בס"ד. ליל ה' סיון, ערב חג השבועות, ה'תשל"ב

(הנחה בלתי מוגה)

בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע1 באו כו' מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים (עטרות) אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע2. והפירוש הפשוט בזה, כי, מה שהקדימו נעשה לנשמע, שלכאורה אין לזה מקום בעבודה בסדר שע"פ טעם ודעת, וכהקושיא הידועה שהקשו על זה: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו2, הרי זה מורה על גודל הקבלת עול וגודל הביטול שהי' אצל בנ"י, שזה הי' ההכנה המתאימה לקבלת התורה. ולכן ניתן להם (עוד קודם מ"ת) כתר ועטרה, שהוא מקיף את הראש, למעלה מן המוחין, שהו"ע השכל והדעת. והיינו, שענין זה הוא באופן של מדה כנגד מדה3, דכיון שעמדו בתנועה של הקדמת נעשה לנשמע, התבטא הדבר גם בהשכר, שניתן להם כתר ועטרה. ועי"ז נפעל גם סדר מיוחד בהענין דנשמע, שעם היותו ענין של הבנה והשגה, הרי להיותו מיוסד על הקדמת נעשה לנשמע, הנה גם ההבנה וההשגה היא באופן נעלה שלא בערך לגבי הנשמע כמו שהוא לולי הקדמת נעשה לנשמע, שזהו הכתר והעטרה שניתן להם (גם) כנגד נשמע4, שזהו בדוגמא שבענין השכל נעשית המשכה חדשה ממקור השכל, ועד לעצמות כח השכל, ועד כפי שהוא בעצם הנפש, ומשם נמשך בענין השכל וההבנה.

אך עפ"ז צריך להבין, למה נאמר ענין זה בלשון נעשה, דלכאורה מתאים על זה יותר ענין של ביטול גמור לגמרי, שאינו ענין של עשי', ולכאורה אדרבה, ביטול ועשי' הם שני הפכים, כמובן מהדוגמא הידועה דמאן דמחוי במחוג קמי' מלכא כו'5. ובפרט שבענין מ"ת עצמו נתפרש ענין הביטול, כמ"ש6 וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, שזה מורה על גודל הביטול שהי' אצלם אפילו לאחרי מ"ת, שהתבטא בהתנועה דוינועו, וכביאור המכילתא7 אין נוע אלא זיע, וכן הוא בלשון הגמרא8 מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיע אף כאן באימה ביראה ברתת ובזיע, שזה מורה שענין התורה מיוסד ומתקבל תמיד ע"י אימה יראה רתת וזיע, והרי כל ד' ענינים אלו הם לכאורה בסתירה לענין העשי'.

ב) ועד"ז צריך להבין בנוגע למ"ת, דהנה, לאחרי שהקדימו נעשה לנשמע – שזה הי' ההקדמה לקבלת התורה, כהמענה על הטענה עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, שדוקא הקדמה זו פועלת תומת9 ישרים תנחם10, שדוקא באופן כזה מקבלים את התורה – אזי ניתנה התורה כפי שהיא בעשרת הדברות, שכל הענינים שבהם הם ענינים פשוטים. ולכאורה, לאחרי שוירד הוי' על הר סיני11, יחד עם המרכבה12, והכל הי' בגילוי כו', א"כ, הי' הדבר צריך להתבטא בענינים נעלים ורוחניים ביותר, ואילו עשה"ד הם ענינים גשמיים ביותר ופשוטים ביותר13, ועד שצריכים להזהיר על ענינים הכי פשוטים שהם אפילו היפך השכל דנפש הבהמית, וכידוע14 בהחילוקים שבמצוות, עדות חוקים ומשפטים, שמשפטים הם מצוות שכליות, ועד שאמרו רז"ל15 מאי דכתיב16 מלפנו מבהמות הארץ גו', אילמלא לא ניתנה תורה ח"ו17 היינו למדים כו', ואעפ"כ הנה גם ענינים פשוטים אלו נאמרו בעשרת הדברות, שמזה מובן, שלולי הציווי שייך, רח"ל, שיהיו ענינים כאלו. ועד"ז צריך להבין באופן נתינת התורה, דכתיב18 והר סיני עשן כולו, וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן6, שכל ענינים אלו קשורים עם חושים גשמיים, ראי' גשמית ושמיעה גשמית וכו', ולכאורה, מצד הענין דוירד הוי' על הר סיני, היו כל הענינים (גם ההכנה לזה שפעלה הביטול אצל בנ"י) צריכים להיות רוחניים ביותר, ולא ענינים גשמיים, ועד לענין גשמי כפשוטו, כמו קול גשמי, ודבר הנראה בראיית עין מוחשי, ולא ראי' בעין השכל. והרי מצינו במ"ת גופא שעל כל דבור ודבור פרחה נשמתן19, והיינו מצד גודל העילוי הרוחני שבזה, וא"כ, מתחזקת יותר השאלה, למה הוצרכה להיות ההכנה כללית דוקא בדברים גשמיים ביותר שקשורים ופועלים בראי' ושמיעה גשמיים.

וכן הוא גם כפי שנמשך לאחרי מ"ת בקיום התומ"צ, כמבואר בארוכה בתניא20 שאם כיוון כל הכוונות ללא ענין המעשה, לא יצא, לפי שאין זה ענין המצוות. ואפילו במצוות הקשורים עם חובת הלבבות, שלכאורה הן מצוות רוחניות ביותר, הרי גם בהם, אם רק יתבונן בהענינים והסגולות והפעולות שנעשים ע"י מצוות אלו, ולא יהי' אצלו הענין בפועל, שזהו ענין המעשה כפי שהוא במצוות דחובת הלבבות, אזי חסר עיקר הענין, ובלשון המשנה21 שהמעשה הוא העיקר. ואפילו בלימוד התורה, שהו"ע של הבנה והשגה, ועד שאפילו כפי שהתורה היא למטה ונלמדת ע"י כאו"א מישראל, נאמר בה22 כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, שגם כאשר איש ישראל נמצא בין העמים אזי התורה היא אצלו ענין של הבנה והשגה, שזהו לכאורה ענין רוחני לגמרי, ועאכו"כ כאשר לימוד התורה הוא באופן שמתקשר עם שורש ומקור התורה, הרי זה תכלית הרוחניות, כמ"ש23 ואהי' אצלו גו' שעשועים גו', הרי אעפ"כ, אם יהי' רק ענין ההבנה וההשגה, ללא דיבור בפועל, אזי חסר ענין עיקרי בתורה, וכמארז"ל24 על הפסוק25 חיים הם למוצאיהם, למוציאיהם בפה, ועד שהענין דברכת התורה צריך להיות קשור עם הדיבור בתורה דוקא26. ויתירה מזה, שכדי שגם לאחרי הלימוד תישאר התורה ענין שלו, ישנו התנאי שהתורה צריכה להיות ערוכה בכל רמ"ח אברים, שאז משתמרת (כדאיתא בעירובין24 ומבואר בתניא27 ), שענין זה קשור עם הלימוד בדיבור בפועל, ועד שהדיבור צריך להיות באופן דכל עצמותי תאמרנה28, והיינו, שזהו דיבור שחודר בכל רמ"ח אברים שגם הם נמשכים אחר הדיבור בתורה. ולכאורה אינו מובן כלל, הרי ענין התורה הוא שעשועים אצלו ית', וגם לאחרי שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו29, קשורה התורה עם ענין של הבנה והשגה, ובאופן כזה דוקא צריך להיות לימוד התורה, ואעפ"כ צריך להיות לימוד התורה באופן דכל עצמותי תאמרנה, ועאכו"כ שצריך להיות דוקא באופן של דיבור בחמש מוצאות הפה הגשמיים.

ג) ויובן בהקדים ביאור כללות הענין דמ"ת. דהנה, אע"פ שאברהם זקן ויושב בישיבה הי', וכן יצחק ויעקב, ומימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, היו במצרים ישיבה עמהם30, מ"מ, פעל מ"ת חידוש נפלא שלא בערך, ועד שפעל יותר מאשר בריאת העולם, שבזה נכללים כל הענינים שבעולם, כמארז"ל2 על הפסוק31 ארץ יראה ושקטה, בתחילה יראה ואח"כ שקטה, שרק בבוא יום ה.ששי32, הששי המיוחד, ו' בסיון שניתנה בו תורה33, אזי שקטה, והיינו, שאע"פ שבשבת דשבעת ימי בראשית הי' ענין המנוחה, באת שבת באת מנוחה34, מ"מ, גם לאחרי המנוחה דשבת בראשית הי' עדיין הענין דארץ יראה, ואילו הענין דשקטה נפעל במ"ת דוקא, אע"פ שגם לפנ"ז הי' לימוד התורה ע"י אברהם, ולאחריו יצחק ויעקב, ולאח"ז השבטים, וכל ששים ריבוא בנ"י, כאמור, שמעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו אפילו במצרים.

ד) וידוע הביאור בזה, דהנה, בתחלת עשה"ד כתיב35 אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, היינו, שתכלית הענין דמ"ת הוא שיומשך מבחי' אנכי עד לארץ מצרים. דבחי' אנכי הוא אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ36, ונמשך ע"י הוי' להיות אלקיך, היינו, שמתצמצם להיות כחך וחיותך37 [וכמבואר בלקו"ת38 שזהו החידוש דשם אלקים, שדוקא שם זה יכול להקרא ע"ש האדם, אלקיך, שנעשה כחך וחיותך, ועד שהאדם נעשה בעה"ב, כביכול, ובעל בחירה, כיצד להשתמש בכח וחיות זה], גם אצל יהודי שנמצא במצרים, דנוסף על פירוש הפנימי דמצרים שהו"ע של מיצרים וגבולים39, עד לשורש ומקור כל המיצרים והגבולים שהוא הצמצום הראשון, הרי אין מקרא יוצא מדי פשוטו40, שהכוונה היא לארץ מצרים שבארץ הלזו הגשמית, שהיתה ערוות הארץ41, והיינו, שההמשכה דאנכי להיות הוי' אלקיך, כחך וחיותך, היא גם אצל איש ישראל שנמצא במצרים, לא רק במצרים וגבולים דקדושה, כמו גוף קדוש42 של איש ישראל, אלא גם במצרים כפשוטו, ושם פועל אנכי הוי' אלקיך להיות הוצאתיך מארץ מצרים. ולא עוד אלא שפועל העלאת כל הענינים שנמצאים במצרים, כמ"ש43 וינצלו את מצרים, כמארז"ל44 שעשאוה כמצולה שאין בה דגים, דקאי על כל הענינים דעלמין סתימין דלא אתגליין, וכמצודה שאין בה דגן, דקאי על כל הענינים דעלמין דאתגליין45.

וטעם הדבר הוא, כי, התורה פועלת תכלית השלימות בעולם, כנ"ל שרק במ"ת נעשה ארץ שקטה, שהעולם וכל אשר בו הגיעו לתכלית השלימות והמנוחה, והיינו, שהתורה פועלת בכל העולם כולו, ולא רק באופן של כיבוש העולם, אלא שהתורה פועלת עילוי בעולם (מאַכט איבער די וועלט) שהעולם עצמו יהי' באופן של שקטה. ולכן צריכה לפעול ולהעלות את כל הענינים שבעולם עד למטה מטה ביותר, כידוע46 המשל שכאשר צריכים להגבי' איזה דבר מן הארץ ע"י כלי ההגבהה הנקרא ליווע"ר, צריכים לאחוז בחלקים התחתונים שבו דוקא, כמו בהגבהת כתלי בית שצריכים להתחיל להגבי' הקורה התחתונה דוקא, ואז ממילא יוגבהו גם העליונים ממנו (ועד"ז מבואר בענין ושקל בפלס הרים47, בנוגע לענין התשובה48 ).

אך עדיין אין זה ביאור מספיק, דהן אמת שרואים שכן הוא סדר העולם, הרי הא גופא טעמא בעי. וידוע הביאור בזה, ע"פ משל האבן הנופל מהחומה, שהאבן שנמצא למעלה מעלה בגובה בחומה ה"ה נופל למטה מטה49, והיינו, שהניצוצות היקרים ביותר נמצאים למטה דוקא*. וזהו גם כללות הענין המבואר בחסידות50 מכתבי האריז"ל51 בפירוש הפסוק52 כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם, דהיינו מוצא פי הוי' שבלחם, דאף שישנו גם מוצא פי הוי' באדם עצמו, הנה מוצא פי הוי' שבאדם אינו מגיע לתכלית העילוי שישנו במוצא פי הוי' שבלחם, שלכן ניזון האדם מדצ"ח, ועד שכל הנבראים זקוקים להדומם, דהכל הי' מן העפר53. ולכן, הנה גם במ"ת שצריך לפעול ולגלות את השלימות בעולם, ולהעלות את העולם לשלימות נעלית יותר, עד לבחי' אנכי שלמעלה לגמרי מבריאת העולם (שלכן לא נאמר אנכי גו' אשר בראתי שמים וארץ54, כיון שהו"ע נעלה יותר, ובעילוי שלא בערך), הרי זה דוקא ע"י הפעולה למטה מטה ביותר, עד לארץ מצרים (אלא שהחילוק הוא באופן העבודה, אם ע"י המ"ע או ע"י המל"ת שבעשה"ד כו').

*) דוקא מצד גדולתן וכו', ציען זיי זיך למקום דירתו ית', והרי נתאווה שתהי' בתחתונים דוקא שאין תחתון למטה הימנו (ממענה כ"ק אדמו"ר שליט"א).

ה) ועפ"ז מובן שגם בעשה"ד נתגלה מיד כללות ענין התורה, שענינה הוא לפעול גם במקום כזה שבו צריכים להזהיר אפילו על מצוות שכליות, ועד לשלילת הענינים הגסים ביותר, ועד שהניצוץ נמצא במקום כזה שלולי הציווי הי' יכול להיות היפך הענין רח"ל, הנה גם שם נמשך בחי' אנכי ע"י עשה"ד, והיינו, ע"י איש הישראלי שהוא הממוצע לחברם יחד, ולהוציא משם ניצוץ קדוש ונעלה ביותר. ומטעם זה היתה גם ההכנה מצד למעלה דוקא ע"י קולות וברקים וקול שופר, ובאופן דהר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו הוי' באש18, שהם ענינים הנראים בעין הגשמי ונשמעים באוזן הגשמי, כיון שהתורה צריכה להגיע ולפעול למטה מטה, ועי"ז מתבררים בדרך ממילא גם כל הענינים שלמעלה מזה. ועפ"ז מובן גם כפי שנמשך לאח"ז בלימוד התורה, דהן אמת שמוכרחת להיות הבנה והשגה, מ"מ, בהכרח גם שיומשך בדיבור בפה, ועד שמהפה, שהוא חלק מהראש שהוא החלק היותר נעלה שבגוף, צריך להיות נמשך בכל רמ"ח אברים עד לאבר הכי תחתון, ערוכה בכל רמ"ח אברים, שאז משתמרת, היינו, שהתורה נשארת אצלו באופן נצחי, תורה נצחית, ומתבטל לגמרי ענין השכחה. ועאכו"כ כשנמשך מלימוד התורה לקיום המצוות, שזהו שהלימוד מביא לידי מעשה55, אזי מודגש יותר שהמעשה הוא העיקר, כנ"ל.

ו) ועפ"ז יובן גם בנוגע להכנה למ"ת שהתחילה כבר בחמשה בסיון, כמובא בפרש"י56 שאז היתה הקדמת נעשה לנשמע, שענין זה מורה לא רק על קבלת עול וביטול גדול ביותר, אלא עוד זאת, שביטול זה אינו כמו הביטול שעל כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן, שהו"ע ביטול הנשמה, וביטול ההתקשרות שלה בגוף, אלא באופן שישנה מציאות הגוף (ונה"ב, רוח הבהמה היורדת למטה57 ), ולא באופן שעומדים בתנועה של וינועו, אין נוע אלא זיע, שהו"ע ביטול המציאות לגבי למעלה (אויס מציאות פאַר זיך), אלא שהביטול בא באופן של אמירת נעשה, היינו, שהביטול מביא לענין של עשי' בפועל, שענין העשי' הוא למטה ממחשבה ולמטה מדיבור, עשי' גשמית כפשוטו, וכמבואר בכ"מ58 בענין החילוק שבין דיבור למעשה, שבנוגע לדיבור, הנה מה שמצינו אצל בעלי חיים הרי זה רק דיבור שלא בשכל, ואילו עיקר ענין הדיבור (בשכל) הוא אצל האדם דוקא, שזהו ממעלת האדם, ולכן נקרא האדם בשם מין המדבר59, משא"כ ענין העשי' הוא דבר משותף שיש לאדם עם בע"ח, ולכאורה אדרבה, שאצל בע"ח ענין העשי' הוא בכח ותוקף גדול ובהתרחבות גדולה ביותר, ואעפ"כ, הנה גם בענין העשי' נמשך ענין הביטול לרצון הבורא, לעשות את רצונו (נעשה), ועד להביטול לבעל הרצון, שזהו"ע הקדמת נעשה לנשמע60.

והענין בזה, דהנה, הביטול שבהקדמת נעשה לנשמע אינו כמו הביטול שבכל יום באמירת ק"ש, שעל זה אמרו רז"ל61 שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצוות (אף שבכמה דרושי חסידות62 מבואר שדוגמתו הו"ע הקדמת נעשה לנשמע), כי, ענין קבלת עול מלכות שמים שבק"ש בא מצד הענין דשמע ישראל, שהוא הבנה והשגה, שזהו"ע דנשמע, ובכללות הו"ע הביטול אל הרצון, אבל ישנו ביטול נעלה ופנימי יותר, שזהו הביטול דנעשה, שהו"ע הביטול אל בעל הרצון, שנמשך למטה ביותר, בענין העשי'. ולא עוד אלא שביטול זה הוא באופן דהקדמת נעשה לנשמע, שעי"ז ניתוסף עילוי גם בהביטול דנשמע, שזהו"ע הכתר והעטרה (לא רק כנגד נעשה, אלא) גם כנגד נשמע, כנ"ל.

ז) והנה כיון שהביטול דנעשה קשור עם ענין של עשי' בפועל, הרי מובן, שענין זה שייך לכאו"א מישראל, יהי' מי שיהי', אפילו פשוט שבפשוטים, שהרי גם אצלו ישנו מעשה המצוות בפועל, שהוא העיקר, ואדרבה, אצלו ענין המעשה הוא בהדגשה ובתוקף יותר, כיון שאין לו דבר המכסה על זה כו'. וע"ד המבואר בכ"מ63 במעלת דרא דעקבתא דמשיחא, שדוקא אצלם ענין המס"נ הוא בתוקף גדול יותר, שזהו דוקא מצד היותם בדורות האחרונים, עקבתא דמשיחא, מטו רגלין ברגלין64. ועד"ז גם בנוגע למ"ת, שהענין דוירד הוי' על הר סיני (באופן דאני המתחיל, שעי"ז נעשה אח"כ הענין דתחתונים יעלו למעלה65 ) הי' באופן שפעל הענין דהר סיני עשן כולו, ובאופן של קולות ולפידים וקול שופר, שכל זה הו"ע הנראה לעין הגשמי ונשמע לאוזן הגשמי, ולכן פעל וחדר (עס האָט דערנומען) בכל בנ"י, אפילו פשוט שבפשוטים, ועד שהפשוט שבפשוטים השלים המנין דששים ריבוא מישראל, שדוקא עי"ז יכול להיות כללות הענין דמ"ת66. ולאידך גיסא, הנה בענין העשי' בפועל ששייך לכאו"א מישראל, גם לפשוט שבפשוטים, נמשך הביטול היותר נעלה, הביטול דנעשה, שהו"ע הביטול לבעל הרצון, כנ"ל. וההסברה בזה, לפי שענין זה שייך לבנ"י דוקא, להיותם מושרשים בהעצמות, שהוא למעלה מכל מדידה והגבלה ולמעלה מכל הקצוות, ומשם נמשך הכח לייחד את תכלית העילוי עם תכלית הירידה, כיון שזהו מקום שלמעלה לגמרי מכללות הענין דעליון ותחתון, ולכן יכולים נש"י לגלות את הביטול שלהם באופן של נעשה, ובאופן שיומשך אח"כ גם בנשמע (הבנה והשגה), עם היותם שני הפכים.

ח) ועד"ז נמשך לאחרי מ"ת על כל הדורות כולם, שכאו"א מישראל, אפילו פשוט שבפשוטים, לוקח את התורה עם כל הענינים שבה, החל מהקדמת נעשה לנשמע בערב חג השבועות, בחמישי בסיון, ואח"כ מקבל את התורה בשמחה ובפנימיות67, ואח"כ ממשיך זאת על כל השנה כולה באופן של לימוד המביא לידי מעשה55, ולאח"ז גם הלימוד באופן דיגדיל תורה ויאדיר68, דרוש וקבל שכר69, ועד שבאים להענין דאלה תולדות פרץ70, תולדות מלא71, בגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי' הענין דישקני מנשיקות פיהו72, לימוד תורתו של משיח73, שגם זה נכלל במ"ת (כמבואר בכ"מ74 ), ויומשך ויתגלה בקרוב ממש, למטה מעשרה טפחים, עי"ז שמשיח ילמד תורה לכל העם כולו, למקטנם ועד גדולם75, כמו שהי' בשעת מ"ת, ובשמחה ובפנימיות, ובשמחה ובטוב לבב.