בס"ד. ש"פ שלח, כ"ח סיון, מבה"ח תמוז, ה'תשל"ב
(הנחה בלתי מוגה)
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית וגו'1. וצריך להבין דיוק וכפל הלשון דבר ואמרת. ומבואר בזה2, ע"פ דברי הגמרא3 דבר אל בנ"י לא הוי התחלה, ואמרת אליהם הוי התחלה, שיש לפרש זאת ע"פ מ"ש בבחיי כאן4, דבר אל בנ"י – מצות ציצית בכלל, ואמרת אליהם – פרטי המצוה. וחילוק זה (בין כלל המצוה לפרטי המצוה) הוא גם בנוגע לכוונת המצוה [שזהו א' מפרטי המצוה, כידוע5 שכל המצוות צריך האדם לקיים במחשבה דיבור ומעשה, מחשבה היינו כוונת המצוה, דיבור היינו ברכת המצוה, ומעשה הוא גוף מעשה המצוה], שיש בזה ב' ענינים6, כלל המצוה, שהוא הענין הכללי שבכל המצוות בשוה שקיומן הוא בגלל ציווי הקב"ה, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, שעי"ז נעשה הענין של צוותא (מצוה מלשון צוותא7 ) וחיבור עם הקב"ה, מצַוה המצוות. ופרטי המצוה, הם טעם ותוכן המצוה [וכמו במצות תפילין (שהוקשה כל התורה כולה לתפילין8 ) שענינה שעבוד הלב והמוח9 ], וההמשכה המיוחדת שנעשית על ידה, שע"י מצוה זו נעשית המשכה זו, וע"י מצוה אחרת נעשית המשכה אחרת כו', שפרטים אלו אינם נוגעים לכוונה הכללית דקיום ציווי הקב"ה, שהרי ענין זה יכול להיות גם אם לא יומשך איזה המשכה ע"י קיום המצוה, כמו אלו נצטווה לחטוב עצים (כהלשון בלקו"ת10 ). וזהו גם כללות החילוק שבין רצון לחכמה (שהכלל הוא מצד בחי' הרצון, והפרטים הם מצד בחי' החכמה), שענין הרצון הוא באופן שצריך למלאתו בשלימות, ואם חסר אפילו פרט אחד, לא נתקיים הרצון כלל11, משא"כ חכמה, הנה גם כשמשיג רק מקצת, ישנו ענין החכמה כו'. ועפ"ז יובן מה שכלל המצוה הוא בלשון דיבור (דבר) ופרטי המצוה הם בלשון אמירה (ואמרת), כי, החילוק בין דיבור לאמירה הוא, שדיבור הוא לשון קשה12, כמו דיבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות13, ואמירה היא לשון רכה12, כמו ויאמר אל נא אחי תרעו14, ולכן, הכלל הוא בלשון קשה (דבר), כי, עצם קיום ציווי הקב"ה הוא מתוך קבלת עול מלכות שמים, לקיים מצות המלך מבלי שידע שום טעם, ועד שאין לך רשות להרהר אחרי'15, ואילו פרטי המצוה הם בלשון רכה (ואמרת), כיון שזהו גילוי איזה טעם המובן ומושג בענין המצוה שעי"ז יהי' שש ושמח בקיומה כו'. וזהו גם מה שדבר אל בנ"י לא הוי התחלה, ואמרת אליהם הוי התחלה3, כי, דבר הוא הכלל, קבלת עול מלכות שמים, שזהו"ע שעומד בפ"ע מובדל ממנו (עס דערנעמט ניט און פאַרבינדט זיך ניט מיט אים), והוא עדיין קודם ההתחלה, וההתחלה הו"ע דואמרת, פרטי המצוה, שקשורים עם ענין החכמה, התחלת הכחות הפנימיים, שבאים בסדר והדרגה, פרט אחרי פרט, באופן שמההתחלה נמשך האמצע והסוף כו'.
ב) אך עדיין צריך להבין, מה שייך ענין דבר גו' ואמרת למצות ציצית דוקא, הרי הענין של כלל המצוה ופרטי המצוה ישנו בכל מצוה ומצוה, וא"כ, בכל מצוה הי' הכתוב צ"ל דבר גו' ואמרת, או לומר זאת בתור הקדמה לכל המצוות. ועכצ"ל, שהענין דכלל המצוה ופרטי המצות הוא בהדגשה ובגילוי בפרטי הענינים דמצות ציצית גופא (ועד"ז בשאר המצוות שבהם נאמר דבר גו' ואמרת).
ג) וביאור הענין, דהנה, במצות ציצית ישנם ב' ענינים, הטלית והציצית. הטלית הו"ע כללי, דאף שיש בו ד' כנפות, הרי בכללות הו"ע המקיף שלמעלה מהתחלקות, שהרי הטלית הוא לבוש שמקיף את כל גוף האדם או רובו ככולו, והו"ע פריסו דמלכא (כדאיתא בזהר16 ), דהיינו לבוש המלך. והציצית הם בחי' שערות וחוטין, כמ"ש17 ויקחני בציצית ראשי, שעל ידם נמשך המקיף בפנימיות, שזהו מה שהציצית צ"ל ממין הכנף18. וזהו גם מה שציצית הוא מלשון ראי'19, כמו מציץ מן החרכים20, ולכן נאמר בציצית וראיתם אותו21, שענין הראי' הוא התחלת הכחות הפנימיים והמשובח והמובחר שבהם, ולכן אמרו22 אינה דומה שמיעה לראי', כי דוקא ע"י ראי' נעשית התאמתות הדבר באופן שאי אפשר להכחישו או אפילו להחלישו כו'.
והענין בזה, שאף שהמקיף הוא נעלה יותר, מ"מ, התכלית היא שהמקיף יומשך בפנימיות דוקא. וזהו גם מה שמבואר בדרושים23 בענין מחלוקת קרח, שקרח שפיקח הי'24, טען שטלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית, וכן בית שמלא ספרים פטור ממזוזה25, כיון שהי' סבור שמספיק ענין המקיף, שזהו"ע דטלית שכולה תכלת ובית מלא ספרים, ואין צורך להמשיך המקיף בפנימיות ע"י ציצית ומזוזה. וזהו גם מה שחלק על אהרן26, שאצל אהרן הי' ענין ההמשכה בפנימיות, שזהו"ע זקן אהרן שיורד על פי מדותיו27, שענין שערות הזקן מורה על ההמשכה בפנימיות (כמו ציצית), משא"כ קרח הי' מהלויים שבהם נאמר28 והעבירו תער על כל בשרם, שלא יהי' ענין ההמשכה בפנימיות שע"י השערות כו'. אבל האמת היא שתכלית המכוון הוא להמשיך את המקיף בפנימיות דוקא כו'.
ד) ויש להוסיף בזה, שהחילוק בין טלית לציצית הוא בדוגמת כללות החילוק שבין מצוות לתורה29, כידוע שמצוות הם לבושים, בחי' המקיף, ותורה הו"ע המזון שנמשך בפנימיות ונעשה דם ובשר כבשרו, כמ"ש30 ותורתך בתוך מעי, כמבואר בתניא31 (ובפרטיות יותר, הנה התורה היא מזון וגם לבוש לנפש המשכלת שמתלבש בה בעיונה ולימודה, וכ"ש כשמוציא בפיו בדיבור, שהבל הדיבור נעשה בחי' אור מקיף). והנה, ענין המצוות הוא רצון העליון שלמעלה מהטעם, והתורה היא הטעם הכמוס שבמצוות, שזהו"ע המשכת המקיף בפנימיות. וזהו גם כללות הענין דנעשה ונשמע ובאופן של הקדמת נעשה לנשמע32, שנעשה הוא קיום הרצון, וצריך להמשיכו בענין דנשמע, שהו"ע הטעם וההסברה כו'. והענין בזה, דהנה, אע"פ שענין התורה הוא לבאר איך לקיים את המצוות, וכמארז"ל33 גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, מ"מ, מצינו שגדלה מעלת התורה על המצוות, כמ"ש34 וכל חפצים לא ישוו בה, אפילו חפצי שמים35, וכמבואר בתניא36 שמצוות הם אברים דמלכא בלבד (דרמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברים דמלכא37 ), ולמעלה מזה הו"ע התורה, דאורייתא וקוב"ה כולא חד38. והיינו, שהתחלת לימוד התורה הוא מצד העילוי דגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, אבל לאח"ז ה"ה מגיע למעלת לימוד התורה מצד עצמה, כפי שהיא למעלה באופן שנעלמה מעיני כל חי39, ועד שהיא כולא חד עם קוב"ה. וע"י לימוד התורה נמשכת בפנימיות גם הבחי' הכי נעלית שבתורה.
ה) וזהו דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית וגו', שבמצות ציצית מודגשים ב' הענינים שבכללות התומ"צ, הן הכלל דקבלת עול מלכות שמים, והן הפרטים דתוכן וטעמי המצוות כו'. וזהו גם מ"ש בהמשך הפרשה וזכרתם את כל מצוות הוי' ועשיתם אותם22, ואח"כ נאמר למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי40, שהם ב' הבחי' שבמצוות, מצוות הוי', ומצוותי ממש שלמעלה משם הוי'41. ועוד זאת, שבסיום הפרשה נאמר אני הוי' אלקיכם גו' אני הוי' אלקיכם42, ב"פ43. וההקדמה לכל זה היא דבר אל בני ישראל, בני ישראל דייקא, שלמטה מישראל44, שגם להם שייך ונמשך הן הכלל דדבר והן הפרטים דואמרת, הן מצוות הוי' והן מצוותי ממש, שזהו מצד גודל מעלתן של ישראל, שנוסף לכך שמתקשראן באורייתא45, עד לבחי' התורה כפי שהיא נעלמה מעין כל חי, הנה עוד זאת, שקדמו לתורה, כדאיתא במדרש46 שני דברים קדמו לעולם תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם, כשהוא אומר בתורה דבר אל בני ישראל צו את בני ישראל, אומר אני שישראל קדמו, ועד שישראל וקוב"ה כולא חד45, שלכן גם בירידת נשמתם לעוה"ז להתלבש בגוף גשמי יש ביכלתם להמשיך אלקות למטה ע"י קיום המצוות, כמו מצות ציצית מצמר גשמי וכו', ועד שעושים לו ית' דירה בתחתונים47.
הוסיפו תגובה