ב"ה

התוועדויות תשל"א

קונטרס כ"ב שבט - תנש"א

ע"י העוונות נעשה ירידה והשפלה הן בבחי' ראש דהנשמה (אהבה הטבעית שלמעלה מהשכל), שאינו מאיר בגילוי בכחות הפנימיים, והן בבחי' קרן שלמעלה מהראש, שהו"ע עצם הנשמה. אלא שהירידה שבבחי' ראש היא לפי שכחות הגלויים פועלים בו שינוי, והירידה שבעצם הנשמה היא לפי שלא נשלמה כוונת ירידתה למטה.

"כי חסד חפצתי ולא זבח" – כיון שהכוונה היא בהמשכה מלמעלה למטה (חסד), והרצון בהקרבנות (העלאה מלמטה למעלה) הוא בשביל ההמשכה שתהי' אח"כ ע"י הנסכים (וגם ההמשכה שע"י הנסכים אינה כההמשכה שע"י חסד).

ב' ענינים בחסד גופא: גמ"ח כפשוטו (המשכה מלמעלה למטה), ותפלה (שענינה העלאה, אלא שהמבוקש דההעלאה הוא שתהי' המשכה למטה) ש"כנגד תמידין תקנום" (קרבנות ציבור, שהם בחי' המשכה, ועל זה קאי מאמר ריב"ז "יש לנו כפרה אחרת").

מעלת הכפרה שע"י גמ"ח (המשכה) – בענין תיקון הפגמים ושנעשה מרוצה לפניו ע"י המשכת רצון חדש מלמעלה; ומעלת הכפרה שע"י תפלה (העלאה) – בענין ביטול הפגמים שנעשה עי"ז שבעל הרצון הוא מובדל מהרצון.

ועד"ז הם ב' הענינים ב"כי תשא את ראש": (א) הרמה והגבהה בבחי' ראש (תיקון הפגמים), הנעשית ע"י שישראל נותנים כופר לצדקה (המשכה), (ב) הרמת קרן ישראל שלמעלה מהראש (השלמת החסרון במילוי הכוונה ע"י ההמשכה מבעל הרצון המובדל מהרצון), הנעשית ע"י שמשה לוקח מהם כופר לצדקה (העלאה).

בלתי מוגה

א. "משנכנס אדר": "הלכך בר ישראל דאית לי' דינא כו'"(פתיחה)
מבין ג' הענינים דש"פ משפטים, שקלים, מבה"ח אדר – קדימה ביחס לתקנת ההתוועדות לענין דשבת מברכים ("משנכנס") אדר (א-ג)

הדוגמא ל"משנכנס אדר מרבין בשמחה" היא דוקא ממצב בלתי רצוי של עסק ו"דינא בהדי נכרי", כיון שהחידוש דפורים הוא שגם כש"עבדי אחשורוש אנן", שהניצוצות אינם מתבררים מאליהם כבזמן הבית, "בריא מזלי'" (של כל "החודש אשר נהפך להם", שלכן משנכנס אדר מרבין בשמחה) ויהודי מנצח, ו"הלכך" – גם במצב שנכרי טוען שהניצוץ (שבממון כו') שלו וידע אינש בנפשי' מצבו כו', בכחו "להשיב את הגזילה" ולברר כל הניצוצות (ד-ח)

ב. פ' שקלים: הלימוד מנתינת מחצית השקל
הדיוק "מחצית" – להדגיש שבכל עבודותיו זקוק למחצית דלמעלה ("חצוצרות", ב' חצאי צורות); ולכן "העשיר גו' והדל לא ימעיט" – כי שלימותו תלוי' גם במחצית ("לקבל פרס", חצי) של הזולת, וזהו הלהט להתעסק עם כאו"א לקרבו לקב"ה, בלי להביט עליו מלמעלה אלא כמחזר אחר אבידתו, גם אם הלה "עובר על הפקודים" (ט-יב)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא (מוגה)

ד-ה. 1) פרש"י (כא, לז) ד"ה חמשה בקר וגו' – ההפרש בין ב' הטעמים דריב"ז ור"מ על החילוק בין תשלומי ארבעה וחמשה, לשיטתם בחילוק בין גנב וגזלן (הוגה) (יד)

2) ע"ד ה"מלוה מלכה" לטובת הגמ"ח (טו)

ו-ז. 1) לקוטי לוי"צ לאגה"ת פ"ט – הקדמת מדות לשכל (הוגה) (טז)
 בפרשה שני' דק"ש (שבה מעשה קודם לתלמוד, "וקשרתם . . ולמדתם") נאמר "ולעבדו", אתכפיא – עבודת התשובה (יז)

2) לימוד התניא ע"ג הרדיו: הצלת הכחות שהושקעו בפיתוחו (יח)
עתה צ"ל לכל לראש (לא התבוננות, אלא) מבצע תפילין, מעשה קודם לתלמוד, ומ"וקשרתם" באים ל"וכתבתם גו' ביתך ובשעריך", באה"ק ודביהמ"ק (יט)

הנחה בלתי מוגה

יהודים – מלשון הודאה, אודה את הוי', ענין הקבלת עול שצ"ל בכל המצוות (גם במשפטים) – קדשנו במצוותיו וצוונו. ובעבודה דכל יום – מודה אני, הודו להוי', עד להביטול דשמו"ע, שנמשך וחודר בכל השליבות שבסולם התפלה.

וזהו ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר – שענין ההודאה (מס"נ) חודר בכל ד' המדריגות דאורה שמחה ששון ויקר, חכמה בינה ז"א ומלכות, שנעשים באופן נעלה יותר מכמו קודם הגזירה. וכמו שדוקא מן המיצר גו' ענני במרחב, וע"ד מ"ש ועת צרה גו' וממנה (מהצרה עצמה) יושע.

לאחרי הגזירה ניתוסף בתורה העילוי ד"אורה", לשון נקבה, מקבל – כפי שהחכמה מקבלת מכתר. ועד"ז ניתוסף גם בשמחה וששון ויקר, ובאופן ששמחה היא למעלה גם מאורה – התגלות עתיק בבינה, וששון (מילה, שלמעלה משם הוי') למעלה גם משמחה – כמו שמחת בית השואבה שבה נאמר ושאבתם מים בששון, ויקר (תפילין, שפועל גם בעמי הארץ) למעלה גם מששון – מחצה העליונה דכתר.

בלתי מוגה

א. מבצע תפילין בתעלת סואץ: "ויראו ממך"
הטעם שע"י הנחת תפילין (שהכניסה להתוועדות נתאחרה עד להגעת הידיעה עד"ז) נפעל "ויראו ממך" – ובהקדם, שקיום המצוות צ"ל מצד ציווי (וחיבור עם) הקב"ה, אבל לאח"ז נמשך הדבר בפעולה מסודרת ע"י שיעבוד המוח והלב ורצועות התפילין שיורדות ומחברות מהראש עד למטה מהטבור ורצועות היד לקשור היצה"ר ג"כ להקב"ה, ועי"ז מתבטלים "חטאינו" והמסובב ד"גלינו", ולכן – "ויראו ממך", "נפל פחד היהודים עליהם" (א-ד)

ב. הוספה ב"אורה זו תורה .  . ויקר אלו תפילין"
התכלית בכל עניני ימים טובים – שיומשכו ויפעלו גם לאחרי זמנם, כמודגש גם בדרשת חז"ל "(ליהודים היתה) אורה זו תורה וכו'" עד "ויקר אלו תפילין", שבפורים היתה התחלה חדשה לענינים אלו שתוכנם שייך כל השנה וע"י כל אחד ואחת; ועיקר הענין מתבטא בתחילתו ובסופו – כמודגש לאחרונה אודות ההוספה ב"תורה" וב"תפילין" (ה-ח)

ג. הטעם ש"משלוח מנות" הוא רק בפורים
בנוגע לאיסור הספד ותענית וחיוב משתה ושמחה שבפורים – מובן מדוע "אוקמוהו אעיקרי'", רק בפורים – כיון שבמשך השנה ישנם ימי תענית (וכן בנוגע למגילה ו"על הנסים" – שאין לומר "הלל" בכל יום); ובנוגע למשלוח מנות (שאי"צ לאכלם בו ביום) י"ל בהקדם התיווך עם הא ד"שונא מתנות יחי'" [דאף שמצוות לאו ליהנות ניתנו (ואדרבה, הנותן נהנה שקיים מצוה) הרי סו"ס נהנה גופו], ע"פ טעם הרמב"ם שמשלוח מנות הוא מצד שמחה (ולא שלום) – שבפורים שהמנות מזכירים שמחת הצלת חיי בנ"י אזי ג"כ "יחי'", ואין הרגש ד"נהמא דכסופא"; משא"כ כל השנה – אין לבטל הטבע דאדם רוצה לאכול מיגיע כפיו. ובנוגע למתנות לאביונים – ית' לקמן (ט-טז)

די ומספיק ב"אביונים" תרתי ברוחניות – שקטן יהי' תאב כבר לדעת תניא, ובעל השכלות עמוקות – ל"פרוטות" כדיני ברכות הנהנין (כמודגש בעשה"ד – מ"אנכי ה"א" עד ל"כל אשר לרעך"), כאביון ה"תאב לכל דבר" (יז-ט)

ד. הטעם שמצות "מתנות לאביונים" היא רק בפורים
נוסף לענין הצדקה שבכל השנה ניתוסף רק בפורים ענין השמחה ("גדולה ומפוארה") ב"מתנות (דייקא) לאביונים", ש"עביד נייחא לנפשי'" דהנותן – כיון ששמח עוד לפני שקיבל (משא"כ שלא בפורים) מכך שעל ידו יכול הנותן לקיים שליחותו, ואילו בכל השנה – צ"ל (וגם הקב"ה רוצה ב)הרגש חסרונו (אא"כ הוא במדרי' שאינו מרגיש שחסר לו) כי אז יבקש צרכיו [לשם שמים (כגון שיוכל להשיא בתו לת"ח) או למלא החסרון שלמעלה (ולא בבחי' "הב הב")] – שעי"ז יומשך הסדר דמשפיע ומקבל גם למעלה [כהסיפור בזה עם אדמו"ר מהר"ש]; ורק בפורים, זמן ד"לא ידע" (שלכן גם אין מדקדקין במעות פורים), נכון להרגיש שמחה זו (כ-לב)

ה. "ליהודים היתה אורה וגו'": המשכת המס"נ בעבודה בפועל
מרדכי וכל בנ"י נק' במגילה "יהודים" ע"ש ענין המס"נ שבכל י"ב השבטים, כהקדמה להמשכתה בכל האברים – ע"י הנהגה ע"פ "אורה זו תורה", שאז נעשה אצלו "שמחה זה יו"ט", שחודרת גם בגופו – "ששון זו מילה", עד לפעולה בעולם – "ויקר אלו תפילין", ובאופן נצחי, כמגילת אסתר – הן במצב דהסתר והן לע"ל (לג-ו)

מאמר ד"ה ליהודים היתה אורה

ו. הטעם שהיו"ט נק' "פורים" בלשון אוה"ע
פורים (ל' רבים) הוא ע"ש הגורל שנהפך (גם בדרגא ד"אח עשו ליעקב") לטובת בנ"י, "מה נעים גורלנו": ה"גורל" דהמן בגימט' "עמלק", "רם" ו"ספק": עמלק מכניס ספק "היש ה' בקרבנו אם אין" (שאז "ויבוא עמלק"), בהסבירו שאדרבה, הקב"ה "רם" מכדי שיהי' נוגע לו ענינים "פעוטים" של יהודי כהמתנה בין בשר וחלב וכיו"ב, ועל זה עונה לו יהודי – לי יש את הקב"ה ולקב"ה יש אותי באופן של "גורל", למעלה משכל, וכל שאר הענינים אינם נוגעים לא לי ולא לקב"ה, כיון שזהו קשר שלא יתערב בו זר (כולל ענין השכל), ולכן לא יפלא שבזה מונח הקב"ה! ואעפ"כ נק' "פורים" בל' אוה"ע ולא "גורלות" (שגם מדגיש הקשר ל"גורל" דיו"כ) – כי חידושו הוא שגם במצב (לא דיו"כ, אלא) ד"עבדי אחשורוש" מכיר גם הגוי (שאינו יודע לה"ק) שיהודי קשור לקב"ה ב"גורל" שלמעלה משכל (ללא חשבונות ו"מסחר" במצוות) ויכול להפוך גם עניני המן לקדושה ויו"ט (לח-מח)

ז. מעלת "איש יהודי" והיחס של יהודי לגלות
"איש (ל' בעלות) יהודי" היינו בעה"ב לגלות בעולם ("מהודו ועד כוש") הענין דיהודי – שקשור עם הקב"ה בדרך "סגולה" (במכ"ש מאב ובן למטה, שהשכל אינו ממצה עומק התקשרותם) להיותו חד עמו (כדמצינו בנגלה: "וה' בהיכל קדשו דא ר' כו'") – להיותו ממוצע המחבר (שעי"ז יתקיים גם רצון ה' לדבר ישירות עם בנ"י) כיון שסמוך כו' ממשה רבינו [שבתכלית הביטול לה', ועניו מפני הדור דעקבתא דמשיחא (שאינם בעלי שכל שמבלבל להביטול)], ועי"ז "ליהודים היתה (ל' בעלות) אורה וגו'" גם "בשושן הבירה" – ובלבד ש"אשר הגלה מירושלים": אף שירושלים קיימת כו', אינו שוכח שזוהי גלות, כי חכמי התורה גלו "עם יכני'", אלא, שגם היותו "עבדי אחשורוש" הוא מפני פסק התורה, כך שהגלות אינה אלא "הגבלה עצמית", ולכן, בכל הקשור "ליהודים" אומרים למלך "את וכלבא שוין", כיון שהעצם שלו ושלמעלה נשאר בשלימות, ולכן יכולים לעשות תשובה ומיד נגאלין, ומ"משנה למלך" (שגם אז אחשורוש עושה דברו) באים ל"מלכים אומניך" (מט-סא)

ח. הלימוד ממרז"ל "שלשה היו באותה עצה, בלעם ואיוב ויתרו"
(פתיחה) אמירת "פורים-תורה" לגבי עצת פרעה; והשייכות לפורים – כי גם ביצי"מ היתה ההצלה באופן ש"ממנה (מהצרה גופא) יושע" (סב-ג)

"בלעם שיעץ" מדוע נענש, הרי תפקידו הי' לעוץ לטובת מצרים? "איוב ששתק" – מדוע נענש? אלא, בלעם נענש על העצה לרעת מצרים (כיון שפוגעת בבנ"י); איוב שהעדיף לא להסתכסך עם אף צד, מעל בתפקידו כיועץ (והשתיקה היא טענה חמורה אפילו יותר מזה שלא הכריע את הכף לטובה); ובנוגע ל"יתרו שברח" – הרי כיון שבודאי דעתו לא היתה מתקבלת (כי הי' שלישי בתורו), מוטב הי' לו לשתוק ולהשפיע "מבפנים" לטובת שאר עניני בנ"י? אלא, יועץ אמיתי אינו עושה חשבונות ו"מסחר" אלא אומר אמת אף שיצטרך לברוח! וע"י הנהגה זו גם עתה (שלכן מספרת על כך הגמ') מבטלים את פרעה ומצילים את בנ"י מהגלות (סד-עב)

ט. מגבית ל"קופת רבינו" (עג)

י. אודות יהודי רוסיא: אין לעודד עזיבת אלו שנשארים ופועלים שם במס"נ (עד)

יא. סיום ההתוועדות
ל"עד דלא ידע" – א' יזדרז [לפני ברכה אחרונה] ויוציא י"ח את כולם, אבל לא א' מתלמידי הישיבה, כמו שגם בנוגע לחיזוק השכונה – לא הם אלא (כסיפור ה"נשמות התועות") הגבירים היו צריכים לתת כסף... ועל כולם יחד להוסיף בתורה ובמבצע תפילין גם ובעיקר עם אנשי הצבא – וכהלימוד מהצבא, שמושתת על (א) נעשה קודם לנשמע, ו(ב) שאיש צבא אינו איש פרטי אלא כל פעולה שלו נוגעת לכלל (כך שהנהגת הזולת אינה ענינו הפרטי), וזוהי ההנהגה כל עוד נמצאים ב"שעת חירום", עד לנצחון דלע"ל – שהנצחון הוא ע"י "רוחי", ורק לאח"ז עושים כלי בטבע ע"י "חיל" ו"כח", כאסתר שלכל לראש הבטיחה הנצחון הרוחני; ולאחרי הנצחון ב"מלחמות ה'" מתמלא רצון בנ"י שיהי' גם שלום בין הגויים (שלכן נוגע לספר ש"וחמת המלך שככה"), "לעבוד את ה' ביחד", ובנ"י יהיו פנויים לעסוק "בתורה ובחכמתה" (עה-פא)

הנחה בלתי מוגה

נוסף על ענין ההודאה שבתפלת שמו"ע – יש בה גם ענין בקשת צרכיו, מצד הרגש החסרון, מן המיצר, שעי"ז ענני במרחב, מילוי החסרון.

ודוגמתו בפורים – גדולה הסרת הטבעת (מן המיצר) שהחזירתן למוטב, ובאו להביטול דהודאה, ועי"ז – ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.

וזהו גם הענין דכי תשא את ראש גו', שנעשה ע"י הקדמת החסרון דלפקודיהם. וענין זה יתנו, כופר לצדקה, שתרומם גוי.

בלתי מוגה

א. בדברי אסתר "לך כנוס את כל היהודים"
(פתיחה) השייכות דשבת זו לפורים – במיוחד מצד הקביעות (א)

הדיוק בדברי אסתר "לך כנוס את כל היהודים" (שעי"ז נפעל ביטול הגזירה למעלה ולמטה) – בפשטות – לרבות אלו שנהנו מסעודת אחשורוש, ואף להקדימם ("כל (ולאח"ז) היהודים"), כי, אף שמרדכי הצדיק סבר מצ"ע שאינם שייכים להשתנות לקצה השני ולהתענות כו', ובעומק יותר – שסבר שאין לכללם בתענית כיון ש"אין קטיגור נעשה סניגור", הנה אסתר (ל' הסתר) יכלה לפעול עליו לתקנם כי היתה בבית אחשורוש כו' והרגישה את מצבם (ועד"ז בשרשם, שמרדכי באצי' ואסתר בבי"ע), "אשר קרהו", שעי"ז אפשר לתקן את הזולת (שלכן התעכב אדמו"ר האמצעי מלתת תיקון כו'), ודוקא עי"ז ("מיני' ובי' אבא") בטלה הגזירה. וההוראה, שגם במצב ד"עבדי אחשורוש" יש לדאוג גם לזולת, ועד לשנותו לקצה השני (ב-י)

ב. ההוראה מהנ"ל בנוגע להפצת היהדות בתוספת חיות
ע"י קירוב יהודי ליהדות מצילים גם את כלל ישראל – כנ"ל שביטול הגזירה על "כל היהודים" (ומרדכי בכלל) היתה ע"י כינוס "כל היהודים"; ובנוגע ליהודי שעוסקים עמו – יש להסביר לו עד כמה פעולתו, במצבו הוא, נוגעת לכלל ישראל (יא-ב)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא

ג. פרש"י עה"פ (לג, א) לך עלה מזה
(פתיחה) כבימי הפורים שהשתחוו לצלם או נהנו מהסעודה כו', גם בחטא העגל הי' "לאכול ושתו וגו'", וג"כ "ממנה (מהצרה גופא) יושע" – "לך עלה מזה (גופא)", העילוי דתשובה (שעי"ז העלו גם הניצוצות מגקה"ט דהערב רב, "אתה והעם אשר העלית"); ולכל לראש יש לבאר פשטות הענין – פרש"י עה"פ (יד-טו)

בפרש"י צ"ב: אם בא לבאר היתור ד"(לך) עלה (מזה)", מדוע מעתיק גם "מזה" (שאדרבה, משמעו שא"י לא "גבוה מכל הארצות", כ"א "מזה"); מדוע רק כאן נזכר ל' "עלי'" גבי א"י; מהו הצורך בפי' הב' (טז)

ד-ה. 1) לקוטי לוי"צ לאגה"ת פ"ט – הפסוקים שמביא על התדבקות כל חלקי הנפש בה' (הוגה) (יז)

2) המשך המדובר בפורים: בענין הסמיכה, ובענין משלוח מנות

כדי להיות סמוך אין נדרשת בחינה – היינו שלא הבחינה פועלת הסמיכה (יח)

הקס"ד לתווך משלוח מנות עם הא ד"שונא מתנות יחי'" [לא ע"י החזרת המנות וכיו"ב, שלא מצינו ענין לעשות כן, אלא] מצד ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו", היא – כיון שגם למקבל יש חלק במצוה זו (שרק על ידו יוצא הנותן י"ח), ולכן בלית ברירה יכול אבל לקבל מנות כדי שהנותן יצא י"ח; ויה"ר שהקב"ה יתן ל"רעהו" ול"אביונים" – ב' בחי' בנשמות (יט-כב)

ו. הביאור בפרש"י
הקושי בפסוק הוא גם בתיבת "מזה", מההר, שממנו צריך לירד? אך כיון שאפי' מההר צריך לעלות, יודעים שא"י גבוה מכל הארצות. אך כיון שבפעם הא' עכ"פ שנזכרה הליכה לא"י לא נאמר ל' עלי', ממשיך ומביא פי' הב' – ש"עלה" קאי על מצבו של משה (והעם), שבזה נתתקן (משא"כ לפי' הא') המצב ד"לך רד" [אלא שזהו רק פי' הב' – שהרי הפסוק מדבר אודות א"י]; ובנוגע לתיקון המצב ד"כי שחת עמך" – ממשיך רש"י בד"ה "אתה והעם" (ומעתיק גם "אתה"), שאכן כמו במשה, גם העם נתתקן, ש"לא אמר עמך" (כג-ו)

ההשוואה ד"אתה והעם" – מצד בחי' משה שבכ"א, דלא כטעות העולם שרק צדיק יכול לברך (כז)

הנחה בלתי מוגה

חוקת הפרה (שרומזת לד' הגלויות) מורה על העבודה בגלות וחושך העולם – לפעול היציאה מתאוות העולם כו', שזהו"ע שריפת הפרה, סור מרע, ולאח"ז גם עשה טוב, המשכת אור עליון, ונתן עליו מים חיים אל כלי.

הצד השוה עם חוקת הפסח (שלכן אי אתה יודע אוזו חוקה גדולה מזו) – שהו"ע של עשה טוב, ויש בו גם הענין דסור מרע – כי ברח העם. וענינם בספירות – מלכות ובינה ששייכים זל"ז, ורומזים על התשובה.

אך יש גם חילוק ביניהם – שפסח הו"ע עבודת הצדיקים, ופרה – עבודת התשובה. ובתשובה גופא, פסח הו"ע תשו"ת, ופרה הו"ע תשו"ע, הוציאוה ותשרף. והכח על זה הוא ממשה – ויקחו אליך.

בלתי מוגה

א. 1)  "מרבין בשמחה": התיווך עם "אז ימלא שחוק פינו"(פתיחה)
כיון ש"מרבין בשמחה" (מיום ליום), צ"ל בחצי הב' דאדר (זמן פ' פרה) שמחה גדולה מפורים, וגם מצד שמתקרבים לגאולה (ניסן); ואף ש"אז ימלא שחוק פינו" – הרי מזה מובן שגם עתה שייכת שמחה, רק שלא "ימלא", ואדרבא: השמחה לע"ל היא מהעבודה עתה, והרי הגורם חזק מהנגרם, ולכן שייך עתה השמחה "עד דלא ידע" (כשם שמס"נ שייך גם במי שאין בו עבודת ה' ב"מילואה"), מצד המשכת הסובב בעוה"ז, שלמעלה מ"ימלא" (א-ה)

2)  "מרבין בשמחה": הטעם שלא הובא זה ברמב"ם ושו"ע
החידוש בשמחת אדר הוא היותה בדברי הרשות (כמובן מהדוגמאות גבי מיעוט השמחה באב); ובעל מימרא זו אזיל לשיטתי' במק"א שעל שמחה כזו נאמר "לשמחה מה זו עושה", אלא שרק באדר הותרה. אך לשיטת הרמב"ם (בהל' דעות) ו(הרמ"א בסיום) השו"ע – צ"ל תמיד בשמחה; ואעפ"כ הביא זאת המג"א (שהי' מקובל כו'), כיון שבדורות האחרונים שנתגבר החושך אין כח להיות "שמח כל ימיו", וצ"ל ציווי מיוחד (שנותן גם כח) "מרבין בשמחה", ועי"ז פורצים גדר הגלות ובאים לגאולה (ניסן) (ו-יא)

ב. שייכות "מרבין בשמחה" לפ' פרה
מתכונת השמחה – הרצון שכולם ישתתפו בשמחתו (שלכן "אין מדקדקין במעות פורים"), "כנוס את כל היהודים" לסעודה ביחד (כמודגש בשבת, הזמן ד"להקהיל קהילות" (ויקהל), שגם ע"ה נאמן על מאכליו); ע"י שכולם טהורים מטומאת מת (ע"י הזאת והפצת המעיינות, "מים חיים"), ועד לפרה העשירית דמשיח, שיבנה המקדש (משכן) (יב-טו)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה זאת חוקת התורה

ג. פרש"י (לז, א) ד"ה ויעש בצלאל (הוגה) (יז)

ד-ה. לקוטי לוי"צ לאגה"ת פ"ט – בדברי התנא דבי אליהו (הוגה) (יח)
 מדייק להביא מתדב"א (ולא מויק"ר), שמשמעותו (א) שצריך הן לקרות (תושב"כ) והן לשנות (תושבע"פ) – שאז ב' פרקים הם ד"פ ("כפול ומכופל") דף א דתושב"כ; ו(ב) קאי ב(תשובה לאחרי) עבירה של חיוב מיתה (משא"כ בשעת מעשה, שכל החטאים שווים (כבויק"ר)), כבנדו"ד; [ו"אליהו" – רמז לתיקון פגם הברית (הוגה)] (יט-כ)

ו. אודות מצב השכונה
לאחר שנתיים שעסוקים רק במחלוקת כו' (שכל הרביים ניסו לבטלה; כמה הוא השיעור?!...), יה"ר שיתחילו לעסוק בחיזוק השכונה ובתי הכנסת והמדרש במיוחד, ולא אכשל ב"דברים בטלים" – דבר התלוי רק בכם (כא-ב)

ז. ה"יינה של תורה" בפרש"י (הוגה) (כג)

הנחה

א' בתשרי – ראש-השנה להנהגה טבעית, שהיא בתמידות ללא הפסק ("כשבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים"), ומתגלה בה הענין ד"אני הוי' לא שניתי" (אבל עכ"פ יש נתינת מקום לענין השינוי); ר"ח ניסן – ראש-השנה להנהגה נסית, שהיא באופן של חידוש, למעלה מבחי' "אני הוי' לא שניתי", והמשכתה ע"י עבודת ישראל ("משבחר ביעקב ובניו קבע להם ר"ח של גאולה").

וזהו "החודש הזה לכם ראש חדשים", כי ראש-חודש ענינו יחוד שימשא וסיהרא באופן פנימי, שעל-ידו נמשכת הנהגה נסית (משא"כ ע"י יחוד שמשא סיהרא באופן חיצוני, שישנו בכל החודש, נמשכת הנהגה טבעית).

וממשיך "ראשון הוא לכם לחדשי השנה", שלאחרי מתן- תורה גם ההנהגה הטבעית תלוי' בעבודתם של ישראל (אלא שבזה גופא ישנם ב' אופני עבודה שבהם תלויים ב' אופני ההנהגה).

ובהתאם לזה הם ג' הענינים דעולם שנה ונפש: שנה – י"ב גבולי אלכסון, מלכות, השורש דהנהגה טבעית (ובקריאת התורה דשבת זו – הקריאה דר"ח); עולם – מדות בעצם, השורש דהנהגה נסית (הקריאה דפרשת החודש); נפש – בינה, עבודתם של ישראל שבהם תלויים ב' אופני ההנהגה (הקריאה דפרשת ויקרא).

בלתי מוגה

א. 1) הוצאת ג' ס"ת בשבת זו – הנהגה נסית (ניסן)
הנהגה נסית היא משם הוי' (שלכן א"א הלל על הנהגת הטבע (שם אלקים)), ושייכת לשבת (שלכן גוי ששבת מאבד חיותו, שמקבל מהנהגת הטבע ש"לא ישבותו"); וב' ההנהגות, טבעית ונסית, נמשכים מהתורה – שב' אופנים בקריאתה (שבזה קורא לקב"ה, בב' המדרי' ד"קורא לחבירו" או "לאביו"): פ' השבוע, וקריאה מיוחדת – כבקביעות שבת זו (א-ה)

2) השייכות דפ' ויקרא, ר"ח, והחודש
"ויקרא אל (בחי') משה" שבכאו"א, ע"י אל"ף זעירא, ענין הביטול (למרות מעלתו של יהודי שיורש הכל, "וירשוה") המודגש בר"ח, ובהמשך לזה באה פ' הקרבנות, שזביחת היצר נק' קרבן, וזהו"ע פ' החודש, יצי"מ, שתכליתה מ"ת – שאז נעשו עבדי ה' ("זרע עבדיו ינחלוה"), ו"עבד מלך מלך" ("ממלכת כהנים", ענינו דס' ויקרא), ש"עוקר טורא" זה היצה"ר, שע"י החירות משעבודו "בניסן . . עתידין להגאל" (ו-ט)

ב. ג' הקריאות דשבת זו – עולם שנה נפש
ויקרא החודש ור"ח – עולם שנה נפש; מקריאת התורה והוספה (נסית) בלימוד התורה יש הכח להמשיך הגאולה מבחי' נפש בעולם ושנה (י-יב)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש הזה לכם

ג. 1) ע"ד "מבצע מצה" (יד)
השייכות למבואר במאמר [מד"ה החודש תרס"ו לבעל ההילולא דב' ניסן] שהנהגה נסית נמשכת ע"י עבודה – כי מצה היא מדגן שצ"ל עבודה לשמרו מחימוץ (טו)

2) פרש"י עה"פ (א, טז) והסיר את מוראתו בנוצתה

צ"ב: בד"ה מוראתו – מנין שהיינו ראי; בד"ה בנוצתה – מנין שהם בני מעיים; מדוע הקדים פי' הא' לב'; הדיוק "(קודר) בסכין"; השייכות והאריכות בעולת בהמה (ועוד) (טז-יח)

ד. 1) השייכות דהתחלת וסיום הלקוטי לוי"צ לאגה"ת (הוגה) (יט)
2) צ"ב השם "אגרת (התשובה)", שאינו מורה על נצחיות (כ)

ה. 1) ע"ד "מיהו יהודי"
עד ר"ח ניסן שולחו הנשים הנכריות בזמן עזרא, וגם עתה זוהי דרישת התורה (לא דרישה מברוקלין... ואדרבא: שידרשו זאת בא"י!) – שפוסקת שיהודי שנושא נכרית עושה מיהודי (בנו) גוי, דבר שאפי' הקב"ה כביכול אינו יכול לעשות; בוינה הרישום נעשה אפילו ללא גיור רפורמי, כך שעולים עם ה"צלמים" לאה"ק – "הישג דתי" (כא-ג)

2) המשך הביאור בפרש"י פ' תשא (לג, א) ד"ה אתה והעם (הוגה) (כד)

התורה מספרת ע"ד השחתת הערב רב – ללמדנו בנוגע למצב כעתה (כה)

3) אודות המצב באה"ק
הפסקתי לדבר אודות השטחים – כיון שכבר הוחלט להחזירם; אך עד הבחירות הקרובות – יש לפרסם שמות הנוגעים בדבר, כולל הדתיים, הן בנוגע למיהו יהודי והן בנוגע להחזרת השטחים; ויה"ר שתהי' א"י שלימה לעם שלם ותורה שלימה (כו-ז)

ו. הביאור בפרש"י
"מוראתו" הוא ל' "ראי", והמ' (לחיזוק הענין) – "מקום הראי". ומזה, שגם "בנוצתה" הוא מצד המיאוס – בני המעיים; ומצד דוחק הלשון – מביא פי' הב' "נוצה שעל העור", ש"קודר בסכין" – דלא כבפסוקים הסמוכים שצ"ל עבודה ביד; ודלא כעוף שהמיאוס מצד גזל – בבהמה המיאוס רק גשמי, שאותו "ירחץ במים", ואזי "והקטיר" – בגלל הזכות שמתאפקת ו"אינה אוכלת (אפילו מההפקר) אלא מאבוס בעלי'" (כח-לא)

ז. 1) ביאור השם "אגרת התשובה"
אגה"ת "נק' ספר (ח"ג דספר התניא) ונק' אגרת"; ח"א וח"ב – ז"א ומל', ואגה"ת – מל' שנשלחת לבי"ע לברר בירורים, שהירידה היא לפי שעה (אגרת); כדי שענין התשובה יגיע לחוטא – שולח לו אדה"ז "אגרת" למקומו הירוד (לב-ד)

2) סיום אגרת התשובה: "ודעת לנבון נקל .  . ימצא טוב"
ע"י התשובה באים לבינה (למעלה מז"א ומל') וכל ג"ר – "ודעת לנבון נקל ומשכיל (חב"ד) על דבר (מל') ימצא טוב" (יסוד, תיקון פגם הברית). וזהו גם סיום כללי על כל (ג' חלקי) ספר התניא שהתחלת כל עניניהם צ"ל ע"י דעת וכו' עד ל"ימצא טוב" – זו תורה ומשה (עד לאתפשטותי' בדורנו שהנהגתו באופן ד"טוב עין וגו'") ששייך למשיח ("מצאתי דוד עבדי") (לה-ז)

הנחה בלתי מוגה

מעלת המצות שלאחרי חצות (מצות מלא) לגבי המצות שלפני חצות (מצת חסר) – שזהו לאחרי שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה בכבודו ובעצמו, שלכן אין צורך בשימור שלא יבוא לידי חימוץ.

גילוי זה נקרא בשם מורא גדול – "במורא גדול זה גילוי שכינה" – גדולה שלמעלה מחסד, למעלה מכל סדר השתלשלות. ובעבודה הו"ע הביטול דיראה עילאה.

וגילוי זה מתחיל כבר בשבת שלפני פסח (כשם שלאחרי מ"ת ישנו הגילוי שלאחרי חצות גם במצה שלפני חצות), ולכן נקרא "שבת הגדול".

בלתי מוגה

א. "שבת הגדול": "נס גדול" גם לגבי הנס דיצי"מ
בנוגע לטעם השם "שבת הגדול" אין לנו אלא דברי אדה"ז בשו"ע שלו [הלכה למעשה, ששרשה באחדות הפשוטה, "הוי' עמו", מקור ריבוי הפירושים שבדברי "אלקים חיים"] – שהוא ע"ש ה"נס גדול", "גדול" גם לגבי הנסים דפסח, כיון שבכורי מצרים עצמם לחמו במצריים, וההכנה לזה – ע"י עבודת בנ"י בלקיחת הפסח, שאמרו לבכורים בפירוש (בלי "דיפלומטיא") שאנו עומדים לשחוט הע"ז שלכם, ע"י שחיטת הע"ז שלנו – "משכו ידיכם מע"ז"; ומהנס גדול ב"שבת שלפני פסח" מתברך הנס דיצי"מ, שממנה באים לגאולה העתידה (א-ה)

ב. ההוראה משם פרשתנו "צו" ע"פ פרש"י
"צו" הוא "לשון זירוז", הנצרך "מיד ולדורות": הן בציווי חדש שלא הורגלו בו – "מיד", והן "לדורות" – שלא יתיישן; וביותר "במקום (זה דוקא, כיון) שיש בו חסרון כיס" של כספי ציבור – שלא לעשות חשבונות לחוס על ממון הקדש כשמדובר בקיום ה"אש תמיד" [ש"מכבה" את ה"לא", כתורת המגיד] (ו-ח)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה להבין הענין שנקרא שבת הגדול

ג. פרש"י (ז, ב) ד"ה ישחטו: "לפי שמצינו אשם בצבור וכו'"
צ"ב היכן מצינו כן (ומופרך שתלמיד טועה כתב זאת); אין לומר שאינו ע"ד ההלכה, שהרי כותב "מצינו", וכן אין לגרוס "שלא מצינו", דא"כ אין ללמוד מזה "להביא עולת צבור כו'". ואם הכוונה לאשם שבא לקיץ המזבח, ה"ה עולה. ועוד (י-יד)

ד. 1) ע"ד "מבצע מצה" (טו)

2) בשייכות ללקוטי לוי"צ לזהר פרשתנו (ע' ריב-ג) בענין "עוף שרשו ביסוד": דיוק באגה"ת פי"ב: "עוף אחד .  . או קומץ מנחה"
צ"ב הצורך בב' הדוגמאות, ובקו"א (ד"ה דוד זמירות) נקט "קרבן" סתם (טז)

ה. סיום הביאור בפרש"י פ' ויקרא (א, טז) ד"ה בנוצתה
גם בעוף, קרבן עני, יש להשליך החלק שנהנה מן הגזל; וכמבואר לגבי התחלת מס' שבת ב"העני עומד בחוץ כו'" שגם לצורך צדקה אסור, כי אין לעשות "מסחר" במצוות כו' (יז)

כדי לתרץ מדוע לפי' הב' (לרבנן) מקריב בני המעיים דהעוף, מזכיר רש"י בעל המאמר "אבא יוסי בן חנן" – דלשיטתו במק"א שהיו י"ג שערים במקדש צ"ל שאין זו פלוגתא במציאות, כ"א שלרבנן שאר השערים לא חשובים ואבא יוסי מגדיל החשיבות דשערים הקטנים על חשבון הגדולים, ואף כאן מגדיל הפחיתות דחלקי העוף שבאו במגע עם גזל לכלול גם הקורקבן וממעט הפחיתות דהקטרת הנוצה שעל העור, שלרבנן משליכים אותה; דיוק רש"י "קודר . . בסכין" – דלא כמליקה ושיסוע שצ"ל ביד, ו"כעין ארובה" – ליטול הזפק יחד עם הנוצה שעל העור (יח-כב)

ו. ביאור בפרש"י היכן "מצינו אשם בצבור" – משו"ת "אור המאיר" (להר"מ שפירא מלובלין)
בהשגח"פ קיבלתי ממנו לחתונתי שו"ת זה, ושם מבאר שהכוונה להוראת שעה שהיתה בימי עזרא (לאחרי שילוח הנשים הנכריות – ענין שמעוררים עליו גם עתה); אלא שעפ"ז צ"ב דברי הגמ' שאין אשם בצבור, וגם – קשה לומר שזוהי כוונת רש"י (כג-ה)

ז. ימי חול המועד פסח: הוספה בתורה
כשאין שבת (שחייבים לענגו) מפסיק בין ימי חוה"מ (שאסורים במלאכה) פסח (חירות ע"י תורה) – צ"ל הוספה בתורה בעצמו ובזולת, ובפרט בתלמידי ישיבות (מוגה) (כו-ז)

ח. 1) הביאור באגה"ת
אגה"ת תוכנה הפעולה למטה – המודגשת בעוף, שע"פ הלקולוי"צ שרשו ביסוד שפועל במל', ומגעת למעלה ביותר – כמודגש במנחה, שנחשבת לעני ש"הקריב נפשו" (כח)

2) הביאור בפרש"י
הכוונה לאשם שרק מובא בציבור (שא' מקריב עבור השני), ולא שדינו כקרבן ציבור ממש, דציבור שייך רק בעניני קדושה (ושאני חטאת ציבור שבאה על שוגג) (כט)

3) ע"ד ההתוועדות הפתאומית בחמשה עשר בשבט
הסיבה ש"נדחפתי" להתוועד אז ולעורר ע"ד כיבוש העולם ע"י הוספה בלימוד התורה נתבררה בימים אלו – שבטלה גזירה לגיוס תלמידי ישיבות (ל)

קונטרס י"א ניסן תשמ"ט

ביאור מעלת הפקחות ד"אנא נסיב מלכא" (כי מהמשל משמע שהמעלה היא בכך שעבודת המלך חשובה יותר מההשפעה שע"י השרים, ולא רק משום שישראל יודעים שהכוכבים ומזלות הם "כגרזן ביד החוצב"): הטעם שאוה"ע עובדים לכוכבים ומזלות הוא מפני שההשפעה מהם היא בלי יגיעה ובלי חשבון, ופקחותם של ישראל היא שחביבה להם יותר ההשפעה המצומצמת הנמשכת מהקדושה ע"י יגיעה.

"כולהו מתחלפין ומלכא לא מתחלף" – היינו שמזה שמתחלפין אח"כ מוכח שגם עכשיו אינם מציאות אמיתית, ולכן אינו רוצה בההשפעה מהם.

וזהו "חלקי הוי' אמרה נפשי", כי השכל מצ"ע מכריח לבחור במה שטוב לו, ובחירתם של ישראל באלקות הוא מצד נשמתם, ומ"מ בחירה זו פועלת גם על שכלם.

"דוכסין ואיפרכין ואיסטרטילוטין" – קאי לא רק על הע' שרים, אלא גם על העבדים החשובים והשרים היושבים ליד שולחן המלך, שהו"ע המלאכים והספירות דאצילות. ואעפ"כ אומר הפקח "אנא נסיב מלכא", מצד האהבה ד"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי", שאינו רוצה אפילו ב"דאיין ג"ע" ו"דאיין עוה"ב".

והשייכות דב' פירושים אלו: (א) מי שבוחר בהגילויים דג"ע כדי שיישאר במציאותו – אפשר שע"י ריבוי השתלשלות ירצה בההשפעה דע' שרים. (ב) מי שמחשיב את הגילויים לעיקר (אף שבאמת אינם אלא אמצעי להשלמת הכוונה) – אפשר שיחשיב גם את הכו"מ והשפע הגשמי (שגם הם אמצעים) לעיקר. ולכן ענין זה הוא באוה"ע, ששרשם מחיצוניות הרצון, שלא נרגש בו שהוא אמצעי לרצון אחר, ולא בישראל, ששרשם מפנימיות הרצון, שאין בו נתינת מקום לענין אחר.

וזוהי המעלה בכך שבחירת ישראל בהקב"ה נמשכת גם בהשכל, כי ההמשכה מפנימיות המקיף (פנימיות הרצון) היא כשהרצון (מקיף) נמשך גם בהשכל (פנימי). וזהו מ"ש בהמדרש עה"פ "למנצח לדוד להזכיר", שהרועה (שהו"ע השפעה פנימית) צריך לבקשה מיוחדת שתהי' ההשפעה מפנימיות המקיף כדי להזכירו.

וזוהי שייכות בחירת ישראל בהקב"ה עם בחירת הקב"ה בישראל, כי בחירת הקב"ה בישראל (שנמשך ע"י הקרבנות שהקריב אשר) ברצונו הפנימי היא הנתינת כח לבחירת ישראל בהקב"ה בפנימיות (שהוא "אישורן של ישראל").

בלתי מוגה

מאמר ד"ה ביום עשתי עשר יום וגו' (מוגה)

א. הבעת תודה על האיחולים כו'; ע"ד "מבצע מצה" (ב-ג)

ב. הוספה בתורה בימי חג הפסח: פסח – פה סח, דיבור בד"ת; צ"ל גם בנשים (מוגה)
הנחה בלתי מוגה

אמת – הו"ע התורה, בקו האמצעי, שאין בו שינויים מראשו לסופו, כי החילוק דראש וסוף הוא רק בבחי' האורות והגילויים, אבל העצמי הוא באופן שאין בו שינויים.

ענין האמת שבתורה נמשך גם בקריאת אותיות התורה, ועד שיש בזה מעלה גם לגבי ההבנה והעיון שבתורה – כיון שהאותיות הם דבר ה' ממש כבמ"ת, שהקב"ה קורא ושונה כנגדו – גילוי פנימיות ועצמות א"ס ממש, שנמשך גם בחיצוניות וגליא שבתורה.

וגילוי זה פועל גם הענין דגר זאב עם כבש גו', ועד שמלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

בלתי מוגה

א. "סעודת משיח": שייכותה דוקא לסוף היום דאחש"פ
בהתחלת היום הוא ענינו של משיח כפי שהוא בתורה – שההפטרה בשחרית שייכת למשיח, ובסוף היום (נוסף לזה שרומז גם לסוף הדורות) היא הפעולה בעולם (שקשורה עם סעודה גשמית) – שזהו החידוש הגדול של משיח; וההוראה – שבכח כאו"א לשנות את העולם, להוציא את עניני העולם ממצב של גלות לעילוי שבאין ערוך (א-ה)

ב. קביעות השנה: אחש"פ שחל ביום השבת
באחש"פ שחל בשבת יש ב' הענינים: שבת (חכמה), שמלכתחילה למעלה מגלות (אפילו בזמן הגלות, שלכן בת"ב שחל בשבת אוכל "אפילו כסעודת שלמה בשעתו", שהי' למעלה לגמרי מהגלות), וחירות (בינה) דפסח, ששייכת לגלות אלא שזוהי גאולה מהגלות; ומתאים לב' הענינים במשיח – מלחמה במנגדים, והפעולה ד"לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" [וכדמצינו גם ברשב"י ב' הענינים-מדריגות, שהי' למעלה מגלות, והתחבא במערה], כמו ב' הענינים שבבחי' היחידה (ענינו של משיח) – כפי שהיא מצ"ע, וכפי שנמשכת למטה גם בענין הגלות (עד למס"נ בקל שבקלים). וכיון שבב' ענינים שהם בפ"ע אין אומרים "בכלל מאתיים מנה", יש בשבת זו גם החירות דאחש"פ (כשם שאומרים בה הלל מצד ענין היו"ט שבשבת), שנמשכת גם עם המנוחה דשבת על כל השנה (ו-י)

ג. אחרון של פסח תש"א: אודות שתיית ד' כוסות עם תלמידי התמימים (יא)

ד. קביעות השנה: "תמימות" בספירת העומר, והשייכות לסעודת משיח
בענין "אימתי הן תמימות", ב' דעות במדרש: "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום", שזוהי מדריגה נעלית, או "בזמן שאין ישוע ושכני' ביניהם", היינו, כשפסח חל בשבת [אלא שאמרו זה ברמז, מצד להוציא מלבן של צדוקים כו']; ובקביעות זו שענין ה"תמימות" שייך לכאו"א – מודגש שגם תקנת ד' כוסות באחש"פ עבור תלמידי ה"תמימים" שייכת לכאו"א, כבכל עניני הגאולה, שככל שמתקרבת מתפשטים לכאו"א (יב-ג)

כל א' ישתה ד' כוסות (ומספיק מיעוט כוס קטן) – גם הנשים (יד)

ה. ע"ד ה"תהלוכה": "תמימות" גם במצוות התלויות ברגל
מ"תמים" נדרשת שלימות יתירה ("תמימות"), גם בענינים הטפלים, כמו מצוות התלויות ברגל; אמירת "לחיים" ע"י ההולכים ל"תהלוכה" (טו-טז)

ו. "אימתי הן תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום"
(פתיחה) ע"פ הלכה צ"ל "תמימות" בספה"ע בכל שנה; ע"פ אגדה [אשר, בלא לימודה אין לו הכרה במי שאמר והי' העולם, כדברי הספרי] – ה"ז כשפסח חל בשבת, או – ע"י שעושין רצונו של מקום (יז-ח)

השייכות ד"עושין רצוש"מ", בל"ג, לספה"ע – בירור נה"ב (הוגה) (יט)

"תמימות" הוא שלימות יתירה, מסירת הרצון ובירור נה"ב (ספה"ע) – עבודת התשובה, משא"כ בצדיקים אי"צ למס"נ ד"בכל מאדך"; והשייכות ל"תמימות" ע"פ נגלה, שלימות הימים – שאין לדחות עבודה זו ליום הבא (כ-כב)

מאמר ד"ה ונחה עליו רוח הוי'

ז. חינוך באופן ד"תמימות": הלימוד מהגילויים דפסח ומ"ת
יצי"מ ומ"ת (הסיבה דיצי"מ, שלכן ניתנו כמה מצוות קודם יצי"מ) משתווים בכך שבשניהם ניתנו תיכף ומיד לבנ"י שהיו במדריגה תחתונה גילויים הכי נעלים גם בענינים הכי פשוטים. ועד"ז ביצי"מ ומ"ת שבכל יום, כיון שע"י התורה נמשכים ענינים הכי נעלים אפילו לקטן, ש"יורש הכל" (ומזה מובן גם שלילת הטענה שיש לדחות לימוד החסידות עד שימלא כריסו בש"ס ופוסקים). ומזה למדים בנוגע לאופן החינוך (דיצי"מ נמשלה ללידה), שבמקום להתחיל כבר עתה לדאוג לפרנסת הילד כשיגדל, יש ליתן לו מיד ענינים הכי נעלים שבתורה ("תמימות"), כמו בענין הברכה, שקודם ששותה מים מחנכים את הילד לענינים הכי נעלים שבנוסח ברכת שהכל, שביכלתו להמשיך ("ברוך") את הקב"ה, ולפנות אליו בל' נוכח ("אתה") [ולהעיר, שמזה ראי' פשוטה שהקב"ה נמצא לצדו של יהודי] וכו' – דכל הגילויים שהיו בלידת עם ישראל ביצי"מ וקרי"ס ומ"ת ישנם גם עתה, ובפרט באחש"פ (כד-לג)

ח. "אימתי (הן תמימות) – בזמן שאין ישוע ושכני' ביניהם"
מעלת ה"תמימות" כימי בראשית שלמעלה משינויים – בדוגמת ענין הבל"ג ד"עושין רצונו של מקום" (הוגה) (לד)

גם בתורה ובישראל יש ענינים הקשורים עם שינויים וענינים שלמעלה משינויים (כמו תושב"כ ותושבע"פ, מצוות וכוונתן); והמעלה ב"תמימות" דימי בראשית (כשפסח חל בשבת) – שהתוקף ד"לא ישבותו" שלמעלה משינויים (ובפרט מצד מעלת השבת שיש בו גם ענין שלמעלה לגמרי מהעולם, למעלה משינויים, בזמן סעודה שלישית – שלכן אי"צ דוקא לאכילה מהטירחא דערב שבת) "אהני" גם לעבודה דספה"ע שיש בה שינויים, ועי"ז גם קבלת התורה תהי' באופן נעלה יותר (ועד כמשה רבינו) (לה-ח)

ט. הוספה בלימוד התורה: המשותף לתקופה דפסח ספה"ע ומ"ת
בתקופה זו מודגש ענין הדיבור בתורה [דלא כקו העבודה (מחשבה) והגמ"ח (מעשה); ומעלת הדיבור – שבא בגילוי, ועד שדיבורו של מלך, "מלכי רבנן", פועל מעשה]: פסח – "פה סח", סיפור ביצי"מ, שעי"ז מקיימים גם מצות ת"ת [ואינו בסתירה להא ד"אין עושין מצוות חבילות חבילות"], ספה"ע – צ"ל בדיבור ("תנו פה"), ומ"ת – שבת"ת צ"ל "מוציאיהם בפה"; הוספה בקביעות עתים לתורה (כולל "גניבה" מהזמן ד"מלאכתך עראי") ביום ובלילה [כזמן חיוב הזכרת יצי"מ], שעי"ז יוצאים ממצרים ומהגלות ביד רמה, כ"מלכי רבנן" (לט-מב)

י. נשי ישראל: הלימוד משכר הנהגתן במצרים בנוגע לחינוך הילדים (מג)

יא. ע"ד יהודי רוסיא (מד)

הנחה בלתי מוגה

מחר חודש – יחוד שמשא וסיהרא בר"ח, יחוד פנימי לצורך התחדשות והולדה, ע"י המשכה מבחי' בינה – ונפקדת ע"י שאול מרחובות הנהר – שבה התגלות עתיק.

יהונתן ודוד – ב' הבחי' דים וארץ שבמלכות, וקבלת דברי יהונתן ע"י דוד – כענין הפך ים ליבשה שבקרי"ס, ע"י גילוי בחי' עתיק.

הקשר עם יום השמיני למילואים, ר"ח ניסן – יחוד שמשא וסיהרא, יחוד פנימי, ע"י בינה – יום השמיני, שנטל עשר עטרות – התגלות הכתר.

וזהו שבו הוקם המשכן ע"י משה שהמשיך השכינה בארץ (ועד"ז דוד שהכין הכסף וזהב בשביל ביהמ"ק) – ע"י יחוד פנימי ששרשו מעתיק.

בלתי מוגה

א. מעלת חודש אייר: מצות ספירת העומר בכל יום
גם ממאכל בהמה דנה"ב (עומר שעורים, גם לאחר שהבשילו כו') יכולים לעשות מצוה, מציאות אחת עם אלקות, בכל יום בחודש, ללא שינויים, גם כשאור הלבנה פוחת והולך, והכח לזה – מענין הביטול, ד' רגלי המרכבה המרומזים בר"ת דאייר. וההוראה – "אל תבט אל מראהו": גם יהודי שנראה כפוחת והולך שייך ל"תמימות" דספה"ע (א-ד)

ב. הדגשת כחו של איש ישראל בחג הפסח ובספירת העומר
גם בחג הפסח מודגש כחו של יהודי להפוך עניני הטבע למצוה – שגם ענין של תוקף הטבע כ"חודש האביב" נעשה "פסח לה' אלקיך", וכן במצות ספה"ע – שע"י דיבורו הופך את היום למציאות ("היום יום אחד לעומר") ע"י שמקיים בו מצוה (ובנוגע לעבר – אינו בעה"ב לבטל מציאות הימים שספר). ומזה למדים קרבתו של יהודי לקב"ה, שאפילו בדיבורו משנה את הטבע להיות דירה לו ית' (ה-ט)

ג. 1) ענין החינוך: המשך המדובר באחש"פ בענין אמירת ברכה
גם בחינוך לברכות מודגשת מעלתו של יהודי – שכבר בקטנותו כשרוצה ללגום מים נותנים לו ענינים נעלים שבאמירת הברכה, כמדובר באחש"פ, וכוונת הדיבור בזה – שיתחילו לשים לב לכך, ולהסביר גם לילדים קטנים פירוש מילות הברכה (י-יב)

2) הוספה בלימוד התורה: הלימוד מרש"י פרשתנו (יא, ב) ד"ה "זאת החי'"
אין שמים לב לנס הכי גדול שמביא רש"י ש"הי' משה אוחז" בכל מיני הבע"ח שבעולם ומראה לישראל מה מותר לאכול כו'. וההסברה בזה – שאפילו בן חמש למקרא פשוט לו שלצורך לימוד התורה אין פלא שהי' נס גדול, וההוראה – שכל אחד (ואחת – שהרי נס הנ"ל הי' בנוגע לעניני אכילה, השייכים יותר לנשים) ובכל דרגא צריך להוסיף בלימוד התורה, שכל הענינים שבעולם אין להם תפיסת מקום בערכה (יג-ד)

ד. הגדה של פסח: הפתגם ה"נקודי פנימי עצמי" ע"ד מצה שמורה
"מיכלא דמהימנותא" – חכמה (נקודי), "מיכלא דאסוותא" – בינה (פנימי), "שנותן חיזוק בדעת" – שעולה בכתר (עצמי); ג' מצות (לכ"א מישראל) – חב"ד (טו-טז)

ה. הגדה של פסח: "יכול מראש חודש וכו'" – "יכול" בניחותא
אריכות הלשון בפיסקא זו – להורות שבכח התורה ("ת"ל") אכן "יכול מר"ח" [ולכן מנהגנו לומר ההגדה בשבת הגדול], ו"אי ביום ההוא", שהמתין עד ערב פסח, "יכול מבעוד יום"; אלא שבליל פסח הוא הגילוי בעולם ("אמרתי כו'") (יז-ח)

ו. הגדה של פסח: "אלו קרבנו לפני הר סיני כו'"
כל ה"אילו כו'" ישנם גם עתה (ולכן לא די רק בפירוט כל ה"מעלות טובות"), דכל ענין בתורה הוא נצחי; העילוי ד"קרבנו לפני הר סיני" – הו"ע השנאה ("סיני") לתאוות העולם (סור מרע), כהקדמה ללימוד התורה (עשה טוב) כדבעי (יט-כא)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויאמר לו יהונתן מחר חודש

ז. פרש"י עה"פ (יא, ב) דברו גו' זאת החי'

בד"ה דברו גו' צ"ב – מדוע פירש טעם הדמימה ("שקיבלו גזירת המקום באהבה") רק כאן, ומנ"ל שדמימת אלעזר ואיתמר לא היתה מטעם "דרך כבוד" למשה ואהרן; בד"ה זאת החי' (הא' (כהכלל ברש"י שכל ד"ה הו"ע בפ"ע)): מנא לי' שהוא ל' חיים; טעמי שאר המצוות לא נתפרשו; צורך ה"משל מרופא כו'"; הדיוק "חולה", ו"תנחומא". בד"ה זאת החי' (הב'): השינוי מהגמ' מי הראה למי (ועד"ז במחצית השקל צ"ב פרש"י שהי' מטבע של אש, ושהי' לה משקל), ומדוע הראה גם הבהמות שהיו לבנ"י; בד"ה זאת החי' (הג'): שבהמה בכלל חי' יודעים מפסוקים שלפנ"ז. כן צ"ב: סדר ג' הד"ה, והעתקת ב' התיבות בכולם (כג-ח)

ח. 1) פרקי אבות (פ"א מ"א), ומשנת "כל ישראל"
צ"ב: במ"א – ביאור סדר השתל' התורה מקומו בתחלת הש"ס; מהו "משה קיבל תורה" ו"מסיני" ולא "תורה קיבל משה" ו"מהקב"ה". במשנת "כל ישראל" – מהי השייכות ד"עוה"ב" (עולם התחי'), שכר המצוות, להכנה לקבלת התורה ששכר לימודה בג"ע; הדיוק "כל ישראל" (ולא "ישראל כולם") (כט-לא)

2) הביאור בפרש"י, וההוראה ע"ד "מיהו יהודי"
ב"וידום אהרן" מובן מעצמו שקיבל הגזירה באהבה, אבל לגבי בניו שולל שלא שתקו מדרך כבוד – כי כשאחיהם נשרפים, צועקים ללא חשבונות, רק שקיבלו הגזירה באהבה; כשנשמות "נשרפות" ע"י גיור שלא כהלכה (שהבן מן הנכרית אינו בנו), אין מקום לערוך חשבונות ולשתוק (אפילו אם מקבלים על זה כסף לחינוך; ואפילו שכבר יש "סטטוס-קוו" וכיו"ב) גם אם גדולים ממנו שותקים – אא"כ הדבר אינו נוגע; כשכואב – צועקים! והשתקת המצב – אינה משנה את המציאות [ועד"ז – השתיקה בנוגע למצב השכונה כו']. וברור שכאן אין שייך טעם השתיקה מפני "גזירת המקום"! (לב-ח)

ט. 1) הביאור במשנת "כל ישראל"
החידוש דמ"ת הוא (לא עצם לימוד התורה, אלא) המשכת הקדושה בגשמיות, שעיקרה ע"י מעשה המצוות – ששכרן בעולם התחי'; וכיון ש"ישראל" ר"ת "יש ס"ר אותיות לתורה", מקדים "כל ישראל" – שמרבה קיום המצוות (ששייך גם ל"כל ישראל" כפשוטו) (לט-מא)

2) הביאור בפרקי אבות – ע"פ פשט רמז דרוש וסוד
הדיוק "מסיני" – בדרך הפשט: להורות שהלימוד צ"ל ביראה כו', כבהר סיני; בדרך הדרוש – להורות שצ"ל תנועה של "הר" (במידה מועטת, "סיני") כהקדמה ללימוד; בדרך הרמז – שגם קיום המצוות שניתנו קודם מ"ת ("מסרה" ר"ת: מרה סיני רפידים הר) הוא מצד שחזרו ונאמרו בסיני; בדרך הסוד – סיני הוא ה' פעמים הוי' (ה' קולות דמ"ת), שגם קיום התומ"צ בנרנ"ח חדור בבחי' החמישית (יחידה) (מב)

י. 1) פרקי אבות (פ"א מ"ב, וסיום הפרק), והשייכות ללקוטי לוי"צ לזהר פרשתנו (ע' רסט)
ב' הפעמים ד"על ג' דברים העולם כו'" – קשורים ללימוד ג' הדברים באורייתא (כנגד חג"ת) וג' הדברים באגדה (כנגד נה"י) (מג)

2) ב' מאמרי המדרש בענין "אימתי הן תמימות" (המשך)
השייכות ד"ישוע (ש"ע נהורין) ושכני'" (שכינה) ל"עושין רצונו ש"מ" (הוגה) (מד)

ה"תמימות" כשפסח חל בשבת ("ישוע ושכני'") הו"ע של אגדה, ולכן הובא רק בגמ' ולא בספרי (מה)

3) תהלים ע': בענין לימוד תורתו של משיח
לע"ל "כולם ידעו אותי" – בנוגע לידיעת העצמות, שמצד הנשמה, אבל הגילויים שבהבנה והשגה בפנימיות יהיו ע"י משיח – שילמד את כל בנ"י; וזהו בקשת דוד "להזכיר" את "הרועה" (מדרש תהלים ע') – שע"י משיח תהי' גם ההמשכה בפנימיות ("רועה"). ויל"ע במשמעות ההקדמה לתניא, ש"לא ילמדו איש את רעהו" הוא גם בנוגע לעניני השגה כו' (מו-ט)

הוראה מימי הספירה – יוקר הזמן; בפרט באה"ק

שליחות תלמידי תו"ת לאוסטרליא והוראות על הנסיעה

הנחה בלתי מוגה

תפול עליהם אימתה ופחד – בקרי"ס, מעין לעת"ל, שאז תפול אימתה בה' הידיעה, מהקב"ה בעצמו, שיבואו בנקרת צורים מפני פחד ה' והדר גאונו.

ביאור החילוק בין הגילוי דקרי"ס לגילוי דלעת"ל – בהקדם ביאור המדריגות דיש ואין, יש האמיתי ויש הנברא, אין של יש האמיתי ואין של יש הנברא, ע"פ ג' משלים: מנביעת המעיינות מהתהום, כח הצמיחה, וחיות הנפש – שבקרי"ס נתגלה האין של יש הנברא, ולעת"ל יתגלה האין של יש האמיתי.

ונעשה ע"י מעשינו ועבודתינו בזמן הגלות בהפצת התורה, ובפרט הפצת החסידות, שעי"ז יפקון מן גלותא ברחמי.

בלתי מוגה

א. תיווך ב' הפירושים ב"קדושים": קדוש ומובדל לגמרי; קדושה בדברים פשוטים. הקשר בין פ' אחרי ופ' קדושים (הוגה) (א)
בשבוע זה מתרגלים להמשיך כל השנה (ומתוך שמחה – ענינו דיום השבת) בהנהגה שגם "אחרי" העילוי שבהוה צ"ל "קדושים", להמשיך להתעלות (ב)

ב. ה"זעזוע" והלימוד מנסיעת השלוחים לאוסטרליא
הנסיעה צריכה לפעול זעזוע גם על אלו שנשארים במקומם (בגשמיות), שיזכרו שהגם שנמצאים "בקרבתם לפני הוי'", צ"ל ענין ההילוך – הוספה ב"כיבוש" העולם ע"י לימוד התורה (כענינה של שליחות זו), מתוך שלום ומנוחה, כענין התורה (ביחס לקו התפלה, "שעת קרבא", עליית התחתון) – שפעולתה בדרך "לכתחילה אַריבער" (מלמעלמ"ט), וכרשב"י שאמר תורה וירדו גשמים (ג-ו)

ג. השתדלות בענין החינוך וחיזוק השכונה
ענין ההילוך צ"ל גם בנוגע לחינוך – לרשום ילדים לישיבות, וכל א' יחשוב שיכול להציל אלף ילדים, ולעסוק בזה כענין שנוגע אליו ("כמוך"), ולא לדחות זאת למחר (כבלעם שאמר "לינו פה הלילה"); חיזוק בתי הספר שבשכונה – יוסיף גם בחיזוק השכונה (ז-י)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה תפול עליהם אימתה ופחד

ד. י"ג אייר: ענין ה"יאָרצייט"
לאחר ענין ההילוך שבעוה"ז נעשה גם ההילוך בנשמה למעלה ביום היאָרצייט, ובפרט שלומדים תורה (ונותנים צדקה) לזכותה (והיא נעשית מליץ-יושר למעלה כו') (יב)

ה. פרש"י (אחרי יח, ב) ד"ה אני ה"א – צריכות ב' הפירושים (הוגה) (יג)

ו. 1) פרקי אבות (פ"ג מי"ז): "אם אין קמח אין תורה וכו'"
מהתחלת המשנה "אם אין תורה אין דרך ארץ" מובן שהתורה היא ההתחלה לכל, ומדוע לגבי קמח ההתחלה היא "אם אין קמח". וגם – מדוע נקט "קמח" (יד)

2) תהלים ע: "למנצח לדוד להזכיר אלקים להצילני"
ממדרש תהלים עה"פ רואים גודל מעלתו של יהודי – שכל ענין הנסים שהיו הוא כדי שיהודי יאמר הלל (וע"ד אכילה בשביל אמירת ברכה), "אלקים להצילני". ומכאן גם ראי' להדעה שהלל הוא מה"ת – שהטעם שהיו כל הנסים הוא "שיהיו מזכירים נפלאותיו" (והרי גילוי מילתא (כבנדו"ד, טעם הנסים) למדים גם מדברי קבלה); בקשת דוד "להזכיר" – שגם לע"ל ישפיע לבנ"י באופן פנימי ("רועה") עניני סדר ההשתל' כו' (טו-יז)

ז. "מיהו יהודי": ההוראה מפרש"י "שסופן לנתק בעריות בימי עזרא"
גם אז טענו ש"מי שברא את ישראל הוא ברא את האומות" ("שוביניזם"), ועזרא השיב שהקב"ה רוצה "זרע אלקים", ואי שילוח הנשים הנכריות יגרום צרות כו' (כמבואר בתו"כ); וזוהי הוראה ונתינת כח גם עתה – לתקן החוק (יח-ט)

ח. הביאור בפרקי אבות; ההוראה מפסח שני
גם בכ"ו הדורות ("דרך ארץ") שקדמו למ"ת למדו תורה, אלא שבמ"ת בטלה הגזירה כו' וגם המציאות דדרך ארץ תלוי' בתורה. ובתורה, ג' דרגות: כפי שהיא למעלה משכל האדם (חטים), כפי שיורדת לשכל ושקו"ט האדם (קמח), ופסק ההלכה (לחם). והתחלת הלימוד צ"ל ב"קמח" שבתורה, ששייך לכאו"א (כ-כא)

למרות פחיתות כ"ו הדורות – הי' החידוש דמ"ת. וזהו גם הלימוד מפסח שני שבחודש (חידוש) השני – שאין דבר אבוד: גם אנשים ספורים שמצבם בלתי-רצוי כו' יש לעסוק בתקנתם (כב-ג)

הנחה בלתי מוגה

יש ב' אופנים בלימוד התורה: למיגרס, כפי שהתורה היא מלמעלה למטה; לעיונא, ע"י יגיעה, שעי"ז ממשיכים גילוי פנימיות החכמה, ופועלים יחוד פנימי.

הנתינת כח לזה – אם בחוקותי גו': אם – לשון תחנונים, ובחוקותי – אותיות החקיקה ששרשם בכתר. ואת מצוותי תשמרו – שמירה שלא תהי' יניקת החיצונים.

וכיון שההמשכה בעולם היא ע"י התורה, הנה היחוד פנימי שנמשך ע"י היגיעה בתורה פועל תוספת חיות ביחוד חיצוני, שעל ידו היא ההשפעה בעולם – ונתתי גשמיכם בעתם, ואילני סרק עושים פירות.

בלתי מוגה

א. שבת מברכים סיון: מעלת "חודש השלישי"
קודם מ"ת אלקות ועולם היו ב' ענינים (כדי שיהי' ענין הבחירה) בפ"ע, ועבודת האבות היתה רק לבטל ניגוד העולם לאלקות, ו"חודש השלישי" (שכולו שייך למ"ת, שניתנה ב"ירחא תליתאי") הוא החידוש דמ"ת – לאחרי ניסן (גילוי מלמעלה) ואייר (זיכוך המטה ונה"ב, בעודם מציאות בפ"ע) – חיבור אלקות ועולם. וסדר העבודה – שתחילה הקב"ה בעצמו מוציאו ממיצרים וגבולים (דלא כטענת היצר שא"א לצאת מגדרי הבריאה של הקב"ה), ולאח"ז עובד בעצמו לזכך נפשו הבהמית, ועי"ז פועל מציאות חדשה – חיבור אלקות ועולם, ובפשטות – ש"בכל דרכיך (גם כשאוכל ושותה) דעהו" (ל' חיבור) (א-ח)

ב. שם פרשתנו "בהר" ו"בחוקותי": אופן ההכנה למ"ת
בזמן ההכנה למ"ת [לפני "(בהר) סיני" ו"(בחוקותי) תלכו" עצמם – שאינם שם הפרשה], עלול לחשוב שהעבודה גדולה מכפי ערכו, ולכן צ"ל "בהר" – רגש גבהות ממעלתו ש"למעשה ידיך תכסוף", ולידע שחקוקים בו כחות אלקיים – "בחוקותי" (ט-יב)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה אם בחוקותי תלכו

ג. פרש"י (בהר כה, מא) ד"ה הוא ובניו עמו (ושינויים דפרש"י משפטים כא, ג) (הוגה) (יד)

ד. 1) פרקי אבות (פ"ה מט"ו): "ארבע מדות ביושבים לפני חכמים"
צ"ב: מהי ההוראה; סדר ד' המדות; מדוע לא נמנה הסוג הרגיל (טו-טז)

2) שם, מ"ה: "לא הפילה אשה כו'" (בקשר לכינוס הנשים)
נס זה נמנה ראשון במשנה – מצד גודל המעלה בלידת ילד יהודי (המצוה הראשונה בתורה); והלימוד מזה – עד כמה יש להשתדל בזה (דלא כשיטת "שחרור האשה"), מבלי חשבונות שיחסר אפילו בענינים של קדושה ("בשר הקודש") (יז-כ)

ה. 1) הביאור בפרקי אבות (פ"ה מט"ו)
רוב התלמידים (שקולטים רק חלק מדברי הרב) אינם סוג בפ"ע, אלא חלק מזה ומזה; בכל תלמיד יש ד' מדות-שלבים בלימודו: בתחילה קולט הכל וצריך לידע שזוהי רק התחלה; אח"כ מתעייף וצריך למצוא עצות; אח"כ כשתופס בלי יגיעה צריך לידע שזהו רק השמרים והגשמת השכל; וגם כשמתייגע וקולט רוחניות ודקות שכל הרב (סולת) צריך להיות בביטול ולהמשיך לישב לפני רבו (כא-ג)

2) לקוטי לוי"צ לזהר בחוקותי (ע' שלה): "בארחי דאורייתא הוא בקו האמצעי"
התורה היא דרך ("ארחי") המלך, שמחברת עירו עם כל המדינה – קו האמצעי, שיורד מרום המעלות כו'; לימודה מתוך ביטול שולל מכשול בדרך (כד)

ו. ע"ד חיזוק השכונה וע"ד המצב בהתוועדות
כוונת רש"י פרשתנו (בהר כה, יד) "קנה מישראל חברך" ("מיד עמיתך") – שגם בישראל גופא יש דין קדימה לקנות מיהודי שבשכונה שלו, ועי"ז יתוסף בחיזוק השכונה; התעוררות ע"ד הקשבה למדובר בהתוועדויות בזה (ובענין החינוך) ובכלל, דהסוג שלא מקשיבים או שישנים אינם "יושבים לפני חכמים" כיון שזהו כמו שאינם כאן... (כה-ו)

ז. מהענינים הנפלאים בפרש"י (ד"ה הוא ובניו עמו)
אף ש"כי ימוך אחיך (זה הקב"ה) ונמכר לך", ש"שכינתא בגלותא" כו' – טוען ר"ש "בניו מי מכרן"... – כי פוטרם מן הדין, ולכן "רבו חייב במזונות בניו" (כז)

חשיבות ענין "משפחה" במנין בנ"י ובמ"ת, והקשר לנשי ובנות ישראל
מנין בנ"י, "להודיע חיבתן" לכל אוה"ע, הי' "למשפחותם" – להראות שעם ישראל מיוסד על ענין המשפחה, ולכן במ"ת קדמו "בית יעקב" ל"בני ישראל", בהתחלת בריאת האדם נבראו זכר ונקבה, והתחלת עם ישראל היא "ואקח את אביכם" יחד עם "שרה אשתו": אע"פ שבזמנינו מדגישים שכל א' צריך להיות לעצמו כו', אומרת התורה שהעיקר הוא משפחה מאוחדת, שבה כל א' הוא חצי דבר שעושה (את תפקידו הוא, אך) עבור השלמת השני, ויחד "בוראים" עולמם ("פרו ורבו וגו'") בדומה לבוראם, ועי"ז ממשיכים גם בעולם החצוי והקרוע אהבה ושלום. ושליחות זו היא ההכנה לקבלת התורה בשמחה, כמשפחה תורנית שלימה, בברכה לכל אחת עם משפחתה (א-ז)

הנחה בלתי מוגה

גם נשמע הו"ע של ביטול – שמוכן לשמוע ולהתבונן כו', אבל זהו ביטול שמצד הבנה והשגה; ואילו נעשה הוא ביטול שלמעלה מהשגה; והקדמת נעשה לנשמע – שאף שיודע טעם ומעלת הנשמע, יש בו הביטול דנעשה.

ועוד יתרון בהקדמת נעשה לנשמע – הביטול לבעל הרצון שלמעלה מרצונות פרטיים.

הקדמת נעשה לנשמע – כמו קבעמ"ש דר"ה, שאין זה רק בתור הכנה לעבודה (כמו בכל השנה – הכנה לקבלת עול מצוות), אלא גם בעבודה בפועל.

הדיוק דנעשה – כיון שכל ענין התורה הוא לפעול למטה ביותר, בענין העשי'.

בלתי מוגה

א-ב. מעלת "ערב" חג השבועות (הוגה) (א-ב)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה בשעה שהקדימו

ג. רש"י ג, טו ד"ה מבן חודש ומעלה (הוגה) (ד)

ד. פרקי אבות (פ"ו מ"ו): "הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו כו'"
צ"ב: מדוע בשאר מ"ז המעלות אינו מסיים "הא למדת" (ה)

ה. "מיהו יהודי": הלימוד ממגילת רות
אילו היו מקבלים את ערפה ללא גיור כהלכה – גליית הי' אויב מבפנים! (ו)

ו. הביאור בפרקי אבות
מעלה זו מביאה גאולה לעולם, שאז נקנית התורה בשלימות (ז)

ז. המשך הביאור בפרש"י: הזכרת ר' יהודה ב"ר שלום (הוגה) (ח)
הדגשת ענין גיור כהלכה במימרא נוספת של ר"י ב"ר שלום (ט)

ח. 1) לקוטי לוי"צ לזהר פרשתנו (ע' שנג): "עאל לבי כנישתא כו'"
"עאל לבי כנישתא מעטר בטוטפי" ובטלית (שמניחים לפני התפילין), דבימיהם הניחו טו"ת בבית, ובביהכנ"ס רק "אתכסי (להתפילין) בכיסוייא דציצית" (י)

2) אודות המצב בהתוועדות (יא)

ט. 1) בהמשך לביאור בפרש"י: ביאור החילוק בקרא וברש"י בין מנין הלוים והבכורים (הוגה) (יב)

2) אודות המצב בהתוועדות (המשך): ההוראה מפרשתנו
בעבודת המשכן הי' "נשיא נשיאי הלוי" (שמורה על כללות העבודה), נשיאי הלוי (להורות פרטי העבודה), הלויים עצמם (עושי העבודה), וכלי המשכן (ובסגנון המשך ההילולא: המלך, פקידי החיל, אנשי החיל, וכלי הנשק), ועל כל א' למלא תפקידו הוא ומתוך חיות כו' (דלא כמו הכלים שצריך להפעיל אותם), ואז יש תועלת בעומד ע"ג (יג)

הנחה בלתי מוגה

החידוש דמ"ת לגבי עבודת האבות, שהיו מרכבה למדות דאצילות, ואעפ"כ המצוות שלהם ריחות היו – כי עבודת האבות היא עבודת הנבראים, ואילו החידוש דמ"ת הוא נתינת התורה מלמעלה, אתעדל"ע מצד עצמה שאין אתעדל"ת מגעת שם, ולכן עי"ז דוקא נמשך עצמות הדבר, כנותן מיד ליד, ולא רק הארה בלבד.

ויובן מבקשת משה הראני נא את כבודך, והשיב לו הקב"ה וראית את אחורי ופני לא יראו – שמה שלא זכה משה לראות ולהשיג בגלל שפני לא יראו, זוכה כל אחד מישראל ע"י מצות תפילין שניתנה לנו.

עבודת האבות מגעת רק בבחי' המדות, ואילו התורה היא בחי' המוחין חב"ד, שנמשכים מבחי' הכתר. וזהו ענין כתר תורה שניתן בחג השבועות, וההכנה לזה ע"י הכתרים שקשרו מלאכי השרת לכל אחד מישראל.

ההמשכה בחג השבועות מבחי' הכתר – מקום הויתור, בלי צמצום – ע"י מסת נדבת ידך, ריבוי קרבנות באופן של ויתור. ובעבודה הרוחנית הו"ע בכל מאדך. וגם ע"י ענין המס, עבדות וביטול, וגם מס בממון, בכל מאדך – בכל ממונך.

בלתי מוגה

א. ביאור החידוש דמ"ת בנוגע ללימוד התורה
קודם מ"ת הי' לימוד התורה מצד ולפ"ע גדרי הנברא, ובמ"ת (נוסף לפעולת המצוות בגשם העולם) ניתנה התורה כפי שהיא מצד הבורא, כהדיוק "זמן מתן (ולא קבלת) תורתנו". וזהו שעי"ז הי' חיבור עליונים ותחתונים, שבנ"י מתעלים מגדר נברא לבחי' בורא, ולכן השמחה (פריצת גדר) ב"האי יומא" היא שלא בערך לשאר יו"ט, "חדאי נפשאי" שיוצאת מגדר נברא (א-ו)

ב. כח "ביטול המחיצה" במ"ת: שינוי מבעל-עסק ליושב-אוהל
מ"ת ענינו פריצת הגדר לגמרי, למעלה מ"כיבוש" העולם (נטילה מזמן העסק) ע"י לימוד התורה. דהנה, גם בין "אוכלי המן" שלהם ניתנה התורה הי' החילוק דישכר וזבולון (כפרש"י גבי קרבן ישכר), אך בכח ביטול המחיצה במ"ת לפרוץ הגדר דבעל עסק (זבולון) ולהיות יושב אוהל (ישכר), ועכ"פ באופן שבזמן הלימוד – העסק אינו במציאות, וכהסיפור אודות החסיד שבסיום שליחותו כבעל עגלה חזר להיות יושב אוהל (ז-יא)

ג. פעולת נשי ישראל בענין הנ"ל
ב"אשה כשרה" הדבר תלוי (להיות מוכנה לוותר על נופש בפלורידה... וכיו"ב, ו)לעשות רצון חדש בבעלה, ללמוד תורה לא כבעל עסק (סנדלר, מנהל בנק, ואפי' נשיא ארה"ב...) אלא כיושב אוהל, מבלי לשמוע אפילו את צלצול הטלפון. ולכן התחלת ההכנה למתן "תורתנו" (באופן שאין לו שעשוע אחר מלבד התורה, כמו שזהו אצל הקב"ה) היתה באמירה "לבית יעקב", אלו הנשים, שהאשה היא "תגיד לבנ"י" ותשפיע על בעלה בזה, ועי"ז זוכים ל"שכינה שרוי' ביניהן" ולברכת ה' גם בגשמיות (יב-טו)

מאמר ד"ה ועשית חג שבועות

ד. ע"ד מנהג ה"תהלוכה": השלמת ענין ה"עלי' לרגל"
אף שעיקר היו"ט הוא "ושמחת בחגך" וכו', נק' היו"ט "רגלים" ע"ש העלי' לרגל, כי החסרון לגבי שלימות היו"ט שהי' בביהמ"ק הוא רק בעלי' דענינים הגשמיים – רגל, אלא שבו תלוי' שלימות הראש, ולכן מקשרים היו"ט גם עם ענינים גשמיים (ובפרט בחגה"ש – "נמי לכם"), שעי"ז היא גם שלימות שמחת היו"ט – תוספת הארת אלקות עד שפועלת "עלי'" גם ברגל, וזהו"ע מנהג ההליכה ברגל לשמח בבתי כנסיות – "מקדש מעט" (יז-כא)

ה. "מיהו יהודי": הלימוד ממגילת רות
ככל עניני התורה שקוראים תמיד בזמן מסויים, יש הוראה ממגילת רות שקוראים בשבועות גם ביחס למאורעות שמתרחשים בזמן הזה (כשיטת הבעש"ט בענין השגחה פרטית) (כב)

בפרש"י עה"פ ברות (א, טז-יז) כי אל אשר תלכי אלך גו' ושם אקבר צ"ב: מהו ההכרח שהכתוב קאי בעונשים שמודיעים לגר, ודוקא פרטים אלו ובסדר זה – תחום שבת, איסור יחוד, תרי"ג מצוות, איסור ע"ז, ד' מיתות ב"ד, וחילוק הקברים שנמסרו להם? (כג-ה)

אף ששמה מורה על נעימות, התעקשה נעמי על גיור כהלכה (כפי שלמדים מזה דיני גיור), מבלי להתפעל מטענות של "אכזריות", ואכן, ערפה ששמעה את האמת, חזרה בה ויצא ממנה גליית, שאם הי' נולד בין יהודים הי' "גייס חמישי", ומרות שהתגיירה כהלכה יצא דוד שהושיע את בנ"י וריוה (ל' רות) את הקב"ה בשירות ותשבחות; אי אפשר לשנות את התורה: המציאות היא שגיור צ"ל כהלכה, גם אם זה נראה "אכזרי" (וכמו שהמציאות היא שיש מחלות שעוברות בירושה), וכהלימוד משלמה המלך, שאף שחשב שהטיב לעם ישראל שנשא את בת פרעה, אך אין לבטל בשביל זה אות א' בתורה, ואדרבה, מזה התחילו הצרות. וזהו הלימוד גם לזמננו, דור ששופט את שופטיו, מהנהגת נעמי (כו-לג)

ו. בקשר ל"כינוס תורה"
(פתיחה) במ"ת היו הקידושין דכנס"י (אשה) לקב"ה (איש) (לד)

חיוב אשה בת"ת (וברכת התורה) ושייכותה לפו"ר ות"ת מצד עזרתה לבעלה (הוגה) (לה)

ז. ברכה לבנ"י שברוסיא (לו)

ח. ברכה ליוצאי רוסיא שעלו לאה"ק (לז)

הנחה בלתי מוגה

ישא ה' פניו: בחי' הפנים מורה על המשכה בסדר השתלשלות באופן של מדידה והגבלה, שבאה ע"י עבודה במדידה והגבלה. ובכללות הו"ע האכילה, שעל ידה מתקשר חיות הנשמה עם הגוף – המשכת אלקות בעולם, ע"י האכילה כשיעור, כדי שביעה. וישא ה' פניו – הגבהה למעלה מסדר השתלשלות, ע"י העבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, בכל מאדך, ובאכילה הו"ע מדקדקים על עצמם עד כזית, בחי' יו"ד, ענין הביטול.

וע"ד משנת"ל בענין ועשית חג שבועות לה' אלקיך מסת נדבת ידך – שע"י העבודה דמסת, שהו"ע הויתור והביטול, נמשך מבחי' הכתר.

וקבלת ההמשכה היא ע"י וישם לך שלום, ענין התורה, כלי מחזיק ברכה לישראל, ששקול כנגד הכל.

בלתי מוגה

א. מעלת שבת י"ב סיון
בקביעות זו העלי' דחגה"ש היא הן מצד שבת, והן מצד י"ב סיון, סיום ימי התשלומין, שהכל הולך אחר החיתום – כמודגש בדיני שטר (א' מג' הדרכים שהאשה (כנס"י) נקנית), והרי שטר הו"ע חגה"ש (וכסף וביאה – פסח וסוכות). וכיון שהעלי' שמצד ימי השבוע והחודש (נשמה וגוף, אור וכלי) באים יחד – ה"אור חדש" דמ"ת יחד עם הכלי לזה – צ"ל לימוד התורה באופן חדש, ועי"ז "נשא גו'" – עלי' בתורה יחד עם בנ"י (א-ה)

ב. השלמת המדובר בחגה"ש ובש"פ במדבר
המשך הביאור בשייכות של אשה לפו"ר ות"ת בגלל שמסייעת לבעלה, ודוגמאות לזה; המשך השקו"ט בדברי אדה"ז בטעם שנשים מברכות ברכה"ת (ו)

המשך הביאור בנוגע למנין הלויים והבכורות (ז)

מנין הלויים הי' ע"פ ה' – להיותם לגיון של מלך. וההוראה – ילד יהודי צ"ל מובדל מגוי מיד "מן הבטן", ועי"ז נגלית חיבתו של הקב"ה ("להודיע חיבתן") אליו (ח-ט)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה כה תברכו

ג. 1) שאלות בפרש"י עה"פ (ו, כד) יברכך ה' וישמרך (יא)

2) אודות השאלות בפרש"י ברות (המשך) (יב)

ד. לקוטי לוי"צ לזהר פרשתנו (ס"ע שנה ואילך): "אנן בחביבותא כו' הביא ג' פסוקים כו'"
צ"ב תיווך ב' הפירושים, אם ג' הפסוקים הם לנגד ג' חסדים או לנגד ר"ש ר' אלעזר ור' אבא (יג)

ה. הביאור בפרש"י לרות; ע"ד "מיהו יהודי"
מאריכות דברי רות כאן (לאחר שכבר לפנ"ז הביעה כללות רצונה להתגייר) מובן שהם הסכמה ("כי" ל' נתינת טעם) לפרטי עניני הגירות. ולכל לראש איסור תחומין – דבר הנוגע מיד – כיון שהלכו ביו"ט, ולכן יצטרכו לעצור וללון בדרך – איסור יחוד; ואח"כ – המיוחד בדת ישראל (אף שלכל עם דת משלו) שמובדלים בתרי"ג מצוות (יד-יז)

גם כיום גר צריך לקבל תחילה פרטי הדקדוקים (שגם הם מסיני) שנוגעים על אתר ורק אז "עמך עמי וגו'", ולא כמו המצב עתה שבא-כח של יהודים טוען לגוי שארץ ישראל ניתנה לנו מאברהם אבינו אך אין לו התוקף (שיש לערבי!) לאכול כשר כאברהם אבינו ולשמור שבת! והרי אפילו הגוי (המן) הכריז ש"דתיהם שונות מכל עם"! וגם הדתיים בממשלה – משתמשים בהם שיאמרו (לאחרי התנגדות זמנית) שחוק הגיור הוא הישג דתי, כך שאין לחשוש שיזרקו אותם מהממשלה המרוויחה מהם יותר מכל המפלגות, כמו שאין שייך לדבר על "הפרדת דת ממדינה" בעוד הם עבד כנעני לממשלה (עד שרב חדל מהצעתו לערוך ספר יוחסין לאחר "רמז" שקיבל מהממשלה), כבפרשת מאות גיורי וינה (שגם מחפשים עבורם "היתר כללי" של "ביטול ברוב", כי באו באותו מטוס...); ויה"ר שנצא מהגלות הפנימי ולא יתביישו לומר שבנ"י שונים מהגויים (יח-כד)

ו. הביאור בלקוטי לוי"צ; ע"ד כינוס צא"ח
"חביבותא" הוא בכתר (שנמשך במ"ת), וצריך להמשיכו בג' קוים – ג' חסדים וג' בחי' חב"ד שלנגד ר"ש ר' אלעזר ור' אבא; וכיון שכאו"א אומר זה בתיקון ליל שבועות – ה"ז שייך לכאו"א, וכמו שהעילוי דשבט לוי שנמנה "מן הבטן" שייך לכל בנ"י, שהם הממוצע בין הקב"ה (כהן) לכללות העולם. וזהו"ע עבודת צא"ח – שעל כאו"א, "מבן חודש" ועד "בן מאה", להפיץ עניני חב"ד בכל העולם כולו (כה-ז)

ז. המשך הביאור בפרש"י לרות; הלימוד מר"פ בהעלותך
לאחר קבלת תרי"ג מצוות קיבלה רות גם איסור ע"ז המיוחד לבנ"י – שלילת השיתוף (ולכן נקט בל' שלילה, "אסור לנו כו'"), שבפשש"מ מותר לב"נ (שלכן שבה ערפה לדתה). וכיון שאין לאדם בעלות על מיתתו וכ"ש על קבורתו עכצ"ל ש"באשר תמותי אמות" היינו שקבלה אזהרת ד' מיתות ב"ד וחילוק קבורתם; ומזה רואים חומר כבוד המת – אפילו שהומת בב"ד, וכל שכן שלא לקבור גוי בין יהודים (כח-לא)

מ"נשא" באים ל"בהעלותך" (ג"כ ל' הגבהה) דכל ז' הנרות- נשמות ששורפים הגלות, ע"י שמן שטהור ממגע יווני, כ"א "כתית" – ביטול, תכונתו של יהודי (לב)

הנחה בלתי מוגה

ויתורו את ארץ כנען – מלשון יתרון ארץ בכל היא, ע"ד יתרון החכמה מן הסכלות, כשם שדוקא ע"י הקושיות בתורה מגיעים לעומק השכל, ועד"ז דוקא ע"י הירידה לעסוק בעניני העולם, לאחרי הכניסה לארץ, נעשה יתרון גדול יותר.

אמנם סדר העבודה היא שלפני ההתעסקות בעניני העולם צ"ל ענין התפלה ולימוד התורה, שזהו שלפני הכניסה לארץ היו בנ"י במדבר, ועסקו בעיקר בלימוד התורה. ולכן גם ההליכה לתור את הארץ הוצרכה להיות ע"י אנשי משה דוקא, שענינו לימוד התורה, ובכח זה מוסיפים בארץ ענין התואר, שמגלים בה הענין שלא בראו אלא לכבודו, ועד שעי"ז נעשה יתרון ותוספת אור.

וההוראה – שאין להתיירא מההתעסקות בעניני העולם, כי בודאי יכול נוכל לה, ובאופן דטובה הארץ מאד מאד.

בלתי מוגה

א. שבת מברכים תמוז: ההוראה מההנהגה בזמן המאסר
בחודש זה נגאל מייסד תקנת התוועדות שבת מבה"ח, וע"י שחווים את הזכרון מחדש, באים לתוצאות כבפעם הראשונה: בזמן המאסר הורה להמשיך לפעול, אף שלא הי' שייך אז ע"פ טבע. ועי"ז בכח כאו"א לעסוק (ובשמחה) בפנימיות התורה ולהדר במצוות גם אם חושב שאינו שייך לזה, וכמו אז – סו"ס יצליח (א-ה)

ב. המשך: הכח לילך בדרכו של בעל הגאולה – ענין התפלה
הגם שלוקח זמן לפעול ענינים שלכאורה אינם בערכו, הנה ע"י סולם התפלה עולה מ"ארצה" "השמימה" בשעתא חדא וברגעא חדא [ולכן נופלים מח"ז דוקא אז, ולא בלימוד התורה]; וזהו שההתעסקות בעת המאסר היתה בענין התפלה (ו-ט)

ג. הלימוד משם הפרשה – "שלח": ללכת בשליחות גם עם השכל
"שלח" בפ"ע (ולא "שלח לך") הו"ע רצוי – שאין לילך בשליחות רק עם הרגלים... אלא לאחרי ועל יסוד ה"נעשה" צ"ל גם "נשמע", לשלוח "מרגלים" ולהשתמש גם בשכל (ללא מסקנות משלו, אלא) להבין ציווי ה' לאשורו [כמו לברר על תפילין מהודרות כו', שענינם "לשעבד (ולא לבטל) המוח והלב"], דלא כהמרגלים שנשלחו רק לברר כיצד ליכנס לארץ והוסיפו מסקנא משלהם היפך ציווי ה' (י-טז)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה שלח לך

ד. פרש"י עה"פ (בסיום הפרשה) אני ה' אלקיכם וגו'
צ"ב: מדוע בסיום פירושו מזכיר רק הקס"ד לוותר על השכר, ולא לקבל העונש (כבספרי); הרי במצות ציצית לא נתפרש ענין השכר (יח-כ)

ה. 1) לקוטי לוי"צ לזהר פרשתנו (ע' שעה): "זכאין אינון ישראל וכו'" (הוגה) (כא)

2) הביאור בפרש"י
כיון שבפשש"מ (דלא כבגמ' מנחות) "אני ה"א" בפעם הא' קאי אשכר ועונש, בפעם הב' בא לשלול (רק) וויתור על השכר, כי מי יסכים לקבל עונש ובלבד להכעיס את הקב"ה; והשכר הוא יצי"מ – "על מנת כן פדיתי אתכם כו'", שלוותר על זה ולחזור לשם לא הי' נחשב עונש עבורם (ואדרבה רצו לחזור כו'), כיון שהורגלו בזה כבר (כב-ו)

ו. "מיהו יהודי"; המשך הביאור בפרש"י
כיון שישראל הם "לב" העולם – כשמכניסים גוים בין יהודים (שלא ע"י גיור כהלכה) הרי זו סכנה לבנ"י ולעולם, ואעפ"כ מכריזים הדתיים שזהו "הישג דתי" ומעדיפים להזכר לדורות כמי שרשמו גוים כיהודים, וכל עוד יש מצוות "למכירה" לא יוצאים מהקואליצי' שבין כך רוצה לזרוק אותם (בבחי' אכל את הדג, לקה וגם שילם); ובמקום "ארץ ישראל לעם ישראל ע"פ תורת ישראל", מחזירים חצי מא"י, רושמים גוים כיהודים, ומשתמשים בתורה כסחורה למכירה (תוך שמחדשים "חידושים אמיתיים"... שלא ניתנו בסיני) אפילו שזהו קלקול לרבים שקשה לתקנו – בגלל "חשבונות רבים" ופניות שמעוורות עיני חכמים (כז-לא)

הספרי – לומד גדול, ששייך ל"חשבונות רבים" שכדאי לו גם לקבל עונש כו' (אלא ש"על כרחכם כו'"), משא"כ פרש"י (שלכן מדלג התיבות של עונש מיחזקאל) (לב)

מעלת הנשים בענין האמונה והחינוך והקשר לר"ח (תמוז)
ראש חודש קשור במיוחד לנשים כשכר על שלא נתנו לחטא העגל (פדר"א פמ"ה); האמונה בנשים בתוקף ביותר; "כפרה לכל תולדותם"; עבודת החינוך דנשי ישראל; בפרט בר"ח תמוז – חודש גאולת אדמו"ר מהוריי"צ; הקשר למסיימות ומדריכות (א-ח)

הנחה בלתי מוגה

ימין ושמאל בכל המדריגות, עד לשרשם בענין הצמצום והמשכת הקו. וכן בעבודה: תומ"צ – ימין, המשכה, ותפלה – שמאל, העלאה.

מצד מעלת ההעלאה שבתפלה (שלכן ולואי שיתפלל כל היום) – יש קדימה לקו השמאל בכללות ההשתלשלות, ברישא חשוכא והדר נהורא. ולכן טען קרח שהלוים, שענינם העלאה, צריכים להיות למעלה מכהנים, שענינם המשכה.

ותשובת משה: בוקר ויודע ה', שהעיקר הוא האור והגילוי, וכוונת הצמצום היא בשביל הגילוי. ולכן הלוים צריכים להיות טפלים לכהנים.

בלתי מוגה

א. רשימת ג' תמוז: ביטול ההפסק שבין "עמנו" ל"אבותינו"
בכל ג' תמוז מתחדשת (ובהוספה) הנתינת כח לבקש ולבטוח ("יהי") שגם במצב של גלות כו' יבוטל ההפסק (דעמלק, ל' מליקה) שבין "אבותינו", המוחין, שמצדם לא שייך חטא ("רוח שטות"), ל"עמנו", המדות, ו"לכל בני ישראל (ובפרט להולכים בדרכיו כו') יהי' אור (המוחין) ברוחניות, ו(כסדר ההמשכה, לאח"ז גם) בגשמיות" (א-ד)

ב. המשך: הנתינת כח להאמור – ב' השמות "הוי' אלקינו"
הוי' ואלקים הם גם חכמה ובינה (דין) [כשיטת רש"י בפשש"מ ש"ה' אלקיכם" הוא שכר ועונש], ומצד ההתחלקות דבינה יכול להיות נמשך "הוי'" מ"אבותינו" – "עמנו"; צ"ל יגיעה גם בדעת ובינה וחכמה שלו באלקות, ויגיעה בכל עשר כחותיו, עד שיהי' ניכר עליו ("יהי' אור") שקיבל גם האור דעשר כחות שלמעלה ("הוי' אלקינו") (ה-ז)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויקח קרח

ג-ו. 1) פרש"י טז, כב ד"ה אל אלקי הרוחות וד"ה האיש אחד (והשינויים מתנחומא ובמדב"ר עה"פ) (הוגה) (ט)
לעיל פרש"י שמשה לא מצא להם זכות, אך כאן כבר קיבלו הצעתו [כהוראת שעה] להקטיר במס"נ, כך שרצונם רק במעלת כה"ג (כבזמן בית שני), ולא למרוד (י)

2) לקוטי לוי"צ לזהר פרשתנו (ע' שפג): "אלמלי דינא לא אשתכח בעלמא כו'"
הצורך ביראה עבור אמונה תורה ומצוות עשה – כדי שיתעלה בעבודתו ל"מהימנותא עילאה" ול"ישתדלון" בתורה ול"שלימותא" במ"ע (יא-ב)

ע"ד "מיהו יהודי" (יג)

הנחה בלתי מוגה

מזמור לתודה – הודאה על הנהגה נסית שלמעלה מהנהגה הטבעית.

הודאה זו היא נתינת כח על תוספת הבנה והשגה – "דעו כי הוי' הוא אלקים", בב' אופנים: (א) שם אלקים הוא כמו שם הוי', כיון שהמגן ונרתק הוא כדי שהגילוי יוכל להתקבל. (ב) שם הוי' הוא כמו שם אלקים, כיון שהמשכת האור היא באופן שיוכל לבוא בהגבלה ע"י המגן ונרתק.

ומזה בא לידי הכרה ש"הוא עשנו" – שהירידה למטה לפעול בעולם העשי' (עשנו) היא מצד בחי' "הוא" (שלמעלה מהוי' ואלקים), שבכחו לייחד הוי' ואלקים; "ולו אנחנו" – "ולא אנחנו בראנו את נפשינו", ולכן "לו אנחנו משלימים את נפשותינו"; "עמו" – שגם בחי' עם מלשון עוממות היא "עמו", עם שלו – ש"הוא עשנו"; ו"צאן מרעיתו" – שגם זרע בהמה, נה"ב, נעשה "צאן מרעיתו" – של "הוא עשנו".

בלתי מוגה

א. י"ב תמוז תש"א: ג' הענינים שבי"ב תמוז
מצד ההתכללות יש בכאו"א כל ג' הענינים דיום זה: יו"ט של חסידי חב"ד (גם אם טרם יודע שהוא כזה...); יום הנצחון של שומרי תומ"צ (דהיינו כל בנ"י); ויום ירידת נשמתו דבעל הגאולה לעולם – דהנשיא נמצא בכאו"א (אפי' הפושעים ומורדים כו', כמודגש בעת המאסר), כיון ש"הוא הכל" (רש"י פ' חוקת), ובכאו"א יש ניצוץ משיח כו'. וע"י קיום ההוראה המתאימה למצבו בג' הסוגים הנ"ל – יוצא מ"מאסרו" (א-ה)

ב. המשך: ההוראה לכאו"א מענינו של ה"נשיא"
בכח הנשיא שהוא "הכל", כל מציאותם (ולא רק ראש ולב) דאנשי דורו – כשם שחיות אנשי המדינה תלוי' במלך – יכול כאו"א לעשות כל עניני הנשיא כשלוחו שהוא "כמותו": להשתדל לספק (כהנהגת בעל הגאולה כו' עד לרועה נאמן הראשון) הן הצרכים הרוחניים והן הגשמיים של כל יהודי שפוגש עוד לפני שהתבקש, תוך שמחשיב זאת כחלק מתכלית "ירידת נשמתו" לעולם, ואין צורך ביגיעה – דבכח המשלח "עקר טורא" (ו-יא)

ג. המשך: ההוראה לכאו"א מהענין ד"שומרי תומ"צ"
גם מי שהוא "נשיא" בחוגו וכו' ודואג ל"כלל ישראל" – צריך לדאוג גם ל"ר' ישראל" ("שומר תומ"צ"), וכמשה שדאג לא רק לכל צרכי הכלל (מן מים וענני הכבוד) אלא גם לגדי א' שברח כו'; ואף שזו עבודה קשה, ועבודה (עיבוד עורות) אסורה לנשיא כו' – צ"ל "אור העבודה דהרבצת תורה" (וכ"מעשי חייא", שעיבד עורות צביים כו'), אך גם מתוך "אור", חיות ועונג ("הרבצת" גם ל' "תרביצא" וגן) (יב-טו)

ד. המשך: ההוראה לכאו"א מ"חסידי חב"ד"; ע"ד "מיהו יהודי"
גם מי שעוסק בענינים שכליים צריך להתמסר לצרכי הכלל והפרט (נוסף לזה שגם מי שרבים צריכים לו וגם איש פשוט צריך להוסיף עילוי בחכמה ובינה כו'), ולא להסתפק בכך שהאור דפנימיות התורה יאיר במילא בחוץ – דאפילו רשב"י הפסיק לעשות (סוכה ואפילו) לולב (שלכו"ע זהו רק הכנה למצוה) (טז-יח)

מעולם לא הי' ספק "מיהו יהודי", ועתה התגבר החושך עד שגם גוי יכול (לתת תעודה ועי"ז) לרשום גוי אחר כיהודי; וכבפרשתנו, ש"בלעם" רצה לפעול "בלא עם" (אלא שהוכרח לומר "הן עם לבדד ישכון גו'") ע"י הנשים נכריות כו'. ואם רשב"י הפסיק לעשות סוכתו – ודאי שמי ש"תורתו אומנתו" צריך לעסוק בהצלת כלל ישראל "מזרם וממטר" ללא חשבונות, וכן מי שנושא בעול צרכי ציבור, ואפילו איש פרטי אל יאמר מי אני ומה אני: ע"י "דיבור א'" או מברק (ישירות לממשלה) – ועל כל רב ומנהיג לדרוש זאת, ולפרסם שהבריק – יכול להכריע "לכף זכות" אף שהכל שותקים, וכהלימוד מבעל הגאולה שעמד לבדו נגד ממלכה אדירה כו'; וסוכ"ס יצליחו, והרי על ה"שמאלנים" [דאין "להבדיל" בין יהודים: אין יהודי "חילוני"] כבר פעלו, וכבימי הגאולה – הפה שאסר יהי' הפה שהתיר (יט-כה)

ה. המשך: האפשרות לכך שכאו"א שייך לג' הסוגים
כיון ש(כהמשך השיחה הנ"ל) כל ישראל "ערבין" זה לזה, בכל ג' הפירושים וסדרם: ל' מתוק, מעורב, וערב – היינו שלהיותו מתוק (תענוג) לו לכן מעורב עמו וערב לו (ולא בעל כרחו) – והרי כח התענוג הוא הכח הכי חזק, ה"ז פועל שכל דבר הנוגע ליהודי בתור פרט או כלל או בכחותיו הנעלים נעשה ענין אחד (כו-ל)

מאמר ד"ה דעו כי הוי' הוא האלקים

ו. 1) המשך: יום התגלות האור פנימי ועצמי של חסידות חב"ד
בי"ט כסלו (ע"י ה"כתישה" דהמאסר) הי' גילוי זה בנוגע לפנימיות התורה, ואילו בי"ב תמוז נתגלה האור פנימי ועצמי של חסידות חב"ד – בנוגע להפצת התורה והיהדות בכלל, וגם התחילה היציאה של ה"מעיין" עצמו ב"חוצה" בהיקף אחר לגמרי, בכל קצוי תבל (ולא רק הארה מהמעיין שהי' ברוסי') – כיון שההמשכה היא מ"גבוה גבוה ביותר" (לב-ד)

2) אודות ה"הפגנות" והגשת עזר רוחני ליוצאי רוסיא
כיון שברוסיא היא ה"כתישה" ביותר – ה"ז סימן שאפשר להפיק משם סוג "שמן" חדש! אלא שדרוש עזר וסיוע לאלו שיצאו משם אל נסיון של "עושר" והרווחה, שלא יתפתו כו' אלא ימסרו נפשם מתוך הרחבה על חינוך עצמם וב"ב לתומ"צ. ובזאת יבחנו אלו שהרעישו עבור ה"הפגנות" חסרות התועלת (שהתברר שרק הזיקו כו') – שיתחילו מיד לברר היכן נמצאים אלו שיצאו מרוסיא וכיו"ב ולעשות הכל להצילם לחיים רוחניים ולעזרם בעניני יהדות (שהרי נרדפו שם רק בגלל יהדותם!), ויהי' מהם "נותן שמנו" באופן מיוחד (לה-ט)

ז. מעלת הנשים ובנות בהגשת עזר ליוצאי רוסיא
בעוד ובנוגע להשתתפותן בהפגנות תמוה הדבר, הנה דוקא בנוגע לעזר וסיוע למשפחות שהגיעו משם יכולות הנשים והבנות לפעול בזה יותר מהאנשים, וכהלימוד מי"ב תמוז – אין להתפעל מהמלעיגים כו', ואין הדבר תלוי אלא ברצון (מ-מא)

ח. מגבית ל"קופת רבינו" (מב)

ט. ימי ה"חופש": תכליתם – הוספה בתורה
"חופש" שייך רק מענינים טפלים ולא מהתורה ש"היא חיינו"; אלא שגם השינוי דהחופש נלקח מהשינוי בתורה – שכל השעות שהשתחררו מלימודי חול יוקדשו ללימוד התורה וקיום המצוות בהידור: כיון שבדרך כלל זקוקים להתבוננות כו' שחכמות חיצוניות טפלים לתורה – שהרי הילד רואה שמי שמלמדם מקבל משכורת כפולה, ומפרסמים רק את מי שהצטיין בהם – הציל הקב"ה ימים אלו מעבודת הפרך ("בפה רך") של לימודי חול, כך שבמקום לשכב על הדשא ולהסתכל על הציפורים יכול ללמוד תורה מן הבוקר עד הערב, וממנו יראו ילדיו וכן יעשו ויבריאו (שלא כדעת הטועים שילדים מבריאים ממשחקים...), וע"י "תורתך קבע" יומשך חופש זה כל השנה, ועד לחופש הכללי מהגלות (מג-ה)

י. שלוחי המרכז לעניני חינוך בימי הקייץ ("ימי החופש" – רק מעניני רשות) (מוגה) (מו)

יא. ברכה ליהודי רוסיא (מז)

הנחה בלתי מוגה

הריעו לה' כל הארץ קאי על יום ירידת גשמים שהכל שמחים בו, אבל העיקר הוא בנוגע לישראל, שדוקא ע"י עבודתם נפעל ענין ירידת גשמים בשמע"צ, עצרת תהי' לכם, לך לבדך ואין לזרים אתך.

ויובן ע"פ מאמר המדרש על הפסוק מראש צורים, אלו האבות, שעליהם מכונן הקב"ה את עולמו, כי הרצון בבריאת העולמות הוא רק חיצוניות הרצון, ששייך להתנשאות על עם, ואילו התנשאות עצמית היא בפנימיות הרצון, ועד לעצמות, ששם מושרשים בנ"י, שבהם נמלך על בריאת העולם.

וזהו גם שהריעו לה' כל הארץ ר"ת הלכה, כיון שע"י עבודת ישראל נקבע פסק ההלכה בעולם – הליכות עולם לו, ועי"ז נמשכים כל הענינים בעולם (אלא שזהו מצד פנימיות הענינים, ולכן נרמז בר"ת).

בלתי מוגה

א. העילוי בדחיית התענית וביאור הפתגם "הלואי ויהי' נדחה באמת" (הוגה) (א)

ב. העילוי בשבת שלאחרי הנצחון די"ב-י"ג תמוז
בעליית עניני השבוע לבחי' התענוג דשבת ("ויכולו") נעשה לא רק נצחון הלעו"ז אלא גם התהפכותו לטוב (כמודגש בהיתר תענית חלום בשבת, והיתר רגלי הדבורים בדבש (תענוג)) – "יהפך לשמחה"; הוספה בפעולות דימי הגאולה מתוך תענוג (ב-ה)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה מזמור לתודה

ג-ד. פרש"י (כג, כד) עה"פ הן עם כלביא יקום וגו'
לא פי' בפשטות שהכוונה לגבורה גשמית – דא"כ למה רק כשישכב יאכל טרף ולא מיד; נקט "לחטוף" ודוקא (ובסדר זה) "ציצית שמע ותפילין" [אשר, מכאן ראי' שהניחום במדבר] – דבהמשך ל"א-ל מוציאם ממצרים" מפרש שזה יעמוד להם ע"י המצוות הקשורות בזכירת יצי"מ במחשבה (ציצית), בדיבור (שמע), ובמעשה שגורם גם לאחרים לדבר בנס דיצי"מ (תפילין). ו"לחטוף" (כארי ולביא) – מצד היוקר דמצוות כלליות אלו (מוגה) (ז-י)

ה. 1) לקוטי לוי"צ (ע' תיד): הרפואה שע"י אמירת תורה דר' אלעזר
צ"ב: מדוע ע"י אמירת תורה פעל ר"א רק שבמקום חמיו חלה ר"י דפקיעין ולא ענין שכולו טוב – כפעולת ר"ש אביו בירידת גשמים (יא)

2)  "כיבוש העולם" ע"י לימוד התורה בעבודת שלוחי המרכז לעניני חינוך
להכין ענינים בנגלה ובחסידות לחזור במקום בואם (מוגה) (יב)

ו. הביאור בלקוטי לוי"צ
זה שחלה במקומו – זהו גם עילוי שלו [ועד"ז המס"נ דבת אדה"ז עבורו – שזהו גם עילוי שלה], אלא שאין זה סדר דתיקון כו'; ועיקר: ע"י המשך התורה דר"א נפעל תחה"מ דר"י דפקיעין (יג-ד)

ז. הביאור בהמשך פרש"י
"דם חללים" קאי על "מלכי מדין", שהמלך הוא חיות העם; ומביא ראי' מיהושע (ולא מפ' מטות) – ששייך יותר למש"נ כאן (טו)

בעולם העשי' (פרש"י) לא די ב"לב יהודי" – "לחטוף" רק את שמע (כבתנחומא, מדרש), אלא החטיפה צ"ל גם בציצית – לבוש יהודי, וגם בתפילין – שישפיע על אחרים (ואין זה התערבות בעניניהם כו', כי פעולת כאו"א נוגעת לכל) (מוגה) (טז-יז)

הנחה בלתי מוגה

מלאכים נקראים תבואת ה' (מצד ענין הצמיחה והגידול – אף שזהו רק במדידה והגבלה, שלכן נקראים עומדים), וישראל הם ראשית תבואתה – למעלה מהמלאכים, שמקבלים מנש"י ובאים לשמוע מהם חידושי תורה.

עבודת נש"י למטה היא עיקר ענין עבודת הבירורים באתכפיא ואתהפכא – יותר מאשר אצל מלאכים, שגם אצלם צ"ל אתכפיא כו', ובפרט אצל המלאכים שעומדים ברום עולם משי"ב, שיש אצלם הקושי שבענין השינויים יותר מאשר אצל נש"י – בגלל שצריכים לברר גוף גשמי וחומרי, עב וחשוך, שלא בערך לגבי מלאכים.

ראשית תבואתה גם ביחס לתורה – מצד שרשם בעצמות למעלה משרש התורה, ולכן בכחם לברר הספקות שבתורה, ולהוסיף בה. אך מצד ירידת הנשמה להתלבש בגוף עב וחשוך, יכול להיות הענין דאוכליו – שאוכל בחי' ישראל שבו שהיא הארת נשמתו. והתיקון לזה ע"י ענין התשובה, שעל ידה מתגלה בחי' החמישית שבנפש – יאשמו, כמועל בקדשים שמביא אשם וחומש.

בלתי מוגה

א. בין המצרים: חלישות חושך החורבן בקביעות שנה זו
אף שהקביעות הו"ע שבא מלמעלה, הרי היצה"ר (סיבת החטא והגלות) הוא מהדברים שהקב"ה מתחרט עליהם כו' (שעי"ז נחלשת הגלות); ובפרט בקביעות זו ש(י"ז תמוז נדחה, ו)בשבתות אלו קורין (בנ"י) פרשה נוספת (פינחס) בתורה אור שדוחה חושך החורבן (א-ה)

ב. המשך: העילוי בקריאת פ' פינחס בזמן בין המצרים
בתורה אור גופא קורין פרשה הקשורה עם הגאולה – כמודגש בענין הקרבנות, חלוקת הארץ ומנין בנ"י, וכן בשם הפרשה – ד"פינחס זה אליהו" (שהי' קיים כבר משימ"ב, וזהו שיעקב נטל אות משמו), שמחבר ב' הקצוות ומבשר הגאולה כבר בזמן הגלות [חיבור המודגש גם בפינחס, שקנא לחטא שגורם אריכות הגלות והובטח בשלום ששייך לגאולה; ועד"ז אליהו, שקנא לענין של חטא ומעיד על ברית מילה (שבדוגמת (ולמעלה) מקרבנות)] (ו-ט)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה קודש ישראל להוי'

ג-ד. פרש"י כח, ב ד"ה צו את בני ישראל (הוגה) (יא)

ה-ו. 1) לקלוי"צ (ע' תמג): אמירת ג"פ תהלה לדוד בכל יום
 הא דשנים חובה וא' רשות, כמו ג' תפלות – אף שהם כמו ג' האבות שהם כמו ג' הדברים שעליהם העולם עומד – כי ביעקב ב' ענינים: חלק מהאבות, וענינו בפ"ע – רשות שלמעלה מחובה. והם ב' הענינים שבתהלה לדוד, מזוני (חובה) וא"ב (רשות) (יב-ג)

תיווך בין פי' הצ"צ והלקוטי לוי"צ (הוגה) (יד)

2) ע"ד "מיהו יהודי" (טו)

ז. "כיבוש העולם" ע"י לימוד התורה, בפרט ב"בין המצרים" שעז"נ "ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה" (נשים בת"ת וצדקה) (מוגה) (טז-יח)

י"ל עש"ק נחמו תשל"א

"ישבה בדד" דהגלות – הקדמה להגילוי ד"ישבה בדד" ("בטח בדד עין יעקב", "נחלה בלי מצרים") שיהי' לעת"ל, שאז יהי' עיקר הענין ד"דירה בתחתונים", שהוא תכלית כוונת הבריאה. וגודל העילוי דלעת"ל יובן מגודל הפלאת העבודה בזמן הגלות, בהדור ד"עקבתא דמשיחא", שפעל ביטול גם על משה.

כדי להמשיך בחי' "בדד" (בחי' עתיק, "יחיד" שלמעלה מ"אחד") למטה באופן דהתיישבות ("ישבה") – ה"ז ע"י "איכה": א' – "אלופו של עולם" (שלמעלה מע"ס), שנמשך בהיו"ד – עשר ספירות, ואח"כ ב"כה" – מלכות כפי שמתלבשת בבי"ע. "בדד" – ד' דמשפיע (שהו"ע התשוקה בהמשפיע להשפיע להמקבל, "למעשה ידיך תכסוף") וד' דמקבל.

וזהו "איכה ישבה בדד" בתמי' ופליאה – שמבחי' "רבתי (ריבוי והתחלקות) עם (לשון עוממות) היתה כאלמנה (שבעלה באתכסיא) רבתי בגוים (התלבשות בעניני ע' אומות) שרתי במדינות (גם כח ההתנשאות והתוקף הוא במדינות) היתה למס", יבוא להגילוי ד"ישבה בדד" שלמעלה מהשתלשלות.

השייכות דבחי' בדד (עתיק) ליעקב – כי גילוי בחי' עתיק (שיהי' בביהמ"ק השלישי) הוא ע"י העבודה בקו השלישי, שהוא מדתו של יעקב (ויתרה מזו, שישנה מעלה בהעבודה דעכשיו גם על הגילוי דלעתיד).

בלתי מוגה

מאמר ד"ה איכה (מוגה)

א-ב. 1) פתיחה: המקור להוספה בלימוד התורה גם בנוגע לת"ב (ב)

2) פרש"י ר"פ ד"ה ודי זהב (ופרש"י תשא לב, לא) (הוגה) (ג)

ג. לקלוי"צ (נשא ע' שעא): נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים וכו'
(פתיחה) בהמשך למדובר במאמר בענין "איכה" למעליותא, כן הוא גם בנוגע ל"בכה תבכה", שכנגד בית ראשון ושני – ירושלים של מעלה ושל מטה (ד)

הטעם שנוגע לידע שבועת הקב"ה כו': נזכר במאמר שצריך להתפלל על החסרון דלמעלה. והיינו, דמצות "בקשת צרכיו" תלוי' במדריגת המתפלל, והיודע על החסרון דלמעלה צריך לבקש על זה. וע"י שיודעים שנשבע כו' נעשית העבודה בהכניסה לירושלים בתכלית השלימות – בשביל כניסת הקב"ה (ושבועה שלו כו'). ובזה מגלה פנימיות התורה גם הפנימיות שבמאמר הגמרא בתענית "עד שאבוא בירושמ"ט" (ה-ח)

ד. "מיהו יהודי": הלימוד מ"איכה ישבה בדד"
גם בגלות בנ"י עומדים "לבדד" ואינם מתבטלים ברוב, וכמודגש במאמר אדה"ז (באגה"ת מהדו"ק) במעלת "פושעי ישראל" לגבי "חסידי אוה"ע". ולכן, בהמשך למדובר אשתקד אודות הוספה בג' הקוין – יעוררו גם על "מיהו יהודי", שכל יהודי ידע ש"בדד" זוהי הנחמה והגאולה שבגלות גופא – שיש הבדל בין ישראל לעמים (ט-יא)

סיום ה"יינה של תורה" בפרש"י (יב)

בלתי מוגה

א. תורת לוי"צ (בתחילתו): "ר"נ ור"י הוו יתבי בסעודתא כו'"
(פתיחה) מצד הספק במה להתחיל – יוזכר עתה ענין שעליו מתעכב בעל ההילולא (בחידושיו לש"ס שמכינים לדפוס), ויתבאר לאחר שיערך סיום מסכת (א)

צ"ב שייכות המימרות "אין מסיחין בסעודה" "יעקב אבינו לא מת" ו"כל האומר רחב רחב", ולמאי נפק"מ להלכה (ב-ג)

ב-ג. סיום מסכת חגיגה
(א) פלוגתת ר"א וחכמים (בטעם שהמזבחות אינם מיטמאים) "מפני שהן כקרקע" או מפני "שהן מצופין"; ביאור פלוגתת רש"י והרמב"ם בזה; לשיטתייהו דבית שמאי ובית הלל בכ"מ אם התוכן הכללי קובע או פרטי הדבר, ודוגמאות ע"ז מכ"א מששה סדרי משנה (הוגה);

(ב) "א"ר אבהו ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהן כו' אמר ריש לקיש אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל כו'"; ביאור ההפרש בין גדר תורה וגדר מצוות (הוגה) (ד)

ד-ה. "מיהו יהודי"
מצינו שהתורה מזכירה גם סברות שנדחו כדי לשלול טעות בעתיד; נזכר בתורה מציאות של "טענו חיטים (ובנדו"ד: נפשות) והודה לו בשעורים", כך שידעו שלא להתרשם מכך שמתרצים גיור שלא כהלכה בהישגים בחינוך והפרשת תרו"מ... ועד"ז ראש- ישיבה ששותק ואינו מוחה – אף שזוהי מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים – בעוד שלומדים אצלו גויים שינשאו ליהודים בהמלצתו. והדבר משול למי שאינו חושש לסכנה בראשו – כיון שרגלו בריאה... [ועד"ז בנוגע לשטחים, שמתעלמים מהסכנה כו']. גם הטענה שזוהי רק "סטטיסטיקה" הובהרה בתורה – שהילד הקטן סירב להרים טבעת שלא הי' בזה ע"ז ממש אלא רק "סטטיסטיקה"... וכאן אלו מעשים בפועל מידי יום ביומו; משווים את המחאה אודות הנעשה בא"י לחטא המרגלים – בה בשעה שעיקר חטאם הי' (לא בנוגע לא"י, שאז היו בה גויים, אלא) לומר שיהודי הוא "חגב" וגוי הוא "ענק" שצריך להתחשב בו; טענת השמאל שתיקון חוק השבות יגרום לוויתור על יהודי – אדרבה: רישום גויים כיהודים גורם לוויתור על יהודים שינשאו עמם וזרעם יהי' גוי! ומימון העלי' בא מכספי המגביות – על חשבון כסף ליהודים! החשש שהתנגדות לחתום על התעודה תזיק להישגים כו' – יש ללמוד לפחות מהשמאלנים: אם לשר הבריאות הי' התוקף להתנגד לחתום על החלטת הממשלה לסיום שביתת הרופאים מטעם "סוציאליזם" – ולא פוטר! – עאכו"כ כשמושבע מהר סיני; אלא ש"ונהי בעינינו כחגבים"! ההנהגה של "אל תיראום" כי "ה' איתנו" תציל יהודים – "גוי קדוש" (ד"יהודי חילוני" זהו דבר והיפוכו) – וסו"ס יעלו בהמוניהם ע"פ התורה והמצוה (ה-יט)

על כל א' למחות ולדרוש נמרצות – בכתב וכיו"ב – את תיקון החוק, ולתקן ה"מפני חטאינו" שעי"ז "יעמוד מלך כו' וילחם כו'" וינצח כו' (כ)

ו. עשרים באב: התחלת ההכנות לר"ה
החל מ"ארבעים יום קודם" ר"ה, ובפרט שחל ביום רביעי [פ' עקב – עקבתא דמשיחא, וב"רביעי" מדובר במיתת צדיקים כו' והכנה לעלי' לא"י (בגאולה, שקשורה בט"ו אב)] "קמי שבתא" שמברכים חודש אלול (התחלת ארבעים יום האחרונים) – יש להוסיף ("דמוסיף יוסיף") בתורה צדקה ותשובה (כא-ג)

ז. מגבית ל"קרן" ע"ש בעל ההילולא (כד)

ח. הביאור בסוגיא במסכת תענית
צ"ב: שייכות ג' המימרות, והנפק"מ להלכה (מלבד ש"אין מסיחין בסעודה") (כה)

"אין מסיחין בסעודה" גם בדברי תורה (אף ש"שלוחי מצוה אינן ניזוקין"), כי "שכיח היזיקא" (הוגה) (כו)

"יעקב אבינו לא מת" בגופו, ונפק"מ לטומאת מת; ויעקב דוקא – כי מטתו שלימה, כהבטחת ה"מקרא", דלא כאברהם ויצחק שחלק מגופם נשאר בישמעאל ועשו, ומתו. ו"חנטו חנטיא" אף שהרגישו חיות בגופו (וחכמי מצרים ידעו שזה תלוי בבנים כו') – כי לא ידעו הבטחת הנביא, וסברו שוודאי בעתיד גם חלק מזרעו ("שלוחי מצוה" דיעקב) לא ישאר בחיים, ד"שכיח היזיקא" (כז-ל)

"כל האומר רחב כו'" – נפק"מ לראיית זב (שחשיב מחמת אונס), באשה דוגמתה שיודע שבהזכרתה "שכיח היזיקא" (שזהו אפילו בשלוחי מצוה כו') (לא)

ע"י כללות ההנהגה בעוה"ז ("זמן הסעודה" ["ושט", שצ"ל לאחר "שיקדים קנה" – תפלה ותורה]) כדבעי – "לא מת" גם לאח"ז, דכיון שנזהר מ"האומר (פגם ברית הלשון) כו' נקרי" הרי "זרעו בחיים" (דיעקב לא ראה קרי מימיו), וכהסיום "שיהיו צאצאי מעיך כמותך", שמעמידים צבאות השם עוסקים בתומ"צ (לב-ג)


עיין בספר
סדרת תורת מנחם - התוועדויות היא סדרת ספרים שבה מופיעים כל המאמרי החסידות והשיחות שנשא הרבי מליובאוויטש בהתוועדויות שהתוועד ברבים, וכן מכתבים שכתב לכלל הציבור.
אודות המו"ל
"ועד הנחות בלה"ק" הוקם בשנת תשמ"א (1981) על-ידי צוות אברכים מוכשרים, במטרה להדפיס ולפרסם את תורתו של הרבי בלשון-הקודש.