בס"ד. שיחת ש"פ צו, שבת הגדול, יו"ד ניסן, ה'תשל"ב.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

א. על1 הפסוק2 "בך3 ה' חסיתי אל אבושה לעולם",

– שבפשטות הכתובים הרי זה בא בהמשך למזמור שלפנ"ז, שבו נאמר "אלקים להצילני .. לעזרתי חושה"4, "אלקים חושה לי עזרי ומפלטי גו' אל תאחר"5, ועל זה ממשיך, שכיון ש"בך ה' חסיתי" לכן "אל אבושה לעולם" –

איתא במדרש תהלים6 : "וכי לא נתביישו ישראל בעולם הזה, שאמר אל אבושה לעולם, אלא אמר דוד, דיינו שנתביישנו בעולם הזה, ולא נבוש לעולם הבא".

וצריך להבין:

ישנו כלל ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"7, והרי הפירוש הפשוט במ"ש "(אל אבושה) לעולם" ("שטענדיג") הוא – לא רק בעוה"ב, אלא גם בעוה"ז, שגם שם "אל אבושה", כיון ש"בך ה' חסיתי", שזהו ענין הבטחון; והרי בטחון אינו ענין של "חוקה", ללא טעם, או ענין שיקויים לאחרי ריבוי שנים, אלא ענין שבודאי מתקיים בפועל תיכף ומיד.

[וע"ד מ"ש רבינו הזקן באגה"ת8 בנוגע לברכת "סלח לנו", שברור הדבר שהקב"ה מוחל וסולח מיד "בלי שום ספק וס"ס בעולם", וכן בנוגע לברכת "גואל ישראל", שתיכף ומיד באה הגאולה בפועל. ועד"ז בנוגע לברכת "רופא חולים" ו"מברך השנים", שתיכף ומיד נעשית הרפואה, ומתברכת השנה בטוב הנראה והנגלה].

וכיון שדוד אומר זאת בשם כל ישראל – שלכן נקרא "נעים (מלשון נעימות ועד לתכלית העונג) זמירות ישראל"9, לפי שכל המזמורים שבתהלים אמרם דוד בשם כל ישראל – נשארת השאלה "וכי לא נתביישו ישראל בעולם הזה", ומהו התירוץ שהכוונה היא לעולם הבא?

ב. וביותר יוקשה ע"פ האמור שדוד אמר זאת בשם כל ישראל, והרי בין בנ"י ישנם כאלו ששייכים רק לחלק הפשט שבתורה:

ובהקדים – שלאמיתתו של דבר שייך כל אחד מישראל לכל חלקי התורה, דכיון שהתורה היא "תורה אחת"10, שניתנה "מרועה אחד"11,

– ואע"פ שיש בה "דברי חכמים"11 (לשון רבים) ש"הללו אוסרין והללו מתירין"12, כיון ש"אין דיעותיהם שוות"13, ו"אלו ואלו דברי אלקים חיים"14, הנה חילוקים אלו הם רק מצד חיצוניות הענינים, אבל מצד פנימיות הענינים הרי הכל ענין אחד –

לא שייך לערוך בה חילוקים כו', להיותה "תורת אמת", והרי ענין האמת הוא באופן ש"מבריח מן הקצה אל הקצה"15, ולא שייך לעשות בו שינויים או פשרות כו', אלא כל התורה כולה שייכת לכל אחד מישראל.

ושלא כדעת הטועים שלא כל אחד שייך לחלק הסוד שבתורה, כי אם יחידי סגולה בלבד, אלא כל אחד מישראל שייך לכל התורה כולה, מחלק הפשט עד לחלק הסוד, וכפי שפוסק רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה שלו16 : "אמרו חכמי האמת שכל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרד"ס .. (ו)צריך לבוא בגלגול עד שישיג .. הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות כו'".

ולהעיר, שאף שרבינו הזקן כותב "אמרו חכמי האמת", הרי הוא מביא זאת לפסק הלכה בשו"ע, כך, שזהו ענין ששייך לכל אחד מישראל ונדרש ממנו, והרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"17, ומבקש רק "לפי כחן"18.

אבל אעפ"כ, יש בזה חילוק בנוגע לגלגולים כו', שיכול להיות שבגלגול מסויים יש לו שייכות בגלוי (לא לחלק הסוד כו', אלא) לחלק הפשט דוקא.

ומודגש יותר כשנמצאים בסוף זמן הגלות, בעקבתא דמשיחא, דמטו רגלין ברגלין19 – כי:

העקב שברגל הוא החלק הכי תחתון שברגל (ועד שנקרא באבות דר"נ20 בשם "מלאך המות"21 שבאדם), שהוא החלק הכי תחתון שבגוף, למטה מהראש והלב, ומורה על מעמד ומצב שאין ענין ההבנה וההשגה שבמוח שבראש, וגם לא הרגש המדות שבלב שמתעוררים ע"י ההבנה וההשגה שבמוח, אלא ישנו רק ענין העשי' בפועל.

וע"פ הידוע22 שד' חלקי התורה – פרד"ס – הם כנגד ד' העולמות אבי"ע, וחלק הפשט הוא כנגד עולמנו, עולם העשי', הרי מובן, שבזמנינו זה נוגע יותר חלק הפשט, שקשור בעיקר עם עניני עוה"ז.

ועפ"ז, גם הפירוש ד"אל אבושה לעולם" הוא בעיקר בנוגע לעוה"ז, ומה גם ששם הוא עיקר ענין התורה שניתנה בעוה"ז דוקא.

ועפ"ז יוקשה יותר: איך אמר דוד בשם כאו"א מישראל "אל אבושה לעולם" – בה בשעה ש"נתביישו ישראל בעולם הזה"?

ג. ויש לבאר כוונת המדרש ב"ולא נבוש לעולם הבא" – ובהקדמה:

"עולם הבא" ישנו גם עכשיו, כמבואר ברמב"ם23 : "העולם הבא לא מפני שאינו מצוי עתה .. ואחר כך יבוא אותו העולם, אין הדבר כן, אלא הרי הוא מצוי ועומד כו'"24.

וע"פ המבואר בתניא25 ש"תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים .. תלוי במעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות, כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה", מובן, שע"י עשיית המצוות נעשה עכשיו המציאות ד"עולם הבא" (וכמ"ש בתניא שם: "בעשייתה ממשיך כו'").

ד. ועד שע"י עבודה כדבעי אפשר להגיע ל"עולמך תראה בחייך" (כפי שמצינו בגמרא26 בנוסח הברכות "כי הוו מפטרי רבנן"), היינו, שהבחינה דעוה"ב תהי' אצלו עכשיו בגילוי (לא רק כמונח בקופסא27, ועד שנותנים לו גם את מפתחות הקופסא28, אבל עדיין הרי זה בהעלם), ובאופן של ראי' (לא רק באופן של שמיעה, שגם לאחרי ששמע כל הפרטים כו', יכולים להפריך את הדברים ע"י קושיות כו', משא"כ בראי', הנה גם אם ישאלו על זה כו"כ קושיות, אין זה גורע בהתאמתות הדבר שראה בעצמו29 ).

אלא שבשביל זה יש צורך ש"חייך" יהיו חיים של אלקות,

– אע"פ שבגלוי ובחיצוניות נראית חיותו של יהודי כמו של גוי, כדברי רבינו הזקן בתניא30 ש"ובנו בחרת מכל עם ולשון" קאי על "הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם" (כי, ענין הבחירה שייך רק בין שני דברים שדומים זל"ז, ולכן לא שייך ענין של בחירה בנוגע לנשמה, כיון שרק נשמה היא אלקות, ואם רצונו של הקב"ה באלקות, אין לו ברירה ומוכרח כביכול להעדיף את הנשמה) –

ע"י התורה, שהיא "חיינו"31, ומצוותי', עליהם נאמר32 "וחי בהם", כיון שעל ידם מתדבקים עם הקב"ה, ועי"ז ש"אתם הדבקים בה' אלקיכם" אזי "חיים כולכם היום"33 ; ועד"ז ע"י התפלה, שעל ידה ממשיכים למעלה גם מהמקור (כידוע במעלת התפלה לגבי ברכה34 ).

ומזה מובן שאצל כל אחד מישראל יכול להיות מעמד ומצב ד"עולמך תראה בחייך" – דכיון שגם "פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון"35, אזי נעשה אצלם הענין דמצוה לשון צוותא וחיבור36, וגם בשעה שענין זה אינו בגלוי אצלם, הרי "במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא" (כמאמר הבעש"ט37 ), וכיון ש"הוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות וכו'"38, הנה מצד רצונו נמצא הוא במעמד ומצב ש"עולמך תראה בחייך".

ה. ועפ"ז יש לומר, שכוונת המדרש ב"ולא נבוש לעולם הבא" היא – עוה"ב שבעוה"ז:

מצד הענינים דעוה"ז שבעוה"ז – "נתביישו ישראל בעוה"ז", ועד ש"ישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם"39 ;

אבל, ענין זה נאמר בנוגע ל"גר שבא להתגייר בזמן הזה", ש"אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע וכו'"39; ואילו בנוגע ליהודי – הרי ע"י ההתבוננות שכל עניני עוה"ז הם באין ערוך לגבי חיי עוה"ב, ועוה"ב "נעשה" דוקא בעוה"ז, ויתרה מזה: הסיבה (עשייתו בעוה"ז) גדולה מהמסובב (שכר המצוות, עוה"ב)40, אזי "ולא נבוש לעולם הבא" שבעוה"ז – "אל אבושה לעולם" כפשוטו, כי, כשיודע (ובפרט כשרואה) שיש אצלו עכשיו השכר דעוה"ב, אזי כל עניני עוה"ז שבעוה"ז אינם תופסים מקום אצלו כלל.

ובדוגמת אדם המפסיד פרוטה של נחשת, אבל יודע הוא אשר בשעה זו מרויח הוא אלף אלפים דינרי זהב (ובשביל ריוח זה ירדה נשמתו ל"בירא עמיקתא"41 ) – שבודאי לא יבוא לידי עצבות מהפסד הפרוטה, כי מה ערך להפסד פרוטה אחת של נחשת לעומת הריוח של אלף אלפים דינרי זהב42.

ומכיון שהפסוק "אל אבושה לעולם" שבתהלים אמר דוד בשם כל אחד ואחת מישראל (כנ"ל), הרי מוכח, שכאו"א מישראל, יהי' מי שיהי', העיקר אצלו הוא (לא עניניו הגשמיים, כי אם) המצוות שמקיים, העושים את העוה"ב (כנ"ל ס"ג). ועד כדי כך, אשר בהתבוננו שהוא דבוק בהקב"ה ע"י שמקיים את מצוותיו – כל עניני עוה"ז אינם תופסים מקום אצלו כלל, וגם כשהוא במצב של יסורים קשים רח"ל, אומר הוא, ובשמחה הכי גדולה, "בך ה' חסיתי אל אבושה לעולם".

ו. וכאשר יהודי נמצא במעמד ומצב ש"בך ה' חסיתי אל אבושה לעולם", כיון שיש לו עוה"ב בהיותו בעוה"ז – אזי "כמופת הייתי לרבים"43, שנעשה הוכחה והוראה גם לאחרים, ועד לרבים.

וכששואל וטוען: איך דורשים ממנו להיות הוכחה והוראה לרבים, בה בשעה שהוא רק יחיד לעצמו – הנה עז"נ בהמשך הפסוק43 "ואתה מחסי עוז", כך, שאינו הולך בכח שלו, אלא בכחו של הקב"ה, ולכן יכול לפעול גם על אחרים, ועד לרבים (לעשות מהם יחיד), היינו, שנוסף לכך שכל נפש אחת נחשבת ל"עולם מלא"44, ה"ה פועל על "עולם מלא" כפשוטו.

ועד שממשיך ופועל את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, באופן ד"אלקי לעזרתי חושה"45, בשמחה ובטוב לבב.

* * *

ז. ענינו46 של יום העשירי בניסן – "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית"47 – הוא ככל עניני התורה שעליהם נאמר48 "הימים האלה נזכרים ונעשים", כך, שבעשירי בניסן בכל שנה חוזרים ונעשים עוד הפעם אותם ענינים שהיו בפעם הראשונה.

וענין זה מביא רבינו הזקן בשולחנו49 בנוגע ל"מנהג שבת הגדול", וז"ל:

"שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים הי' מקחו מבעשור לחודש, כמו שכתוב בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו', ואותו היום שבת הי', שהרי בה' בשבת יצאו ישראל ממצרים .. וכיון שט"ו בניסן הי' בה' בשבת, א"כ עשרה בניסן הי' בשבת". וממשיך לבאר הנס גדול שאירע באותו שבת (כדלקמן ס"ח), ומסיים: "וקבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת, וקראוהו שבת הגדול. ולמה לא קבעוהו בעשירי לחודש סתם, בין שחל בשבת בין שחל בחול, כדרך שנקבעו כל המועדים, לפי שבעשרה בניסן מתה מרים וקבעו בו תענית כשחל בחול כו'".

ולהעיר, שאע"פ שבפועל "קבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת", מ"מ, כיון שרבינו הזקן מוסיף ושואל "למה לא קבעוהו בעשירי לחודש סתם, בין שחל בשבת בין שחל בחול, כדרך שנקבעו כל המועדים" – והרי קס"ד בתורה היא גם תורה50 – הרי מובן שכאשר הקביעות דשבת הגדול היא בעשור לחודש, שאז אין מקום לשקו"ט אודות קביעותו ביום אחר, אזי ענינו של ה"נס גדול" הוא בתוקף יותר ובאופן נעלה יותר, להיותו הן מצד ימי השבוע והן מצד ימי החודש.

וכל זה נוגע להלכה למעשה בפועל (נוסף על הענינים שע"פ רמז דרוש וסוד) – כנהוג בכל תפוצות ישראל שבשבת הגדול דורשים הרבנים בפני כל הקהל (גם אלו שבשאר השבתות אינם דורשים ברבים),

– וכדברי רבינו הזקן בשו"ע51 : "נהגו בדורות האחרונים שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו .. והלכות החג דורש בשבת שובה", ומוסיף: "והעיקר לדרוש ולהורות להם דרכי ה' וללמד להם המעשה אשר יעשון" –

ומובן, שכאשר מדברים בדברים היוצאים מן הלב אודות ענינים של "דבר ה' זו הלכה"52, אזי נכנסים הדברים אל לב53 השומעים, ופועלים פעולתם בנוגע למעשה בפועל.

ח. בנוגע לנס שאירע בשבת הגדול – הנה בשו"ע של הב"י נאמר רק "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו", אבל לא נתפרט מהו הנס; ואילו רבינו הזקן בשולחנו מאריך בסיפור פרטי הנס,

– בהתאם לכך שרבינו הזקן מבאר בשולחנו גם טעמי ההלכות (כמ"ש בהקדמת הרבנים בני הגאון המחבר), ומזה מובן, שגם טעמי ההלכות נעשים חלק מפסק ההלכה, ולכן, צריך לדבר בשבת הגדול אודות הנס שאירע בו –

וז"ל: "כשלקחו ישראל פסחיהם באותו שבת, נתקבצו בכורי אומות העולם אצל ישראל ושאלום למה זה הם עושין כך, אמרו להם, זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים. הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש מהם שישלחו את ישראל, ולא רצו, ועשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם, וז"ש54 למכה מצרים בבכוריהם".

ט. והנה, ידוע שכל ענין בתורה הוא הוראה נצחית, על כל הזמנים, גם בזמן הגלות, ואדרבה, כיון שמצד החושך כפול ומכופל שבזמן הגלות55 לא רואים בבירור כיצד צריך להתנהג, ועד שיכולים לבוא לידי טעות מן הקצה אל הקצה (ולדוגמא: לחשוב על גחלת אש שהיא זהב או אבן יקרה – ע"ד המסופר במדרש56 בנוגע למושיען של ישראל), אזי מודגש יותר הצורך בהוראת התורה.

ועפ"ז צריך להבין בנוגע לנס ד"למכה מצרים בבכוריהם":

נס זה הוא ענין שבין מצרים לבכוריהם, ולכאורה אין זה נוגע לישראל.

ואין לומר, שהשייכות של נס זה לישראל היא כי ע"פ טבע היו צריכים לעשות מלחמה עם ישראל (ובמילא, מה שבפועל הי' ההיפך מזה, שלא רק שלא עשו מלחמה עם ישראל, אלא אדרבה: עשו מלחמה עם המצריים, הוא ענין הנוגע לישראל) – כי בפסוק "למכה מצרים בבכוריהם", וכן בכל דברי אדה"ז שם, לא נזכר ענין זה כלל (גם לא ברמז).

ואינו מובן: מהי ההוראה בזה, שבגללה "קבעו נס זה לזכרון (לישראל ו)ל(כל ה)דורות"?

י. ויובן זה בהקדים מ"ש במכתב הכללי57, אשר כל יהודי צריך להשתדל לא רק להגיע לשלימות שלו וככל האפשרי, אלא גם – להביא את כל העולם לשלימותו.

ובהקדמה:

ענין זה מובן גם לבן חמש למקרא, שמיד בלמדו הפסוק58 "בראשית גו'", לומד בפירוש רש"י, שכל הבריאה כולה, שמים וארץ וכל תולדותיהם, היא "בשביל ישראל שנקראו ראשית", כך, שיהודי הוא בעה"ב על כל העולם, שלא נברא אלא בשבילו – דקאי על כל אחד ואחד שחייב לומר "בשבילי נברא העולם"44, ולכן, אין לו להסתגר ב"גטו" ולקיים שם תומ"צ ("אַ צדיק אין פּעלץ"59 ), כי אם לצאת ולפעול גם בכל העולם שיהי' באופן המתאים לכך ש"לא לתהו בראה (אלא) לשבת יצרה"60 ; וכדי לידע איך להתנהג בעולם – הנה על זה ישנו ענין הב' ד"בראשית": "בשביל התורה שנקראת ראשית".

וכשיהודי טוען שהיציאה לעולם היא היפך הדין ש"אל יעמוד אדם במקום סכנה"61, "ולא סמכינן אניסא"62 – אומרים לו, שאין זה מעמד ומצב של סכנה כלל, כיון ש"אתה מחסי עוז"43, כך, שאינו הולך לבדו, אלא יחד עם הקב"ה, בורא העולם, וכיון שהקב"ה הוא הבורא, והעולם הוא הנברא, הרי בודאי שהבורא חזק יותר מהנברא (כמו שהאדם הוא חזק יותר מהמכונה שיוצר) וינצח אותו, ובפרט שהקב"ה "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"63, וכתורת הבעש"ט64 על הפסוק65 "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", ש"דבר ה'" נמצא תמיד בכל נברא, ומהוה ומחי' אותו בכל רגע – הרי בודאי שלא שייך שהנברא יעמוד נגד הבורא.

ולכן, הנה לא זו בלבד שיהודי צריך להשתדל לפעול על יהודים נוספים לקיים תומ"צ, אלא עליו לפעול גם על אומות העולם בנוגע לז' מצוות שלהם66, וכפסק הרמב"ם67 : "צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח", אלא שהחיוב "לכוף" שייך רק בזמן שיד ישראל תקיפה, אבל גם בשאר הזמנים צריך יהודי להשתדל בזה כפי האפשרי.

יא. ומזה מובן, שגם כשהיו ישראל בגלות מצרים, שאז לא הי' שייך שישראל עצמם יכופו את המצריים לקיים המצות שנצטוו, ובכללם הציווי המיוחד והעיקרי דאז: "שלח את עמי גו'"68 – בכל זאת נצטוו ישראל להשתדל בזה כפי האפשרי.

ובמילא, הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם", מה ש"הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש מהם שישלחו את ישראל ולא רצו, ועשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם", הו"ע הנוגע לישראל – שהרי הם מצווים לכוף את ב"נ לקיים המצות שנצטוו, ולהרוג "עכו"ם שלא קבל מצות שנצטוו ב"נ"69.

וזהו גם מהטעמים שנצטוו ישראל לקחת את השה (ע"מ לשחטו) באופן גלוי לעין כל70 – כי זה הביא לכך ש"נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל כו' הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה כו'", וענין זה נוגע לישראל, כנ"ל.

והיינו, שגם בשעה שלא היו יכולים בעצמם לילך לפרעה ולפעול עליו כו', כיון שנמצאים במעמד ומצב של עבדות לפרעה (שהרי אפילו לאחרי שבתשרי "בטלה עבודה מאבותינו"71, היו עדיין במעמד ומצב שאפילו עבד אחד אינו יכול לברוח משם72 ), ואפילו לא היו יכולים לומר לגוי שילך לפרעה לדרוש ממנו כו' – הנה כל אחד מישראל בעצמו עמד בכל התוקף לקיים ציווי הקב"ה ליקח השה73, מבלי להתפעל מהמצריים שהשה הי' הע"ז שלהם74, וכשהמצריים שאלו לפשר הדבר, השיב להם מתוך אמונה פשוטה: "זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים", ועי"ז פעל על הגוי שיהי' באופן ד"טופח על מנת להטפיח"75 – שהגוי בעצמו ילך לפרעה ויאמר לו: דע לך שיש בעה"ב לבירה זו, ולכן עליך למלא את רצונו ולשלח את בנ"י ממצרים, ועד שכתוצאה מזה הי' הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם".

יב. וההוראה מהנ"ל בכל דור ודור (שלכן "קבעו נס זה לזכרון לדורות") היא:

גם כשנמצאים בזמן הגלות במעמד ומצב שאי אפשר לבוא אל הגוי בדרישה כו' – יש לפעול ע"י העמידה בתוקף המתאים מבלי להתפעל ממנו כו', ולדעת שהנהגת כל העולם תלוי' בו, וכאשר יתנהג בדרך התורה והמצוה באופן גלוי ו"ביד רמה"76 – ישפיע עי"ז גם על כל העולם, וכפירוש הראב"ע עה"פ43 "כמופת הייתי לרבים ואתה מחסי עוז".

ועד"ז בעבודתו הפרטית של כל אחד מישראל – שלא להתפעל מהיצה"ר, הגוי (אל זר) אשר בקרבך77,

– וכידוע הסיפור78 שכאשר רבינו הזקן איים על ר"ש מונקעס שיקרא לגוי כו', אמר לו ר"ש: הגוי שלי חזק יותר מהגוי שלכם... –

ולא רק לומר לו (דיבור בלבד) שאינו מתפעל ממנו, אלא גם לעשות מעשה בפועל בגלוי – לקשור אותו כו', שזהו הענין של אתכפיא סט"א, ולומר לו, שבעוד שעות ספורות יוצאים מהגלות אל הגאולה, שאז יקויים היעוד79 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ועד להענין דאתהפכא כו'.

וזהו גם הענין ד"למכה מצרים בבכוריהם" בעבודת כל אחד מישראל – שבכורי מצרים מורה על בחי' המוחין, שהם ג' הראשונות דכח"ב, כי, הב' ("ב.כור") קאי על בינה, כ' (בכ.ור) קאי על חכמה, ור' (בכור) קאי על כתר80 ; ופעולתם על מצרים היינו שענין האתכפיא שבמוחין פועל גם על המדות כו'.

ועי"ז זוכים לקיום היעוד81 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – "כ.ימי גו'" דייקא, כיון שהגאולה העתידה תהי' באופן של "נפלאות" לגבי יצי"מ82, וכמאמר רז"ל71 "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל", "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים"83, בקרוב ממש.

* * *

יג. מאמר (א' – כעין שיחה) ד"ה למנצח לדוד להזכיר.

* * *

יד. צוה לנגן ואמר מאמר (ב') ד"ה בעשור לחודש וגו'.

* * *

טו. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק84 "ופשט את בגדיו", "אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד. בגדים שבשל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, לכך ולבש בגדים אחרים, פחותים מהן",

– דכיון שלא מצינו ציווי מפורש לעשות עוד סוג בגדים פחותים משאר הבגדים, עכצ"ל ש"אין זו חובה85 אלא דרך ארץ, שלא ילכלך כו'".

אך עפ"ז הי' צריך לפשוט את בגדיו לא רק להוצאת הדשן, אלא גם להרמת הדשן?

ולכן מוסיף שזהו לפי שהוצאת הדשן היא בדוגמת בישול קדירה לרבו, שאין זה בפני רבו, אלא במקום אחר – "אל מחוץ למחנה"84, ורק הכנה דהכנה (מכשיר דמכשיר)86 לכללות השימוש – שיהי' מקום פנוי למערכה על המזבח; ואילו הרמת הדשן היא בדוגמת מזיגת כוס לרבו, שהיא בפניו – "ושמו אצל המזבח"87, והיא גוף, סיום וגמר88 השימוש.

וה"יינה של תורה", שאע"פ שהוצאת הדשן שבדוגמת בישול קדירה לרבו נעשית בבגדים פחותים, ה"ה נעשית ע"י אותו כהן, וההוראה בענין ד"לא תהא יושב ושוקל מצוותי' של תורה"89, שצריך לעסוק בעצמו גם בענינים של הכשר מצוה, וגם לצאת בעצמו לעסוק עם אלו שנמצאים מחוץ למחנה90

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ז בתחלתו.

טז. ומענין לענין באותו ענין:

בנוגע ליום ראשון הבע"ל, שהוא יום חשוב לעצמו בנוגע אלי – בודאי ישתתפו כולם ב"מבצע תפילין", ואלו שיקבלו על עצמם להניח תפילין, יתנו להם, על חשבוני, זוג תפילין במתנה,

– אלא שכיון שענין של מצוה אינו צריך להיות בחנם91, כדי שלא יהי' "נהמא דכיסופא"92, יקחו מהם שקל (ובלשון המדינה: דולר) אחד ("ניט אום שבת גערעדט"), כדי שתהי' ההשתתפות שלהם בזה –

ויבקשו מהם את כתובתם, כדי שיוכלו לשלוח את התפילין תיכף ומיד, כך, שלמחרת יוכלו כבר להניח תפילין שלהם.

זאת ועוד:

בנוגע למוסדות, הנה המנהלים שעומדים בראש המוסדות, יכנסו לקבל כסף מקופה שנמצאת ברשותי, בתור השתתפות שלי במוסדות.

ויה"ר שכל זה יהי' מתוך שמחה וטוב לבב,

ועד שיקויים הענין ד"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"93, כידוע פירוש הרב המגיד94 שה"אש" מכבה את ה"לא" – כל הענינים הבלתי-רצויים, כך, שיהיו רק ענינים רצויים, ועד שיאירו כמו בזמן שביהמ"ק הי' קיים.

* * *

יז. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר דפרשת השבוע – הנה בהמשך להמדובר לאחרונה95 אודות מעלת בנ"י בשייכות ללימוד התורה96, נתעכב על מאמר הזהר97 "ר' אלעזר הוה אזיל מקפוטקיא ללוד והוו עימי' ר' ייסא ור' חזקי', פתח ר' אלעזר ואמר, ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך וגו'98, תנינן כל בר נש דאשתדל במלי דאורייתא .. אינון דמשתדלי באורייתא עדיפי מנביאי .. דאינון קיימי בדרגא עלאה יתיר מנביאי, אינון דמשתדלי באורייתא קיימי לעילא באתרא דאקרי תורה (נ"א ת"ת) .. נביאי קיימי לתתא באתר דאקרון נצח והוד .. זכאין אינון דמשתדלי באורייתא .. מאן דלעי באורייתא, לא אצטריך לא לקרבנין ולא לעלוון, דהא אורייתא עדיף מכלא וכו'", כי, ענין הקרבנות הוא בבחי' המלכות (עלי' נאמר99 "בזאת יבוא אהרן אל הקודש", "דא תרעא לאעלאה"100 ), ואילו תורה היא בבחי' התפארת.

וכרגיל, מבאר אאמו"ר101 כו"כ ענינים בדיוק לשון הזהר, אך עדיין צריך להבין דיוק הלשונות "דאשתדל באורייתא" ו"לעי באורייתא", דלכאורה ענינם אחד, שהרי "אשתדל באורייתא" הוא מלשון השתדלות, היינו שהלימוד הוא באופן של יגיעה כו', וזהו גם הפירוש ד"לעי", שזהו התרגום של ענין היגיעה, וא"כ, מהו כפל ושינוי הלשון "דאשתדל באורייתא" ו"לעי באורייתא"?

בנוגע להדגשת ענין ההשתדלות בתורה – הרי זה לפי שכאן מדובר אודות מי שמקבל מהתורה, והיינו, שלא מדובר אודות התורה כפי שהיא למעלה, או אפילו כפי שנמשכת למטה בדיו על הקלף, אלא כפי שיהודי מקבל מהתורה, שזהו ע"י הלימוד באופן של השתדלות כו'; אבל צריך להבין מהו כפל ושינוי הלשון "דאשתדל באורייתא" ו"לעי באורייתא", בה בשעה שלכאורה היינו הך.

וכפי שיתבאר לקמן.

*

יח. בהמשך להמדובר לעיל אודות השם שבת הגדול, יש להתעכב גם על השם של פרשת השבוע – פרשת צו:

"צו" – הוא מלשון צוותא וחיבור, שזהו כללות ענין התומ"צ, שעל ידם נעשה צוותא וחיבור בין בנ"י להקב"ה, בה בשעה שלולי זאת לא היתה שייכות ביניהם כלל.

וכידוע המשל על זה102 – מחכם גדול שכל מציאותו הו"ע החכמה והשכל, שלגביו, מי שאינו שייך לענין החכמה והשכל, אינו נחשב למציאות כלל,

– ואין זה בסתירה לכך שחכם גדול צריך להיות עניו, ולא בעל גאוה, כי, העובדה שמי שאינו שייך לענין החכמה והשכל אינו נחשב למציאות בעיני החכם, אינה ענין לגאוה או ענוה, אלא זהו בגלל שב"עולם השכל" לא קיימת מציאות שאינה קשורה עם ענין השכל. וע"ד שבעולם הראי' אין מציאות של טעם וריח, ובעולם השמיעה אין מציאות של צבעים וכיו"ב –

ואם הדברים אמורים בנבראים גופא, שמי שאינו שייך לעניני חכמה ושכל, אין לו ערך כלל לגבי בעל-שכל – הרי עאכו"כ בנוגע לבורא ונברא, שביניהם פעורה תהום, כך, שהנברא מצד עצמו אינו נחשב למציאות כלל לגבי הבורא.

אמנם, כאשר הבורא מצַוה לנברא לעשות דבר מה (שזהו כללות ענין התומ"צ שרצה הקב"ה ליתן לבנ"י), הנה עי"ז נעשה הנברא למציאות אצל הבורא – כמשל החכם שמצַווה לאיש הפשוט לעשות דבר עבורו, שעי"ז נעשה האיש הפשוט למציאות בעיני החכם.

ויתירה מזה, שיש חידוש בענין התומ"צ לגבי משל החכם – שלא זו בלבד שעי"ז שנצטוו במצוות נעשים בנ"י למציאות לגבי הקב"ה, אלא עוד זאת, שמתחברים ומתאחדים עם הקב"ה למציאות אחת,

– ועד"ז ע"י לימוד התורה, שהרי התורה גם לאחרי שניתנה לנו היא תורתו של הקב"ה, כנוסח ברכת התורה: "ונתן לנו את תורתו", היינו, שלא זו בלבד שפעם (קודם שניתנה לנו) היתה תורתו, אלא גם עכשיו (לאחרי ש"נתן לנו") הרי זו "תורתו", ותורה זו "נתן לנו" בנתינה גמורה (ולא באופן שנשארה קשורה עמו ע"י חוט כו'), וע"י לימוד התורה הנה "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו"103, ועי"ז מתאחד עם הקב"ה למציאות אחת –

ועד שגורמים נח"ר ותענוג למעלה, כמאמר104 "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", והיינו, שקודם קיום המצוה ישנו למעלה ענין של חסרון, כביכול, שרק בנ"י יכולים להשלים זאת ע"י קיום המצוה.

וזהו גם מה שע"י קיום המצוות נעשים בנ"י בבחי' "שותף להקב"ה במעשה בראשית"105, והיינו, שאע"פ שגם קודם עבודת בנ"י ישנה מציאות העולם שברא הקב"ה בעשרה מאמרות, כמ"ש58 "בראשית ברא אלקים וגו'", מ"מ, הרי זה באופן שהעולם הוא מציאות שחוץ ממנו, כי, אע"פ ש"לעולם הוי' דברך נצב בשמים"65 (ועד"ז בשאר הנבראים) להוותם ולהחיותם כו', מ"מ, הרי זה באופן ש"דברך" ו"שמים" הם שני ענינים שונים שתהום פעורה ביניהם; ואילו ע"י עבודת בנ"י בקיום המצוות נמשך בעולם בחי' רצונו ית' ("נעשה רצוני") שלמעלה מדרגת האלקות שמתלבשת בעולם, כידוע106 שלא זה הוא עיקר האלקות מה שמהוה עולמות.

יט. אך כל זה שייך לבנ"י דוקא – כיון שהקב"ה "בחר בנו מכל העמים"107 :

יש אמנם כל העמים, וכיון שלעתיד לבוא כתיב108 "אז אהפוך אל עמים גו' לקרוא כולם בשם ה'", הרי מובן ש"בכח" ישנו ענין זה גם עכשיו, אבל אעפ"כ, מכל העמים בחר ה' בבנ"י דוקא – לא בגלל שיש להם תכונות ומעלות מיוחדות שאין לשאר העמים, אלא מצד בחירה חפשית, שאינה קשורה עם שכל והסברה (שהרי אם יש על זה שכל והסברה, אין זו בחירה חפשית).

[וכמו שכללות הענין דיצי"מ הי' ענין שלמעלה מן השכל, כי אם מצד אמונה – שהרי לאחרי ש"בר"ה בטלה עבודה מאבותינו"71, היו בנ"י יכולים להשאר בארץ מצרים באופן טוב ביותר, ובפרט בארץ גושן שהיתה "מיטב הארץ"109, ואעפ"כ, כשבא הקב"ה להוציאם ממצרים ולהוליכם למדבר, "האמינו והלכו"110, ולאחרי מאות שנים אומר הקב"ה על זה: "זכרתי לך חסד נעוריך גו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"111, בגלל תוקף האמונה].

ולכן, לא שייך שיבוא מישהו ויאמר, שישנו גוי בעל תכונות מיוחדות, ובגלל זה רוצה ליתן לו את התורה – כיון שהקב"ה נתן את התורה לבנ"י דוקא לא מצד טעם מסויים, אלא בגלל שבחר בהם.

ובודאי אין נתינת מקום לרשום גוי בתעודת-נייר בתור "יהודי", רק בגלל ה"חסד לאומים"112 של הגוי שהוא "מסכים" שירשמוהו בתור יהודי, ובגלל זה יהיו לו כל המעלות: יתנו לו כסף במשך ששה חדשים, ואח"כ יתנו לו דירה בחנם, ועוד כמה הטבות; במצב כזה – למה שהגוי לא יסכים לכך?!... (אף שלפעמים צריך לדבר על לבו שיסכים).

אך כל זה לא יועיל לגוי להיות יהודי, כי, נוסף לכך שזהו היפך האמת והיפך השכל, הרי זה היפך המציאות! מציאותו של יהודי ומציאותו של גוי הם שני סוגי מציאות בפני עצמם, כיון שעי"ז שהקב"ה בחר בבנ"י מכל העמים, נעשו בנ"י מציאות אחרת, כך, שנתינת תעודת-נייר לגוי לא תהפוך אותו ליהודי, שזוהי מציאות אחרת לגמרי.

כ. הדרך היחידה שעל ידה יכול גוי להפוך ליהודי היא – ע"י גיור כהלכה, כמו במ"ת (שאז "בחר בנו מכל העמים")113, כמבואר במסכת יבמות114 שאז הי' ענין הגירות ע"י מילה וטבילה דוקא.

ויש להוסיף, שלאמיתו של דבר, גם ענין הגיור אינו באופן שגוי נעשה יהודי – כידוע מ"ש החיד"א115 בדיוק הלשון "גר שנתגייר", ולא גוי שנתגייר (כמו קטן שהגדיל, עבד או שפחה שנשתחררו), שגוי בעצם לא יכול להתגייר, ומי שמתגייר, הרי זו הוכחה שמלכתחילה הוא "גר", אלא שענין זה הי' בהעלם, ונתגלה ע"י הגיור, והיינו, שכאשר מקבל על עצמו לקיים את המצוות, קלות כחמורות, הרי זו הוכחה שבעצם הוא גר, ואם אינו מוכן לקבל המצוות, הרי זה הוכחה שבעצם הוא גוי.

(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) בכלל מחפשים להיטפל ("זיך טשעפּען") אלי, למצוא חסרון או טעות כו', ועכשיו יטענו, שאינני אוחז בכלל מענין הגיור... ובכן: מי שאינו רוצה לקבל את דברי החיד"א, וחושב שהוא גדול יותר מהחיד"א, יהי לו אשר לו!

ובכל אופן, הכל מודים שגר שנתגייר הוא מציאות חדשה.

ובאמת הרי זה דבר פלא, כיצד יכול לפתע להשתנות ממציאות אחת למציאות אחרת, ובפרט שזהו דבר שתלוי ברצונו, והיינו, שעוד בהיותו גוי, קודם שמתגייר, צריך להיות אצלו הרצון להתגייר, שהרי אי אפשר להטביל אותו בעל-כרחו, כי אם ברצונו דוקא.

אבל כל זה הוא רק כשהגיור הוא ע"פ הלכה, אבל לא סתם באופן שמרמים את הגוי ונותנים לו תעודת-נייר שבה יקרא בשם יהודי!

ובענין זה הולכים "מחיל אל חיל" (בלשון סגי-נהור) – כפי שאירע השבוע שהגיעה אשה עם תעודה מלפני כמה שנים שבה נרשם עלי' "אחותנו את ויקרא שמה בישראל כו'", שזהו נוסח שנלקח מרות116, ש"זכתה ויצא ממנה דוד שריווהו להקב"ה בשירות ותשבחות"117, ונוסח זה כתבו על גוי', ועל זה חתמו שלשה אנשים, שבכלל לא יודעים מה צריך לעשות... כך, שאינם נחשבים אפילו לב"ד של הדיוטות! (ורק עכשיו נתגיירה כהלכה, כך, שעכשיו אפשר לומר "אחותנו את" אליבא דאמת, אבל עד עכשיו היתה לה רק תעודה ש"אחותנו את", ללא גיור כלל).

ישנם כאלו שמגיירים גוי מבלי לספר לו כלל אודות קבלת מצוות, קלות וחמורות – כפי שאירע שמצאו אצל א' "צלם" בפינה, וכששאלוהו לפשר הדבר, אמר, שמעולם לא אמרו לו שזהו דבר האסור! השינוי היחידי הוא – שעכשיו הולכים ילדיו לבית-ספר יהודי ומתחברים עם ילדים יהודים, במקום ללמוד ולהתחבר עם גוים, אבל יותר מזה, אינם יודעים!

והגע עצמך: בשעת מ"ת הוצרך להיות ענין של גיור ע"י מילה וטבילה אפילו בנוגע לבני אברהם יצחק ויעקב; ואילו כאן מכניסים גוי ללא גיור כלל, וגם נותנים לו חלק בארץ ישראל, והיינו, שאין זה באופן שבא גוי ולוקח חלק מא"י בעל-כרחם של בנ"י, כמו שהי' במלחמת רומי, למשל, שכיון שהי' להם חיל גדול, נטלו את א"י מבנ"י, אלא באופן שיהודים בעצמם נותנים לגוים חלק מא"י ששייכת אליהם, ולא עוד אלא שניתנה להם מהקב"ה באופן שלמעלה מדרך הטבע לגמרי!

ועוד זאת, שהם הולכים נגד אלו שהם עצמם מחשיבים אותם ל"רבנים" שלהם (לא כמו ה"נטורי קרתא" או הרפורמים שאינם מחשיבים אותם לרבנים שלהם), באמרם, שהם יודעים יותר טוב מהרב שלהם, כי, הרב יש לו רק ידיעות בתורה, ולא בהוויות העולם, ואילו להם יש ידיעות בהוויות העולם וגם ידיעות בתורה, ולכן טוענים, שמ"ש בתורה118 "לא יהי' לך אלהים אחרים" – אין זו חובה אלא דרך ארץ!...

וכשאומרים לו: הרי זה ענין שנאמר בעשה"ד119 – משיב: מה בכך ("וואָס איז דער געוואַלד")?! – באותה תורה נאמר84 "ופשט את בגדיו", ורש"י מפרש "אין זו חובה אלא דרך ארץ", וא"כ, אפשר לומר גם על "לא יהי' לך אלהים אחרים" שאין זו חובה אלא דרך ארץ!

וכמו"כ הי' יכול להוסיף ולטעון, שהוא מתפלל להקב"ה שלש פעמים ביום, ואף פעם לא שמע שהקב"ה יחזור ויאמר את עשה"ד עוה"פ! – אם אכן צריך לקיים את עשה"ד, לא הי' הקב"ה מסתפק באמירתם פעם אחת לפני אלפי שנים, אלא הי' חוזר ואומרם!

ועד כדי כך גדול החושך – שבעיקר צריך לנהל ויכוח עם יהודים, כי, עם הגוים היו מגיעים כבר לידי הסכמה, כיון שהגוי יודע את האמת, שהוא נשאר עדיין גוי, ועד שמרגיש בעצמו שהשנאה ליהודים רח"ל נשארה אצלו כמו קודם... ומה שצריך להבהיר עכשיו הרי זה רק בנוגע ל"גוי" (אל זר120 ) אשר בקרבך!...

והצרה בכל הנ"ל היא – שאין פוצה פה ומצפצף, ואם ישנו כבר מישהו שפוצה פה – הרי זה ב"קול ענות חלושה"121, וכל השאר יושבים מסביב ושותקים. – היתכן ששותקים למרות החיוב על כל מי שיש בידו למחות, כמבואר בגמרא122 חומר הענין שבדבר.

[דובר גם אודות החיוב לפרוש מהממשלה בגלל ענין זה כדי שלא לשאת באחריות כו'123 (ובפרט לפי דבריהם שהם מייצגים את כלל ישראל...), ואמר, שעכשיו מדובר אודות 2-3 אנשים שעומדים לפרוש מהממשלה בגלל ענינים אחרים, והם לא מתביישים בכך שמכאן ואילך הם לא יהיו "שרים", כיון שאפשר להשאר "בן-אדם" גם מבלי להיות "שר"... ועד"ז צריכים גם הם לפרוש מהממשלה בגלל ענין זה, ובפרט שבנדו"ד, אם רק ידעו שהם אכן יפרשו מהממשלה בגלל ענין זה, ימלאו את דרישתם לתיקון החוק].

ויה"ר שבעמדנו בחודש ניסן יתבטלו כל ההעלמות וההסתרים, כי "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל"71, ועד לענין ד"ויהי ביום השמיני"124, שקשור עם כינור של ימות המשיח שיהי' של שמונה נימין125.

* * *

כא. בנוגע להערות על הזהר126 :

הצורך בענין ד"לעי באורייתא" דוקא הוא – בכדי לפעול את הענין ד"כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו"103, היינו, שכדי לפעול למעלה שהקב"ה יהי' "קורא", צריך האדם למטה להיות "קורא", וכדי לפעול למעלה שהקב"ה יהי' "שונה", צריך האדם למטה להיות "שונה", כיון שהכל תלוי בעבודת המטה.

ובאופן כזה צריכה להיות גם הפעולה בנוגע לענין הגאולה שתהי' באופן ד"אחישנה"127 – החל מהיציאה מהגלות הפנימי, שבהתאם לכך נעשית היציאה מהגלות החיצוני ע"י הקב"ה (שמה שהוא מצוה לאחרים לעשות הוא עושה128 ) – שהקב"ה לא יתחשב במלאכים העליונים, ולא בב"ד של מעלה, אלא יביא מיד את הגאולה למטה, "לתקן עולם במלכות שד-י"129, לאחרי שיבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל130, ורק לאח"ז תתחיל131 הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

* * *

כב. המשך הביאור בפירוש רש"י בפ' ויקרא על הפסוק132 "אדם כי יקריב מכם", "בקרבנות נדבה דבר הענין", "מה אדם הראשון כו' אף אתם לא תקריבו מן הגזל" – נכלל בשיחת ש"פ ויקרא ס"כ133.

ובסיום הענין (בהמשך להמדובר אודות שבעת ימי המילואים שבפשטות הקריבו אז בנ"י רק קרבנות נדבה) אמר:

ויה"ר שבקרוב ממש יקויים הענין ד"ויהי ביום השמיני" (ש"נטל עשר עטרות"134, עד לכתר מלכות), שקשור עם כינור של ימות המשיח125 של שמונה נימין135.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה.

לאחרי תפלת מנחה ואמירת "עבדים היינו" – התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "על אחת כמה וכמה"].