בס"ד. יום ב' דחג השבועות (מאמר ב), ה'תשל"ב

(הנחה בלתי מוגה)

בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע1 באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע2. וצריך להבין מהו החידוש והמעלה שבהקדמת נעשה לנשמע, דהן אמת שהמעשה הוא העיקר3, הרי מצד זה די בכך שלאחרי הנשמע יהי' גם הנעשה, ומהו הצורך בענין הקדמת נעשה לנשמע. ועם היות שבהקדמת נעשה לנשמע ישנו ענין הביטול הדרוש לקבלת התורה, וע"ד מ"ש4 ונפשי כעפר לכל תהי' (ועי"ז) פתח לבי בתורתך, הרי ענין זה הוא רק מצד המקבל, שכדי לקבל התורה צריך להפשיט את עצמו ממציאותו ע"י הביטול כו', אבל התורה מצד עצמה, כפי שהיא מצד המשפיע, נותן התורה, שעז"נ5 ואהי' אצלו אמון גו' שעשועים גו' לפניו גו', שזהו למעלה יותר ממה שהיא נעלמה מעיני כל חי6, הרי היא למעלה לגמרי מענין הביטול של המקבל כו'. אמנם, מזה שנתינת התורה היתה דוקא לאחרי שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, משמע, שהענין דהקדמת נעשה לנשמע (אינו רק מצד המקבל, אלא) נוגע ומגיע בהעצם דלמעלה כו'.

ב) ויובן בהקדם משנת"ל7 בענין מראיהם ומעשיהם כאשר יהי' האופן בתוך האופן, שזהו כמו אופן קטן בתוך אופן גדול, שאופן הגדול הסובב את אופן הקטן, והיינו, שיורד ונמשך ומקיף את כל מה שלמטה, ולא עוד אלא שמלמטה בתחתית, אופן הקטן הוא מלמעלה מן הגדול. וענין זה קשור עם העילוי המיוחד שישנו בענין המעשה דוקא8, ועד שסוף9 מעשה במחשבה תחילה10, כדלקמן.

ג) והענין בזה11, דהנה ידוע בפי' סוף מעשה במחשבה תחילה, שסוף מעשה עולה למעלה מתחלת המחשבה (שזהו אומרו במחשבה תחילה, ולא בתחילת המחשבה), ולכאורה אינו מובן, איך יעלה סוף המעשה עוד למעלה מתחלת המחשבה, הרי הסדר הוא שתחילה היא המחשבה וממנה בא המעשה, ולולי ראשית המחשבה אי אפשר שיהי' סוף המעשה, וכשתופסק המחשבה יופסק גם כח המעשה. וזהו גם הענין דנעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן12, שסוף המעשה נעוץ בתחלת המחשבה, ותחלת המחשבה נעוצה ונשלמת בסוף המעשה. אבל אינו מובן איך יעלה סוף המעשה למעלה מתחלת המחשבה.

ד) ויש לבאר תחילה הענין דנעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן. דהנה, קודם שנתהוו העולמות הי' תחילה התעוררות הרצון על זה, כמאמר13 כד סליק ברעותא למברי עלמא, ובזה גופא ישנו הרצון על כל עולם בפרט, שהם הכתרים הפרטיים שבכל עולם, וישנו הרצון הכללי על כללות ההתהוות, שזהו הרצון שעלה במחשבה דא"ק14, שהוא הכתר הכללי, כתר עליון איהו כתר מלכות15. וסיבת התעוררות רצון זה היא כדי להטיב לברואיו16, שענין זה שייך לומר רק בדרגא שבה שייך מציאות של ברואים, החל מבחי' א"ק, שורש הכלים17, שנתהוו בכדי שיוכלו העולמות לקבל הארת הא"ס כו', אבל לא בדרגא שלמעלה לגמרי מבחי' כלים, דכיון שאין שם כלים, אין מי שיקבל את האור [כי כל ענין האור שייך רק כשיש כלים, כמובן מזה שכאשר נעשה קלקול בהכלים אזי מסתלק האור18 ], ובמילא לא שייך לומר הענין דלהטיב לברואיו. אך גם למעלה מבחי' א"ק ישנו התעוררות הרצון להאציל ולברוא כו', שזהו באוא"ס שלפני הצמצום, ובאופן ששיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל19. וכל זה הוא בגלל שעלה במחשבתו התענוג שיתענג בעבודת בנ"י בעולם בענין הבירורים כו'20, שזהו"ע במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים כו'21. ועז"נ נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן, שסוף מעשה בהתהוות הנבראים ועבודתם כו', זהו מה שעלה בתחלת המחשבה והרצון שנשלם על ידו, ולפי אופן התעוררות הרצון באה העשי' בפועל, שניכר בה התעוררות הרצון כו'. ויובן מכמו שהוא בהשפעת הטוב והחסד למטה, שתחילה מתעורר ברצון לעשות טוב וחסד לעני, ואח"כ נמשך בשכל ומדות וכו' עד שבא למעשה בפועל, הרי עיקר המכוון בהתעוררות הרצון כו' הוא סוף הדבר במעשה בפועל דוקא [ואף שאמרו רז"ל22 הנותן פרוטה לעני מתברך בשש והמפייסו מתברך בי"א, דענין הפיוס הוא התגלות הרצון והטוב שבלבו שזה מרומם את העני משפלותו, מ"מ, אם רק יפייסו ולא יתן לו ההשפעה בפועל, אינו נקרא חסד כלל, אלא דוקא כאשר ישנה ההשפעה בפועל, אז יש יתרון בהפיוס כו']. וזהו נעוץ סופן בתחלתן כו', שבתחלת התעוררות הרצון הכוונה היא סוף המעשה, ובלאה"כ הרי זה כאילו לא הי' התעוררות הרצון כלל. וכל זה הוא רק התקשרות התחלה והסוף, שההתעוררות שבתחלת המחשבה היא בשביל סוף פעולת ההשפעה בפועל ממש, ומצד זה תהי' עליית סוף הפעולה עד התחלת התעוררות המחשבה בלבד.

אך ישנו גם הענין דסוף מעשה במחשבה תחילה, למעלה מתחלת המחשבה, ששם מגיע סוף מעשה, היינו, לא רק המעשה עצמו שהוא הסיום (סוף) והתכלית של המחשבה, אלא סוף מעשה, שזהו מה שנעשה הכל באופן היותר טוב, וכמו בהשפעה לעני, שנתקבלה אצלו ההשפעה בטוב ונהנה ממנה, הנה ענין זה מגיע למעלה יותר מהתחלת התעוררות הרצון, ומתענג בזה יותר מהעונג שיש לו בענין ההשפעה, שתענוג זה הוא סיבת התעוררות הרצון להשפיע, כמאמר23 יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, וכמו אברהם אבינו עליו השלום שהי' בו תמיד התעוררות הרצון להטיב, וכשלא היו לו אורחים הי' מצטער מזה24, שזהו מפני העונג שבהשפעה, ואעפ"כ, כאשר ההשפעה מתקבלת בטוב בכלי המקבל, יש בזה תענוג גדול הרבה יותר מהתענוג שבהשפעה עצמה. וכן הוא בהשפעה רוחנית, כמו השפעת השכל, שעיקר שלימות התענוג בהשפעה הוא דוקא כשרואה שנתקבלה ההשפעה בטוב בכלי המקבל, וכפי שמצינו בזהר25 שרב המנונא סבא26 אמר לרשב"י זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין כו'. ותענוג זה שמצד קבלת ההשפעה בטוב (סוף מעשה), מגיע למעלה מתחלת התעוררות הרצון להשפיע (במחשבה תחילה, למעלה מתחילת המחשבה), שהרי בתחילת המחשבה לא ידע אם תתקבל אצל המקבל בטוב, שהרי ענין זה תלוי במקבל ולא בנותן. ודוגמתו למעלה הוא ענין וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד27, שזהו התענוג דשבת, חמדת ימים אותו קראת28, מזה שנתהוו העולמות בתכלית ההידור והיופי שנתקבל בהם האור כי טוב, והיינו, שנוסף על העונג מהמלאכה עצמה שמתגלה בגמר המלאכה, כמו אדם שעושה איזה מלאכה או בונה בנין, שבגמר המלאכה מתגלה העונג שהי' לו תחילה כשעלה במחשבתו מלאכת הבנין כו' (שהוא סיבת ופנימיות הרצון), שזהו עונג פרטי שבא במורכב בשכל ומדות כו', שהוא רק הארת העונג, שגם בשרשו אינו בחי' עצמי ממש [כי כשההמשכה היא מן העצמות ממש, הרי זה באופן שנמשך (לא רק הארה ממנו, אלא) העצם עצמו, וכמו שפנימיות עתיק נמשך ונעשה בבחי' פנימיות אבא29 ], ישנו גם העונג שבסוף מעשה, שזהו מה שהמלאכה נעשית בטוב כו', שתענוג זה הוא תענוג הפשוט שעולה בבחי' העצמות ממש, למעלה מתחלת המחשבה (מחשבה תחילה), כיון שזהו התענוג מזה שנעשית המלאכה בתכלית הטוב וההידור, כמו אומן שהצליח במלאכתו שתהי' בתכלית הטוב ביותר, ביתרון גדול גם על תחלת המחשבה.

ה) ועפ"ז יובן גודל העילוי שבהקדמת נעשה לנשמע, שהוא בדוגמת העילוי דסוף מעשה שעולה במחשבה תחילה, למעלה מתחילת המחשבה, כיון שיש בזה התענוג העצמי מזה שנתקבל הביטול בנש"י בטוב, ביתרון גדול גם על תחלת המחשבה, כי30, מה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע אין זה ע"פ סדר השתלשלות (מעליית הרצון והמחשבה עד למעשה), שהרי מצד סדר ההשתלשלות צ"ל תחילה נשמע ואח"כ נעשה, ומה שהקדימו נעשה לנשמע הוא מצד הביטול העצמי שיש בנשמות להיותם מושרשים בעצמות א"ס כו'. וכיון שנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן, הנה הביטול עצמי שבהקדמת נעשה לנשמע מתבטא וניכר גם במעשה בפועל, שהוא באופן נעלה יותר, ולא עוד אלא שבגלל זה הנה גם הנשמע הוא באופן אחר לגמרי, ולכן, אף שנתינת הכתרים היא בגלל שהקדימו נעשה לנשמע, ניתנו להם שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, כיון שהקדמת נעשה לנשמע פעלה עילוי ושלימות הן בנעשה והן בנשמע31.

ועי"ז נעשית גם קבלת התורה באופן של יתרון על תחלת המחשבה, שמקבלי התורה מגיעים בעצמות אוא"ס שלמעלה מהתורה, ועי"ז פועלים עילוי בתורה להמשיך בה אוא"ס, כפי שמצינו בדוד שהי' מחבר תורה שלמעלה עם קוב"ה32, באופן שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד33. וביחד עם זה, נעוץ תחלתן בסופן, שממשיכים את התורה למטה, ע"י שהלימוד הוא באופן דערוכה בכל רמ"ח אברים כו'34, ובאופן שמביא לידי מעשה35, שהוא העיקר3. ועי"ז מביאים את הגאולה העתידה, שאז ילמד משיח תורה את העם כולו36, בקרוב ממש.