בס"ד. שיחת יום ב' פ' ראה, כ"ף מנחם-אב, ה'תשל"ב.

בלתי מוגה

א. איתא בגמרא בסיום וחותם מסכת ברכות1,

– שהיא המסכת הראשונה של כל ששה סדרי משנה וגמרא (כולל גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש2 ), ובאה בהמשך לתורה שבכתב, ובלשון הגמרא מיד בהתחלת המסכת: "תנא היכא קאי דקתני מאימתי .. אקרא קאי דכתיב כו'". ומודגש יותר ע"פ המבואר בספרים3, שתושב"כ מסתיימת באות ל' ("ישראל."), ולאחרי אות ל' באה אות מ' שבה מתחילה תושבע"פ ("מ.אימתי"); והרי סיום המסכת קשור עם התחלת המסכת –

"תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, שנאמר4 ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון".

וענין זה הוא מהראיות וההוכחות על נצחיות הנשמה, ועד שהנצחיות היא לא רק שנשארת באותו אופן כפי שהיתה ביום ההסתלקות והפטירה, אלא עוד זאת, שהולכת מחיל אל חיל.

וכדאיתא בכתבי האריז"ל [שבחודש זה, בחמשה בו, מלאו ארבע מאות שנה להסתלקות שלו5 ] בפירוש מאמר הגמרא הנ"ל6 בנוגע לענין ד"ילכו מחיל אל חיל" כפי שהוא בעוה"ב,

– ולהעיר (בתור מאמר המוסגר בנוגע להפירוש ד"עולם הבא"7 ) ממ"ש הרמב"ם8 : "זה שקראו אותו חכמים העולם הבא, לא מפני שאינו מצוי עתה .. (ש)הרי הוא מצוי ועומד .. ולא קראוהו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו כו'" –

וז"ל: "בעולם שלאחר המיתה ת"ח עוסקים בתורה ועולין ממדריגה למדריגה ומישיבה לישיבה, כי אפילו מרע"ה בכל יום ויום (גם לאחרי הסתלקותו, כמ"ש9 "וימת גו' משה") עולה ומשיג יותר .. וז"ס יצא אדם לפעלו10.. כי כשיצא האדם מעוה"ז (לאחרי שנסתיימו הימים הקצובים לו מהקב"ה, כמ"ש11 "ימים יוצרו"), יוצא תחילה לפעלו, ר"ל לעסוק בתורה במה שפעל בעוה"ז", וענין זה נמשך "עדי ערב10, ר"ל (עד) שיגמור העוה"ז הדומה לערב (והיינו, שהענין ש"אין להם מנוחה .. ילכו מחיל אל חיל" אצל הנשמות בעוה"ב נמשך כל זמן קיומו של עוה"ז), כי לעתיד אחר התחי' יהי' להם מנוחה", ועז"נ12 "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

ב. וכיון שענין זה ("אין להם מנוחה .. בעוה"ב .. ילכו מחיל אל חיל") מסופר בגמרא (שאינה ענין של סיפורים, ואפילו לא סיפורים יפים...), הרי זה חלק מהתורה, ובמילא יש בזה הוראה לכל אלו שהתורה שייכת אליהם – כל אחד ואחת מישראל.

ובהקדמה – שלימוד התורה (לימוד הלכות הצריכות) וקיום המצוות (כו"כ ורוב המצוות) שייך הן לאנשים והן לנשים, ועד שגם אצל קטנים ישנו הענין דלימוד התורה (כמדובר בזה כמ"פ13 – אם זהו חיוב מצד עצמם, או מצד חובת האב לחנך את בנו בלימוד התורה במיוחד), שמתחיל עוד לפני שהם שייכים לעניני מצוות, שהרי מיד כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה14.

וכיון שענין ההליכה ("ילכו מחיל אל חיל") בתורה [שהובא גם בסיום המסכת בנוגע ל"היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה .. שנאמר ילכו מחיל אל חיל"] הוא חלק בתורה שצריכים ללמדו הן אנשים והן נשים, ואפילו טף, שגם אצלם ישנו כבר הענין ד"תורה צוה לנו משה מורשה"15, שהרי ענין הירושה מתחיל תיכף משנולד16 – הרי מובן, שכן הוא גם בנוגע להמסופר בגמרא אודות ההליכה מחיל אל חיל בעוה"ב, שמלבד היותו סיפור יפה, הרי העיקר בזה היא ההוראה לכל אלו שיש להם איזו שייכות לההולך מחיל אל חיל בעוה"ב, שנוסף על הליכתם מחיל חיל ע"י עבודתם מצד עצמם, תהי' להם תוספת נתינת כח בהליכתם מחיל אל חיל מצד העבודה וההליכה של זה שנמצא כבר בעוה"ב.

ומובן שהשייכות אליו יכולה להיות ע"י שייכות גופנית, ועוד יותר ע"י שייכות רוחנית – כשלומדים תורתו, ובלשון המשנה17 : "פרק אחד .. או אפילו אות אחת", מצד המעלה שיש בשייכות והתאחדות שבאה ע"י שכל, שזהו "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות" (כפי שמבאר רבינו הזקן בארוכה בתניא18 ) – שפועלת נתינת כח ביתר שאת וביתר עוז בהליכה מחיל אל חיל, לכל אלו שלמדו אפילו אות אחת, ועאכו"כ הלכה אחת, ועאכו"כ אם למדו כו"כ ענינים.

ג. וכל זה – במשך כל השנה כולה, שהרי הפירוש במארז"ל "אין להם מנוחה .. בעוה"ב" הוא שקאי על כל יום.

ועאכו"כ ביום השנה, כפי שנקרא בפי העולם: "יאָרצייט", שאז נעשית עלי' מיוחדת, שלא בערך לגבי העלי' שבכל יום ויום, שלכן ישנם כמה ענינים מיוחדים ליום זה דוקא – אזי יש נתינת כח במיוחד (שנמשכת בימי כל השנה כולה שלאח"ז) שמסייעת להצליח כו"כ פעמים ככה בהליכה מחיל אל חיל בעוה"ז, נשמות בגופים, שגם היא תהי' באופן של עלי' אמיתית שהיא עלי' שלא בערך, שהרי ליהודי ניתן כח שאפילו כשנשמתו בגופו יוכל להתעלות בעילוי שלא בערך עד לאופן של בלי גבול (באופן של יציאה מכל המדידות וההגבלות), עי"ז שמתאחד עם קוב"ה (ע"י אורייתא) באופן דכולא חד19.

וענין זה נמשך בלימוד התורה בהרחבה באריכות ובהעמקה בכמות ובאיכות גם יחד,

ומלימוד התורה – "בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה"20 – הרי זה נמשך ב"ונתתי גשמיכם בעתם"21, שתומשך ברכת ה' גם באופן של אין-סוף, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"22, ולמטה מעשרה טפחים.

* * *

ד. כל ענין הקשור עם זכרון של מאורע שאירע בעבר, קשור עם ענין הזכרון כפי שהוא בתורה – שזהו חלק התורה שנקרא בשם "עדות" (כדלקמן ס"ו).

ובהקדמה – שמהחילוקים שבתורה נמשכים החילוקים שבעולם, וכמדובר כמ"פ23 שכיון שהתורה היא "דיפתראות ופינקסאות" ("תכנית" ("פּלאַן")) שבהם נברא העולם24, הרי מובן שאין דבר בעולם קודם שישנו בתורה.

וזהו גם הביאור באריכות הסיפור הגמרא במסכת בכורות25 : "א"ל קיסר לרבי יהושע בן חנני', נחש לכמה מיעבר ומוליד" – דלכאורה אינו מובן: מדוע שואלים שאלה כזו (לא אצל "סבי דבי אתונא", שהתורה מעידה שהיו אנשים חכמים26, אלא) אצל חכם שכל עסקו אינו אלא בתורה?! ופלא גדול יותר – שריב"ח לא אומר להם שזהו ענין שאינו שייך לתורה, שהיא תורה קדושה וכו', אלא משיב להם – ע"פ המדות שהתורה נדרשת בהם, קל וחומר וכו'27 – "לשב שני"!

והרי אין זה סיפור שנכתב בדברי הימים, אלא סיפור שרב אשי ורבינא הכניסוהו בתורה שבע"פ שענינה הוראה – לא רק לידע "נחש לכמה מיעבר ומוליד", שיכול להיות מזה נפק"מ להלכה, אלא הוראה כללית – שלא זו בלבד שבתורה יש ענינים שמהם יכולים לידע מה שנעשה בעולם, אלא אדרבה: לא יכול להיות ענין בעולם שלא יכתב תחילה בתורה. וכדאיתא בירושלמי28 על הפסוק29 "כי לא דבר ריק הוא מכם", "ואם הוא ריק, מכם הוא", והיינו, שהחסרון הוא (לא בתורה ח"ו, אלא) בידיעה שלו.

ה. וזהו גם המענה – בדרך אגב – לאלו שאומרים להיפך:

ובהקדמה – שכאשר חיים בחושך כפול ומכופל, הנה גם "בור", שהו"ע של סכנה, יכולים לומר עליו שזהו פתח ומוצא וענין של הצלה!... ועאכו"כ שיכולים לומר להיפך ממה שכתוב בפירוש, ואין פוצה פה ומצפצף לחלוק על זה!

ובנדו"ד: יש יהודי שאמר, שלא שייך שבתורה תהי' ידיעה אודות דברי ימי עולם, עניני בעלי-חיים, או ענינים השייכים לשבע חכמות חיצוניות (כפי שנקראים ע"י חוקרי ישראל מימי הבינים)30 ; ולאחרי שאמר זאת, לא שייך שיאמר "טעיתי", ואדרבה: הוא הולך ומפרסם את דבריו בדפוס, ומתפלפלים בדבריו בשקו"ט כו'.

ועד כדי כך הגיעו הדברים, שמוסיף לומר, שמי שאומר שמהתורה יכולים לדעת גיל העולם או נחש לכמה מוליד, הרי זה היפך התורה והיפך הקדושה כו' (אינני רוצה לחזור על המילים שמשתמש בהם: היפך הברכה וקידוש השם)!...

ובכן: זה כמה שנים שמתנהלת שקו"ט בענין זה, ולא עלה על דעתו של אף אחד לשאול שאלה: איך אפשר לומר שאין בתורה ענינים של דברי ימי העולם, ענינים בנוגע לחיי אדם, בעלי-חיים וצמחים וכיו"ב – בה בשעה שכל אחד יודע שישנם גמרות מודפסות שכל אחד יכול לעיין בהם ולראות שיש בהם משניות וברייתות ומאמרי אמוראים שמדברים ומעידים בנוגע לענינים אלו, ולדוגמא: משנה מפורשת31 בנוגע לקשקשת וסנפיר בסימני דגים, וכן בנוגע לקרניים וטלפיים בסימני חיות, ולאח"ז גם בגמרא: "נחש לכמה מיעבר ומוליד" (כנ"ל), ועוד כו"כ ענינים כיו"ב.

והרי אין זו רק סתם טעות בהבנת ענין בתורה, אלא זהו חסרון בכללות הגישה לדעת מהותה של תורה!

הוא בונה לעצמו "מהלך המחשבה" כפי שנראה בעיניו באיזה אופן הוצרך הקב"ה ליתן תורה, וברור לו שכיון שכך מתקבל אצלו, לא יכול הקב"ה, כביכול, לעשות באופן אחר!... אלא מאי, ישנם משניות וברייתות וגמרות ודינים שהיסוד שלהם הוא היפך דבריו – אז יש קושיא! הוא לא מתפעל מקושיא!...

וכאמור לעיל – חיים בחושך כפול ומכופל, כך, שהפלא הוא לא רק על זה שאומרים ענינים שאין להם שחר, כמו "מיהו יהודי", ועד"ז הענין המדובר עתה בנוגע לכללות התורה, אלא פלא גדול יותר היא העובדה שה"עולם" שמסביב עומד בהתפעלות מה"המצאה הנפלאה" שמגדילה את קדושת התורה... ולא תופסים שלא מדובר כאן אודות תורת ה', תורת משה, ולא אודות "דת משה וישראל"; זהו ענין שבדה מלבו כפי שנראה בעיניו איך הוצרכה להיות תורה!

ולפלא, שבין אלו שמפלפלים בדבריו, יש רבנים מוסמכים וראשי-ישיבות, ומתפלפלים איזה פרט נכון ואיזה פרט אינו נכון וכו' וכו' – בה בשעה שהענין כולו אינו שייך לתורתנו, תורת אמת, כפי שנתבארה במשניות מפורשות (לא כמו תושב"כ שאפשר לגלות בה פנים שלא כהלכה32 ) שעליהם בנויים כמה דינים בשו"ע הלכה למעשה.

עד כאן – מאמר המוסגר.

ו. ובנוגע לעניננו:

מצוות התורה נחלקים לעדות חוקים ומשפטים: ענין ה"עדות" הוא – כשמו – עדות וזכרון על ענינים שהיו בעבר; "חוקים" – "חוקה חקקתי"33 – הם מצוות שלא ידוע הטעם שלהם; ו"משפטים" – הם ענינים שכליים, וכדברי הגמרא34 "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה", ועוד כו"כ ענינים שכליים.

והנה, חלק המצוות שנקרא בשם "עדות" – החל מחג הפסח, "ראש לרגלים"35, שענינו "זכר ליציאת מצרים", ועוד לפנ"ז, ענין השבת, שהוא "זכר למעשה בראשית" – אף שאינו דבר המוכרח בשכל, שלכן לא נכלל בסוג ד"משפטים", הרי גם אינו נכלל בסוג ד"חוקים", "חוקה חקקתי", ללא טעם, אלא זהו ענין שיש עליו טעם, כמ"ש36 "זכור37 את יום השבת לקדשו .. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ גו' וינח ביום השביעי", ולכן "לא תעשה כל מלאכה גו'".

ומובן, שבזכרון ענין זה (וכן בזכרון כל ענין שאירע לפני זמן רב) יש ב' נקודות: (א) ההתחדשות שנפעלת בהענין הנזכר עצמו. (ב) הפעולה על האדם שמזכיר זאת, כדלקמן.

ז. ביאור הדברים:

כיון שיום השבת הוא "זכר למעשה בראשית", הרי מובן, שכל שבת ושבת הוא כמו "שבת בראשית" – שבו נעשה שינוי בבנין העולם, וגם עכשיו אינו דומה העולם כמו שהוא בששת ימי החול לכמו שהוא ביום השבת, כיון שהענין דאיסור מלאכה בשבת פועל קדושה בעולם. וכידוע גם מ"ש הצמח-צדק בדרך מצוותיך38, שביום השבת גם האכילה כפשוטה היא באופן אחר מהאכילה שבכל יום – מיוסד על מאמר הזהר39 "פרש שבתכם לא קאמר", היינו, שביום השבת אין ענין של "פרש", כיון שהעולם מתעלה לדרגא נעלית יותר מאשר בששת ימי החול.

ויתירה מזה: ע"פ ציווי חז"ל40 "מעלין בקודש", הנה בכל שבת יש ענין של התחדשות והוספה לגבי כל השבתות שלפנ"ז, ועד להוספה שלא בערך.

[וזהו גם הביאור על הקושיא הידועה41 מדוע אומרים בימי השבוע "היום יום ראשון בשבת", אף שכבר עברו רבבות ימים מששת ימי בראשית עד עתה (ולא כמו בנוגע למנין השנים, שבמהלך השנים הולך וגדל המספר בהמשך לשנים שלפנ"ז) – מפני שבנוגע לימי השבוע יש קיום לעולם רק לשבעה ימים, ולאח"ז חוזר ומתחדש הענין ד"נער הייתי גם זקנתי"42 ש"שר העולם אמרו"43, ש"חוזר ונמשך להיות בבחי' נער", כך, שלאחרי השבת אין זה יום שמיני, או (בשבוע שלאח"ז) יום חמשה עשר (וכן הלאה עד ליום ראשון בשבוע זה), אלא "כל יום א' הוא ממש יום ראשון כמו יום א' של ששת ימי בראשית"].

זאת ועוד:

כיון שהחידוש דשבת לגבי ששת ימי השבוע ("ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ גו' וביום השביעי שבת וינפש") הוא באופן שמוטל על יהודי החיוב ד"זכור" ו"שמור", הרי מובן, שבאותו יום שבו מקיים את הציווי "זכור" ו"שמור" נעשה גם הוא בעצמו באופן אחר מכמו שהוא בששת ימי החול.

וכן הוא בכל ענין של זכרון על העבר, כמו חג הפסח שהוא "זכר ליציאת מצרים" (כנ"ל), שיש בו ב' נקודות הנ"ל: התחדשות הענין עצמו, והפעולה על האדם שזוכר זאת.

ומזה מובן גם בנוגע לזכרון של יום השנה ("יאָרצייט") – שישנו העילוי שנעשה אצל בעל היאָרצייט, שהולך בעוה"ב מחיל אל חיל בעילוי שלא בערך, וישנו גם הענין שניתוסף אצל כל אלו ששייכים ומקושרים אליו.

ח. ובכל הנ"ל ניתוסף נקודה שלישית – בנוגע להקב"ה:

ענינו של יום השבת – שהקב"ה "שבת וינפש", ונמצא בתנועה של עלי' והבדלה ("אָפּגעטראָגן") ממלאכת בריאת שמים וארץ, לאחרי שבששת ימי השבוע ישנה הירידה וההמשכה לברוא שמים וארץ וכל צבאם (ואין כאן המקום להאריך בביאור הענין שביום השבת נעשה קיום העולם מצד בחי' המחשבה כו'44 ).

וע"פ האמור שבכל שבת יש חידוש והוספה לגבי השבתות שלפנ"ז, הרי מובן שניתוסף גם בשביתת הקב"ה ("שבת וינפש") לגבי כל השבתות שלפנ"ז.

ועד"ז בנוגע לראשון לרגלים, שאז "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו בעצמו וגאלם"45 (ועד"ז ישנו הגילוי ד"בכבודו ובעצמו" בליל חמשה עשר בניסן בכל שנה ושנה, כמובן ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל46 ), כך, שזהו ענין שנפעל כביכול בהקב"ה בכבודו ובעצמו.

וכן הוא בנוגע ליום השנה ("יאָרצייט") של כל אחד מישראל, "עמך כולם צדיקים"47, ובפרט כאשר גם בגלוי הוא צדיק וכו' – שמלבד שני הענינים האמורים לעיל: ההליכה מחיל אל חיל של הצדיק עצמו בעוה"ב, ופעולת ההליכה מחיל אל חיל אצל כל השייכים אליו בעוה"ז – נפעל עוד ענין מיוחד בנוגע להקב"ה.

ט. וענין זה מצינו בפרשת השבוע שקראו ולמדו בשבת שלפנ"ז [ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"48, היינו, שמיום השבת נמשכת ברכה והמשכה על כל ששת הימים שלאחרי השבת, והרי הברכה וההמשכה היא ע"י התורה, כמדובר לעיל (ס"ג-ד)] – פרשת עקב – שיש בה ענין ששייך במיוחד לסילוקן של צדיקים, כפי שמביא רש"י בפירושו על התורה49 (ומזה מובן שזהו ענין ששייך לכל אחד, אפילו לבן חמש שלומד מקרא עם פירוש רש"י): "קשה מיתתן (סילוקן50 ) של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות", והיינו, שזהו ענין שפועל כביכול אצל הקב"ה.

והענין בזה51 :

הטעם שחז"ל משתמשים בלשון "קשה .. לפני הקב"ה", אף שלגבי הקב"ה לא שייך לכאורה לומר שישנו ענין ש"קשה" אצלו, שהרי הוא "כל יכול" – הרי זה לפי ש"דיברה תורה כלשון בני אדם"52, כיון שמהענין ד"קשה" כפי שהוא בלשון בני אדם, יובן הפירוש ד"קשה .. לפני הקב"ה".

ובכן: החילוק אצל בן-אדם בין דבר שהוא קל בפניו לדבר שהוא קשה בפניו הוא – שבנוגע לדבר קל אינו צריך להתאמץ, אבל כשישנו דבר הקשה לפניו, אזי צריך לגלות בעצמו תוספת כח ביתר שאת וביתר עוז, והיינו, שלא מספיק להשתמש בכחות הגלויים שלו, אלא עליו להתאמץ ולגלות את הכחות הפנימיים שלו.

ועד שמצינו בספרים53 בטעם הדבר שכאשר אדם מתאמץ מאדימים פניו, שזהו בגלל תוספת דם בעורקים שבפנים, כתוצאה מזה שהוצרך לעורר את הכחות הפנימיים, כיון שכחות האדם קשורים עם מרוצת הדם ש"הוא הנפש"54.

ומזה מובן גם בנוגע ל"קשה .. לפני הקב"ה" – שמורה על התגלות ענינים באלקות באופן נעלה יותר מבשאר ענינים שעליהם לא נאמר הלשון קשה.

וענין זה מתחדש ביתר שאת וביתר עוז ביום השנה לסילוקן של צדיקים, ש"קשה לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות".

י. ויש לבאר תחילה הקשר והשייכות בין ב' הענינים ד"סילוקן של צדיקים" ו"שבירת הלוחות":

בנוגע לשבירת הלוחות אמרו חז"ל55 ש"פרח אות הכתב מעליהם"56, היינו, שפרחו האותיות שהיו תחילה מציאות אחת עם הלוחות, "חרות על הלוחות"57, "ונמצאו כבדים על ידיו של משה", "ולא יכול משה לסבול .. והשליכן מידיו ונשתברו"58.

וכן הוא גם בסילוקן של צדיקים – סילוק הנשמה מן הגוף – שבריאתם ע"י הקב"ה היא באופן שנעשים מציאות אחת (כמו שהאותיות הם מציאות אחת עם הלוחות), שהרי כל זמן שהאדם חי לא שייך לחלק בין הנשמה לגוף ולמצוא חלק בגוף שאין בו נשמה (ועד"ז בנוגע לנשמה כו'), ואילו סילוק הנשמה הוא כמו שהאותיות פורחות ונשארים הלוחות בלבד ללא האותיות.

ובפרט ע"פ תורת הבעש"ט59 ש"שמו אשר יקראו לו" הוא חיותו כו', כמבואר בארוכה באור תורה להרב המגיד60 על הפסוק61 "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו", ונמצא, שחיותו של האדם בשעה שנשמתו בגופו היא ע"י אותיות השם, כמבואר בארוכה בלקו"ת62 שאותיות השם מחברות את הנשמה עם הגוף, כך, שסילוק החיות הוא באופן שהאותיות פורחות (בדוגמת שבירת הלוחות).

יא. ולכאורה הרי זה מורה על ענין שאין בו טוב כלל.

אך מצינו בזה דבר פלא, ופלא גדול ביותר:

אמרו חז"ל63 שהארון שהי' יוצא עם בנ"י למלחמה הוא הארון שבו היו מונחים שברי לוחות.

ולכאורה קשה ביותר ("אַ שטורעם'דיקע קשיא"):

בנוגע ליציאת בנ"י למלחמה נאמר64 "מי האיש הירא ורך הלבב" – "מעבירות שבידו"65 – "ילך וישוב לביתו", כך, שהיוצאים למלחמה הוצרכו להיות צדיקים, "ועליהם מפורש בקבלה שניך כעדר הרחלים וגו'66, אף אנשי המלחמה שביך כולם צדיקים"67.

ועם היותם צדיקים, ללא עבירות, "כולך יפה רעיתי ומום אין בך"68 – הנה בצאתם למלחמה הוצרכו לענינים של לימוד זכות כו', שלכן הי' "ארון ברית ה' נוסע לפניהם"69, כדי להבטיח את הנצחון במלחמה.

ובכן: מה הי' מונח בארון ברית ה' שהלך לפניהם – שברי לוחות?!...

וזוהי ההוכחה שענין זה אינו לא טוב בלבד ח"ו, אלא יש בזה לימוד זכות, ולימוד זכות גדול ביותר (וכפי שיתבאר לקמן), שלכן, לא הי' די בכך שהיוצאים למלחמה היו במעמד ומצב ד"כולך יפה רעיתי ומום אין בך", אלא הי' צורך שלפני המחנה ילך הארון שבו נמצאים שברי לוחות, וענין זה פועל נצחון גמור ברוחניות, ובדרך ממילא נעשה נצחון גמור כפשוטו בגשמיות.

ועד לנצחון האמיתי והאחרון והשלם במלחמת בנ"י נגד הגלות, ע"י המלחמה נגד "חטאינו", שזוהי הסיבה היחידה לכך ש"גלינו מארצנו"70, וכאשר מנצחים במלחמה זו, אזי הולכים קוממיות לארצנו, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

יב. נזכר לעיל (ס"ט) שכאשר רש"י מביא ענין מסויים בפירושו על התורה, הרי זה הוכחה שענין זה מובן גם לילדים שעדיין לא לומדים יותר מאשר חומש עם פירוש רש"י, ועד שמובן בפשטות, שהרי רש"י אינו יכול לסמוך שלאחרי כן יבואו מפרשים ויגלו הענינים שע"ד ההלכה, דרוש או סוד, "נפלאות" (כלשון השל"ה71 ) ו"יינה של תורה"72 שבודאי ישנם בפירוש רש"י, אבל לכל לראש ישנו פשוטו של פירוש רש"י ע"ד הפשט, המובן לבן חמש שעדיין לא נתגדל ונתחנך ללמוד יותר מאשר פירוש רש"י73.

ובנוגע לעניננו:

רש"י בפירושו על התורה מביא אודות "הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מונחים"74 ; ובפרשת עקב75 – לפני שמביא "שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות" (כנ"ל ס"ט) – מבאר שאין זה הארון שעשה בצלאל שבו היו מונחים לוחות שניות, אלא "ארון אחר הי' .. ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה (אלא (פעם אחת) בימי עלי ונענשו עליו כו')".

ונמצא, שלדעת רש"י בפשוטו של מקרא, בארון שהי' יוצא עמהם למלחמה היו מונחים רק שברי לוחות (ולא כהדעה76 שבארון זה היו גם הלוחות השלימות); ואעפ"כ סובר רש"י שבן חמש למקרא מבין, שהליכת הארון שבו מונחים שברי לוחות לפני המחנה, הו"ע שנוגע לפעול את הנצחון במלחמה במילואו ובשלימותו!

ולכאורה תמוה הדבר, כאמור לעיל, שכן, במבט ראשון, הענין דשברי לוחות שמזכיר את חטא העגל – הוא היפך של לימוד זכות?!

יג. יש מפרשים77 שהענין הטוב שב"שברי לוחות" הוא ע"ד הענין הטוב שבחורבן ביהמ"ק בתשעה באב, שהקב"ה "כילה חמתו על העצים ועל האבנים", ובנ"י נשארו בקיומם78, ועד"ז בנוגע לשבירת הלוחות, שעי"ז שככה חמת הקב"ה על בנ"י, ולאח"ז הי' יכול להיות הענין ד"סלחתי כדברך"79.

וענין זה מתאים גם להמבואר בפירוש רש"י בפ' תשא80 בנוגע לשבירת הלוחות ע"י משה: "משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עלי' שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר אם יאמר המלך להורגה, אומר לו עדיין אינה אשתך כו'", והיינו, ששבירת הלוחות היא כדי שלא יהי' שטר קידושין ונישואין בין הקב"ה לישראל, כך, שיש לישראל דין של פנוי' (ולא ארוסה), דחשיב שעדיין לא קיבלו על עצמם הציווי ד"לא יהי' לך אלהים אחרים"81.

אבל:

לכל לראש: הענין ששבירת הלוחות הוא בדוגמת "כילה חמתו על העצים ועל האבנים" – לא נזכר כלל בפירוש רש"י, אפילו לא ברמז.

ואפילו אם נאמר שישנו ברמז באיזה מקום – אינו מובן:

הענין הטוב שבקריעת שטר הכתובה אינו אלא הסרת הקטרוג בלבד, והיינו, שאם יתעורר קטרוג מצד הענין ד"וביום פקדי ופקדתי גו'"82, אזי מורים "שברי לוחות" שעדיין לא היתה קבלת הציווי "לא יהי' לך אלהים אחרים";

אבל בנדו"ד, כשמדובר אודות אנשי המלחמה ש"כולם צדיקים"67, הרי אין מקום להתעוררות הקטרוג ד"ביום פקדי ופקדתי" שיהי' צורך לבטלו, וא"כ, למה צריכים להזכיר בכלל שהי' חטא העגל, אלא שהי' זה באופן שבנ"י היו במעמד ומצב של "פנוי'", קודם קבלת הציווי "לא יהי' לך אלהים אחרים"?!

ובפרט שגם לימוד זכות גמור אין כאן, שהרי הציווי של עבודה זרה הי' גם קודם מ"ת, אפילו אצל בני נח83, אלא שאין זה בדוגמת חומר הענין לאחרי הקבלה (באופן של "נעשה ונשמע"84 ) במ"ת.

ועכצ"ל, שיש ב"שברי לוחות" ענין שיש בו לא סתם לימוד זכות, אלא לימוד זכות שלא בערך, אפילו עבור אלו שאין בידם עבירות כלל (גם לא עבירה של "שח בין תפילה לתפילה", כדברי ר' יוסי הגלילי85 ).

יד. ויובן בהקדים דבר פלא בנוגע לדברי המדרש הנ"ל בנוגע לשבירת הלוחות, ש"פרח אות הכתב מעליהם, ונמצאו כבדים על ידיו של משה .. ונשתברו" – כי, לולי זאת, אינו מובן:

שבירת הלוחות היתה בלוחות הראשונים, שלא היו מעשה ידי אדם, כמו לוחות שניות שאמר הקב"ה למשה "פסל לך שני לוחות אבנים"80, אלא מעשה ידי אלקים, כמ"ש בפירוש בחומש (כפי שיודע גם בן חמש למקרא) "והלוחות מעשה אלקים המה"57 – עוד לפני שנכתב עליהם ה"מכתב" דעשרת הדברות ש"מכתב אלקים הוא"57 (שענין זה הי' אפילו בלוחות שניות, ועאכו"כ בלוחות ראשונים שהיו קודם החטא).

כלומר: כשרצה הקב"ה לכתוב את עשרת הדברות – לא הסתפק בלוחות שנעשים מאבנים טובות סתם, כמו לוחות שניות שהיו מ"סנפרינון"86, אלא ברא בריאה מיוחדת של לוחות שהם "מעשה אלקים",

– ועד שגדלה מעלתם שלא בערך לכל מעשה ששת ימי בראשית, כמובן מזה שהם בין ה"עשרה דברים" ש"נבראו בערב שבת בין השמשות" (כמבואר במפרשי המשנה)87. ובפרט ע"פ המבואר בתניא סוף חלק ראשון בנוגע למעלת הלוחות שהיו "מעשה אלקים" (שהרי ב"מעשה אלקים" גופא יש כמה דרגות), שזוהי דרגת עולם הבריאה, שהיא דרגא נעלית ביותר, שלא בערך ל"מעשה אלקים" דכל ששת ימי בראשית –

שיהיו ראויים לכך שיכתב עליהם "מכתב אלקים" דעשרת הדברות.

ועפ"ז נשאלת השאלה – למה נשברו הלוחות: הן אמת שכאשר פרחו מהם האותיות של עשרת הדברות נתבטלה המעלה ד"מכתב אלקים", אבל עדיין נשארה בהם המעלה הנפלאה ביותר ש"מעשה אלקים המה"?!

טו. לכאורה88 הי' אפ"ל שדברי המדרש ששבירת הלוחות היתה כתוצאה מזה שפרחו מהם האותיות, אינם מתאימים עם שיטת רש"י בפשוטו של מקרא בענין שבירת הלוחות89 :

על הפסוק90 "וישלך מידיו וגו'", מפרש רש"י: "אמר, מה פסח שהוא אחד מן המצוות, אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו91, התורה כולה כאן, וכל ישראל מומרים, ואתננה להם" (בתמי').

אמנם, גם אם אי אפשר לתת את הלוחות לבנ"י, עדיין אין זו סיבה לשברם. ועל זה מפרש רש"י ששבירת הלוחות ע"י משה היא כמו קריעת הכתובה ע"י השושבין, כנ"ל92.

ולכאורה, עפ"ז אי אפשר לומר שקודם שבירת הלוחות פרחו מהם האותיות – דא"כ, נשארו הלוחות אבנים חלקות (כמו קלף חלק ללא כתב), ללא האותיות "לא יהי' לך אלהים אחרים", כך, שכבר אין כאן "שטר כתובה", וא"כ, מה הי' הצורך בשבירת הלוחות?!

אך הביאור בזה – בפשטות – כפי שמבין גם בן חמש למקרא, ובהקדם המדובר כמ"פ שיש דברים פשוטים שדוקא מצד הפשטות שבהם לא עומדים על זה, ובנדו"ד, יש "קלאָץ קושיא" (כלשון העולם):

הענין ד"אותיות פורחות" – שגם אז נשארו הלוחות בשלימותם, ורק לאח"ז היתה שבירתם – שייך רק אילו היו האותיות שבלוחות כמו אותיות הכתובות בס"ת בדיו על הקלף, היינו, שהאותיות הם דבר נוסף כו'; אבל מפורש בחומש: "חרות על הלוחות"57, היינו, שהאל"ף, הנו"ן, הכ"ף והיו"ד ד"אנכי", וכל התר"ך אותיות שבעשה"ד (כמובא בספרים93 ) היו חרותים וחקוקים ("אויסגעקריצט") בתוך הלוחות, וא"כ, נשאלת השאלה94 : איך יתכן שיהיו האותיות פורחות ועדיין ישארו הלוחות בשלימותם (עד ששברום), בה בשעה שכל מציאות האותיות היא באופן ד"חרות על הלוחות"?!

ואין לומר שביחד עם האותיות פרחו גם חלקים מהאבן שעלי' היו חרותים האותיות – שהרי לא מצינו זאת בשום מקום, וזהו היפך משמעות הלשון שהיו האותיות פורחות (רק האותיות ולא האבן).

והביאור בזה – מובן (אפילו לבן חמש למקרא) מהמשך המאמר שכאשר היו האותיות פורחות אזי "נמצאו (הלוחות) כבדים על ידיו של משה":

הלוחות מצד עצמם הוצרכו להיות כבדים – שהרי מדת הלוחות היתה "ארכן ששה ורחבן ששה" טפחים (כמבואר בגמרא95 ). וכמובן גם בפשטות, שיש צורך בשטח גדול שיוכלו להיכתב כל עשרת הדברות, ובפרט שהיתה צריכה להיות אפשרות לראותם מראש ההר בכל שטח מחנה ישראל.

אלא מאי, ע"י האותיות נעשו הלוחות כמו דבר חי ש"נושא את עצמו" (כפי שמצינו בכמה ענינים96 ), וכפי שרואה גם ילד שנקל יותר לשאת דבר חי מאשר לשאת דבר דומם, והיינו, שהאותיות החיו את הלוחות – במכ"ש מנשמה שמחי' את הגוף ופועלת שיהי' קל יותר (נושא את עצמו), ועאכו"כ בנוגע לאותיות ד"מכתב אלקים" שהי' "חרות על הלוחות"; ורק כשהיו האותיות פורחות, אזי נמצאו הלוחות כבדים על ידיו של משה.

ועפ"ז מובן הפירוש דאותיות פורחות – שלא מדובר אודות מציאות האותיות כשלעצמן, אלא אודות החיות שבאותיות97.

ולכן אין מקום לשאלה כיצד נשארה המציאות של לוחות האבנים לאחרי שפרחו האותיות שהיו חקוקים עליהם – כיון שנשארה מציאות הלוחות יחד עם האותיות בשלימותם, אלא שפרחה החיות שהיתה באותיות מצד היותן "מכתב אלקים".

וע"פ האמור שנתבטלה רק המעלה ד"מכתב אלקים", אבל עדיין נשארו מציאות האותיות, הרי יש מקום למדת הדין לטעון שרואים על הלוחות את האותיות ד"אנכי" ו"לא יהי' לך" (אם כי ללא העילוי ד"מכתב אלקים" שפרח מהם); ולכן הוצרך משה לשבור את הלוחות, כמשל השושבין שקרע את הכתובה כדי שלא תיענש הארוסה.

טז. ולהעיר, שאע"פ שרש"י לא הזכיר בפירושו שהאותיות פרחו מהלוחות – הרי זה מובן מפירוש רש"י ש"קשה מיתתן של צדיקים .. כיום שנשתברו בו הלוחות":

בנוגע לענין המיתה – יודע גם בן חמש שתחילה מסתלקת הנשמה מן הגוף, ועדיין נשאר כל הגוף בקיומו (ועד שנשאר בו קיסטא דחיותא98 ), ורק לאח"ז במשך הזמן נפסד גם הגוף99, ועד שאפילו צדיקים גמורים שבין לעפרן (שעה אחת קודם תחיית המתים)100.

וכיון שרש"י מדמה מיתתן של צדיקים לשבירת הלוחות, עכצ"ל שכך הי' הסדר בשבירת הלוחות – שתחילה נסתלק החיות מהאותיות שבלוחות (שהיו האותיות פורחות), בדוגמת סילוק הנשמה מן הגוף, ועדיין נשארה מציאות הלוחות, בדוגמת קיום הגוף גם לאחרי סילוק הנשמה; ורק לאח"ז הי' ענין נוסף של שבירת הלוחות עצמם (ע"י משה), כשם שלאחרי זמן נפסד גם מציאות הגוף.

[רש"י לא כתב בפירוש ששבירת הלוחות היתה באופן שתחילה פרחו האותיות – כי, ענין זה שהדמיון של מיתתן של צדיקים לשבירת הלוחות הוא בכל הפרטים (תחילה סילוק החיות, ואח"כ הפסד הגוף), לא נוגע בהכרח לביאור פשוטו של מקרא כאן101 ; אבל לאידך גיסא, העובדה שרש"י לא כתב זאת בפירוש אינה מוכיחה שרש"י שולל זאת].

יז. וע"פ האמור שגם לשיטת רש"י בפשש"מ היו האותיות פורחות – תתורץ קושיא בפשש"מ92:

כאשר הבן חמש למקרא לומד שמשה רבינו שבר את הלוחות – מתעוררת אצלו קושיא: גם אם משה לא הי' יכול ליתן את הלוחות לבנ"י בגלל הק"ו מקרבן פסח ש"כל בן נכר לא יאכל בו" – מי נתן לו רשות לשבור את הלוחות?!

ושאלה זו היא לא רק מצד הסברא, אלא גם ממ"ש102 "אבד תאבדון גו' ונתצתם את מזבחותם גו' ואבדתם את שמם גו' לא תעשון כן לה' אלקיכם", "אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח כו'"103, וא"כ, איך הותר למשה לשבור את הלוחות, שיש בהם קדושה עוד יותר מס"ת?!

בפשטות הי' אפשר לומר שאכן הי' אסור לשבור את הלוחות, אלא שמשה מסר נפשו עבור בנ"י לשבור את הלוחות שהיו שטר הקידושין של בנ"י להקב"ה, כדי שלא יענשו כו'; אבל ע"פ האמור לעיל שגם לשיטת רש"י בפשש"מ היו האותיות פורחות – אתי שפיר:

משה רבינו ראה שהקב"ה התחיל לשבור את הלוחות – שנטל מהם את ה(חיות שב)אותיות שזהו עיקר ענין הלוחות ("מכתב אלקים"), ולכן המשיך גם הוא ושבר את הלוחות עצמם, ואכן הקב"ה אמר לו "יישר כח ששברת"104.

יח. אך עדיין לא מספיק הטעם ששבירת הלוחות היתה כמו קריעת שטר הכתובה, כי:

בנוגע לחטא העגל מפרש רש"י105 שהיו כמה סוגים: "אם יש עדים והתראה – בסייף (שעז"נ106 לבני לוי "שימו איש חרבו על ירכו גו' ויפול מן העם גו' כשלשת אלפי איש") .. עדים בלא התראה וכו'"; אבל מלבדם, הנה רובם ככולם של בנ"י לא חטאו בעגל107, ועאכו"כ נשי ישראל, כדאיתא במדרש108 שכאשר אהרן אמר "פרקו את נזמי הזהב אשר באזני נשיכם גו'"109, "לא קבלו הנשים ליתן את נזמיהן .. שנאמר110 ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם, באזני נשיהם אין כתיב כאן, אלא באזניהם".

[והטעם שאעפ"כ פגע חטא העגל גם ברוב בנ"י שלא חטאו, עד כדי כך ש"ביום פקדי ופקדתי גו'"82 – הנה בפשטות הרי זה לפי שהי' בידם למחות ולא מיחו, ולכן גם הם אשמים בכך (כדברי הגמרא במסכת שבת111 ).

ואע"פ שענין הערבות נתחדש רק בשנת הארבעים, שאז אמר משה "אתם נצבים היום כולכם גו' לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו גו'"112, ורש"י113 מוסיף שבפועל הי' זה רק לאחרי שעברו את הירדן כו' – הרי זה רק בנוגע לערבות ממש באופן שהקולר תלוי בצווארם; אבל גם לולי ענין הערבות, הי' כבר הציווי "ואהבת לרעך כמוך"114, "הוכח תוכיח את עמיתך"115 (שהרי כללות ופרטות נאמרו למשה מסיני116 ), שלכן צריך כל אחד לעשות כל מה שבכחו כדי שחבירו לא יכשל בחטא העגל.

והרי סדר זה התחיל כבר מהיהודי הראשון, "אחד הי' אברהם"117, עליו נאמר118 "כי ידעתיו (לשון חבה119 ) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו'", והציווי הי' באופן שכל אחד מהם "יצוה את בניו ואת ביתו אחריו"; העובדה שיהודי מתנהג בעצמו כרצון הקב"ה – מאי קמ"ל?! אלא שנוסף על הנהגתו בעצמו, ה"ה מצוה גם את בניו ואת ביתו אחריו, כך, שלא רק בזמנו, אלא גם אחריו תהי' ההנהגה כרצון הקב"ה.

ומזה מובן שגם אלו שלא היתה להם שייכות לחטא העגל – צדיק, שלא היתה לו שייכות ח"ו לשלשת אלפי איש הנ"ל (אפילו לא לאביזרייהו), ובשעת מעשה הי' בריחוק מקום מהם, בקצה המחנה, עסוק בעניניו – לא הי' יכול להתעלם מ"קול העם ברעה"120 (שהיו מריעים ושמחים וצוחקים, כמ"ש121 "ויקומו לצחק") שהי' נשמע אפילו בהר סיני (כמ"ש122 "וישמע גו' ויאמר אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנכי שומע", "קול חרופין וגדופין המענין את נפש שומען"), ועאכו"כ בכל מחנה ישראל, והי' צריך לעשות הכל ("אַיינלייגן די וועלט") כדי לבלבל ולמנוע זאת].

וא"כ, בשלמא בנוגע לאלו שחטאו בעגל – יש צורך בשבירת הלוחות כדי שהקב"ה לא יוכל לטעון שבנ"י עברו על הציווי ד"לא יהי' לך גו'"; אבל מהו הטעם דשבירת הלוחות בנוגע לרוב בנ"י שלא חטאו בעגל?!

והגע עצמך: הלוחות ניתנו לכל אחד ואחד מישראל בפ"ע, כמובן מזה שעשה"ד נאמרו בלשון יחיד123 : "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים גו'"124, "לא יהי' לך אלהים אחרים גו'"81, ועד"ז בשאר הדברות; ואעפ"כ שובר משה את הלוחות – "ואשברם לעיניכם"125 – לא רק של חוטאי העגל, אלא גם של כאו"א מבנ"י (רוב בנ"י) שלא חטאו בעגל!

וכאמור לעיל (סי"ד) שגם לאחרי שפרחו האותיות ונתבטלה המעלה ד"מכתב אלקים" – נשארה עדיין המעלה ש"מעשה אלקים המה"?!

יט. ועל זה בא הביאור בדברי המדרש שלאחרי ש"פרח אות הכתב מעליהם", "נמצאו כבדים על ידיו של משה .. ונשתברו" (ועפ"ז יובן גם גודל הזכות שב"שברי לוחות"):

למרות המעלה הנפלאה של הלוחות מצד עצמם (גם ללא האותיות), ש"מעשה אלקים המה" שלא בערך כל שאר הבריאה – הרי לאח"ז נתעלו ונחקקו בהם עשרת הדברות באופן שהתאחדו עם הלוחות עצמם.

ולכן, כאשר היו האותיות פורחות – לא יכלו הלוחות לסבול זאת, ושוב לא היו יכולים להסתפק במעלתם ש"מעשה אלקים המה", כיון שכבר "טעמו" ועד שנעשו מציאות אחת עם האותיות דעשרת הדברות, ונרגש אצלם שמציאותם עתה (לאחרי שפרחו האותיות) אינה נחשבת למציאות.

ונמצא, שהעובדה ש"פרח אות הכתב מעליהם", פעלה אצלם שבירה ברוחניות – כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכך ש"נמצאו כבדים"; וכתוצאה מזה היתה גם השבירה כפשוטה, ש"לא יכול משה לסבול .. והשליכן מידיו ונשתברו", כמ"ש "ואשליכם גו' ואשברם"125.

כ. וכן הוא גם בסילוקן של צדיקים – ובהקדים:

גופו של יהודי כפי שנולד ונברא ע"י הקב"ה הוא בית מקדשו של הקב"ה126, ובו בחר הקב"ה, כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא127 שמ"ש בברכת ק"ש "ובנו בחרת מכל עם ולשון" – במתן-תורה (מיד כשניתנו לוחות ראשונות), כמ"ש רבינו הזקן בשו"ע128 בנוגע לכוונת ופירוש המילות דברכות ק"ש ש"כשיאמר ובנו בחרת יזכור מתן תורה" – קאי על "הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם".

ובזה מתרץ רבינו הזקן את הקושיא הידועה:

ענין הבחירה שייך לומר בנוגע לשני דברים שיש ביניהם שייכות ודמיון, ואעפ"כ בוחרים באחד מהם; משא"כ כשחפצים במעלה מסויימת שישנה בדבר מסויים דוקא.

ולדוגמא: אדם שבוחר לעצמו דרך חיים בעולם מבלי שיהי' איכפת לו להיכן מובילה הדרך – שייך לומר שיש לפניו שתי דרכים: דרך החיים והטוב וגם הפכה; אבל מי שמחפש מלכתחילה חיים – אין לפניו שתי ברירות, כיון שיש רק דרך חיים אחת.

ובנוגע לעניננו: אם הקב"ה מחפש ענין שהוא "חלק אלקה ממעל ממש"129 – אין לו ברירה, כביכול, ולא שייך לומר על זה "ובנו בחרת מכל עם ולשון", כיון שאצל "כל עם ולשון" אין ענין של "חלק אלקה ממעל ממש", אין אצלם הענין ד"בנים אתם לה' אלקיכם"130, ואין אצלם הענין ד"בני בכורי ישראל"131 – שנאמר עוד קודם מ"ת, בהיותם במצרים, ועוד לפנ"ז היתה כבר "ברית בין הבתרים" עם אברהם אבינו132 בנוגע לזרעו עד סוף כל הדורות.

ועל זה מבאר רבינו הזקן ש"ובנו בחרת מכל עם ולשון" קאי על "הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם".

כא. ויש להוסיף ולהעיר, שבפרט אחד יש עילוי בענין ד"ובנו בחרת" גם לגבי הענין ד"בנים אתם לה' אלקיכם" ו"בני בכורי ישראל"133 :

מצד הטבע, הקשר של אב ובן הוא יותר מהקשר של אדם עם דבר שבחר בו; אבל לאידך גיסא, ההשתדלות והאהבה ביחס לדבר הנבחר ניכרת יותר מאשר אהבת האב אל הבן, כי, אהבת האב אל הבן אינה מצד בחירתו, אלא מצד טבעו, כך, שאין לו ברירה אחרת, כיון שכך נברא העולם שיש אהבה לבן מצד הטבע, משא"כ בנוגע לדבר שעד עתה לכאורה לא היתה לו שייכות אליו, ואעפ"כ בחר בו מתוך ריבוי מופלג של ענינים שהי' יכול לבחור מהם.

וענין זה מבין אפילו בן חמש למקרא, שרואה בעצמו שיש ענינים שהוא קשור אליהם מצד הטבע, ואעפ"כ יכול להתגבר על הטבע, אבל יש ענינים שהוא מחליט שצריך לעשות באופן כך וכן יקום, ואז, לא יעזור שום דבר; בענינים אלו מונח הוא בתקיפות גדולה ביתר שאת וביתר עוז מאשר בענינים שנמשך אליהם מצד טבעו.

ומזה מובן, שהענין ד"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"19 כפי שהוא מצד הבחירה, הוא בעומק יותר מכמו שהוא מצד הענין ד"בנים אתם לה' אלקיכם".

וזהו גם מה שאומרים בר"ה – שבו ממליכים את הקב"ה134, והרי ענין ההמלכה וההכתרה אינו שייך אצל בנים ואב, שהקשר והיחס ביניהם הוא באופן אחר, אלא דוקא אצל "עם", שאינם בנים (ואפילו לא שרים)135 – "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה"136, שענין הבחירה ("יבחר לנו") פועל אהבה גדולה שלא בערך יותר מאשר אהבת האב לבן, כיון שבאה מצד הבחירה.

ובפרט ע"פ הביאור (המרומז ברמב"ם137 ) שמביא רבינו הזקן בלקו"ת פ' אמור138, שענין הבחירה – שעז"נ139 "הן האדם הי' כאחד ממנו" – הוא "מבחי' גבוה מאד כו'", כיון שזהו ענין ששייך רק מצד עצמותו ית', כי, בכל ענין שבעולם לא שייך לומר בחירה חפשית לגמרי, שהרי מוכרח להיות איזה פרט שמכריע לצד זה או לצד אחר, ורק בדרגא שלמעלה לגמרי מהעולם לא שייך שדבר מסויים יכריע כו'. ומזה מובן שהענין ד"יבחר לנו את נחלתנו" הוא מצד עצמותו ומהותו ית', ולכן הרי זה נעלה יותר מהענין ד"בנים אתם לה' אלקיכם", כי, "ברא (רק) כרעא דאבוה"140, ואילו ענין הבחירה פועל שמתאחדים עם עצמותו ית'.

ומזה מובן שיש מעלה בגוף אפילו לגבי הנפש – כי, בנוגע לנפש האלקית שהיא "חלק אלקה ממעל ממש", מבאר רבינו הזקן בתניא141 שזהו "כמו שהבן נמשך ממוח האב כו'"; ואילו בנוגע לגוף יש מעלה גדולה יותר – ענין הבחירה ("ובנו בחרת מכל עם ולשון", שקאי על הגוף) שמצד העצמות, שזהו ענין נעלה יותר מאשר הקשר הטבעי, כביכול, שבין הקב"ה לבנ"י מצד היותם "בנים אתם לה' אלקיכם".

כב. אמנם, מעלת הגוף שבו בחר הקב"ה, אינה ניכרת בו באופן גלוי וחיצוני.

היחס שבין אב לבן – שזהו היחס שמצד נפש האלקית – הרי זה דבר הנראה בגלוי, וכפי שמפרש רש"י על הפסוק142 "ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", שהי' "קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק"; וכן הוא בנוגע לחמשה דברים שבהם האב זוכה לבן (כדברי המשנה143 ) מצד הטבע144.

אבל מעלת הבחירה שבגוף – הנה בגלוי ובחיצוניות אין הדבר ניכר, ויש צורך לפעול שיוודע לגוף שהקב"ה בחר בו, סיבת הבחירה, וכיצד יכול להתקשר עם הבחירה באופן שזו תהי' כל מציאות הגוף, ובשביל זה יש צורך בהתבוננות באמירת "ובנו בחרת" בברכת ק"ש, ועד"ז כללות ההתבוננות שבעבודת ה' כדי לגלות את מעלת איש הישראלי בכלל ומעלת הגוף בפרט.

וענין זה נעשה ע"י התקשרות הנשמה בגוף, ובפרט אצל צדיקים, שאז נעשה בפועל הענין ד"אני נבראתי לשמש את קוני"145, לעבוד את הקב"ה בנשמתו ובגופו [ואדרבה – עיקר העבודה היא ע"י הגוף, כמובן מדברי הגמרא בסנהדרין146 אודות המשל מחיגר וסומא], ע"י קיום התומ"צ בכל יום ובכל רגע (שהרי העבודה צ"ל באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"147 ו"בכל דרכיך דעהו"148 ), ועי"ז מתגלה מעלת הגוף ש"בנו בחרת מכל עם ולשון".

כג. ועפ"ז מובן ש"סילוקן של צדיקים" פועל שבירת הגוף – כמו שבירת הלוחות:

מצינו שאפילו צדיקים גמורים שבין לעפרן (שעה אחת קודם תחיית המתים)100. ולכאורה אינו מובן מהו הצורך בענין זה: הן אמת שלאחרי סילוק הנשמה נשאר הגוף באופן שאין בו מעלת הנשמה, אבל עדיין יש בו מעלת הבחירה ("ובנו בחרת") שהיא בחירה נצחית, וא"כ, למה צריכה להתבטל מציאות הגוף?!

והביאור בזה – ע"ד האמור לעיל בנוגע לשבירת הלוחות [שגם שם נשאלת השאלה מדוע נשברו הלוחות לאחרי שפרחו מהם האותיות (כך שכבר לא ניכר בהם הציווי ד"לא יהי' לך אלהים אחרים"), הרי עדיין יש בהם המעלה ש"מעשה אלקים המה"], שלאחרי שניתוסף בהם המעלה שנחקקו בהם עשה"ד, הנה כאשר נוטלים מהם מעלה זו, שוב אינם נחשבים למציאות [שלכן נעשו כבדים, וראה משה שאין לו ברירה אלא להשליכם ולשברם], ועד"ז בנוגע לגופו של איש הישראלי – שאף שמצד עצמו יש בו מעלת הבחירה, הרי לאחרי ש"טעם" את העילוי שפעלה בו ההתקשרות עם הנשמה, שעי"ז היתה אצלו העבודה דקיום התומ"צ בכל יום ובכל רגע, הנה כאשר נעשה סילוק הנשמה מן הגוף [שאז לא שייך הענין דקיום המצוות, שהרי למעלה ישנו רק הענין של לימוד התורה, אבל לא קיום המצוות149 ], אזי הגוף בפני עצמו אינו נחשב למציאות, ולכן מתבטל ממציאותו.

כד. ועפ"ז מובן גודל הזכות שבנשיאת הארון שבו נמצאים שברי לוחות – בשייכות לענין המלחמה:

יציאה למלחמה הו"ע של סכנה ע"פ תורה, והראי', שקודם היציאה למלחמה ציוותה התורה להכריז "מי האיש אשר בנה בית .. נטע כרם .. ארש אשה .. ילך וישוב לביתו פן וגו'"150 (כמבואר בתושב"כ בפשוטו של מקרא).

ולכאורה: למה להסתכן ולצאת למלחמה כדי לנצח ולכבוש שטח נוסף – הרי נמצאים במעמד ומצב של צדיקים, "כולך יפה גו'", ולא חסר מאומה בעבודת ה' בלימוד התורה וקיום המצוות, וא"כ יכולים להשאר במקומם (בגשמיות) ובמעלתם (כמ"ש הרמב"ם151 בפירוש ענין המקום ברוחניות), ומהו ההכרח ביציאה למלחמה?!

והמענה לזה – בהליכת ארון ברית ה' שבו שברי לוחות לפני המחנה:

בנשיאת הארון שבו שברי לוחות מראים בנ"י את מהותם – שאינם מסתפקים בכך שנותנים להם לוחות שהיתה בהם המעלה ד"מעשה אלקים המה", שכן, לאחרי שהלוחות היו ראויים לכך ש"מכתב אלקים" דעשה"ד יחקק ויהי' מציאות אחת עמהם, שעי"ז נתעלו בעילוי שלא בערך, הנה במה נחשב מה שנשארת בהם המעלה ד"מעשה אלקים"!...

ובאופן כזה היא הנהגת בנ"י – שאינם מסתפקים במעמדם ומצבם ביהדות, לימוד התורה וקיום המצוות וכללות ההתקשרות עם הקב"ה, כפי שהיתה עד עתה (כולל גם ביום זה עצמו – בהתחלת היום), אלא בידעם שישנו מעמד ומצב נעלה יותר שיכולים וצריכים להגיע אליו, כציווי התורה "מעלין בקודש"40,

– ומה גם שכבר "טעמו" זאת, שהרי "הולד .. במעי אמו .. מלמדין אותו כל התורה כולה"152, ובפרט ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל153 שבירידת הנשמה למטה מעבירים אותה דרך פתחו של גן עדן (וכן דרך פתחו של המקום ההפכי) כדי שתראה הענין דשכר מצוות כו' –

מוכנים הם להעמיד את עצמם בסכנה ולצאת למלחמה ולכבוש ענין נוסף, שטח נוסף, עם נוסף וארץ נוספת, כדי שגם הם יהיו תחת הבעלות של ארון ברית ה'; וכל זמן שלא פעלו זאת עדיין, הרי הם שבורים ברוחם ("צובראָכן באַ זיך"), ועד לשבירת כל מהותם, מבלי הבט על כך שגם ברגע שלפנ"ז היתה עבודתם בשלימותה!

וכאשר רואים את המעמד ומצב הרוחני שבו עומדים בנ"י, שאינם מסתפקים במעלה ד"מעשה אלקים", כיון שיודעים שיכול להיות בזה עילוי נוסף ע"י ה"מכתב אלקים" של עשה"ד – הרי זה פועל גם בפשטות הענינים, שיוכלו לכבוש עוד ענין, שטח ועם כו', שגם שם תהי' יד ישראל תקיפה.

כה. וזוהי גם הזכות שממנה למדים בנוגע ל"החי יתן אל לבו" (כמ"ש בקהלת154 בנוגע לכל הענינים הקשורים עם הסתלקות כו') – שצריך להיות הענין ד"מעלין בקודש":

לא מספיק כלל שנמצא במעמד ומצב ש"כולך יפה" בנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות, ועאכו"כ בנוגע ל"סור מרע", ש"מום אין בך"; כל זמן שנשאר לעמוד על עמדו – אין מציאותו נחשבת למציאות!

זהו אמנם "שברי לוחות", שמונחים בארון ברית ה', אבל רק "שברי לוחות", ולא זו היא המציאות והשלימות שלו.

ואילו השלימות היא – ליקח ה"שברי לוחות" ולצאת עמהם למלחמה, לכבוש את ה"עיר קטנה155 זה הגוף"156 (באופן נעלה יותר מכמו שהי' עד עתה), ולכבוש את כל הנמצא בחלקו בעולם, ועד לכיבוש העולם כולו, כלשון הרמב"ם157 (מדברי הגמרא158 ): "הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות".

ועד שע"י מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות פועלים את תכלית השלימות159 – כשיקויים היעוד160 "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו", בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

* * *

כו. הביאור בענין סילוקן של צדיקים, שהו"ע ביטול מציאותם הקודמת כהכנה למדרגה נעלית יותר באין ערוך161, והמעלה היתירה אצל בעל ההילולא שנסתלק לאחרי משך זמן ארוך בגלות162 [נוסף לכך שכללות ירידת הנשמה בגוף הו"ע של גלות גדול163 – מ"איגרא רמה לבירא עמיקתא"164, שהרי גם בהיותה בסדר ההשתלשלות היתה הנשמה חצובה תחת כסא הכבוד165, ועאכו"כ בהיותה במקומה – "קיימא בדיוקנאה קמי מלכא קדישא"166, ולמעלה יותר, ומשם גלתה לבירא עמיקתא, ועאכו"כ בזמן הגלות לאחרי החורבן167 דתשעה באב (כתוצאה מחטא העגל168 )], מצד גודל הצער שבענין הגלות (ובפרט גלות שנמשך זמן רב, כמובן ממארז"ל169 "אילמלי נגדוה לחנני' מישאל ועזרי' כו'"), ו"לפום צערא אגרא"170 – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש חי"ד ע' 34 ואילך.

(וסיים:)

ויה"ר שהליכת בעל ההילולא מחיל אל חיל תפעל בכל הפרטים עד למטה מטה אצל כל אלו השייכים אליו, וכן אלו שרוצים ואכן תהי' להם שייכות אליו.

וענין זה יפעל שבקרוב ממש נזכה לקיום היעוד171 "הקיצו ורננו שוכני עפר", והרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"172 – כפי שיהי' בקרוב ממש בתחיית המתים (כמבואר בגמרא173 ובפרטיות יותר בזהר174 סדר הדברים דביאת המשיח, ימות המשיח, ולאח"ז תחיית המתים), וכדברי הגמרא במסכת יומא175 : "לעתיד לבוא .. יבואו אהרן ובניו ומשה עמהם", ויורו כל הענינים שצריכים להיות במקדש.

ועד להמבואר במדרש קהלת176 ובארוכה בקבלה וחסידות177 אודות התורה שילמד משיח צדקנו את כל העם כולו, "מקטנם ועד גדולם"178 (כולל גם משה רבינו).

וכל זה יהי' בקרוב ממש ע"י מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות159, באופן שמתוך שמחה וטוב לבב פורצים את כל הגדרים179, וזוכים לקיום היעוד180 "ואולך אתכם קוממיות", ובקרוב ממש.

* * *

כז. רגיל לערוך ביום ההילולא סיום מסכת. וכיון שלכל לראש מחפשים ענין בתורה הקשור עם עשרים באב (שבהשגחה פרטית הוא יום ההילולא) – הרי מצינו במסכת תענית קרוב לסופה:

"זמן עצי כהנים והעם תשעה" (זמנים)181, "כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה ועמדו אלו (תשע משפחות) והתנדבו משלהם (החל מהמשפחה הראשונה שנדבה עצים לכל משך הזמן עד שנדבה המשפחה השני', וכן הלאה), וכך התנו נביאים שביניהן שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבין משלהן, שנאמר182 והגורלות הפלנו על קרבן העצים וגו'"183,

– ויום זה הי' להם כמו יו"ט שאסור בתענית, כדאיתא בגמרא לפנ"ז184 : "אמר רבי אליעזר ברבי צדוק, אני מבני בניו של סנאב בן בנימין (א' מתשע משפחות הנ"ל), ופעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו [והרי "כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמי' תענית", אלא "לצעורי נפשי' בעלמא הוא"], מפני שיום טוב שלנו הוא".

[ולהעיר, שכיון שאין דבר שהוא באקראי, הרי מובן, שכאשר ישנו ענין שדוחה תענית, בהכרח לומר שענין זה מתקן את סיבת התענית (כמדובר כמ"פ185 ). ובנדו"ד: כיון שיו"ט זה דוחה את התענית דתשעה באב, והיינו, שאע"פ שבתשעה באב צריך להתענות בגלל חורבן ביהמ"ק, מ"מ, אמרה תורה שהכהן שמנדב עצים אינו מתענה בת"ב (אלא רק "לצעורי נפשי' בעלמא"), הרי זה גופא הוכחה שאצלו אין ענין של חורבן!

(והפטיר כ"ק אדמו"ר שליט"א:) ועכ"פ, אין זה ענין שעוסקים בו בלהט ("מ'קאָכט זיך ניט אין דעם") בלימוד הנגלה...] –

וא' הזמנים הוא: עשרים באב, שבו התנדבו והקריבו "בני פחת מואב בן יהודה" (כפי שכבר דובר פעם בארוכה186 ).

כח. הביאור בענין קרבן עצים,

א) פלוגתת רבי ורבנן187, שלדעת רבי, יש לעצים עצמם דין קרבן בכל הפרטים ("טעונין מלח .. הגשה .. קמיצה .. עצים"), ולדעת רבנן, די בכך שעצי המערכה נשרפים ע"ג המזבח כמו קרבן – כשיטת הרמב"ם188,

[ולכן: (א) הקרבן שבגללו נעשה יו"ט שדוחה התענית הוא (לא עצי המערכה, שאינם אלא הכשר מצוה, אלא) עולות נדבה, (ב) הביאום בני המשפחה בשותפות, כיון שעצי המערכה ועולות נדבה באים בשותפות],

או שגם הקריבו חלק מהעצים בפני עצמם, אם כי לא כמו קרבן גמור – כשיטת הראב"ד189 והריטב"א181, וי"ל שכ"ה שיטת רש"י181 (כפשטות הלשון "קרבן עצים"),

[ולכן: (א) רק לענין דחיית התענית מביא רש"י184 הא ד"אמרינן .. עצים טעונין קמיצה כו'", כיון שלשיטת רבי שזהו קרבן גמור מובן ביותר שיש בכח יו"ט זה לדחות התענית, (ב) רק עצי המערכה באו בשותפות, אבל חלק העצים שקרב ע"ג המזבח ממש, הביא כל יחיד בפ"ע];

וביאור הלשיטתייהו דרבי ורבנן בכ"מ בש"ס, אם לשון בתורה חייב להתפרש כפשוטו ובכל הפרטים, או שמספיק רק בחלקו, ודוגמא לזה בכל א' מששה סדרי משנה –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס190 בלקו"ש חי"ז ע' 22 ואילך.

ב) הביאור ע"ד הדרוש, שיש ג' מדריגות בעצים: (א) עצים כשלעצמם, (ב) כפי שמנדבים ומביאים אותם למערכה להיות מכשירי קרבן, (ג) כפי שנעשים בעצמם קרבן,

וכנגדם הם ג' סוגי הבנות שהיו יוצאות וחולות בכרמים בחמשה עשר באב (שבסיום המסכת), יפיפיות, מיוחסות ומכוערות191 : יפיפיות, מעלה באדם עצמו – בדוגמת העצים שהם עצמם קרבן; מיוחסות, ש"היו אומרות תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא (הכשר) לבנים" – בדוגמת עצי המערכה שהם הכשר לקרבן; ומכוערות192, ש"היו אומרות קחו מקחכם לשם שמים", כיון שאין בהם מעלות – בדוגמת עצים סתם –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס193 בלקו"ש חכ"ב ע' 12 ואילך.

כט. ויש להוסיף, שג' דרגות אלו ישנם גם בנוגע ל"בני פחת מואב בן יהודה":

איתא בגמרא183: "תנא בני פחת מואב בן יהודה הן הן בני דוד בן יהודה (דוד מלך ישראל, ואהכי קרו לי' פחת מואב שבא מרות המואבי'), דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר הן הן בני יואב בן צרוי'" (שבא מרות המואבי', כי צרוי' אם יואב אחות דוד היתה), ונמצא, שיש כאן ג' ענינים: פחת (מואב), דוד ויואב.

והענין בזה:

"פחת" – לשון שנזכר כמ"פ בעזרא194 ונחמי'195 וכן במגילת אסתר ("האחשדרפנים והפחות"196 ) – הוא שר בעלמא. דוד – הי' מלך ישראל. ויואב – הי' ראש כל שרי הצבא.

וע"פ דברי הגמרא197 "אילמלא דוד, לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב, לא עסק דוד בתורה, דכתיב198 ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרוי' על הצבא, מה טעם דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו, משום דיואב על הצבא, ומה טעם יואב על הצבא, משום דדוד עושה משפט וצדקה לכל עמו", נמצא, שכאשר מדובר אודות ענין המלחמה, הנה המלחמה בפועל נעשית ע"י יואב, ואילו פעולתו של דוד שהי' יושב ועוסק בתורה היא בבחינת "מכשיר" לענין המלחמה – בדוגמת מכשירי קרבן, כי, קרבן ("קרבני לחמי"199 ) הו"ע של מלחמה200, שהרי לוקחים בהמה או מנחה ושורפים אותה, ובפרט ע"פ המבואר בספרי מוסר וספרי חסידות201 שענין הקרבן הוא שהאדם לוחם עם החטא ועון שלו ועם ה"בהמה" שבו, ועושה מהם "ריח ניחוח לה'"202, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"203.

ושניהם – דוד ויואב – באים מרות המואבי', שבתחילה היתה מואבי' ואח"כ נתגיירה, ועד ש"יצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותושבחות" (שלכן "נקרא שמה רות")204.

ונמצא שיש כאן ג' דרגות בענין ה"עצים" – "כי האדם עץ השדה"205 :

א) עצים כפי שנמצאים ביער – בדוגמת רות המואבי', ובעבודת האדם קאי על המעמד ומצב ד"עיר פרא אדם יולד"206, כדאיתא בספרים207 ש"עיר" אותיות "יער".

ב) עצים שכורתים "מן היער" (כלשון רש"י208 ) ועושים מהם מכשירי קרבן – ההכנה למלחמה ע"י לימוד התורה ש"מביא לידי מעשה", בדוגמת הכנה למלחמה של יואב עי"ז שדוד הי' יושב ועוסק בתורה.

ג) עצים שנעשים קרבן שפועל "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" – תכלית הכוונה שנעשית ע"י יואב שיוצא למלחמה לכבוש את ארץ ישראל, ולעשות ממנה "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"209.

ובהמשך לג' הענינים שבמשפחת פחת מואב בן יהודה, באים ג' סוגי הבנות שבסיום המסכת, כפי שסדרם מלמעלה למטה (בהתאם לירידת הנשמה מלמעלה למטה, ולא כמו עבודת הבירורים שהיא באופן של העלאה מ"בירא עמיקתא" לחזור ל"איגרא רמה"): יפיפיות – כפי שנש"י הם מצד עצמם שהם תכלית המכוון; ולאח"ז כפי שיורדים להיות רק כמו מכשירי קרבן – מיוחסות, שאומרות "תנו עיניכם למשפחה" כדי שיוולד בן מיוחס; ולאח"ז באה הירידה לבירא עמיקתא, להתלבש בגוף שנקרא "משכא דחויא"210, ועד לדרגא הכי תחתונה – "מכוערות", שאומרות "קחו מקחכם לשם שמים", כיון שאין בהם מעלות כלל, אלא שעדיין יכול להיות על ידם ענין שהוא "לשם שמים".

ל. ולאח"ז בא המאמר "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר211 ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו":

הפירוש הפשוט בשייכות הענינים הוא212 – שבהמשך לדברי המשנה213 אודות ענין המחול ש"בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים", מסיימת הגמרא אודות אמיתית ענין המחול שיעשה הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא.

אבל עדיין אינו מובן מהו הקשר לג' סוגי הבנות שאודותם מדובר בסמיכות ממש לסיום המסכת?

והביאור בזה:

ג' סוגים הנ"ל הם דרגות שונות שחלוקים זמ"ז (בדוגמת ג' סוגי העצים: כפי שהם ביער, כפי שנעשים מכשירי קרבן, וכפי שהם עצמם קרבן). ולכן עדיין אין זה תכלית השלימות בעבודה – שצריך להיות באופן ד"ברכנו אבינו כולנו כאחד"214.

ועל זה מוסיף ומסיים "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים כו'" – כמבואר במפרשים215 ש"מחול" הוא כמו עיגול שאין בו ראש וסוף, והיינו, שאין זה באופן שלכל צדיק יש חופה ו"כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו" (כדברי הגמרא במסכת ב"ב216 ), כי, כשנמצאים ב"מחול" אי אפשר לומר שזה הראשון וזה האחרון, כיון שכולם עומדים ביחד באופן שאין בו ראש וסוף.

ורק כש"עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים", באופן ש"כולנו כאחד" – אזי יכול להיות ש"כל אחד מראה באצבעו כו'", ועד לאופן דב"פ זה (כמבואר בארוכה בכ"מ217 ).

וכן תהי' לנו בקרוב ממש, בביאת משיח, שאז יקויים היעוד "ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"178 (והיינו, שאע"פ שיהיו חילוקים בין "קטנם" ל"גדולם", שזהו ע"ד ש"כל אחד נכוה מחופתו של חבירו", מ"מ, הענין העיקרי ד"ידעו אותי" יהי' באופן ש"כולם ידעו אותי"), כי "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"218.

ואז יהפכו כל הענינים של תענית לששון ולשמחה, ואדרבה: שמחה גדולה ביותר, כיון שהיא באופן ש"הפכתי אבלם לששון"219, באופן דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא220, שזהו תוכן הענין ד"שבע דנחמתא".

ולאחרי סיום שבע דנחמתא באים להכתרת הקב"ה (בר"ה), ועד לתכלית השלימות בזה, כמ"ש221 "והי' ה' למלך גו' ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד", כדאיתא בגמרא במסכת פסחים222 ש"לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י" (שנקרא ככתבו223 ), שגם ענין זה קשור עם הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ובקרוב ממש.

* * *

לא. נזכר לעיל (סכ"ט) מ"ש במשנה ובארוכה בגמרא שבעשרים באב התנדבו והקריבו "בני פחת מואב בן יהודה", שהם "בני דוד בן יהודה" או "בני יואב בן צרוי'" (אחותו של דוד), ונקראים "בני פחת מואב", לפי שבאים מרות המואבי'.

ולכאורה אינו מובן כלל:

בשלמא במגילת רות מובן מדוע נקראת "רות המואבי'", כיון ששם מסופר לראשונה שהיתה מואבי' ואח"כ נתגיירה. אבל בנדו"ד, כשמדובר אודות קרבן העצים שהקריבו צאצאי' של רות, בני דוד או בני יואב, כמה דורות לאח"ז – מהו ההכרח להזכיר שייכותה של רות למואב, היפך הדין שאסור לומר לגר "זכור מעשיך הראשונים"224, אפילו לגר עצמו, ועאכו"כ כמה דורות לאח"ז?!

לב. ויש לבאר הרמז בזה ע"ד הדרוש עכ"פ:

נתבאר לעיל (סכ"ט) שישנו ענין העצים כפי שהם ביער, שלא נעשו עדיין אפילו מכשירי קרבן.

ויתירה מזה – שיש עצים שעשויין להתליע, שלכן, "מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין", כיון ש"אין כח בחמה לייבשן, וחיישינן מפני התולעת, לפי שעץ שיש בו תולעת פסול למערכה"225.

ומזה מובן, שכאשר רוצים לנדב עצים לביהמ"ק לאחרי חמשה עשר באב, כבנדו"ד, בעשרים באב – צריכים להביא עצים שכבר נכרתו לפני חמשה עשר באב, ורק בלית ברירה, בדיעבד, אם לא מצאו עצים שנכרתו לפני חמשה עשר באב, היו כורתים גם לאח"ז, אבל היו צריכים תחילה לבדוק את העצים ולוודא שאין בהם תולעים, ורק אז יהיו ראויים למערכה.

ודוגמתו בנוגע ל"האדם עץ השדה" – החילוק בין יהודי לאינם-יהודים:

יהודי הוא ביהמ"ק של הקב"ה (כנ"ל ס"כ), שעליו נאמר226 "ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד ואחד"227. וענין זה הוא לא רק בזמן שהי' המשכן והמקדש, אלא גם בזמן הגלות, כמסופר בגמרא במסכת יומא228 : "אמר לי' ההוא צדוקי לרבי חנינא, השתא ברי (ודאי) טמאים אתון (ואין שכינה ביניכם שורה בטומאה) .. אמר לי' תא חזי מה כתיב בהו, השוכן אתם בתוך טומאותם229, אפילו בזמן שהן טמאין שכינה שרוי' ביניהן", והיינו, שכל אחד מישראל, יהי' מי שיהי', אפילו אם הוא נמצא בגלות אמיתי – לא כ"כ הגלות החיצוני, אלא הגלות בלבו פנימה, אצל "הגוי אשר בקרבך"230 – הנה גם במעמד ומצב כזה נאמר עליו "השוכן אתם", כך, שאין שום השוואה ודמיון בינו לבין גוי.

אמנם, יש נשמות – עצים – שנפלו בין גויים ואח"כ נתגיירו, כדאיתא בפרקי דר"א231 על הפסוק232 "את אשר ישנו פה גו' ואת אשר איננו פה", שבמעמד הר סיני היו כל הנשמות של בנ"י שבכל הדורות העתידים לבוא, כולל גם נשמות הגרים233, אלא שרצה הקב"ה שנשמות אלו יפלו בין גויים, עי"ז שיוולדו לאם נכרית, ואח"כ יתגיירו.

אך כיון שנמצאים במעמד ומצב ש"תשש כחה של חמה", היינו, שתשש כח החמימות בנוגע ליהדות, הנה בדרך כלל פסקו מלכרות עצים למערכה – לגייר גויים,

וכדברי הגמרא234 : "גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו, מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין כו'"; מוטב שישארו ביער, וגם שם יוכלו למלא תפקידם כשאר עצי היער שממלאים תפקידים טובים, ועד שיש גם גויים שיש להם חלק לעוה"ב235,

ובכל אופן, אין זה "גלאַטיק", אלא יש צורך להזהר ולבדוק את העצים, וגם כאשר הגוי אומר שהוא מוכן לקבל על עצמו להתייסר עם בנ"י, ויתכן שהוא מתכוין באמת כו', אי אפשר לסמוך על זה; הוא לא יודע במה דברים אמורים... וצריכים לספר לו כל פרטי הדברים בנוגע לקיום תומ"צ.

וכפי שמסופר במגילת רות, שנעמי ניסתה להניא את רות מלהתגייר, וסיפרה לה את כל הקשיים שיש בשמירת היהדות – ככל פרטי הענינים שמביא רש"י (גם עבור בן חמש למקרא) בפירוש דברי רות236 : "אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין וגו'"237, "שמתוך דברים של רות אתה למד שאמרה לה נעמי, אסור לנו לצאת חוץ לתחום בשבת, אמרה לה באשר תלכי אלך; אסור לנו להתייחד נקבה עם זכר שאינה אישה, אמרה לה באשר תליני אלין", ועד לענינים שכאשר יהודי עובר עליהם, אינו כמו גוי שנשאר בחיים, אלא אצלו קשור הדבר עם היפך החיים: "ארבע מיתות נמסרו לבית דין" – ועל זה אמרה: "באשר תמותי אמות"238, ועד כדי כך, שגם לאחרי עונש של היפך החיים ישנו חילוק בין יהודי לגוי: "שני קברים נמסרו לבית דין אחד לנסקלין ונשרפין ואחד לנהרגין ונחנקין", ועל זה אמרה לה: "ושם238 אקבר"!

ועל זה ישנו הענין ד"פחת מואב", שעושים מ"מואב" – "פחת": מי הוא זה שיכול לבחון ולברר בין העצים שנמצאים ביער לאחרי חמשה עשר באב – הנה "מיני' ובי' אבא ניזיל בי' נרגא" (מעצמו של יער יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד ויקצצו בו את היער), שזהו מ"ש239 "חזון עובדיהו כה אמר ה' אלקים לאדום וגו'", "מאי שנא עובדי' לאדום .. עובדי' גר אדומי הי'"240, "וכן .. דוד למואב", שהמלחמה עם פלשתים היא דוקא ע"י נכדה של רות המואבי', דוד מלך ישראל.

לג. אך לדאבוננו יש כאלו שבאים ואומרים, שכיון שרוצים לעשות הכל בשביל עם ישראל – שתהי' אחדות וקירוב הלבבות אצל יהודים, וצריך ליישב את ארץ ישראל – אזי יכולים לוותר רח"ל על גיור כהלכה.

וכמדובר כמ"פ שאחת העצות הטובות ביותר של ה"חכמים המה להרע"241, שאומרים דברים שהם היפך הצדק והיושר, היפך השכל הישר וכו' – להסיט את נושא הדיון; הוא טוען: היתכן? אחדות ישראל! – אבל מי מדבר אודות אחדות ישראל? מדובר כאן אודות אחדות בין גויים, להכניס אותם לנחלת ישראל!

אם הגיור אינו "כהלכה", אזי לא מדובר אודות יהודים, עם ישראל, אלא אודות גויים!

יש יהודים שחושבים שהם יכולים לרמות את עצמם, ובמילא חושבים שיכולים לרמות גם את השני וכו', לומר על גוי שהוא יהודי! אך האמת היא, שהם לא מרמים את עצמם, והם לא מרמים אותו, כי: "גיור" – לא שייך אם אינו כהלכה, שאז אין זה גיור כלל; אם לא "כהלכה" – אין צורך בגיור כלל! אם אין מחיצה בין יהודים לגויים – אין צורך בגיור!

כשאומרים שצריך גיור – הרי זה גופא הוכחה שיש חילוק בין יהודי לגוי. ומניין יודעים שיש חילוק ביניהם? – ממ"ש בחומש242 "ואבדיל אתכם מן העמים", ומלבד זה, אין מקור אחר! כשם שאין חילוק (אמיתי בנוגע לענינים פנימיים) בין צרפתי לגרמני, כך לא רואים חילוק, להבדיל, בין יהודי לאינו-יהודי; הראי' היחידה היא מהפסוק "ואבדיל אתכם מן העמים".

וכל עניני הבדלות – כדברי הגמרא במסכת פסחים243 : "סדר הבדלות .. המבדיל .. בין אור חושך בין ישראל לעמים" – ענינם אחד244, ולכן, אי אפשר לשנותם. וכמדובר כמ"פ אודות דברי רש"י על הפסוק245 "בוקר ויודע הוי'": "גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בוקר לערב, כן תוכלו כו'" – בנוגע לגבולות שאצל בנ"י עצמם, בין ישראל, לוי, כהן וכהן גדול, ועאכו"כ בנוגע להבדלה בין ישראל לעמים.

וכאשר נופלת למישהו "המצאה" חדשה (לאחרי ש"כלו כל הקיצין"246 ואין להם מה לענות), שבמקום לדבר אודות גויים, מוטב להתחיל לדבר אודות מעלת בנ"י (שלכן צריך להשתדל בענין האחדות וקירוב לבבות כו', כנ"ל) – הנה בנוגע ליהודי שיודע אודות "הלכה", לא צריך לספר ולהסביר לו מעלתו של יהודי; הוא חי והתחנך בענין זה, וזוהי מציאותו!

אך יש כאלו שאינם יודעים אודות מעלת בנ"י, אלא שלחצו אותם אל הקיר, ואין להם מה להשיב על הטענה היתכן שעושים מגויים מציאות אחרת, ולכן נפלו על ה"המצאה" לומר שמוטב לדבר אודות טובת בנ"י!...

ובכן: אם מדובר אודות טובת בנ"י, הנה טובתם היא – שיהודי יישאר יהודי, וגוי, להבדיל, ישאר גוי!

[וזוהי גם טובת הגויים, שהרי בלאה"כ, אם יש מישהו שירצה פעם להיות גר צדק, לא מאפשרים לו זאת, כיון ששכנעו אותו שכבר התגייר עי"ז שקיבל תעודת-נייר מפקיד בלוד שאינו יודע מאי קאמר].

לד. ובענין זה יש גם לימוד מהמסופר במגילת רות (שממנה למדים רוב הדינים בנוגע לקבלת גרים) – שביחד עם הסיפור אודות הגיור של רות, מסופר גם אודות ערפה247 :

ערפה היתה אחותה של רות, בת מלך כמותה, שבאה ואמרה שגם היא מוכנה לעזוב את הכל ולילך ולהתייסר יחד עם בנ"י. אבל כיון שלא התגיירה כהלכה, הנה בסופו של דבר התברר שהיא היא אמו של גליית, שחרף248 "מערכות ישראל" ו"מערכות249 אלקים חיים"!...

גיור כהלכה לא נועד להבטיח שלא יצטרף לעם ישראל מי שאינו מעוניין להתייסר עמהם – כפי שרואים מהסיפור אודות שתי גויות, בנות מלכים, ששתיהן מסכימות ללכת לארץ ישראל ולהתייסר כו', והולכות על תנאי זה, ואעפ"כ אומרת תורת-אמת ותורת-חיים, שמאחת מהן יצא גליית הפלישתי, ואילו מהשני' יצא דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות, שלכן נקרא שמה "רות" (כדברי הגמרא במסכת ברכות204). והבחינה בזה היא – לא אם הוא אומר מילה יפה או מילה לא יפה, אלא דבר אחד ויחיד: אם הוא מקבל על עצמו לשמור תחום שבת, יחוד, ד' מיתות ב"ד ובית-קברות מיוחד, וכל פרטי הענינים שנקראים בגמרא234 בכללות בשם "קלות וחמורות".

וענין זה נוגע במיוחד בימינו אלו – שהרי לפי החוק הנוכחי [שהוא חוק שאין בו כל ענין של תוכן, מלבד "להכעיס"; כדי להוכיח לפב"פ שאין לו או למפלגתו דעה לומר מה לעשות, מוכנים להחריב, רח"ל, ענין שנוגע ל-14-15 מיליון יהודים...], יכולה לבוא אחת כמו "ערפה", ולומר שהיא רוצה ללכת לארץ ישראל, והיא מוכנה לוותר על ייחוסה כבת מלך,

וגם לא איכפת להתעסק עם חמותה... [כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק: זהו דבר מדהים ("אַ גוואַלדיקע זאַך") שכלה מסכימה להצטרף או ללכת אחר חמותה, ואין זה אלא לפי ש"כלו כל הקיצין"!...], ומסכימה ללכת עמה, גם בהיותה במעמד ומצב שאומרת "אל תקראנה לי נעמי .. כי המר שד-י לי"250,

וכאשר היא תבוא ללוד – יתנו לה "דרכון" שהיא "יהודי'", בה בשעה שאין לה שייכות כלל לנעמי!

ובכן: במקום ענין שעליו מיוסד "קיום עם ישראל" ו"קירוב הלבבות", כדבריהם, הנה אמיתית הענין הוא – שסוחבים את "גליית הפלישתי" לארץ ישראל רח"ל, ובאופן שנותנים לו את כל הענינים בכדי שלא יוכלו להכיר אם הוא "גליית" או יהודי אמיתי!

לכאורה אפשר לטעון, שגם אם רשמו גוי' בתור יהודי', אין העוולה גדולה כ"כ, כיון שזה מאורע פרטי – מקרה אחד ויחיד בנוגע לגוי' אחת בלבד, ובמילא אין מה להרעיש על זה; טעות תמיד יכולה לקרות, שהרי אין אנו אלא בני-אדם, ו"שגיאות מי יבין"251.

אמנם, מהסיפור במגילת רות רואים עד כמה נוגע אפילו מקרה אחד ויחיד:

גם שם דובר רק אודות גוי' אחת ויחידה – ערפה, שהיו לה קרובים בארץ ישראל: חמות, אחות שהתגיירה וכו' וכו', וא"כ, מה הרעש שאירעה טעות בנוגע לגוי' אחת?!

ובכן: כאשר הגיע גליית הפלישתי לבוש שריון קשקשים, אזי ידעו בנ"י שהוא פלישתי (וגם גליית הפלישתי ידע זאת), והתכוננו לקראתו; שאול הרעיש על זה, ומצאו את דוד, ודוד לקח את חלוקי האבנים, ככל פרטי הסיפור252 ; אבל אם היו מקבלים ומכניסים את ערפה בין בנ"י, רח"ל – אזי לא היו יודעים שזה גליית, כיון שהי' גדל בין יהודים, מדבר בלשון הקודש ומהלך בארץ ישראל!

ואח"כ באים ה"למדנים", ש"חכמים המה להרע", ואומרים: מהי הטענה נגדו?! – הוא טוען שהוא יהודי, להיותו מהלך ארבע אמות בארץ ישראל, ומדבר בלשון הקודש, שעז"נ בירושלמי253 ש"מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא"!...

אבל יש חילוק אחד: הירושלמי אומר זאת בנוגע ליהודי! – זהו כל החילוק!

אלא שפלוני – לא זו בלבד שאינו רוצה שיהי' חילוק בין יהודי לגוי, אלא אצלו החילוק הוא להיפך: הוא מרגיש נחות בגלל שהקב"ה "העניש" אותו שנולד אצל "אתם המעט מכל העמים"254, במקום להיוולד צרפתי או אנגלי!...

הוא מחפש "יחוס" גדול יותר – הסבים של אלו, שבה בשעה שבנ"י קיבלו תומ"צ, התרוצצו הם ביערות, אכלו בשר לא מבושל, הרגו אנשים, ואכלו את הקרובים שלהם! ובמקום זה, העניש אותו הקב"ה שנולד בעיירה קטנה, וצריך להחזיק ביהדותו, מבלי שיוכל להשתחרר ממנה!

וכאשר מגיעה ערפה ומכריזה שהיא "מסכימה" לדבר בלשון הקודש, להלך ד' אמות בארץ ישראל, ולהצטרף באופן של "המר לי" – אזי "מאבד את עצמו" לגמרי!

הוא נמצא בגלות אצל ה"גוי" שבלבו! – הגוי לא כופה עליו את הגלות, אלא הוא בעצמו מרגיש נחות לגבי הגוי! הגוי בכלל לא יודע מזה, ולא חפץ בכך; הוא בכלל לא משער שהיהודי מרגיש נחות כלפיו, ונמצא בגלות עד כדי כך שירא ממנו – נפל פחד הגויים עליהם, ועד שמתפאר בכך ש"ככל255 הגויים בית ישראל"! זהו ה"יחוס" – שמשתווים לגוי, רח"ל!

ובמילא מובן, שכאשר מגיע גוי ואומר שלא איכפת לו שירשמו אותו בתור "יהודי" – אזי "מאבד את עצמו" היהודי לגבי ה"טובה" שעשה הגוי, ורושם אותו באותיות מרובעות עם כל מיני חתימות, ואומר לו: כל הפתחים פתוחים לפניך, בגלל שאתה כזה גוי טוב, שלא איכפת לך שירשמו אותך בתור "יהודי", אע"פ שלא דורשים ממך מאומה וכו' וכו', כמדובר כמ"פ בארוכה.

וכאשר מגיע יהודי שני ואומר: מדוע אתה סוחב גוי מחוץ לארץ בכדי שיתיישב בארץ הקודש, ומשקיע בו שלושים אלף דולר, על חשבון פיסת הלחם שאתה לוקח מבני, מוטב שתתמוך בילדים עניים בארץ-ישראל או בחוץ לארץ – אזי מתחיל לטעון, שצריך לפעול קירוב הלבבות בין יהודים!

לה. ועוד ענין שלא הי' לעולמים – שקשור עם דברי הגמרא256 שהאנשים שמהם צריך להזהר ביותר הם "הצבועין" – בנוגע לאלו שהסיסמא שלהם היא "ארץ ישראל על פי תורת ישראל לעם ישראל"257 :

קיבלתי מכתב מרב מא"י שאמרו לו: כיון שתהיינה בחירות לרבנות הראשית, אזי אם אתה מבטיח שתבחר בפב"פ, נכניס אותך ל"ועידה" שבוחרת את הרבנים הראשיים. ושואל אותי: כיצד עליו להתנהג? כיון שזה נוגע לפרנסתו (שהרי אם יסרב, אינו מציית למי שנתן לו את פרנסתו) – האם הוא צריך להעמיד את פרנסתו בסכנה, או שעליו לוותר ולהבטיח להצביע כפי שיורו לו!...

ובכן: במאורע זה הי' מדובר רק אודות בחירות לרבנות. ואילו כאן מדובר אודות "בחירות" בנוגע לעם ישראל – לבחור בפב"פ שעד לרגע זה הי' גוי, בן נח, שיהי' עכשיו בן אברהם יצחק ויעקב,

ויתירה מזה, כמ"ש הרמב"ם בתשובה לרבינו עובדי' הגר258, שהיחוס של יהודי הוא היותו בן אברהם יצחק ויעקב, ואילו היחוס של גר הוא להקב"ה בעצמו כו', שהוא נעלה יותר מהיחוס לאברהם יצחק ויעקב,

ואעפ"כ, מעיזים להעניק יחוס זה – למי שהי' גוי, הוא עדיין גוי, וישאר גוי, ויגרום לפירוד הלבבות בין יהודי לחבירו, וכל שאר הקשיים, נוסף על האמור לעיל בנוגע לענין של "גליית הפלישתי".

ואותם אנשים שהיו צריכים לעסוק בתיקון הדבר – מתחמקים עם כל מיני תירוצים לכאן ולשם, ועד שעזר הקב"ה שנעשה מעמד ומצב שאודותיו נאמר בדניאל259 שבסוף הגלות "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים", לידע ברור "מי לה'"260, "הלנו אתה אם לצרינו"261, כדלקמן.

לו. בתחילה אמרו שמדובר רק על גוי' אחת (למרות שגם בסיפור אודות ערפה דובר רק על גוי' אחת) או שתי גויות, בה בשעה שכולם יודעים שישנם מאות מקרים וכו'.

ואח"כ אמרו שהקימו "ועידה" לבחון את הדבר, ובמילא יכולים להיות רגועים וללכת לישון. אבל עברו כבר שלוש שנים, ואין קול ואין עונה! ועד היום לא יודעים מה עשתה הועידה, ולא יודעים אפילו את השמות של חברי הועידה! – כאשר שואלים מי יושב ב"ועידה", לא נותנים שמות, כיון שאין מי שיכולים לנקוב בשמו, בגלל שאין בכלל "ועידה"!

וכאשר כבר לא היתה ברירה והוצרכו לומר באופן ברור אם הם דורשים שיהי' כתוב "גיור כהלכה" או לא – הנה לפני כמה חדשים אמר אחד מהם בפירוש (בגלוי ב"כנסת", ונדפסו דבריו), שהדרישה ל"גיור" [באמרם שהכוונה היא לגיור כהלכה, למרות ששר המשפטים מפרש זאת באופן אחר...] היא רק בנוגע לא"י, אבל בנוגע לגיור שנעשה בחו"ל, אומר בפירוש בשם כל מפלגתו, שהוסכם, שלגבי חו"ל אין אפשרות לעשות חילוקים, חקירות ודרישות, ובמילא אין נפק"מ מהו סוג הגיור.

[הם טוענים שכדי שיהי' קירוב הלבבות בין בנ"י, יש להתחשב באותם יהודים שלא איכפת להם גיור שלא כהלכה.

אבל יודעים את האמת – שהם בעצמם הסיתו את הקונסרבטיבים והרפורמים כאן באמריקה, באמרם, שיש לחץ מצד החרדים, ולכן עליהם לשלוח מכתבים שאינם רוצים שיהי' גיור כהלכה.

וזוהי הסיבה לכך שעד עתה לא הי' מהם פוצה פה ומצפצף – כיון שהרפורמים לא זקוקים לגיור כלל, אלא "מסתדרים" בלעדו; 41 אחוז (באופן רשמי) עורכים חתונות רח"ל בין גוי ליהודי ללא גיור כלל, אלא זה נשאר גוי וזה נשאר יהודי, כך שהוא לא צריך "טובות"... הוא יכול לחתן אותם בלאה"כ, ולמה לו להיות להוט אחר גיור?! – עבורו הרי זה "טכס" מיותר!].

וחבירו הגדיל לעשות, באמרו, שאם יפטרו אותם מההתחייבות הקואלציונית ויתירו להם להצביע שגיור צריך להיות "כהלכה", אזי יצביעו עבור גיור כהלכה, אבל אם ראש הממשלה תחייב אותם להצביע נגד שינוי החוק (ע"י הכנסת המילים "גיור כהלכה"), אזי יצביעו נגד!

לז. וכאשר תפסו – בינם לבין עצמם, כשמביטים ב"מראה"... – שסוכ"ס הרי זה ענין שהוא היפך טובת ישראל, ואיך יתכן שכאשר ישאלו אותם אם צריך לכתוב "גיור כהלכה", אזי יצביעו נגד – אזי נפלה בדעתם המצאה אחרת: הם יטענו על פלוני שהגיש את הצעת תיקון החוק שיש לו כוונה שלא כדבעי!

וכמדובר פעם262 בנוגע ל"תיק בייליס" – שהיתה אז עלילת דם נגד כל עם ישראל,

– ע"ד שפב"פ מעליל על עם ישראל שהם "גזענים", שלכן רוצים להבדיל יהודים מגויים וכו', בידעו, שע"פ דת ישראל אין ענין של גזע, שהרי כל גוי, אם הוא מתגייר כהלכה, נעשה יהודי, וע"פ דברי הרמב"ם – ה"ה מיוחס עוד יותר מיהודי! ולמרות שהוא יודע זאת, אמר דברים הנ"ל בגלוי, ועד היום לא התחרט על זה!

[הוא הי' אחד מאלה שפסקו לתת לילדים של שליט263 תעודת-נייר שהם "יהודים", אלא שלא חתם על זה, ורק אמר שכך צריך להיות. הוא יודע ש"אין שליח לדבר עבירה"264, כך, שהעבירה היא של ה"פקיד" שחתם, ושל זה שאיים עליו שאם לא יחתום אזי יפטר אותו ממשרתו!] –

שכאשר לא ידעו מה לענות על שאלה – אזי נטפלו לענין צדדי: הבול, שעליו היתה התמונה של מלך רוסיא, הודבק באופן שהראש כלפי מטה, ובכך ביזו את המלכות. וכיון שכן, שוב אין נפק"מ מה כתוב בתוך המכתב!...

ועד"ז בנדו"ד – התחילו לטעון שצריך לברר מהי כוונתו של זה שהציע להצביע אם גיור צ"ל כהלכה או לא!

מה איכפת לכם "הכוונה"?! האם ביקשו להעניק לו מדלי'?! – לא על זה מדובר; מדובר כאן האם צריך שיהי' "גיור כהלכה", או שלא איכפת שיהי' היפך ההלכה! וכיון ש"הלכה" היא דבר ה', כדברי הגמרא265 : "דבר הוי' זו הלכה", הרי ע"י היפך ההלכה הולכים נגד הקב"ה!

מדוע בחר הקב"ה בפב"פ להגיש את ההצעה – אינני יודע, וגם הוא לא יודע; זהו ענין ששייך לדרכיו של הקב"ה. אבל מהי "הלכה"? – אין זה דבר של פב"פ, כי אם "דבר ה'"!

ואעפ"כ, מעיזים יהודים לומר שהם יצביעו נגד, בגלל שראש-הממשלה אמרה שאם לא יצביעו נגד, אזי יעשו להם כך וכך!...

לח. ולאחרי שנעשה המצב צר ביותר – התיישבו בדעתם והחליטו (שעות אחדות לפני ההצבעה) שלא ירחיקו לכת להצביע נגד, אלא רק ימנעו מלהצביע, אבל בתנאים מסויימים:

תנאי ראשון – שיקבלו הבטחה בכתב, שלא יעבירו חוק בנוגע לנישואין אזרחיים (לא לתמיד "ח"ו", אלא רק שלא ידברו על זה במשך מספר החדשים שהם יושבים עדיין על כסאם...).

ותנאי שני – שכל ה-11-12 אנשים ימנעו מההצבעה; אם כולם ימנעו – גם הוא ימנע.

ו"מכלל הן אתה שומע לאו"266 – שאם לא תהי' הבטחה בכתב, ואם אפילו אחד לא יתאפק ויצביע שגיור חייב להיות רק כהלכה – אזי כולם יוכלו להצביע שגיור חייב להיות כהלכה.

אך כשבאו עם החלטה זו ל"בעלת הבית" – היא אמרה: הבטחה בכתב – "לא" באל"ף רבתי!

ואז התחילו לרוץ שלוחים הלוך ושוב, וביקשו ממנה לכל-הפחות הבטחה בעל-פה – וגם על זה היא אמרה: "לא"!

וכל זה למה – בגלל שהיא יודעת שיש לה עסק עם אנשים שיסכימו על כל דבר (כפי שאומרים כאן: "יעס מען"); הם התיישבו על ה"כיסאות" בתנאי – כפי שקיבלו על עצמם מראש – שיצייתו לכל מה שיאמרו להם! בנוגע לדיבור – הם יכולים לנהל ויכוחים, אבל בנוגע לפועל מבטיחים מלכתחילה לומר "הן", כיון שיודעים שדרישה זו באה ממקום פלוני! ולכן ידעה שהיא לא צריכה לתת הבטחות, לא בכתב ולא בעל פה!

[מדובר אודות 4-5 אנשים שרצה הקב"ה (שהרי "אפילו ריש גרגותא מן שמיא מנו לי'"267 ) שיקבלו יותר כסף וכבוד, ושפב"פ יתחשב בדעתם. ועלה בדעתם לומר לפב"פ, שמה שהם אומרים, זוהי דעתם של מאה אלף יהודים שומרי תומ"צ שבחרו בהם, ובכל השאר, אין מה להתחשב!

אבל אח"כ ראו שהוא "אומר ואינו עושה", "גוזר ואינו מקיים"; אין להם דעה אפילו על עצמם, ובודאי לא על אחרים, ורק בגלל שתפסו את ה"כיסאות", והעיקר, קופת הכסף... והאפשרות להעניק משרות, מתייראים מהם שלא ישארו ללא מישרה, ולכן כותבים מלכתחילה על פיסת נייר, שכל מה שפב"פ יאמר מחר ומחרתיים וכו', הרי הם מסכימים לכך!].

ורק בסופו של דבר, כשלחצו עלי' שבכל זאת צריך להבטיח משהו – אזי הסכימה שישלחו שני שלוחים שישוחחו חדר לפנים מחדר, ואח"כ יאמרו שהשלוחים אמרו כך ופלוני אמר כך, בשמה, או שלא בשמה וכו' וכו'.

וכאשר הגיעו להצבעה – הנה מלבד אחד מהם שהקב"ה נתן לו את התוקף להצביע נגד הקואליציא, נמנעו כל השאר!

וזאת, למרות שלפי החלטתם, היו כולם יכולים להצביע בעד "גיור כהלכה", כיון שלא היתה הבטחה בכתב (ולא במקרה, אלא כפי שהיא אמרה בפירוש שלא תתן הבטחה בכתב), ובעת ההצבעה הצביע אחד מהם בעד "גיור כהלכה".

אלא מאי, הם אמנם החליטו כך, אבל החילוק הוא – שאותו אחד שהצביע בעד "גיור כהלכה", הנה בשעה שלפנ"ז הלך להתפלל בכותל המערבי; ואילו אלו שנמנעו – הנה אחד מהם שלח שלוחים לדון עם שר האוצר שהוא האחראי על חלוקת הכסף בממשלה, והשני שלח שלוחים לדון עם פוליטיקאי אחר כו', ולא עלה בדעתם אולי צריך לומר קאַפּיטל תהילים שהם לא ירשמו בהיסטורי' בין אלה שבמקום להביא טובות ליהודים מביאים את ההיפך!

לט. ובפרטיות יותר – בנוגע להחלטתם להמנע בעת ההצבעה, בתנאים הנ"ל:

מה שטוענים שכוונתם למנוע נישואין אזרחיים – הרי זו רק הפחדה ב"קול עלה נדף", כי, האמת היא שגם בלאה"כ לא היו יכולים להנהיג נישואין אזרחיים – לא בגלל שמפחדים מהיהודים "ח"ו", אלא בגלל שמוכרחים להתחשב עם הנוצרים והמוסלמים, שאצלם אי אפשר להנהיג נישואין אזרחיים, מפני שהם יעשו רעש... ובמילא אי אפשר שאצלם לא יהיו נישואין אזרחיים, ואילו אצל יהודים יהיו נישואין אזרחיים רח"ל!... אפילו השמאלנים לא יסכימו לך!... וכפי שנדפס ה"פרוטוקול" של הכנסת שבו כתוב בפירוש מדוע אי אפשר לחוקק נישואין אזרחיים (ועד"ז עוד כו"כ ענינים), בגלל שחייבים להתחשב עם הנוצרים והמוסלמים, להבדיל.

[ועד"ז בנוגע לשאר הענינים שמנסים לשכנע שבגלל שרצו להציל משהו לכן ויתרו על "דבר הוי' זו הלכה" – כמדובר כמ"פ שזהו בדוגמת רופא שאומר שצריך לכרות את הראש, רח"ל, בכדי להציל רגל! – אף בר דעת לא יאמר זאת, מלבד מי שמחשיב את עצמו לפוליטיקאי גדול, הנה במקום לומר "ראש" או "רגל", מוצא מילה אחרת בלטינית או יוונית, ומחליף זאת ב"חילופי אתוון" של כל מיני אל"ף בי"ת, באופן ש"לשון נופל על לשון", כך, שהתוכן נשאר אותו דבר, אבל המילים מקבלות צורה יפה, דמוקרטית ופוליטית!].

ובנוגע לעצם ההימנעות מהצבעה – מהי התועלת שבזה, בה בשעה ש"שתיקה268 כהודאה דמיא"?!

ובפרט שסיכמו אתם, שאם הם שותקים, הרי זה סימן, שהם לא הולכים נגד הקואליציא, והרי הקואליציא אומרת שגיור יכול להיות שלא כהלכה; אין נפק"מ מהו סוג הגיור.

וכיון שכן, לא צריך לחפש ראיות אם "שתיקה כהודאה דמיא", או שהשתיקה היא בגלל שאותם 11-12 אנשים לא מתחשבים כלל עם מי שהגיש את ההצעה של גיור שלא כהלכה, ומבטלים אותו כל כך עד שלא שמים לב אליו, ולא מתאים להם לדבר עמו – שזהו דבר שאף אחד לא יעלה על דעתו לומר כן; ח"ו שישמעו שחושדים אותם בדבר כזה... שלא להתחשב בדבריו של שר!... וכיון שנפלה סברא זו, נשאר רק הענין ש"שתיקה כהודאה דמיא".

החילוק היחידי הוא – שעל ההימנעות מהצבעה הם קיבלו אישור!

מ. וכאן ניתוסף עוד דבר מבהיל:

לפני שהעמידו להצבעה את הענין של "גיור כהלכה", היתה הצבעה על חוק אחר – צרה בפני עצמה, שאין כאן המקום לדבר על זה, שבה היו להוטים להגדיל מספר המצביעים, ואכן השתתפו בה מאה אנשים. ואילו בנוגע להצבעה בענין גיור כהלכה, חסרו עשרים אנשים – ללא כוונה מיוחדת; הם הלכו לעסוק בעניניהם.

נשאלת השאלה בנוגע לאותם 11 אנשים: גם אם מאיזו סיבה שתהי' אין לכם תוקף להצביע עבור הקב"ה נגד בשר ודם,

– למרות שלא דורשים ממנו להצביע נגד עצמו... שהרי הוא בעצמו יודע שגיור יכול להיות רק "כהלכה", כאמור לעיל שכל הענין הוא רק כדי "להכעיס", כיון שזוהי רק שאלה של יוקרה אישית: מי ינצח!... אבל כל הצדדים יודעים שגיור חייב להיות כהלכה –

גם אם אין לכם תוקף להתנהג כרצון ה', ולומר, שבארץ הקודש, בירושלים עיר הקודש, הנה אפילו בזמן של גלות שלא היתה כמוה (לומר על חורבן שהוא "הישג דתי"), סבור הוא שיש תוקף ל"דבר הוי' זו הלכה" – הייתם צריכים עכ"פ להעדר מההצבעה, כפי שנעדרו אותם עשרים אנשים מה"מערך", מהשמאל שבשמאל, מהמרכז וכו'; אף אחד לא הפריע לכם ללכת, שהרי לא הי' ציווי שכולם מוכרחים להשתתף בהצבעה!

אלא מאי, אם הם היו נעדרים – היתה חסרה נשיאת החן (לא "בעיני אלקים", אלא) "בעיני אדם" (לא "אדם" ע"ש "אדמה לעליון"269, אלא אדם) סתם!...

נשיאת חן כזו יכולים להשיג רק כשנמצא בעת ההצבעה, ו"מקדש השם", בלשון סגי נהור, עי"ז שכאשר שואלים אם צריך להיות "גיור כהלכה", יושב באדישות מן הצד ושותק!... ואח"כ מתפאר בכך שנשאר לשבת, ולא ברח מה"מערכה"!...

20 אנשים מחברי ה"מערך" עזבו דקות ספורות לפני ההצבעה, מאיזו סיבה שתהי' – מסתמא היו ביניהם גם כאלו שעזבו כדי שלא יצטרכו להצביע נגד ההלכה;

ואילו אותם 11 אנשים – הנה מלבד אחד שנסע, ועכשיו מתבייש לומר שנסע בכדי שלא יצטרך לשתוק בשעה שמבזים "דבר הוי' זו הלכה", ומחפש תירוצים אחרים – לא היו יכולים כל השאר לפעול בעצמם לכל-הפחות לצאת, לדבר או לטייל או לעשות מה שרוצים, ובלבד שלא להיות נוכח במעמד של בזיון כללות עם ישראל, שמתאספים יהודים שאומרים שהם מדברים בשם עם ישראל היושב בארץ ישראל, וניגשים להצביע ש"דבר הוי' זו הלכה" לא תופס אצלם מקום, רח"ל!

ע"פ דין יש מקום לדון אם לא היו צריכים לקרוע "קריעה" בעת הצבעה זו! ואעפ"כ, לא זו בלבד שלא עלה בדעתם לצאת ולהעדר בעת ההצבעה, אלא הם ישבו שם ושתקו!

מא. ואם לא הי' די בכל הנ"ל, רואים עוד יותר עד כמה החושך הוא כפול ומכופל – שמעיזים ללא בושה להדפיס למחרת בעיתון, שבכלל אין צורך לריב ולהתווכח ולדרוש שיהי' כתוב "גיור כהלכה", כיון שההיפך הוא הנכון: לא זו בלבד שלא תהי' מזה תועלת, אלא יהי' מזה קלקול, בגלל שהרפורמים יטענו שגם להם יש "הלכה"!

ולא הסתפקו בכך, אלא הוסיפו והלכו לרבנים זקנים, וסיפרו להם מה שסיפרו – לא יודעים בדיוק מה ומתי, כיון שאף אחד לא הי' נוכח בשעת מעשה – ואח"כ אמר אותו רב (או שאומרים בשמו), שההימנעות מההצבעה היתה "קידוש ה'"!... נוסף "הישג דתי" חדש! – כל הענין הוא "הישג דתי"; וכעת נוסף "הישג דתי" חדש! ובלשון הידוע: לא ברחנו מהמערכה!...

וכל זה – בה בשעה שראש-הממשלה אמרה בפירוש שהשתיקה שלהם, ש"כהודאה דמיא", פירושה, הצבעה נגד "דבר הוי' זו הלכה"!

ואח"כ בחרו מישהו – שלא יוכלו לטעון שהוא משוחד בגלל ה"כסא", כיון שעדיין אין לו "כסא", אלא רק הבטיחו לו "כסא" בעתיד... – שיסביר את הסיבה שהיו חייבים לשתוק, והלה לא מתבייש לקחת על עצמו את ה"שליחות" להסביר זאת – מדוע מותר לשתוק בשעה שמתנהל ויכוח אם ל"דבר הוי' זו הלכה" יש תוקף גם בארץ הקודש, או שמסיבות שונות ומשונות צריך להצביע להיפך – בה בשעה שיודע בעצמו שבשעתו היתה לו קס"ד וסברא חזקה להתפטר מהמפלגה ומהחברות ב"כנסת", ובלבד שלא יהי' מוכרח שלא להצביע בעד גיור כהלכה, ועאכו"כ שלא יצטרך להצביע נגד270.

כלומר, שהוא בעצמו יודע במה המדובר, ועד כדי כך, שהי' מוכן לוותר על כל הענינים, ובלבד שלא לשתוק בשעה שיש רעש בנושא של גיור, אם צריך להיות כהלכה או לא; והוא בעצמו הי' בין אלו שהחליטו שאם יהי' אחד שלא ימנע, אלא יצביע שצריך להיות כתוב "גיור כהלכה", יוכלו כולם להצביע כך, ואעפ"כ, כשהגיע הדבר לפועל, לא הלך לכותל המערבי, ולא אמר קאַפּיטל תהילים, אלא עשה מה שעשה!

[אינני יודע מה הבטיחו לו... אבל יש כבר קס"ד בדבר271 !...

אותו יהודי שלפני ההצבעה הלך להתפלל בכותל המערבי, ואח"כ הצביע שאפילו בשנת תשל"ב, בארץ הקודש ואפילו בירושלים עיר הקודש, צודק הקב"ה, ו"עצת הוי' היא תקום"272, שענין הגיור יהי' דוקא "כהלכה" – הנה לכל לראש פיטרו אותו מכל המשרות שידם מגעת!

וכפי שסיפר בעצמו, שבהכירו אותם, לא ציפה מהם ליחס אחר, מלבד פיטורין. והביא ראי', שפב"פ – בנקבו בשמו – אמר לו, שאם יצביע בעד "גיור כהלכה", יפטרוהו ממשרתו וישליכוהו מדירתו! וסיים: אני מדבר עמו אודות "מצפון" בנוגע לענין של אמונה ודת, ואילו הוא עונה לי בענין של דירה ומשרה!...

מדוע באמת השיב לו פלוני בנוגע לדירה ומשרה? – בגלל שיודע בעצמו, שאצלו, דירה ומשרה מכריעים את כף המאזניים, ללא ספיקות כלל!]

והגע עצמך:

שלוש שעות לפני ההצבעה החליטו בעצמם, שאם רק יעשו עמהם חסד ויתנו להם רשיון להצביע עבור תיקון החוק, יצביעו שצריך להיות דוקא גיור כהלכה (מבלי להתחשב מה היתה הכוונה של זה שהגיש את ההצעה...).

והרי גם אז ידעו שישנם רפורמים וישנם קונסרבטיבים וכו', וידעו שביקשו מהם לשלוח מברקים שהם לא רוצים שישנו את החוק שיהי' צורך בגיור כהלכה וכו'; ואעפ"כ החליטו דברים ברורים, שאם יקבלו רשיון מבשר-ודם יצביעו שצריך להיות "גיור כהלכה" – לא בנוסח אחר, זאת אומרת, שהם החליטו (והדפיסו זאת) שדעתם ורצונם בנוסח של "גיור כהלכה", כיון שזהו הנוסח הרצוי, עכ"פ האפשרי! והמניעה היחידה לכך היא בגלל שלא קיבלו רשיון מבשר-ודם, ולכן לא יתחשבו ב"קואליציא" עם הקב"ה – "לעברך בברית הוי' אלקיך ובאלתו"112 – שצריך להיות "דבר הוי' זו הלכה".

ולאחרי שהכל הולך וסובב אודות הצורך לכתוב "גיור כהלכה" דוקא, כפי שידע ברור כל ילד קטן בא"י שלא רוצה לרמות את עצמו, כיון שנדפס בכל העיתונים – באים עכשיו לעוות את כל הענינים, ולומר ש"גיור כהלכה" יהי' לטובת הרפורמים, ואילו הם רוצים להציל את "דבר הוי'" והשולחן-ערוך מידי הרפורמים, ולכן עשו כך וכך!

מה שהחליטו שעה אחת קודם והורו להדפיס זאת – עשו מיד להיפך, ואח"כ הסבירו שזה "הישג דתי", ואח"כ הסבירו בנוגע לפס"ד הרבנים שצריך להיות כתוב "גיור כהלכה" – שזהו סיוע לרפורמים!

זהו ענין ש"תצלנה273 אזני כל שומע"! – מדובר אודות פס"ד מהרבנים שלהם שצריך להיות כתוב "גיור כהלכה"; לאחר כל הסילופים, שזה הי' ענין פרטי וכו', הנה הכל מודים שהתיקון הי' לכתוב "גיור כהלכה". ואעפ"כ, מעיזים ושולחים מכתבים (באנגלית, כדי שיגיע גם לגויים) שאם יהי' כתוב "כהלכה", הרי זה נגד משה רבינו ותורתו; זה יסייע לרפורמים, ולכן צריך לחפש נוסח אחר!

מה הוא אמר שעה קודם?! מה אמרה הרבנות הראשית?! מדוע לפני 13 שנים הי' לו את האומץ לצאת מהקואליציא?!

הם סומכים על כך שכבר שכחו מה שנדפס אתמול, והיום יכולים כבר לכתוב מה שרוצים; על יום – לילה, ועל לילה – יום, וחושבים שמסתמא יצליחו לבלבל את כולם, והכל ימשיך כרגיל וכו' וכו'.

מב. ולאחרי כל זה – רוצים שיסמכו עליהם, כשבאים ואומרים274, שבבוא הזמן, כשיגיע "יום הדין" ויתקיימו בחירות, מבטיחים הם שאז ילחמו בעד "דבר הוי' זו הלכה"!...

כיצד אפשר לסמוך על דבריהם, שהחליטו, שבבחירות שלאח"ז יכניסו בתכנית את הדרישה שיהי' גיור כהלכה, ואם יהי' מקרה קונקרטי של גיור שלא כהלכה אזי יצאו מהקואליציא – הרי זה דבר שאין לו מקום, דממה-נפשך: אם מפחדים מנישואין אזרחיים – איך אומרים שהחליטו שאם יהי' מקרה קונקרטי של גיור שלא כהלכה אזי לא יתחשבו עם הקואליציא, הרי בגלל זה יהיו נישואין אזרחיים?! וכי בשביל גוי אחד יש לוותר על "קידוש השם" שבמניעת החוק של נישואין אזרחיים?!

אלא מאי, הם חושבים שמסתמא ישכחו כל הדברים שלפנ"ז, ויהי' "צדיק האחרון בריבו" (לא כלשון הפסוק275 ) – מה שהם אומרים עכשיו [אלא שעכשיו אף אחד לא סבור שהם אכן יקיימו זאת], שכאשר יהיו בחירות (והרי הם ירצו שיבחרו בהם), מבטיחים הם עכשיו, שאז הם יצביעו עבור "גיור כהלכה"!

מה איפוא פירוש הדברים? – שהעיקר הוא שבינתיים נשאר על מעמדו ומצבו; בינתיים מרוצים ממנו, כיון שהוא נושא חן בעיני אדם; בינתיים הוא הוכיח את נאמנותו לקואליציא של בשר ודם, שירשם ב"רקורד" שפלוני לא נסע ולא יצא יחד עם ה-20 שיצאו, אלא נשאר לשבת כו', ובמילא לא קרע "קריעה", ועאכו"כ שלא אמר שגיור צריך להיות "כהלכה"!

מג. ובסופו של דבר נפלו על המצאה אחרת:

כאמור לעיל (סל"ג) שכיון שאי אפשר למצוא הסברה מדוע רוצים לומר על גוי שהוא יהודי – לכן שינו את כל הנוסח, ואומרים שמדובר על פירוד הלבבות; כיון שיהודים דתיים רוצים לגרום פירוד הלבבות – באים השמאלנים ורוצים לעשות קירוב הלבבות! זהו סגנון הדיבור החדש.

ובכן, גם הם נפלו על המצאה זו: כיון שיש מאה אלף יהודים שהצביעו עבורם, ורוצים להילחם נגדם – אשר לכן נטפלים לאותם 11 אנשים!

אף אחד לא רוצה להלחם אפילו עם אותם 11 אנשים! המלחמה היא נגד היצה"ר של אותם 11 אנשים שלא מאפשר להם למנוע את החורבן של עם ישראל רח"ל!

אותם מאה אלף יהודים – לא יודעים מזה; לא מספרים להם מה שקורה, וכאשר אומרים להם היום חצי אמת – יאמרו להם מחר חצי שקר, ואח"כ מכחישים את עצמם!

ובכל פעם עושים זאת "בכל התוקף"276 : בתחילה הכחישו בכל התוקף שיש פס"ד מהרבנות הראשית; אח"כ הכחישו בכל התוקף שקיבלו את המכתב; אח"כ הכחישו בכל התוקף שיש יותר מגויים אחדים שנתנו להם תעודות-נייר בתור "יהודים", ואח"כ מודיעים שלפני כמה חדשים הושיבו "ועדה" שתחקור ותבדוק זאת; ועד להמצאה האחרונה, שאסור לכתוב "כהלכה" כיון שזה יסייע לרפורמים – היפך דעתם של 32 רבנים277, היפך וכו' וכו'! – אין דבר שמתביישים ממנו!

ורוצים לשכנע מאה אלף יהודים, שאותם 11 או 5 אנשים הם אלו שראויים לייצג עדה קדושה בישראל, והם אלו שיבטיחו שארץ ישראל תהי' ע"פ תורת ישראל – בה בשעה שהם שותקים כשאומרים להם שהשתתפותם בקואליציא תלוי' בכך שיצביעו נגד "גיור כהלכה", ולא כמו אלה שבעד "גיור כהלכה" שהם נגד הקואליציא!

מד. וכאמור כמ"פ, שנוסף על העוולה של אותם 4 ו-11 אנשים, שהיא עוולה שלא היתה כמוה בישראל,

– שהרי מכל הצרות שהיו ליהודים, לא חשב אף אחד על ההמצאה של גיור שלא כהלכה, או לחשוב שרב (שטוען עכ"פ שיש לו סמיכה) יחתום על זה, ויתרץ את עצמו בכך שמדובר אודות גוי' אחת בלבד (אפילו לא גויות אחדות) –

הנה העוולה הגדולה ביותר היא – שאין פוצה פה ומצפצף!

מאפשרים לאותם 11 אנשים ו-4 אנשים להמשיך לומר שהם מדברים בשם מאה אלף יהודים, כך, שבשעה שהם שותקים, אומרים הם שזוהי שתיקתם של מאה אלף יהודים, רח"ל, למרות ששומעים שלא מצביעים בעד גיור כהלכה!

ואם לא די בכך – אומרים שזה "הישג דתי"; ואם לא די בכך – אומרים דבר שקר, שהי' יכול להתקבל החוק של "נישואין אזרחיים", בה בשעה שלא היתה אפשרות לכך – לא מצד יהודים, אלא מצד גויים, להבדיל!

מה. ועוד ענין שבו רואים עד כמה החושך כפול ומכופל:

אותו אחד שהי' לו תוקף לומר שצ"ל "גיור כהלכה" – הנה לכל לראש הורידו אותו מה"כסא"!

אלא שדאגו לכך שיהי' זה באופן שפלונית תדבר על זה, ואח"כ הרעישו נגדה במאמר ראשי: מדוע היא עשתה את העבודה השחורה, בה בשעה שלהוריד מה"כסא" היו צריכים אלו שהוא הי' בא-כחם. אלא שלהם לא הי' תוקף לצאת בעת ההצבעה, ועאכו"כ שלא הי' להם תוקף להצטרף לאלו שאמרו שצריך אותו על ה"כסא"!

ולא כפי שהם טוענים, שזה הי' רצונם של אנשי השמאל כו'; הוא בעצמו סיפר, שקודם ההצבעה אמרו לו, שידע, שלא זו בלבד שיאבד את ה"כסא", אלא הוא יאבד את הדירה! וכשנתעורר רעש בנוגע לדירה – אזי נעשה חסד גדול, והבטיחו לו, שיתכן שיוכל להשאר לשבת בדירתו חודשיים נוספים. אבל בנוגע לעצם הענין, שמדובר כאן אודות הצבעה נגד "דבר הוי' זו הלכה" – הסירו זאת מסדר היום. על זה לא שייך להתווכח!

דנים מה היתה ה"כוונה פנימית" של זה שהעלה את הצעת החוק, מה היתה הכוונה של זה שהצביע בעד ומה היתה הכוונה של זה שהצביע נגד; אבל שוכחים שמדובר כאן אודות דבר פשוט (שרק לאח"ז באים הכוונות שבדבר) – שההצבעה היתה האם "דבר הוי' זו הלכה" הוא גם בשנת תשל"ב, בירושלים עיר הקודש ובארץ ישראל, בנוגע לאותם 5 ו-11 או 120 אנשים וכו', או שיכולים לשבת ולשתוק, ואח"כ לבקש ממישהו מכתב הסברה שהנהגתו היא "הישג דתי"!

מחפשים תירוצים, שלא לזה התכוונו, ולא על זה חשבו וכו' – בידעם שהעובדות כתובות.

מו. ובהמשך לזה, הנה כיון שהבטיחו, שמי שיציית לרצון ה"בוס", לעשות מה שצוה העומד בראש של אותם 4-5 אנשים, יבוא על שכרו – היו בזה שלש סברות:

הסברא הראשונה היתה, שפלוני שאמר שיצביע נגד "גיור כהלכה", אם רק ראש-הממשלה תצווה עליו [אמנם לא הי' הכרח לומר זאת, כיון שהי' זה כמה שבועות לפני ההצבעה, אבל הוא הראה תוקף...] – אותו יש להושיב על ה"כסא" של זה שהגיע מהכותל המערבי להצביע שגיור חייב להיות "כהלכה", אע"פ שהקואליציא אומרת שלא צריך להיות כהלכה.

ומובן הדבר, כיון שההנהגה היא באופן של "מדה כנגד מדה"278, ולכן, במקום מי שהצביע נגד הקואליציא – יש למנות מי שהציע את עצמו (כאשר אף אחד לא כפה עליו) להודיע מראש שאם הקואליציא תצוה להצביע עבור גיור שלא כהלכה, יצביע כך!

אבל כשנעשה רעש וטענו: היתכן, הרי הדבר בולט יותר מדי – אזי חשבו על סברא שני':

ישנו מי שאמר ב"כנסת" בפירוש, שגיור שלא כהלכה שנעשה בחו"ל, יכירו בו בא"י, וכך סוברת כל המפלגה שלו, וזהו פירוש החוק כו'. וכיון שכן, מגיע לו ה"כסא". – גם הוא הראה "הישג דתי", שלא ברח מהמערכה...

וכיון שפחדו שיזכירו לו אודות הענין הנ"ל, אזי התחילו לטעון, שהוא אדם "בלתי ידוע"; הוא מתעסק רק עם עבודה שקטה, ואילו בנוגע לכל הענין נחשב הוא לאיש מן השורה בלבד, כך, שנותנים את התפקיד לאדם חלק ("אַ גלאַטן מענטשן") – בה בשעה שבענין של "מיהו יהודי" הנה הוא זה שהי' מעורב ב"עסקת החבילה"279 שנערכה לפני כמה חדשים בין אותם 4 אנשים – בשם מאה אלף שומרי תורה ומצוות – עם ה"מערך", שאמרו, שלכתחילה היתה הכוונה שגיור שלא כהלכה שנעשה בחו"ל יוכר בא"י, כפי שנדפס בפרוטוקולים הרשמיים של אותו יום.

ואח"כ נפלו על המצאה שלישית:

ישנו עוד אחד שהי' לו "הישג דתי": הוא לא הי' יכול לפעול על עצמו להתפטר מענינים של פוליטיקה [אף שמלכתחילה הי' אסור לו לעסוק בהם, אבל זהו ענינו הפרטי], ולהרביץ תורה ברבים, ולכן נשאר תקוע בבוץ של הפוליטיקה. והוא זה שלקח על עצמו לעמוד בפני מאה חברי הכנסת ולהסביר את ה"הישג" – בידעו שדבריו יודפסו ויתפרסמו בכל קצוי תבל – שבשעה שמצביעים אם יתקיים "דבר הוי' זו הלכה" או יתקיים "דבר המערך", "דבר הקואליציא", צריכים יהודים שומרי תומ"צ לשבת ולשתוק! בגלל זה מגיע לו לכל-הפחות שיתנו לו את ה"כסא"!

וכאמור, מלבד החומר ("געוואַלד") שבענין עצמו, עומדים מסביב יהודים ומניחים לאותם 4 ו-11 אנשים לדבר בשמם, באמרם שימשיכו לדבר בשמם, ואינם מתחרטים כלל, אלא אומרים "אכלתי ואוכל עוד"280, ויתירה מזה: לא רק "אכלתי ואוכל עוד" באמרו שעושה עבירה, אלא הם אומרים שזה "הישג דתי"! ועד כדי כך, שמסבירים שהוספת תיבת "הלכה" תתפרש שיש לעשות כרצון הרפורמים! – לאנשים כאלו הם מניחים להמשיך לדבר בשמם!

ויש מי שטוען שאינו יכול להתערב, כיון שאינו יודע את פרטי הדבר. – בשביל מה אתה צריך לדעת את פרטי הדבר?! "הלכה" היא מילה שכתובה בשולחן ערוך, ו"גיור כהלכה" הוא מושג שכתוב בשולחן ערוך; והאיסור לשתוק בשעה שמבזים "דבר הוי' זו הלכה" ברבים, רח"ל, הוא דין בשולחן ערוך; אין צורך לדעת פרטים בדבר!

ואח"כ הולכים למישהו אחר ומספרים לו מי יודע מה, והוא יוצא ומכריז שהשתיקה ושאר הענינים הם "הישג דתי"; ואח"כ בא שלישי ומכריז שהם הצילו את כלל ישראל מהסכנה של נישואין אזרחיים, בה בשעה שזהו דבר שאין לו שחר ("ניט געשטויגן און ניט געפלויגן"), עכ"פ במשך השנים הקרובות, כל זמן שישנם גויים בא"י, ועדיין לא החזירו את השטחים – יחד עמהם – לגויים וכו', ואין כאן המקום להאריך בזה.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר בבת-שחוק: עכשיו יתחילו מיד להטפל לשלשת המילים הנ"ל! וכאמור לעיל, שבמקום לדבר על עלילת הדם, מוטב לדבר על אופן הדבקת הבול, עם הראש כלפי מטה או מעלה...].

מז. ויה"ר שבעמדנו לאחרי ימי החורבן של תשעה באב והימים שלפנ"ז, ונכנסנו כבר ל"שבעה דנחמתא" – הנה אע"פ ש"ותאמר ציון עזבני הוי' ואדנ-י שכחני"281 (כמ"ש בהפטרת הפרשה הקודמת אודות טענת הנביא בשם כנסת ישראל), לא יתחשב הקב"ה בכך, ויערה עלינו רוח ממרום (מבלי להתחשב בבחירה כו'), וידעו כל העמים כולם ש"יש אלקים בישראל", שיש להקב"ה שליטה בארץ הקודש, במכ"ש וק"ו משליטתו בחוץ לארץ, ודבר אלקינו הוא יקום – כך ולא אחרת, ואף אחד לא יוכל לשנות זאת – לא 4 האנשים, לא 11 האנשים, וגם לא מאה ועשר אנשים יחד עם עשר גויים... ש"בכל דור ודור .. הקב"ה מצילנו מידם" (כמ"ש בהגדה).

ויה"ר שיהי' זה בדרכי נועם, ובטוב הנראה והנגלה, מתוך שמחה טוב לבב, ובעגלא דידן – שיהודים יבינו את הגדולה של "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה"136, ולא להתבייש לומר שהוא מתפאר בכך שהוא יהודי [אפילו אם בשעת מעשה עומד בצד מישהו ומלעיג עליו, ואומר לו שיקח ממנו את הדירה, המשרה והפרנסה וכו'], וזה ישבור את השקר ש"אין לו רגלים"282, וימשיך "אמת הוי' לעולם"283 בכל הענינים – ע"י "דבר הוי' זו הלכה".

ובעגלא דידן, ולמטה מעשרה טפחים – תהי' ביאת משיח צדקנו, יחד עם הגאולה האמיתית והשלימה מהחושך הכפול ומכופל שלא הי' כמוהו,

– לומר על חושך, שהוא אור, ועל חורבן של עם ישראל, שזהו "הישג דתי", ולומר על אחד שנלחם נגד ה' ותורתו, שהוא מדבר בשמם של מאה אלף יהודים שומרי תורה ומצוה –

שיתבטל החושך לגמרי, עד לאופן ש"לילה (הימים האחרונים של הגלות שנקרא לילה284 ) כיום יאיר"285, ותבוא הגאולה האמיתית והשלמה, ובקרוב ממש, אמן כן יהי רצון.

* * *

מח. דובר לעיל (ס"ב) אודות ההליכה מחיל אל חיל כפי שנפעלת גם אצל כל הלומדים תורתו של בעל ההילולא, אפילו אות אחת, ועאכו"כ הלכה אחת ויותר מזה.

וכיון שבימים אלו נדפס והגיע מבית-הכורך כרך נוסף של מכתבים והערות על פסוקי התורה (שלא נכללו בכרכים שלפנ"ז)286, אשר לכן, הנה כאן הזמן המתאים להתעכב בקיצור עכ"פ על א' הענינים בהתחלת הספר – רשימה קצרה בנוגע ללמך, שבה מבאר בארוכה לפי ערך פרטי הענינים ע"ד הקבלה עם גימטריאות וכו'.

הרשימה הראשונה בספר זה היא בנוגע ללמך בן מתושלח מיוצאי חלצי שת, ומביא ש"מיוצאי חלצי קין הי' ג"כ א' שנק' למך", ומבאר השייכות שביניהם, כי, "ע"כ [צריך] לומר שהב' בחי' למך שמקין ושמשת יש להם שייכות זה לזה, כי הרי שמם אחד הוא".

ובסיום הרשימה: "ושנים מיוצאי חלצי קין ושנים מיוצאי חלצי שת שווים בשמותיהם זה לזה, והם חנוך ולמך מקין, וחנוך ולמך משת".

ומזה שמבאר רק השייכות של ב' הבחי' דלמך, ולא השייכות של ב' הבחי' דחנוך, מוכח, שבנוגע לחנוך מובנת מעצמה השייכות של ב' הבחי', ולכן לא ציין זאת, כיון שהוצרך לכתוב בקיצור בגלל הצמצום בדיו ונייר כו', כמדובר כמ"פ.

מט. ויש לבאר השייכות שבין ב' הבחי' דחנוך (בדא"פ עכ"פ) – בהקדים החילוק שבין קין לשת:

"שת" – "ממנו הושתת העולם"287. ואילו ענינו של "קין" הי' היפך בנין ותיקון העולם – שהרג את הבל288, והי' נע ונד בארץ289, שזהו היפך הענין ד"לא תהו בראה לשבת יצרה"290.

אמנם, בכללות יותר, כיון שגם קין (שנוסף על גודל מעלתו שמתבטאת בכך שנקרא ע"ש "קניתי איש את ה'"291 ) הי' בנו של אדה"ר שבריאתו היתה באופן ד"לשבת יצרה", הרי מובן שגם הוא שייך לתיקון, וכמרומז גם בשמו שיש בו ג' האותיות ק' י' ן' ד"תיקון"; ולאידך גיסא, גם שת (שממנו הושתת העולם) שייך לענין התהו, שהרי עיקר ענין התיקון בעולם התיקון עצמו התחיל לאחרי הכריתת ברית עם נח (לאחרי המבול), משא"כ לפני המבול הי' מעמד ומצב של תהו – אורות מרובים292 – כפי שהוא בעולם התיקון עצמו, שלכן הי' אז טבע העולם באופן של ריבוי גדול כו' (כמבואר במדרשי חז"ל293 ), ע"ד שמצינו בגמרא294 בנוגע לכללות הזמן שלפני מ"ת, ש"היו ניזונין בחסדו של הקב"ה", ועאכו"כ לפני המבול295.

[דוגמא לדבר (שגם בתהו יש תיקון, וגם בתיקון יש תהו): התכללות ד' היסודות באופן שגם באש יש מים וגם במים יש אש, וע"י המים שבאש והאש שבמים יכול להיות החיבור של אש ומים296. וכן הוא בחיבור ההפכים דנשמה בגוף (רוחניות וגשמיות) בכח המפליא לעשות297, כמבואר בספרי חקירה298 שחיבור זה נעשה לאחרי הקדמת החיבור בין הרוחניות שבגשמיות עם הגשמיות שברוחניות, ע"י הדם ש"הוא הנפש"54 שבו מלובש רוח החיים].

ונוסף על כללות הענין שקין שייך גם לתיקון ושת שייך גם לתהו, ישנם פרטים שבהם מודגשת בגלוי יותר שייכותם של קין לתיקון, ושל שת לתהו.

נ. ויש לומר שזהו ענינם של ב' הבחי' דחנוך – מיוצאי חלצי קין ומיוצאי חלצי שת:

חנוך מיוצאי חלצי קין – הו"ע התיקון שבתהו, שזהו מ"ש299 "ויהי (קין) בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך", והיינו, ענין הבנין ("בונה עיר") שבתהו גופא.

וחנוך מיוצאי חלצי שת – הו"ע התהו שבתיקון, שזהו מ"ש300 "ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו האלקים", שזהו סדר הנהגה שלמעלה והיפך מישוב העולם – תהו (ששם כלים מועטים292, דוגמת מיעוט מספר שנות חייו לגבי שאר האנשים שבדורות ההם).

וכמבואר בתורה אור301 ש"שתי נשמות משמיטה הראשונה, דהיינו מבחי' עולם התהו שלפני עולם התיקון, ירדו ונמשכו למטה לשמיטה שני' שהוא בחי' התיקון, והם חנוך ומשה .. ועיקר ירידתם לזו השמיטה הוא כדי לתקן העולמות, כי הם שרשם גבוהים מאד, יען היותם למעלה מבחי' נשמות דשמיטה זו, דהיינו ששם נמצא הביטול הרבה יותר מאשר נמצא בשמיטה זו", וכידוע302 שהביטול שבעולם התהו הוא נעלה יותר מהביטול שבעולם התיקון, וע"ד שאצל בהמה (שהו"ע התהו שבתיקון גופא) ישנו ענין הביטול יותר מאשר אצל אדם, כמרומז גם בכך ש"אדם" רק בגימטריא מ"ה303 (שמורה על ענין הביטול והעדר תפיסת מקום), ואילו ב"בהמה." ישנם האותיות מ"ה בגלוי.

נא. ויש להוסיף, שב' בחי' הנ"ל (תיקון שבתהו ותהו שבתיקון) נקראים בשם "חנוך", לפי שבשם זה מרומזים ב' הענינים דתהו ותיקון:

"חנוך" הוא גם מלשון חינוך304, ובענין החינוך ישנם ב' קצוות:

מחד גיסא – החינוך הוא "ע"י איזו תוספת כמו איזו התקרבות או איזו מתנה כו'", "כמשל התינוק שמחנכין אותו ללמוד נותנין לו מתנה יתירה כדי להרגילו להתחיל בלימוד", כמבואר בלקו"ת305 בנוגע לחנוכת המזבח, ש"זה הי' ג"כ ענין הקרבת הקטרת על מזבח החיצון, שאינו דבר ההוה כלל, שדבר ההוה היינו קרבנות תמידין כו'" (ואילו "הקטרת לא היתה קריבה על מזבח החיצון, כ"א על מזבח הפנימי, אך ורק בנשיאים היתה הוראת שעה שהקריבו קטרת ע"ג מזבח החיצון"), והיינו בשביל חנוכת המזבח", כיון ש"ענין החנוכה זו הוא מלשון חינוך .. ע"י מתנה יתירה דוקא, כך הי' ענין הקרבת הקטרת שהוא המשכת בחי' מקיפים" – ע"ד ריבוי ותוקף האורות דתהו.

ולאידך גיסא – המתנה יתירה (ריבוי ותוקף האורות דתהו) שבענין החינוך היא רק בהתחלת החינוך306, והמכוון בזה הוא כדי שלאח"ז יהי' המשך הענין בדרך הישר, דרך הממוצעת (כמו בחנוכת המזבח "שעי"ז יוכל להיות אח"כ סדר הקרבנות תמידין כסדרן וכו'"), שזהו סדר ההנהגה דעולם התיקון307.

נב. (ואח"כ אמר:)

כרגיל בכל שנה ושנה – יש להזכיר אודות ה"קרן" על שמו של אאמו"ר, שממנה מסייעים לאלו שרוצים ללמוד תורה לשמה, ללא ענינים צדדיים (ככל שתגדל מעלתם)308.

ולכן, כל הרוצה, יתנדב כפי נדבת לבו הטהור, ומי שרוצה – יוכל לצרף בפיתקא בפני עצמה (או ביחד) שמו ושם אמו, כדי להזכירו לברכת ה' בכל המצטרך מנפש ועד בשר, וגדול זכות הצדקה.

[ואח"כ אמר: מסתמא יחלקו מעטפות ופיתקאות כדי שיוכלו לעשות זאת].

* * *

נג. דובר כמ"פ אודות פרשת השבוע, ששייכת גם לכל עניני השבוע, ולכן חל על זה הפתגם הידוע של רבינו הזקן309 שצריך לחיות עם הזמן. והרי פרשת שבוע זה היא פרשת ראה.

וכמדובר כמ"פ310 שאע"פ שבפרשה מדובר אודות כו"כ ענינים, הרי "שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש"311 – שאינו במקרה ח"ו, ונתקבל ע"י כל ישראל – מורה על קו השני והנקודה האמצעית שחודרת את כל עניני הפרשה, והיינו, שכל פסוק וכל ענין שייך לפרשה ששמה "ראה".

והענין בזה:

בנוגע לראי' – איתא במכילתא312 ש"אינה דומה שמיעה לראי'", וכפי שרואים בפועל שדבר הנראה מתקבל ונקבע אצל האדם כל כך שאי אפשר להחלישו ועאכו"כ לבטלו ע"י קושיות וכו'.

וזהו גם הטעם ש"אין עד נעשה דיין"313 – כי: ענין הדין צ"ל לא רק באופן ד"ושפטו העדה", אלא גם באופן ד"והצילו העדה"314, והיינו, שצ"ל האפשרות וההשתדלות למצוא צד של זכות כדי לפעול ענין של הצלה. ולכן, "עד", שראה בעצמו מעשיו של פלוני – לא ישתכנע ע"י ראיות בשכל כו' למצוא עליו זכות כדי שיוכל להיות "והצילו העדה"; משא"כ מי שרק שומע את הדבר, הנה אף ששומע זאת מעדים נאמנים ובחקירה ודרישה כו' (כמ"ש315 "ודרשת וחקרת גו' היטב וגו'"), יכול להיות אצלו הענין ד"הצילו העדה".

ובכן: כל הענינים שאודותם מדובר בפרשה, יכולים להיות באופן של ראי' ("ראה"), היינו, שנקלטים ומונחים אצלו כמו ענין שראה בעיני בשר.

נד. אך עדיין דרוש ביאור בדבר:

בפרשה מדובר אודות כמה ענינים הקשורים עם עוה"ז הגשמי והחומרי, עד כדי כך, שיכול להיות ש"יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך גו' או רעך אשר כנפשך גו' לאמר נלכה ונעבדה וגו'"316, וכפי שמפרש רש"י: "פירש לך הכתוב את החביבין לך כו'", והם אלו שמסיתים אותו וכו'.

[דרך אגב, יש כאן דיוק הדורש ביאור בפשוטו של מקרא, וכאמור כמ"פ שדוקא על "קלאָץ-קושיות" לא מתעכבים:

כיון ש"פירש לך הכתוב את החביבין לך", אינו מובן: למה לא נזכר בכתוב "אמך"?! – בכתוב נזכרו: "אחיך", "מאב" (כפירוש רש"י), "בן אמך", "מאם", "בנך או בתך", ורש"י מוסיף ומפרש ש"אשר כנפשך" "זה אביך"; ורק "אמך" לא נזכרה?!

ואדרבה: מצינו בפירוש רש"י בפ' קדושים על הפסוק317 "איש אמו ואביו תיראו", "כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם, לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים" (כפי שרואים במעשה בפועל). וא"כ, בנוגע להסתה ושידול בדברים כו' – בודאי שהאם היא מה"חביבין לך"!

ובכן, זהו מאמר המוסגר, שישאר להתוועדות של יום הש"ק318, כרגיל].

ואעפ"כ, הנה לא זו בלבד שאסור לשמוע אליו, אלא יתירה מזה: "לא תחמול ולא תכסה עליו", כפי שמפרש רש"י בפשוטו של מקרא: "לא תהפך בזכותו וכו'", ועד ש"כי הרוג תהרגנו ידך תהי' בו בראשונה גו'"319, והיינו, שאע"פ שהוא מ"החביבין לך", אסור לך ללמד זכות עליו, אלא עליך לבוא לב"ד ולספר מה שאמר לך בסתר, ולהיות ראש המענישים!

וגם ענין זה הוא חלק מפרשת ראה, היינו, שהנהגה הנ"ל בנוגע למסית ומדיח אפילו מ"החביבין לך" רח"ל, צריכה להיות באופן של "ראה".

ולכאורה, הרי זה היפך טבע האדם לגמרי?!

נה. וההסברה על זה מיד בהמשך הכתוב לאחרי תיבת "ראה" – "אנכי נותן לפניכם":

בעשה"ד נאמר124 "אנכי הוי' אלקיך", תחילה "אנכי" ואח"כ "הוי' אלקיך". ומזה מובן, שכשם שהוי' הוא למעלה מאלקיך, שהרי שם הוי' הוא שם העצם ושם המפורש320, משא"כ שם אלקים (ו"אלקיך"), כך "אנכי" הוא למעלה גם מהוי', וכדאיתא בזהר: "אנכי מי שאנכי", ד"לא אתרמיז בשום אות כו'"321, משא"כ הוי' שהוא שם שיש בו אותיות כו'.

וכיון ש"אנכי נותן לפניכם", "אנכי" דייקא, שלמעלה אפילו מהוי', שנקרא כן ע"ש שמהוה את כל העולמות322 – הרי הוא מעמיד את כל אחד מישראל למעלה מכל הגדרים וההגבלות של העולם שנתהוה בדבר ה' ("ה' דברך נצב בשמים"323 ), ולכן יכול לפעול על עצמו, שמבלי הבט על היחס כלפי "אחיך בן אמך או בנך או בתך .. או רעך אשר כנפשך", "החביבין לך", כפי שהוא מצד טבע העולם, יתנהג כהוראת התורה, ועד שענין זה יהי' אצלו באופן של "ראה".

נו. וזהו גם הביאור בנוגע לאופן הנהגת בנ"י שנמצאים מאחורי מסך הברזל:

נזכר לעיל (סכ"ו) מ"ש בגמרא169 "אילמלי נגדוה לחנני' מישאל ועזרי' כו'" – מי יודע אם היו עומדים בנסיון.

ואעפ"כ רואים שיהודים הנ"ל נמצאים במעמד ומצב ד"נגדוהו" במשך עשיריות שנים ועד למעלה מיובל שנים [משך זמן שנקרא ע"פ תורה בשם "עולם"324, כמ"ש325 "וישב שם עד עולם", או כמ"ש גבי עבד עברי שנרצע: "ועבדו לעולם"326 ], ואעפ"כ עומדים בנסיון ומוסרים נפשם על כו"כ עניני יהדות, תורה ומצוותי'?!

וההסברה בזה – שכאשר הענין ד"אנכי נותן לפניכם" נמשך ובא בגילוי, הרי זה פועל הענין ד"ראה", ששום דבר לא יכול לבטלו או אפילו להחלישו, ואז אינו מתחשב בשום דבר, כך, שגם כאשר "נגדוהו" במשך למעלה מיובל שנים, מתנהג כרצון הקב"ה בכל מקום שידו מגעת, ויתירה מזה: אפילו במקום שאינה מגעת!...

נז. וזהו גם הטעם לכך שישנם אלו שעדיין מחזיקים אותם שם (כמדובר פעם בארוכה327 ) – כיון שצריכים כנראה לסיים שם "פכים קטנים",

– ולאמיתו של דבר הרי הם "פכים גדולים" ביותר... כיון שנמצאים במעמד ומצב ד"נגדוהו" במשך למעלה מיובל שנים –

ואז יצאו גם הם "ביד רמה"328, בנעריהם ובזקניהם (כמו אלו שכבר יצאו משם ונמצאים במעמד ומצב של חירות לפי ערך), יחד עם מנהיגיהם בראשיהם,

– ע"ד מ"ש בנוגע למשה רבינו, רועה נאמן הראשון בישראל, "ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל"329, ואיתא במדרש תנחומא330 : "א"ל הקב"ה למשה שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא וקברתם במדבר .. אלא תהי' בצדן ותבוא עמהם", והיינו, שמשה רבינו נשאר במדבר יחד עם עדתו, שישים ריבוא בנ"י, "דור דעה"331, ובבוא העת והזמן יבוא יחד עמהם לארץ ישראל. ועד"ז בנוגע לאתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא332, ראשי ומנהיגי ישראל בכל מדינה ומדינה, שממתינים לבני עדתם, שנמצאים בגלות ועומדים בנסיונות הקשים ביותר, וכשיצאו משם יבואו גם הם בראשם –

כולל גם אלו שאצלם צריך להיות הענין ד"הקיצו ורננו שוכני עפר"171, ומנהיגיהם בראשם,

וכולם יחד יקבלו גילוי השכינה כפי שיהי' לעתיד לבוא בקיום היעוד160 "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו", ועד ש"ידעו אותי"178, באופן ד"כמים לים מכסים"218.

נח. ויה"ר שיסיימו כאן את ה"פכים קטנים" שצריכים לסיים כאן, ומתוך שמחה,

– כפי שרואים בטבע בני אדם שדבר שנעשה בשמחה, נעשה בזריזות, ובמשך זמן קצר מסיימים את הפעולה שע"ד הרגיל דורשת זמן ארוך, כך, שבמקום "בעתה" נעשה הדבר באופן ד"אחישנה"333

וענין זה יסייע גם לאלו שנמצאים שם, שגם הם יוכלו לסיים את הבירורים שלהם בהקדם ובאופן טוב ונקל יותר,

ועאכו"כ בנוגע לאלו שנמצאים כבר מעבר זה של מסך הברזל, שלא יאפשרו להיות במצב של פיזור ומבלי לנצל את כח המס"נ שעמדו בו במשך עשיריות שנים, אלא ינצלו כח זה מתוך הרחבה בעניני יהדות בנוגע לעצמם ובהפצת היהדות בכל מקום שידם מגעת.

וכך יתאחדו כל בנ"י יחד (כפי שרוצה כל אחד מישראל), ובדרך ממילא יתבטלו כל המחיצות המפסיקות, והרי המעמד ומצב ד"כולנו כאחד" ממשיך את הענין ד"ברכנו אבינו"214, שיומשכו כל ברכות ה' "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"22, ועד לברכה הכללית והפנימית והעיקרית – המשכת גילוי משיח צדקנו והגאולה האמיתית והשלימה, למטה מעשרה טפחים, בעגלא דידן.

ובפשטות – שיוצאים מהגלות, כל אחד מישראל בכל מקום שהוא, עם בניו ובנותיו וכל אשר לו, "כספם וזהבם אתם"334, והולכים כולם יחד – מתוך "שטורעם" – לקבל פני משיח צדקנו, "בשובה ונחת תושעון"335, ו"שמחת עולם על ראשם"336.