בס"ד. יום ב' דחג השבועות, ה'תשל"א

(הנחה בלתי מוגה)

ועשית1 חג שבועות להוי' אלקיך מסת נדבת ידך אשר תתן2. וידוע הדיוק בזה, דצריך להבין3 למה קוראים חג זה בשם שבועות, הרי החג הוא לאחרי ששבעה שבועות תספר לך (כמ"ש בפסוק שלפנ"ז4 ), ביום החמישים דוקא. ואין זה כמו שאר המועדים, וכמו חג המצות, שבו אוכלים מצות, וכן חג הסוכות, שבו יושבים בסוכה, וכן הוא בשם חג הבכורים (כמ"ש5 וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה, בכורי קציר חטים, על שם שתי הלחם שהם ראשונים למנחת חטים), שהוא ע"ש המנחה חדשה שמקריבין בו ביום, משא"כ השם חג השבועות, שאינו על דבר שביום זה עצמו, אלא ע"ש השבעה שבועות שעברו כבר. וא"כ, למה נקרא בשם זה. ובפרט ע"פ המבואר בחסידות6 שלאחר ספירת השבעה שבועות נמשך ביום החמישים בחי' שער הנו"ן שלמעלה מענין המספר כו', וא"כ הרי זה למעלה לגמרי מענין ז' השבועות. גם צריך להבין7 מהו אומרו להוי' אלקיך, דמאי קמ"ל שצ"ל להוי' אלקיך. וממשיך בכתוב, מסת נדבת ידך אשר תתן, ופירש רש"י, די נדבת ידך (הכל לפי הברכה, הבא שלמי שמחה וקדש קרואים לאכול). וצריך להבין, דכיון שמסת פירושו די (שיתנדב עד שיהי' די), למה נאמר כאן הלשון מסת, ולא הלשון הרגיל בכ"מ בתנ"ך כמו והמלאכה8 הי' דים וגו' והותר. והנה, בגמרא9 איתא מסת (לישנא דחולין הוא, דכתיב10 וישם המלך אחשורוש מס על הארץ), מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין, והיינו, שגם אם יש לו אוכלין מרובים ואין להם סיפוק בבהמה אחת, אינו יכול להביא מן המעשר, אלא דוקא מן החולין. וצריך להבין11, הלא דין זה הוא בכל המועדים, וא"כ, למה נאמר ענין זה דוקא בחג השבועות, ולא בשאר המועדים. ואם די בכך שנאמר בא' מהם וממנו למדים לשאר החגים, הול"ל ענין זה ביו"ט הראשון, חג הפסח, שהוא ראש לרגלים12, ולמה נאמר בחג השבועות דוקא.

ב) ולהבין כל זה יש להקדים מה שנתחדש בנתינת התורה במ"ת, דלכאורה, הרי קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה13, וכן יצחק ויעקב, וכמארז"ל14 אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה כו', יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה כו', יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה כו'. ויש להוסיף, שלימוד התורה שלהם הי' לא רק מצות לימוד התורה כמו כל המצוות, אלא הי' באופן שעי"ז המשיכו אור בעולם, כדאיתא במדרש15 אמר הקב"ה עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה, תבוא האורה, ויאמר אלקים יהי אור16, זה אברהם, הה"ד17 מי העיר ממזרח צדק וגו', א"ת העיר (בעי"ן) אלא האיר (באל"ף), וכן איתא במדרש18 אברהם התחיל להאיר כו' בא יצחק אף הוא האיר כו' בא יעקב והוסיף אור כו', שמזה מובן שהמשכת אור בעולם הי' ענין עיקרי אצלם. אמנם, לאידך גיסא אמרו רז"ל19 כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו שמן תורק שמך, כאדם שמריק מכלי לכלי.

אך צריך להבין, איך מתאים זה עם משנת"ל שענינם של האבות הי' להאיר את העולם ע"י התורה. וכן איך מתאים זה עם הידוע שהאבות הן הן המרכבה20 (כידוע שד' רגלי המרכבה הם ג' האבות, ודוד הוא רגל הד'21 ), שזהו עילוי מיוחד בענינם ובעבודתם של האבות דוקא. וכמבואר בזה, שעבודת האבות היתה באופן שהיו מרכבה למדות דאצילות, החל מאברהם אוהבי22, בחי' החסד, שנאמר בו הלוך ונסוע (לשון הווה) הנגבה23, שהי' תמיד הולך ונוסע ממדרגה למדרגה בעילוי אחר עילוי, עד שבא הנגבה, שהוא בחי' ומדת אהבה העליונה, שהיא מדת החסד, וכדאיתא בספר הבהיר24, אמרה מדת החסד לפני הקב"ה כו' מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי, והיינו, שגילוי מדת החסד דאצילות הי' תלוי באופן הליכתו של אברהם בקו החסד, שע"י עבודתו ראה רוחניות כל הענינים ונתאחד עמהם כו' [ואין זה בסתירה למ"ש אברהם ואנכי עפר ואפר25, ומבואר באגה"ק26 שזה אמר אברהם אבינו על הארת נשמתו המאירה בגופו מאור חסד עליון, שהוא עפר ואפר לגבי שרשו במדת החסד דאצילות, וכידוע גם בענין אברהם אברהם פסיק טעמא בינייהו27, דמ"מ, בהיותו במדרגתו בעולם הבריאה, הי' מרכבה לחסד דאצילות28 ]. ועד"ז יצחק בעבודתו בקו הגבורה. וכן ביעקב בעבודתו בקו האמצעי29, שכלול מכמה גוונים ומכל הגוונים, שלכן נקרא תפארת כו'30. וע"י עבודתם הגיעו האבות לשלימות העלי', וכמו באברהם שנתנסה בעשרה נסיונות31, שנסיון הוא מלשון ארים נסי32, שהו"ע ההגבהה כו', וע"י עשרה נסיונות, שזהו מספר השלם33, הגיע לשלימות העלי'34. ועד"ז יצחק שהי' עולה תמימה (שלימה)35. ועד"ז ביעקב שהי' מובחר שבאבות36 כו'. ובחי' זו המשיכו האבות לבניהם אחריהם, וכמ"ש באברהם למען אשר יצוה את בניו וגו'37. ועד שכללות העבודה דקיום התומ"צ היא שעי"ז יגיע האדם למעלת המרכבה, ע"ד האבות שהיו בבחי' מרכבה, כמבואר בתניא38. וא"כ, איך אפ"ל שגדלה מעלת המצוות שמקיימים אנו, שמן תורק שמך, לגבי המצוות שעשו האבות שריחות היו.

ג) וידוע הביאור בזה, שכל הענינים שהגיעו אליהם האבות ע"י היגיעה בכללות עבודתם ובפרטיות ע"י הרצוא והשוב שלהם, עד שנעשו בבחי' מרכבה למדות דאצילות, הרי זה רק מצד עבודת הנבראים מלמטה למעלה. אך החידוש דמ"ת הוא נתינת התורה, כדיוק הלשון מתן תורה (ולא קבלת התורה), וכפי שאנו מברכין ונתן לנו את תורתו, היינו, שתורתו של הקב"ה, חמדה גנוזה39, ניתנה לנו מלמעלה למטה במתנה, כמ"ש40 ויתן אל משה ככלתו, ופירשו רז"ל41 שנתנה לו תורה במתנה, באופן של אתערותא דלעילא מצד עצמה שאין אתעדל"ת מגעת שם, שעי"ז נמשך גילוי שבאין ערוך כו' [אלא שאעפ"כ עלה ברצונו ית' שיהי' אתעדל"ת לזה – לא באופן של כלי, אלא בתור הכנה להגילוי שמלמעלה, שזהו מ"ש במ"ת וירא העם וינועו וגו'42, שהוא בחי' הביטול שהי' ההכנה להגילוי שלמעלה במ"ת. ועד"ז בלימוד התורה עכשיו, כמארז"ל43 מה להלן באימה וביראה וכו' אף כאן כו']. וזהו הטעם שדוקא לאחרי מ"ת אנו שמן תורק שמך, כאדם שמריק מכלי לכלי, כי, נתינת התורה היא כנותן מיד ליד, שנותן עצמות ומהות הדבר, ובאופן דכל הנותן בעין יפה נותן44, ולכן פועלים עי"ז המשכת העצמות, וגם ע"י מעשה גשמי בלבד, מבלי לדעת רוחניות הענינים, כיון שלעת עתה אינו שייך לעניני כוונות כו'. משא"כ המצוות שעשו האבות ריחות היו, שאין זה עצמיות הדבר, כיון שגם לאחרי שנתעלו להיות מרכבה למדות דאצילות, נשארו במדריגת נברא, ולכן לא המשיכו עצמות ומהות חכמתו ית', כי אם הארה בלבד.

ד) ויובן בתוספת ביאור45, בהקדים מה שמצינו במשה רבינו שביקש הראני נא את כבודך46, והשיב לו הקב"ה וראית את אחורי ופני לא יראו47, ואמרו רז"ל48 מלמד שהראה לו הקב"ה למשה קשר של תפלין, שמאחוריו הוא. והענין בזה, דהנה, כבוד בגימטריא ל"ב49 היינו ל"ב נתיבות חכמה50, והו"ע ד' פרשיות שבתפילין דמארי עלמא שהם מוחין דז"א51. ועל זה השיב לו הקב"ה ופני לא יראו, והיינו, שנשמה המלובשת בגוף, אפילו שהיא מבחי' האצילות כמו נשמת משה, אינה יכול לראות ולהשיג בחי' פנימיות המוחין דחו"ב דז"א, שבהם מלובשים חו"ב דאצילות. אלא רק וראית את אחורי, בחי' חיצוניות דמוחין וחיצוניות דמדות בלבד (וכדאיתא בלקו"ת מהאריז"ל52 (הובא בתניא53 ), שמשה קיבל מבחי' אחוריים דחכמה המלובשת בנה"י). וזהו שהראה לו הקב"ה למשה קשר של תפילין דוקא, ולא התפילין עצמן, משום דפני לא יראו. ובענין זה הוא החידוש דמ"ת, שמה שלא זכה משה לראות ולהשיג בגלל שפני לא יראו, הנה עתה במצות תפילין שניתנה לנו, יוכל כל אחד מישראל לזכות לאור זה, היינו, לא רק לבחי' החיצוניות, קשר של תפילין בלבד, אלא גם לבחי' הפנימיות (פני), שהם התפילין (דמארי עלמא) עצמם, ועד להתפילין דע"ק54 (שזהו"ע הד' זוגות תפילין, שכללותם הוא ג' זוגות כו'55 ). אך בכדי להמשיך בחי' פני, פנימיות ועצמות אוא"ס, צ"ל מעשה המצוות (שהמעשה הוא העיקר56 ) דוקא, כי גם בנוגע לבחי' שאין האתעדל"ת מגעת לשם צ"ל איזה ענין מצד התחתון כו', והו"ע עשיית המצוות דוקא, כמו הנחת תפילין, שהוקשה כל התורה כולה לתפילין57. אבל זהו רק ע"י המצוות כפי שניתנו ע"י הקב"ה במ"ת, ולא ע"י המקלות של יעקב (שעל ידם המשיך ענין התפילין כו'58 ), כיון שלא נצטווה על זה ע"י הקב"ה (ולכן לא היתה קדושה כלל במקלות עצמם), אלא שהמקלות היו רק סיבה שעל ידם כיון יעקב מצד עצמו (בתור נברא) את כל הכוונות כו', ולכן לא נמשך עי"ז בחי' העצמות, אלא רק הארה בלבד.

ה) ועוד ענין בזה, דהנה, האבות הגיעו בעבודתם רק בבחי' המדות דאצילות, שבעת ימי הבנין, שהם שורש ומקור לבחי' עולם. אבל בחי' התורה היא בחי' המוחין, וכמארז"ל59 אלפים שנה קדמה תורה לעולם, שהוא בחי' אאלפך חכמה אאלפך בינה כו'60, שלמעלה באין ערוך מבחי' עולם61. ויתירה מזה, כמ"ש62 כי הוי' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, וכיון שהנתינה היא בחי' המוחין (חב"ד, חכמה ותבונה ודעת), א"כ הנותן (הוי' יתן) הוא למעלה מהם, והיינו, שהמתנה דתורה נמשכת מבחי' הכתר11. וזהו מה שבמ"ת נמשך בחי' כתר תורה63. ולכן גם ההכנה למ"ת היתה עי"ז שירדו מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל ב' כתרים (כמבואר בסוגיא דמ"ת64 ). והרי הימים האלה נזכרים ונעשים65, שבחג השבועות כל שנה ושנה נמשכים מחדש כל הענינים כפי שהי' בפעם הראשונה.

ו) ועפ"ז יובן מ"ש ועשית חג שבועות להוי' אלקיך וגו'. דהנה66, מ"ש ועשית הוא ע"ד מארז"ל67 מעלה אני עליכם כאילו עשאוני, והיינו, שהאדם עושה וממשיך חג שבועות להוי' אלקיך. והענין בזה, דהנה, שבועות הוא סוד שער הנו"ן שהוא הכתר, שכולל כל המ"ט שערים שנמשכו בימי ספה"ע (שבע שבועות), ולמעלה מהם (שאינם השבועות הנזכרים שספרנו אלא אחרים יותר נעלים לאין קץ68 ), כמרומז במ"ש שבועות (סתם), ולא כתיב כמה אינון69, שהם ב' בחי' שבע, שזהו"ע שבעת הנרות דמנורה ושבעה מוצקות לנרות70, שהו"ע ז"ת דעתיק יומין71, והיינו, שנמשך מבחי' הכתר ומפנימיות הכתר. וזהו גם ענין חג (שבועות), שהוא מלשון חוג, סיבוב ועיגול72, שהו"ע הכתר והעטרה כו'. ועז"נ ועשית חג שבועות להוי' אלקיך, היינו, שתמשיך תוספת אור בהוי' אלקיך, בחי' ז"א ומלכות, מבחי' הכתר. והמשכה זו היא ע"י מעשה המצוות (כנ"ל ס"ד), וזהו גם מ"ש ועשית, שהו"ע המעשה.

וממשיך בכתוב, מסת נדבת ידך, דכיון שבחג השבועות נמשך מבחי' הכתר, שזהו גם ענין נתינת התורה במתנה, בחי' כתר תורה, צ"ל העבודה למטה מעין הגילוי שממשיכים מלמעלה. וזהו מסת נדבת ידך11, שיהיו הקרבנות בויתור, באופן שיהי' די גם לאוכלים רבים. ובעבודה הרוחנית ענין הויתור הוא בחי' אה"ר דבכל73 מאדך74. ועי"ז נמשך מבחי' הכתר, ששם הוא מקום הויתור, שההמשכה היא בלי צמצום כלל. ועוד זאת, דהנה, מסת הוא מלשון מס, כמו ויהי למס עובד75, יהיו לך למס ועבדוך76, שמורה על ענין העבדות והביטול כו', שדוקא עי"ז לוקחים את ענין התורה, וכמארז"ל77 כל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מר כו', ובדוגמת כללות מ"ת שההכנה לזה היתה באופן דוירא העם וינועו ויעמדו מרחוק (כנ"ל). ויש להוסיף בדיוק לשון הגמרא9 האי מסת לישנא דחולין הוא דכתיב וישם המלך אחשורוש מס על הארץ, ומבואר בתוס'78, שיהיו לך למס ועבדוך ויהי למס עובד לא מייתי, דהני לאו מעות משתמעינן אלא לשון עבדות בעלמא, שמזה מובן שמסת לשון מס הו"ע הממון, והיינו, שצ"ל גם הענין דבכל מאדך כפירוש הב' – בכל ממונך79, וכדרשת חז"ל80 על הפסוק81 היקום אשר ברגליהם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, שהו"ע שלמטה מהרגל ומעמיד ומגבי' את הרגל וכו'. וכל זה הוא בחג השבועות דוקא, כי, מצד גודל העילוי דמ"ת, צ"ל ההכנה דמסת כו', משא"כ בחג הפסח וחג הסוכות שהיו עדיין קודם מ"ת. אלא שמחג השבועות ילפינן גם בנוגע לשאר הרגלים.

ז) וזהו ועשית חג שבועות וגו', שהוא לשון ציווי וגם לשון הבטחה82, שיעשה חג, מלשון חוג, סיבוב ועיגול, סובב ומקיף, שהו"ע הכתר, וגם שבועות שהוא שער הנו"ן הו"ע הכתר, ומשם נמשך להוי' אלקיך, בחי' ז"א ומלכות. והכלי לזה הוא מסת, שהו"ע הקרבנות באופן של ויתור. ועד"ז בזמן הזה, ע"י הצדקה, שהיא במקום קרבנות, כמבואר באגה"ת83. ועי"ז מקרבים את הגאולה, כמארז"ל גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה84, ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה85, ועד לקיום היעוד ונגלה כבוד הוי'86, דקאי על בחי' מלכות כפי שתהי' לעת"ל באופן שנקבה תסובב גבר87, שהוא בחי' כבוד עילאה88. ואז יומשך גם הכתר השלישי שנטל לעצמו, שעל זה אמרו רז"ל89 משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך, מה עשה המלך, נתן בראשו אחת ושתים בראשם של בניו, כך כו' הקב"ה עושה, נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל, הה"ד90 דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים. וממשיכים בחי' זו ע"י העבודה דקדש עצמך במותר לך91, ובפרט ע"י הצדקה92. ועי"ז נמשכים כל הענינים מלמעלה באופן של ויתור על כל השנה כולה, שנעשית שנת תורה ושנת ברכה, בבני חיי ומזונא רויחא.