בס"ד. ש"פ פינחס, י"ט תמוז, ה'תשל"ב
(הנחה בלתי מוגה)
אך בגורל יחלק את הארץ1. הנה כתוב זה קאי בפשטות על חלוקת הארץ בימי יהושע2, ועז"נ שחלוקה זו היתה ע"י גורל (כמפורש גם בספר יהושע3 ), שהו"ע שלמעלה מטעם ודעת, היינו, שהחלוקה אינה ע"פ שכל וסברא, אלא משום שכך עלה בגורל. אמנם לפנ"ז נאמר4 לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו, וכפירוש רש"י לשבט שהי' מרובה באוכלוסין נתנו חלק רב כו' שלא היו החלקים שוים כו' ולא נתחלקה הארץ במדה, לפי שיש גבול משובח מחבירו, אלא בשומא, בית כור רע כנגד בית סאה טוב הכל לפי הדמים, והרי חלוקה כזו היא ע"פ שכל. וגם נאמר5 על פי ה', ופירש רש"י6 ברוח הקודש, ע"י אורים ותומים. ונמצא7 שהיו ג' ענינים בחלוקת הארץ, ע"פ גורל, ע"פ שכל וע"פ רוח הקודש. וצריך להבין הענין בזה. וגם צריך להבין מש"נ אך בגורל, שמשמעו בגורל בלבד, ולא בשאר אופנים, והרי החלוקה היתה גם ע"י ענינים נוספים כנ"ל.
ב) אך הענין הוא, כמבואר בדרושי רבותינו נשיאינו8, דמ"ש אך בגורל יחלק את הארץ קאי על חלוקת הארץ לעתיד לבוא בעולם הבא, כי, החלוקה בימי יהושע היתה גם ע"י ענינים נוספים, אבל לעת"ל בעוה"ב תהי' החלוקה ע"פ הגורל בלבד. אמנם גם בזה צריך ביאור, שהרי ידוע שענין עולם הבא בספירות קאי על ספירת הבינה9, וא"כ ה"ז שייך לשכל וטעם ודעת, ולמה נאמר על החלוקה בעוה"ב אך בגורל יחלק את הארץ, בגורל בלבד.
ג) ויובן ע"פ מ"ש אדמו"ר הזקן10 בענין ר' יוחנן בן זכאי שאמר11 איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי, והוא תמוה, שלמד שמונים שנה תורה12, ולא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין וכו'13, והי' חסיד מופלג13, וא"כ איך אמר איני יודע כו'. אך הענין הוא, דהנה, עיקר הנשמה אינה כחות הנפש, אלא עצם הנפש, בחי' היחידה שבנפש שהיא למעלה מן הדעת. וזהו שאמר ר' יוחנן בן זכאי איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי, כי, אע"פ שעסק בתורה הרבה ובהתבוננות רבה כו', אעפ"כ נסתפק שמא בבחי' נשמה שלמעלה מן הדעת אפשר לא הי' בעבודת ה' כדבעי כו'. ולאידך גיסא, יש נשמות גבוהות שהכחות הגלויים (השכל וכו') שלהם אינם כדבעי, אך נקל להם לבוא לידי תשובה (שעי"ז יהי' אצלם העילוי דאתהפכא חשוכא לנהורא14 ), לפי שנשמתם היא מעולם העליון כו'.
ויש לומר, שבאמת כן הוא בכל ישראל, שמצד עצם נפשם הם מקושרים בעצמותו ית', ולכן יש ביכלתם לפעול על הכחות הגלויים שלהם. אך גילוי בחי' זו שבנשמה הוא ע"י ענין האמונה, שזהו במקום ששם לא מגיע השכל, והיינו, שבמה שאי אפשר להשיג ע"י השכל, צריך לענין של אמונה. דהנה כתיב15 שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, שהו"ע ההשגה למעלה ע"י השכל וראיית עיני השכל (ראו מי ברא אלה), דהיינו ההשגה בבחי' ממלא כל עלמין, אבל בבחי' סובב כל עלמין שלמעלה מזה, לא שייך ענין ההשגה, אלא ענין האמונה. וענין זה שייך לבחי' היחידה, מלשון יחיד16, כי, ההפרש בין יחיד לאחד הוא17, שאחד רומז לז' רקיעים וארץ וד' רוחות העולם כפי שנמשך בהם אלופו של עולם18, והיינו שיש נתינת מקום למציאות הנבראים (ז' רקיעים כו'), ובזה נמשך אלופו של עולם, אבל ענין יחיד היינו שהוא לבדו הוא ואין זולתו, שזוהי דרגת האלקות שאינה בגדר הנבראים כלל, בחי' סוכ"ע. ולזה באים ע"י האמונה שמצד בחי' היחידה שבנפש, וכמבואר בכ"מ16 שהיחידה מקבלת מבחי' יחיד. ובעבודת האדם הו"ע המסירת נפש, דהיינו מסירת הרצון, כי, אע"פ שגם הרצון עצמו הו"ע של מקיף, הרי זה מקיף הקרוב, שיש לו איזה קשר ושייכות עם כחות הנפש, אך ענין מסירת הרצון הוא למעלה מהרצון, והוא הביטול שבעצם הנפש, בחי' יחידה ורצון פשוט.
ובחי' זו היא הנקראת גורל, שהרי הגורל הוא לגמרי למעלה מטו"ד. וזהו גם מה שמבואר באגה"ק19 בענין אבוך במאי הוה זהיר טפי20, שהוא בחי' הגורל ממש, והיינו, שע"י המצוה שבה הוא זהיר טפי (שענין זה ישנו בכאו"א מישראל), מאיר עצם הנשמה שלמעלה מטו"ד. ועז"נ21 אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו, דכשם שיפה ירושתנו הו"ע שנמשך בירושה מהאבות ונעשה טבע בנפשותינו (כמבואר בתניא22 ), כך גם בחי' הגורל (נעים גורלנו) נמשך מהאבות בנפש כאו"א מישראל.
ד) ולהבין זה יש להקדים תחלה משנת"ל23 בענין כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו24, שקאי הן על האבות שנקראו צורים25 והן על כאו"א מישראל, לפי שענין הצורים שבאבות נמשך בירושה לכאו"א מישראל. והענין בזה, דהנה כתיב26 כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו27, דבראתיו יצרתיו עשיתיו הם ג' עולמות בי"ע (או מחשבה דיבור ומעשה), ולכבודי קאי על עולם האצילות. אבל גם עולם האצילות יש לו שייכות לסדר ההשתלשלות, שהוא א' מד' העולמות. ולמעלה מזה הו"ע כל הנקרא בשמי, דשמי, שמי המיוחד בי, הוא למעלה שלא בערך מסדר ההשתלשלות, והנקרא בשמי הוא למעלה גם מבחי' שמי, כפשטות הענין, שהאדם הנקרא בשם מסויים הוא למעלה מהשם עצמו. והנה, ע"פ מ"ש בתרגום על הפסוק בגין אבהתכון צדיקיא, מובן, שהנקרא בשמי קאי על נשמות ישראל ששרשם בעצמותו ית'28, וכמאמר29 עתידים צדיקים שיקראו על שמו של הקב"ה, וכיון שעמך כולם צדיקים30, הרי זה שייך לכללות נשמות ישראל, ששרשם בעצמותו ית'. וזהו גם מה שישראל קדמו לתורה31 (כדאיתא בתדב"א32 שישראל קדמו אפילו לתורה, שבה נאמר צו את בנ"י דבר אל בנ"י), דלכבודי קאי על התורה, אין כבוד אלא תורה33, וישראל הם בחי' הנקרא בשמי שלמעלה גם מכבודי.
וזהו גם מה שמבואר בקבלה34 שמראש צורים קאי על מדות דחכמה, שהוא בחי' שם ע"ב35, דענין שם ע"ב הוא שם הוי' במילוי יודי"ן36, היינו שבכל האותיות דשם הוי' נמשך למטה היו"ד כמו שהוא, בלי צמצום והעלם בינתיים. וכמשנת"ל37 המשל לזה מענין עילה ועלול שיש בזה ב' אופנים38, אם באופן שהעלול הוא מהות שונה מהעילה, או שהוא אותו המהות, וכמו בהשפעת הרב לתלמיד, שאותו מהות השכל כפי שהי' אצל הרב נמשך אל התלמיד, אלא שנמשך למטה יותר. וע"ד ענין מראות גדולות ומראות קטנות39, שההפרש ביניהם הוא רק באופן הגילוי, אבל הוא אותו המהות. וזהו ענין מראש צורים אראנו, מדות דאבא, שהמשכתם היא באופן כזה שהמהות אינה משתנה. ובכללות יותר הו"ע המשכת העצם שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שזהו בחי' הגורל כנ"ל.
ה) אך עדיין צריך להבין, איך יש בכחם של ישראל להמשיך עצמותו ית' למטה, לעשות לו ית' דירה בתחתונים40, דלכאורה, הן אמת ששרשם הוא בהעצמות, אבל איך אפשר להמשיכו למטה, הרי לית מחשבה תפיסא בי'41, שזה קאי אפילו על מחשבה הקדומה דא"ק42, ואיך יכול להיות ענין המשכת העצמות בתחתונים.
ויובן ע"פ המבואר בהמשך ר"ה תרצ"ט43, שהכח שיש בישראל להמשיך העצמות מובן ע"פ מ"ש בזהר אע"ג דלית מחשבה תפיסא בי'41 נתפס איהו ברעותא דליבא44, והיינו, שברעו"ד דנש"י נתפס בחי' העצמות. ומבאר שם, שיש ב' בחינות ומדריגות רעו"ד, הא', רעו"ד שבא מן השגה והתבוננות, והב', רעו"ד הבא בהכרה והוא מצד עצם הנשמה. דרעו"ד הבאה ע"י השכל, הרי היא מוגבלת לפי גדר השכל, משא"כ רעו"ד שלמעלה מן השכל שבאה מעצם הנפש, הרי היא מגעת עד העצמות וממשיכה בחי' העצמות. ומבאר שם, שברעו"ד שמצד ההכרה גופא יש ב' ענינים, הא', ההכרה במהות עצמו, והב', ההכרה במהותו ועצמותו של הענין שמכירו, וכמו הכרתו של הבן שמכיר את אביו שהיא הכרה עצמית, והיינו, שבלא שום ידיעה והשגה ה"ה מכיר את אביו, הנה ההכרה היא בב' ענינים, הא', שמכיר בעצמו שהוא ממהותו ועצמותו של אביו, והב', שמכיר בעצם מהות אביו, וכן הוא בנש"י, שיש להם הכרה עצמית באלקות, וההכרה היא בב' ענינים, הא', שהנשמה מכרת שמהותה ועצמותה הוא עצמות א"ס (להיותה חלק אלקה ממעל ממש45, חלק מן העצם), והב', ההכרה בעצמות א"ס, היינו שיודע ומכיר רק את העצמות ואין זולתו. וכמאמר46 בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו, שנאמר47 עקב אשר שמע אברהם בקולי, עק"ב גימטריא קע"ב, ואברהם חי קע"ה שנה, ונמצא שהכיר את בוראו בגיל ג' שנים, והרי בגיל זה לא שייך ענין של השגה ע"פ שכל, כ"א הכרה עצמית של הנשמה באלקות, ומזה הוא הרעו"ד. ומהכרה זו הנה עק"ב אשר שמע בקולי, שעבד עבודתו ברעו"ד במשך כל ימי חייו. ומאברהם נמשכת לכאו"א מישראל ההכרה העצמית שהיא למעלה מבחי' מחשבה (דלית מח' תפיסא בי'), וגם למעלה ממחשבה הקדומה דא"ק, ועל ידה נמשך עצמותו ומהותו ית' בבחי' תפיסא, ועד להמשכה למטה להיות לו ית' דירה בתחתונים.
ו) וזהו אך בגורל יחלק את הארץ, שבכדי לעסוק בעבודת כיבוש וישוב הארץ, לעשות מארץ גשמית, ארץ כנען, וארץ הרים ובקעות48, שתהי' בבחי' ארץ שרצתה לעשות רצון קונה49, וארץ אשר תמיד עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה50, והיינו, לעשות מהעולם מקום מושב וכלי לאלקות, הרי זה נפעל ע"י הגורל, שזהו עצם הנשמה, בחי' יחידה שבנפש, שממנה בא ענין ההכרה העצמית המביא לרעו"ד. ועי"ז ממשיך כל הנקרא בשמי בבחי' לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. וענין זה יהי' בעיקר לעתיד לבוא. דהנה, בימי יהושע היתה חלוקת הארץ גם ע"י אורים ותומים, שהו"ע החכמה, שהרי האורים ותומים היו מאירים51, שזהו ענין אור החכמה, וכן היו בהם צירופי אותיות, שהו"ע ההבנה וההשגה, והיינו, שגם אז הי' עיקר הענין ע"פ הגורל וגילוי עצם הנשמה, אבל מ"מ נמשך ונתלבש ענין זה בכחות הפנימיים. אמנם לעת"ל יהי' זה רק ע"פ הגורל, כי אז יהי' גילוי פנימיות עתיק, כידוע שכל הגילויים דעוה"ז הם מבחי' חיצוניות עתיק, ורק לעת"ל יתגלה בחי' פנימיות עתיק52, שזהו גם מה שתורה של עוה"ז הבל היא לגבי תורתו של משיח53, וכמבואר בלקו"ת ואתחנן ד"ה וידעת54, שהענינים שעכשיו הם בבחי' אמונה, יהיו אז בבחי' השגה, ולעת"ל תהי' האמונה במדריגה נעלית יותר. ואז יקויים גם היעוד55 ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.
הוסיפו תגובה