בס"ד. ש"פ תשא, ט"ז אדר, ה'תשל"א

(הנחה בלתי מוגה)

כי1 תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו וגו'2. הנה תשא פירושו תמנה3. אך צריך להבין למה נקט הכתוב לשון תשא4, ולא שאר לשונות המורים על ענין המנין, וכמו בחומש במדבר שנאמר הלשון פקוד וכיו"ב, ועד שכל החומש נקרא בשם חומש הפקודים5, וגם בפסוק זה גופא נאמר הלשון לפקודיהם, ולמה נאמר כאן הלשון תשא. ואף שתשא הוא לשון של חשיבות, והו"ע החשיבות שבענין המנין, דדבר שבמנין אינו בטל מצד חשיבותו, כידוע בענין את שדרכו למנות וכל שדרכו למנות6, הרי חשיבות זו ישנה בכל ענין של מנין ומספר, גם לולי דיוק הלשון תשא דוקא. גם צריך להבין מ"ש כי תשא את ראש, דלכאורה, ענין הנשיאות וההגבהה שייך בדבר הצריך הגבהה, משא"כ הראש הרי גם מצד עצמו הוא חשוב במקום ובמעלה, ולמה צריך לפעול בו נשיאות והגבהה. גם צריך להבין4 מ"ש כי תשא גו' לפקודיהם, דלכאורה הרי זה כפל לשון, והול"ל כי תשא את ראש בנ"י ונתנו גו'. ועוד זאת, שהלשון לפקודיהם יש בו גם פירוש שהוא מלשון חסרון, וכמו כי יפקד מושבך7, שזהו היפך תוכן הענין דנשיאת ראש.

ב) ויש לקשר זה עם משנת"ל8 במ"ש9 ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, דלכאורה צריך ביאור מהו החידוש שליהודים היתה אורה וגו', הרי ענינים אלו היו אצלם עוד לפנ"ז. ואף שבימי אחשורוש הושחרו פניהם של ישראל כשולי קדרה10, הרי גם להם עשה המלך אחשורוש משתה גו' בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו11, שכל זה הי' כרצון איש ואיש12, גם כרצון מרדכי13, שהי' מנהיג הדור כו'. וביותר יוקשה ע"פ דרשת רז"ל14 עה"פ ליהודים היתה אורה וגו', אורה זו תורה ושמחה זה יו"ט וששון זו מילה ויקר אלו תפילין, הרי בודאי שענינים אלו (שאינם מצוות התלויות בארץ וכיו"ב) היו אצלם גם קודם לכן. ואף שעל כל אלה גזר המן15, ולאחרי שנתבטלה הגזירה היו יכולים לעסוק בכל ענינים אלו כמקודם, הרי זה דבר המובן מעצמו, ואין בו חידוש כלל, ולא הוצרך הכתוב להודיע שליהודים היתה אורה זו תורה וכו'. ונתבאר בזה, שד' הענינים דאורה ושמחה וששון ויקר הם ד' המדריגות שכוללים כל סדר ההשתלשלות, אורה הו"ע החכמה, שמחה הו"ע הבינה, ששון הו"ע היסוד ויקר הו"ע המלכות16, ובהקדמה לזה נאמר ליהודים היתה גו', שד' ענינים אלו היו חדורים בענין ההודאה שלמעלה מטו"ד, שזהו תוכן השם יהודי17, ע"ש שכופר בע"ז18, שהוא כמודה בכל התורה כולה19, שזהו ענין ההודאה שלמעלה מטעם ודעת, והיא הבחי' החמישית שלמעלה מד' הענינים הנ"ל, ע"ד מ"ש20 ונתתם חמישית גו' וארבע הידות תהי' לכם. ועז"נ ליהודים היתה, ע"ד מ"ש21 והי' ברכה, דכל הברכות נתונות בידך, שזהו באופן של בעלות כו'.

ג) והענין בזה, דהנה, ענין ההודאה הוא כמ"ש (לגבי נתינת השם יהודה) הפעם אודה את הוי'22, ומבואר בתו"א23 שענין הפעם אודה היינו אחר לידת והתגלות בחי' ראובן שמעון ולוי. וכמבואר שם שראובן הו"ע הראי', והו"ע בחי' פרשה ראשונה דק"ש שהוא בחי' רצוא, ושמעון הו"ע השמיעה, הו"ע פרשה שני' דק"ש, בחי' שוב, ולוי (ע"ש ילוה אישי אלי24, שהו"ע החיבור וההתקשרות, בחי' לויתן25 ) הו"ע אמת ויציב וכו' שלאחרי ק"ש. ועי"ז באים אח"כ לענין ההודאה, הפעם אודה את הוי', שזהו"ע הביטול וההתכללות באוא"ס ב"ה ממש בהשתחוואות שבתפלת שמו"ע (למעלה אפילו מהענין דבכל מאדך26 שבפרשה ראשונה דק"ש), והו"ע ותעמוד מלדת27, אין עמידה אלא תפלה28, והוא ג"כ לשון שתיקה וביטול כו'. ומזה מובן שהודאה זו שעלי' נאמר הפעם אודה את הוי' היא לא באופן שחסר בהגילוי דשם הוי', ולכן יכול להיות רק ענין ההודאה, אלא אדרבה, שההודאה היא לאחרי ולמעלה יותר מהגילוי דשם הוי'29, והיא הדרגא היותר עליונה בסולם דתפלה, כמ"ש30 והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שיש בו ד' שליבות31 שהם כנגד ד' העולמות עשי' יצירה בריאה ואצילות, החל מהודו להוי', ולאח"ז פסוקי דזמרה, ברכות ק"ש וק"ש, שהם בג' המדריגות דנפש רוח נשמה32, ובלשון הזהר33, כד אתיליד יהבין לי' נפשא כו' זכה יתיר יהבין לי' רוחא כו' זכה יתיר יהבין לי' נשמתא, ועד שבאים לתכלית הביטול דשמו"ע שבעולם האצילות, עולם האחדות34, שהוא בבחי' נשמה לנשמה, ועי"ז נעשה עילוי גדול יותר גם בבחי' נר"נ (כמבואר בקונטרס העבודה35 פרטי הענינים בזה)36.

ד) והנה נוסף על ענין ההודאה שבתפלת שמו"ע, יש בה גם הענין דבקשת צרכיו, כמו רופא חולים ומברך השנים, ואדרבה, עיקר ענין התפלה הוא בקשת צרכיו, כמ"ש הרמב"ם37 חיוב מצוה זו שיהא אדם כו' שואל צרכיו שהוא צריך להם כו'. והענין בזה, דהנה, אמיתית הענין דבקשת צרכיו היא בקשת הנשמה כו'38, כי, להיותו איש ישראל ה"ה יודע שמהותו היא הנשמה, ולכן עיקר בקשת צרכיו היא בנוגע להחסרון ברוחניות כו', החל מהחסרון שמצד כללות ירידת הנשמה למטה (שזהו באופן שאלקות גופא נעשה בבחי' יש39 ), מאיגרא רמה (במעמד ומצב דטהורה היא40, תחת כסא הכבוד41, קיימא בדיוקנאה קמי מלכא קדישא42 ) לבירא עמיקתא43, שלכן הנה גם אם יהי' צדיק גמור עובד הוי' ביראה ואהבה בתענוגים, הרי הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו (יש מי שאוהב44 ), ולא יגיע למעלת דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעוה"ז החומרי לא מינה ולא מקצתה כו' (כמבואר בתניא45 ), ועד שבקשת צרכיו היא באופן דמי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ46, כמובא בשרש מצות התפלה47 מה שאמר רבינו הזקן: "איך וויל זע גאָר ניסט, איך וויל ניט דאַיין ג"ע, אין וויל ניט דאַיין עוה"ב כו', איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין". אלא שמצד ירידת הנשמה למטה בגוף הגשמי, ובגלל שאינו בדרגא שגופו כמו זר נחשב אצלו, כמו הלל שהי' אומר שהולך לגמול חסד עם העלובה כו'48, נרגש אצלו ונוגע לו ביותר החסרון דצרכי הגוף, ולכן מבקש ענינים גשמיים.

והענין בזה, שמצד הרגש החסרון (שלכן מבקש צרכיו) נעשה אצלו מעמד ומצב דמן המיצר גו'49. ומובן, שענין המיצר הוא גם כאשר הרגש החסרון הוא בנוגע לענינים גשמיים, ואדרבה, כיון שהחסרון בגשמיות נוגע לו ביותר, נקל יותר לפעול הרגש המיצר כו', וכפי שמביא אדמו"ר האמצעי50 המשל מעני שמיד כשנזכר במעמדו ומצבו אזי בדרך ממילא (ללא צורך בהתבוננות) בכה יבכה כו' [ומזה מובן גם בנוגע לחסרון בענינים רוחניים, שמהם נשתלשלו הענינים הגשמיים, ועד להחסרון דסיהרא דלית לה מגרמה כלום51, ולכן נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך כו'52 ]. ודוקא מן המיצר נעשה התגלות המרחב כו'53, וכמו בעת צרה, שממנה דוקא באה הישועה54. והיינו שנעשה מילוי החסרון, החל מזה שגם בהיותו למטה ישנו הענין דנשמה שנתת בי טהורה היא40, נתת דייקא, נתינתו של הקב"ה (שכל הנותן בעין יפה הוא נותן55 ) שהוא ונתינתו אחד, גם כפי שנמשכת ובאה באופן שאתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי40, ועד שדוקא בהיותה למטה ישנו הענין דאתה משמרה בקרבי40, שנוסף על פשטות הענין שהקב"ה משגיח עליו (ולא כטעות הכופרים בהשגחה פרטית, כמ"ש רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה56 ), ובאופן שהוא והשגחתו אחד, הרי זה באופן של שימור ממקום עליון יותר57 (כמובן גם בפשטות שהשומר הוא נעלה יותר מן הנשמר58 ), שנמשך ומתגלה למטה דוקא, כיון שנעוץ תחלתן בסופן59, ובאופן שחודר בכל פרטי המדרגות דבראתה יצרתה ונפחתה כו'. ועד שנעשה מילוי החסרון גם למטה, ובאופן דעד מהרה ירוץ דברו60, כמבואר בלקו"ת61.

ה) וענין זה הי' גם בפורים. דהנה, אמרו רז"ל62 על הפסוק63 ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן גו', גדולה הסרת טבעת יותר כו' (ש)החזירתן למוטב, והיינו, שכאשר בנ"י ראו בעולם העשי' שטבעת המלך ניתנה להמן, הרי זה פעל אצלם ענין של מיצר כו', ועי"ז נתעוררו באופן נעלה ביותר, עד שבאו לתכלית הביטול דהודאה (ליהודים), ואח"כ המשיכו זאת בכל פרטי הענינים דאורה ושמחה וששון ויקר, שכוללים כל ד' המדריגות דסדר ההשתלשלות, שניתוסף בהם עילוי גדול יותר, החל מאורה שהו"ע החכמה, ואורה לשון נקבה, מקבל בלבד, שמורה על הבחי' שבחכמה שהיא בבחי' מקבל לגבי למעלה ממנה (כידוע64 בענין ואמונה כל זאת וקיים עלינו). ואח"כ שמחה, שהיא למעלה מאורה. ואח"כ ששון, שהוא למעלה משניהם, דששון זו מילה, ובמילה כתיב65 מי יעלה לנו השמימה, ר"ת מילה וס"ת הוי'66, היינו שענין המילה הוא הראש (ר"ת) דבחי' מי יעלה לנו השמימה. ולמעלה מזה הו"ע ויקר אלו תפילין67, וכידוע שיש תר"ך עמודי אור בגימטריא כתר68, וחציים הוא ש"י, שעז"נ69 שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, אמנם זהו החצי התחתון דכתר, אבל בחי' יקר, שהוא גם בגימטריא ש"י70, ה"ז בחי' חצי העליון דכתר כו'71, שזוהי בחי' שלמעלה מכל הענינים.

ו) ועפ"ז יובן גם מ"ש כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם גו', שדוקא ע"י לפקודיהם, שזהו ענין של חסרון (כנ"ל ס"א), נעשה ענין של נשיאת ראש. וענין זה נמשך וחודר בכל הציור קומה, כמובן ממארז"ל72 שאמר משה להקב"ה במה תרום קרנן של ישראל, אמר לו הקב"ה בכי תשא, ומפרש רש"י, אם באת לשאת ראשם בהגבהה קח מהם כופר לצדקה, והרי צדקה תרומם גוי73, כמבואר בתו"א בתחילתו74 בענין ג' האותיות גוי, שג' הוא בחי' נה"י, ו' הוא בחי' המדות, וי' הוא בחי' החכמה (ע"ד האמור לעיל שהענין דליהודים נמשך וחודר בכל פרטי הענינים דאורה ושמחה וששון ויקר).

ז) והנה כתיב75 והימים האלה נזכרים ונעשים, שעי"ז שנזכרים כדבעי, אזי תיכף נעשים ונמשכים אותם הענינים76. וכן הוא בענין הקריאה בתורה זה יתנו, שעי"ז באים מיד לענין זה א-לי ואנוהו77, מראה באצבעו ואומר זה78, כפי שיהי' בהגילוי דלעתיד לבוא, כמ"ש79 ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה הוי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, ב"פ זה, וכמו שאומרים גם בהפטרת פרשת תשא הוי' הוא האלקים80 ב"פ, שזהו החידוש דבעל תשובה על הצדיק81, כפליים לתושי'82, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שיבנה מקדש במקומו83, ואז תתקיים מצות נתינת מחצית השקל (שממנו מביאים הקרבנות) בביהמ"ק השלישי, כמצות רצונך84, בקרוב ממש.