בס"ד. שיחת ש"פ נשא, י"ד סיון, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.
א. בבואנו זה עתה מ"זמן מתן תורתנו", יש להדגיש שענין התורה הוא כמ"ש1 "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום", ובפירוש רש"י: "לא יהיו בעיניך .. אלא כחדשה", "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"2, ובלשון התניא3 : "התורה היא נצחית".
וענין זה הוא בנוגע לכל פרט שבתורה, שכל תיבה ואות שבתורה הו"ע נצחי [כמובן מזה שבס"ת נוגע כל אות, שבה תלוי' כשרות הס"ת כולה4 ], וכ"ש ענין שלם בתורה, וכ"ש ענין שעל שמו נקראת פרשה שלימה בתורה, הרי זה בודאי ענין נצחי.
ובפרט בבוא הזמן שבו קורין ענין זה בפרשת השבוע, החל מלימוד חלק בפרשה בכל יום מצד התקנה דשיעורי חת"ת, ועד לקריאת הפרשה כולה ביום השבת, ובנדו"ד, פרשת נשא, שהתחלתה "נשא את ראש בני גרשון", ועל שם זה נקראת הפרשה כולה (וכל השבוע) בשם "נשא" (שכולל את כל עניני הפרשה), ובפרט בקביעות שנה זו שלומדים פרשת נשא במשך ב' שבועות5 – הרי בודאי שזהו ענין נצחי והוראה נצחית בכל הזמנים והדורות כולם.
ב. אבל לכאורה אינו מובן: במה מתבטאת נצחיות הענין של "נשא" – בה בשעה שזהו ציווי חד פעמי לאותו זמן בלבד?
ובהקדמה – שבדרך כלל יש כמה אופנים בענין הציוויים: יש ציווי חד-פעמי, יש ציווי למשך זמן, ויש ציווי שהוא נצחי על כל הזמנים.
ובנוגע לציווי על המנין – הנה:
מנין כל בנ"י הי' כמה פעמים6, ועד שבזמן שביהמ"ק הי' קיים הי' כל אחד מישראל נותן בכל שנה מחצית השקל, וע"פ סכום השקלים ידעו את מנין בנ"י (כמ"ש בפרשה ששמה דומה לפרשת נשא – פרשת תשא7 );
אבל מנין הלוים – כמ"ש בפרשתנו7 "נשא את ראש בני גרשון", ו"בני מררי", וכן מנין בני קהת שמתחיל בסוף הפרשה הקודמת8 : "נשא את ראש בני קהת", ומסתיים בפרשתנו9 – הרי הציווי למנותם והמנין עצמו הי' רק פעם אחת: "באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים"10, ולא מצינו שמנו אותם פעם נוספת.
ואינו מובן: איך אפשר לומר שזהו ענין נצחי – בה בשעה שזהו ענין שהי' פעם אחת בלבד, היפך הנצחיות?!
גם הענינים שבתורה אשר בגשמיות אינם בזמננו – נמצאים הם גם עכשיו ברוחניותם. והרי הרוחניות היא העיקר, והיא המקור והשורש שממנה נמשך הענין בגשמיות12. ובלשון רבינו הזקן בתניא13 : "שנשתלשלו מהן". וכמו בכללות הענין דמ"ת – שהלשון "מתן תורה" מורה שהתורה ניתנה ע"י הקב"ה מלמעלה, ומשם נמשכה ובאה למטה.
ויובן מכמו שהוא באדם למטה:
התחלת כל דבר היא מענין התענוג, ומזה נמשכים כל הענינים שלאח"ז עד לעשי' בפועל – שהרי העשי' בפועל באה לאחרי המחשבה על זה בשכלו, וסיבת המחשבה בשכלו היא בגלל התענוג שיש לו בדבר, ומשם נמשך מדרגא לדרגא, עד שבא לעשי' בפועל.
ועוד זאת, שגם לאחרי שהענין בא בעשי' בפועל, הרי הוא קשור עם התענוג שהי' אצלו בענין זה קודם העשי', והראי', שהעשי' פועלת את ענין התענוג. וכידוע בענין "סוף מעשה במחשבה תחילה"14, שבסוף המעשה ישנה תחילת המחשבה, שהו"ע התענוג וכו', אלא שכדי שיומשך התענוג בפועל הרי זה צריך לעבור ע"י המחשבה והדיבור עד למעשה.
וכן הוא בסדר בריאת העולם – שבסיום הבריאה נאמר "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"15, ועי"ז נעשה "ויכולו השמים"16, מלשון כליון ותענוג17, והיינו, שלאחרי גמר הבריאה נעשה אצל הקב"ה כביכול ענין התענוג בפועל. והרי התעוררות תענוג זה היא הסיבה שבגללה הי' כל ענין הבריאה, כמארז"ל18 ש"נתאוה הקב"ה להיות לו (ית'19 ) דירה בתחתונים", שזהו ענין התענוג, ובלשון רבינו הזקן20 : "אויף אַ תאוה איז קיין קשיא"; אלא שהתענוג בפועל נעשה לאחרי גמר הבריאה.
ומכל זה מובן שבכל דבר גשמי ישנו ענין רוחני – כמו התענוג, שאינו דבר גשמי שאפשר למשש בידים, אלא ענין רוחני, שנמשך גם כשהדבר בא בעשי' בפועל בגשמיות.
וכן הוא בנוגע לענין ד"נשא את ראש בני גרשון וגו'", שנוסף על הענין כפי שהוא בגשמיות, ישנו גם הענין כפי שהוא ברוחניות. אלא שהי' זמן שבו היו שני הענינים, הן בגשמיות והן ברוחניות, אבל גם לאח"ז, כשהענין אינו קיים בפועל בגשמיות, ישנו עדיין הענין ברוחניות באופן נצחי, הוראה לדורות. ובפרט בבוא הזמן שבו קורין ענין זה בתורה, הרי בודאי ישנו הענין ברוחניות כפי שהי' בשעתו.
וכפי שיתבאר לקמן – ע"פ המבואר בלקוטי תורה, תורה אור ודרך מצוותיך – איך שייך הענין ד"נשא את ראש בני גרשון וגו'" – גם עתה, ברוחניות הענינים.
ד. ויה"ר שע"י קיום הענין ד"נשא את ראש בני גרשון וגו'" כפי שהוא עתה ברוחניות – נבוא לקיום ענין זה בפועל בגשמיות.
וכפי שאומרים "יהי רצון מלפניך .. שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך"21, והיינו, שיש לקיים לכל-הפחות את הענינים שיכולים לקיים עתה, כפי שהם ברוחניות, בתורה ("חלקנו בתורתך"), שזהו באופן ד"נשלמה פרים שפתינו"22, ומזה נבוא לקיום ענינים אלו בפועל בגשמיות, כשיבנה ביהמ"ק.
ולא עוד אלא שאז יתקיימו ענינים אלו באופן נעלה יותר מכמו שהי' פעם, כיון שאז יהי' אמיתית הענין ד"כמצות רצונך"23.
וכמו"כ יהי' אז מנין בנ"י – מנין העשירי6 – ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
* * *
ה. ביאור ענין מנין הלוים לעבודת המשכן, שעי"ז נעשו דבר חשוב, שלא זו בלבד שה"מדבר" אשר "לא24 ישב אדם (העליון25 ) שם"26 לא יפעול עליהם, אלא אדרבה, שיהפכוהו ל"ארץ27 נושבת"28 (שזהו טעם ענין מסעות בנ"י29 במדבר30 במשך ארבעים שנה31 ), וההוראה מזה לכל אחד מישראל32, שגם מי שנמצא במקום שהוא מדבר שמם, עליו לדעת שמ"ה' מצעדי גבר כוננו"33, כדי לעשות שם דירה לו ית';
ועד"ז בנוגע לעבודת האדם עם עצמו, שגם אם עד עתה הי' בבחי' מדבר34, יש ללמוד מבני לוי (שענינם שייך ל"כל איש ואיש .. אשר נדבה רוחו וכו'"35 ), שנעשו נושאי המשכן בהיותם בני שלושים ומעלה;
וההוראה מענינם של בני גרשון ובני קהת36 : גרשון, מלשון גירושין – סור מרע, ואח"כ קהת, מלשון אסיפה וקיבוץ – עשה טוב37, כמשל תיקון דירת מלך בו"ד, שתחילה צריך לנקותה ואח"כ לסדר בה כלים נאים38 –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ג ע' 16 ואילך.
* * *
ו. האמור לעיל (ס"ה) אודות החילוק בין בני גרשון לבני קהת, שהו"ע סור מרע ועשה טוב – מתבטא גם בחילוק שבין עבודת בני גרשון בנשיאת יריעות המשכן וקלעי החצר לעבודת בני קהת בנשיאת כלי המשכן39.
ויש לבאר תחילה החילוק בין היריעות והקלעים לכלי המשכן:
היריעות (וכן הקלעים) הקיפו את כל עניני המשכן, והיינו, שכל עניני המשכן, וכל העבודות שהיו בו, מעבודת יום חול רגיל ועד לעבודת יוהכ"פ, היו מוקפים כולם יחד באותן יריעות, שיש בהם נקודה אחת שוה – להבדיל בין החוץ למשכן שלא יראו אפילו את הקודש, עי"ז שהיריעות היו פרושים על המשכן מלמעלה כמו גג (להגן מפני עופות בלתי-רצויים וכו'); וכיון שכיסו גם את הקרשים, הרי הם גם בתור כותל (ועד"ז בנוגע לקלעי החצר, שענינם להבדיל מן החוץ כו').
ואף שביריעות עצמן היו חילוקים, הן החילוק שבין יריעות המשכן, שש משזר ותכלת וארגמן גו', ליריעות העזים וכו', והן החילוק בין חלק היריעות שכיסה את קדש הקדשים שבו הי' הארון לחלק היריעות שכיסה את אוהל מועד [וכפי שמצינו בנוגע לקרשים, שלאחרי העמדתן בתור כתלי המשכן, הנה אלו שעמדו במערב, ששם הי' קדש הקדשים, הוצרכו לעמוד תמיד במערב וכו'40 ] – הנה חילוק זה אינו קשור לנקודה הכללית שהיא תכלית ומטרת היריעות.
ואילו כלי המשכן – יש חילוקים ביניהם, שהרי היו כמה כלים, ארון שולחן ומנורה וכו', ולכל כלי היתה עבודה ופעולה מיוחדת כו'.
ז. וענין זה מתאים עם החילוק שבין "סור מרע" ל"עשה טוב"41 :
סדר העבודה ד"סור מרע" הוא – לגרש את הרע (שזהו ענינו של גרשון, מלשון גירושין). ובענין זה אין חילוקים; הדרך הכי בטוחה ובריאה היא – שבשמעו שיש דבר בלתי רצוי ששייך לרע, הרי הוא בורח ממנו, בהכריזו, שזהו ענין שאינו שייך אליו, מבלי להכנס לחילוקים אם זהו ענין שמפריע לעבודת המנורה, המזבח או הכיור וכנו, או ענין הקשור עם הגג, שדרכו יכולים להתעופף ענינים בלתי-רצויים שיבלבלו את מחשבותיו דיבוריו ומעשיו; אם הוא רק שומע שזהו דבר בלתי-רצוי, הרי הוא בורח ממנו.
ואע"פ שגם בענין דסור מרע יש חילוקים, כמובן מענין העונש שהוא לפי ערך וחילוקי בחי' הפגם שנעשה ע"י העבירה כו'42 – הנה עכשיו, כשצריך לברוח מן הרע, אין זה נוגע; לאחרי זמן הוא יחשוב על חילוקי הדרגות, "יושב ושוקל במצוותי' של תורה"43, אבל לכל לראש עליו לברוח מן הרע, ובענין זה יש רק נקודה אחת (ללא חילוקים) – לברוח מדבר שהוא היפך רצון ה', שעל ידו יכול להיות נפרד ח"ו ממנו ית'.
וכמובן שעשיית דבר כזה היא היפך השכל, שלכן אמרו חז"ל44 "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות" (ואע"פ שענין זה נאמר בנוגע לעבירה חמורה – הרי מזה מובן גם בנוגע לכל העבירות, כיון שע"י כל עבירה נעשה פירוד מאלקות45 ).
וכמובן ע"פ משל לאדם שמכניס אורח לביתו, שבודאי שבאותה שעה לא יעשה דבר שהוא היפך רצונו של האורח להכעיסו. ואם הדברים אמורים בנוגע לאורח שהוא אדם בערכו, עאכו"כ כאשר האורח הוא מלך, ומכ"ש כשמדובר אודות מלך מלכי המלכים הקב"ה שבא להתאכסן אצל הדיוט ושפל אנשים46, שנעשה "אושפזיכן לגבורה"47, הרי בודאי שלא יעשה דבר להכעיסו. – אם הוא אדם בעל שכל (ולא "בהמה", שעלי' אין קושיא...), לא יעשה דבר הפכי בפני המלך, ואפילו לא באופן ד"מחוי במחוג קמי מלכא כו'"48.
ומכל זה מובן שהעבודה ד"סור מרע" היא באופן שאין בה חילוקים – ע"ד ענין היריעות.
אמנם, בעבודה ד"עשה טוב" יש חילוקים בין מצוה אחת לחברתה כו'. וכמובן ממשל המלך, שמלבד הזהירות מהנהגה שהיא היפך רצון המלך (שבזה אין חילוקים, כנ"ל), צריך להגיש למלך כל מיני מאכלים וכו', שבזה נוגע פרטי הדברים והחילוקים שביניהם. וזהו גם ענינם של כלי המשכן, שכל כלי קשור עם עבודה מיוחדת49, כמו הארון, שצ"ל כלי ראוי ונאה בכדי ליתן בו הלוחות (תורה), וכן בנוגע לעבודת המנורה ועבודת המזבח – "לחמי לאישי"50, שהו"ע לימוד התורה שנקראת לחם51, וכיו"ב.
ח. וזוהי כללות ההוראה לכל אחד מישראל, ובפרט לצעירים שמתחילים את הסדר שלהם בחיים – שהעבודה צריכה להיות בשני הקוין דסור מרע ועשה טוב, ובסדר האמור כו'.
ובאופן כזה – אין להם מה להתיירא מהעולם, ואדרבה: בכחם – בנקל יותר ממה שהם חושבים – לכבוש את העולם ולעשות ממנו דירה לו ית', ולעשות זאת מתוך שמחה וטוב לבב, שאז פועלת השמחה פריצת גדר52, להסיר את כל ההגבלות כו'.
וכך נעשית השנה כולה שנת תורה, וכן כל הפרטים שנימנו בכל אותיות הא"ב, עד לשנת גאולה, ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
ט. כאן המקום להמשיך בהמדובר בהתוועדויות של חג השבועות53, "זמן מתן תורתנו", אודות סיום מסכת סוטה בענין ענוה ויראת חטא, ששייכים למ"ת: ענוה – כיון שתורה נמשלה למים, ש"אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים"54 – כלי חרס, שזה מורה על תנועת הביטול שעל ידה לוקחים את התורה, כמ"ש55 "ונפשי כעפר לכל תהי' (ועי"ז) פתח לבי בתורתך"; ויראת חטא – כמארז"ל56 "אם אין יראה אין חכמה", והיינו, שכדי לקבל ענין החכמה – לא חכמה סתם, אלא חכמת התורה – יש צורך בהקדמת ענין היראה.
המשך הסיום וההדרן – ביאור פלוגתת ר"י ור"נ אם יש עכשיו ענין הענוה, אם השמירה מן החטא ע"י לימוד התורה היא פעולת התורה בלבד, שלכן אין האדם מחזיק טובה לעצמו אלא הוא עניו, או שע"י לימוד התורה נעשה שינוי באדם הלומד שמתעלה למדריגה שאינו שייך לחטא, ובמילא לא יכול להיות עניו (ועד"ז בנוגע ליראת חטא – אם ההצלה מן החטא היא רק פעולת כיסוי הראש ותפלה, או שהאדם עצמו נעשה ירא חטא)57 ; ואילו הענוה דרבי ודמשה אינה ע"פ חשבון וטעם (מבחי' בינה), אלא ענוה בעצם (מבחי' הכתר). ולכן, ר"נ שהי' מחסידי בבל סובר שכוונת המשנה לבחי' הענוה שמצד הכתר (שלזה באים ע"י אופן הלימוד דבבלי דוקא), שבטלה משמת רבי – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ג ע' 31 ואילך.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
ומכל הנ"ל צריכה להיות הוראה בנוגע לענין הענוה ויראת חטא (שלכן מספרת לנו הגמרא אודות דברי ר"י ור"נ, כיון שהדבר נוגע לנו) – שאע"פ ש"מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת כו'"58, להידמות לדרגת הענוה דר"י ויראת חטא דר"נ, אעפ"כ, כיון שסיפרו לנו על זה, הרי זו הוראה אלינו שצריך להתנהג בדוגמתם.
וכאן רואים דבר נפלא: כיון שבמשך כל אריכות הזמן מימי רבי עד לימי ר"י ור"נ, לא היתה לאף אחד מעלת הענוה ויראת חטא בדוגמת רבי עד שבאו ר"י ור"נ, הרי מובן גודל מעלת הענוה ויראת חטא דר"י ור"נ. ואעפ"כ, לאחרי שהגמרא מספרת לנו שאצל ר"י ור"נ היתה מעלה זו, הרי זו הוראה שגם אצלנו שייך ענין זה, ודוקא עי"ז נעשית ההכנה הנכונה לקבלת התורה, ובאופן שממשיכים זאת על כל השנה כולה, שנעשית שנת תורה וכו', ושנת הצלחה בכל הענינים.
ועד שבאים למ"ש בסיום המסכת: "ענוה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי .. רוח הקודש .. תחיית המתים .. ע"י אליהו הנביא", שיבשר טוב – הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ביום השני הקריב נתנאל בן צוער גו' (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).
* * *
יא. בנוגע ללימוד פירוש רש"י על התורה – דובר בהתוועדויות הקודמות59 אודות הדיוק בפירוש רש"י לא רק ביתיר אלא גם בחסר, היינו, שכשם שרש"י לא כותב תיבות מיותרות, אלא כל תיבה בפירושו נוגעת להבנת הענין, כך גם לא חסר מאומה בפירוש רש"י, אלא כל מה שקשה לבן חמש בלימוד פשטות המקרא מבהיר רש"י בפירושו.
וכיון שכן, הנה במקום שמתעוררת שאלה אצל הבן חמש למקרא, ורש"י אינו מבאר מאומה, יש צורך בביאור מדוע רש"י לא מתעכב על זה.
מניין יודעים שיש שאלה אצל הבן חמש למקרא? – הנה לכל לראש יכולים לבחון זאת... וגם, כשרואים ששאר פשטני המקרא מתעכבים על זה, ובפרט כשרש"י בעצמו שואל שאלה דומה במקום אחר, ועאכו"כ בפרשה זו עצמה, ואעפ"כ אינו מתעכב על אותה שאלה במקום זה.
ובכן:
בהתחלת פרשת נזיר60 שבאה לאחרי פרשת סוטה – שואל רש"י: "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה", ומתרץ, "לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין".
ועפ"ז אינו מובן: מדוע לא מבאר רש"י בנוגע לפרשת ברכת כהנים שבאה לאחרי פרשת נזיר, מהו הטעם שנסמכה פרשת ברכת כהנים לפרשת נזיר? – כשם שבן חמש למקרא זקוק לביאור למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה (והראי', שרש"י שואל שאלה זו ומתרצה), כמו"כ צריך ביאור למה נסמכה פרשת ברכת כהנים לפרשת נזיר. ורש"י לא מבאר זאת, ולא מתעכב על זה כלל!
ואין לומר שבפשטות הכתובים אין מקום לשאלה "למה נסמכה כו'", ורש"י מבאר זאת רק במקום שיש על זה ביאור בדרך הפשט – כי גם בנוגע לסמיכות דברכת כהנים לנזיר יש ביאור ע"ד הפשט, כדברי הגמרא61 : "למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר, לומר, מה נזיר אסור ביין, אף כהן מברך אסור ביין".
ועכצ"ל, שהסמיכות דפרשת ברכת כהנים לפרשת נזיר מובנת בפשוטו של מקרא עד כדי כך שבן חמש למקרא אינו זקוק לפירוש רש"י, כיון שמבין זאת מעצמו. וצריך להבין, מהי ההסברה הפשוטה על זה בפשטות הכתובים?
יב. ונוסף על האמור בנוגע לפרשיות שלאחרי פרשת סוטה – מתעוררת השאלה גם בנוגע לפרשיות שלפני פרשת סוטה:
לפני פרשת סוטה נאמרה פרשת גוזל ונשבע על שקר, שצריך להשיב לאשר אשם לו, "ואם אין לאיש גואל .. האשם המושב לה' לכהן"62, ובהמשך לזה נאמר63 "וכל תרומה גו' אשר יקריבו לכהן וגו'". ומבואר בגמרא64 "למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות, לומר לך, כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן, סוף נצרך לכהן על ידי אשתו, שנאמר65 ואיש את קדשיו לו יהיו, וסמיך לי' איש איש כי תשטה אשתו66, וכתיב67 והביא האיש את אשתו וגו'".
וכיון שיש ביאור על סמיכות הפרשיות המובן בפשטות הכתובים – הי' רש"י צריך לבאר זאת.
וקושיא זו מתחזקת יותר – כשרואים שרש"י מביא את דברי הגמרא הנ"ל, אבל לא בתור ביאור על סמיכות הפרשיות, אלא כדי לתרץ שאלה אחרת:
רש"י מתעכב על מ"ש66 "איש איש כי תשטה אשתו" – דלכאורה68, לא הוה לי' להתחיל הפרשה באיש, אלא באשה, לומר אשה כי תשטה וגו', שהיא העיקר כו', ולמה נאמר "איש איש כי תשטה אשתו" – ומבאר, שתיבת "איש" באה בהמשך ל"איש" שנזכר בסוף הפרשה הקודמת: "מה כתוב למעלה מן הענין, איש את קדשיו לו יהיו, אם אתה מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבוא אצלו להביא לו את הסוטה".
וכיון שרש"י לא בא לבאר סמיכות הפרשיות, עכצ"ל, שענין זה מובן בפשטות גם ללא דברי הגמרא הנ"ל. וא"כ, מהו הביאור בזה?
יג. וכן צריך להבין טעם סמיכות פרשת גוזל ונשבע על שקר לפרשת שילוח צרוע וכו' מן המחנה – שרש"י אינו מבאר זאת.
ואדרבה – לפי פירוש רש"י מתחזקת יותר הקושיא על סמיכות הפרשיות:
לכאורה הי' אפשר לומר, שאין קשר ושייכות בין פרשת גוזל ונשבע על שקר לפרשת שילוח מן המחנה, אלא כיון ששתיהן נאמרו באותו זמן, נכתבו בסמיכות זל"ז.
אבל רש"י שולל זאת – כיון שמפרש ש"פרשת גוזל ונשבע על שקר היא האמורה בפרשת ויקרא69, ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו', ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה וכו'"70, ועפ"ז מתחזקת יותר השאלה על סמיכות הפרשיות, כיון שאין שייכות ביניהן לא מצד תוכן הענין ולא מצד זמן אמירתן.
וא"כ, הי' רש"י צריך לבאר טעם סמיכת הפרשיות.
יד. וכן צריך להבין טעם סמיכת פרשת שילוח מן המחנה לפרשת פקודי הלוים, שרש"י לא מבאר.
וגם כאן מתחזקת השאלה ע"פ פירוש רש"י71 ש"פרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן", שמזה מובן, שנוסף לכך שאין שייכות ביניהן מצד תוכן הענין, אין שייכות ביניהן גם מצד זמן אמירתן, כיון שנאמרו בזמנים שונים: פרשת שילוח טמאים – בר"ח ניסן (יום שהוקם המשכן), ואילו פרשת הפקודים נאמרה בר"ח אייר, כמ"ש בהתחלת פ' במדבר: "באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים". ואעפ"כ לא מבאר רש"י טעם סמיכות הפרשיות.
וגם צריך להבין: מדוע צריך רש"י לומר ש"פרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן" – למאי נפק"מ שהי' זה בר"ח ניסן דוקא?
וכמדובר כמ"פ שכל הענינים שבפירוש רש"י צריכים להיות מובנים בפשטות הכתובים, כולל גם הענינים שרש"י לא מבאר, אם בגלל שסומך על מה שביאר כבר לפנ"ז, או בגלל שמובנים מעצמם. וכפי שיתבאר לקמן.
* * *
טו. בהמשך להאמור לעיל שבאים עתה מ"זמן מתן תורתנו", נתעכב גם בהערות אאמו"ר על הזהר בנוגע לענין ששייך למ"ת – מאמר הזהר72 שאומרים בתיקון ליל שבועות73 :
"חדי ר"ש ואמר ה' שמעתי שמעך יראתי74, התם יאות הוה למהוי דחיל, אנן בחביבותא תליא מילתא, דכתיב75 ואהבת את ה' אלקיך, וכתיב76 מאהבת ה' אתכם, וכתיב77 אהבתי אתכם וגו'".
ומבאר אאמו"ר78 מה ש"הביא ג' פסוקים" – בב' אופנים:
א) "כי המעלה שאנן בחביבותא תליא מילתא שהוא בחי' חסדים, הוא החסדים המגולים דוקא .. (ש)הם ג'. א', החסד דב' שלישי ת"ת המגולים, זהו ואהבת את כו', ואהבת הוא ב"פ או"ר, הוא החסד שבב' שלישי ת"ת. והב' פסוקים מאהבת ה' אתכם אהבתי אתכם, הוא לנגד חסדי נצח והוד, כי הב' אהבות הללו הוא מה שהקב"ה [אוהב] את בני ישראל, שבני ישראל הם נו"ה (ישראל ת"ת, ובניו הם נו"ה). והאהבה דואהבת את ה' אלקיך, הוא האהבה דישראל לה' דת"ת, שלנגדו הוא כתר מל', בחי' אלקיך".
ב) "גם י"ל מה שאמר רשב"י אנן בחביבותא כו', האנן קאי על שלשתם, היינו, על ר"ש ור' אלעזר ור' אבא שאמר ע"ז מקודם אנן כללא דכולא, לכן הביא ג' פסוקים לנגד שלשתם. הפסוק ואהבת, לנגדו, והב' פסוקים דמאהבת, אהבתי, לנגד ר' אלעזר ור' אבא".
וכמדובר כמ"פ שביאורי אאמו"ר הם בקיצור – רק הענינים שלא יתפסו לבד, בסמכו על כך שעי"ז יתפסו לבד את שאר הענינים, באופן ד"תן לחכם ויחכם עוד"79. ובנדו"ד, צריך להבין בפי' הב', מהי השייכות של שלשת התנאים לג' הפסוקים – שהפסוק "ואהבת" הוא לנגד ר"ש, והפסוקים "מאהבת" ו"אהבתי" הם לנגד ר' אלעזר ור' אבא.
וכפי שיתבאר לקמן.
טז. בהמשך לענין דמתן תורה, שעליו נאמר80 "ביום חתונתו זה מתן תורה",
– דאע"פ שענין זה נאמר על יוהכ"פ שבו ניתנו לוחות שניות81, הרי מובן שענין זה הוא גם בנתינת לוחות ראשונות, כפי שמצינו בכמה מאמרי רז"ל82 שכללות הענין דמ"ת הוא בדוגמת חתונה של חתן וכלה, וכדמוכח גם ממאמר הזהר83 שאומרים בתיקון ליל שבועות –
הנה כאן המקום לבאר ענין שנוגע לחתונה:
בהשגחה פרטית נשאלתי השבוע בנוגע לריקודי תערובות בחתונה84 – מהו האיסור בזה, ומדוע עושים מזה רעש גדול כ"כ ("אַ גאַנצן שטורעם"), ובפרט בשייכות לחתונה? ומוסיפים לטעון, שההתנגדות לכך יכולה להביא לידי מחלוקת, שהיא בודאי דבר האסור!...
ובכן: נוסף לכך שריקודי תערובות אסורים ע"פ דין – לא מיבעי לדעת הרמב"ם85 שזהו איסור דאורייתא, אלא גם לדעת רוב הפוסקים שאין זה איסור דאורייתא, הרי זה דבר האסור86 – יש לבאר עד כמה מופרך הדבר, בהסברה פשוטה בפשטות הענינים באופן שגם אנשים פשוטים לגמרי, קלי הדעת (שהם אלו השואלים כו'), יבינו זאת בשכלם (ועד"ז יובן גם בנוגע לענינים אחרים הדומים לזה),
– ובפרט לאחרי החידוש של שיטת חב"ד, שיוכלו להסביר לאיש פשוט ביותר עניני רזין דרזין דאורייתא, וכ"ש ענין של הלכה, ועאכו"כ ענין פשוט לגמרי. וכידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר87 : "מ'דאַרף יענעם ניט אָפּרייסן דעם נאָז", אלא להסביר לו כו' –
כך, שגם הם יקבלו זאת (לא רק באופן של "גזירה גזרתי"88, ו"אין לך רשות להרהר אחרי'"89, אלא) מתוך שמחה, כיון שיונח הדבר בשכל הפשוט שלהם, ועד שכאשר מישהו אחר ירצה לעשות זאת, יצעקו עליו: היתכן שרצונך לעשות דבר שהוא היפך השכל לגמרי!
ולהעיר, שכיון שנמצאים אנו בדור יתום, והחושך הולך ומתגבר כו' – מראה הקב"ה את ההוראות באופן שיוכלו לראותם בגלוי90.
יז. והביאור בזה:
הסדר בחתונה הוא – שמעמידים חופה, שעיקרה הקידושין, שהחתן אומר לכלה "הרי את מקודשת לי", והיינו, שכל ענין החתונה הוא לפעול הקישור בין החתן לכלה (וכפי שכותבים בתנאים: "אל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה"), ובאופן שלא יעבור זר ביניהם, ועל זה מברכים שבע ברכות, ואומרים "שהשמחה במעונו"91 (של הקב"ה).
וזוהי כל התכלית של החתונה, כפי שמקווים ומברכים ההורים והקרובים והידידים, בתוככי כלל ישראל – שיהי' זה בנין עדי עד, בדור ישרים יבורך, כך, שבמשך כל ימי חייהם ישארו ביחד, ויהי' זה באופן הכי קל ונוח, וגם אם יהי' פעם איזה קושי ונסיון בזה, משתדלים בכל הדרכים שלא יבטל הדבר.
וכיון שכן, הרי שכל תנועה שיכולה להראות איזה ענין של פירוד – מושללת לגמרי בעת החתונה.
ומזה מובן עד כמה מופרך הענין של ריקודי תערובות – שמיד לאחרי החופה עושים דבר שמבטא ומדגיש ענין שהוא היפך לגמרי מהתכלית המקווה של החתונה, שענינה שהחתן והכלה ישארו ביחד ללא התערבות אף אחד, ובפועל מראים דבר הפכי – שאיש רוקד (באופן של קירוב, חיבוק ונישוק) עם אשת רעהו (או אצל ה"דתיים" – פנויים עם פנויות, דבר המורה שאין צורך בחופה וקידושין)!
ונוסף לזה: כיון שכל ענין בא באתערותא דלתתא, הנה כשרוצים שיהי' "מזל טוב" בענין הנ"ל, מובן, שאין לעשות בעת החתונה ענין הפכי לגמרי, שעלול לשלול את ה"מזל טוב".
וכל זה – כאמור – נוסף לכך שע"פ דין הרי זה דבר האסור, אלא שהמדובר הוא אודות כאלו שאי אפשר להסביר להם ענין של איסור הקשור עם אמונה כו', ולכן יש צורך בהסברה פשוטה, שלא יתכן שבעת החתונה יעשו (ומתוך שמחה) דבר שמורה על ההיפך לגמרי מכל מה שהוא בעצמו מקווה בענין החתונה, שהרי זה היפך השכל הפשוט.
יח. ואלו שטוענים שצריכים לערוך ריקודי תערובות בגלל פלוני שיש לו כסף וכו' – הרי בודאי שאין להחליף ח"ו "מורא שמים" ב"מורא בשר ודם"92, שאין להתפעל מזה שיש לו כסף, כיון שהכסף אינו שלו, אלא של הקב"ה, כמ"ש93 "לי הכסף ולי הזהב", כך, שאין להתגאות בזה כלל [ועד"ז בנוגע לשאר הענינים שנזכרו ב"האדרת והאמונה לחי עולמים", כמו "הכתר והכבוד", "העוז והענוה", שכולם שייכים להקב"ה, "חי עולמים"], ועד שאפילו הגוף שלו שייך להקב"ה, שלכן "אין לאדם רשות על גופו כלל .. לצערו בשום צער כו'" (כמ"ש רבינו הזקן בשו"ע חלק ששי94 ).
יט. ולכן צריך להיות הריקוד באופן הראוי ע"פ שכל, ומותר ע"פ תורה – ואדרבה: יש חיוב ע"פ דין לשמח חתן וכלה, כמארז"ל95 "מרקדין לפני הכלה" – זכרים עם זכרים ונקבות עם נקבות.
וכאשר ההנהגה היא ע"פ תורה, אזי זוכים לברכותיו של הקב"ה – "שהשמחה במעונו", ומשם נמשך למעונו של הקב"ה כפי שהוא למטה אצל כל אחד מישראל – לחתן ולכלה, ולכל אלו שיבואו אחריהם, כיון שיהי' בנין עדי עד, ויזכו לראות דור ישרים יבורך.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה לאורחים מאנגליא ולעולים החדשים מגרוזיא ובוכרה, וצוה לא' מהם לנגן הניגון "אתם שלום"].
* * *
כ. בנוגע לביאור בפירוש רש"י, ועל הסדר – לכל לראש בנוגע לסמיכות פרשת שילוח טמאים לפקודי שבט לוי:
עד עתה דובר אודות עבודת שבט לוי, "איש איש על עבודתו ועל משאו"96 – החל ממ"ש בפ' במדבר97 "הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו", ומפרש רש"י: "ומהו השירות", "ושמרו את משמרתו וגו'"98, "לפי ששמירת המקדש עליו שלא יקרב זר, כמו שנאמר99 אתה ובניך ובית אביך תשאו את עון המקדש, והלוים הללו מסייעין אותם, זו היא השירות".
וכאן מתעוררת שאלה אצל בן חמש למקרא:
כיון שפרשה זו נאמרה בר"ח אייר, ואילו הקמת המשכן היתה בר"ח ניסן, נמצא שעבר חודש שלם עד שבני לוי נצטוו לשמור שלא יקרב זר למשכן, וא"כ, מי שמר שלא יקרב זר למשכן במשך כל חודש ניסן?!
ולכן, נסמכה לכאן פרשת "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש"71, ורש"י מפרש ש"פרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן", והיינו, שעוד לפני ר"ח אייר שאז נצטוו הלוים לסייע לכהנים בשמירת המשכן שלא יקרב זר, הנה מיד ביום שהוקם המשכן, בר"ח ניסן, נצטוו בנ"י לשלח מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, כך, שעי"ז נפעלה השמירה שלא יכנס זר למשכן.
ועפ"ז יובן גם הטעם שבפ' במדבר100 נאמר "והזר הקרב יומת", "זר" סתם, ללא פרטים, ואילו בפרשתנו נאמר "כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (שלכאורה הם הפרטים שנכללים ב"זר") – כי, מ"ש בפרשתנו הוא הציווי שנאמר לבנ"י תחילה, בר"ח ניסן, שהוא עיקר הציווי, ולכן נאמרו בו כל הפרטים; ואילו מ"ש בפ' במדבר הוא הציווי שנאמר לאחרי כן, בר"ח אייר, לכהנים ושבט לוי, ולכן נאמר רק בכללות – "והזר הקרב יומת".
כא. והנה, טעם הציווי "וישלחו מן המחנה גו' וכל טמא לנפש" הוא – כהמשך הכתוב101 : "ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם", היינו, שזהו דבר שפוגע בהקב"ה, כביכול.
ולכן נסמכה לזה פרשת גוזל ונשבע על שקר, שגם זה ענין שפוגע בהקב"ה, כמ"ש102 "למעול מעל בה'".
ואף שמדובר כאן אודות ענינים שבין אדם לחבירו, מ"מ נאמר על זה "ומעלה מעל בה'" – כפי שרש"י פירש כבר בפ' ויקרא69: "מה ת"ל ומעלה מעל בה', לפי שכל המלוה והלוה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים ובשטר, לפיכך בזמן שהוא מכחש, מכחש בעדים ובשטר, אבל המפקיד אצל חבירו ואינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם, לפיכך כשהוא מכחש, מכחש בשלישי שביניהם".
ובהמשך לזה באה פרשת סוטה, שגם בה נאמר66 "ומעלה בו מעל", וכפי שמפרש רש"י מ"ש66 "איש איש", "ללמדך שמועלת בשנים, באיש מלחמה שלמעלה ואישה מלמטה".
כב. אמנם, כשבאים לאח"ז לפרשת נזיר – לא מובנת סמיכות הפרשיות, ולכן מבאר רש"י: "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין".
ולאח"ז באה פרשת ברכת כהנים – בהמשך לפרשת סוטה (לאחרי פרשת נזיר שהוצרך לסמכה לפרשת סוטה, מטעם הנ"ל):
נוסף על השייכות דפרשת סוטה לפרשה שלפני' שבה נאמר65 "ואיש את קדשיו לו יהיו", "אם אתה מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבוא אצלו להביא לו את הסוטה" (כנ"ל סי"ב), שזוהי שייכות באופן שלילי – יש גם שייכות באופן חיובי, שע"י נתינת מתנות הכהן, זוכים לברכת כהנים.
ומ"ש בגמרא "למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר, לומר, מה נזיר אסור ביין, אף כהן מברך אסור ביין" (כנ"ל סי"א) – אינו מתאים לפשטות הכתובים, כי: נזיר אסור לא רק ביין, אלא גם "ענבים לחים ויבשים .. מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל"103, ואילו כהן אסור בשתיית יין בלבד, שהרי לא מצינו שקודם שהכהן נכנס לעבודה אסור לו לאכול ענבים או חרצנים כו', ובפשטות הכתובים לא מסתבר לומר שהלימוד מנזיר הוא רק לחצאין.
כג. ה"יינה של תורה" שבפירוש רש"י:
לכאורה אינו מובן: כיון שהציווי "וישלחו מן המחנה גו'" נאמר בר"ח ניסן, ואילו הציווי "הקרב את מטה לוי גו' ונתת את הלוים לאהרן ולבניו גו' והזר הקרב יומת" נאמר בר"ח אייר – מדוע הקדים הכתוב את הציווי בנוגע לעבודת הלוים, ורק לאח"ז נאמר הציווי בנוגע לכל בנ"י?
והביאור בזה – שהסדר בכתוב הוא ע"פ סדר העבודה, שתחילה צ"ל הענין כפי שהוא אצל הכהן, ולאח"ז כפי שנמשך ללוי, ואח"כ כפי שנעשה מצד כל בנ"י; ולכן נאמר תחילה הציווי לאהרן ובניו; וכיון שאהרן ובניו אינם יכולים לעשות זאת בעצמם, נאמר לאח"ז שהלויים צריכים לסייע להם; ולאח"ז נאמר שגם כל בנ"י צריכים להשתדל שזר לא יקרב למשכן.
וכן הוא בעבודת כל אחד מישראל – שצריך לידע שהנתינת-כח לכללות העבודה הוא מצד הכהן, כולל גם בחי' הכהן שבו [כמ"ש במ"ת בנוגע לכל בנ"י "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים"104, והיינו, שכל בנ"י נעשו בדרגת כהנים, ויתירה מזה: "ממלכת כהנים", ענין של מלוכה בכהנים גופא, שזהו ענינו של כהן גדול105, והיינו, שבמ"ת נעשו כל בנ"י בדרגת כהן גדול], ואח"כ נמשך לבחי' הלוי שבו, ועד שנמשך גם כפי שהוא מצד דרגת ישראל שבו.
כד. וענין זה נמשך לכל אחד מישראל, כולל גם הגרים שנתגיירו כהלכה,
– כמרומז גם בפרשת גוזל ונשבע על שקר ש"נשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה", שאחד מהם הוא "גזל הגר שהוא ניתן לכהנים" –
שהרי גם הם היו נוכחים במ"ת106, ועד שכל ענין הגלות הוא "כדי שיתוספו עליהם גרים"107 (אף שלא קאי על גרים כפשוטם, שהרי לא רואים שיתוספו גרים רבים כ"כ לפי ערך אריכות הגלות, ולכן מבואר108 ש"גרים" קאי על ניצוצות הקדושה שמבררים בזמן הגלות109 ).
ולא כמו אלו שרוצים להתחכם ולהכניס מספר גדול יותר של גוים – כי כאשר הדבר נעשה שלא כהלכה, אזי המציאות היא שהם לא גרים!
וצריך גם לדעת שזוהי צרה לא רק עבור בנ"י, אלא באותה שעה גורמים צרה גם לגוי עצמו, כי, כשנשאר גוי, אזי יכול להיות מחסידי אוה"ע עי"ז שיקיים שבע מצוות ב"נ, ואילו כשסוחבים אותו להיות בין יהודים שחייבים לקיים תרי"ג מצוות, הרי כיון שאינו יכול לקיים ריבוי מצוות כ"כ, לפי שאינו חייב בכך, לא יקיים אפילו שבע מצוות בני נח.
ועוד זאת: כשדורשים ממנו דבר שאינו שייך אליו כלל, ואדרבה, זהו היפך מציאותו, שהרי עכו"ם ששבת חייב מיתה110 – הרי זה פועל אצלו רגש של שנאה (נוסף לכך ש"הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב"111 ), וכך מגדלים "שונא" בין בנ"י!
ויעזור השי"ת שבקרוב ממש תתבטל גזירה זו, שמתאפשרת רק בגלל "רוח שטות", כפי שנאמר בנוגע לסוטה שבפרשת השבוע: "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות"44.
ותמורת הענין דסוטה יהי' הענין דברכת כהנים: "יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך"112, כולל גם שהקב"ה יאיר את עיניו לראות את פניו, "באור פני מלך חיים"113, ואז יראה את האמת, ולא יוכל לגלות פנים בתורה שלא כהלכה; ו"ישא ה' פניו אליך"114, להתנהג עמו לפנים משורת הדין115, ועד "וישם לך שלום"114, שקאי על תורה116, שעל ידה נמשכת ברכת ה' באופן ש"תוספתו מרובה על העיקר"117, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"118.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "סלוזשבאַ נאַשאַ" ("אחד מי יודע" ברוסית), ואח"כ צוה לנגן הניגון "אסדר לסעודתא", והתחיל לנגנו בעצמו].
* * *
כה. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר:
החילוק בין הפסוק הראשון שקאי על תפארת לב' הפסוקים שקאי על נצח והוד הוא – שבפסוק הראשון, "ואהבת את ה' אלקיך", מדובר אודות האהבה של בנ"י להקב"ה, שהיא מלמטה למעלה, ואילו בב' הפסוקים "מאהבת ה' אתכם" ו"אהבתי אתכם" מדובר אודות האהבה של הקב"ה לבנ"י, שהיא מלמעלה למטה.
והחילוק בין מלמעלה למטה ומלמטה למעלה – כידוע119 שאתערותא דלתתא (מלמטה למעלה) מגעת למעלה מעלה ביותר, למעלה מסדר השתלשלות [כמבואר בפירוש הכתוב120 "שובה ישראל עד הוי' אלקיך", שעבודת התשובה, שהיא מלמטה למעלה, מגעת "עד הוי' אלקיך", למעלה מסדר השתלשלות121 ], משא"כ אתערותא דלעילא מצד עצמה (מלמעלה למטה) אינה אלא מסדר השתלשלות.
וע"ד המבואר בנוגע לכללות החידוש דמתן-תורה122 – שמצד סדר הבריאה יכולים להגיע רק עד שורש הנבראים, חיצוניות הכתר, וע"י מתן-תורה, שאז התחיל כללות ענין העבודה מלמטה למעלה, יכולים להגיע עד אוא"ס המאציל, בחי' פנימיות הכתר. ולאחר מ"ת גופא הרי זה ע"י מעלת העבודה מלמטה למעלה, שעי"ז מגיעים למעלה ביותר (כנ"ל בענין "שובה ישראל" דוקא).
וזהו מ"ש אאמו"ר שהפסוק "ואהבת את ה' אלקיך" קשור עם תפארת, כיון שע"י העבודה מלמטה למעלה מגיעים עד פנימיות הכתר, שזהו ענינה של תפארת שהיא בקו האמצעי, שעם היותו קו פרטי שכולל גם ב' הקוין, ה"ה עולה עד פנימיות הכתר.
[והענין בזה – שבחי' פנימיות הכתר היא למעלה מקוין כו', אבל כפי שנמשכת ובאה בהשתלשלות, ה"ה קו האמצעי שכולל גם ב' הקוין.
וע"ד שמצינו בנוגע לתורה, שישנו הענין ד"אוריאן תליתאי"123, וישנו הענין ד"תורה אחת"124. ועד"ז בנוגע לבנ"י – "עם תליתאי"123, ו"גוי אחד"125. וכמו בנוגע לזמן דמ"ת – "ירחא תליתאי"123, שפירושו משולש, שכולל כל ג' החדשים, ו"חודש השלישי"126 שהוא חודש לעצמו. והחילוק ביניהם – שמצד סדר השתלשלות ישנם ג' ענינים, אבל מצד למעלה מסדר השתלשלות ישנו ענין אחד127 ].
ואח"כ באה ההמשכה מלמעלה למטה, שהיא בסדר השתלשלות – שלנגד זה הם ב' הפסוקים "מאהבת ה' אתכם" ו"אהבתי אתכם" (מלמעלה למטה), שהם בנצח והוד, בב' הקוין דסדר השתלשלות.
כו. ועוד פירוש בדברי אאמו"ר – שהפסוק "ואהבת", אמר ר' שמעון לנגדו, והב' פסוקים ד"מאהבת" ו"אהבתי" הם לנגד ר' אלעזר ור' אבא:
השייכות של הפסוק "ואהבת" לר"ש – מובנת ע"פ המבואר בכ"מ128 שר' שמעון הוא בחי' הדעת. והרי גם דעת הוא בקו האמצעי, כמו תפארת, שלנגדה הוא הפסוק "ואהבת".
ושני הפסוקים ד"מאהבת" ו"אהבתי" הם לנגד ר' אלעזר ור' אבא – שר' אלעזר הוא בחי' חכמה, ור' אבא הוא בחי' בינה128, והרי חכמה ובינה הם ענפי המוחין, בדוגמת נצח והוד שהם הענפים של תפארת שבקו האמצעי.
ונמצא, שתוכן ב' הפירושים אחד הוא – שבשניהם מודגשת מעלת קו האמצעי, שנמשך מפנימיות הכתר לדעת, תפארת, יסוד ומלכות, והמשכתו היא באופן שבכל מקום נשאר כמו שהוא מצד עצמו, ופועל גם על שני הקוין; אלא שבפי' הא' מדובר אודות קו האמצעי כפי שהוא בתפארת, ופועל על נצח והוד, ואילו בפי' הב' מדובר אודות קו האמצעי כפי שהוא בדעת, ופועל על חכמה ובינה.
וכללות הענין בזה – ש"אנן בחביבותא תליא מילתא", שהו"ע האהבה ד"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"129, הו"ע נעלה ביותר שמגיע עד פנימיות הכתר, ועי"ז פועלים שיומשך משם בכל הקוין; וע"ד המדובר130 במעלת הקדמת נעשה לנשמע, ש"נעשה" הוא הביטול הכללי שמגיע עד פנימיות הכתר, ומשם נמשך בכל הענינים דסדר השתלשלות, שזהו הענין ד"נשמע", שהם הפרטים דסדר השתלשלות.
כז. וענין זה שייך גם ללימוד פרק ראשון דאבות ביום הש"ק זה, לפי ה"יש נוהגין" לומר פרקי אבות "כל שבתות הקיץ"131 :
ההתחלה היא במשנת "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר132 ועמך .. נצר מטעי מעשה ידי להתפאר"133, שזהו ענין הנצחיות שבבנ"י, שבכללות הרי זו דרגא שלמעלה מהתחלקות לג' קוין.
ולאח"ז באה ההמשכה בג' הקוין – "הם אמרו שלשה דברים"134, "על שלשה דברים העולם עומד"135.
ועד שישנו גם הענין ד"העמידו תלמידים הרבה"134, ש"הרבה" היינו בלי גבול (ע"ד משנ"ת136 בפירוש "זוכה לדברים הרבה"137 ), והיינו, שלאחרי כל הענינים ממשיכים הדרגא שלמעלה מסדר השתלשלות – "הרבה".
* * *
כח. בהמשך להמוזכר לעיל שיש נוהגין ללמוד פרקי אבות במשך כל שבתות הקיץ – נתעכב על דבר חידוש בפרק שלומדים ביום הש"ק זה, שלא מצינו שיתעכבו על זה138 :
"שמאי אומר .. הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות"139. וצריך להבין, דלכאורה, אין זה ענינו של שמאי, אלא ענינו של הלל, כמ"ש לפנ"ז140 "הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"?
אך זהו החידוש שבדבר – שאע"פ שענינו של שמאי הוא קו הגבורה, אין זו גבורה סתם, אלא גבורה דקדושה, שענינה תגבורת החיות,
– ע"ד המבואר141 בנוגע למ"ש במ"ת "וידבר אלקים וגו'"142, שם אלקים דוקא, שהו"ע הגבורה, אע"פ שמ"ת ענינו המשכה הכי גדולה של חסד, ועד"ז נאמר בנוגע למעלת הגילויים דלעתיד לבוא ש"עין לא ראתה אלקים זולתך"143, שם אלקים דוקא, כיון שאין זו גבורה סתם, אלא תגבורת החיות –
ולכן "שמאי אומר .. הוי מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות".
כט. ענין זה נוגע גם לאלו שכתתו רגליהם לבוא לכאן ל"זמן מתן תורתנו", ובודאי יש לקבל אותם – בהתוועדות זו – בסבר פנים יפות.
ואף שאי אפשר לקבל כל אחד ביחוד – הרי אדרבה: קבלת כל אחד ביחוד אינה דומה לקבלת כולם ביחד בהתוועדות שנערכת במקום קדוש, ובה מדברים דברי התעוררות למדות טובות ויראת שמים, כך, שה"סבר פנים יפות" הוא גדול הרבה יותר.
ויה"ר שתהי' ה"קבלת פנים" וכן ה"צאתכם לשלום" באופן של הצלחה, ועד – יותר ממה שנאמר כאן.
וכמדובר כמ"פ144 בנוגע למארז"ל145 "אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה", שאז נשאר דבר ההלכה שמקשר אותם ביחד, שהרי ההתחלקות היא רק מצד הגוף, משא"כ מצד הנשמה – שאצל בנ"י היא העיקר146 – עומדים תמיד בהתאחדות; וכמדובר147 בנוגע למארז"ל148 "קשה עלי פרידתכם", שהפירוד הוא רק בשעה שהביאו השבעים פרים, אבל כשהביאו "פר אחד איל אחד"149, אזי עומדים כולם בהתאחדות.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) זוהי ההשתתפות שלי בקבלת פנים ובצאתכם לשלום109, ובודאי שיומשך אח"כ לפועל. ויה"ר שבקרוב ניפגש שוב ביחד בגוף150.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן מהיין והמזונות עבור המשתתפים בקבלת פנים.
לאחר אמירת ברכה אחרונה, התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "אי וואַדיעמיע כו'". ולאחר תפלת מנחה התחיל לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].
הוסיפו תגובה