התוועדויות תשל"א
קונטרס כ"ב שבט - תנש"א
ע"י העוונות נעשה ירידה והשפלה הן בבחי' ראש דהנשמה (אהבה הטבעית שלמעלה מהשכל), שאינו מאיר בגילוי בכחות הפנימיים, והן בבחי' קרן שלמעלה מהראש, שהו"ע עצם הנשמה. אלא שהירידה שבבחי' ראש היא לפי שכחות הגלויים פועלים בו שינוי, והירידה שבעצם הנשמה היא לפי שלא נשלמה כוונת ירידתה למטה. "כי חסד חפצתי ולא זבח" – כיון שהכוונה היא בהמשכה מלמעלה למטה (חסד), והרצון בהקרבנות (העלאה מלמטה למעלה) הוא בשביל ההמשכה שתהי' אח"כ ע"י הנסכים (וגם ההמשכה שע"י הנסכים אינה כההמשכה שע"י חסד). ב' ענינים בחסד גופא: גמ"ח כפשוטו (המשכה מלמעלה למטה), ותפלה (שענינה העלאה, אלא שהמבוקש דההעלאה הוא שתהי' המשכה למטה) ש"כנגד תמידין תקנום" (קרבנות ציבור, שהם בחי' המשכה, ועל זה קאי מאמר ריב"ז "יש לנו כפרה אחרת"). מעלת הכפרה שע"י גמ"ח (המשכה) – בענין תיקון הפגמים ושנעשה מרוצה לפניו ע"י המשכת רצון חדש מלמעלה; ומעלת הכפרה שע"י תפלה (העלאה) – בענין ביטול הפגמים שנעשה עי"ז שבעל הרצון הוא מובדל מהרצון. ועד"ז הם ב' הענינים ב"כי תשא את ראש": (א) הרמה והגבהה בבחי' ראש (תיקון הפגמים), הנעשית ע"י שישראל נותנים כופר לצדקה (המשכה), (ב) הרמת קרן ישראל שלמעלה מהראש (השלמת החסרון במילוי הכוונה ע"י ההמשכה מבעל הרצון המובדל מהרצון), הנעשית ע"י שמשה לוקח מהם כופר לצדקה (העלאה). |
בלתי מוגה
א. "משנכנס אדר": "הלכך בר ישראל דאית לי' דינא כו'"(פתיחה) הדוגמא ל"משנכנס אדר מרבין בשמחה" היא דוקא ממצב בלתי רצוי של עסק ו"דינא בהדי נכרי", כיון שהחידוש דפורים הוא שגם כש"עבדי אחשורוש אנן", שהניצוצות אינם מתבררים מאליהם כבזמן הבית, "בריא מזלי'" (של כל "החודש אשר נהפך להם", שלכן משנכנס אדר מרבין בשמחה) ויהודי מנצח, ו"הלכך" – גם במצב שנכרי טוען שהניצוץ (שבממון כו') שלו וידע אינש בנפשי' מצבו כו', בכחו "להשיב את הגזילה" ולברר כל הניצוצות (ד-ח) ב. פ' שקלים: הלימוד מנתינת מחצית השקל מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא (מוגה) ד-ה. 1) פרש"י (כא, לז) ד"ה חמשה בקר וגו' – ההפרש בין ב' הטעמים דריב"ז ור"מ על החילוק בין תשלומי ארבעה וחמשה, לשיטתם בחילוק בין גנב וגזלן (הוגה) (יד) 2) ע"ד ה"מלוה מלכה" לטובת הגמ"ח (טו) ו-ז. 1) לקוטי לוי"צ לאגה"ת פ"ט – הקדמת מדות לשכל (הוגה) (טז) 2) לימוד התניא ע"ג הרדיו: הצלת הכחות שהושקעו בפיתוחו (יח) |
הנחה בלתי מוגה
יהודים – מלשון הודאה, אודה את הוי', ענין הקבלת עול שצ"ל בכל המצוות (גם במשפטים) – קדשנו במצוותיו וצוונו. ובעבודה דכל יום – מודה אני, הודו להוי', עד להביטול דשמו"ע, שנמשך וחודר בכל השליבות שבסולם התפלה. וזהו ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר – שענין ההודאה (מס"נ) חודר בכל ד' המדריגות דאורה שמחה ששון ויקר, חכמה בינה ז"א ומלכות, שנעשים באופן נעלה יותר מכמו קודם הגזירה. וכמו שדוקא מן המיצר גו' ענני במרחב, וע"ד מ"ש ועת צרה גו' וממנה (מהצרה עצמה) יושע. לאחרי הגזירה ניתוסף בתורה העילוי ד"אורה", לשון נקבה, מקבל – כפי שהחכמה מקבלת מכתר. ועד"ז ניתוסף גם בשמחה וששון ויקר, ובאופן ששמחה היא למעלה גם מאורה – התגלות עתיק בבינה, וששון (מילה, שלמעלה משם הוי') למעלה גם משמחה – כמו שמחת בית השואבה שבה נאמר ושאבתם מים בששון, ויקר (תפילין, שפועל גם בעמי הארץ) למעלה גם מששון – מחצה העליונה דכתר. |
בלתי מוגה
א. מבצע תפילין בתעלת סואץ: "ויראו ממך" ב. הוספה ב"אורה זו תורה . . ויקר אלו תפילין" ג. הטעם ש"משלוח מנות" הוא רק בפורים די ומספיק ב"אביונים" תרתי ברוחניות – שקטן יהי' תאב כבר לדעת תניא, ובעל השכלות עמוקות – ל"פרוטות" כדיני ברכות הנהנין (כמודגש בעשה"ד – מ"אנכי ה"א" עד ל"כל אשר לרעך"), כאביון ה"תאב לכל דבר" (יז-ט) ד. הטעם שמצות "מתנות לאביונים" היא רק בפורים ה. "ליהודים היתה אורה וגו'": המשכת המס"נ בעבודה בפועל מאמר ד"ה ליהודים היתה אורה ו. הטעם שהיו"ט נק' "פורים" בלשון אוה"ע ז. מעלת "איש יהודי" והיחס של יהודי לגלות ח. הלימוד ממרז"ל "שלשה היו באותה עצה, בלעם ואיוב ויתרו" "בלעם שיעץ" מדוע נענש, הרי תפקידו הי' לעוץ לטובת מצרים? "איוב ששתק" – מדוע נענש? אלא, בלעם נענש על העצה לרעת מצרים (כיון שפוגעת בבנ"י); איוב שהעדיף לא להסתכסך עם אף צד, מעל בתפקידו כיועץ (והשתיקה היא טענה חמורה אפילו יותר מזה שלא הכריע את הכף לטובה); ובנוגע ל"יתרו שברח" – הרי כיון שבודאי דעתו לא היתה מתקבלת (כי הי' שלישי בתורו), מוטב הי' לו לשתוק ולהשפיע "מבפנים" לטובת שאר עניני בנ"י? אלא, יועץ אמיתי אינו עושה חשבונות ו"מסחר" אלא אומר אמת אף שיצטרך לברוח! וע"י הנהגה זו גם עתה (שלכן מספרת על כך הגמ') מבטלים את פרעה ומצילים את בנ"י מהגלות (סד-עב) ט. מגבית ל"קופת רבינו" (עג) י. אודות יהודי רוסיא: אין לעודד עזיבת אלו שנשארים ופועלים שם במס"נ (עד) יא. סיום ההתוועדות |
הנחה בלתי מוגה
נוסף על ענין ההודאה שבתפלת שמו"ע – יש בה גם ענין בקשת צרכיו, מצד הרגש החסרון, מן המיצר, שעי"ז ענני במרחב, מילוי החסרון. ודוגמתו בפורים – גדולה הסרת הטבעת (מן המיצר) שהחזירתן למוטב, ובאו להביטול דהודאה, ועי"ז – ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. וזהו גם הענין דכי תשא את ראש גו', שנעשה ע"י הקדמת החסרון דלפקודיהם. וענין זה יתנו, כופר לצדקה, שתרומם גוי. |
בלתי מוגה
א. בדברי אסתר "לך כנוס את כל היהודים" הדיוק בדברי אסתר "לך כנוס את כל היהודים" (שעי"ז נפעל ביטול הגזירה למעלה ולמטה) – בפשטות – לרבות אלו שנהנו מסעודת אחשורוש, ואף להקדימם ("כל (ולאח"ז) היהודים"), כי, אף שמרדכי הצדיק סבר מצ"ע שאינם שייכים להשתנות לקצה השני ולהתענות כו', ובעומק יותר – שסבר שאין לכללם בתענית כיון ש"אין קטיגור נעשה סניגור", הנה אסתר (ל' הסתר) יכלה לפעול עליו לתקנם כי היתה בבית אחשורוש כו' והרגישה את מצבם (ועד"ז בשרשם, שמרדכי באצי' ואסתר בבי"ע), "אשר קרהו", שעי"ז אפשר לתקן את הזולת (שלכן התעכב אדמו"ר האמצעי מלתת תיקון כו'), ודוקא עי"ז ("מיני' ובי' אבא") בטלה הגזירה. וההוראה, שגם במצב ד"עבדי אחשורוש" יש לדאוג גם לזולת, ועד לשנותו לקצה השני (ב-י) ב. ההוראה מהנ"ל בנוגע להפצת היהדות בתוספת חיות מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא ג. פרש"י עה"פ (לג, א) לך עלה מזה בפרש"י צ"ב: אם בא לבאר היתור ד"(לך) עלה (מזה)", מדוע מעתיק גם "מזה" (שאדרבה, משמעו שא"י לא "גבוה מכל הארצות", כ"א "מזה"); מדוע רק כאן נזכר ל' "עלי'" גבי א"י; מהו הצורך בפי' הב' (טז) ד-ה. 1) לקוטי לוי"צ לאגה"ת פ"ט – הפסוקים שמביא על התדבקות כל חלקי הנפש בה' (הוגה) (יז) 2) המשך המדובר בפורים: בענין הסמיכה, ובענין משלוח מנות כדי להיות סמוך אין נדרשת בחינה – היינו שלא הבחינה פועלת הסמיכה (יח) הקס"ד לתווך משלוח מנות עם הא ד"שונא מתנות יחי'" [לא ע"י החזרת המנות וכיו"ב, שלא מצינו ענין לעשות כן, אלא] מצד ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו", היא – כיון שגם למקבל יש חלק במצוה זו (שרק על ידו יוצא הנותן י"ח), ולכן בלית ברירה יכול אבל לקבל מנות כדי שהנותן יצא י"ח; ויה"ר שהקב"ה יתן ל"רעהו" ול"אביונים" – ב' בחי' בנשמות (יט-כב) ו. הביאור בפרש"י ההשוואה ד"אתה והעם" – מצד בחי' משה שבכ"א, דלא כטעות העולם שרק צדיק יכול לברך (כז) |
הנחה בלתי מוגה
חוקת הפרה (שרומזת לד' הגלויות) מורה על העבודה בגלות וחושך העולם – לפעול היציאה מתאוות העולם כו', שזהו"ע שריפת הפרה, סור מרע, ולאח"ז גם עשה טוב, המשכת אור עליון, ונתן עליו מים חיים אל כלי. הצד השוה עם חוקת הפסח (שלכן אי אתה יודע אוזו חוקה גדולה מזו) – שהו"ע של עשה טוב, ויש בו גם הענין דסור מרע – כי ברח העם. וענינם בספירות – מלכות ובינה ששייכים זל"ז, ורומזים על התשובה. אך יש גם חילוק ביניהם – שפסח הו"ע עבודת הצדיקים, ופרה – עבודת התשובה. ובתשובה גופא, פסח הו"ע תשו"ת, ופרה הו"ע תשו"ע, הוציאוה ותשרף. והכח על זה הוא ממשה – ויקחו אליך. |
בלתי מוגה
א. 1) "מרבין בשמחה": התיווך עם "אז ימלא שחוק פינו"(פתיחה) 2) "מרבין בשמחה": הטעם שלא הובא זה ברמב"ם ושו"ע ב. שייכות "מרבין בשמחה" לפ' פרה מאמר (כעין שיחה) ד"ה זאת חוקת התורה ג. פרש"י (לז, א) ד"ה ויעש בצלאל (הוגה) (יז) ד-ה. לקוטי לוי"צ לאגה"ת פ"ט – בדברי התנא דבי אליהו (הוגה) (יח) ו. אודות מצב השכונה ז. ה"יינה של תורה" בפרש"י (הוגה) (כג) |
הנחה
א' בתשרי – ראש-השנה להנהגה טבעית, שהיא בתמידות ללא הפסק ("כשבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים"), ומתגלה בה הענין ד"אני הוי' לא שניתי" (אבל עכ"פ יש נתינת מקום לענין השינוי); ר"ח ניסן – ראש-השנה להנהגה נסית, שהיא באופן של חידוש, למעלה מבחי' "אני הוי' לא שניתי", והמשכתה ע"י עבודת ישראל ("משבחר ביעקב ובניו קבע להם ר"ח של גאולה"). וזהו "החודש הזה לכם ראש חדשים", כי ראש-חודש ענינו יחוד שימשא וסיהרא באופן פנימי, שעל-ידו נמשכת הנהגה נסית (משא"כ ע"י יחוד שמשא סיהרא באופן חיצוני, שישנו בכל החודש, נמשכת הנהגה טבעית). וממשיך "ראשון הוא לכם לחדשי השנה", שלאחרי מתן- תורה גם ההנהגה הטבעית תלוי' בעבודתם של ישראל (אלא שבזה גופא ישנם ב' אופני עבודה שבהם תלויים ב' אופני ההנהגה). ובהתאם לזה הם ג' הענינים דעולם שנה ונפש: שנה – י"ב גבולי אלכסון, מלכות, השורש דהנהגה טבעית (ובקריאת התורה דשבת זו – הקריאה דר"ח); עולם – מדות בעצם, השורש דהנהגה נסית (הקריאה דפרשת החודש); נפש – בינה, עבודתם של ישראל שבהם תלויים ב' אופני ההנהגה (הקריאה דפרשת ויקרא). |
בלתי מוגה
א. 1) הוצאת ג' ס"ת בשבת זו – הנהגה נסית (ניסן) 2) השייכות דפ' ויקרא, ר"ח, והחודש ב. ג' הקריאות דשבת זו – עולם שנה נפש מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש הזה לכם ג. 1) ע"ד "מבצע מצה" (יד) 2) פרש"י עה"פ (א, טז) והסיר את מוראתו בנוצתה צ"ב: בד"ה מוראתו – מנין שהיינו ראי; בד"ה בנוצתה – מנין שהם בני מעיים; מדוע הקדים פי' הא' לב'; הדיוק "(קודר) בסכין"; השייכות והאריכות בעולת בהמה (ועוד) (טז-יח) ד. 1) השייכות דהתחלת וסיום הלקוטי לוי"צ לאגה"ת (הוגה) (יט) ה. 1) ע"ד "מיהו יהודי" 2) המשך הביאור בפרש"י פ' תשא (לג, א) ד"ה אתה והעם (הוגה) (כד) התורה מספרת ע"ד השחתת הערב רב – ללמדנו בנוגע למצב כעתה (כה) 3) אודות המצב באה"ק ו. הביאור בפרש"י ז. 1) ביאור השם "אגרת התשובה" 2) סיום אגרת התשובה: "ודעת לנבון נקל . . ימצא טוב" |
הנחה בלתי מוגה
מעלת המצות שלאחרי חצות (מצות מלא) לגבי המצות שלפני חצות (מצת חסר) – שזהו לאחרי שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה בכבודו ובעצמו, שלכן אין צורך בשימור שלא יבוא לידי חימוץ. גילוי זה נקרא בשם מורא גדול – "במורא גדול זה גילוי שכינה" – גדולה שלמעלה מחסד, למעלה מכל סדר השתלשלות. ובעבודה הו"ע הביטול דיראה עילאה. וגילוי זה מתחיל כבר בשבת שלפני פסח (כשם שלאחרי מ"ת ישנו הגילוי שלאחרי חצות גם במצה שלפני חצות), ולכן נקרא "שבת הגדול". |
בלתי מוגה
א. "שבת הגדול": "נס גדול" גם לגבי הנס דיצי"מ ב. ההוראה משם פרשתנו "צו" ע"פ פרש"י מאמר (כעין שיחה) ד"ה להבין הענין שנקרא שבת הגדול ג. פרש"י (ז, ב) ד"ה ישחטו: "לפי שמצינו אשם בצבור וכו'" ד. 1) ע"ד "מבצע מצה" (טו) 2) בשייכות ללקוטי לוי"צ לזהר פרשתנו (ע' ריב-ג) בענין "עוף שרשו ביסוד": דיוק באגה"ת פי"ב: "עוף אחד . . או קומץ מנחה" ה. סיום הביאור בפרש"י פ' ויקרא (א, טז) ד"ה בנוצתה כדי לתרץ מדוע לפי' הב' (לרבנן) מקריב בני המעיים דהעוף, מזכיר רש"י בעל המאמר "אבא יוסי בן חנן" – דלשיטתו במק"א שהיו י"ג שערים במקדש צ"ל שאין זו פלוגתא במציאות, כ"א שלרבנן שאר השערים לא חשובים ואבא יוסי מגדיל החשיבות דשערים הקטנים על חשבון הגדולים, ואף כאן מגדיל הפחיתות דחלקי העוף שבאו במגע עם גזל לכלול גם הקורקבן וממעט הפחיתות דהקטרת הנוצה שעל העור, שלרבנן משליכים אותה; דיוק רש"י "קודר . . בסכין" – דלא כמליקה ושיסוע שצ"ל ביד, ו"כעין ארובה" – ליטול הזפק יחד עם הנוצה שעל העור (יח-כב) ו. ביאור בפרש"י היכן "מצינו אשם בצבור" – משו"ת "אור המאיר" (להר"מ שפירא מלובלין) ז. ימי חול המועד פסח: הוספה בתורה ח. 1) הביאור באגה"ת 2) הביאור בפרש"י 3) ע"ד ההתוועדות הפתאומית בחמשה עשר בשבט |
קונטרס י"א ניסן תשמ"ט
ביאור מעלת הפקחות ד"אנא נסיב מלכא" (כי מהמשל משמע שהמעלה היא בכך שעבודת המלך חשובה יותר מההשפעה שע"י השרים, ולא רק משום שישראל יודעים שהכוכבים ומזלות הם "כגרזן ביד החוצב"): הטעם שאוה"ע עובדים לכוכבים ומזלות הוא מפני שההשפעה מהם היא בלי יגיעה ובלי חשבון, ופקחותם של ישראל היא שחביבה להם יותר ההשפעה המצומצמת הנמשכת מהקדושה ע"י יגיעה. "כולהו מתחלפין ומלכא לא מתחלף" – היינו שמזה שמתחלפין אח"כ מוכח שגם עכשיו אינם מציאות אמיתית, ולכן אינו רוצה בההשפעה מהם. וזהו "חלקי הוי' אמרה נפשי", כי השכל מצ"ע מכריח לבחור במה שטוב לו, ובחירתם של ישראל באלקות הוא מצד נשמתם, ומ"מ בחירה זו פועלת גם על שכלם. "דוכסין ואיפרכין ואיסטרטילוטין" – קאי לא רק על הע' שרים, אלא גם על העבדים החשובים והשרים היושבים ליד שולחן המלך, שהו"ע המלאכים והספירות דאצילות. ואעפ"כ אומר הפקח "אנא נסיב מלכא", מצד האהבה ד"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי", שאינו רוצה אפילו ב"דאיין ג"ע" ו"דאיין עוה"ב". והשייכות דב' פירושים אלו: (א) מי שבוחר בהגילויים דג"ע כדי שיישאר במציאותו – אפשר שע"י ריבוי השתלשלות ירצה בההשפעה דע' שרים. (ב) מי שמחשיב את הגילויים לעיקר (אף שבאמת אינם אלא אמצעי להשלמת הכוונה) – אפשר שיחשיב גם את הכו"מ והשפע הגשמי (שגם הם אמצעים) לעיקר. ולכן ענין זה הוא באוה"ע, ששרשם מחיצוניות הרצון, שלא נרגש בו שהוא אמצעי לרצון אחר, ולא בישראל, ששרשם מפנימיות הרצון, שאין בו נתינת מקום לענין אחר. וזוהי המעלה בכך שבחירת ישראל בהקב"ה נמשכת גם בהשכל, כי ההמשכה מפנימיות המקיף (פנימיות הרצון) היא כשהרצון (מקיף) נמשך גם בהשכל (פנימי). וזהו מ"ש בהמדרש עה"פ "למנצח לדוד להזכיר", שהרועה (שהו"ע השפעה פנימית) צריך לבקשה מיוחדת שתהי' ההשפעה מפנימיות המקיף כדי להזכירו. וזוהי שייכות בחירת ישראל בהקב"ה עם בחירת הקב"ה בישראל, כי בחירת הקב"ה בישראל (שנמשך ע"י הקרבנות שהקריב אשר) ברצונו הפנימי היא הנתינת כח לבחירת ישראל בהקב"ה בפנימיות (שהוא "אישורן של ישראל"). |
בלתי מוגה
מאמר ד"ה ביום עשתי עשר יום וגו' (מוגה) א. הבעת תודה על האיחולים כו'; ע"ד "מבצע מצה" (ב-ג) ב. הוספה בתורה בימי חג הפסח: פסח – פה סח, דיבור בד"ת; צ"ל גם בנשים (מוגה) |
הנחה בלתי מוגה
אמת – הו"ע התורה, בקו האמצעי, שאין בו שינויים מראשו לסופו, כי החילוק דראש וסוף הוא רק בבחי' האורות והגילויים, אבל העצמי הוא באופן שאין בו שינויים. ענין האמת שבתורה נמשך גם בקריאת אותיות התורה, ועד שיש בזה מעלה גם לגבי ההבנה והעיון שבתורה – כיון שהאותיות הם דבר ה' ממש כבמ"ת, שהקב"ה קורא ושונה כנגדו – גילוי פנימיות ועצמות א"ס ממש, שנמשך גם בחיצוניות וגליא שבתורה. וגילוי זה פועל גם הענין דגר זאב עם כבש גו', ועד שמלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. |
בלתי מוגה
א. "סעודת משיח": שייכותה דוקא לסוף היום דאחש"פ ב. קביעות השנה: אחש"פ שחל ביום השבת ג. אחרון של פסח תש"א: אודות שתיית ד' כוסות עם תלמידי התמימים (יא) ד. קביעות השנה: "תמימות" בספירת העומר, והשייכות לסעודת משיח כל א' ישתה ד' כוסות (ומספיק מיעוט כוס קטן) – גם הנשים (יד) ה. ע"ד ה"תהלוכה": "תמימות" גם במצוות התלויות ברגל ו. "אימתי הן תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום" השייכות ד"עושין רצוש"מ", בל"ג, לספה"ע – בירור נה"ב (הוגה) (יט) "תמימות" הוא שלימות יתירה, מסירת הרצון ובירור נה"ב (ספה"ע) – עבודת התשובה, משא"כ בצדיקים אי"צ למס"נ ד"בכל מאדך"; והשייכות ל"תמימות" ע"פ נגלה, שלימות הימים – שאין לדחות עבודה זו ליום הבא (כ-כב) מאמר ד"ה ונחה עליו רוח הוי' ז. חינוך באופן ד"תמימות": הלימוד מהגילויים דפסח ומ"ת ח. "אימתי (הן תמימות) – בזמן שאין ישוע ושכני' ביניהם" גם בתורה ובישראל יש ענינים הקשורים עם שינויים וענינים שלמעלה משינויים (כמו תושב"כ ותושבע"פ, מצוות וכוונתן); והמעלה ב"תמימות" דימי בראשית (כשפסח חל בשבת) – שהתוקף ד"לא ישבותו" שלמעלה משינויים (ובפרט מצד מעלת השבת שיש בו גם ענין שלמעלה לגמרי מהעולם, למעלה משינויים, בזמן סעודה שלישית – שלכן אי"צ דוקא לאכילה מהטירחא דערב שבת) "אהני" גם לעבודה דספה"ע שיש בה שינויים, ועי"ז גם קבלת התורה תהי' באופן נעלה יותר (ועד כמשה רבינו) (לה-ח) ט. הוספה בלימוד התורה: המשותף לתקופה דפסח ספה"ע ומ"ת י. נשי ישראל: הלימוד משכר הנהגתן במצרים בנוגע לחינוך הילדים (מג) יא. ע"ד יהודי רוסיא (מד) |
הנחה בלתי מוגה
מחר חודש – יחוד שמשא וסיהרא בר"ח, יחוד פנימי לצורך התחדשות והולדה, ע"י המשכה מבחי' בינה – ונפקדת ע"י שאול מרחובות הנהר – שבה התגלות עתיק. יהונתן ודוד – ב' הבחי' דים וארץ שבמלכות, וקבלת דברי יהונתן ע"י דוד – כענין הפך ים ליבשה שבקרי"ס, ע"י גילוי בחי' עתיק. הקשר עם יום השמיני למילואים, ר"ח ניסן – יחוד שמשא וסיהרא, יחוד פנימי, ע"י בינה – יום השמיני, שנטל עשר עטרות – התגלות הכתר. וזהו שבו הוקם המשכן ע"י משה שהמשיך השכינה בארץ (ועד"ז דוד שהכין הכסף וזהב בשביל ביהמ"ק) – ע"י יחוד פנימי ששרשו מעתיק. |
בלתי מוגה
א. מעלת חודש אייר: מצות ספירת העומר בכל יום ב. הדגשת כחו של איש ישראל בחג הפסח ובספירת העומר ג. 1) ענין החינוך: המשך המדובר באחש"פ בענין אמירת ברכה 2) הוספה בלימוד התורה: הלימוד מרש"י פרשתנו (יא, ב) ד"ה "זאת החי'" ד. הגדה של פסח: הפתגם ה"נקודי פנימי עצמי" ע"ד מצה שמורה ה. הגדה של פסח: "יכול מראש חודש וכו'" – "יכול" בניחותא ו. הגדה של פסח: "אלו קרבנו לפני הר סיני כו'" מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויאמר לו יהונתן מחר חודש ז. פרש"י עה"פ (יא, ב) דברו גו' זאת החי' בד"ה דברו גו' צ"ב – מדוע פירש טעם הדמימה ("שקיבלו גזירת המקום באהבה") רק כאן, ומנ"ל שדמימת אלעזר ואיתמר לא היתה מטעם "דרך כבוד" למשה ואהרן; בד"ה זאת החי' (הא' (כהכלל ברש"י שכל ד"ה הו"ע בפ"ע)): מנא לי' שהוא ל' חיים; טעמי שאר המצוות לא נתפרשו; צורך ה"משל מרופא כו'"; הדיוק "חולה", ו"תנחומא". בד"ה זאת החי' (הב'): השינוי מהגמ' מי הראה למי (ועד"ז במחצית השקל צ"ב פרש"י שהי' מטבע של אש, ושהי' לה משקל), ומדוע הראה גם הבהמות שהיו לבנ"י; בד"ה זאת החי' (הג'): שבהמה בכלל חי' יודעים מפסוקים שלפנ"ז. כן צ"ב: סדר ג' הד"ה, והעתקת ב' התיבות בכולם (כג-ח) ח. 1) פרקי אבות (פ"א מ"א), ומשנת "כל ישראל" 2) הביאור בפרש"י, וההוראה ע"ד "מיהו יהודי" ט. 1) הביאור במשנת "כל ישראל" 2) הביאור בפרקי אבות – ע"פ פשט רמז דרוש וסוד י. 1) פרקי אבות (פ"א מ"ב, וסיום הפרק), והשייכות ללקוטי לוי"צ לזהר פרשתנו (ע' רסט) 2) ב' מאמרי המדרש בענין "אימתי הן תמימות" (המשך) ה"תמימות" כשפסח חל בשבת ("ישוע ושכני'") הו"ע של אגדה, ולכן הובא רק בגמ' ולא בספרי (מה) 3) תהלים ע': בענין לימוד תורתו של משיח |
הוראה מימי הספירה – יוקר הזמן; בפרט באה"ק |
שליחות תלמידי תו"ת לאוסטרליא והוראות על הנסיעה |
הנחה בלתי מוגה
תפול עליהם אימתה ופחד – בקרי"ס, מעין לעת"ל, שאז תפול אימתה בה' הידיעה, מהקב"ה בעצמו, שיבואו בנקרת צורים מפני פחד ה' והדר גאונו. ביאור החילוק בין הגילוי דקרי"ס לגילוי דלעת"ל – בהקדם ביאור המדריגות דיש ואין, יש האמיתי ויש הנברא, אין של יש האמיתי ואין של יש הנברא, ע"פ ג' משלים: מנביעת המעיינות מהתהום, כח הצמיחה, וחיות הנפש – שבקרי"ס נתגלה האין של יש הנברא, ולעת"ל יתגלה האין של יש האמיתי. ונעשה ע"י מעשינו ועבודתינו בזמן הגלות בהפצת התורה, ובפרט הפצת החסידות, שעי"ז יפקון מן גלותא ברחמי. |
בלתי מוגה
א. תיווך ב' הפירושים ב"קדושים": קדוש ומובדל לגמרי; קדושה בדברים פשוטים. הקשר בין פ' אחרי ופ' קדושים (הוגה) (א) ב. ה"זעזוע" והלימוד מנסיעת השלוחים לאוסטרליא ג. השתדלות בענין החינוך וחיזוק השכונה מאמר (כעין שיחה) ד"ה תפול עליהם אימתה ופחד ד. י"ג אייר: ענין ה"יאָרצייט" ה. פרש"י (אחרי יח, ב) ד"ה אני ה"א – צריכות ב' הפירושים (הוגה) (יג) ו. 1) פרקי אבות (פ"ג מי"ז): "אם אין קמח אין תורה וכו'" 2) תהלים ע: "למנצח לדוד להזכיר אלקים להצילני" ז. "מיהו יהודי": ההוראה מפרש"י "שסופן לנתק בעריות בימי עזרא" ח. הביאור בפרקי אבות; ההוראה מפסח שני למרות פחיתות כ"ו הדורות – הי' החידוש דמ"ת. וזהו גם הלימוד מפסח שני שבחודש (חידוש) השני – שאין דבר אבוד: גם אנשים ספורים שמצבם בלתי-רצוי כו' יש לעסוק בתקנתם (כב-ג) |
הנחה בלתי מוגה
יש ב' אופנים בלימוד התורה: למיגרס, כפי שהתורה היא מלמעלה למטה; לעיונא, ע"י יגיעה, שעי"ז ממשיכים גילוי פנימיות החכמה, ופועלים יחוד פנימי. הנתינת כח לזה – אם בחוקותי גו': אם – לשון תחנונים, ובחוקותי – אותיות החקיקה ששרשם בכתר. ואת מצוותי תשמרו – שמירה שלא תהי' יניקת החיצונים. וכיון שההמשכה בעולם היא ע"י התורה, הנה היחוד פנימי שנמשך ע"י היגיעה בתורה פועל תוספת חיות ביחוד חיצוני, שעל ידו היא ההשפעה בעולם – ונתתי גשמיכם בעתם, ואילני סרק עושים פירות. |
בלתי מוגה
א. שבת מברכים סיון: מעלת "חודש השלישי" ב. שם פרשתנו "בהר" ו"בחוקותי": אופן ההכנה למ"ת מאמר (כעין שיחה) ד"ה אם בחוקותי תלכו ג. פרש"י (בהר כה, מא) ד"ה הוא ובניו עמו (ושינויים דפרש"י משפטים כא, ג) (הוגה) (יד) ד. 1) פרקי אבות (פ"ה מט"ו): "ארבע מדות ביושבים לפני חכמים" 2) שם, מ"ה: "לא הפילה אשה כו'" (בקשר לכינוס הנשים) ה. 1) הביאור בפרקי אבות (פ"ה מט"ו) 2) לקוטי לוי"צ לזהר בחוקותי (ע' שלה): "בארחי דאורייתא הוא בקו האמצעי" ו. ע"ד חיזוק השכונה וע"ד המצב בהתוועדות ז. מהענינים הנפלאים בפרש"י (ד"ה הוא ובניו עמו) |
חשיבות ענין "משפחה" במנין בנ"י ובמ"ת, והקשר לנשי ובנות ישראל |
הנחה בלתי מוגה
גם נשמע הו"ע של ביטול – שמוכן לשמוע ולהתבונן כו', אבל זהו ביטול שמצד הבנה והשגה; ואילו נעשה הוא ביטול שלמעלה מהשגה; והקדמת נעשה לנשמע – שאף שיודע טעם ומעלת הנשמע, יש בו הביטול דנעשה. ועוד יתרון בהקדמת נעשה לנשמע – הביטול לבעל הרצון שלמעלה מרצונות פרטיים. הקדמת נעשה לנשמע – כמו קבעמ"ש דר"ה, שאין זה רק בתור הכנה לעבודה (כמו בכל השנה – הכנה לקבלת עול מצוות), אלא גם בעבודה בפועל. הדיוק דנעשה – כיון שכל ענין התורה הוא לפעול למטה ביותר, בענין העשי'. |
בלתי מוגה
א-ב. מעלת "ערב" חג השבועות (הוגה) (א-ב) מאמר (כעין שיחה) ד"ה בשעה שהקדימו ג. רש"י ג, טו ד"ה מבן חודש ומעלה (הוגה) (ד) ד. פרקי אבות (פ"ו מ"ו): "הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו כו'" ה. "מיהו יהודי": הלימוד ממגילת רות ו. הביאור בפרקי אבות ז. המשך הביאור בפרש"י: הזכרת ר' יהודה ב"ר שלום (הוגה) (ח) ח. 1) לקוטי לוי"צ לזהר פרשתנו (ע' שנג): "עאל לבי כנישתא כו'" 2) אודות המצב בהתוועדות (יא) ט. 1) בהמשך לביאור בפרש"י: ביאור החילוק בקרא וברש"י בין מנין הלוים והבכורים (הוגה) (יב) 2) אודות המצב בהתוועדות (המשך): ההוראה מפרשתנו |
הנחה בלתי מוגה
החידוש דמ"ת לגבי עבודת האבות, שהיו מרכבה למדות דאצילות, ואעפ"כ המצוות שלהם ריחות היו – כי עבודת האבות היא עבודת הנבראים, ואילו החידוש דמ"ת הוא נתינת התורה מלמעלה, אתעדל"ע מצד עצמה שאין אתעדל"ת מגעת שם, ולכן עי"ז דוקא נמשך עצמות הדבר, כנותן מיד ליד, ולא רק הארה בלבד. ויובן מבקשת משה הראני נא את כבודך, והשיב לו הקב"ה וראית את אחורי ופני לא יראו – שמה שלא זכה משה לראות ולהשיג בגלל שפני לא יראו, זוכה כל אחד מישראל ע"י מצות תפילין שניתנה לנו. עבודת האבות מגעת רק בבחי' המדות, ואילו התורה היא בחי' המוחין חב"ד, שנמשכים מבחי' הכתר. וזהו ענין כתר תורה שניתן בחג השבועות, וההכנה לזה ע"י הכתרים שקשרו מלאכי השרת לכל אחד מישראל. ההמשכה בחג השבועות מבחי' הכתר – מקום הויתור, בלי צמצום – ע"י מסת נדבת ידך, ריבוי קרבנות באופן של ויתור. ובעבודה הרוחנית הו"ע בכל מאדך. וגם ע"י ענין המס, עבדות וביטול, וגם מס בממון, בכל מאדך – בכל ממונך. |
בלתי מוגה
א. ביאור החידוש דמ"ת בנוגע ללימוד התורה ב. כח "ביטול המחיצה" במ"ת: שינוי מבעל-עסק ליושב-אוהל ג. פעולת נשי ישראל בענין הנ"ל מאמר ד"ה ועשית חג שבועות ד. ע"ד מנהג ה"תהלוכה": השלמת ענין ה"עלי' לרגל" ה. "מיהו יהודי": הלימוד ממגילת רות בפרש"י עה"פ ברות (א, טז-יז) כי אל אשר תלכי אלך גו' ושם אקבר צ"ב: מהו ההכרח שהכתוב קאי בעונשים שמודיעים לגר, ודוקא פרטים אלו ובסדר זה – תחום שבת, איסור יחוד, תרי"ג מצוות, איסור ע"ז, ד' מיתות ב"ד, וחילוק הקברים שנמסרו להם? (כג-ה) אף ששמה מורה על נעימות, התעקשה נעמי על גיור כהלכה (כפי שלמדים מזה דיני גיור), מבלי להתפעל מטענות של "אכזריות", ואכן, ערפה ששמעה את האמת, חזרה בה ויצא ממנה גליית, שאם הי' נולד בין יהודים הי' "גייס חמישי", ומרות שהתגיירה כהלכה יצא דוד שהושיע את בנ"י וריוה (ל' רות) את הקב"ה בשירות ותשבחות; אי אפשר לשנות את התורה: המציאות היא שגיור צ"ל כהלכה, גם אם זה נראה "אכזרי" (וכמו שהמציאות היא שיש מחלות שעוברות בירושה), וכהלימוד משלמה המלך, שאף שחשב שהטיב לעם ישראל שנשא את בת פרעה, אך אין לבטל בשביל זה אות א' בתורה, ואדרבה, מזה התחילו הצרות. וזהו הלימוד גם לזמננו, דור ששופט את שופטיו, מהנהגת נעמי (כו-לג) ו. בקשר ל"כינוס תורה" חיוב אשה בת"ת (וברכת התורה) ושייכותה לפו"ר ות"ת מצד עזרתה לבעלה (הוגה) (לה) ז. ברכה לבנ"י שברוסיא (לו) ח. ברכה ליוצאי רוסיא שעלו לאה"ק (לז) |
הנחה בלתי מוגה
ישא ה' פניו: בחי' הפנים מורה על המשכה בסדר השתלשלות באופן של מדידה והגבלה, שבאה ע"י עבודה במדידה והגבלה. ובכללות הו"ע האכילה, שעל ידה מתקשר חיות הנשמה עם הגוף – המשכת אלקות בעולם, ע"י האכילה כשיעור, כדי שביעה. וישא ה' פניו – הגבהה למעלה מסדר השתלשלות, ע"י העבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, בכל מאדך, ובאכילה הו"ע מדקדקים על עצמם עד כזית, בחי' יו"ד, ענין הביטול. וע"ד משנת"ל בענין ועשית חג שבועות לה' אלקיך מסת נדבת ידך – שע"י העבודה דמסת, שהו"ע הויתור והביטול, נמשך מבחי' הכתר. וקבלת ההמשכה היא ע"י וישם לך שלום, ענין התורה, כלי מחזיק ברכה לישראל, ששקול כנגד הכל. |
בלתי מוגה
א. מעלת שבת י"ב סיון ב. השלמת המדובר בחגה"ש ובש"פ במדבר המשך הביאור בנוגע למנין הלויים והבכורות (ז) מנין הלויים הי' ע"פ ה' – להיותם לגיון של מלך. וההוראה – ילד יהודי צ"ל מובדל מגוי מיד "מן הבטן", ועי"ז נגלית חיבתו של הקב"ה ("להודיע חיבתן") אליו (ח-ט) מאמר (כעין שיחה) ד"ה כה תברכו ג. 1) שאלות בפרש"י עה"פ (ו, כד) יברכך ה' וישמרך (יא) 2) אודות השאלות בפרש"י ברות (המשך) (יב) ד. לקוטי לוי"צ לזהר פרשתנו (ס"ע שנה ואילך): "אנן בחביבותא כו' הביא ג' פסוקים כו'" ה. הביאור בפרש"י לרות; ע"ד "מיהו יהודי" גם כיום גר צריך לקבל תחילה פרטי הדקדוקים (שגם הם מסיני) שנוגעים על אתר ורק אז "עמך עמי וגו'", ולא כמו המצב עתה שבא-כח של יהודים טוען לגוי שארץ ישראל ניתנה לנו מאברהם אבינו אך אין לו התוקף (שיש לערבי!) לאכול כשר כאברהם אבינו ולשמור שבת! והרי אפילו הגוי (המן) הכריז ש"דתיהם שונות מכל עם"! וגם הדתיים בממשלה – משתמשים בהם שיאמרו (לאחרי התנגדות זמנית) שחוק הגיור הוא הישג דתי, כך שאין לחשוש שיזרקו אותם מהממשלה המרוויחה מהם יותר מכל המפלגות, כמו שאין שייך לדבר על "הפרדת דת ממדינה" בעוד הם עבד כנעני לממשלה (עד שרב חדל מהצעתו לערוך ספר יוחסין לאחר "רמז" שקיבל מהממשלה), כבפרשת מאות גיורי וינה (שגם מחפשים עבורם "היתר כללי" של "ביטול ברוב", כי באו באותו מטוס...); ויה"ר שנצא מהגלות הפנימי ולא יתביישו לומר שבנ"י שונים מהגויים (יח-כד) ו. הביאור בלקוטי לוי"צ; ע"ד כינוס צא"ח ז. המשך הביאור בפרש"י לרות; הלימוד מר"פ בהעלותך מ"נשא" באים ל"בהעלותך" (ג"כ ל' הגבהה) דכל ז' הנרות- נשמות ששורפים הגלות, ע"י שמן שטהור ממגע יווני, כ"א "כתית" – ביטול, תכונתו של יהודי (לב) |
הנחה בלתי מוגה
ויתורו את ארץ כנען – מלשון יתרון ארץ בכל היא, ע"ד יתרון החכמה מן הסכלות, כשם שדוקא ע"י הקושיות בתורה מגיעים לעומק השכל, ועד"ז דוקא ע"י הירידה לעסוק בעניני העולם, לאחרי הכניסה לארץ, נעשה יתרון גדול יותר. אמנם סדר העבודה היא שלפני ההתעסקות בעניני העולם צ"ל ענין התפלה ולימוד התורה, שזהו שלפני הכניסה לארץ היו בנ"י במדבר, ועסקו בעיקר בלימוד התורה. ולכן גם ההליכה לתור את הארץ הוצרכה להיות ע"י אנשי משה דוקא, שענינו לימוד התורה, ובכח זה מוסיפים בארץ ענין התואר, שמגלים בה הענין שלא בראו אלא לכבודו, ועד שעי"ז נעשה יתרון ותוספת אור. וההוראה – שאין להתיירא מההתעסקות בעניני העולם, כי בודאי יכול נוכל לה, ובאופן דטובה הארץ מאד מאד. |
בלתי מוגה
א. שבת מברכים תמוז: ההוראה מההנהגה בזמן המאסר ב. המשך: הכח לילך בדרכו של בעל הגאולה – ענין התפלה ג. הלימוד משם הפרשה – "שלח": ללכת בשליחות גם עם השכל מאמר (כעין שיחה) ד"ה שלח לך ד. פרש"י עה"פ (בסיום הפרשה) אני ה' אלקיכם וגו' ה. 1) לקוטי לוי"צ לזהר פרשתנו (ע' שעה): "זכאין אינון ישראל וכו'" (הוגה) (כא) 2) הביאור בפרש"י ו. "מיהו יהודי"; המשך הביאור בפרש"י הספרי – לומד גדול, ששייך ל"חשבונות רבים" שכדאי לו גם לקבל עונש כו' (אלא ש"על כרחכם כו'"), משא"כ פרש"י (שלכן מדלג התיבות של עונש מיחזקאל) (לב) |
מעלת הנשים בענין האמונה והחינוך והקשר לר"ח (תמוז) |
הנחה בלתי מוגה
ימין ושמאל בכל המדריגות, עד לשרשם בענין הצמצום והמשכת הקו. וכן בעבודה: תומ"צ – ימין, המשכה, ותפלה – שמאל, העלאה. מצד מעלת ההעלאה שבתפלה (שלכן ולואי שיתפלל כל היום) – יש קדימה לקו השמאל בכללות ההשתלשלות, ברישא חשוכא והדר נהורא. ולכן טען קרח שהלוים, שענינם העלאה, צריכים להיות למעלה מכהנים, שענינם המשכה. ותשובת משה: בוקר ויודע ה', שהעיקר הוא האור והגילוי, וכוונת הצמצום היא בשביל הגילוי. ולכן הלוים צריכים להיות טפלים לכהנים. |
בלתי מוגה
א. רשימת ג' תמוז: ביטול ההפסק שבין "עמנו" ל"אבותינו" ב. המשך: הנתינת כח להאמור – ב' השמות "הוי' אלקינו" מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויקח קרח ג-ו. 1) פרש"י טז, כב ד"ה אל אלקי הרוחות וד"ה האיש אחד (והשינויים מתנחומא ובמדב"ר עה"פ) (הוגה) (ט) 2) לקוטי לוי"צ לזהר פרשתנו (ע' שפג): "אלמלי דינא לא אשתכח בעלמא כו'" ע"ד "מיהו יהודי" (יג) |
הנחה בלתי מוגה
מזמור לתודה – הודאה על הנהגה נסית שלמעלה מהנהגה הטבעית. הודאה זו היא נתינת כח על תוספת הבנה והשגה – "דעו כי הוי' הוא אלקים", בב' אופנים: (א) שם אלקים הוא כמו שם הוי', כיון שהמגן ונרתק הוא כדי שהגילוי יוכל להתקבל. (ב) שם הוי' הוא כמו שם אלקים, כיון שהמשכת האור היא באופן שיוכל לבוא בהגבלה ע"י המגן ונרתק. ומזה בא לידי הכרה ש"הוא עשנו" – שהירידה למטה לפעול בעולם העשי' (עשנו) היא מצד בחי' "הוא" (שלמעלה מהוי' ואלקים), שבכחו לייחד הוי' ואלקים; "ולו אנחנו" – "ולא אנחנו בראנו את נפשינו", ולכן "לו אנחנו משלימים את נפשותינו"; "עמו" – שגם בחי' עם מלשון עוממות היא "עמו", עם שלו – ש"הוא עשנו"; ו"צאן מרעיתו" – שגם זרע בהמה, נה"ב, נעשה "צאן מרעיתו" – של "הוא עשנו". |
בלתי מוגה
א. י"ב תמוז תש"א: ג' הענינים שבי"ב תמוז ב. המשך: ההוראה לכאו"א מענינו של ה"נשיא" ג. המשך: ההוראה לכאו"א מהענין ד"שומרי תומ"צ" ד. המשך: ההוראה לכאו"א מ"חסידי חב"ד"; ע"ד "מיהו יהודי" מעולם לא הי' ספק "מיהו יהודי", ועתה התגבר החושך עד שגם גוי יכול (לתת תעודה ועי"ז) לרשום גוי אחר כיהודי; וכבפרשתנו, ש"בלעם" רצה לפעול "בלא עם" (אלא שהוכרח לומר "הן עם לבדד ישכון גו'") ע"י הנשים נכריות כו'. ואם רשב"י הפסיק לעשות סוכתו – ודאי שמי ש"תורתו אומנתו" צריך לעסוק בהצלת כלל ישראל "מזרם וממטר" ללא חשבונות, וכן מי שנושא בעול צרכי ציבור, ואפילו איש פרטי אל יאמר מי אני ומה אני: ע"י "דיבור א'" או מברק (ישירות לממשלה) – ועל כל רב ומנהיג לדרוש זאת, ולפרסם שהבריק – יכול להכריע "לכף זכות" אף שהכל שותקים, וכהלימוד מבעל הגאולה שעמד לבדו נגד ממלכה אדירה כו'; וסוכ"ס יצליחו, והרי על ה"שמאלנים" [דאין "להבדיל" בין יהודים: אין יהודי "חילוני"] כבר פעלו, וכבימי הגאולה – הפה שאסר יהי' הפה שהתיר (יט-כה) ה. המשך: האפשרות לכך שכאו"א שייך לג' הסוגים מאמר ד"ה דעו כי הוי' הוא האלקים ו. 1) המשך: יום התגלות האור פנימי ועצמי של חסידות חב"ד 2) אודות ה"הפגנות" והגשת עזר רוחני ליוצאי רוסיא ז. מעלת הנשים ובנות בהגשת עזר ליוצאי רוסיא ח. מגבית ל"קופת רבינו" (מב) ט. ימי ה"חופש": תכליתם – הוספה בתורה י. שלוחי המרכז לעניני חינוך בימי הקייץ ("ימי החופש" – רק מעניני רשות) (מוגה) (מו) יא. ברכה ליהודי רוסיא (מז) |
הנחה בלתי מוגה
הריעו לה' כל הארץ קאי על יום ירידת גשמים שהכל שמחים בו, אבל העיקר הוא בנוגע לישראל, שדוקא ע"י עבודתם נפעל ענין ירידת גשמים בשמע"צ, עצרת תהי' לכם, לך לבדך ואין לזרים אתך. ויובן ע"פ מאמר המדרש על הפסוק מראש צורים, אלו האבות, שעליהם מכונן הקב"ה את עולמו, כי הרצון בבריאת העולמות הוא רק חיצוניות הרצון, ששייך להתנשאות על עם, ואילו התנשאות עצמית היא בפנימיות הרצון, ועד לעצמות, ששם מושרשים בנ"י, שבהם נמלך על בריאת העולם. וזהו גם שהריעו לה' כל הארץ ר"ת הלכה, כיון שע"י עבודת ישראל נקבע פסק ההלכה בעולם – הליכות עולם לו, ועי"ז נמשכים כל הענינים בעולם (אלא שזהו מצד פנימיות הענינים, ולכן נרמז בר"ת). |
בלתי מוגה
א. העילוי בדחיית התענית וביאור הפתגם "הלואי ויהי' נדחה באמת" (הוגה) (א) ב. העילוי בשבת שלאחרי הנצחון די"ב-י"ג תמוז מאמר (כעין שיחה) ד"ה מזמור לתודה ג-ד. פרש"י (כג, כד) עה"פ הן עם כלביא יקום וגו' ה. 1) לקוטי לוי"צ (ע' תיד): הרפואה שע"י אמירת תורה דר' אלעזר 2) "כיבוש העולם" ע"י לימוד התורה בעבודת שלוחי המרכז לעניני חינוך ו. הביאור בלקוטי לוי"צ ז. הביאור בהמשך פרש"י בעולם העשי' (פרש"י) לא די ב"לב יהודי" – "לחטוף" רק את שמע (כבתנחומא, מדרש), אלא החטיפה צ"ל גם בציצית – לבוש יהודי, וגם בתפילין – שישפיע על אחרים (ואין זה התערבות בעניניהם כו', כי פעולת כאו"א נוגעת לכל) (מוגה) (טז-יז) |
הנחה בלתי מוגה
מלאכים נקראים תבואת ה' (מצד ענין הצמיחה והגידול – אף שזהו רק במדידה והגבלה, שלכן נקראים עומדים), וישראל הם ראשית תבואתה – למעלה מהמלאכים, שמקבלים מנש"י ובאים לשמוע מהם חידושי תורה. עבודת נש"י למטה היא עיקר ענין עבודת הבירורים באתכפיא ואתהפכא – יותר מאשר אצל מלאכים, שגם אצלם צ"ל אתכפיא כו', ובפרט אצל המלאכים שעומדים ברום עולם משי"ב, שיש אצלם הקושי שבענין השינויים יותר מאשר אצל נש"י – בגלל שצריכים לברר גוף גשמי וחומרי, עב וחשוך, שלא בערך לגבי מלאכים. ראשית תבואתה גם ביחס לתורה – מצד שרשם בעצמות למעלה משרש התורה, ולכן בכחם לברר הספקות שבתורה, ולהוסיף בה. אך מצד ירידת הנשמה להתלבש בגוף עב וחשוך, יכול להיות הענין דאוכליו – שאוכל בחי' ישראל שבו שהיא הארת נשמתו. והתיקון לזה ע"י ענין התשובה, שעל ידה מתגלה בחי' החמישית שבנפש – יאשמו, כמועל בקדשים שמביא אשם וחומש. |
בלתי מוגה
א. בין המצרים: חלישות חושך החורבן בקביעות שנה זו ב. המשך: העילוי בקריאת פ' פינחס בזמן בין המצרים מאמר (כעין שיחה) ד"ה קודש ישראל להוי' ג-ד. פרש"י כח, ב ד"ה צו את בני ישראל (הוגה) (יא) ה-ו. 1) לקלוי"צ (ע' תמג): אמירת ג"פ תהלה לדוד בכל יום תיווך בין פי' הצ"צ והלקוטי לוי"צ (הוגה) (יד) 2) ע"ד "מיהו יהודי" (טו) ז. "כיבוש העולם" ע"י לימוד התורה, בפרט ב"בין המצרים" שעז"נ "ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה" (נשים בת"ת וצדקה) (מוגה) (טז-יח) |
י"ל עש"ק נחמו תשל"א
"ישבה בדד" דהגלות – הקדמה להגילוי ד"ישבה בדד" ("בטח בדד עין יעקב", "נחלה בלי מצרים") שיהי' לעת"ל, שאז יהי' עיקר הענין ד"דירה בתחתונים", שהוא תכלית כוונת הבריאה. וגודל העילוי דלעת"ל יובן מגודל הפלאת העבודה בזמן הגלות, בהדור ד"עקבתא דמשיחא", שפעל ביטול גם על משה. כדי להמשיך בחי' "בדד" (בחי' עתיק, "יחיד" שלמעלה מ"אחד") למטה באופן דהתיישבות ("ישבה") – ה"ז ע"י "איכה": א' – "אלופו של עולם" (שלמעלה מע"ס), שנמשך בהיו"ד – עשר ספירות, ואח"כ ב"כה" – מלכות כפי שמתלבשת בבי"ע. "בדד" – ד' דמשפיע (שהו"ע התשוקה בהמשפיע להשפיע להמקבל, "למעשה ידיך תכסוף") וד' דמקבל. וזהו "איכה ישבה בדד" בתמי' ופליאה – שמבחי' "רבתי (ריבוי והתחלקות) עם (לשון עוממות) היתה כאלמנה (שבעלה באתכסיא) רבתי בגוים (התלבשות בעניני ע' אומות) שרתי במדינות (גם כח ההתנשאות והתוקף הוא במדינות) היתה למס", יבוא להגילוי ד"ישבה בדד" שלמעלה מהשתלשלות. השייכות דבחי' בדד (עתיק) ליעקב – כי גילוי בחי' עתיק (שיהי' בביהמ"ק השלישי) הוא ע"י העבודה בקו השלישי, שהוא מדתו של יעקב (ויתרה מזו, שישנה מעלה בהעבודה דעכשיו גם על הגילוי דלעתיד). |
בלתי מוגה
מאמר ד"ה איכה (מוגה) א-ב. 1) פתיחה: המקור להוספה בלימוד התורה גם בנוגע לת"ב (ב) 2) פרש"י ר"פ ד"ה ודי זהב (ופרש"י תשא לב, לא) (הוגה) (ג) ג. לקלוי"צ (נשא ע' שעא): נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים וכו' הטעם שנוגע לידע שבועת הקב"ה כו': נזכר במאמר שצריך להתפלל על החסרון דלמעלה. והיינו, דמצות "בקשת צרכיו" תלוי' במדריגת המתפלל, והיודע על החסרון דלמעלה צריך לבקש על זה. וע"י שיודעים שנשבע כו' נעשית העבודה בהכניסה לירושלים בתכלית השלימות – בשביל כניסת הקב"ה (ושבועה שלו כו'). ובזה מגלה פנימיות התורה גם הפנימיות שבמאמר הגמרא בתענית "עד שאבוא בירושמ"ט" (ה-ח) ד. "מיהו יהודי": הלימוד מ"איכה ישבה בדד" סיום ה"יינה של תורה" בפרש"י (יב) |
בלתי מוגה
א. תורת לוי"צ (בתחילתו): "ר"נ ור"י הוו יתבי בסעודתא כו'" צ"ב שייכות המימרות "אין מסיחין בסעודה" "יעקב אבינו לא מת" ו"כל האומר רחב רחב", ולמאי נפק"מ להלכה (ב-ג) ב-ג. סיום מסכת חגיגה (ב) "א"ר אבהו ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהן כו' אמר ריש לקיש אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל כו'"; ביאור ההפרש בין גדר תורה וגדר מצוות (הוגה) (ד) ד-ה. "מיהו יהודי" על כל א' למחות ולדרוש נמרצות – בכתב וכיו"ב – את תיקון החוק, ולתקן ה"מפני חטאינו" שעי"ז "יעמוד מלך כו' וילחם כו'" וינצח כו' (כ) ו. עשרים באב: התחלת ההכנות לר"ה ז. מגבית ל"קרן" ע"ש בעל ההילולא (כד) ח. הביאור בסוגיא במסכת תענית "אין מסיחין בסעודה" גם בדברי תורה (אף ש"שלוחי מצוה אינן ניזוקין"), כי "שכיח היזיקא" (הוגה) (כו) "יעקב אבינו לא מת" בגופו, ונפק"מ לטומאת מת; ויעקב דוקא – כי מטתו שלימה, כהבטחת ה"מקרא", דלא כאברהם ויצחק שחלק מגופם נשאר בישמעאל ועשו, ומתו. ו"חנטו חנטיא" אף שהרגישו חיות בגופו (וחכמי מצרים ידעו שזה תלוי בבנים כו') – כי לא ידעו הבטחת הנביא, וסברו שוודאי בעתיד גם חלק מזרעו ("שלוחי מצוה" דיעקב) לא ישאר בחיים, ד"שכיח היזיקא" (כז-ל) "כל האומר רחב כו'" – נפק"מ לראיית זב (שחשיב מחמת אונס), באשה דוגמתה שיודע שבהזכרתה "שכיח היזיקא" (שזהו אפילו בשלוחי מצוה כו') (לא) ע"י כללות ההנהגה בעוה"ז ("זמן הסעודה" ["ושט", שצ"ל לאחר "שיקדים קנה" – תפלה ותורה]) כדבעי – "לא מת" גם לאח"ז, דכיון שנזהר מ"האומר (פגם ברית הלשון) כו' נקרי" הרי "זרעו בחיים" (דיעקב לא ראה קרי מימיו), וכהסיום "שיהיו צאצאי מעיך כמותך", שמעמידים צבאות השם עוסקים בתומ"צ (לב-ג) |