החיות וההתלהבות – "חלב ו(אח"כ) דם" (שהם עיקר הקרבן) – "ישקיע" בענינים נצחיים ולא בתאוות חולפות (כמובן לכל בעל-שכל); יש להודיע לכל יהודי ע"ד הקריאה מעצמותו ית' אליו, ובוודאי שייענה לה (ט-יב)

ג. ב' ניסן: העילוי בהסתלקות הנשיא במוצש"ק
ע"י ה"כתבים" – לוקחים אותו; הנשיאים אינם דואגים לעצמם, "סימן יפה לו" (למי שמת בערב שבת), אלא לצאן מרעיתם כו' (הוגה); השייכות המיוחדת (בנשיאים גופא) דאדנ"ע ואדמו"ר מהוריי"צ – ע"ד יעקב ויוסף: "יוסף" פעל שלימות בענינו של אביו (אף שבשטחיות נדמה שהנהגתם שונה זמ"ז) ע"י ההמשכה למטה, ועד"ז בנדו"ד – ע"י ביאור מאמרי אביו והפצתם חוצה, עד שב' ניסן נעשה מיד ליום התחלת הנשיאות ובאופן נעלה ביותר; במוצש"ק "שמות" ו"ויקרא" – הסתלקות אדה"ז ואדנ"ע – מודגש ענין (פנימיות) התורה; ההוראה – הפצת המעיינות ל"חוצה" שבנפשו ושבעולם (יג-ח)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויקרא אל משה (מוגה)

ד. פרש"י (א, ב) ד"ה אדם כי יקריב מכם וד"ה אדם. "הכל הי' שלו" ע"ד ההלכה (הוגה) (כ)

ה. 1) לקוטי לוי"צ (ע' קע): "בכל אתר דאשתכחו קוב"ה אשתכח עמהון וכו'"; השייכות ל"מבצע מצה"
צ"ב: איך אשתכח עמהם בגלות, כשחסר לכאו' בהשלמת רגל הד' במרכבה (כא)

בפסח מצינו ענינים במספר ד' דוקא (ע"פ קבלה) – כנגד ד' רגלי המרכבה, כהכנה למ"ת שאז ירד הקב"ה למטה עם המרכבה; התעסקות ב"מבצע מצה" במעשה בפועל (כב)

2)  "מיהו יהודי"
כיון ששכינה עמהם גם בגלות, אין מקום אפילו להתפעל מהגוי ובודאי לא לרשמו כיהודי; שלילת הטענה שזהו רק ענין של "סטטיסטיקה"; התירוצים לאי קיום הפס"ד; אי ציות פומבי לרבנים שלהם – דבר שלא נשמע כמותו – תוך שמבקשים תקציבים עבורם; מארגנים אסיפות מבוימות; מירושלים יצא דבר ה' זו הלכה (כג-ח)

ו. הביאור בלקוטי לוי"צ
גם בזמן הגלות ישנה האמונה ("מהימנותא" – מל', רגל הד') בשלימות (כט)

המשך הביאור בפרש"י ר"פ פקודי – "שנתמשכן" (הוגה); הלימוד הנפלא במעלתן של ישראל – עד כמה האמין בהם הקב"ה שיעשו תשובה... ויה"ר שבניסן יגאלו ע"י שיצאו מהגבלות היצה"ר והגויים ותתבטל הגזירה האיומה וגזירת הגלות (ל-לא)

שלילת הבאת עניני מאכל מארץ ישראל ע"י הבאים לכאן כו' (לב)

ז. הטעם שהתחלת פ' הקרבנות היא בדיני קרבנות נדבה (הוגה) (לג)

הצורך להזכיר את הרועה, לאחרי שכינס את הצאן ובנה את הדיר, הוא (לא בנוגע למציאותו בשייכות לצאן, אלא) בנוגע לעצם מציאותו, בחי' התנשאות עצמית (שבגללה יכול להשפיל את עצמו לצאן), שמצד מעלתו העצמית יכול להתעלות למעלה מעלה אין קץ.

הכלי לגילוי מעלתו העצמית של הרועה – הו"ע הזכרון, בחי' חכמה כפי שהיא למעלה משייכות לבינה.

ובעבודת האדם: כינוס הצאן ובניית הדיר היא העבודה לאסוף את כל הכוחות שנתפזרו בהתעסקות בעניני העולם ולעשות מהם דירה לו ית'. והזכרת הרועה הו"ע מעלת בנ"י עצמם, ישראל וקוב"ה כולא חד.

השייכות דקרבן פסח וכללות הענין דיצי"מ (בירור השה דמצרים, קליפת נוגה, להעלותו ולהפכו לקדושה, ויציאת בנ"י מעמקי הקליפות להתעלות לקדושה) – לכללות העבודה בירידת הנשמה למטה במשך כל ימי חיי האדם (מ"בן חמש למקרא וכו'", עד "בן מאה כו'") בבירור והעלאת קליפת נוגה.

שלימות העבודה דשבעים שנה – בירור המדות, שזהו"ע בירור נפש הבהמית שעיקרה מדות, ע"י נפש השכלית, שמסבירה לה ענין אלקי ומחברת אותה עם נפש האלקית; ועי"ז באים גם לשלימות דשמונים שנה – שלימות העבודה גם במוחין, בירור נפש השכלית, ועד לבן מאה שעבר ובטל מן העולם, ביטול העלם והסתר העולם.

וע"י בירור נה"ב נעשה עילוי גם בנה"א – שעולה מביטול הכלים (אין) לביטול האורות (אפס), מצד שרש נה"ב בתהו, ששם העיקר הוא האור ולא הכלי – אורות מרובים, שנמשכים בכלים דתיקון.

ודוגמתו בעבודת האדם בכל יום: בכל לבבך – בירור נפש הבהמית, ובכל נפשך – בירור נפש השכלית, ועי"ז באים לבכל מאדך, בחי' בלי גבול, אורות מרובים דתהו.

א. תהלים עא, א: "בך ה' חסיתי אל אבושה לעולם"
נוסף לפי' המדרש, ש"אל אבושה לעולם" קאי "לעוה"ב" (כיון ש"נתביישנו בעוה"ז"), שייך כאו"א מישראל ובפרט בעקבתא דמשיחא לחלק הפשט שבעולם העשי' – ש"אל אבושה" בעוה"ב שבעוה"ז, ע"י "עולמך תראה בחייך" – שרואה את עיקר חייו בדביקות בהקב"ה ("בך ה' חסיתי"), ואזי נעשה "מופת .. לרבים" בכחו ית' ("ואתה") (א-ו)

ב. שבת הגדול: ההוראה לבנ"י מהנס ד"למכה מצרים בבכוריהם"
כיון שתפקידו של כל יהודי להביא גם את העולם כולו (שנברא בשבילו) לשלימותו (בכח ד"אתה מחסי עוז"), כולל בני נח – החלה כבר במצרים (כשלא הי' שייך "לכוף" כו') הפעולה על בכורי מצרים ["בעשור לחודש", שגם אז חל בשבת] להכיר בהקב"ה ע"י גילוי התוקף דבנ"י לשחוט הע"ז שלהם, ועד"ז עתה – ע"י שלא מתפעלים מהגוי, החל מהיצה"ר, ע"י אתכפיא (למכה) דהמדות (מצרים) בבכוריהם (מוחין, כח"ב) (ז-יב)

מאמר (א – כעין שיחה) ד"ה למנצח לדוד להזכיר

מאמר (ב) ד"ה בעשור לחודש

ג. 1) פרש"י ו, ד ד"ה ופשט את בגדיו
החילוק בין הוצאת הדשן (בישול קדירה לרבו) והרמת הדשן (מזיגת כוס לרבו); ההוראה מכך ששתי העבודות נעשות ע"י כהן אחד אלא שחייב להחליף את בגדיו (הוגה) (טו)

2) י"א ניסן: יציאה למבצע תפילין, הענקת זוגות תפילין, והשתתפות כספית במוסדות (טז)

ד. 1) לקוטי לוי"צ (ע' ריד): הכפל ד"אשתדל" ו"לעי" באורייתא (יז)

2) פרשת "צו" – "צוותא וחיבור" – והשייכות ל"מיהו יהודי"
החידוש בכך שע"י תומ"צ נעשים למציאות ועד להתאחדות ("צו") עמו ית' (לא רק כמשל החכם והאיש הפשוט כו'), כך שמופרך גיור ללא קבלת מצוות (ולהעיר מהדיוק "גר שנתגייר"), בעוד שאפילו בנ"י נצרכו למילה וטבילה כו'; התדרדרות המצב, התייחסותם לפס"ד רבניהם כהמלצה ("אין זו חובה אלא דרך ארץ"...), חובת המחאה והפרישה מהממשלה (יח-כ)

ה. הביאור בלקוטי לוי"צ
ע"י "לעי" באורייתא – הקב"ה "קורא ושונה כנגדו"; השייכות לזירוז הגאולה (כא)

ו. המשך הביאור בפרש"י פ' ויקרא (א, ב) (כב)

למשלחת מאנגליא – בקשר עם הדפסת התניא בלונדון לראשונה
התחלה להפצת המעינות בכל אנגליא; נתינת תניא למזכרת (וללמוד בו); ברכה

ירידת הנשמה מאיגרא רמה (טהורה היא, ואתה נפחתה בי ללא הפסק ממקורה) לבירא עמיקתא להתלבש בגוף ונפש הבהמית (שטבעה היפך טבע נפש האלקית) היא ע"י הממוצע דנפש השכלית (צלם שבאדם), שבאמצעותה מסבירה נה"א לנה"ב ענין אלקי, ופועלת עלי' לקיים תומ"צ, ועד לשלימות העבודה – מצד נחת רוח הבורא.

ועי"ז ניתוסף עילוי גם בנה"א – שמצד עצמה ביטולה הוא בדוגמת ביטול הכלים (ולכן עבודתה היא במדידה והגבלה – בכל לבבך ובכל נפשך), וע"י בירור נה"ב באה נה"א לביטול האורות – השייכים לכלים, חכמה – אין, ועד לביטול האורות שלמעלה מכלים, כתר – אפס (עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה – בכל מאדך).

וע"י כללות העבודה דנה"א בבירור וזיכוך הגוף ונה"ב וחלקו בעולם פועלים תיקון העולם (העלאת הניצוצות דתהו לשרשם ומקורם, והמשכת אורות מרובים דתהו בכלים דתיקון, ע"י העלי' לבחי' שלמעלה מתהו ותיקון), עד שכל הגויים משבחים את ישראל – "ואשרו אתכם כל הגוים".

א. "פותחין בברכה"
הדגשת הברכה כאשר בסמיכות לחג של לידת עם ישראל מתאספים "כולנו כאחד" על מנת להוסיף בהתקשרות עם הקב"ה, שעי"ז "ברכנו אבינו" בענינים שהאב רוצה ליתן ובאופן שהבן הקטן יכול לקבל, עד לברכת הגאולה "כולנו כאחד" (א-ג)

ב. "אדם לעמל יולד": הטעם שקבלת הטוב היא ע"י יגיעה
הסדר שקבלת שלימות הטוב כרוכה ביגיעה הוא (לא מצד החטא, אלא) לכתחילה ("אדם לעמל יולד") – כדמצינו באדה"ר קודם החטא ("לעבדה ולשמרה") ובלידת עם ישראל ("תעבדון את האלקים") – כדי שקבלת הטוב תהי' בתכלית השלימות, "קב שלו", ולא "נהמא דכסופא". ולכן קודם יצי"מ היתה צ"ל ההכנה דדם מילה ודם פסח (ד-ט)

ג. המשך: הטעם שהאדם נברא באופן שרוצה ב"קב שלו"
העמל מאפשר לבוא לתכלית הטוב – שהאדם יהי' לא רק "נברא" ו"מקבל" אלא "שותף לקב"ה כו'" ("בורא"), ולכן נערמים קשיים בעניני טוב ותומ"צ. אלא שלצורך היגיעה די ב"אצבע קטנה" בכמות, ובלבד שמכניס בזה את עצמותו – כ"שותפות" בעולם שנברא בעשרה מאמרות (דיבור בלבד) שבתורה, שבה הקב"ה הכניס עצמותו (י-יג)

ד. המשך: הקס"ד ד"עמל מלאכה" ו"עמל שיחה" והמסקנא "עמל תורה"
קס"ד שנכתבה בתורה נוגעת לבירור המסקנא, ובנדו"ד – שהעמל הוא לצורך השותפות, וזהו שלכל לראש הגישה היא "עמל מלאכה", כשותפות ב"מעשה בראשית", אלא שהעולם עתה אינו "על מילואו", ולכן צ"ל גם "עמל שיחה" זו תפלה (ובפרט ההתגברות כו' שבתפלת מנחה) כדי להתעלות מהעולם ועי"ז להאירו ולתקנו (כתפלת הקב"ה, השותף השני, שיתגבר על "כעסי" – ההגבלה דהעולם), ולאח"ז באים לשלימות עמל ה"אדם" (שענינו שכל) ע"י "עמל תורה", שעיקרה חכמה (אלא שכוללת גם ענין התפלה והמעשה). וע"י "יגעת" בתורה [כתחליף ל"עמל" שהי' כהקדמה ליצי"מ] באה המציאה שבהיסח הדעת – משיח (יד-כ)

ה. המשך: התכללות "עמל מלאכה" "עמל שיחה" ו"עמל תורה"
גם למעשה ישנם ג' הסוגים ד"תורתו אומנתו" (עמל תורה), "חסידים הראשונים" (עמל שיחה) ועסקני ציבור (עמל מלאכה), אלא שעל כל א' לעסוק גם בשאר הענינים להצלחתו; ג' הענינים בסדר היום – צדקה, תפלה, תורה; בתורה גופא הקס"ד ד"עמל מלאכה" קודמת ונוגעת גם למסקנא שתהי' כדבעי – תורה שיש עמה מלאכה – שעי"ז שההנחה הראשונה בלימוד התורה היא שצ"ל איכפת מהזולת אזי גם "עמל תורה" מביא הנאה לעולם, ע"י שגם בעת הלימוד "יראה עצמו וכל העולם כו'", מבלי להסתפק ב"להישען על אבינו שבשמים"... (שזהו המקור בקדושה לאמירת "אני עשיתיני" בלעו"ז); וכן צ"ל הקדמת "עמל שיחה" (תפלה, שמתקבלת ע"י "עמל מלאכה", צדקה ונקיון כפיים) – "ברכו בתורה תחילה", וע"י ג' העמודים ביחד בא העולם "על מילואו" – "תולדות (פרץ) מלא" (כא-ט)

מאמר ד"ה ביום עשתי עשר

ו. שנת השבעים: יסוד ע"א מוסדות חדשים
לאחרי "שבעים שנה" אין הזמן למנוחה אלא "ואם בגבורות", התגברות יתירה (וע"ד מי שיש לו מאה שאז אדרבה, "רוצה (בגלוי, וגם ל' מרוצה) מאתיים") – לייסד ע"א מוסדות חדשים [גם אם יזדקקו לתוארי כבוד משונים, כמו "איש (רק) השנה"...] ו"מעשר" מההוצאות ינתן מראש מ"קרן השבעים", ועד שיבואו ל"רוצה ד' מאות" כו' (לא-ה)

ז. הדרן על מס' פסחים
(פתיחה) השייכות לזמן זה; שם, תוכן ומקום המס', ומקום דיני ברכת הפסח ברמב"ם (לו-ז)

תירוץ קושיית הלח"מ על הרמב"ם שפסק כר' עקיבא שברכת הפסח לא פוטרת את של זבח אף שפסק שזריקה בכלל שפיכה, ע"פ דברי הצל"ח שתולה טעם ר' ישמעאל בדין ברכת העיקר שפוטרת את הטפל (זבח), שעפ"ז י"ל טעם דר"ע – שבמצוות אין העיקר פוטר את הטפל (ועפ"ז תתבאר גם אריכות לשונו "לא זו כו' ולא זו כו'"); הקשר דסוף פסחים לתחילת שקלים (שנשנו דלא כסדר המועדות) ודסוף פסחים לתחילתה – ג' דרגות בעיקר וטפל במצוות; ביאור ה"לשיטתייהו" דר"י ור"ע בענין גדרי המקבל וגדרי הנותן שבתומ"צ, ופלוגתתם גבי: כללות ופרטות, מענה בנ"י במ"ת, רואים את הקולות, דיברה תורה כלשון בנ"א, רשות וחובה; שייכות השיטות הנ"ל לבעליהן – ר"י (כהן) ור"ע (בן גרים) (מוגה) (לח-נד)

ח. יוצאי רוסיא: השפעת הנהגתם ביהדות על הנעשה שם
אלו שזה-עתה יצאו משם נקל להם "לחיות" את יצי"מ (כשם שבחג הפסח זכרון יצי"מ הוא ביתר שאת), שתכליתה – "תעבדון גו'", ומתבקשים שלא לנוח מתנועת המס"נ ולהשליך את הילדים ל"יאור" של המדינה (עניני פרנסה כו'), כי הרבים שנשארו שם (ועד"ז הממשלה שם, שמחפשים תואנות כו') עוקבים אחר אופן הנהגתם ביהדות לאחרי שיצאו, וע"י שיעלו בקודש במדינות הרווחה (שבהם בפרט א' הנסיון קשה יותר, כי יש נתינת מקום לפשרות כו') – תגבר גם שם אש היהדות שתשרוף את המסך (נה-ח)

ט. נשי ישראל: הלימוד מהנהגת מרים
בנשים ובנות תלוי הדבר לפעול רצון חדש בהנהגת הבית, שהילדים יתחנכו כדבעי, וכהלימוד ממרים שלא התפעלה מאבי' ובזכותה העמידו דור של ילדים ש"הם הכירוהו תחילה", ועד"ז בדורנו שהוא גלגול הדור ההוא, בזכות הנשים יעמידו את דור הגאולה (נט-סא)

הלימוד מקרבן פסח; אודות מיהו יהודי; מבצע "שמורה" (סב-ג)

א. "הא לחמא עניא"
השייכות ל"מגיד" – שפיסקא זו מורה הדרך לכל סיפור ההגדה, שצ"ל באופן שהוא בעצמו יצא היום ממצרים, ולכן עיקר הנוסח הוא "הא לחמא" (ולא "כהא"), כי אתמול בעת אפיית המצות הי' עדיין "בארעא דמצרים". ועי"ז קיום כל התומ"צ (שמיוסדים על יצי"מ) אינם כדבר נוסף עליו אלא מאוחדים עמו (מוגה) (א-ג)

ב. שאלת "מה נשתנה" ע"י ילדים שיצאו לאחרונה מרוסיא
נקל להרגיש יצי"מ כשרואים המצה בגשמיות, ועד"ז כשבהקדמה לביאור ההגדה באה שאלת "מה נשתנה" ע"י אלו שיצאו לאחרונה משעבוד לגאולה (ד-ו)

ג. "מה נשתנה"
"אנו מטבילין .. ב"פ" – טהרה (טבילה) מעבירות שמצד הגוף, ושמצד הנשמה; "כולו מצה" – ללא גאוה, מקור כל מיני רע; "כולו מרור" – שמרוב תענוג באלקות יהי' הצורך באכילה ענין מר ("מרור") ללא תענוג ומותרות ("ירקות"); "כולנו מסובין" – לא ישיבה שקרובה לעמידה (גלות נוספת) אלא מנוחה ותענוג עצמי. ו"מה נשתנה" הגאולה מגלות זו שיבואו לכל זה (ובפרט שרואה שחבריו שנותרו מאחורי המסך זקוקים למס"נ כו') – כי "עבדים היינו כו' ויוציאנו" משם, ועד"ז אראנו נפלאות לע"ל (ז-יג)

ד. תהלים עא, ב: "בצדקתך תצילני ותפלטני גו'"
ומסיים: הטה אלי אזנך והושיעני – אף ש"בצדקתך" שולל גם תפלה (כמוכח ממד"ת) – כי הצלה ופליטה שהם ענינים כלליים באים בצדקתך דעצמותו ית', וישועה שבענין פרטי תלוי' בתפלה, ונמשכת ע"י מלאכים כו' (אזנך), אלא שגם עלי' מובטחים מ"צדקתך"; השייכות לעבודה מצד "שבעים" (פרטי הכחות) עד ל"מאה" (כללות הנפש) (מוגה) (יד-טז)

ה. "ובנה לנו את בית הבחירה וכו'"
תכלית ה"בחירה" (ענין הכי נעלה) – שלאחר ש"בנה לנו" (מצד למעלה) יתוקן כל חסרון ופגם (לא רק "עוונותינו" כפשוטו) ע"י עבודתנו דוקא, שעי"ז נעשים שותף להקב"ה (יז-ח)

ו. סיום ההתוועדות
יש ללכת לבתי-כנסיות לעורר ע"ד "הא לחמא עניא" – יצי"מ היום ממש (יט)

א. "הא לחמא עניא וכו'"
ההרגש ד"הא", יצי"מ אצלו היום, למרות הגבלת הזמן כו' – כי יוצא מכל המיצרים והגבלות דמציאותו, עד שמזמין "כל דכפין" (גם המנגד אליו) – הוא ע"י ההרגש ד"לחמא עניא", עוני וביטול מציאותו (שקיומה ע"י הלחם), שעי"ז בא להשראת הקדושה שב"ארעא דישראל", עד ל"בן חורין", אור שלמעלה מהגבלות (מוגה) (א-ד)

ב. ע"ד מיהו יהודי
גם לאחרי שנמצאים "בארעא דישראל" יתכן שיהיו "עבדין" (כנוסח ההגדה) – עד שמשם יוצאת הגזירה האיומה, ועד לחילול השם שהכריחו לשנות הפס"ד. והרי בכך מודה שעד עתה לא ציית לפס"ד, כך שאין לסמוך עליו, ומה גם שאיסור הרישום בתקפו עומד. ויה"ר שיהיו "בני חורין" מהשעבוד ליצה"ר, וכולם יצאו מהגלות (אף שיהיו חילוקי דרגות בזה) (ה-ו)

ג. "מה נשתנה"; שאלת ד' הקושיות ע"י כל הילדים
הקדמת "מה נשתנה" לד' הקושיות – כנגד שרשם בכתר; שאלת "מה כו'" (שמורה על שלימות ענין החינוך כו') ע"י כל הילדים שבהתוועדות; הכרזתם "כי עמנו א-ל" – אות לישועה, ע"ד ובמכ"ש מדברי ישעי' בזמן אחז (ז-י)

ד. "מה נשתנה" (המשך)
העילויים ד"מטבילין .. מסובין" יתגלו אמנם לע"ל, אבל נפעלים כבר ב"לילה (גלות) הזה", ויתגלו באתדל"ע ("ויוציאנו ה"א") ע"י שאלת ובקשת בנ"י (יא-ג)

ה. "על אחת כמה וכמה"
"כפולה ומכופלת" – ד"פ (כמספרם של עניני חגה"פ), "למקום עלינו" – התגלות אוא"ס בפנימיות, ועי"ז אף שהיו בבחי' קטנות ("נעורייך") חדרה האמונה בפנימיותם (יד)

ו. תהלים עא, ג: "הי' לי לצור מעון גו'"
השינויים ממזמור ל"א; לאחר שביקש ש"והושיעני" מדוחק לרווחה (ולא רק "והצילני" מסכנה כבמזמור ל"א) מבקש "מעון (דירה נעימה) לבוא תמיד" (ולא רק "מעוז" מפני רודף). והיינו לפי שנמשך מ"בך" שבראש המזמור (ללא הקדמת "למנצח גו'"), עצמותו ית'. ומזה באים למזמור ע"ב שמדבר במלך המשיח, כש"ימלא כבודו את כל הארץ" ועי"ז יתבטל הצמאון דספי' המל', "כלו תפלות דוד", מצד גילוי העצמות ("ישי" – ב' חצאין דכתר) (מוגה) (טו-יח)

א. שביעי של פסח: כאילו ביום זה (בכל שנה) הי' נס קרי"ס ושירת הים
הענין דיצי"מ היום ממש מודגש (כבכל דבר) בסיומו, שש"פ (הגמר והתוקף דיצי"מ) – שאומר שירה בשמחה עצומה על בקיעת הים היום ממש, כי הגילוי דקרי"ס הוא למעלה מהגבלות הזמן, וזהו שתחה"מ נרמזה בשירת הים דוקא, כיון שנכלל בה גם הזמן שלאח"ז (מוגה) (א-ד)

ב. 1)  "מתניכם חגורים וגו'": ע"ד ההליכה ל"תהלוכה", ומתוך שירה (ה)

2)  "הם הכירוהו תחילה": המשך תנועת המס"נ אצל יוצאי רוסיא (ו)

ג. "מיהו יהודי"
סכנת ההתבוללות שעי"ז; מפרסום ב' המכתבים מתבררת כוונתם, וכנראה שלא זכו להיכתב בדברי הימים כמי שפעלו לביטול הגזירה, שתתבטל ע"י אחרים (ז-ח)

ד. תהלים עא, ד: "אלקי פלטני מיד רשע גו'"
מעול וחומץ – ישמעאל ועשו (שלענין אופני הגזירות נמנים בפ"ע), רשע – ע' אומות (שלהצר לישראל הוא ענינם הכללי, "יד (רשע)" ולא רק "כף"). ועשו אחי יעקב הוא חומץ, שבא מיין, ריבוי הטוב, ונעשה הפכו ביותר. ובודאי ש"פלטני" – כי "בך" בעצמותך חסיתי (מוגה) (ט-יג)

עיקר החידוש והעילוי דלימוד התורה ע"י משיח (לאחרי שיקומו גדולי ישראל שיודעים כל התורה כולה ועאכו"כ משה רבינו) – שילמד את כל העם פנימיות התורה, ובאופן של ראי', ועד שראו כל בשר.

מעלת הראי' על השמיעה – בראיית עין השכל, ובזה גופא – ראיית נקודת השכל שכוללת את כל הפרטים, וראיית מהות עצם החכמה (שכדי לגלותה בדיבור, צריך אריכות זמן שלא בערך, כמו האריז"ל שבשעה ושתים ראה מה שצריך לבאר בדיבור במשך ס' או פ' שנה).

אך גם ראיית עצם מהות החכמה היא רק ראיית עין השכל, ואין זה מגיע לעילוי דראי' מוחשית; וזהו החידוש דמשיח – שיראה את עצם המהות ממש בראי' מוחשית.

א. ענין סעודת משיח שנתגלה ע"י הבעש"ט דוקא
בהמשך לשש"פ שבו (בקי"ס) נכלל הזמן דלעתיד (שזהו התוקף דיצי"מ (ברוחניות) – גם מהגבלות הזמן דלעתיד), הנה באחש"פ ה"ז בא גם במעשה וחודר בהגוף ע"י סעודה (שעי"ז גם שייך ונקל לכאו"א להרגיש גילוי הארת משיח), ולכן נתגלה הדבר ע"י הבעש"ט – שהפצת מעיינותיו חוצה (כולל ענין זה) שייכת לגילוי המשיח (מוגה) (א-ג)

ב. המשך
עתה גם ה"חוצה" כלי להנ"ל, ובלבד שייאמר בפשיטות כו'; הרמז בנגלה שאחש"פ שייך למשיח – בהפטרת היום, והלימוד מזה בנוגע לבטחון בביאת המשיח (מוגה) (ד-ה)

ג. מעלת המצה דז' ימים על ליל א'
"רעה אמונה": המשכת ענין האמונה מאחש"פ לכל השנה (ו)

המצה דז' ימים היא "רשות" למעליותא – המשכת האמונה (לא רק בנוגע להנהגה שהיא "חובה", אלא) גם לתומ"צ שלו ("עצרת לה"א"), שיהי' נרגש המצַוה כו' (מוגה) (ז-ט)

על ה"עשיר" באמונה להשפיע (בהדרת כבוד כו') גם על עשיר בתורה (י)

ד. ד' כוסות בסעודת משיח שנתגלה ע"י כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע
ע"י חסידות חב"ד נכנס טעם ותענוג (יין) בתורת הבעש"ט, ובפרט ע"י אדנ"ע בשנת תרס"ו, ולכן גילה אז ענין שתיית ד' כוסות בסעודת משיח (מוגה) (יא-ב)

קיום והפצת מנהג זה (יג)

ה. ע"ד ה"תהלוכה" (יד)

ו. "מגיד": הקדמת "הא לחמא עניא" ל"מה נשתנה"
עצם הענין ד"והגדת לבנך" אינו תלוי בהקדמת שאלה. ומכאן גם, שלא די בחינוך הילדים: לכל לראש מקדימים בהגדה לבחון אם האב יודע מה לענות (טו-טז)

מאמר ד"ה הנה ישכיל עבדי

ז. אחש"פ: שייכות ד' הכוסות וד' הקושיות לגאולה העתידה
במדרש מקשר ד' כוסות גם עם לע"ל, וגם ד' הקושיות ביארם אדנ"ע באופן השייך לענינו דאחש"פ – גאולה העתידה: "מטבילין" – שלימות הביטול, "כולו מצה" – שלילת הישות לגמרי, "כולו מרור" – קנאה היותר גדולה, "כולנו מסובין" – תענוג עצמי. ובקושיא הד' מדייק "כולנו" – כי המשכת התענוג היא לכל בנ"י. והקושיות נאמרות "בלילה הזה" – שכבר עתה ב"לילה" דהגלות יכול להיות בגילוי ("הזה") העילוי דלעתיד (שצ"ל נרגש היום ממש, כמשנת"ל בנוגע לכל עניני פסח). אלא שבאחש"פ לא דייקו לשאול ד' הקושיות בפירוש (ועכ"פ בלי "רעש") – כי ענינם נמשך מליל א'. ויה"ר שנבוא לתירוץ כל הקושיות בביאת אלי' (יח-כד)

ח. חיזוק וביסוס שכונות של אחב"י (מוגה) (כה)

ט. ארבעה בנים: השתדלות בענין החינוך
מפסח למדים לכל השנה, שיש להשתדל גם בנוגע לתינוק שנשבה, ולא רק עם ה"חכם" ושכמותו, במכ"ש מזה שהקב"ה התייחס בתורתו לכל סוגי הבנים; אודות הצורך שההורים ידעו מה לענות לשאלות הילדים כו' (כו-ח)

י. "מיהו יהודי"
מצד נצחנות המפלגות מאבדים הזכות לבטל הגזירה; הוציאו מב' הרבנים הראשיים מכתבים שעתה אין לפרוש מהממשלה, אך נוסף לזה ששיקרו עד עתה, וגם איסור הרישום בתקפו עומד, הרי הפס"ד הקודם ניתן ע"י ז' רבנים פה אחד. ועוד, שמהסתירות שבב' המכתבים עצמם רואים שנכתבו תחת לחץ כו' – וזהו גם הביאור בהנהגת ריב"ב, שנאלץ להתחכם ולומר לגוי לבקש מהאלי'. ובנוגע לפועל – מכאן ולהבא יפעלו ישר אצל הממשלה (כט-לה)

יא. המשך ה"סיום" על מס' פסחים (לו)

יב. תהלים עא, ה: "כי אתה תקותי אד' הוי' מבטחי מנעורי"
מנעורי – מימי האבות (כדברי המדרש עה"פ), קודם לידת עם ישראל ביצי"מ (שבפסוק ד'), כי "אד' הוי'" (הוי' בניקוד אלקים) הוא למעלה מהשתל', שמצד זה היא מחילת העוונות שבימים נוראים (ששייכים לב' שמות אלו), מצד ההתקשרות עצמית דבנ"י בהקב"ה ("אתה"; "בך") שלמעלה מתורה – שההכנה לקבלתה היתה במצרים – שזהו"ע האבות (מוגה) (לז-מ)

יג. אודות יוצאי רוסיא וחינוך ילדיהם, וחובת הנשים בזה (מא)

מעלת הראי' דלעתיד לבוא, הן בכללות העולם והן בלימוד התורה ע"י משיח – ראי' מוחשית, שלמעלה מראיית עין השכל בדרגא היותר נעלית דראיית עצם מהות החכמה, ששייכת עתה ליחידי סגולה בלבד.

ועד"ז בנוגע לגילויים דבחי' שמיני (בחי' שלמעלה מהשתלשלות, שעל ידה פעל משה חיבור עליונים ותחתונים במ"ת) ועשר עטרות – ששלימותם כשהם באופן של ראי' מוחשית דוקא.

והאפשרות שלעתיד לבוא תהי' ראי' מוחשית – בגלל שכבר הי' מעין זה בשעת מ"ת, ובו נכללים גם כל הענינים שיהיו לעת"ל (לאחרי הקדמת מעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות).

א-ב. בהמשך לי"א ניסן: ברכה להמברכים, והשייכות למעלת "יום השמיני" על שבעת ימי המילואים (מוגה) (א-ג)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויהי ביום השמיני

ג. המשך ה"סיום" דמס' פסחים (ה)

ד. פשש"מ: עה"פ (ט, ו) זה הדבר אשר צוה ה' תעשו
צ"ב: מדוע לא פי' רש"י מהו "הדבר"; ביאורי המדרשים והמפרשים בזה (ו-ח)

ה. 1) לקוטי לוי"צ (ע' רסז): "זכאין אינון ישראל"
צ"ב: מהי השייכות דכל מעלות התורה (שנתבארו שם) לישראל (ט)

2) הביאור בפשש"מ
לאחרי שמשה ציוה לאהרן לדבר לבנ"י (כפי שנתחדש בפרשתנו) להכין הקרבנות, מובן מעצמו שאמירת משה "זה הדבר .. תעשו" היינו ההקרבה בפועל שבהמשך הענין, ורק בסיומו (שם, כג) כשמבאר רש"י "למה נכנסו" מתאר נסיבות אמירת "זה הדבר גו'" (י-יא)

3) פרש"י עה"פ (שם, ז) קרב אל המזבח
צ"ב: מדוע הי' "בוש וירא"; הדיוק "לכך נבחרת" (ולא "נתחנכת") (יב)

4) חודש אייר
אייר – ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל, רחל ולא דוד, ר' מורה על עניות יתירה; הכרח גיור כהלכה (מוגה) (יג-טז)

5) ע"ד "מיהו יהודי"
המכתבים הסותרים מניסן ושבט שנה זו; הלימוד מהשמאלנים; ההיזק למוסד הרבנות בכל מקום (יז-ט)

6) הביאור בלקוטי לוי"צ
כדי שמעלות התורה יתקבלו בישראל צ"ל ענין של גבורה וצמצום ("וידבר אלקים"). ועד"ז בענין "ויהי ביום השמיני", ש"ר' יצחק פתח כו'" (כ)

ו. הביאור בפרש"י
אהרן הי' בוש לפעול דבר שאינו בכחו של משה – השראת השכינה, וירא – מצד "בקרובי אקדש". ו"לכך נבחרת" – אף שחינוך ז' ימים לא פעל זאת (כא)

ההוראה – שהשראת השכינה היא ע"י העבודה דאהרן, "מקרבן לתורה" (מוגה) (כב)

הביאור בהנהגת הנשיאים שהתעסקו בעיקר בקירוב בנ"י; ע"ד כינוס צא"ח (כג)

ז. 1) בקשר ל"כינוס תורה": ע"ד הוספה בלימוד התורה (כד)

2) הכנה לנסיעה לשליחות בזמן הקיץ: קבלת סדר בלימוד התורה (כה)

כל יום בחודש ניסן הוא כמו ראש חודש, וראש חודש ניסן הוא ענין נעלה יותר.

ויובן מב' הענינים שבכל חודש (ראשי חדשיכם, יוסף ויעקב): כללות ענין ראש חודש הוא יחוד שנשא וסיהרא – ז"א ומלכות, שהיחוד הוא ע"י ההמשכה מלמעלה מעלה, ועד לעצמות א"ס, אלא שבא בדרך התלבשות בז"א (בחי' יוסף). וענין נוסף בראש חודש – שההמשכה באה בהתלבשות בבחי' חו"ב (בחי' יעקב), ולכן נקרא יחוד או"א (ובאה בדרך מעבר בז"א).

ובעבודת האדם: ישנו אופן שהמחדו"מ של האדם בקיום התומ"צ הוא מצד המדות שבלב, ואופן נעלה יותר – שהעבודה היא מצד המוחין, שאז הביטול הוא נעלה יותר.

וזהו ענינו של ניסן, חודש הגאולה – שהמשכת חו"ב אינה בדרך התלבשות, בחי' העלם, אלא באה בגילוי, שהו"ע הגאולה. וזהו הקשר ליצי"מ (ומתן תורה) – גילוי פנימיות העולמות, שאז רואים שאין עוד מלבדו.

מאמר ד"ה החודש הזה לכם

א. "ואברכה מברכיך": הקשר בין ברכה ל"החודש הזה"
הברכה הכי נעלית היא גילוי אלקות בראי' חושיית ("החודש הזה"), כפי שנתחדש במ"ת ("ביום הזה"). ומהתורה תומשך הברכה גם בעולם בגלוי ("זה") (מוגה) (ב-ד)

ב. מעלת ענין ה"עמל" ושייכותו לכאו"א מישראל, אפילו קטנים
מכך שענין ה"עמל" (שנת' בי"א ניסן) נתפרש בהתחלת החומש, מובן ששייך לכאו"א, גם (ואדרבא) לקטנים שמתחילים סדר חייהם, וכדי להביא זה לידיעת כאו"א – נוסעים בזמן הקיץ לקרב יהודים לתומ"צ ("פו"ר" – שג"כ בהתחלת החומש – ברוחניות), ומהנכון שהשנה יסעו כפלים תלמידים משנים שעברו – "בגבורות" (מוגה) (ה-ז)

ג. "מיהו יהודי"
חוץ מעבד כנעני, אין ממוצע בין יהודי לגוי; "חוק אומלל" בעיני השמאלנים, "הישג דתי" מבחינת הדתיים; "דמוקרטיא" של ארבעה-חמשה אנשים המהתלים במאה אלף בוחרים; כשרב מטעם הממשלה הופך לרב מטעם המפלגה; הפעלת לחץ על רב ע"י הצעת שוחד כספי והבטחת משרת הרבנות של ירושלים; שתיקת רבנים וראבייס בארה"ב תביא לבזיון הרבנות בכל מקום; הצביעות בטענה "בעי' של א"י"; ביטול התעמולה ל"בר-מצוה בא"י" כהוכחה לכח השפעתם של רבנים וראבייס; שתיקה מתפרשת כהסכמה; העולם בז לעומדים מן הצד; בחילול השם אין מקום לענוה; הסרת המחיצות – רק בין יהודים (ח-יח)

ד. תהלים עא, ו-ז: "עליך נסמכתי מבטן גו'", "כמופת הייתי לרבים גו'"
(פתיחה) בנוגע ליוצאי רוסיא – עליהם להוסיף בתומ"צ מבלי להתפתות לפשרות כו'. ובנוגע לקשיים שבזה, וכמו"כ בנוגע ל"מיהו יהודי" – שטוענים (שלא בצדק) שלא רואים הזזה כו' – רוצה התורה לתת תוספת עידוד, כדלקמן (יט-כ)

"עליך נסמכתי מבטן" – "מגלות מצרים" (מדרש תהלים), שנמשלה לעיבור. והל' "סמיכה" – לשלול נפילה, כיון שדוד (שאמרו בעד עצמו) הי' "בר נפלי". וממשיך "ממעי גו' גוזי" – גם ל' שבועה (שביום הלידה), ושייך כאן דוקא – שהו"ע השובע והנתינת כח (באופן דשבועה, לעורר הכחות שלו) להנצל מה"חומץ" שבפסוק שלפניו, זה היצה"ר (מוגה) (כא-ג)

"כמופת הייתי לרבים" – "במצרים בים ובמדבר", "רבים" גם בסוג הניסים, ד"נס" שבבחי' מצרים ומדבר (עלמא דאתגליא ודאתכסיא) חשיב טבע לגבי בחי' מדבר (למעלה מעולם), ועד"ז נס בלימוד התורה דבעל עסק חשיב טבע לגבי בן תורה. ובשני הקצוות, מצרים ומדבר, יכולים וצריכים להתעלות לעבודה נסית, בכל מאדך, כיון ש"אתה מחסי עוז" (מוגה) (כד-ח)

להת' שיחיו החוזרים לאה"ק ת"ו ולצרפת

כיבוש עצמו והעולם בלימוד התורה, מילוי סדר לימוד ובהוספה כהכנה לביקור ישובי ישראל בקיץ, דו"ח חדשי; השתתפות בגו"ר (כסף וספר תניא); "ופרצת" עוד בטיסה (מוגה)

גילוי אור עליון יותר (ונפקדת) הוא דוקא ע"י הקדמת הביטול בתכלית (יפקד מושבך) – כמו הצורך לשכוח תלמוד בבלי כדי לבוא לעילוי דתלמוד ירושלמי (נוסף על הביטול שבכללות ענין העבודה, כמו מודה אני שבהתחלת היום, וכן בלימוד התורה, כמו ביטול התלמיד לקבל שכל הרב).

וזהו גם ענין במדבר סיני באוהל מועד – הביטול דמדבר כדי לבוא לגילוי דאוהל מועד, שזהו גם ענין המדבר למעליותא, אשר לא ישב אדם שם, להיותו למעלה מציור אדם. ועפ"ז יתבאר מאמר המדרש שדוקא במדבר חריבה קבע הנשיא מקום דירתו.

וכל זה מודגש בר"ח סיון – בחודש השלישי ביום הזה (ר"ח) באו מדבר סיני – ענין הביטול בתור הכנה לקבלת התורה.

א. הקשר ד"אוריאן תליתאי" ל"ירחא תליתאי"
בסיון ב' ענינים: "שלישי", ו"משולש" (כאוריאן ועמא תליתאי). שלישי (קו האמצעי) כולל ב' הקוין, ומשולש הו"ע א' שלמעלה גם מגדר (וכולל ג' ה)קוין. ביאור הענין ד"שלישי": הבריאה מצ"ע היא בב' הקוין דהתפשטות וצמצום, ובעבודה – סור מרע ועשה טוב, ונמשכים מהתורה – כפי שירדה לעולם (המשכה), והמצוות שבה (העלאה). ובחי' התורה שמצ"ע – שלישי (בקש שלום) שכוללם. וזהו"ע ניסן – המשכה, אייר – זיכוך התחתון, סיון – שלישי שכולל שניהם – תורה (מוגה) (א-ו)

ב. פ' במדבר: הלימוד מזה שהתורה ניתנה במדבר
(א) גם במצב של היפך ההרחבה (מדבר), צריך לקבל התורה מיד; (ב) ע"י שמשים עצמו כמדבר – בלי חשבונות כו' – אזי מקדים נעשה לנשמע (מוגה) (ז-ח)

ג. המשך (לשיחות א-ב)
גם יהודי שבבחי' "מדבר שמם" – ראוי לקבל התורה, וע"י שמשים עצמו כמדבר כו' – שהשתדלותו לקרב הבריות היא לא מצד טבעו (קו א') אלא מצד התורה – נותן לו כל ג' הקוין. וע"י העבודה בשלשתם – באים לתורה כפי שהיא בעצמותו ית', שלמעלה מגדר קוין וכוללת שלשתם – "משולש" (מוגה) (ט-יא)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויאמר לו יהונתן

ד. פשש"מ: סדר השבטים בפרשתנו
מדוע מתעלם רש"י [ולהעיר גם מהסיפור עם הרה"צ מרוז'ין בילדותו] משינוי סדר השבטים: בשמות הנשיאים, במנין בנ"י, ובדגלים (ובפ' קודמות עמד על כיו"ב) (יג-ד)

ה. 1) לקוטי לוי"צ (ע' שנג): "מעטר בטוטפי אתכסי בכיסוי דציצית"
צ"ב: מדוע לא הזכיר גם העטיפה בטלית לפני הנחת תפילין (טו)

2) פרקי אבות (רפ"ו): "כל העוסק בתורה לשמה וכו'"
(פתיחה) השייכות דענין התפילין לפרק "קנין תורה" (טז)

צ"ב: מהם ה"דברים הרבה"; מהו שהעולם "כדאי" לו, והרי מקיימו בפועל; מדוע דוקא הלומד לשמה, והרי גם ע"י מצוות מתקיים העולם (מוגה) (יז)

ו. 1) הביאור בפשש"מ
סדר שמות הנשיאים – חשובי העדה – לפי חשיבותם הפרטית; במנין השבטים – "יוצאי צבא" – לאחרי ראובן הבכור באים שמעון גד ויהודה כחשיבותם (גם) בהכנה למלחמה, והשאר כתולדותם לפי חשיבות האמהות (וקדימת אשר לנפתלי – ע"פ פרש"י פ' ויחי נ, יג); בדגלים – כסדר המלחמה בפועל – יהודה (המלך) בראש, ולאח"ז דגל ראובן הבכור (יח-כ)

השינויים בפרש"י ויחי (שם) ופרשתנו (ב, ב) גבי נשיאת מטת יעקב – כי בפרשתנו נוגע הפרטים מי במזרח כו', ובפ' ויחי יש להבהיר שיוסף ולוי לא נשאו הארון (כא)

2) יוצאי רוסיא: הדגשת שייכותם לענין ד"במדבר" כהכנה למ"ת (כב)

ז. 1) הביאור בלקוטי לוי"צ
בא לבאר שמההודאה (מקיף) דמודה אני באים לתכלית השלימות (מקיף דטלית שמכסה הפנימיות דתפילין); ביאור דיוק הל' בתניא רפמ"א גבי ציצית ותפילין (כג)

2)  "מיהו יהודי"
שלימות בנ"י קשורה עם שלימותו ית'; יש להרעיש ע"ד תיקון ה"חוק" – כהכנה לחגיגת ("פאַייערן" – גם ל' "אש") חג השבועות, שאז הי' "ובנו בחרת" (כד)

ח. "העוסק בתורה לשמה": מעלת יוצאי רוסיא וחלקן של האמהות בזה
"העוסק בתורה" – כבעל עסק, שמשתדל בזה כו', ו"לשמה" – לשם התורה עצמה, כמודגש בהלימוד שם (ברוסיא) – שלא הי' בשביל "תכלית", ודוקא האמהות הן אלו שעמדו על משמרתם להבטיח זאת במס"נ ובשמחה, ויה"ר שיהיו דוגמא לבנ"י שם ובכלל; אודות הכינוס (דנשי חב"ד) – שיהי' הנאה להן ולעולם, "מופת .. לרבים" (כה-ז)

ט. 1) תהלים עא, ח: "ימלא פי תהלתך גו'"
יחוד "פה" ו"יום", מל' וז"א – מצד "ואתה (מחסי עוז)" שבפסוק שלפנ"ז, המשכה מעצמותו ית' ובפנימיות (ולא רק "מחסי", מקיף), ועד – מצד "בך גו' אל אבושה גו'" – גם בשוכח לברך (ש"פולטן ומברך" דכתיב "ימלא פי גו'") ובפנימיותו ("ימלא") (מוגה) (כח-לא)

2) הביאור בפרקי אבות
"לשמה" ממש – אפי' לא לשם קיום העולם כו', ועי"ז זוכה לבל"ג ("הרבה") שבתורה (לראות שייכות כל פרט לכל התורה) ושבעולם. ומצדו – הי' גם העולם "כדאי" וזכאי לזה כו', אך עכ"פ בפועל מורגשת רוממותו ב"כל המעשים". וכשיקרב רבים לתומ"צ ולשמה – יזכה גם כל העולם לראות ה"דברים (דבר הוי') הרבה" (בכל פרט) (מוגה) (לב-ד)

1) ר"ח סיון: הקשר דר"ח לתורה

החל מר"ח יש לחוות מחדש העמידה לרגלי ההר ולהתכונן למ"ת כו'. ר"ח הו"ע ההתחדשות, והחודש כולו נק' "חודש", ולכן ישראל מונין ללבנה – שינוי והתקדמות תמידית, דגם הירידה היא כדי שהחושך יעורר אור חדש, ומכאן כחם להאיר את כל העולם (דלא כאוה"ע שמונין לחמה, אור קבוע וגדול ב"כמות"). וזהו"ע התורה – שאינה דבר ישן, אלא תורת חיים, שסימנם גידול תמידי, וגם הקשיים בלימודה תכליתם לעורר כחות מחודשים (א-ה)

2) ע"י "בית יעקב" – נעשים "בני ישראל"
"בית" כולל כל הבית והנהגתו, משא"כ "בני" הם האנשים והבנים שגדלו כו', ועד"ז "יעקב" – שמו כשנולד, ואילו "ישראל" – לאחרי עבודתו להתגבר על הקשיים כו'. ובנשים (וחינוך הבנות) תלוי שהילדים יגדלו "בני ישראל", ע"י "בית יעקב" – הקמתן בית ("ויחן", בר"ח) שכל פרטיו חדורים בתורת חיים ("נגד ההר"), ועי"ז ישפיעו גם על האנשים (ו-ז)

הצלחה בקיום השליחות באופן ד"כמופת הייתי לרבים", כל (נשי) ישראל, וגם – ע"י קיום המחיצה בין ישראל לעמים – "לרבים" דאוה"ע במצוות דבני-נח (ח)

מאמר ד"ה בשעה שהקדימו

א. סיום מס' סוטה והקשר למ"ת
(פתיחה) שייכות המס' לספירת העומר – שלכן נוהגים ללמדה אז, דף ליום (ב)

ביאור מאמר ר"י "לא תיתני ענוה דאיכא אנא" – בהקדם מאמרו "אי לא האי יומא כו' כמה יוסף איכא בשוקא": החידוש דמ"ת – עשיית דירה לעצמותו ע"י מעשה התחתונים דוקא, שבעמלו יוצא הנברא מגדר מקבל, ופועל הוספת ("יוסף") והמשכת העצמות ב"שוקא" (וזהו"ע הסעודה בהאי יומא) – שלא בערך להוספה ושותפות במע"ב שהיתה ("איכא") עד מ"ת. וזהו שבערב מ"ת מבהירים שידיעת ההפלאה דמ"ת (ובכאו"א) פועלת ענוה (ג-ט)

ב. 1) חג השבועות: "מסת נדבת ידך" ולא "לבך"
אמיתית הביטול לבעל הרצון מתבטא במעשה דוקא (הקדימו נעשה כו') – "ידך": במ"ת היתה בחירת העצמות בהגוף, וזהו הכח דישראל להמשיך הביטול במעשה, ומחה"ש נמשך זה על כל (מועדי) השנה. וזהו העילוי ב"נדבת ידך" דישראל דוקא – שהעני מקבל הנדבה מיד שנעשית מרכבה לידו הפתוחה כו' של הקב"ה (י-יב)

2)  "מיהו יהודי"
התעקשות של יחיד להכריז על "הישג דתי" נגד 32 רבנים; על כל או"א מוטלת החובה והזכות להשתדל לבטל הגזירה האיומה; בה' סיון מתחדש הגיור כהלכה דכאו"א (יג-ד)

החידוש דמ"ת הוא המשכת בחי' אנכי עד לארץ מצרים, להעלות הענינים שנמצאים למטה מטה ביותר (כמשל הגבהת ע"י האחיזה בחלקים התחתונים שבו, שעי"ז יוגבהו גם העליונים ממנו), ששם נמצאים הניצוצים היקרים ביותר.

ועפ"ז יובן: (א) הטעם שעשה"ד הם דברים פשוטים, (ב) ענין הקולות ולפידים קול השופר וההר עשן שבמ"ת – ענינים הקשורים עם חושים גשמיים, (ג) וכן לאחרי מ"ת – העיקר הוא קיום המצוות במעשה בפועל, גם ללא כוונה, ואפילו לימוד התורה שהו"ע של הבנה והשגה, צ"ל דוקא בדיבור ובאופן דכל עצמותי תאמרנה. (ד) וגם בהכנה למ"ת ע"י ענין הביטול מודגש ענין המעשה דוקא – הקדמת נעשה לנשמע, שהביטול היותר נעלה, ביטול לבעל הרצון, נמשך למטה ביותר, בענין העשי' – כיון שעיקר הכוונה דמ"ת היא לפעול למטה דוקא.

ענין זה שייך לכל אחד מבנ"י, שלהיותם מושרשים בעצמות שלמעלה מגדר עליון ותחתון, בכחם לייחד את תכלית העילוי עם תכלית הירידה.

"מראיהם ומעשיהם כאשר יהי' האופן בתוך האופן": האופן הגדול הסובב את הקטן, מלמעלה הוא גבוה יותר, ומלמטה הוא למטה יותר מהאופן הקטן. וכן הוא בכל סדר ההשתלשלות, שהבחי' העליונה יותר יורדת ומתפשטת למטה יותר. וזהו ענין חג השבועות, שער החמישים, שבו ניתנה בחי' התורה שממשיכה אוא"ס בעשי' גשמית.

המשכה זו היא ע"י משה, שהמשיך י"ג מדות הרחמים, בחי' "נוצר חסד", שלמעלה מהשתלשלות, "לאלפים" – אלפים מדריגות בעילוי אחר עילוי, וכן בהמשכה מלמעלה למטה בצמצום אחר צמצום, גם בבי"ע (ולא כמו חסד דאברהם, "עושה חסד", החסד שבהשתלשלות, מז' שמות הנמשכים במ"ט ימי הספירה, שנמשך רק באצי').

וענין זה נמשך גם ע"י ראשי בני ישראל (משה) שבכל דור.

נעוץ תחילתן בסופן – שהכוונה בתחלת התעוררות הרצון הוא המעשה, וכמו בהשפעת הטוב והחסד, שהרצון נמשך לשכל ומדות ולמעשה, אך עיקר המכוון בהתעוררות הרצון הוא בהמעשה. ועד"ז בהתעוררות הרצון באוא"ס שלפני הצמצום לברוא עולמות (תחילתן), שהוא מפני שעלה ברצונו התענוג שיתענג מעבודת הצדיקים (סופן).

וסוף מעשה במחשבה תחילה – ש(לא רק מעשה, אלא) סוף מעשה, שהו"ע קבלת ההשפעה בטוב ע"י המקבל, עולה (לא רק בתחילת המחשבה, אלא) במחשבה תחילה, למעלה מבחי' מחשבה, למעלה מהתעוררות הרצון, שאז מתגלה לא רק הארת העונג (שהי' בהתעוררות הרצון), אלא תענוג הפשוט שעולה בבחי' העצמות ממש.

וזהו העילוי דהקדמת נעשה לנשמע – שסוף מעשה, הביטול שנתקבל בטוב בנש"י, עלה במחשבה תחילה, בתענוג העצמי. והביטול עצמי דנש"י (להיותם מושרשים בהעצמות) פועל עילוי בנעשה וגם בנשמע, ולכן קיבלו ב' כתרים.

א. חג השבועות: הקשר עם משה דוד המלך והבעש"ט
חג השבועות [שנק' גם יום הביכורים וחג הקציר] הוא גם זמן מ"ת, ההילולא של דוד המלך ושל הבעש"ט – שעניניהם (שניתנו ג"כ במ"ת) שייכים לכל אחד ואחת בכל הדורות; הדגשת שייכות ג' הענינים בתיבה אחת ד"חת"ת" – ג' השיעורים השוים לכל נפש (א-ג)

ב. המשך: ההוראה בקשר לחינוך קטנים
דלא כהסדר שענין אמיתי אין נוגע מי אומרו, יש אנשים שכל מה שעושים הוא הוראה, ועאכו"כ נקודה שמצינו בשלשתם – שלמרות גדלותם כו' הועסקו או התעסקו תחילה עם מרעה צאן או עם תינוקות, ורק עי"ז ולאח"ז נבחרו לרועי ישראל. והרוצים לילך בעקבותם, עליהם להניח את כבודם הצדה ולהתעסק עם ילדי ישראל (ד-ו)

מאמר (א) ד"ה מראיהם ומעשיהם

(בהמשך למאמר:)
מאמר זה שקיבל הה"מ מהבעש"ט חזר אדה"ז בפניהם במאסר וביארו כו'; גם "אופן הגדול" צריך להתעסק עם "אופן הקטן", ועי"ז מקבל התורה כו' (ז)

ג. ביאור בשו"ע אדה"ז בנוגע לקביעות היו"ט בששה בסיון
כהשתתפות ב"כינוס תורה" (וקשור למנהג לדבר בנגלה ביום א' דשבועות): אריכות ל' אדה"ז בנוגע לקביעות היו"ט שתלוי ביום נ' לעומר ולא בימי החודש – כי נפק"מ גם בזמן הזה לעובר קו התאריך; ועוד ענין בזה: מזכירים "זמן מתן תורתנו" בחג השבועות (אף שבשבת ר"ח אין מזכירים ר"ח בברכת ההפטרה) כיון שבדרך כלל הוא לנו בששה בסיון והתורה על הרוב תדבר (וע"פ חסידות – גם יום נ' לעומר קשור עם מ"ת) (ח-יב)

ד. "תהלוכה": השייכות למ"ת ("הלך הקב"ה כו'")
[חלוקת משקה ע"י יוצאי רוסיא ש"ישבו" שם; "לישב" בלימוד התורה] (יג)

ה. שיחת חג השבועות תש"ב: הוראות מימי ספירת העומר
בכל ענין בתורה ישנם הוראות בדרך הפשט [השייך לכאו"א (כמודגש ב"דברים פשוטים" דעשה"ד, שנאמרו בל' יחיד), ומוכרח בכל אופני הלימוד, ויש בו מעלה אפילו לגבי רזין דרזין כו'], וכל שכן בנוגע לספה"ע – שהוא הכנה לכללות הענין דמ"ת; ההוראה מימי הספירה – יוקר הזמן: ספירה, ובפרט ספירת הזמן (שאין בו שינוי), מורה על חשיבות ויוקר הדבר, שכל רגע נוגע לכללות תפקיד האדם, וזהו שחסידי אדה"ז "היו תמיד סופרים". וההוראה מאופן ספה"ע – שספירת היום נוגעת לשלימות המחר, כך אין לדחות עבודתו בתומ"צ בצעירותו "לכשאפנה" בימי זקנותו; יוקר הזמן דימי ספה"ע במיוחד (יד-כ)

ו. ביאור הכרח הקדמת ה"ביטול" ללימוד התורה, והשייכות ללימודה בדיבור דוקא (הוגה) (כא)
(ובהערות: השייכות להסתלקות הבעש"ט לימוד התורה דמשה לפני מ"ת)

ז. סיום מס' סוטה והקשר למ"ת
כהשתתפות (נוספת) ב"כינוס תורה": רב יוסף [שהפליא במעלת מ"ת, ונק' "סיני"], אף שקרא על עצמו "רב תבואות ("מרי חטיא") בכח שור", הי' עניו – כי הכיר ש"האי יומא" הוא שגרם כו', וחרישת השור היא רק הכנה לצמיחת ה"חטיא". ולפ"ע גדלותו בתורה בדורו – היתה עניוותו ע"ד הענוה של רבי, שאמנם "בטלה" אך לא "מתה" לגמרי (ולכן לא אמר "סמי מכאן" אלא רק "לא תיתני"); הקשר דסיום והתחלת המסכת – זהירות אפילו בענין של היתר כו'; ההוראה בשייכות לזמן מ"ת – שלילת הישות, והוספה ("יוסף") ביגיעת התורה (כב-ט)

ח. יוצאי רוסיא: "כל המקיים את התורה מעוני וכו'"
מ"ת הי' רק לאחרי הזיכוך ד"כור הברזל" במצרים, ועד"ז ההקדמה ללימוד התורה היא העדר השיקוע בהנאות עוה"ז (ושייך גם במצב של עשירות כו'), ודוגמא חי' לזה מאלו שיצאו משם כו', ויה"ר שיבואו ל"מקיימה מעושר" (ל-לא)

מאמר (ב) ד"ה בשעה שהקדימו

ט. נשי ישראל: קדימתן במ"ת
"סוף מעשה [שהאשה עושה מ"חטה" (שגם רומזת לתורה) לחם] במחשבה תחילה", ולכן קדמו הנשים במ"ת – קדימה תמידית, דמ"ת הו"ע תמידי – כי בעקרת הבית תלוי' הנהגת ה"בנין עדי עד"; זכות ותפקיד הנשים שיצאו משם כו' (לג)

י. "מיהו יהודי" (לד)

טעם הקדמת שם הנשיא ("נתנאל בן צוער") לשבטו ("נשיא יששכר") – לרמז שהקרבתו ביום השני היא מפני המעלה המרומזת בשמו: "נתנאל" – התורה שהיא מתנה, "בן צוער" – ענין הביטול שהוא הכלי לתורה.

"העלה עליו הכתוב כאילו הוא הקריב תחלה" – המעלה ד"תלמוד גדול"; וזה שבפועל הקריב יהודה תחלה – לפי שהמעשה הוא העיקר.

"נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן" – עשיית האדם נעוץ בתענוג המורכב; "סוף מעשה במחשבה תחלה" – המעשה עצמו (שלאחר עשיית האדם) מגיע בתענוג הפשוט. ועד"ז בנוגע לעשיית האדם עצמה: התלבשות הכחות בהמעשה – שרשו בבחי' הגילוי דהנפש (ובבחי' זו הכחות הם למעלה מהמעשה); והמעשה עצמו – שרשו בעצם הנפש (ובבחי' זו המעשה הוא למעלה מהכחות).

ולכן מודגשת מעלת המעשה דוקא במתן-תורה (הקדמת נעשה לנשמע) ובעשיית המשכן (הקרבת יהודה תחלה) – כי אז היתה המשכת העצמות, ומצד העצמות המעשה הוא למעלה מכל הכחות. וענין זה שייך להביאור שהקרבת יהודה תחלה הוא מצד הביטול שבו, כי ענין הביטול בתכלית הוא במעשה (וגם ענין זה הוא מצד שורש המעשה בעצם הנפש, שאין שם מקום למציאות שמחוץ להנפש).

וזהו "ביום השני הקריב נתנאל בן צוער", שלאחרי הביטול דיהודה בענין המצוות המשיך נתנאל בן צוער ביטול זה גם בעסק התורה, ולכן העלה עליו הכתוב כאילו הקריב תחלה.

א. מנין הלויים: גם ציווי חד פעמי בתורה הו"ע נצחי
בבואנו מזמן מ"ת, יש להדגיש ענין הנצחיות ("כחדשים") שבתורה, ובפרט בנוגע לפרשת השבוע (ובקביעות זו – שבועיים): מנין הלויים ("נשא"), אף שהי' רק פעם אחת, ישנו ברוחניות גם עתה, והרי הרוחניות (ובאדם – התענוג) היא העיקר גם של העשי' בגשמיות; ומקיום הענין ברוחניות (כדלקמן) נבוא גם למנין דלעתיד (א-ד)

ב. מנין הלויים וענין בני גרשון ובני קהת – בעבודת האדם בזמן הזה (הוגה) (ה)

ג. המשך: ביאור ענין משא בני גרשון ובני קהת בעבודה
גרשון – סור מרע, ובגירוש הרע אין חילוקים, ולכן נשאו היריעות כו' שהקיפו כל חלקי המשכן להבדילם מן החוץ; קהת – עשה טוב, שבזה יש חילוקים כו', ולכן נשאו הכלים (וכמשל המארח את המלך בביתו, שבודאי לא יעשה דבר הפכי כו', אבל בהכנת המאכלים נוגע פרטי החילוקים); שייכות הוראה זו במיוחד לצעירים (ו-ח)

ד. המשך הסיום על מס' סוטה: ביאור החילוק בין ר"י ור"נ בגדר ענוה ויראת חטא (הוגה) (ט)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ביום השני הקריב (מוגה)

ה. פשש"מ: טעם סמיכת הפרשיות בפרשתנו
רש"י מבאר למה נסמכה פ' נזיר לפ' סוטה, ואינו מבאר סמיכות ברכת כהנים לנזיר; ועד"ז סמיכות סוטה לגוזל כו', וגוזל לשילוח טמאים, ושילוח טמאים לפקודי הלויים (יא-ד)

ו. 1) לקוטי לוי"צ (ע' שנה): "אנן בחביבותא תליא מילתא כו'"
צ"ב: מהי שייכות ג' התנאים לג' הפסוקים שהביא (טו)

2)  "יום חתונתו": הסברת השלילה דריקודי תערובת בחתונה
מלבד האיסור שבזה, יש להסביר לשואלים שזהו גם היפך השכל – לשמוח בחתונה ע"י תערובת זר ביניהם, וגם שולל המשכת ה"מזל טוב" (טז-יט)

ז. הביאור בפשש"מ
כדי לתרץ מי שמר המשכן מזר עד לפקידת הלויים בר"ח אייר – פרש"י שפ' שילוח טמאים נאמרה ביום הקמת המשכן (וזהו שבפ' במדבר, שנאמרה לאח"ז, נכתב בקיצור: "זר"). וטעם שילוחם – כי נוגע לה' (ש"שוכן בתוכם"), וגם גוזל כו' וסוטה מועלים בה'; ברכת כהנים – בזכות הבאת מעשרות לכהן, בניגוד לסוטה שבעלה מנע מעשרותיו, כפרש"י (והטעם שבגמ' שכהן אסור ביין כנזיר – אינו פש"מ, דכהן מותר בענבים); ב"יינה של תורה": בכתוב קדמה פ' פקודי הלויים – כי מהכהן (שבכאו"א) נמשך ללוי ועי"ז לישראל (שבו) (כ-כג)

ע"ד "מיהו יהודי" (כד)

ח. הביאור בלקוטי לוי"צ
דוקא ע"י העבודה מלמטה למעלה ("ואהבת") מגיעים למעלה מהשתל', ע"י קו האמצעי, ועי"ז נמשך גם בהשתל'. לפי' הא' – מגיעים בתפארת, ומשם נמשך בנו"ה, ולפי' הב' – בדעת (ר"ש), ומשם נמשך בחו"ב (ר' אלעזר ור"א) (כה-ו)

הקשר לפרקי אבות: מ"כל ישראל" שלמע' מהתחלקות נמשך ב"ג' דברים" (קוין) (כז)

ט. פרקי אבות (פ"א מט"ו): "שמאי אומר כו' בסבר פנים יפות"
השייכות לשמאי – קו הגבורה – להיותו "תגבורת החיות" (כח)

ע"ד השתתפות ב"קבלת פנים" וב"צאתכם לשלום" לאורחים (כט)

ההוראה מסיפור המרגלים בנוגע לענין החינוך
המרגלים נשלחו ע"י משה [כפרש"י "לדעתך", כיון שאילו הי' ציווי מפורש לא היו נכשלים כו'], אך הוסיפו מדעתם מסקנא – שאין להיכנס לארץ, אף שנשלחו רק לבדוק אופן הכיבוש. וההוראה – שבשליחות הקב"ה ע"י משה שבכל דור ("שלח לך, לדעתך") אין לפקפק בחובת קיומה והצלחתה, ועליו רק לברר אופן קיומה בדרך הטבע. ועד"ז בסיום ה"מחזור" והתחלת השליחות של חינוך עצמו והזולת – כציווי ה' להשתדל שכל יהודי יקיים תומ"צ – שלפני בירור פרטי הדברים צריכה להיות הגישה של הקדמת נעשה לנשמע, "עלה נעלה וירשנו אותה", ועד שיוכלו להתפאר (כדי לזרז עצמם ואחרים) ב"גידולים שגידלתי"; ברכת הצלחה באופן ד"עלה נעלה" בעניני יהדות ועשיית הסביבה לא"י ("וירשנו אותה") (א-ז)

"דבר גו' ואמרת": "דבר" קאי על הענין הכללי שבכל המצוות בשוה – קיום רצון ה' בקב"ע (ולכן נאמר "דבר", לשון קשה), בחי' הרצון שבמצוה. "ואמרת" קאי על פרטי המצוה (וההמשכה שנעשית על ידה), בחי' החכמה שבמצוה (ולכן נאמר "ואמרת", לשון רכה, כי ע"י הטעם הוא שש ושמח בקיום המצוה).

ב' ענינים אלו מודגשים במצות ציצית: טלית – בחי' מקיף שלמעלה מהתחלקות (שהו"ע כללי), וציצית – בחי' המשכת המקיף בפנימיות (ולכן בציצית נאמר "וראיתם אותו", שראי' היא התחלת הכחות פנימיים).

החילוק בין טלית לציצית הוא בדוגמת החילוק שבין מצוות (בחי' מקיף, רצון שלמעלה מטעם) לתורה (הטעם הכמוס שבמצוות, המשכת המקיף בפנימי). וביאור מעלת התורה על המצוות (נוסף לכך שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה), שע"י לימוד התורה נמשכת בפנימיות גם הבחי' הכי נעלית שבתורה, שהיא כולא חד עם קוב"ה.

א. שילוח המרגלים ("לדעתך") – ענין עיקרי ויסודי בעבודת האדם (הוגה) (א)

ב. המשך: ההוראה בענין הקבלת-עול, ובנוגע לחינוך ה"טף"
מחטא המרגלים למדים הכרח ענין הקב"ע ובתמידיות כו' (עד שלכן מקדימים ברכת המצוות לעשייתן, למרות שעלולה להיות לבטלה); ועוד זאת – בנוגע ל"טף" (גם בידיעות): מל' הכתוב משמע ש"טפכם" בגלל ש"אמרתם לבז יהי'" לכן "ידעו את הארץ". ואכן במדינה זו, החינוך החומרי שנתנו לטף מהחשש שלבז יהי' – הוא שגרם שהנוער בז לכך ומחפש את האמת בהתקשרות ("ידעו") חזקה. וההוראה – ובהקדם, שההבטחה שהטף "ידעו את הארץ" אינה בסתירה לענין הבחירה – כי נאמרה בנוגע לכלל, כביאור הרמב"ם בנוגע ל"ועבדום ועינו אותם", שהקב"ה רק הודיע "מנהגו של עולם" [כך שענין ה"סטטיסטיקא" אינו חידוש של ימינו...]. ולכן, אף שע"פ חשבון אם ישגשג בתורה יצליח בוודאות ואילו ההצלחה בקירוב הזולת שיש לו בחירה היא בגדר ספק – עליו להניח כבודו ושכלו כו' ולמלא הוראות נשיאינו, ומה גם שהעיקר תלוי בדבריו שיהיו יוצאים מן הלב שאז בודאי יצליח (ב-ז)

ג. השייכות דבשורת הכניסה לארץ למצות נסכים וחלה
במדבר – אשר "לא ישב אדם שם" – עיקרה העבודה בקרבנות, רצוא ויציאה ממציאותו; וב"ארץ נושבת" – נתחדש ענין הנסכים בקרבן יחיד, המשכת אלקות ועשיית דירה בתחתונים במציאות דכל פרט, ולא רק במקדש אלא גם בעניני הרשות – חלה (ח-י)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה דבר גו' ועשו להם ציצית

ד-ו. 1) פרש"י עה"פ (יד, לו) וישובו וילינו עליו (הוגה) (יב)
ההוראה מפרש"י בנוגע לטוענים למה צריכים "רבי" (יג)

גודל מעלת משה רבינו שתפלתו הועילה לדור המדבר (הוגה) (יד)

סיפור התורה בגנות המרגלים הוא בכדי להורות לדורות חומר הענין ד"וילינו עליו", גם "דבה טובה" – שטוען ש"רבי" ו"חסידות" הם דבר נעלה כל כך שלמעלה משייכות עם בנ"י ח"ו, שזהו הרמז בכך שהמן הכין למרדכי עץ גבוה נ' אמה (טו)

2)  "מיהו יהודי"
המענה המחוצף למכתבו של פרופסור מאוסטרלי'; אשמת העומדים מסביב ושותקים; ה"איום" להפריך את הביאורים ברש"י (טז-יח)

3) לקוטי לוי"צ (ע' שעה): "זכאי אינון ישראל כו'" (הוגה) (יט)
"יגדל [היפך י' זעירא ד"תשי"] נא כח (ל)אד'" – כדי שיומשך "כח (מ)אד'" לתקן החטא, ולכן נקט הזהר מעלת בנ"י בבחי' (ג' הקוין) השייכת לעולם דוקא; גם בשפל המצב קשורים בנ"י עם עצמותו ית', ומזה מובן עד כמה מופרך "לדחוף" לשם גוי! (כ-כב)

מ"ש בתניא ספכ"ט (גבי מרגלים) שבנ"י חזרו והאמינו בלי שראו שום אות ומופת בינתיים – הוא כשיטת הב"ח (ותיב"ע) שמגפת ומיתת המרגלים היתה רק ב(ז') אלול (כג-ד)

ביטול גזירת "מיהו יהודי", עד לביטול חשכת הגלות בביאת משיח בחסד וברחמים (כה)

ג' פירושים במ"ש מראש צורים: בנ"י, האבות, ומדות דחכמה.

ובהקדם מאמר המדרש בפירוש מראש צורים אלו האבות, שכיון שבאו, אמר הקב"ה עליהם אני מכונן את עולמי, כי, כוונת הבריאה היא – לא רק לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו (אבי"ע), אלא למעלה מזה – כל נקרא בשמי, המיוחד לי, הוא ושמו בלבד.

וענין זה נמשך ע"י האבות – אבהתכון צדיקיא דאתקרי שמי עליהון, ועל ידם – גם בכל ישראל (עמך כולם צדיקים), שגם בהם יש ד' הדרגות דנרנ"ח (כנגד אבי"ע), וגם בחי' היחידה (הנקרא בשמי), ולכן בהם תלויים כל הגילויים.

וזהו גם ענין החכמה – שמובדל בערך מכל סדר השתלשלות, ע"ד הנקרא בשמי.

א. י"ב תמוז תרפ"ז: ביאור במאמר ד"ה "הוי' לי בעוזרי"
"עוזרי" ל' רבים – שעניני התומ"צ שלו מסייעים לו תמיד, גם כשהם באופן של "רבים" מצד היותו קשור עם ענין הריבוי וחושך העולם (שיש לו מקום גם בתומ"צ, עד שאפ"ל גילוי פנים בתורה "שלא כהלכה", לצורך הבחירה כו'), והבקשה היא שיתגלה בזה "הוי'" (גילוי שלמעלה מהגבלה), שיפעל עד ב"שונאי" (שהם אלו שביצעו את הגאולה, ועד"ז בפרשתנו – שבלעם הכריז "ובגויים לא יתחשב"). וע"י אמירת המאמר נמשך גם בהולכים בעקבותיו (א-ח)

ב. י"ב תמוז שנה זו: מזמור צ"ג – "ה' מלך גו'"
החידוש (ממש, ולא רק חידוש הישנות) בי"ב תמוז שנה זו – למדים מהמזמור החדש, שלא די בעבודה עם עצמו, אלא יש להמליך את הקב"ה בעולם (כהחידוש שפעל אדה"ר), ועי"ז מתבטלים ה"קולות מים רבים" (כפי שהי' בגאולת י"ב תמוז) – ביחד עם העבודה עם עצמו, עד שממנו יראו וכן יעשו, ובלבד שיהי' הרצון ("חאָטשעש") לזה (ט-יב)

מאמר ד"ה כי מראש צורים אראנו

ג-ד. פרש"י כג, ט ד"ה כי מראש צורים – הטעם שרש"י לא פי' כשאר פשטנים שבלעם עמד בראש צור; ביאור בפרש"י כד, כ ד"ה ראשית גוים עמלק (הוגה) (יד)

ה. "מיהו יהודי"
"הן עם לבדד ישכון" – לא ע"י שמוכרים ה"צורים" והסמיכה לרבנות שלהם כו', ולהיות המפלגה ה(כמעט) יחידה שאינה מוכנה לאיים בהתפטרות מהקואליציא; השקרים בנוגע לגיורי וינה; הקשר לנסיעת אניות ישראליות בשבת; חובת המחאה (טו-יט)

ו-ז. לקוטי לוי"צ (חוקת ע' שפו): מלין דאורייתא "קדישין עלאין מתיקין"
השייכות לפ' חוקת – כי פעולת התורה בעולם ("מלין דאורייתא") גם כפי שהוא מצ"ע בדרגא תחתונה כו' מודגשת בפרה אדומה יותר מעשרת הדברות, שאז הי' גילוי מלמעלה; ההוראה במעלתו של יהודי – שבכל מצב מטהרו הקב"ה בלי חשבונות כו', ומסלק המקטרג ("בלעם") כמו בימי הבעש"ט, עד להפיכת הקללה לברכה (כ-כג)

הנהגת הטבע היא מצד הוי' מלך גאות לבש (לאחרי שאסתכל באורייתא – לבש עוז), ואילו הנהגה נסית (שידוד הטבע) היא מבחי' שלמעלה מקו המדה, שנעשית ע"י ישראל, שמראש צורים (אלו האבות) אראנו, שעליהם מכונן הקב"ה את עולמו, שיהי' בו גילוי אלקות.

וזהו כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו – המשכה בעולם ע"י צדיקים שנקראים בשמו של הקב"ה (הנקרא בשמי, למעלה גם משמי המיוחד לי), למעלה מבחי' מלך גאות לבש (רוממות המלכות דא"ס), ולמעלה אפילו מבחי' לבש עוז שהו"ע התורה.

מעלת ההמשכה שמצד החכמה (מראש צורים) לגבי ההמשכה שמצד הבינה – כי קו המדה שרשו בבינה, וחכמה היא למעלה מקו המדה, והו"ע שם ע"ב, שם הוי' במילוי יו"דין, שמורה על ענין האלקות כפי שהוא בגילוי, וכמו המשכת עילה ועלול באופן שהעלול נשאר במהות העילה.

א. גאולת "כל אשר בשם ישראל יכונה"
הדיוק "יכונה" (כמ"ש במכתבו הכללי של בעל הגאולה עצמו – שזהו המקור הראשון לדעת מהו הלימוד לכאו"א מחג הגאולה) – שאין זה שמו העיקרי (ועד"ז למעלה, ש"כנוי" בגימט' "אלקים"), בחשבו שע"פ צדק ויושר ה"ה "אזרח העולם" כו', וגאולה זו מבטלת המחיצות בין הסוגים בבנ"י (ע"י "הוי' אחד"), כך שגם הוא נגאל (ולא רק בבחי' "חתונה של אח") מהגבלות יצרו ומתעלה לסוג ד"שומרי מצוה" ועד ל"מחבבי תורה" (א-ה)

ב. תפקיד הנוער בפעולה ברוח חג הגאולה
הפני' (במכתב בעל הגאולה) לפעול על כל הסוגים בבנ"י להתעלות ביהדות – שייכת אמנם לכאו"א, אבל לצעירים נקל (ולכן מחוייבים) יותר לעורר ו"להרעיש" את בנ"י, כיון שלא הורגלו עדיין בהגבלות כו', והתלהבותם תמשוך גם את המבוגרים בכיוון זה (ו-ח)

ג. המשך: ביאור מעלות הנוער ובמיוחד בשלילת הפשרות
הצעירים לא נשתרשו בהגבלות החיים, עדיין מלאים במרץ, והעיקר – לא הורגלו "לחיות" עם פשרה (ועד להחשיבה כמצוה...) שהיא היפך האמת [לא פשרה שבדיני ממונות]; ובנוגע לתפקיד הצעירים – לא נוגע כ"כ מספר השנים שב"פספורט" (ובמכל-שכן מזה שישנם מבוגרים שהם "ילדים" ביהדות...), אלא שמרעישים במרץ אודות האמת (ט-יא)

השייכות ל"צעירים" הנוכחים כאן בהתוועדות (יב)

ד. ה"בכן": כריתת ברית למס"נ על הפצת היהדות
בי"ב תמוז תש"ב סיפר בעל הגאולה אודות הברית שכרת בשנת תרפ"ב (כשהתחילו הגזירות) עם עוד ט' אברכים להתמסר להפצת היהדות. ובזה הוראה לזמננו, שימי הגאולה אינם ענין שהי' בעבר, אלא גם עתה נדרשת מסירת הרצון (כפי' אדה"ז) להפצת היהדות, ולפעול כן על עוד ט' מישראל (שביחד "שכינתא שריא") – שבכח המשלח כורתים ברית על זה לבל ישונה (יג-ח)

ה. המשך: מקור הכח של כאו"א להתמסר להפצת היהדות
היכולת לצפות מכל א' למס"נ ולהגיע לעוד ט' יהודים – בכח בעל הגאולה שפתח את הדרך (בבחי' "פתח ר"ש", וכמבואר במעלת העקידה); ובפרטיות – ע"פ הקריאה דאתמול "כי מראש צורים אראנו וגו'", שגם כשנמצא "בגויים" יש לו החוזק דהאבות שלא להתחשב בסדר החיים של הסביבה כו', ועד שגם מי ש"בשם ישראל יכונה" מתגאה באבותיו שהיו רבנים וכו', שמזה מוכח שאין צריך אלא לגלות ה"צורים" שבלבו פנימה, ומזה בא למסירת הרצון להפיץ יהדות בצירוף עוד ט' מישראל ("עשרה שיושבים") (יט-כב)

מאמר ד"ה הוי' מלך גאות לבש

ו. תפקיד יוצאי רוסיא לנצל טבע המס"נ להפצת היהדות
התעסקות עם כל הסוגים בבנ"י דורשת יציאה מהגבלה, כך שאלו שכבר הורגלו בטבע המס"נ (למעלה מיובל שנים – "עולם") מצופה מהם יותר להתאגד יחד [דבר שיועיל גם להסתדרותם בפשטות] ולהתמסר יותר, כל א' בצירוף עוד תשעה עכ"פ, להפצת היהדות (וחבל שהתמהמהו עד עתה, והרי כח שאין משתמשים בו הולך ונחלש). ואלו מהם ש"ירתמו" לכך למשך שנה – יקבלו סיוע מ"קרן השבעים"; אם כי גם אלו שלא הורגלו במס"נ אינם פטורים מלאסוף עכ"פ עוד ט' יהודים ולכבוש את העולם (כד-ט)

ז. ע"א מוסדות: עידוד לאלו שכבר התחילו והתיקון לאלו שלא (ל)

ח. המשך: נתינת דו"ח מהפעולות והשתתפות בהוצאות (לא)

ט. מגבית (לב)

י. "מיהו יהודי"
גם ב"1972" אין יהודי "חילוני": במהותו כאו"א מישראל הוא "צורים" ו"גבעות" בעצמו, התגלמותם של האבות והאמהות, "ובגויים לא יתחשב" להיותו למעלה מהגבלות העולם, כך שמובן גודל השטות שבשר ודם יפסוק שגוי הוא יהודי; מדוע רק מסירת שטחים היא "שאלה יהודית"; אפילו דקדוק קל של נצרות או איסלם לא מעיזים להעמיד להצבעה בכנסת; הסיבה האמיתית לאי הפרדת דת ממדינה; החוק אושר דוקא בידי יהודים דתיים; אשמת השותקים שמסביבם; היחידים בלי אומץ להתפטר; זריזותם להצהיר על התנגדות מיד כשנודע על יוזמה לתיקון החוק; לא מהם תבוא הישועה ומוטב שיעשו לביתם (לג-מא)

יא. סיום ההתוועדות
נשי ישראל: ההוראה בפועל מהכתוב "מגבעות אשורנו"; יוצאי רוסיא שבאה"ק: תנועת המס"נ באופן ש"אחריהם כל אדם ימשוך" (מב)

ענין הגורל – למעלה מטעם ודעת, מצד עצם הנשמה, בחי' היחידה, שמתגלה ע"י ענין האמונה בבחי' סוכ"ע, למעלה מהשגה בבחי' ממכ"ע, ובעבודה הו"ע המס"נ.

וזהו"ע מראש צורים, שנמשך בירושה מהאבות לכל אחד מישראל, שנקראים בשמו של הקב"ה – הנקרא בשמי (למעלה גם מהתורה – כבודי), לפי שמושרשים בעצמותו ית'. ולכן בכחם להמשיך העצמות למטה (דירה בתחתונים), כי אע"ג דלית מחשבה תפיסא בי' – נתפס איהו ברעותא דליבא, בהכרה עצמית.

וענין זה יהי' בעיקר לעתיד לבוא, ולכן תהי' אז חלוקת הארץ אך (ורק) בגורל (לא כמו בימי יהושע, שענין הגורל נמשך ונתלבש בכחות פנימיים), כיון שאז יהי' גילוי פנימיות עתיק.

א. יום הברית דבעל הגאולה: ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" (הוגה) (א)

ב. דברי כ"ק אדמו"ר מהר"ש בנוגע לבכי בעת הברית
ע"י צער הברית – נמשך אלקות גם בבשר התחתון שמצטער מזה כו'. והנה, בחיי בעל המאסר והגאולה הי' ענין הצער ביותר, עד לעשר גליות כו', כדי להגיע גם לניצוצות הרחוקים והתחתונים ביותר דסוף זמן הגלות (שלא נתבררו גם ע"י תוקף האור כבזמן שלמה), וכדי להרגיע צער הנשמה מגודל הירידה אמר אדמו"ר מהר"ש שכשיגדל יהי' רבי כו', כנתינת כח לעבודתו; הנתינת כח לכאו"א למילוי שליחות הרבי גם כשכרוך בצער (ב-ט)

מאמר ד"ה אך בגורל

ג-ד. פשש"מ: הטעם שלא נתפרש ברש"י (כח, י) אם גם תמיד שעבר יומו בטל קרבנו (הוגה) (יא)

ולהוסיף, שעל כפל ענין "ריח ניחוח" בפרשת התמיד פרש"י "נח"ר לפני (לא מגוף הקרבן, אלא) שאמרתי ונעשה רצוני", ושוב אצ"ל שאם עבר יומו בטל קרבנו; מעלת העבודה בקבלת-עול – שדוקא בקרבן תמיד שבכל יום מודגש ה"נח"ר כו'", ועד שקודם לכל הקרבנות (יב-ג)

ה. 1) לקוטי לוי"צ (ע' תמא): "לב איהו זכיך מכלא כו' לכל שייפין"
כשבנ"י ("לב") ב"שלימו", יכולים לברר העולם ("שייפין"), ובדרכי שלום (יד)

ע"ד הנסיעה לשליחות המל"ח, ופרסום השיחה ע"ד הכריתת ברית בתרפ"ב (טו)

2) שקו"ט במקור פסק הרמב"ם סוף הל' חנוכה שהתורה ניתנה לעשות שלום בעולם
עדיפות המקור בגיטין לגבי המדרש; טעם השינוי בין הש"ס ורמב"ם למדרש שהשמיט התחלת הפסוק "דרכי' דרכי נועם"; התאמת דיוק הרמב"ם שהתורה (רק) "ניתנה כו'" עם דיוק המדרש ש"נמשלה" בשלום (מוגה) (טז-יט)

ו. "מיהו יהודי"
הלימוד מזה שבנ"י נמשלו ללב; ע"ד ההצעה שעומדים להגיש בכנסת; "יתבררו ויתלבנו גו'"; אפילו "מפא"י'ניק" הודה בטעותו (כ-כא)

ז. תהלים עא, ט: אל תשליכני גו'
כיון שמצד הטבע א"א שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, הבקשה היא (לא "אל תביאני", אלא) "אל תשליכני" תחת גדרי הזמן; ואפילו "ככלות כחי", שמצבו ירוד עד שגם האלקות שבהשתל' אין לו, "אל תעזבני", ע"י ההמשכה מעצמותו ית' ("בך גו'") (מוגה) (כב-ה)

ענין מ"ב המסעות – שנכללים ביצי"מ (גאולה) – ישנו בעבודת האדם בכל יום, בקיום התומ"צ, החל מק"ש (שבפרשה ראשונה יש מ"ב תיבות, כנגד מ"ב המסעות), בחי' רצוא מלמטה למעלה, ואח"כ השוב (ויחנו) בשמו"ע; וגם העבודה דבירור העולם – בדוגמת המסעות במדבר עם הארון שעי"ז הכניעו את הקליפות, ופעלו במדבר שיהי' ראוי לדירת אדם.

וענין זה נעשה ע"י הנתינת כח מלמעלה – "אשר יצאו גו' ביד משה ואהרן": משה – שושבינא דמלכא, שפועל המשכה מלמעלה, ובעבודה הו"ע התורה, ואהרן – שושבינא דמטרוניתא, שפועל העלאה מלמטה, ובעבודה הו"ע התפלה. ובאופן ד"ויכתב משה" – כדי שיהי' בתוקף מבלי להתפעל משינויי הזמן – "את מוצאיהם למסעיהם", שהמשיך ממקור נש"י (מוצאיהם) כדי שיהי' להם כח לעלות מלמטה למעלה (למסעיהם).

השייכות לזמן דבין המצרים – כיון שענין המסעות הוא כ"משל למלך שהי' בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו . . כאן חששת את ראשך וכו'", שענין החולי קשור עם הענין דמפני חטאינו גלינו מארצנו. אבל בכחם של ישראל לבחור בענין המסעות כפי שהוא בקדושה, ולהפוך את המסעות שהיו באופן בלתי רצוי, ועד שמהפכים את הבכי' על הגלות לבכי' של שמחה.

א. "מסעי": כללות ענין הנסיעה בעבודת האדם
ההוראה הנצחית מהמסעות ["מסעי", שם הפרשה העיקרית בקביעות כזו] – שכולם הם בחי' יצי"מ ולכן ישנם בכאו"א ובכל יום – שתמיד ובכל מצב צריך "לנסוע" ולהתעלות שלא בערך, מצד הענין ה"עמל" (שצ"ל גם בשבת – "עולת שבת" – מתוך מנוחה ונועם, כבג"ע קודם החטא) שהוא תכלית בריאת האדם, הן צדיק גמור, והן מי שבמצב ירוד – שאין לו להביט על עצמו בעיני בשר כו' (א-ד)

ב. המשך: ענין "מסעי" ל' רבים בעבודת האדם
"מסעי" – בכללות הם ב' מסעות, לצאת ממצרים ולבוא לארץ טובה ורחבה, ע"ד שמצינו חלוקה כללית לשתים בעולמות, בגן-עדן ובתורה, ועד"ז גם בעבודה כו' – עד לעבודה עם עצמו והעבודה לפעול בכל העולם ("כמופת הייתי לרבים"), ובשניהם צ"ל העבודה באופן ד"מסעי" – לצאת תמיד ממצבו ולנסוע ולהתעלות כו' (ה-ז)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה אלה מסעי

ג-ד. פשש"מ (מטות לא, לב ואילך): טעם פירוט כל סכומי המלקוח והמכס (מלבד המכס ללויים) (הוגה) (ט)

ה. לקוטי לוי"צ (ואתחנן ע' תנב): "ז' מיני רשימות" שנרמזו במזוזה
הקשר למבואר בזהר לאח"ז (ועד"ז בזהר פרשתנו – מטות) שבנ"י נק' "באר מים חיים" ואוה"ע "בורות נשברים" – כי י"ל שז' הרשימות דבנ"י הם לנגד ז' מצוות ב"נ, ואוה"ע גם ע"י ז' מצוותיהם אינם מתאחדים עם הקב"ה כבנ"י ("חיים"), כמודגש במזוזה [שלכן נרמזים בה כל הרשימות, כמבואר בההערה] – שהקב"ה נעשה שומר ישראל! (י-יד)

ע"ד "מיהו יהודי" (טו)

א. יום השנה: הפעולה בלומדי תורתו בעוה"ז
הענין ד"ת"ח אין להם מנוחה .. בעוה"ב" (עד תחה"מ, כפי' האריז"ל בזה) נוגע גם לכל השייכים אליו ע"י לימוד תורתו, ובפרט ביום השנה – שגם אצלם מיתוסף בהליכה "מחיל אל חיל" בעוה"ז (א-ג)

ב. המשך: הפעולה בנשמה, בהשייכים אלי', ולמעלה
ענין הזכרון בתורה – שממנה משתלשלים כל הענינים [ולכן אפשר לידע ממנה כל עניני העולם, ופלוני שאמר אחרת – חסר לו בכל הגישה למהותה של תורה!] – הוא המצוות ד"עדות". ובהם ב' ענינים: ההתחדשות הנפעלת בהענין הנזכר, ובאדם המזכיר. וכמו במצות שבת – שבכל שבת נפעלת עלי' נוספת, ונפעל גם באדם. ועד שגם אצלו ית' מיתוסף ב"שבת וינפש". ועד"ז בנוגע לזכרון דיום השנה – שנפעלת עלי' בנשמה, וגם בהשייכים אלי', ועד שפועל גם בנוגע לקב"ה – התגלות ענינים נעלים יותר באלקות, שלכן שייך הל' (בפרש"י פרשתנו) "קשה (היינו גילוי ענינים פנימיים ע"י) מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה" כשבירת הלוחות. ועפ"ז, גם בשבירת הלוחות – שהיתה ע"י פריחת האותיות (כדברי המדרש), דוגמת סילוק הנשמה מהגוף – יש ענין טוב ועד ללימוד זכות גדול, שלכן הארון שבו היו רק שברי לוחות הי' הולך עמהם למלחמה (וכדלקמן) (ד-יא)

ג. המשך: ביאור העילוי שבשברי לוחות
האותיות החיו את הלוחות עד שפרחה החיות (ולא מציאות האותיות, כך שעדיין הי' צורך לשבור ה"כתובה", כפרש"י), דוגמת סילוק הנשמה מהגוף (ומתאים גם לשיטת רש"י, שמדמה זאת למיתת צדיקים), ואז הותר למשה לשברם, אף שגוף הלוחות הי' "מעשה אלקים" – והרי עבור רוב בנ"י שלא עבדו לעגל [ורק שלא מיחו כו'] לא הי' צריך למס"נ ולשבור ה"כתובה" – כי לאחר ש"טעמו" ונתאחדו עם "מכתב אלקים", כבר התחילה בהם "שבירה" (שלכן "נמצאו כבדים") ע"י הקב"ה שנטל חיותם. ועד"ז במיתת צדיקים, שסו"ס גם הגוף נפסד, אף שיש בו העילוי ד"בחירה" (שלמעלה מקשר טבעי ד"בנים אתם", שמצד הנפש), כי לאחר ש"טעם" העילוי שע"י התאחדותו עם הנשמה, מתבטל ממציאותו לאחר שנסתלקה. וזהו הלימוד זכות שפועל נצחון המלחמה [לא שלמרות שחטאו היו רק כ"פנוי'", שאינו מתאים כשמדובר בצדיקים שיוצאים למלחמה, אלא] שבנ"י מראים מהותם, שכיון שטעמו מצב נעלה יותר, אפילו בצדיקים נפעלת "שבירה" עד שמוכנים להסתכן ולהלחם, ובלבד שעוד שטח יהי' בבעלות ארון ברית ה'. ועד"ז בנוגע לעלי' שצ"ל ביום מיתת צדיקים – שכל זמן שעומד על עמדו ה"ה "שברי לוחות", עד שיוצא עמהם לכבוש הגוף והעולם כולו (יב-כה)

ד. המשך: ביאור העילוי בסילוקן של צדיקים, ובפרט בבעל ההילולא (הוגה) (כו)

ה. סיום מסכת תענית
(פתיחה) כ' אב – א' מזמני קרבן העצים [יו"ט שדוחה תענית דת"ב] (כז)

א) גדר קרבן עצים, וביאור הלשיטתייהו דרבי ורבנן בכ"מ ודוגמאות מכל הש"ס (הוגה); ב) שייכות ג' דרגות בעצים לג' סוגי הבנות שבסיום המס' (הוגה) (כח)

ג' דרגות גם ב"בני פחת מואב", וסיום המס' ב"מחול" שמאחד כולם (כט-ל)

ו. "מיהו יהודי"
בזמן שתשש כח החמימות בעניני יהדות (עד לשפלות כלפי הגוי) צ"ל זהירות בהבאת "עצים" חדשים – גרים, כהלימוד מרות – "פחת מואב", ולא לרוץ אחר הגוי בטענת... אחדות ישראל; הלימוד מערפה שאפילו מקרה א' נוגע, וכאן מדובר במאות; התחמקויות ה"צבועין" מתיקון החוק; היטפלותם ל"כוונה" שבהצעה לתיקונו; שפלותם בעיני רה"מ; הימנעותם בהצבעה היפך החלטתם הם; אפילו מה"מערך" נעדרו כמה; "לא ברחנו מהמערכה"; התירוץ של מניעת נישואין אזרחיים או שתיקון החוק ינוצל בידי הרפורמים; הבטחתם לעתיד; טענתם על פירוד הלבבות; אשמת השותקים; פיטורי זה שהצביע בעד התיקון, ודיוניהם מי יקבל את כסאו; גאון יעקב (לא-מז)

ז. לקוטי לוי"צ (ליקוטים – שי"ל ז"ע – בתחילתו): ענינו של למך
משייכות ב' הבחי' דלמך מובן גם בנוגע לב' הבחי' דחנוך, שמקין ושמשת: קין ושת הם תהו ותיקון כפי שכלולים זמ"ז, וחנוך שמקין הוא תיקון שבתהו, וחנוך שמשת הוא תהו שבתיקון; הרמז בשם חנוך – ל' חינוך – לב' הקצוות דתהו ותיקון (מח-נא)

מגבית (נב)

ח. פרשת "ראה": הלימוד בנוגע להנהגת המס"נ מאחורי המסך
קיום כל עניני הפרשה באופן של "ראה" (ראי' שא"א להחלישה) – כולל ההנהגה כלפי מסית ומדיח שמ"החביבין לך" [כפרש"י, שיתבאר בש"ק] – הוא ע"י הגילוי ד"אנכי נותן לפניכם". וזהו שגם במצב של "נגדוהו" עומדים שם במס"נ בלי חלישות, ולא נשארו אלא "פכים קטנים" לסיים שם, בסיוע סיום הבירורים כאן – כולל ע"י המשך תנועת המס"נ אצל אלו שיצאו משם – ואזי יצאו משם ומנהיגיהם בראשם (נג-ח)

"אנכי נותן לפניכם" – המשכת בחי' אנכי לפנימיות הנשמה – ע"י התורה, שע"י אנכי שבתורה (התחלת עשה"ד) נמשך בחי' אנכי מי שאנכי (אנכי דקוב"ה) בבחי' אנכי שבישראל; וגם ע"י המצוות: "את הברכה" – מצות עשה, "ואת הקללה" – מצות לא תעשה (שענינם לברר את הרע), שגם על זה נאמר "אנכי נותן", שהו"ע המתנה, מפני שע"י הפיכת הרע לטוב מגיעים לבחי' "טוב מאד", בלי גבול, בחי' אנכי מי שאנכי.