בס"ד. י"ג תמוז, ה'תשל"ב
(הנחה בלתי מוגה)
הוי' מלך גאות לבש לבש הוי' עוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט1 (דפסוק זה הוא התחלת מזמור תהלים שמתאים למספר שנות בעל הגאולה והשמחה2 ). ויש לדייק בזה מ"ש לבש לבש ב"פ, היינו, שיש ב' לבושים, לבוש הא' הו"ע הגאות, ולבוש הב' הו"ע העוז. והענין בזה, דהנה איתא במד"ר פ' וארא3 (והובא ברשימות הצ"צ עה"פ4 ), מהו לבושו של הקב"ה, עוז, שנאמר לבש הוי' עוז התאזר, ונתנו לישראל, שנאמר5 הוי' עוז לעמו יתן. ומבאר הצ"צ, שהתורה נקראת לבוש הפנימי, והמלכות לבוש החיצון, וזהו הוי' מלך גאות לבש, לבוש מלכות, והיינו ע"י שבתחלה לבש הוי' עוז, היא התורה (עכ"ל). והענין הוא, דמ"ש הוי' מלך גאות לבש, הנה בלשון הקבלה קאי על ספירת המלכות. ומתאים גם עם מארז"ל בסוף תמיד, בששי היו אומרים הוי' מלך גאות לבש, וכפירוש הגמרא בר"ה6, על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהם. אמנם, לבוש זה (הוי' מלך גאות לבש) הוא לבוש החיצוני של הקב"ה. אך לפנ"ז ישנו גם לבוש הפנימי, שזהו מ"ש לבש הוי' עוז, דאין עוז אלא תורה7, ולאחרי שלבש הוי' עוז, נעשה לאח"ז גם הענין דגאות לבש. וכללות הענין בזה, כמאמר8 אסתכל באורייתא וברא עלמא, וכדאיתא בב"ר בתחלתו, ואהי' אצלו אמון9, אומן, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין כו' מדעת אומן, והאומן כו' דיפתראות ופינקסאות יש לו כו', כך הי' הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם. וזהו שעי"ז שבתחילה לבש הוי' עוז, אין עוז אלא תורה, נעשה לאח"ז הענין דהוי' מלך גאות לבש, שזהו"ע סדר ההשתלשלות בכלל עד לעוה"ז הגשמי בפרט.
ב) וממשיך בכתוב10, נשאו נהרות הוי' נשאו נהרות קולם גו' מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום הוי'. והפירוש בזה (בפשטות, וגם במדרשי חז"ל11 ), שיותר מקולות המים רבים אשר יהמון עלינו ומאדירי משברי ים, הנה אתה אדיר במרום הוי', וידך תקיפה עליהם12. והיינו, שאע"פ שנשאו נהרות קולם, ואדירים משברי ים, דקאי על אומות העולם ועניני העולם, ובכללות הו"ע הטבע, מ"מ, אדיר במרום הוי', ולכן, יבוא אדיר ויפרע לאדירים כו', יבוא אדיר זה הקב"ה, דכתיב אדיר במרום הוי' (בלשון חז"ל13 ), שזהו כללות הענין דהנהגה נסית, היפך הטבע, שמבטלת את הענין דנשאו נהרות קולם, אדירים משברי ים.
והענין בזה, דהנה, הבריאה מצד עצמה (כפי שהיא מצד הענין דגאות לבש) היא באופן דיום ולילה לא ישבותו14, חוקות שמים וארץ15, שזה נקרא בשם טבע, שאף שגם ענין זה הטביע הקב"ה בעולמו, הרי זה באופן שהטביע כו'. אמנם, כיון שבריאת העולם היא בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה (לבש הוי' עוז היא התורה) שנקראת ראשית16, לכן, ישראל ע"י התורה (שניתנה להם) נעשים בעה"ב על העולם, לשנות את טבע העולם גופא, ולפעול הנהגה נסית בעולם שמצד עצמו הוא באופן דלא ישבותו. וזהו גם מ"ש רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה17 בענין התגלות אלקות ע"י צדיקים ואותות ומופתים, שזהו"ע גילוי שם הוי' שלא ע"י התלבשות בשם אלקים, שעז"נ18 בראשית ברא אלקים, והיינו, דאף שבדבר הוי' שמים נעשו19, מ"מ, הרי זה ע"י התלבשות בשם אלקים, שלכן נאמר ברא אלקים, אך ישנו הענין דאלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' גו' ארץ ושמים20, ששם הוי' הוא בגילוי, שזהו"ע האותות ומופתים, הנהגה נסית, ע"י צדיקים, ועמך כולם צדיקים21, ובמיוחד ע"י צדיקים שבכל דור ודור, שעל ידם נעשה נס גלוי לרבים, ועד שכל אחד מישראל אומר כמופת הייתי לרבים22, דמופת הוא גם מלשון נס, ועז"נ כמופת הייתי לרבים, היינו, שאין זה ענין שהוא בחשאי, או יתירה מזה, שאין בעל הנס מכיר בניסו23, אלא באופן שכל בנ"י רואים זאת, ועד שנודע בכל קצוי תבל, בכל אפסי ארץ24, גם אצל אומות העולם, כידוע מ"ש רבינו הזקן באגה"ק25 בקשר לגאולתו, ועד"ז בנוגע לגאולה די"ב תמוז, ועד"ז בנוגע לאותות ומופתים בכלל, שהם באופן דמופת הייתי לרבים, כולל גם אומות העולם.
ג) וביאור הענין, דהנה גם הנהגת הטבע שהיא מצד הענין דהוי' מלך גאות לבש, הו"ע עיקרי בעולם, וענין עיקרי בכל סדר ההשתלשלות, שכללות הנהגתו היא מצד קו המדה, שזהו ענין הטבע כפי שהוא למעלה, עד למעלה מעלה כו'. אך ישנה גם הנהגה נסית (כפי שנמשכת בעוה"ז), שכללותה היא המשכה מבחי' שלמעלה מקו המדה, ובאה שלא ע"י המדידה וההגבלה דקו המדה (כולל גם האופן היותר נעלה בקו המדה). וכדי לפעול שידוד הטבע בעוה"ז, ושידוד הטבע בכל העולמות למעלה, צריך להמשיך מבחי' שלמעלה מקו המדה כפי שהוא בתכלית העילוי. וענין זה נעשה ע"י ישראל דוקא, כיון שהם למעלה מכל סדר השתלשלות, למעלה מקו המדה אפילו כפי שהוא באופן הכי נעלה.
והענין בזה, דהנה כתיב26 כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, ואיתא במד"ר פ' בא27, מראש צורים אראנו אלו האבות, מוצאים אנו מתחלה הי' המקום מבקש לכונן העולם, ולא הי' מוצא, עד שעמדו האבות, משל למלך שהי' מבקש לבנות מדינה כו', בא ליתן היסוד והיו המים עולים כו', עד שבא במקום אחד ומצא שם צור גדול, אמר, כאן אני קובע את המדינה על הצורים הללו, כך מתחלה הי' העולם מים במים, והי' האלקים מבקש לכונן את עולמו, ולא היו הרשעים מניחין כו', כיון שבאו האבות וזכו, אמר הקב"ה, על אלו (מראש צורים אלו האבות) אני מכונן את העולם. ובהקדם הדיוק בלשון המדרש שהי' המקום מבקש לכונן העולם (ולא לברוא העולם)28, היינו, שכבר נברא העולם, אלא שהי' המקום מבקש לכונן העולם, שזה מורה על ענין התוקף, וכמו בפסוק הוי' מלך גאות לבש וגו' אף תכון תבל (לא בורא תבל, אלא תכון תבל) בל תמוט. ותוקף זה נעשה ע"י האבות, כפי שמסיים במדרש, אמר הקב"ה על אלו (מראש צורים אלו האבות) אני מכונן את העולם. ועד"ז בנוגע לכל בנ"י (שעליהם קאי המשך הכתוב הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב26), כפי שמפרש רש"י פשטות הכתוב כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, אני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות, היינו, שבכל אחד מישראל נעשית התכונה דראש צורים (וגבעות), שעי"ז מכונן הקב"ה את העולם. וכל זה הוא לפי שהאבות הם למעלה מעלה כו', למעלה מקו המדה29, ולכן נעשה כן אצל כל אחד מישראל, באופן שירושה היא לנו מאבותינו, ועד שנעשה טבע בנפשותינו30, ולכן פועל כל אחד מישראל שהקב"ה מכונן את העולם, ע"י עבודתם של ישראל, כנ"ל שבריאת העולם היא בשביל ישראל שנקראו ראשית.
ד) ולהבין ביאור הענין יש להקדים משנת"ל31 בפירוש מארז"ל בסוף פרק קנין תורה32, כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר33 כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו.
והענין בזה, דהנה, שם סתם, שזהו ענין השם כפשוטו, קאי על שם הוי', שעל ידו נעשה הענין דתכון תבל, לכונן את עולמו, כי, בבריאת העולם כתיב בראשית ברא אלקים, שעי"ז נברא העולם, ואילו הענין דתכון תבל, לכונן את עולמו, נעשה ע"י שם הוי' (שמי). ובפרטיות יותר, הנה גם בנוגע לשם הוי' נאמר19 בדבר הוי' שמים נעשו, ועד שאחד הפירושים בשם הוי' הוא מלשון מהווה34, היינו, שנעשה שורש ענין ההתהוות ע"י שם אלקים, עכ"פ ע"י ההתלבשות בשם אלקים. ומזה מובן, שגם בדרגא זו יש אחיזה לעולמות, ולכן משם לא יכול להיות שידוד הטבע מעיקרו ולגמרי בתכלית העילוי. אך יש בחי' שמי, שמי המיוחד לי35, שזהו"ע שם הוי' כפי שהוא למעלה משם הוי' שמהוה ומחי' עולמות. וכידוע36 בענין ויקרא הוי' הוי'37, פסיק טעמא בגווייהו38, שיש שם הוי' שלאחר הצמצום ושם הוי' שלפני הצמצום, או בסגנון אחר: שם הוי' שבסדר ההשתלשלות [שהרי בסדר השתלשלות יש ד' עולמות אבי"ע39, שזהו ענינם של ד' אותיות שם הוי', יו"ד באצילות, ה"א ראשונה בבריאה, וא"ו ביצירה, וה"א אחרונה בעשי' (שעז"נ20 בהבראם, בה' בראם, ה"א אחרונה שבה נברא עוה"ז התחתון40 )], ושם הוי' שלמעלה מסדר ההשתלשלות41.
אמנם גם בחי' שמי המיוחד לי (שלמעלה מהשתלשלות) נקראת בשם הוי', ויש בה סדר ההמשכה דד' אותיות, כפי שהם בשרשם ומקורם. ולכן נמשך משם בכל ד' העולמות, שזהו"ע דלכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו42, והיינו, שצריך לפעול בהם ענין של העלאה שיהיו באופן דלכבודי.
אך ישנו ענין נעלה יותר, שזהו כל הנקרא בשמי. דהנה43, כאשר קורין להאדם בשם, הרי זה מוכיח שהאדם הו"ע בפני עצמו, וכדי שתהי' שייכות אליו שיהי' נפנה לקוראיו, הרי זה ע"י ענין השם, שזהו ענין שטפל אליו, כביכול, וע"י שקורא בשמו ה"ה נפנה לקוראיו44. והיינו, שכללות ענין השם הוא רק הארה, אור וגילוי, וזהו רק מה שנקרא בשם זה, אבל הוא בעצמו למעלה מזה, ונמשך ע"י שקוראין לו בשמו. והנה, כל הנקרא בשמי קאי על צדיקים, כפירוש התרגום, כל דא בגין אבהתכון צדיקיא דאתקרי שמי עליהון, וכמארז"ל45 עתידין צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה. ומזה מובן, שהצדיקים עצמם הם למעלה אפילו משמו של הקב"ה, ועד שכאשר רוצים להמשיך אותם, אזי קורים אותם בשמו של הקב"ה. וכללות הענין בזה, בלשון החסידות, שנש"י מושרשים בעצומ"ה ית', למעלה מכל עניני שמות. וכמשנת"ל31 שזהו ענין המוכרח ומובן, שהרי כל ענין השם הו"ע של הארה וגילוי, והרי למעלה אין שום גילויים הכרחיים או הארות הכרחיות ח"ו, אלא כל הענינים הם ברצון, וכיון שזהו ענין רצוני, הרי שייך בזה שני אופנים, ולכן צ"ל בזה ענין של המלכה, ועל זה אמרו רז"ל46 במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, ועמך כולם צדיקים, היינו שעמהם היתה ההמלכה וישוב הדעת כו', והם אלו שמכריעים בין שני האופנים, שיהי' הרצון ויומשך בגילוי, החל מכללות הגילוי דמלכות דא"ס, שזהו התחלת וראשית הגילויים, והו"ע הוי' מלך גאות לבש, דקאי על מלכות דא"ס, ועי"ז נמשך בכל העולמות כולם.
ובפרטיות יותר, הנה השרש של בנ"י הוא למעלה אפילו מהדרגא היותר נעלית שבמלכות דא"ס. דהנה, גם בספירת המלכות (לכבודי47 ) יש עשר ספירות, שהרי כל ספירה כלולה מעשר48, והתחלתם היא ג' רישין שבמלכות, וכמבואר בארוכה בד"ה כי מראש צורים בהמשך רס"ו49 ובכ"מ, שיש בחי' לבוש גאות, וכבוד מלך, ורוממות המלכות. לבוש גאות היינו כפי שענין המלכות הוא בערך למי שעליו שייך לומר שיתגאה עליו. וכבוד מלכות הו"ע שלמעלה מגאות. ועד לרוממות המלכות, שאין זו רוממות מצד הזולת, אלא התנשאות עצמית. ובכללות ה"ה ג' הבחי' דכתר חכמה בינה שבמלכות, כמבואר שם. ומעלת נש"י היא שמושרשים למעלה יותר, שלכן יכולים הם להמשיך את הענין דרוממות המלכות. דהנה, גם רוממות המלכות הו"ע של גילוי, דאף שזהו גילוי התנשאות עצמית, הרי זה בכ"ז ענין של גילוי, וכיון שזהו גילוי, צ"ל על זה ענין של המלכה וישוב הדעת, ובמי נמלך, בנשמותיהם של צדיקים, כיון שמושרשים למעלה גם משמי המיוחד לי, למעלה אפילו מרוממות המלכות דא"ס.
וזהו כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, שכדי לפעול בלכבודי בראתיו יצרתיו עשיתיו שיומשך יותר ממה שנמשך מצד קו המדה, לא מספיק שתהי' ההמשכה מבחי' שמי, שהרי בחי' שמי נעשה סוכ"ס שורש ומקור (ע"י צמצומים ומסכים ופרסאות) עד שנעשה לכבודי בראתיו יצרתיו עשיתיו, אלא צריך להמשיך מבחי' נעלית יותר, שזהו"ע דכל הנקרא בשמי, אבהתכון צדיקיא, שמזה נעשה טבע בנפשותינו אצל עמך כולם צדיקים.
ה) ויש להוסיף בזה, שהשרש דישראל למעלה מבחי' לכבודי הוא לא רק לגבי בחי' מלך גאות לבש, אלא גם לגבי בחי' לבש הוי' עוז שהיא התורה (לכבודי50 ). דהנה ידוע שבלימוד התורה ע"י ישראל ישנו גם לימוד תורה לשמה, לשם התורה51, שזהו ע"ד מ"ש בספר מעין החכמה52 ובזהר53 שדוד הי' מחבר אורייתא בקוב"ה, שהמשיך בתורה את נותן התורה. ועד שענין זה פועל כל אחד מישראל ע"י הענין דברכו בתורה תחלה54, שמברך וממשיך בתורה את נותן התורה. וענין זה הוא מפני שמצד נשמתו כפי שמושרשת בשרשה ומקורה עד לבחי' העצמות, ה"ה למעלה גם מענין התורה.
ולכן גם בנוגע להמשכה בעולמות, בסדר השתלשלות (תחילה בלימוד התורה, לכבודי, ואח"כ גם בבראתיו יצרתיו אף עשיתיו), הרי זה באופן שבלימוד התורה יש בכחו של איש ישראל להוסיף בתורה, לאפשא לה (כדאיתא בזהר55 ), וכמבואר בתניא56 שדוקא התחתונים יש בכחם לברר ולפתור הספיקות שבתורה, וענין זה נפעל ע"י תלמיד ותיק שעליו אומרת התורה שהוא עתיד לחדש57, היינו שבתורה ניתוסף חידוש ע"י תלמיד ותיק זה. וכן הוא בכל אחד מישראל, שאומר ותן חלקנו בתורתך58, וכידוע בענין וזאת לפנים בישראל59, שיש ששים ריבוא אותיות לתורה, שכל אחד מישראל יש לו אות בתורה60, וניתנה לו באופן שיוכל להוסיף בתורה, לאפשה לה.
ועד"ז גם לאחרי שנמשך (מבחי' ולכבודי, שהו"ע התורה) בבראתיו יצרתיו אף עשיתיו, שנוסף על מציאות העולמות כפי שהיא מצד הבריאה, כולל גם הכריתת ברית דנח דלא ישבותו, ישנו הענין דתכון תבל, לכונן את עולמו, שזהו"ע גילוי אלקות בעולם, שנעשה ע"י ישראל, מראש צורים (כמשל המלך שמצא צור כו') אלו האבות, שעל אלו אני מכונן את העולם, וזהו מה שניתוסף ע"י הכריתת ברית דאברהם שהיא למעלה מהכריתת ברית דנח (ככל פרטי הענינים בזה שנתבארו בארוכה במ"א61 ).
ו) וזהו מ"ש במד"ר27 מראש צורים אראנו אלו האבות, מוצאים אנו מתחלה הי' המקום מבקש לכונן העולם וכו'. ובהקדים, שהפסוק כי מראש צורים אראנו הי' המענה הראשון שענה בלעם בן בעור על מה שיעץ בלק מלך מואב, ועז"נ62 עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור גו' למען דעת צדקות הוי', ומזה מובן שזהו ענין עיקרי ביותר, עד שנצטוינו לזכרו (עמי זכר נא), ובו מתבטא צדקות הוי', שכל זה הוא מצד גודל מעלת הענין דתכון תבל, לכונן העולם. וזהו גם דיוק לשון המדרש מוצאים אנו כו', שאומר זאת בדרך פשיטות, שזה דבר פשוט שהי' המקום מבקש לכונן העולם28, כי, מובן מעצמו שאי אפשר שתהי' הבריאה כפי שהיא מצד הטבע, ע"י צמצום וחסרון האור, ובאופן כזה ישאר הדבר, אלא בודאי ובפשטות שרצה הקב"ה לכונן את העולם, תכון תבל בל תמוט, עי"ז שבעולם יהי' אלקות בגילוי. דהנה63, אע"פ שבתחלת בריאת העולמות היתה עיקר שכינה בתחתונים, כמ"ש64 באתי לגני אחותי כלה, לגני לגנוני למקום שהי' עיקרי תחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה65 (כמבואר בארוכה במאמרי ההילולא לבעל השמחה והגאולה66 ), הרי ענין זה הי' אז מצד עצמו, מצד למעלה, ולא ע"י עבודת התחתונים, ולכן היתה אחיזה גם ללעו"ז, ולכן היו יכולים להיות השבעה דורות שסילקו את השכינה מלמטה למעלה כו' (כמבואר בארוכה במאמרי ההילולא). וזהו גם מ"ש במדרש כאן שלא היו הרשעים מניחין כו'. וממשיך, עד שבאו האבות וזכו כו', וכמבואר66 בענין באתי לגני, שאברהם התחיל להוריד את השכינה מלמעלה למטה, עד שבא משה, שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין67, והורידה מרקיע הא' לארץ65, כמ"ש68 וירד הוי' על הר סיני, שאז נעשית השלימות דלכונן את עולמו שהתחילה מראש צורים.
ז) ויש להוסיף ולבאר ענין ההמשכה שהמשיכו האבות מלמעלה למטה, שהמשכה זו היא מבחי' שלמעלה מקו המדה עד לתכלית העילוי שבקו המדה (כנ"ל ס"ג), שזהו כללות העילוי בהמשכה שמצד החכמה (מראש צורים אראנו, כמבואר בזהר69 שקאי על מדות דחכמה) לגבי ההמשכה שמצד הבינה.
והענין בזה70, דהנה, קו המדה שרשו בבינה71, שממנה נמשכים שבעת ימי הבנין (שהו"ע קו המדה), שמהם נעשה בריאת העולמות עד לעוה"ז התחתון. אך בחי' החכמה היא למעלה מקו המדה. וזהו גם כללות החילוק בענין השמות72, שבחכמה, שם הוי' הוא במילוי יו"דין, שזהו המילוי דשם ע"ב, ובבינה, ששם הוא המילוי דשם ס"ג, רק האותיות י"ה הן במילוי יו"דין, אבל אות וא"ו היא במילוי אלפין. וכללות הענין בזה, שאות יו"ד, מורה על ענין האלקות כפי שהוא בגילוי. משא"כ אות אל"ף, שיש בו יו"ד העליון, קו המפסיק, ויו"ד התחתון, וצורת היו"ד התחתון היא באופן שפונה פניו לאחוריו, לא כמו יו"ד העליון, והיינו73, שעם היותו יו"ד, אינו כמו יו"ד העליון (שבאותה האות), שזה מורה על השינוי שנעשה בו מצד קו המדה. ולכן, בשם ס"ג (שקשור עם ענין הגאות74, גאה גאה75 ), הנה האות וא"ו, שמורה על השש מדות שבהם נברא העולם, היא במילוי אל"ף, שבו נרמז השינוי שנעשה מצד קו המדה. משא"כ בשם ע"ב, בחי' החכמה, הנה אע"פ שגם הוא נמשך בד' אותיות (יו"ד, ה"י ראשונה, וי"ו, וה"י אחרונה), והיינו, שגם בו ישנו כל סדר ההשתלשלות דלכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, הנה בכל ד' האותיות ישנו המילוי דאות יו"ד, שמורה על ענין האלקות כפי שהוא בגילוי.
ויובן ע"פ הידוע בנוגע להמשכת עילה ועלול, שאע"פ שמבואר באגה"ק76 שכל ההמשכות בסדר השתלשלות (החל מבחי' החכמה) הם בדרך עילה ועלול, הנה בהמשכת עילה ועלול גופא יש ב' אופנים, שזהו החילוק אם ההמשכה היא באופן שהעלול נעשה מהות אחר מהעילה, או שהעלול נשאר באותה המהות של העילה77. וכידוע הדוגמא לזה, דהנה, מדות ממוחין הם בדרך עילה ועלול, שהרי לידת המדות היא ע"י ההתבוננות בשכל, כמבואר בתניא78 שחו"ב הם אב ואם המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו, כיון שע"י ההתבוננות שבמוח נמשכת מדת האהבה או הפכה כו'. וענין זה הוא בדרך עילה ועלול, ועד שישנם המדות כפי שכלולים בשכל, ומהם נמשך השכל שבמדות, ועד להמדות בפני עצמם. וישנו גם הענין דעילה ועלול כפי שהוא בנוגע להמשכת שכל הרב לשכל התלמיד, ששכל התלמיד כלול תחילה בשכל הרב, שהרי הרב משער את שכל התלמיד, ובהתאם לזה מצמצם ומגלה את שכלו, ולא כפי שהשכל הוא אצל הרב בפני עצמו. וכללות החילוק בין שני אופני עילה ועלול הנ"ל, שבעילה ועלול דשכל ומדות, נעשים המדות מהות אחר, ועד שבכמה ענינים ה"ז מהות הפכי, כידוע החילוק בין מוחין למדות79, שמוחין הן לעצמו, ואינם בהתרגשות, משא"כ המדות הם דוקא לזולתו, ובהתרגשות דוקא. אמנם בעילה ועלול בשכל הרב ושכל התלמיד, הרי שניהם ענינם הו"ע השכל, והחילוק הוא רק שזה שכל קטן וזה שכל גדול, והיינו, שזהו שכל שנקרא בשם עלול בערך השכל של הרב שמשפיע לתלמיד שנקרא בשם עילה, אבל שניהם הם אותה המהות. ובדוגמת זה הוא החילוק שבין ההמשכה שמצד מדות דחכמה (מראש צורים אראנו) לגבי מדות דבינה, שההמשכה מבינה היא באופן שנעשה מהות אחר, כיון שנמשכת דרך קו המדה, והרי קו המדה הוא מודד ומגביל, עד שנעשה מהות אחר, שלכן נעשה מזה ענין שנקרא בשם טבע, שמדוד ומוגבל.
ח) וזהו הוי' מלך גאות לבש לבש הוי' עוז וגו' אדיר במרום הוי', דאע"פ שהעולם נקבע ע"י בעל הבירה80 באופן דחוקות שמים וארץ שמתי15, מ"מ, הרי התורה היא בעה"ב בהטבע גופא, ועד שפועלת הענין דאותות ומופתים (ומזה נמשכים האותות ומופתים שבכל דור ודור ע"י צדיקים שבדור), והיינו, שגם כאשר נשאו נהרות קולם גו' אדירים משברי ים, יומשך הענין דאדיר במרום הוי', ויפעל גם למטה, כשנמצאים בין גוים, עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, במעמד ומצב של כבשה אחת בין שבעים אריות81, שיהי' אצלם ענין הנסים ואותות ומופתים, וכמ"ש22 כמופת הייתי לרבים, לפי שממשיכים מבחי' ואתה מחסי עוז22, למעלה (לא רק מבחי' מלך גאות לבש, אלא) גם מבחי' לבש הוי' עוז, שזהו רק לבוש, ואילו השורש דבנ"י הוא למעלה מזה, למעלה מכללות ענין קו המדה, וכנ"ל (ס"ה) שישראל מחברים תורה בקוב"ה, ואח"כ ממשיכים מלמעלה למטה, מבחי' מראש צורים עד למטה בעם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. וענין זה נמשך בכל דור ודור ובכל ענין וענין, שכל אחד מישראל (עליהם נאמר הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב) עוסק בעניני תורה ומצוות לעשות לו ית' דירה בתחתונים82, ובאופן שאם צריך לעשות לו נס אזי עושים לו נס, ונעשה כמופת הייתי לרבים. ואז רואים שהוי' מלך גאות לבש, ופועלים שתכון תבל בל תמוט, ומגלים את הענין דאדיר במרום הוי'. וכל זה – לאורך ימים83, שנמשך למטה באופן דלמען תאריכו ימים על האדמה84, ולמען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע הוי' לאבותיכם לתת להם85, ועד ליום שכולו ארוך86, שגם בתחלתו הוא ארוך (כמבואר בתו"א87 ), בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
הוסיפו תגובה