בס"ד. שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשל"ב.

בלתי מוגה

א. בשבת זו קורין פרשיות מטות מסעי, אבל, מענין ההפטרה (שהיא "מענין הפרשה"1 ) מוכח שהעיקר הוא פרשת מסעי, כיון שבכל פעם שקורין שתי פרשיות, באה ההפטרה בהמשך לסיום הפרשה השני', ובנדו"ד: פרשת מסעי.

זאת ועוד: פ' מסעי קורין לעולם בשבת השני' של בין המצרים, משא"כ פ' מטות, ומזה מוכח שפ' מסעי שייכת לשבוע זה יותר מאשר פ' מטות.

וע"פ הידוע2 ששמו של כל דבר מורה על תוכנו, יש להתעכב לכל לראש על שם הפרשה – "מסעי", שבזה גופא יש שני ענינים: (א) מסעי מלשון נסיעה, (ב) "מסעי" לשון רבים.

וכיון שהתורה – לשון הוראה3 – היא נצחית,

– כמ"ש רבינו הזקן בתניא4 בנוגע לפסוק5 "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", שזהו ענין נצחי ששייך לכל אחד מישראל בכל דור ודור, ומזה מובן שכן הוא בנוגע לכל ענין שבתורה, שהרי הכשרות של כל פסוק בתורה (ובנדו"ד, הפסוק "כי קרוב וגו'") תלוי' בכשרות של הס"ת כולה, כדאיתא בזהר6 (שאומרים ב"מענה לשון") אודות "ספר תורה .. דהוה פסול .. על דאשתכח וא"ו יתיר בההוא קרא7 דושסעת שסע שתי פרסות" –

שבזה נכלל גם שם הפרשה (כפי שנקבע בהשגחה פרטית), שעם היותו רק מצד מנהג ישראל, הרי "מנהג ישראל תורה היא"8, ולכן הרי זה ענין נצחי, ולא עוד אלא שבענינים הנצחיים שבתורה גופא הרי זה ענין עיקרי, כיון שכולל את התוכן של כל הפרשה, ולכן יש ללמוד מזה הוראה, הן מכללות ענין הנסיעה, והן מהענין ד"מסעי" לשון רבים (כלשון הכתוב, לפי שהיו ריבוי מסעות – מ"ב מסעות).

ב. והענין בזה:

ידוע מאמר הבעש"ט (כפי שמביא נכדו בספרו דגל מחנה אפרים9 ) שכל מ"ב המסעות ישנם אצל כל אדם מיום הולדו, הוא בחי' יצי"מ, עד בואו לארץ (טובה ורחבה10, ארץ) החיים העליונה (שזהו עולם הבא).

ועז"נ11 "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" – כפי ששואל רבינו הזקן בלקו"ת12 : "להבין לשון אלה מסעי שהוא לשון רבים, וכתיב אשר יצאו מארץ מצרים, והרי מארץ מצרים הוא רק יציאה ונסיעה ראשונה שנסעו מרעמסס לסוכות", ומבאר13, ש"עיקר ותכלית נסיעתן הי' לצאת מבחי' מצרים, בחי' מיצר וגבול .. ולכן כל המ"ב מסעות נק' הכל אשר יצאו מארץ מצרים".

וכיון שענינם של כל מ"ב המסעות הוא היציאה ממצרים, והיציאה ממצרים צריכה להיות בכל יום ויום – כפי שמבאר רבינו הזקן14 בדברי המשנה15 "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", שהכוונה בזה היא "בכל יום ויום" – הרי מובן שבכל יום ויום ישנו הענין דמ"ב המסעות16.

ג. וכללות ההוראה מענין המסעות ("מסעי") היא – שצריך תמיד להיות במעמד ומצב של נסיעה, והיינו, שבכל מעמד ומצב שבו נמצאים, גם אם הוא מעמד ומצב נעלה שלכאורה מה עוד יכולים לדרוש ממנו, צריך לנסוע ולהתעלות לדרגא נעלית יותר.

וענין זה בא בהמשך להמדובר בי"א ניסן17 בענין "אדם לעמל יולד"18 – שאין הכוונה שצריך להתייגע פעם אחת ולחשוב שעי"ז הגיע כבר לשלימותו, אלא כמובן מפשטות הכתוב וגם מדברי הגמרא במסכת סנהדרין19 שזוהי תכלית הכוונה בבריאת האדם, וכיון שהקב"ה נתן לו עוד יום, שבוע, חודש, שנה, עשר שנים וכו', עליו לנצל זאת ולהמשיך להתייגע (כל זמן שביכלתו להתייגע), ולהתעלות בעילוי אחר עילוי.

ומובן שענין זה צריך להיות תמיד, גם ביום השבת, שגם בו היתה עבודת הקרבנות, כמ"ש20 "עולת שבת בשבתו על עולת התמיד" – קרבן עולה ש"כליל תקטר"21.

ומ"ש רבינו הזקן בלקו"ת22 שעל יום השבת נאמר23 "לא ראה עמל בישראל", ש"אין העבודה בבחי' עמל כלל, רק להתענג על ה'" – אין הכוונה שבשבת אין עמל כלל, אלא שזהו סוג אחר של עמל, נעלה יותר, שהוא באופן של מנוחה ותענוג.

והענין בזה – שהעמל שביום השבת הוא בדוגמת העמל שהי' קודם חטא עה"ד, כי, "שבת אותיות תשב"24, שהו"ע התשובה על חטא עה"ד [ולא כמו בימות החול, שעדיין יש שייכות לענין החטא (אפילו אצל אלו ש"מתו בעטיו של נחש"25 ), ובמילא אין זו שלימות האדם], ולכן אופן העבודה ביום השבת הוא כמו קודם החטא – לא באופן ש"בזעת אפיך תאכל לחם"26, אלא באופן של מנוחה ונועם, כפי שהי' בגן עדן, שעז"נ27 "ויניחהו בגן עדן (לא כדי לאכול מפרי', אלא) לעבדה ולשמרה", שזוהי עבודה באופן של מנוחה ונועם.

ומזה מובן שגם ביום השבת צ"ל הענין ד"מסעי" – הלוך ונסוע בעילוי אחר עילוי, ועד לעילוי שבאין ערוך למדריגתו הקודמת, כמבואר בחסידות28 שהליכה (ובלשון פרשתנו: נסיעה) אמיתית היא באופן שבאין ערוך למדריגה הקודמת, ששוב אין לו שייכות אלי' כלל, וכפי שמצינו דוגמא לזה בנגלה דתורה – בנוגע להוצאה בשבת מרשות לרשות, שכל זמן שמקצת החפץ נמצא ברשות הקודמת, אין זו הוצאה מרשות לרשות29.

ולהעיר, שגם מי שטוען שענין המסעות בשבת הוא צער לגופו – הרי ע"י הרצון בזה, מתבטל הצער ונהפך לעונג, כפי שמצינו בנוגע לענין התענית שהוא עינוי ע"פ תורה [והרי "אין לאדם רשות על גופו כלל .. לצערו בשום צער"30, ו"מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא"31. ואף ש"מותר להתענות לתשובה"30 – כבר כתב רבינו הזקן באגה"ת32, שבדורותינו אלו שמחמת חלישות הדור לא מצו לצעורי נפשם כו', אין להתענות לתשובה, אלא יש להחליף את התענית בענינים אחרים שיכולים לעשות בקלות, ובאופן של נועם ותענוג], שמותר להתענות תענית חלום בשבת, דכיון שרצונו בכך, "הרי התענית הזה תענוג הוא לו"33.

ד. והוראה זו שייכת לכל אחד מישראל34 :

גם מי שנמצא בדרגא נעלית ביותר, ואפילו צדיק גמור, צריך להיות אצלו ענין הנסיעה והעלי' לדרגא נעלית יותר – שהרי גם צדיק גמור הוא בבחי' "יש מי שאוהב"35, ולכן צריך להתעלות יותר ולהתבטל לגמרי לאלקות.

ולאידך גיסא, גם מי שבידעו מעמדו ומצבו (כפי שידע איניש בנפשי') טוען שמספיק שידרשו ממנו הליכה ונסיעה לדרגא שהיא בערך לדרגא הקודמת, אבל לא הליכה ונסיעה לדרגא שבאין ערוך – הנה על זה אומרים: "אל36 תבט אל מראהו"! אין להסתכל על יהודי (גם על עצמו) בעיני בשר, אלא צריך לזכור שיהודי הוא "חלק אלקה ממעל ממש"37, וכשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו38, ולכן, כל מה שיכול ה"אלקה", יכול גם ה"חלק אלקה".

וכמובן גם מכללות ענין ירידת הנשמה למטה, שהיא ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא39, אבל הכוונה בזה היא לצורך עלי', שעי"ז תגיע הנשמה למקום עליון יותר; וכיון שכל אחד מישראל אומר "נשמה שנתת בי טהורה היא", ואח"כ "אתה בראת אתה יצרת וכו'"40 עד שירדה ונתלבשה בגוף, הרי מובן שכל אחד מישראל צריך להגיע לדרגא הכי נעלית – למעלה אפילו מ"טהורה היא". ולכן צריך להיות אצלו ענין הנסיעה בעילוי אחר עילוי כו'.

והנתינת כח על זה היא – בשבת פ' מסעי, שבו קורין בתורה ברבים [כפי ששומע גם מי שלא ידע מאי קאמר, שגם הוא עולה לתורה כו'41 ] "אלה מסעי בני ישראל וגו'", עד לסיום כל המסעות, כשבאים ל"ירדן ירחו קדמה מזרחה"42, ומשם נכנסים לארץ ישראל43, במהרה בימינו ממש.

* * *

ה. נוסף על ההוראה הכללית שצריך להיות ענין הנסיעה – יש גם הוראה מהענין ד"מסעי" לשון רבים:

בנוגע ללשון רבים מצינו ש"מיעוט רבים שנים"44, והיינו, שאע"פ שלשון רבים כולל גם יותר משלשה (ובנדו"ד, נכללים ב"מסעי" לשון רבים מ"ב מסעות), ישנו גם הפירוש שלשון רבים הוא שנים (כמבואר בספרים הדנים בפירוש המלות). וכן הוא בענין המסעות, שנחלקים בכללות לשתים: לצאת מארץ מצרים, ולבוא אל ארץ טובה ורחבה (וביניהם יש ריבוי המסעות).

ו. ובהקדים – שמצינו עד"ז בנוגע למספר העולמות, שיש עולמות עד אין סוף, אבל בכללות נחלקים לשתי דרגות: "עלמין סתימין דלא אתגליין, ועלמין דאתגליין"45.

וכן בנוגע לגן עדן (שכר מצוה) – "שיש כמה וכמה מעלות ומדרגות ג"ע זה למעלה מזה עד רום המעלות"46, אבל בכללות נחלקים לשתי מדרגות: גן עדן התחתון, וגן עדן העליון.

וכן מצינו בתורה – שהיא דיפתראות ופינקסאות של הקב"ה לבריאת העולם47 – שנחלקת בכללות לשתים, כמ"ש48 "לכו לחמו בלחמי": תורה שבכתב ותורה שבעל-פה49, אע"פ שבפרטיות יש חילוקי דרגות בתושב"כ גופא, כמו מעלת דברי תורה לגבי דברי קבלה50, ועד"ז יש חילוקי דרגות בתושבע"פ גופא: משנה (ש"טעה בדבר משנה חוזר"51 ) וברייתא (ברייתא דר' חייא ור' אושעיא וסתם ברייתא) ותוספתא ועד לראשונים ואחרונים (אלא ש"בזמן הזה גם הלכות פסוקות של פסקי הגאונים כמו הטור והשו"ע והגהותיו בכלל משנה יחשבו"52 ).

וכן הוא בעבודה – שנחלקת בכללות לשתים, ובכמה אופנים:

בדרגא היותר נעלית – ב' הדרגות שבנשמה: דרגת הנשמה שמתלבשת בגוף, ובחי' המקיף דנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף (שגם בבחינה זו יש איזה ענין של ירידה, והתכלית היא שעי"ז תהי' עלי' לדרגא נעלית יותר, שזהו תוכן ענין המסעות), ובלשון הלקו"ת53 : בחי' ראש שבנשמה ובחי' רגל שבנשמה.

ובדרגא נמוכה יותר – העבודה של נפש האלקית והעבודה של נפש הבהמית [כידוע בביאור דיוק לשון הכתוב54 "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו", "משכני" ו"הביאני" לשון יחיד, ו"נרוצה" לשון רבים, שקאי על נפש האלקית ונפש הבהמית55 ], שהרי צריך לפעול גם ב"רוח הבהמה היורדת היא למטה"56, וכמ"ש57 "ואהבת גו' בכל לבבך", "בשני יצריך"58,

ועד לפעולה גם בנוגע לגוף (נפש וגוף) – שמצד עצמו דומה לבהמה בשלשה דברים59, ואעפ"כ פועלים עליו שיהי' במעמד ומצב ד"כי מטי למודים מנפשי' כרע"60 (שזהו ענין ששייך לא רק ליחידי סגולה). וכידוע גם הסיפור61 אודות כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שהגאון ר"ח מבריסק שאל אותו: ליובאוויטשער רבי! האם אתם סומכים על דעתכם? והשיב לו, שהרגיל את גופו שמצד עצמו יתנהג ע"פ שו"ע, ולכן יכול לסמוך על דעתו, ואח"כ מוצא את מקור הדברים,

ועד שנוסף על העבודה עם עצמו (כולל גם בנוגע לעניני העולם ע"י ההנהגה באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"62 ו"בכל דרכיך דעהו"63 ), צריכה להיות גם העבודה לפעול בכל העולם כולו, החל מזה שהנהגתו היא בבחי' "כמופת הייתי לרבים"64.

ז. וכללות הענין בזה – שהענין ד"מסעי", לצאת תמיד ממעמדו ומצבו ולנסוע ולהתעלות לדרגא נעלית יותר, צריך להיות בנוגע לשני סוגי העבודה הנ"ל, היינו, לא רק בשעת התפלה, אלא גם בעבודתו בעניני הגוף וחלקו בעולם כו'.

ועד שעי"ז באים ל"ארץ טובה ורחבה"65.

* * *

ח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה אלה מסעי בני ישראל וגו'.

* * *

ט. הביאור בנוגע למלקוח השבי במלחמת מדין66, שהכתוב מפרט את הסכום של כל מין, סכום המחצית של כל מין ששייך לתופשי המלחמה, וסכום המכס לה' מכל מין, וכן סכום המחצית של בנ"י מכל מין,

– שכוונת הכתוב להודיע דבר פלא בנוגע למלקוח השבי, שבכל מין הי' מספר מדוייק, ולא נשאר עודף שלא נלקח ממנו מכס, וכך הי' בב' החצאין בשוה, כיון שבמשך כל הזמן לא מת אפילו אחד.

וביאור הטעם שהכתוב מפרט רק מספר המכס של החצי השייך לתופשי המלחמה, ולא החצי השייך לבנ"י – ע"ד ההלכה – כיון שרק התרומה ממחצית תופסי המלחמה נוהגת לדורות67.

והלימוד מזה, עד כמה גדולה חביבות קיום המצוות ע"י בנ"י, שבמשך זמן רב סיבב הקב"ה הנהגת אנשי מדין באופן כזה שבבוא הזמן יוכלו בנ"י לקיים מצות ה' בשלימותה –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ג ע' 110 ואילך.

* * *

י. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר – הנה על פרשיות מטות ומסעי אין הערות [על פרשת מסעי – אין זהר בכלל, ועל פרשת מטות יש רק עמוד אחד], וגם על פרשת דברים אין הערות, כי אם על פרשת ואתחנן, ושם יש ענין שיש לקשרו עם המבואר בזהר פ' מטות:

על הפסוק68 "וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר" – איתא בזהר69 : "ת"ח אמאי אסירן נשי שאר עמין דידעי משכבי דכורא, משום דתנינן אית ימינא ואית שמאלא, ישראל ושאר עמין .. ישראל לקבלי דרחמי, ושאר עמין לקבלי דדינא. ותנן אתתא (ש"כל אתתא בדינא אתקריא") דאטעמא טעמי דרחמי (עי"ז שנשאת לאיש ישראל), רחמי נצחא, אתתא דטעמא טעמא דדינא (עי"ז שנשאת לשאר עמין) דינא בדינא אתדבקת, ועלייהו אתקרי70 והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה. ועל דא תנינן71 הנבעלת לעכו"ם קשורה בו ככלב .. הנבעלת לישראל תנינן כתיב72 ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, מ"ט, משום דנשמתא דישראל אתייא מרוחא דאלקים חיים .. ובג"כ אתתא .. (ד)אתדבקת בישראל רחמי נצחא ואתכשרת".

ועד"ז מצינו בזהר פ' ואתחנן73 – על הפסוק74 "אותי עזבו מקור מים חיים גו'" (שנאמר בהפטרה דיום הש"ק זה)75 :

"אמר רבי אבא מאי דכתיב74 אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות וגו', אותי עזבו דא הוא מאן דמשקר באת רשימא קדישא, ובמה משקר בי', דעייל לי' ברשותא אחרא, כד"א76 ובעל בת אל נכר, דאקרי בורות נשברים74, דהא עמין עובדי עכו"ם אקרו בורות נשברים, ודישראל אקרי באר מקור מים חיים וכו'".

ויש לקשר זה עם מאמר נוסף של ר' אבא בזהר73 (לעיל מיני') – בנוגע לגודל מעלת מצות מזוזה, וז"ל:

"א"ר אבא כמה חיילין קדישין זמינין בההיא שעתא דאנח ב"נ מזוזה לתרעי', כולהו מכרזי ואמרי זה77 השער לה' וגו'".

וממשיך שם: "זכאה חולקהון דישראל .. דאינון בני מלכא קדישא דהא כולהו אתרשימו מני', אתרשימו בגופייהו ברשימא קדישא (מצות מילה, שעל זה נאמר "אותי עזבו", "דא הוא מאן דמשקר באת רשימא קדישא", כנ"ל), אתרשימו בלבושייהו בעטופייהו דמצוה (מצות ציצית), אתרשימו ברישייהו בבתי דתפילי (תפילין של ראש) בשמא דמאריהון, אתרשימו בידייהו (תפילין של יד) ברצועי דקדושא, אתרשימו במסאנייהו במסאנא דמצוה [כפי שמבאר אאמו"ר78 "מה שמנעלים הן מצוה", "כי ההולך יחף כאילו הוא מנודה למקום79. גם יש מצוה במנעלים שלא לשנות ערקתא דמסאנא כחוקי הגוים"80 ], אתרשימו לבר בזריעה בחצדא (בקצירה), אתרשימו בבתיהון במזוזה דפתחא", ומסיים: "בכולא רשימין דאינון בני מלכא עילאה זכאה חולקהון".

יא. ומדייק אאמו"ר81 : "הנה קחשיב כאן ז' מיני רשימות. אתרשימו בגופייהו כו', אתרשימו בלבושייהו כו', אתרשימו ברישייהו כו', אתרשימו בידייהו כו', אתרשימו במסאנייהו כו', אתרשימו לבר כו', אתרשימו בבתיהון כו'. ולכאורה, הרי מיירי כאן רק במצות מזוזה, ולמה נקט כל הז'. ועל כרחך לומר שכל אלו הז' נרמזו ונכללו במצות מזוזה".

ומבאר אאמו"ר באריכות גדולה השייכות של ז' הרשימות למזוזה דוקא, ונעתיק כמה נקודות מדבריו, וז"ל:

"והענין הוא, כי הנה איתא לעיל82 מזוזה כללא דכר ונוקבא כחדא, והיינו, כי בתיבת מזוזה נכלל דכר ונוקבא יחד, כי במזוזה יש זו זה, זו הוא לשון נקבה, זה הוא לשון זכר .. והאות מ' שבריש תיבת מזוזה רומז על מה שארז"ל83 מ' יום קודם יצירת הולד ב"ק יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני. זהו מזוז"ה, מ' הוא המ' יום, ז"ו הוא הבת, ז"ה הוא הזכר הפלוני.

גם י"ל, אות מ' רומז על בינה, כמאמר84 בן ארבעים לבינה, והיינו תבונה .. ובתיבת תבונה נכלל ב"ת וב"ן יחדיו, מתחלה הבת למפרע ואח"כ הבן .. זהו מזוז"ה, המ' הוא בחי' תבונה, בן מ' לבינה, המחבר ז"ו – נקבה, מלכות, הבת, וז"ה – זכר, ז"א, הבן, יחדיו .. נמצא במזוזה הוא התחברות דכר ונוקבא יחד.

והנה, הו' רשימות, לבד הרשימה דמזוזה, ה' מהם, דהיינו מילה ציצית תפילין של ראש ושל יד ומנעלים, הם בפנים בתוך הבית, כי הרי עושים כ"ז בתוך הבית. והרשימה דזריעה וחצדא הם לבר, דהיינו בשדה, ששם הוא הזריעה והקצירה. והרשימה דמזוזה הוא ממוצע85 ביניהם, כי מזוזה הוא בבית, אך לא בבית עצמו, רק בפתח הבית שבו יוצאין לחוץ, הרי שהוא ממוצע בין פנים לחוץ, בין הה' רשימות שבפנים בתוך הבית, ובין הרשימה שלבר זריעה וחצדא.

וזהו מה שבמזוזה יש והי' – שם הוי' – מלגאו, שד-י מלבר, כמו שאיתמר לעיל בסמוך73, והיינו, והי' שמלגאו בפנים שייך להה' רשימות שבפנים בתוך הבית, ושד-י שמלבר שייך להרשימה שלבר דזריעה וחצדא שבשדה.

והנה, הה' רשימות הם באדם עצמו ובמלבושיו, שהמלבושים הם על האדם עצמו ממש. והרשימה דזריעה וחצדא היא לגמרי לחוץ מן האדם, כי הרי זה בשדה .. והרשימה דמזוזה שהיא בפתח הבית היא ממוצע, כי הבית אינו האדם עצמו, ואינו מלבשת על האדם ממש, א"כ זהו כמו לחוץ מן האדם. אך עכ"ז הבית הוא למושב האדם, ותפארת אדם לשבת בית86, שהאדם יושב בתוך הבית, א"כ היא שייכת להאדם עצמו ג"כ. הרי שרשימה דמזוזה היא ממוצע בין הה' רשימות השייכים להאדם עצמו, ובין הרשימה השייכה לזריעה וחצדא שלבר בשדה.

והאדם הוא דכורא דז"א. והה' רשימות הוא לנגד הה' מדות דז"א מחסד עד הוד (כפי שמבאר אאמו"ר בארוכה פרטי הדברים), והרשימה לבר בזריעה וחצדא הוא במל' .. נמצא, ה' רשימות ממילה עד מסאנא הוא בפנים, בדכורא דז"א, והרשימה הששית, זריעה וחצדא, הוא לבר, בנוקבא דמל'.

וברשימה דמזוזה שהיא ממוצע בין הה' רשימות שמבפנים להרשימה הו' שלבר כנ"ל, הנה במזוזה הוא התחברות דהה' רשימות והרשימה הו' יחד. וזהו מה שמזוזה הוא ז"ו ז"ה, זו בו' שקאי על נקבה, מל', הוא הרשימה הששית שלבר, זריעה וחצדא. זה בה' שקאי על זכר, ז"א, הוא הה' רשימות שבפנים ממילה עד מסאני. ובמזוזה שזו וזה הם בתיבה אחת, הוא התחברותם יחד .. הרי שברשימה דמזוזה יש כל הז' רשימות, דהיינו הרשימה דמזוזה, ועוד ו' רשימות ממילה כו' עד זריעה וחצדא" (עכ"ל אאמו"ר).

יב. ויש להוסיף ולבאר הקשר והשייכות של ב' המאמרים הנ"ל – מאמר הא', במעלת מצות מזוזה, שכוללת כל ז' הרשימות, כולל גם הרשימה דמילה שבגופייהו, ומאמר הב', בשייכות ל"את רשימא קדישא" דמילה.

ובהקדמה – שלכאורה צריך להבין במאמר הב' של ר' אבא בנוגע למעלת בנ"י על אוה"ע, שאוה"ע נקראים "בורות נשברים", ובנ"י נקראו "באר מקור מים חיים":

בנוגע לשבע מצוות בני נח שנתחייבו בהם אומות העולם – כותב הרמב"ם87 שצריכים לקיים מצוות אלו (לא "מפני הכרע הדעת", אלא) "מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן", והמקיימן באופן האמור "הרי זה מחסידי אומות העולם88, ויש לו חלק לעולם הבא"89.

ויש לומר, ששבע המצוות שנצטוו בני נח הם כנגד ז' הרשימות הנ"ל שאתרשימו בנ"י.

ולכאורה: הן אמת שבנ"י יש להם תרי"ג מצוות, תר"ו מצוות יותר מאשר לבני נח90 [כמרומז בשמה של "רות", שנקראת כן ע"ש מספר המצוות – תר"ו – שניתוספו אצלה ע"י הגיור91 ], וגם בנוגע לשבע מצוות אין דומה קיומן ע"י בני נח לקיומן ע"י בנ"י92, אבל אעפ"כ, כיון שגם לאוה"ע יש שבע מצוות, שגדלה מעלתן וכו' – א"כ, מדוע נקראים אומות העולם בשם "בורות נשברים אשר לא יכילו המים", ורק בנ"י נקראים "באר מקור מים חיים"?

יג. אך הענין הוא – שזהו מצד כללות החילוק שבין בנ"י לאוה"ע:

ובהקדם מ"ש רבינו הזקן במהדורא קמא של אגרת התשובה93, ש"נפלינו אנחנו עמו בנ"י מכל העם אוה"ע עכו"ם, שאפילו חסידיהם ההולכים בדרכי יושר, חסיד אומות העולם נקרא, ולא נעקר שם אוה"ע ממנו, עם היותו נקרא חסיד, ובאחינו בנ"י הוא להיפך, שאפילו הוא רשע .. בשם ישראל יכונה94, פושעי ישראל".

ונקודת הענין – שבנ"י דבוקים בהקב"ה, שנקרא "מקור מים חיים", ולכן נקראים "חיים"95, כמ"ש72 "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", חיים אמיתיים, ולכן, כאשר בנ"י מקיימים מצוה – והרי אפילו "פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון"96 – אזי נעשים "כולא חד" עם הקב"ה, שמתייחדים עם עצמות אוא"ס, והרי מבואר בתניא97 בנוגע ליחוד שנעשה ע"י קיום המצוות, ש"יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד".

משא"כ אומות העולם – הנה גם כאשר מקיימים שבע מצוות שנצטוו בני נח, אין זה יכול להיות באופן שנעשים חד עם קוב"ה, ולכן לא נעשים בבחי' "באר מים חיים", אלא הם נשארים בבחי' "בורות נשברים".

יד. ועפ"ז יש לבאר קשר המאמרים הנ"ל של ר' אבא – כי המעלה המיוחדת של בנ"י (שנקראים "באר מקור מים חיים") מודגשת במיוחד במצות מזוזה (שלכן נכללים בה כל ז' הרשימות שבהם אתרשימו בנ"י):

בנוגע למצות מזוזה – מסופר בירושלמי98 שארטבון שלח לרבינו הקדוש מרגלית יקרה ביותר, וביקש ממנו שגם הוא ישלח לו דבר טוב כמותו, ושלח לו מזוזה, וכשתמה על זה, באמרו, אני שלחתי לך דבר שאין לו אומד, ואילו אתה שלחת לי דבר שאפשר לרכשו במטבע קטנה – השיב לו: אתה שלחת לי דבר שאני צריך לשמרו, ואילו אני שלחתי לך דבר ששומר אותך, דכתיב99 "בהתהלכך תנחה אותך וגו'".

וכן איתא בגמרא100 : "אמר רבי חנינא, בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם, מלך יושב מבפנים ועבדיו משמרין אותו מבחוץ, מדת הקב"ה אינו כן, עבדיו יושבין מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר101 ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך".

ובזה מודגשת גודל מעלת בנ"י, שע"י קיום המצוות מתקשרים ונעשים חד עם קוב"ה – עד כדי כך, שהקב"ה נעשה כביכול שומר ישראל (כדאיתא בספרים102 בנוגע לשם שד-י שמבחוץ למזוזה ("שד-י מלבר", כנ"ל סי"א), שהוא ר"ת שומר ד.לתות י.שראל)103.

טו. בהמשך לזה דיבר כ"ק אדמו"ר שליט"א אודות הגזירה האיומה והאומללה ד"מיהו יהודי", שרושמים גויים בתור יהודים ללא גיור כהלכה, באמרו בין הדברים:

ע"י פעולה זו לוקחים "בורות נשברים" ומחברים אותם – רחמנא ליצלן – עם "באר מים חיים".

גזירה כזו – לא היתה במשך כל הזמן מאז שבנ"י נעשו לעם!

אפילו צוררי ושונאי ישראל מבין אוה"ע שהיו במשך כל הזמנים, וכהמאמר104 "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" – מעולם לא העלו על דעתם גזירה איומה כזו, שמעמידה בסכנה רח"ל את כל עם ישראל.

אין זה אלא באופן ש"מהרסיך105 ומחריביך ממך יצאו"!...

ולא עוד אלא שיש להם העזה וחוצפה להשמיץ ("צו באַשמוצן") את אלו שמוחים כנגד זה, ומחפשים כל מיני תירוצים ואמתלאות לרמות את העולם, באמרם שזהו "הישג דתי"!...

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ויתן השי"ת שבמהרה יתפסו את הטעות, ובקרוב יחזרו בתשובה, והגזירה תתבטל, ויפה שעה אחת קודם.

ויקויים בקרוב ממש מש"כ הרמב"ם בהל' תשובה106 : ישראל עושין תשובה ומיד הם נגאלין" – בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

[ניגנו ניגון שמחה וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה].