בס"ד. שיחת ש"פ תשא, פ' פרה, ח"י אדר, ה'תשל"ב.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א. דובר כמ"פ שיום השבת שייך לכל הששה ימים שלפניו – כמובן מזה שאומרים "היום יום ראשון בשבת", "שני בשבת וכו'", דקאי על השבת שבא לאחריהם.

ואע"פ שהפירוש הפשוט ד"יום ראשון בשבת" הוא יום ראשון בשבוע (היינו שהפירוש ד"בשבת" הוא "בשבוע") – הרי ידוע מ"ש הרמב"ן בפירוש הכתוב1 "זכור את יום השבת לקדשו", "שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת וכו'", ולכן "ישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום"; וכמובן מזה שלא אומרים בלשון ברור שאין בו מקום לספקות: "היום יום ראשון בשבוע", אלא אומרים "היום יום ראשון בשבת", שמזה מוכח, שהכוונה היא לא רק שזהו יום ראשון בשבוע, אלא גם יום ראשון בשבוע שיש בו יום השבת.

ובכל אופן, ברור הדבר שכל ששת ימי השבוע קשורים עם יום השבת.

וענין זה מובן גם מדברי הגמרא2 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", היינו, שהאכילה בשבת יכולה להיות רק ע"י הטירחא וההכנה בערב שבת – שהפירוש ד"ערב שבת" כאן הוא לא רק יום ששי בשבוע, אלא כל ימי השבוע, החל מיום ראשון (מוצאי שבת), שכבר אז מתחילים ההכנות לשבת3 – לא רק בנוגע לענינים רוחניים, אלא גם בנוגע לענינים גשמיים, דכיון שביום השבת יש צורך באכילה ושתי' ושאר צרכים, והוא יום שאסור במלאכה, הרי בהכרח להכין את כל צרכי השבת מ"ערב שבת", שפירושו במובן הרחב הוא החל מיום ראשון בשבוע.

וכאשר מתחילים את ההכנות לשבת מיד בהתחלת השבוע, אזי כל ימי השבוע אינם סתם ימות החול, אלא ימי הכנה לשבת – "ערב שבת", שלפי ערך הטירחא בהם תהי' האכילה דשבת.

וע"פ המדובר כמ"פ שאצל בנ"י מתחילים כל ענין מהתורה, מצינו גם בענין זה, שעוד לפני שמתחילים ההכנות בפועל לשבת הבאה ע"י מלאכות ועובדין דחול שנעשים מהתחלת השבוע, הנה ביום השבת עצמו, לאחר חצות היום, מתחילה כבר ההכנה לשבת הבאה ע"י הקריאה בתורה במנחה (לא בפרשה שקראו בשבת זו, אלא) בפרשה שיקראו בשלימותה בשבת הבאה; והכנה זו שע"י קריאת התורה היא ההתחלה והנתינת כח לכל ההכנות לשבת שיהיו במשך כל ימי השבוע.

ב. ובזה ניתוסף עילוי כאשר בין ימי השבוע ישנם ימים מיוחדים, כבנדו"ד, ימי הפורים:

כיון שימים אלו הם בעלי חשיבות מיוחדת וערך מיוחד לגבי שאר ימי השבוע, בהכרח לומר שהם חלוקים משאר ימי השבוע גם בנוגע לשייכותם ליום השבת.

כלומר: נוסף על כללות ההכנה לשבת שנעשית בכל ששת ימי השבוע באופן ד"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", הנה כשיש בימי השבוע ימים מיוחדים, כמו ימי הפורים, אזי ההכנה לשבת שנעשית בימים אלו היא באופן אחר לגמרי, כמובן שאינה דומה הטירחא לשבת שנעשית ביום חול רגיל לטירחא לשבת שנעשית בימי הפורים, שהיא בודאי באופן נעלה הרבה יותר, ויכולים לפעול בה הרבה יותר – בהתאם לאפשרויות שישנם בימי הפורים.

ומזה מובן, שבשבת שלאחרי פורים ניתוסף עילוי מיוחד לגבי כל השבתות שקשורים עם ששת ימי השבוע שלפניהם – בגלל שייכותו לימי הפורים.

ובהכרח לומר כן – אף שזה לכאורה חידוש גדול – שהרי ענינו של שבת הוא כמ"ש4 "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", הן "ויכולו" מלשון כליון5, היינו, שכל הענינים של ששת ימי השבוע עומדים ביום השבת באופן של כליון, מלמטה למעלה, והן "ויכולו" מלשון תענוג5, היינו, שביום השבת ישנו התענוג של כל ימי השבוע, שפועל גם ההמשכה מלמעלה למטה, ונמצא, שהכליון מלמטה למעלה והמשכת התענוג מלמעלה למטה של ימי הפורים הוא ביום השבת שלאחריהם.

ולכן כאן המקום והזמן להמשיך בביאור הענינים שהתחילו לדבר אודותם בהתוועדות דפורים.

ולכל לראש בנוגע ליום הש"ק זה, שנוסף על היותו יום השבת שלאחרי פורים, הרי זה בהשגחה פרטית גם שבת פ' כי תשא, כך, שבודאי יש קשר ושייכות בין פורים עם שבת פ' כי תשא.

ג. השייכות של פורים לפ' כי תשא6 – אין צורך לחפש (כמו בכמה ענינים שצריך לחפש השייכות שביניהם במקומות נדחים), כיון שהדבר מפורש בגמרא:

בנוגע לדברי המן לאחשורוש: "אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול וגו'"7 – איתא בגמרא8 : "גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן9 באחד באדר משמיעין על השקלים".

והרי הענין ד"שקליהן" (שהקדים הקב"ה לשקליו של המן, כדי להבטיח שמחשבתו הרעה של המן "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים"10 לא תבוא לידי פועל) הוא מצות מחצית השקל שאודותה מדובר בהתחלת פ' כי תשא: "כי תשא את ראש בני ישראל גו' זה יתנו גו' מחצית השקל וגו'".

ואכן הסכום דמחצית השקל מתאים לסכום שקליו של המן – "שעשרה אלפי ככר כסף עולין חצי שקל לכל אחד מישראל, שהיו שש מאות אלף כשיצאו ממצרים"11, כמבואר במפרשים12 פרטי החשבון בזה.

כלומר: המן הציע לאחשורוש "עשרת אלפים ככר כסף" דוקא – לא בבחירתו (שהרי המן אינו בעל בחירה), אלא בגלל שמלמעלה נתנו לו את הרעיון לומר סכום שמכוון לסכום מחצית השקל שנתנו ששים ריבוא בנ"י, כדי לבטל את פעולת ה"עשרת אלפים ככר כסף" שרצה המן לשקול ביהודים לאבדם.

וע"פ מ"ש בפע"ח13 ומ"ח14 שהמן הי' מכשף גדול, יש לומר, שבידעו מה שנעשה ברוחניות הענינים, חיפש ענין שעל ידו יוכל ליטול ח"ו חיותם של בנ"י, ולכן כיוון לתת "עשרת אלפים ככר כסף", מתוך תקוה שעי"ז יוכל לבטל את פעולת מחצית השקל של בנ"י, ואז יוכל לקיים בפועל את מחשבתו הרעה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים".

ועז"נ שהקב"ה "הקדים שקליהן (של בנ"י) לשקליו" (של המן) – קדימה לא רק בזמן, שאינה יכולה לבטל את הפעולה של המן, ולכן בהכרח לומר שזוהי גם קדימה במעלה, ואדרבה: כיון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, הנה בגלל הקדימה במעלה היתה גם הקדימה בזמן (ע"ד המבואר במארז"ל15 "אלפים שנה קדמה תורה לעולם", שנוסף על הפירוש הפשוט שזוהי קדימה בזמן16, ישנה גם קדימה במעלה17, ואדרבה: הקדימה במעלה היא סיבת הקדימה בזמן).

ד. אך צריך להבין, מהי הקדימה במעלה של שקלי בנ"י לשקלי המן – דלכאורה איפכא מסתברא:

השקלים דהמן הם באופן שאדם אחד נותן לבדו עשרת אלפים ככר כסף, ואילו השקלים דבנ"י הם באופן שכל אחד מישראל נותן מחצית השקל בלבד, ומובן, שאינו דומה התוקף הדרוש כדי ליתן מחצית השקל – אפילו עבור "דל", ועאכו"כ עבור "עשיר" – לתוקף הדרוש כדי ליתן עשרת אלפים ככר כסף.

וא"כ, מהו הענין ש"הקדים שקליהן לשקליו", שהשקלים של בנ"י קודמים במעלה לשקלים של המן – בה בשעה שלכאורה יש מעלה ב"עשרת אלפים ככר כסף" ששקל המן לגבי "מחצית השקל" שנותן כל אחד מישראל?

ויובן בהקדם ביאור המעלה המיוחדת של "מחצית השקל" שהיא בשני ענינים18 : (א) שכל אחד מישראל נותן "מחצית" בלבד, ורק בצירוף עם המחצית שנותן חבירו הרי זה נעשה שקל שלם, "שקל הקודש", (ב) הנתינה היא באופן ש"ימסרם לציבור יפה יפה"19, ורק כשנעשה ממון ציבור אזי יכולים לקנות בו קרבנות ציבור, כדלקמן.

ה. בנוגע לנתינת מחצית השקל – מדגיש הכתוב20 "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט".

ולכאורה אינו מובן: מהו הטעם ש"העשיר לא ירבה"? – כיון שהוא עשיר, ומה גם שתורת-אמת מעידה שהוא "עשיר", היינו, שהוא עשיר באמת, הן בענינים רוחניים והן בענינים גשמיים – למה לא יתן יותר ממחצית השקל?!

ומאי שנא מצדקה, שמי שהוא עשיר, דורשים ממנו ליתן בריבוי, ו"עשיר שהביא קרבן עני לא יצא"21, דכיון שהוא עשיר, ויש ביכלתו ליתן יותר, ה"ה מחוייב ע"פ דין ליתן לפי השיעור שיכול ליתן עשיר,

– וע"ד שמצינו בנוגע ללימוד התורה, כמדובר בהתוועדות דפורים22 אודות לשון חז"ל23 "מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה" (אע"פ שמקרא מגילה בכלל לימוד התורה), דכיון שאפשר ללמוד בעמקות יותר, נחשב מקרא מגילה לביטול תורה –

ואילו כאן נאמר שעשיר שרוצה להרבות – "לא ירבה", אלא יתן רק "מחצית השקל", "מחצית" דייקא, היינו, שאין זה באופן שמרגיש שנותן "עשר גרה", אלא ענין שהוא "מחצית" בלבד.

ולכאורה הרי זה היפך פסק דין התורה "כל חלב לה'"24, וכמ"ש הרמב"ם25 : "כל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהי' מן הנאה והטוב .. וכן הוא אומר כל חלב לה'", וכן הוא פסק השו"ע בהלכות צדקה26. ואילו כאן נאמר שאפילו עשיר צריך ליתן רק "מחצית השקל"?

ועד"ז נשאלת השאלה לאידך גיסא: מדוע "הדל לא ימעיט"? – כיון שהוא "דל", הרי נוסף לכך שיכול לטעון שלהיותו "דל" ברוחניות הענינים, איך יוכל בכלל לגשת לענין של השתתפות בהקרבת הקרבנות כו', הנה אפילו אם צריך להשתתף בזה, די בכך שיתן דבר שאי אפשר בלאו הכי – פרוטה בלבד, שנחשבת נתינה (שהרי "אין נתינה פחות משוה פרוטה"27 ), שלכן יכולים לקדש אשה בפרוטה28, ונתינתה לצדקה נחשבת כנתינת חיי נפשו (כלשון רבינו הזקן בתניא29 ), ומדוע דורשים ממנו לתת אותו סכום שנותן העשיר?

ו. אך הענין הוא – שכדי לבטל גזירת המן הרשע שרצה לשקול עשרת אלפים ככר כסף ביהודים לאבדם, צריך להגיע לדרגא הקשורה עם עצם נקודת החיות של בנ"י, הקשורה עם ענין המס"נ כו', שלמעלה מכחות הנפש, הן כחות פנימיים והן כחות מקיפים, שכיון ששם מגעת הגזירה, הנה משם לא יכול להיות נמשך ביטול הגזירה, ולכן יש צורך לגלות את העצם של בנ"י, שעליו אין להמן שליטה, ובמילא יומשך משם ביטול גזירת המן, אפילו לאחרי שכבר הי' גזר דין שנחתם בטבעת המלך.

והענין בזה30 – שטענותיו של המן, "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים"31, ו"ישנו מן המצוות"8, הם רק בנוגע לכחות של בנ"י, כחות פנימיים או אפילו כחות מקיפים, אבל לא בנוגע לעצם נקודת החיות של בנ"י, שהיא תמיד בשלימות, וכמו בגשמיות כפשוטו, שגם בשעה שישן נחשב לאדם ויש עליו כל החיובים של אדם כמו בהיותו ער32, וכן הוא ברוחניות הענינים, שגם בשעה ש"ישנו מן המצוות", הרי הם במעמד ומצב ש"אתם הדבקים בה' אלקיכם (ולכן) חיים כולכם"33, ובאופן שהחיות הוא בגילוי.

וכיון שמדובר אודות עצם נקודת החיות של בנ"י – הרי מובן שבזה משתווים כל בנ"י, כי, חילוקי הדרגות שביניהם הם רק בכחות הפנימיים וגם בכחות המקיפים, אבל לא בעצם נקודת החיות, שהיא בשוה אצל כולם, מהגדול שבגדולים עד לקטן שבקטנים – להיותם בני אברהם יצחק ויעקב, "בנים אתם לה' אלקיכם"34, "בני בכורי ישראל"35, שנשמתם היא "חלק אלקה ממעל36 (וכפי שמוסיף רבינו הזקן37 ) ממש" (ממש חלק אלקה38 ).

וזהו ענין מצות מחצית השקל, הקשורה עם עצם נקודת החיות של בנ"י, שלכן נאמר "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", והיינו, שגם מי שהוא באמת עשיר, הן בכחות, כחות פנימיים וכחות מקיפים, והן בכסף וזהב כפשוטו, אין לו ליתן יותר ממה שנותן דל; וגם מי שהוא דל, אינו יכול ליתן פחות ממה שנותן עשיר, אלא כולם צריכים ליתן אותו סכום – לא פרוטה אחת, אלא מחצית השקל, ששווי' עשר גרה, להורות שלא די להשאר בנקודת היהדות שמתבטאת בענין המס"נ, אלא יש להמשיך זאת בעשר כחות הנפש, ועד שיומשך בגלוי גם בעולם שנברא בעשרה מאמרות39, ע"י עשרת הדברות, שהו"ע לימוד התורה בפועל.

ועי"ז בונים משכן ודירה לו ית' – שהרי ממחצית השקל נעשו אדני המשכן40, שהם היסוד שעליו עומד המשכן כולו, הקרשים והיריעות וכלי המשכן, שנעשה "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"41, החל מקרבנות הציבור שבאים ממחצית השקל, שעי"ז יש לכל אחד מישראל חלק בקרבנות הציבור, תמידין ומוספין, עד למוספים ד"אחת בשנה יכפר"42 ; ועי"ז פועלים הן ענין ההעלאה מלמטה למעלה – "ריח ניחוח לה'"43, "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"44, והן ענין ההמשכה מלמעלה למטה, שהרי "ניחוח" הוא מלשון "חות דרגא"45 (ענינו של חתן46 ).

ז. וההוראה מזה – כמדובר כמ"פ שהעיקר בכל דבר הוא ה"בכן", כי כל ענין של תורה הוא הוראה בפועל בחיים בהנהגה יום-יומית, ולא רק בזמן הבית ובארץ ישראל, אלא גם בחושך כפול ומכופל דזמן הגלות ובחוץ לארץ – הן בנוגע לעשיר והן בנוגע לדל:

העשיר צריך לדעת שיש אמנם ענינים שבהם חייב ליתן בריבוי, לפי ערכו, ואם נותן פחות מזה אינו יוצא י"ח, אבל יש גם ענינים שבהם הוא משתווה עם הדל, ולכן צריך לתת אותו סכום כמו הדל; וכן הדל צריך לידע שיש אמנם ענינים שבהם הוא פחות מהעשיר, אבל יש ענינים שבהם הוא משתווה עם הגדול שבישראל, ולכן דורשים ממנו ליתן מחצית השקל כמו העשיר.

והוראה נוספת – שכל אחד זקוק לחבירו, כי לבדו הוא רק מחצית, ולכן, כשדורשים מיהודי להתעסק עם הזולת, אין לו לחשוב שהוא עושה לו טובה בכך שמתעסק עמו, אלא אדרבה, דוקא הזולת יכול לפעול בו שלימות.

ועד"ז בנוגע למקבל ההשפעה וההדרכה, שאין לו ליפול ברוחו ולחשוב שהוא למטה במדריגה מהמשפיע, ולעולם לא יגיע למעלת המשפיע, אלא צריך שיהי' לו הבטחון שסוכ"ס יהי' כמו המשפיע. – בעת ההשפעה וההדרכה עליו להיות אמנם בביטול אל המשפיע, כיון שזהו התנאי לקבלת ההשפעה, אבל לאחרי קבלת ההשפעה [אם זה בענין של לימוד התורה או בנוגע לקיום המצוות, או בענין של עבודת התפלה ויראת שמים], ברור הדבר שיוכל להיות כמו המשפיע, כי, האמת היא שכל בנ"י הם שוים ואין חילוקים ביניהם, ואם רק יתייגע אזי יוכל להגיע למדריגות היותר נעלות.

ודוקא בצירוף שניהם ביחד נעשה שקל שלם, שפועל "לכפר על נפשותיכם"47, לשון רבים, ובאופן ש"מאיר עיני שניהם ה'"48, הן המשפיע והן המקבל, ושניהם ביחד בונים משכן לה' שבו יקויים מ"ש49 "ושכנתי בתוכם" – בד' אמותיו ובחלקו בעולם, ועי"ז נמשך בכל העולם כולו, שנעשה דירה לו ית' בתחתונים50.

* * *

ח. נוסף על הענין הראשון במחצית השקל, שבו מודגשת ההשתוות של כל בנ"י, שכל אחד נותן מחצית בלבד, וזקוק למחצית שנותן חבירו כדי שיהי' שקל שלם – ישנו הענין השני במחצית השקל, שאף שניתן ע"י כל יחיד מישראל, צריכה הנתינה להיות באופן ש"ימסרם לציבור יפה יפה", שיהי' ענין של ציבור, שזהו התנאי שיוכלו להביא ממנו קרבנות ציבור.

והענין בזה:

לא די בכך ששני יהודים נותנים מחצית השקל ועי"ז נעשה שקל שלם, שמורה על כך שהם נמצאים במעמד ומצב של שלימות, אלא רצונו של הקב"ה שכל בנ"י יהיו בשלימות, היינו, שתהי' שלימות הציבור כולו – "גוי קדוש"51.

ובזה מודגש גם שמציאותו של היחיד נוגעת לשלימות כל הציבור כולו – כפי שמצינו במדרשי חז"ל52 בנוגע למ"ת, שאילו הי' חסר אפילו אחד מששים ריבוא בנ"י, לא היתה ניתנת התורה, ח"ו, אפילו לצדיקים גמורים כו'.

וענין זה נוגע גם לביטול גזירת המן ("הקדים שקליהן לשקליו") – כי, המן טען ש"ישנו עם אחד וגו'"31, וגזר להשמידם "ביום אחד"53, ולכן, גם התיקון לבטל את הגזירה הוצרך להיות באופן שמדגיש שכל בנ"י הם "עם אחד", עי"ז שכל אחד נותן מחצית השקל, ונעשה ממון הציבור; וכמודגש גם בכך שכולם ביחד עמדו במשך כל השנה כולה בתנועה של מס"נ, ולא עלתה אפילו בלב אחד מהם מחשבת חוץ ח"ו (כמבואר בחסידות54 ).

ועי"ז פועלים בנ"י שלימות בכל העולם כולו – כיון שע"י מחצית השקל של הציבור כולו נעשה בנין המשכן, שעל ידו נעשית השראת השכינה ("ושכנתי בתוכם"49) בכל העולם כולו; וע"י מחצית השקל נעשית עבודת הקרבנות, שעל ידה נעשה הענין דאתכפיא ואתהפכא, שעי"ז "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין"55, היינו, שב"כולהו עלמין", בכל מקום שישנו הענין ד"עלמין", גם במדריגות הכי עליונות, אפילו לפני הצמצום, פועלים הענין ד"אסתלק יקרא דקוב"ה", שזהו עילוי נפלא ועצום – שהרי "אסתלק" אינו ענין של סילוק ח"ו, אלא המשכת גילוי נפלא שנקרא בשם "אסתלק", להיותו "בחי' גילוי אור הסוכ"ע כו' בבחי' רוממות"56 (כמבואר בהמשך ההילולא באתי לגני57 ).

ט. וההתבוננות בענין זה מהוה נתינת כח נעלה ביותר בנוגע למלחמת היצר:

לכאורה יכול יהודי לחשוב, כיצד יוכל לנצח במלחמת היצר – הן מבפנים, בחשבו שהיצה"ר שלו הוא בבחינת "רוח סערה וענן גדול וגו'"58 (כפי שמביא רבינו הזקן בתניא59 ), והן מבחוץ, מאלו שמלעיגים עליו כו' (שעז"נ בסעיף הראשון בשו"ע: "לא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו").

אמנם, כשמתבונן בגודל מעלתו שעי"ז שנותן מחצית השקל פועל ענין כללי שנוגע לכללות העולם כולו (כנ"ל בארוכה) – אזי רואה שאין מה להתפעל מהעולם, כי במה נחשב הוא לגבי מעלתו של יהודי!

וכמו"כ אין לו מה להתפעל מהיצה"ר, ואדרבה כו', בידעו שע"י בירור היצה"ר באופן ד"אתכפיא סט"א", נעשה העילוי ד"אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין".

י. ונוסף לזה, ישנה גם ההוראה מפורים עצמו:

בימי הפורים היו בנ"י במעמד ומצב של גלות, וכמובן מזה שאפילו לאחרי הנס – "אכתי עבדי אחשורוש אנן"60, כך, שנמצאים עדיין בגלות, תחת שלטונו של אחשורוש שהי' מלך גדול ששלט על קכ"ז מדינות,

– כמבואר במפרשים61 ברי-סמכא על הפסוק62 "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים", שמלך על מאה מדינות בארץ – "מס (בגימטריא מאה) על הארץ", וכ"ז מדינות בים – "ואיי (בגימטריא כ"ז) הים", שמזה מובן שאפילו לאחרי הנס גדלה ביותר מלכותו של אחשורוש –

וכל זה – אע"פ ש"מלך טיפש הי'"63, וכולם ידעו זאת, כדאיתא בגמרא64 שבגלל "אגרות הראשונות" (ששלח לומר "להיות כל איש שורר בביתו"65 ) ש"הוחזק בהן שוטה בעיני האומות" (שהרי אף הגרדן שורר בביתו), לא מיהרו להרוג את בנ"י במצות המלך באגרות האמצעיות, ואעפ"כ, נשאר מלך, ומלך גדול ביותר.

ולמרות שבנ"י היו במעמד ומצב של גלות – אירע להם נס, ועד לנס שהוא באופן ד"ונהפוך הוא"66.

וזוהי הוראה בנוגע לכל זמן וכל מקום – שבאיזה מעמד ומצב שבו נמצאים, אפילו בגלות כזה שהוא חושך כפול ומכופל, יכולים לפעול מה שפעלו בימי הפורים.

ולא רק בימי הפורים עצמם, אלא גם בימים שלאח"ז, החל משושן פורים, שאע"פ שבערי הפרזות הרי זה כבר לאחרי פורים, מ"מ, יש בו כמה דינים מיוחדים67, כיון שהנס שאירע בשושן ביום ט"ו, פועל גם בכל שאר המקומות; ומזה נמשך גם על כל השנה כולה.

יא. והמשכה זו היא באופן שלא נשארת ברוחניות הענינים, אלא נמשכת למטה בגשמיות:

אע"פ שבפורים נמצאים בדרגא ד"עד דלא ידע"68, הנה ביחד עם זה צ"ל בפורים אכילה ושתי' גשמיים דוקא, שהגוף הגשמי יהנה מהם, כך, שהענינים היותר נעלים והשמחה הבלתי מוגבלת שבפורים, נמשכים בגשמיות העולם, ובאופן שהשמחה פורצת את כל הגדרים69, כולל גם הגדרים של "כולהו עלמין", שיומשך "יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין", עד למטה.

וכמו בענין מחצית השקל – שנתינת מחצית השקל דוקא מורה שזהו"ע שבו משתווים כל בנ"י, מצד נקודת החיות הקשורה עם ענין המס"נ; וביחד עם זה, צ"ל גם עשר גרה, להורות שגם העצם שלמעלה מהכחות צריך להיות נמשך בעשר הכחות.

ועד"ז בנוגע לקרבנות (שבאים ממחצית השקל) – שענין הקרבן, שמקריב להקב"ה את חלבו ודמו, שהו"ע התענוג והחמימות שבעניני העולם, מורה על ביטול מציאותו; וביחד עם זה, יש בענין הקרבן (לא רק העלאה, אלא) גם המשכה למטה, שעי"ז "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין", לא רק בעולמות העליונים, אלא למטה דוקא (ולכן מצינו בנוגע לקרבנות (ועד"ז בנוגע למשכן בכלל) כו"כ פרטי דינים יותר מבשאר ענינים, כיון שבהם נוגע ענין ההמשכה למטה דוקא).

יב. וענין זה נפעל אצל כל בנ"י, כולל גם ילדים קטנים, כמ"ש70 "וימי הפורים האלה לא יעברו גו' וזכרם לא יסוף מזרעם":

כיון שגזירת המן היתה על כל בנ"י, כולל גם הטף10 – הרי גם ביטול הגזירה באופן ד"ונהפוך הוא" שייך לכל בנ"י, כולל גם הטף.

ובענין זה יש עילוי גם לגבי הקהל – כי, אע"פ שב"הקהל" משתתפים גם הטף71, הרי זה כולל רק את אלו שהם בגדר ד"למען ישמעו ולמען ילמדו"71 באיזה אופן שיהי'72, ואילו בפורים היתה הגזירה אפילו על תינוק שנולד זה עתה, ולכן גם אליו שייכים עניני הפורים, כמו ענין הירושה – "מה יפה ירושתנו"73, ששייך אפילו לתינוק בן יומו, שמבלי הבט על מעמדו ומצבו, יורש הכל, ועד שעומד במקום המוריש ממש74, שנאמר75 "תחת אבותיך יהיו בניך".

וכאשר נמשכים עניני הפורים לכל בנ"י, אזי "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"76.

* * *

יג. דובר בהתוועדות של פורים77 אודות המכתב בהמשך ליו"ד שבט78 בנוגע לענין החינוך,

– שזהו ענין שקשור גם עם ימי הפורים, כי, ביטול הגזירה הי' עי"ז שמרדכי קיבץ כ"ב אלף ילדי ישראל ועשה מהם תינוקות של בית רבן, עי"ז שעסק עמהם בתורה ותפלה, עד שאמרו לו "אתך אנחנו בין לחיים ובין למות", וע"י "קול גדיא" (כלשון המדרש79 ) בטלה הגזירה למעלה –

שבו נתבאר מ"ש הרמב"ם80 הענין ד"ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"81, בתור טעם לדין ש"מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו כדי שיבואו תינוקות אחרים לו או כדי שיבואו מתינוקות של זה אצל זה, אינו יכול למחות בידו", אף שבגמרא82 הובא הטעם ד"קנאת סופרים תרבה חכמה" – כי, ידוע בכללי הרמב"ם83 שמביא פסוק שלא נזכר בגמרא באם הוא מבואר יותר; ונתבאר84 הטעם מדוע דוקא הרמב"ם הביא הפסוק "יגדיל תורה ויאדיר", המבואר יותר, ואילו בגמרא הובא הטעם ד"קנאת סופרים".

והעירו על זה, שלכאורה אין מקום מלכתחילה לקושיא מדוע לא הביא הרמב"ם הטעם ד"קנאת סופרים תרבה חכמה" שבגמרא, כי:

בגמרא מדובר רק אודות הדין ד"מושיבין סופר בצד סופר", שעל זה שייך הטעם ד"קנאת סופרים תרבה חכמה", אבל ברמב"ם הובא תחילה הדין בנוגע למבוי שמעולם לא הי' בו מלמד תינוקות, ש"אחד מבני מבוי שביקש להעשות מלמד .. אין יכולין שכניו למחות בידו" (ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול התינוקות), ואח"כ מוסיף "וכן מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו כו'".

וכיון שבנוגע לדין הראשון ("אחד מבני מבוי שביקש להעשות מלמד .. אין יכולין שכניו למחות בידו") לא שייך הטעם ד"קנאת סופרים תרבה חכמה" (ששייך רק בנוגע לדין השני, אודות "מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו"), אין מקום להקשות למה לא הביא הרמב"ם הטעם ד"קנאת סופרים תרבה חכמה" – שהרי לא הי' יכול להביאו בגלל שאינו שייך בדין הראשון (ולכן הוצרך להביא הטעם ד"יגדיל תורה ויאדיר").

יד. והמענה על זה:

ידוע85 גודל הדיוק בדברי הרמב"ם בכל תיבה כו', ועד שגם סדר הדברים הוא בתכלית הדיוק, שלכן יש כמה דינים שלמדים מהסדר בדברי הרמב"ם.

וכיון שכן, הנה אם הרמב"ם כתב הטעם ד"יגדיל תורה ויאדיר" בגלל הדין הראשון – הי' צריך לכתבו מיד בתחלת ההלכה: נאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, ולכן, אחד מבני מבוי שביקש להעשות מלמד .. אין יכולין שכניו למחות בידו; או עכ"פ (אם נאמר שאין דרך הרמב"ם לפתוח בפסוק, אלא תחילה מביא ההלכה ואח"כ הראי' מהפסוק) מיד לאחרי הדין הראשון, ואח"כ להוסיף הדין השני, "וכן מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו כו'".

ובפרט שהחידוש שבהלכה זו הוא בנוגע לדין הראשון, ולא בנוגע לדין השני, כי:

הדין השני, "מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו .. אינו יכול למחות בידו" – אין בו חידוש, שהרי כן הוא גם בנוגע לשאר בעלי אומנויות, חייט או בורסקי וכו', כמ"ש הרמב"ם86 שאם "הי' .. אחד מבני מבוי אומן .. או שהיתה שם מרחץ או חנות או רחיים, ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו או טחון אחרת, אינו יכול למנעו .. שהרי יש ביניהם אותה אומנות" (ואין לו לחשוש שהדבר יפגע בפרנסתו, שניתנת ע"י הקב"ה).

בשלמא בגמרא, הנה בנוגע לשאר האומניות יש פלוגתא אם "לשכנו (הדר במבוי כמוהו) אינו כופיהו" (מלירד לאותו אומנות) או ש"אף לשכנו כופיהו", ולכן יש חידוש בנוגע למלמד תינוקות, שאע"פ ש"אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה חברי' וקמוקי גבי', דינא הוא דמעכב עילוי'" – "מודי רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב, דאמר מר עזרא תיקן להן לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר וכו'"87 ; אבל כיון שהרמב"ם פוסק שגם בנוגע לשאר בעלי אומניות "אינו יכול למנעו .. שהרי יש ביניהם אותה אומנות" – שוב אין חידוש בדין זה בנוגע למלמד תינוקות.

וכיון שאין חידוש בדין זה, לא הוצרך הרמב"ם להוסיף "שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".

והחידוש הוא רק בדין הראשון – שבשאר אומנויות, אם אין ביניהם אותה אומנות, אזי "כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבעלי אומניות"86, ואילו בנוגע ללימוד תשב"ר, "אחד מבני מבוי שביקש להעשות מלמד .. אין יכולין שכניו למחות בידו"; ועל חידוש זה יש צורך בראי' – "שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".

וכיון שהרמב"ם מדייק וכותב "שנאמר .. יגדיל תורה ויאדיר" לאחרי הדין השני דוקא, עכצ"ל, שהראי' מפסוק זה היא על שני הדינים, ובעיקר על הדין השני – "וכן מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו כו'" (שלאחריו כותב "שנאמר כו'"), ועכ"פ – לא פחות מאשר על הדין הראשון.

ולכן יש מקום לדייק ולשאול, שבנוגע לדין השני הי' הרמב"ם צריך להביא הענין ד"קנאת סופרים תרבה חכמה" שבגמרא (ולא הפסוק "יגדיל תורה ויאדיר", ששייך לדין הראשון).

טו. עוד שאלו: מה היתה הקס"ד שהרמב"ם יביא הטעם ד"קנאת סופרים תרבה חכמה" שבגמרא – הרי בגמרא הובא טעם זה בדעת המ"ד שבשאר אומניות "דינא הוא דמעכב עילוי'", שגם הוא מודה "במקרי דרדקי דלא מצי מעכב", כי "מושיבין סופר בצד סופר" בגלל ש"קנאת סופרים תרבה חכמה", אבל כיון שהרמב"ם פוסק כהמ"ד שגם בשאר האומנויות "אינו כופיהו" (מלירד לאותו אומנות), לא מתאים על זה הטעם ד"קנאת סופרים תרבה חכמה"?

ובכן: שאלה זו יש להקשות על דברי הרמב"ם גופא, ש"מלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו .. אינו יכול למחות בידו, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" – הרי גם בשאר אומנויות "אינו יכול למנעו", וא"כ, מהו הצורך בפסוק מיוחד בנוגע לתלמוד תורה?

ועכצ"ל, שהצורך בפסוק "יגדיל תורה ויאדיר" הוא בנוגע לחידוש שיש בתלמוד תורה לגבי שאר אומנויות – שבשאר אומנויות, הדין ש"אינו יכול למנעו" הוא רק כשאינו גורם לו היזק על אתר, ליטול ממנו את האנשים שהיו רגילים לילך אליו כו'88, ואילו בתלמוד תורה, הנה מצד "יגדיל תורה ויאדיר", מותר גם ליטול תלמידים מהמלמד הקודם שיבואו ללמוד אצלו.

וכיון שמדובר אודות החידוש שבת"ת לגבי שאר אומניות – הי' הרמב"ם יכול להביא הענין ד"קנאת סופרים תרבה חכמה", כבגמרא.

אך ע"פ משנ"ת בהתוועדות דפורים, מתורצת גם קושיא זו – כי, החילוק בין "קנאת סופרים תרבה חכמה" ל"יגדיל תורה ויאדיר" הוא, ש"קנאת סופרים תרבה חכמה" הוא רק טעם (לדחיית ההיזק דהשגת גבול), ואילו "יגדיל תורה ויאדיר" הוא דין, ולכן מדייק הרמב"ם להביא ראי' מ"יגדיל תורה ויאדיר", כדי להדגיש שיש (לא רק היתר, אלא גם) חיוב בדבר.

טז. עוד שאלו: מדוע בהל' שכנים89, שמחלק בין "חנות שבחצר (ש)יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים והיוצאין", לתלמוד תורה, ש"יש לו ללמד תינוקות של ישראל תורה בתוך ביתו ואין השותפין יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול התינוקות של בית רבן" – לא הביא הרמב"ם הפסוק "יגדיל תורה ויאדיר", ויתירה מזה, שלא הביא כלל ראי' לדבר, גם לא הענין ד"קנאת סופרים תרבה חכמה"?

והמענה על זה – ע"פ מה שרואים בכ"מ דרכו של הרמב"ם, שכשמביא ענין בפעם השני', אינו מביא את כל הראיות וכו', כבפעם הראשונה, כיון שסומך על כך שזוכרים משנ"ת כבר לפנ"ז. – אי אפשר לסמוך על ענין שיתבאר בהלכות שלאח"ז, אבל אפשר לסמוך על מה שכבר נתבאר בהלכות שלפנ"ז.

ועד"ז בנדו"ד: כיון שבהלכות ת"ת כתב הרמב"ם "שנאמר .. יגדיל תורה ויאדיר", שוב אינו צריך לחזור על ראי' זו בהלכות שכנים.

יז. כמו"כ שאלו על הלשון שנאמר בהתוועדות "מושיבין סופר בצד סופר" – "סופר" דייקא, ולא "מלמד תינוקות", כלשון הגמרא לעיל מיני'90 : "שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות כו'". ובפרט שבתוס'91 כתב ש"לא גרסי' כמו שיש בספרים דאמר מר עזרא תיקן להם לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר", וכנראה שגם רש"י אינו גורס זאת.

אבל: מה שלא גרסינן כו' – הרי זה בגלל סיבה צדדית, אבל בודאי שלכו"ע הדין הוא ש"מושיבין סופר בצד סופר" (כולל גם הדיוק "סופר"), שהרי הכל גורסין את הסיום "קנאת סופרים תרבה חכמה".

ובנוגע לדיוק "סופר" – יש לומר ע"פ המבואר בחדא"ג מהרש"א90 בנוגע ללשון "קנאת סופרים תרבה חכמה": "לא אמר קנאת חכמים תרבה חכמה, כי המגיע כבר למעלת החכם לא יתקנא בחבירו, והחכמה נוספת בו ממילא, כמ"ש92 ישמע חכם ויוסיף לקח, אבל הסופרים דנקט הם שעדיין לא הגיעו למעלת החכמים, כמו המקרי דרדקי, קנאתם בחבריהם תרבה להם החכמה להגיען למעלת חכם", ולכן נאמר הלשון "מושיבין סופר כו'", שלכו"ע שייך בזה הענין ד"קנאת סופרים תרבה חכמה".

וע"פ הנ"ל יתורצו גם שאר הדיוקים שהעירו אודותם.

יח. והנקודה הפנימית בזה שהרמב"ם מביא כאן הענין ד"יגדיל תורה ויאדיר":

בלימד התורה יש כמה דרגות – החל מהלימוד כדי שיבוא במעשה בפועל, כמארז"ל93 "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", ועד לדרגא הכי נעלית בלימוד התורה – לא בנוגע למעשה בפועל, אלא מצד הענין ד"יגדיל תורה ויאדיר", כדברי הגמרא במסכת חולין94 בנוגע לסימני דגים: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר .. וליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר, יגדיל תורה ויאדיר", היינו, שאין זה נוגע למעשה בפועל, אלא הלימוד הוא רק מצד הענין ד"יגדיל תורה".

וכיון שהרמב"ם מביא הענין ד"יגדיל תורה ויאדיר" בנוגע ללימוד עם תינוקות של בית רבן, מרומז בזה ענין נוסף – שדוקא ע"י הלימוד עם תינוקות של בית רבן (אפילו כשלומדים עמהם רק אל"ף בי"ת), באים לדרגא הכי נעלית בלימוד התורה95.

וענין זה קשור גם עם ימי הפורים – שמרדכי התעסק בעצמו עם לימוד התינוקות, ולכאורה, כיון שבאותה שעה הי' יכול ללמוד בעצמו ענינים נעלים יותר, למה התעסק עם לימוד התינוקות? אלא זהו לפי שדוקא עי"ז באים לעילוי ד"יגדיל תורה ויאדיר"96.

יט. ומזה למדים הוראה בנוגע ללימוד התורה:

ובהקדם מ"ש76 "ליהודים היתה אורה", ואיתא בגמרא97 "אורה זו תורה", והיינו, שמיד לאחרי נס פורים ישבו היהודים ללמוד תורה, ומבלי הבט על כך שבפורים נמצאים במעמד ומצב ד"עד דלא ידע"68, הנה הענין הראשון שמודגש בפורים – עוד לפני "ששון זו מילה, ויקר אלו תפילין"97 – הרי זה הענין ד"אורה זו תורה", שיושבים ללמוד תורה, ועי"ז נעשה מעמד ומצב של "אורה" (כמדובר בארוכה בהתוועדות דפורים98 ).

ומזה מובן, שבבואנו מימי הפורים צריך להוסיף בלימוד התורה, והכוונה היא בפשטות – ללא "קונצים" או דברי צחות, אלא פשוט בפשטות, להוסיף בלימוד התורה הן ביום והן בלילה, והיינו, שמבלי הבט על כך שהוא עסוק בשליחותו בהפצת המעיינות חוצה, ועובד עבודתו מתוך מס"נ ממש – הנה הכל טוב ויפה, אבל אין זה שייך ללימוד התורה, אלא צריך גם לעסוק בלימוד התורה כפשוטו.

ובמיוחד תלמידי הישיבות, ואפילו אלו שלומדים ב"חדרים" – הנה מימי הפורים צריכים ללמוד הוראה להוסיף בלימוד התורה,

ולא רק בנוגע לעצמם, אלא עליהם לגשת גם לאח או אחות גדולים יותר, וגם להורים, ולומר להם, שבבואנו מימי הפורים שבהם "ליהודים היתה אורה, זו תורה", צריך להוסיף בלימוד התורה,

ולא להסתפק בכך, אלא לשאול אותם מיד למחרת אם אכן הוסיפו בלימוד התורה בפועל, ומה פעל הלימוד בנוגע לפועל.

ומובן, שאין זה פוגם בכבוד האב, כיון שהבן יעשה זאת בדרכי נועם ומתוך כבוד, לאחרי בקשת סליחה וכו', בכל אופני הזהירות שלא לפגוע בכבוד האב99 ; אבל, ביחד עם הזהירות שבדבר, צריך לדרוש ממנו להוסיף בלימוד התורה כו'.

ואדרבה, עי"ז גופא מקיים מצות כיבוד אב – כמובן מזה שהדין שאין להתחשב בדברי אביו בנוגע לעניני תומ"צ, נאמר דוקא בהל' כיבוד אב100, דלכאורה, דין זה הוא בסתירה לכיבוד אב, שבמקרה כזה אינו מחוייב בכיבוד אב, וא"כ, מדוע הובא דין זה בהל' כיבוד אב, בה בשעה שהי' מתאים יותר לכתבו בחלק או"ח101 בסימן שבו מדובר אודות הענין ד"בכל דרכיך דעהו"102. ועכצ"ל, שענין זה גופא הוא חלק ממצות כיבוד אב103.

וכמובן בפשטות שמצד כיבוד אב צריך הבן להשתדל למנוע ענין של היזק אצל אביו (אף שאינו מחוייב להשתדל שהאב ירויח על ידו, שהרי החיוב דכיבוד אב הוא משל האב דוקא104 ), ולכן צריך למנוע ממנו גם היזק בעניני תומ"צ.

ואז יראה האב את גודל אהבת הבן אליו – שאע"פ שמצד היותו ילד עדין אינו רוצה לתבוע מאביו, אפילו לא בצורה עדינה כו', הנה מצד גודל אהבתו אליו, מניח הצדה את ההרגשים שלו כלפי אביו, ותובע ממנו ענין שנוגע לטובת אביו כו'96.

וע"י ההוספה בלימוד התורה באים לענין ד"ויקהל משה"105, שהו"ע הקהלת בנ"י ללימוד התורה106.

* * *

כ. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וידבר גו' זאת חוקת התורה וגו'.

* * *

כא. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק107 "למה ה' יחרה וגו'", "כלום מתקנא אלא חכם בחכם גבור בגבור",

– שטענת משה היתה (לא על עצם עונש מיתה, שבודאי מגיע על עבירה חמורה כמו ע"ז, אלא) על אופן העונש, "ועתה גו' אכלם"108 : ללא ב"ד, תיכף ומיד, ועל כל בנ"י, גם אלו שלא חטאו בעגל, שענין זה הוא (לא מצד העבירה עצמה, אלא) מצד החרון אף (לא בשייכות לעובדי העגל, שעל זה יש "פתחון פה למשה ללמד סניגוריא .. למה יחרה אפך בעמך, לא להם צוית לא יהי' לכם אלהים אחרים, אלא לי לבדי"109, כי אם) בשייכות לע"ז עצמה.

ועל זה טען משה "כלום מתקנא אלא חכם בחכם גבור בגבור", כיון שהחרון אף ("מתקנא") הי' בשייכות לאמירת "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"110, שבשביל זה יש צורך בחכמה וגבורה דוקא –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ז ע' 402 ואילך.

* * *

כב. בהערות אאמו"ר111 מבאר מ"ש בזהר112 אודות הדרוש על הפסוק113 "והי' באחרית הימים נכון יהי' הר בית ה' בראש ההרים", שמצד חביבות הדרוש עשו קשרים כדי שלא לשכחו – ש"אחרית הימים" (סוף זמן הגלות) בספירות קאי על ספירת המלכות, ש"רגלי' יורדות גו'"114, שהו"ע הירידה לבי"ע כדי לברר בירורים, וכיון שמצד הירידה למטה יכול להיות ענין השכחה, לכן צריך לעשות קשרים שלא ישתכח, ומבאר כל הענין ע"פ קבלה.

והנה, מאמר זה בא בהמשך למאמר שלפנ"ז115 בנוגע לגאולה, שתוכנו שיש ב' אופנים בפעולת הקב"ה להוציא את בנ"י מהגלות – מגלות מצרים או מגלות בבל, ומבאר ע"פ משל לבן מלך שחטא לאביו המלך, ולכן גרשו כו', וכשמגיע אח"כ הזמן שהמלך מוציא אותו מהגלות ומחזירו להיכלו, הנה כאשר הנהגת הבן היא כדבעי, אזי ההנהגה עמו היא באופן ההנהגה של מלך, כפי שהי' בגאולה מגלות מצרים, שהיתה באופן נסי, ועד ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה"116, והי' ניכר שהם "שבטי י-ה"117 ; משא"כ בגאולה מגלות בבל, שאז לא היתה הנהגת בנ"י כדבעי, לא היתה הגאולה יכולה להיות באופן גלוי, וגם לא היתה בשלימות, אלא באופן ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"60 (שהרי אילו זכינו – היתה הגאולה כדבעי).

וכמדובר כמ"פ שאאמו"ר מבאר רק הענינים שלא היו תופסים לבד, בסמכו על כך ששאר הענינים יבינו לבד. ועד"ז בנדו"ד, שאינו מבאר קישור ב' הענינים, אופן הגאולה ואחרית הימים.

כג. והביאור בזה:

בנוגע לביאור החילוק בין הגאולה ממצרים לגאולה מבבל ע"פ המשל דבן מלך כו' – אין חידוש בכך שהגאולה ממצרים היתה באופן נסי כו', דכיון שמדובר אודות מלך ובן מלך, הרי בודאי שצריך להוציא את בן המלך באופן הראוי לבן מלך, וכפי שהמלך בעצמו מוציא אותו, שלכן היתה הגאולה באופן גלוי, ב"יד רמה", כדרכו של מלך שאינו צריך להתחבא ולהתבייש ממישהו, אלא עושה כל דבר בגלוי;

החידוש הוא בנוגע לגאולה מבבל – שאע"פ שעברו שבעים שנות הגלות (ואז התחיל בנין המלכות לאחר הדורמיטא דז"א כו'118 ), לא היתה יכולה להיות הגאולה באופן גלוי, בגלל שבנ"י היו במעמד ומצב בלתי-רצוי, כיון שנדבקו בהם ענינים בלתי-רצויים בנוגע ל"שארה כסותה ועונתה"119, שהו"ע כחות הפנימיים וכחות המקיפים כו'120,

– ועד לחטא של הנשים הנכריות, שזהו ענין שפוגע בעצם כו', כמובן גם ממ"ש הרמב"ם121 ש"שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים כו'", ולכן כשנותנים זאת לנשים נכריות, אזי מכניסים מאור עיניו של יהודי (ועד לכח הא"ס כו'122 ) לתוך הקליפות, שזוהי ירידה גדולה ביותר –

ומובן שבמצב כזה לא היתה יכולה להיות הגאולה "ביד רמה", כיון שב"ד של מעלה יבוא בטענה שבנ"י אינם ראויים לכך, ולכן הוצרכה הגאולה להיות בחשאי.

ורק לאחרי שבא עזרא וסילק את הנשים הנכריות123 – שאז הבינו כולם, הן יהודים והן (להבדיל) גוים, שאינם יכולים להיות ביחד, ודוקא העובדה שאינם ביחד היא מעלה וטובה עבורם (גם עבור הנשים הנכריות) – אזי היתה הגאולה יכולה להיות כדבעי, עד לבנין בית שני, עליו נאמר124 "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון".

וזהו הקישור בין ב' המאמרים בזהר – שתחילה מדובר אודות הגאולה מבבל שבגלל הנשים הנכריות היתה בחשאי כו', ובהמשך לזה מדובר אודות בנין ביהמ"ק, שיכול להיות רק לאחרי סילוק הנשים הנכריות.

כד. ומכאן באים לענין הקשור עם נשים נכריות בימינו, אשר, מבלי הבט על כך שעובדה זו מורה שנמצאים בחושך כפול ומכופל של הגלות שלא הי' כמותו מעולם, יש כאלו שרוצים לומר שזהו כבר מעמד ומצב של גאולה, או עכ"פ אתחלתא דגאולה125 !

אין לך גלות גדולה מזו – שלמרות שהוא בעצמו יודע שנמצאים בגלות כו', אעפ"כ אומר על גלות שזוהי גאולה, או עכ"פ אתחלתא של הגאולה האמיתית!

זהו ממש הענין ד"הסתר אסתיר"126, שאין זה באופן שרואים שזהו הסתר, אלא ההסתר עצמו הוא בהסתר127, עד כדי כך שאומרים על ההסתר שזוהי גאולה!

כה. עד כמה מופרך לומר על מעמד ומצב ההוה שזוהי אתחלתא דגאולה – רואים גם מזה שמתפעלים אפילו ממלוכה קטנה שנתחדשה זה עתה:

ובהקדמה – שפעם היו מתייראים מפני ניקולאַיי, שהנהיג מלוכה אדירה, שיש בה למעלה מ-200 מליון אנשים (ועד"ז בנוגע למלוכה כמו וושינגטון, שגם היא מלוכה שיש בה למעלה מ-200 מליון אנשים), ומלוכה שקיימת כבר מאות שנים, שאז יש מקום בטבע להתפעל מהם;

אבל כאן מדובר אודות מלוכה כמו אוגנדא, שהוקמה רק אתמול, ולפני זמן קצר היתה רק "קולוניא" של מעט אנשים, ואינה אלא מלוכה קטנה, אפילו לא כמו "קיקיון דיונה"... ואעפ"כ, כשאמרו דבר-מה ("עפּעס אַ וואָרט") – מיד התפעלו מזה וקפצו מהכסאות!

מצב ירוד כזה – להתיירא מפני מלוכה קטנה כזו – לא הי' מעולם, אפילו לא לפני 22 שנה!...

זוהי אמנם "מלוכה", והקב"ה – ש"לב מלכים ביד ה'"128 – רצה שתיתוסף מלוכה זו [אינני יודע מה הסיבה לכך, אבל עכ"פ כך רצה הקב"ה], אבל אין זו סיבה להתיירא ממנה. – זהו ענין שנוגע ל"יו-ען", שכאשר יהיו 65 דעות באופן כך ו-64 דעות באופן אחר, אזי תהי' ההכרעה ביניהם ע"י מלוכה זו; אבל לא בגלל זה צריכים בנ"י להתחשב בה ולהתיירא ממנה.

אך כשנמצאים במעמד ומצב ירוד כל כך שאין תוקף שלא להתפעל אפילו ממדינה קטנה כזו – איך אפשר לומר שזוהי אתחלתא דגאולה?! בשביל מעמד ומצב זה המתינו יהודים בגלות במשך 1900 שנה וסבלו כל הגזירות ושמדות?!...

כו. ועד כדי כך גדלה הירידה – שיש יהודים מוכנים לומר על גוי שהוא יהודי!

זוהי גזירה איומה שלא היתה כמוה מעולם! אפילו גוים לא העלו על דעתם דבר כזה, אלא דוקא יהודים הם אלו שעושים זאת; "מהרסיך129 ומחריביך ממך יצאו"!...

וכאשר פועלים על הגוי ש"יסכים" שירשמו אותו בתור יהודי – אזי נותנים לו 35.000 דולר, כך, שלא יצטרך לעבוד במשך ששה חדשים, ונותנים לו דירה – חלק בארץ הקודש, ונותנים לו את כל האפשרויות – כל מה שרוצה; הוא יכול להיות חבר ב"כנסת", להיות סגן ראש הממשלה, ועד – להיות ראש הממשלה בעצמו!... מושיבים אותו על ראשו של היהודי, ואומרים לו שהוא בעה"ב על היהודי!...

ומוסיפים לטעון שזהו ישוב ארץ ישראל – בה בשעה שזהו החורבן הכי גדול עבור ארץ ישראל ועם ישראל, שמעולם לא הי' כמותו! בקושי הצליחו להתאושש ולנוח קימעא ממעמד ומצב של גלות בתוך גלות, וכבר גורמים חורבן גדול כ"כ לומר על גוי שהוא יהודי, היפך התורה שהיא תורת אמת!

על השמאלנים פעלו כבר מזמן שיכירו בכך שזהו היפך האמת, אך עדיין צריכים להתווכח דוקא עם ה"דתיים", שמתעקשים על כך רק כדי להגן על כמה יחידים, ועל זה מנצלים את כל הכחות שבאים מצד הטומאה כו'.

בנוגע לאותם 4-5 יחידים, נאמר כבר כמ"פ שהם במעמד ומצב של "עבדים כנענים"130,

– ומה שטוענים היתכן לומר כן, הנה האמת היא, שהם מתייחסים ל-100.000 יהודים שומרי תומ"צ באופן גרוע יותר: הם מחשיבים אותם לשוטים, שאין להם דעת אנושי, שלכן יכולים לרמות אותם ולומר שהם מייצגים אותם בהגנה על הדת!... –

אבל השאלה היא על אותם 100.000 יהודים שמיוצגים על ידם: עד כמה הם יכולים לסמוך על ה"חזקה" שהם עושים הכל כדבעי, לאחרי שרואים שמרמים אותם ואומרים להם דברים שהם היפך השכל והיפך האמת?!

ובפרט שאותם נציגים טוענים שצריך להתנהג ע"פ דמוקרטיא, וא"כ, היתכן לרמות את אלו שבחרו בהם?!

כז. (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) לפני כמה שבועות חשבתי לעצמי – בנוגע לדרישתי131 שבכל הזדמנות צריך לדבר אודות "מיהו יהודי" (שגם אני צריך לקיימה בכל התוועדות...) – שתוך זמן קצר אסיים לומר כל מה שאפשר, ושוב לא יהי' מה לומר בענין זה (שהרי אין מקום לחזור על דברים שכבר נאמרו), אבל מתברר שהיתה זו דאגת-שוא... כיון ש"בכל יום ויום מרובה כו' משל חבירו"132, וכל פעם מתעוררים ענינים חדשים וטענות חדשות133.

בתחילה טענו בכל התוקף שאין בכלל פס"ד של הרבנות הראשית שהם צריכים לפרוש מהממשלה. ולאחרי שנדחתה טענה זו, התחילו לטעון טענה חדשה – שבפס"ד של הרבנות הראשית אין קביעות זמן.

מה פשר טענה זו שאין בפס"ד קביעות זמן?! – פסק-דין הוא פסק-דין, ואינו תלוי בקביעות זמן!

מפורש בפס"ד134 בסעיף ב', ש"אסור .. לרושמי מרשם התושבים והאחראים עליהם לרשום אינו יהודי כיהודי", וא"כ, בכל פעם שרושמים גוי בתור יהודי – כפי שחוזרים ועושים זאת פעם אחר פעם, ועוד ידם נטוי' – עושים בפועל היפך הפס"ד של הרבנות הראשית!

ועד"ז בנוגע למ"ש בפס"ד134 בסעיף ד', שחייבים לפרוש מהממשלה, "כי לא יתכן להשתתף באחריות הענין כחברי הממשלה" – הנה כל יום ויום שיושבים בממשלה עוברים על הפס"ד של הרבנות הראשית!

וכפי שאמרתי לא' בנוגע לטענה אודות העדר קביעות זמן – שגם בציווי התורה "לא יהי' לך אלהים אחרים"135 אין קביעות זמן, וא"כ, יבוא מישהו ויטען, שלעת-עתה יעבור ח"ו על ציווי זה, ורק כשיהי' בן קי"ט שנה, שכבר אי אפשר לדחות זאת, כיון לא נשאר הרבה זמן עד שיצטרך ליתן דין וחשבון כו', אזי יתחיל לקיים ציווי זה!

כח. וכן טענו שכל הנושא של "מיהו יהודי", והדרישה שצ"ל גיור כהלכה דוקא, הוא ענין של פוליטיקא!...

– לשיטתם, יכולים לטעון שכל הענין של מ"ת אינו מתאים ע"פ פוליטיקא, כיון שבנ"י היו במצרים, ומסביבם היו עמון ומואב וכו', ששם עבדו עבודה-זרה בהידור... וא"כ, מדוע הוציא הקב"ה את בנ"י מארץ מצרים ונתן להם את התורה?!... –

וממשיכים לטעון, שבכל הקשור לפוליטיקא – הוא זה שמבין, ורק הוא יכול לחוות דעה!... ובמילא, אין זה שייך לרבנות ורבנים וכו' – רב של עיירה קטנה שלא שייך להוויות העולם, ורב זקן ששייך לזמן העבר, ולא לימינו אלו – כפי שטען המן136 : "אלקיהם ישן הוא", דבר ישן137, שלא שייך לזמן ההוה.

ועד למאורע שאירע לאחרונה, שרצו להכריח רב – מהחוגים שלהם – לעשות דבר-מה, עי"ז שאיימו עליו [כמובן לא באופן רשמי, אלא בחדרי חדרים] שאם לא יעשה זאת, יזרקו אותו מהדירה שקיבל ברוב חסדם!... – היכן נשמע אודות הנהגה כזו, לאיים על רב שיעשה מה שדורשים ממנו?!

ועד"ז בנוגע למאורע שכתבו בעיתון בנוגע לרב שאמר דבר מסויים, שהוא "מצפצף"... כלומר, לא זו בלבד שלא אמר מאומה, אלא שלא דיבר כלל, כיון שזהו סתם ענין של צפצוף!... – מניין ההעזה לומר כן על רב בישראל?!

וכרגיל, שכאשר שואלים אותם: היתכן? – הנה כיון שאין להם מה להשיב, אזי או שלא עונים בכלל... או שהמענה שלהם הוא לא רק באופן ש"טענו בחטים והודה לו בשעורים"138, אלא בענין שלישי שאינו בגדר חטים ושעורים כלל: "עורבא פרח"!...

ובכן: צריכים לדעת שאצל יהודים הסדר הוא שחייבים לציית לרבנים, ואף אחד לא יכול להחליט מה שייך לרבנים ומה לא שייך – זה גופא מחליטים הרבנים ע"פ התורה; ואילו הם – כל ה"גדלות" שלהם היא רק בגלל שחושבים שבהם תלוי' פרנסתם של כמה מישראל, אבל האמת היא שגם הפרנסה שלהם תלוי' בהקב"ה, שהרי כל ענין העסק בפרנסה אינו אלא עשיית כלי לברכתו של הקב"ה (כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בארוכה בקונטרס ומעין139 ), ובשביל זה יש צורך לעשות כלי וצינור נקי וטהור, ע"פ הוראת הקב"ה; ואם מסירים את המרות של הקב"ה ח"ו, אזי יסירו גם את המרות שלהם (ב"מדה כנגד מדה"140 ), וכמדובר כמ"פ141 שכאשר חסר בענינים שבין אדם למקום, אזי נחסר גם בענינים שבין אדם לחבירו.

כט. וברור הדבר שסוכ"ס תתבטל הגזירה האיומה של מיהו יהודי,

– ויה"ר שלא יהי' צורך לענין ד"ביד חזקה גו' אמלוך עליכם"142, אלא כפי שהקב"ה רוצה שיהי' זה בדרכי נועם ובדרכי שלום –

ותמורת זה שיצאה מירושלים הגזירה הנ"ל – הנה "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"143.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לעולים החדשים מרוסיא לנגן ניגון144 ].

* * *

ל. ה"יינה של תורה" שבפירוש רש"י, שיהודי מצד עצמו לא שייך לע"ז, אלא ש"נכנס בו רוח שטות"145 – נכלל בשיחה המוגהת דלעיל (סכ"א).

ובהמשך לזה אמר שכן הוא גם בנוגע ל"מיהו יהודי", שהם בעצמם יודעים שזהו היפך מאלקות, ויודעים את האמת שגוי הוא גוי ויהודי הוא יהודי, ויודעים שגזירת "מיהו יהודי" היא גזירה איומה שלא היתה כמוה, גרועה יותר מכל הגזירות והשמדות שעברו בנ"י; והם בעצמם יודעים שהסיבה לכך שאומרים באופן אחר היא – בגלל ש"יצרו תקפו"146, אבל מצד אמיתית הענין, הרי זה היפך האמת, ולכן דורשים מהם להודות על טעותם וכו'.

ועד שיהי' הענין ד"כי תשא את ראש בני ישראל" – לילך בראש מורם, מבלי להתפעל מאף אחד כו',

ובהמשך לזה – הענין ד"ויקהל משה", היינו, לאסוף את כל בנ"י, שענין זה נעשה דוקא ע"י תורת משה שהיא תורת אמת,

ועד ל"אלה פקודי המשכן"147, "רמז למקדש שנתמשכן כו'"148, והיינו, שחורבן ביהמ"ק הוא כמו משכון שהקב"ה לקח מבנ"י ואח"כ יחזירו להם – ע"י משיח, שיבנה מקדש במקומו וכו', שאז יודעים ש"הרי זה זה משיח בודאי, ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר149 כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד"150.

[בסיום ההתוועדות ניגנו הניגון "אי וואַדיע מיא כו'", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלא קומתו ורקד על מקומו משך זמן.

לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן ניגון הנ"ל].