בס"ד. פורים, ה'תשל"א
(הנחה בלתי מוגה)
ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר1, ואיתא בגמרא2 אורה זו תורה, וכן הוא אומר3 כי נר מצוה ותורה אור, שמחה זה יום טוב, וכן הוא אומר4 ושמחת בחגך, ששון זו מילה, וכן הוא אומר5 שש אנכי על אמרתך, ויקר אלו תפילין, וכן הוא אומר6 וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש. ולכאורה, ע"פ דרשת חז"ל הנ"ל, צריך להבין, מהו החידוש דבר שליהודים היתה (אורה זו) תורה וכו' עד ל(יקר אלו) תפילין, הרי ענינים אלו (תורה כו' ותפילין) היו אצל בנ"י גם לפנ"ז. והנה, רש"י פירש שגזר עליהם המן שלא יעסקו בתורה, וכן בנוגע ליו"ט ומילה ותפילין, שעל כל אלה גזר, ולכן, כאשר ישוב מחשבתו הרעה7, ואדרבה, ונהפוך הוא8, אזי ליהודים היתה תורה וכו' ותפילין, כל ד' הענינים דאורה ושמחה וששון ויקר [ולהעיר, שעפ"ז יומתק מ"ש בתרגום עה"פ, "ליהודאי הות רשותא למעסק באורייתא וכו' ולאחתא תפילין על ידיהון ועל רישיהון", היינו, לא רק תפילין של ראש, כמשמעות פשטות דברי הגמרא "ויקר אלו תפילין, וכן הוא אומר כו', ותניא כו' אלו תפילין שבראש", אלא גם תפילין של יד, שהרי מובן בפשטות שגזירת המן היתה הן על תש"ר והן על תש"י. ובאמת אין זה בסתירה למ"ש בגמרא אלו תפילין שבראש, כי9, בתש"ר אמרו רז"ל10 כל זמן שבין עיניך יהיו שתים, היינו, שבשביל השלימות של תש"ר נוגע שיהיו גם תש"י, ונמצא, שבתש"ר כפי שהם בשלימותם נכלל גם תש"י]. אמנם, אי משום הא, מספיק מ"ש כבר במגילה שבטלה מחשבת המן, ועד לאופן דונהפוך הוא, ומעצמו מובן שבטלו כל פרטי הגזירות הנ"ל, ואין צורך לפרש זאת, כשם שלא נתפרש במגילה שבנ"י נשארו בחיים חיותם, כיון שמובן הדבר מעצמו, וא"כ, מאי קמ"ל שליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. גם צריך להבין מהי ההקדמה שהענין דאורה ושמחה כו' הי' ליהודים (ליהודים היתה גו'). דהנה, הן אמת שבכל המגילה כולה נקראו ישראל בשם יהודים, וכידוע הדיוק בזה בדרושי חסידות (בתורה אור, שערי אורה, אור התורה ובדרושים שלאח"ז11 ) ע"פ דברי הגמרא12 על הפסוק13 איש יהודי גו' איש ימיני, קרי לי' יהודי, אלמא מיהודה קאתי, וקרי לי' ימיני, אלמא מבנימין קאתי, ומשני14, לעולם מבנימין קאתי, ואמאי קרי לי' יהודי, על שום שכפר בע"ז, שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי, אבל לכאורה אין זה שייך למגילת אסתר דוקא, כי, אע"פ שהיתה אז הגזירה שיהיו כורעים ומשתחווים להמן15, שעשה עצמו ע"ז16, וחקק ע"ז על לבו כו'17, הנה נוסף לכך שבגלוי לא הי' זה ענין של ע"ז18, הרי מצינו עוד כמה מקומות שבנ"י מסרו נפשם על ענין של ע"ז, כמו בחנני' מישאל ועזרי', ואעפ"כ, לא מצינו שם דיוק זה שיקראו בשם יהודים דוקא. ויתירה מזה, דהנה, כוונת הכתוב ליהודים היתה אורה גו' היא, שמזמן ההוא והלאה היתה אורה ושמחה וששון ויקר ליהודים שבכל הדורות, וא"כ, בפסוק זה לא נוגע לכאורה השם יהודים דוקא, כיון שמדובר אודות המעמד ומצב של בנ"י בכל הדורות (לאו דוקא בהיותם במעמד ומצב שצריכים למסור נפשם על ענין של ע"ז), ולמה מדייק הכתוב ליהודים (דוקא) היתה אורה וגו'. גם ידוע הדיוק19 במ"ש (ליהודים היתה) אורה, ולא אור, אע"פ שהתורה נקראת בשם אור, וכמפורש במארז"ל זה גופא, וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור, וא"כ, גם בפסוק זה הול"ל ליהודים היתה אור (ושמחה וששון ויקר), ולמה נאמר אורה. גם צריך להבין, דכיון שאורה זו תורה (שמחה זה יום טוב, ששון זו מילה ויקר אלו תפילין), למה לא נאמר בתושב"כ בפירוש ליהודים היתה תורה (ועד"ז ג' הענינים שלאח"ז), אלא נאמר לשון אורה, ולאח"ז צריך לבאר בתושבע"פ שאורה זו תורה (ועד"ז בנוגע לשמחה וששון ויקר).
ב) ויובן בהקדם הידוע20 בביאור מארז"ל כל הכופר בע"ז נקרא יהודי דוקא, שזהו מלשון הודאה, כמו השם יהודה (שזהו הפירוש הפשוט ד"יהודי", שמיהודה קאתי12), ע"ש הפעם אודה את הוי'21. והענין בזה, שעבודתו של יהודי צריכה להיות באופן של הודאה, אודה את הוי', והיינו, שאע"פ שמתבונן ויודע שהוי' הוא מלשון מהוה22, ומחי' ומקיים את כל העולמות כולם, וההתבוננות היא באופן שבא לידי ידיעה בבחי' ממכ"ע, שענין זה שייך אפילו אצל אומות העולם, ויתירה מזה, שמגיע אפילו לידי ידיעה בבחי' סוכ"ע, שענין זה שייך (רק) אצל כל בנ"י, מ"מ, בשעה שבא לעבודה בפועל, צריכה להיות עבודתו באופן של אודה את הוי', דפירוש לשון הודאה הוא, שאין נפק"מ אצלו מה שמתקבל ומונח בשכלו, ומה שממלא רצון הקב"ה הרי זה מצד קבלת עול. וכפי שאומרים נוסח ברכת כל המצוות כולם (גם המצוות המובנות בשכל (משפטים), וכן עדות, לאו דוקא המצוות שהם חוקים), אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, שפירושו, שעומד לקיים מצוה זו בגלל שצוונו (ענין הציווי), והיינו, שקיום הדבר אינו בגלל שכך מובן בשכלו, שהרי אז אינו צריך לציווי, אלא קיום המצוה הוא רק בגלל הציווי. וכידוע בכללות הענין דכוונת המצוות23, שיש כוונה פרטית לכל מצוה ומצוה, אך יש גם הכוונה הכללית שבכל המצוות. וזהו שבברכת המצוות גופא יש ב' ענינים, שבסיום הברכה יש נוסח מיוחד לכל מצוה בפני עצמה, אבל ישנו גם חלק הברכה שהוא בנוסח שוה בכל המצוות, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, שזה מורה על הכוונה הכללית שבכל המצוות, שקיומן הוא בגלל שזהו רצון הקב"ה. ועז"נ24 אורח חיים פן תפלס, אל תהי יושב ושוקל במצוותי' של תורה קלה שבקלות וחמורה שבחמורות25, והיינו, שאע"פ שמצד השכל ע"פ תורה ה"ה יודע שמצוה זו היא קלה שבקלות ומצוה זו היא חמורה שבחמורות, מ"מ, אל תהי יושב ושוקל כו', אלא כשבא לקיים כל ענין בפועל הרי זה בנוסח שוה, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, הן בקלה שבקלות והן בחמורה שבחמורות. ואדרבה, דוקא עי"ז תהי' אצלו הבנה והשגה טובה יותר בביאור החילוק שבין קלה שבקלות לחמורה שבחמורות. ובדוגמת מ"ש בגמרא26 בנוגע לכל התורה כולה, שכיון שבנ"י הם עמא פזיזא שהקדימו נעשה לנשמע, הנה אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם27, ועד"ז כאשר מקדימים את הכוונה הכללית שבכל המצוות, שזהו"ע דנעשה, אזי נשמע (ונבין) באופן ישר (תומת ישרים גו'), לידע שמצוה זו היא קלה שבקלות ומצוה זו היא חמורה שבחמורות. וזהו גם הסדר בברכת המצוות, שלפני הנוסח ששייך למצוה פרטית זו, מקדימים ומתחילים בנוסח הכללי שזוהי הכוונה הכללית שבכל המצוות, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, שזהו כללות ענין ההודאה.
וענין ההודאה מודגש גם בכללות עבודת כאו"א מישראל בכל יום, שאז נעשה ברי' חדשה28 (כמובא בשו"ע אדה"ז29 מדברי הרשב"א30 ), שהתחלת עבודת היום היא באמירת מודה אני לפניך. ואפילו בעבודת התפלה, שזהו ענין הקשור עם התבוננות והליכה מדרגא לדרגא, שלכן נקראת התפלה בשם סולם31, שענינו של סולם הוא שמורכב מכמה שליבות, ודוקא ע"י השליבות יכולה להיות העלי' ממוצב ארצה עד שמגיע השמימה32, הנה התחלת התפלה היא בענין ההודאה, הודו לה' קראו בשמו33, וגם סיום התפלה הוא בתפלת שמו"ע, שהו"ע העמידה כעבדא קמי מרי'34, היינו, שמתבטל ממציאותו לגמרי (אינגאַנצן אויס מציאות), כי אם אודה את הוי'35. וענין זה חודר ונמשך בכל ד' השליבות שבסולם התפלה36, שהם כנגד כללות ענין סדר ההשתלשלות, שנמשך מכללות סדר השתלשלות הספירות, שגם הם חדורים בענין ההודאה.
ג) וזהו גם מ"ש ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. דהנה, מבואר בדרושי חסידות37, שד' הענינים אורה ושמחה וששון ויקר, הם ד' הדרגות שבהם נחלק כללות סדר ההשתלשלות, חכמה, בינה, ז"א ומלכות. אורה זו תורה הו"ע החכמה. שמחה זה יו"ט, מקראי קודש, הו"ע הבינה38. ששון זו מילה, שהוא ביסוד, עיקרא דגופא, הו"ע בחי' ז"א. ויקר אלו תפילין, שעז"נ כי שם הוי' נקרא עליך, הו"ע ספירת המלכות. ובהקדמה לזה נאמר ליהודים היתה גו', היינו, שבימי הפורים היו ד' ענינים אלו לא באופן של עבודה שמצד טו"ד, כפי שהי' לפנ"ז, אלא באופן נעלה ביותר, כפי שהם מצד הבחי' דיהודים, שהו"ע נקודת המס"נ שלמעלה ממדידה והגבלה, ועד ללשון חז"ל39 (שנאמר בנוגע להחיוב דפורים) עד דלא ידע, ובאופן שנמשך אח"כ בהענין דברוך מרדכי וארור המן, שברוך מרדכי הוא כללות הענין דמצוות עשה, שהעבודה בהם היא באופן של קירוב, ענין של עשי', וארור המן הוא כללות הענין דמצוות לא תעשה, שהעבודה בהם היא באופן של דחי', שלילת העשי' (השמר פן ואל40 ), אלא שזהו באופן ששניהם הם מצד הענין דלא ידע. וכמו"כ הרי זה נמשך בעבודה מסודרת דאורה ושמחה וששון ויקר, אלא שזהו מסודר באופן נעלה יותר שלא בערך מכמו שהי' קודם הגזירה.
ד) ונקודת הביאור בזה, שענין הגזירה הוא כמו מן המיצר, והרי זה כמו בר"ה, שאז ישנו הענין דמן המיצר קראתי גו'41, ומצד זה נעשית אז העבודה באופן דנצבים גו' כולכם לפני הוי' אלקיכם42, כולם בשוה, שזהו מצד ענין הקבלת עול כו' (אלא שאח"כ ה"ז נמשך בפרטי העבודה דראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך). ובהמשך לזה באים ליום הכיפורים שנקרא ג"כ ראש השנה (ביחזקאל)43, וכן הוא בפורים, שהרי יוהכ"פ הוא כ.פורים (כמו פורים44 ), ואז העבודה היא מצד בחי' הגורל, ועל שם זה נקרא פורים, על שם הפור45, פור הוא הגורל46, כמו הגורל דיוהכ"פ47, אחת בשנה48, שקשור עם בחי' אחת שבישראל (בחי' היחידה)49, ולכן הרי זה נמשך בבחי' אחת בזמן (אחת בשנה), וכן בבחי' אחת במקום, שזהו קודש הקדשים, בחי' היחידה שבעולם. ומזה נמשך בכל השנה, שאז גם אומרים50 מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו (ומה יפה ירושתנו), והוא בחינת הגורל ממש (כמ"ש באגה"ק51 ) שישנו בכאו"א מישראל. ומצד בחי' היחידה שבנפש, שזהו"ע ליהודים, נעשים כל ד' הענינים דאורה שמחה וששון ויקר (שהם ד' המדריגות שכוללים כל הע"ס) באופן אחר נעלה ביותר, אורה באופן נעלה יותר, שמחה באופן נעלה יותר, ששון באופן נעלה יותר ויקר באופן נעלה יותר.
והענין בזה, שעי"ז שישנו תחילה הענין דמן המיצר קראתי (בזמן הגזירה), נעשה אח"כ עילוי שלא בערך, שזהו"ע ענני במרחב, עד למרחב העצמי52. וע"ד תורת הבעש"ט53 על הפסוק54 ועת צרה היא ליעקב (ואז) וממנה (מהצרה עצמה) יושע, שנעשית ישועה שלא בערך. וכידוע גם התורה55 על הפסוק56 והי' ראשיתך מצער, שדוקא עי"ז הנה אחריתך (לא רק) ישגה (אלא ישגה) מאד. וזהו גם שכיון שההתחלה היא באופן דמן המיצר, לכן באים עי"ז עד למרחב העצמי, ומרחב זה נמשך אח"כ בפרטי הענינים דאורה ושמחה וששון ויקר, וגם כפי שבאים בעבודה בפועל, אורה זו תורה, שזהו"ע לימוד התורה בפועל, וכן בקיום המצוות בפועל, שמחה זה יו"ט, ששון זו מילה ויקר אלו תפילין.
ומזה מובן גם שאע"פ שד' ענינים אלו הם באופן מסודר, שתחילה ישנו הענין דאורה, ואח"כ שמחה, ואח"כ ששון ואח"כ יקר, מ"מ, כיון שהעבודה היא מצד ענין המס"נ, ליהודים היתה גו', שזהו"ע דלא ידע, אזי יכול להיות ענין השמחה באופן נעלה יותר מענין האורה, ולמעלה מזה, הענין דששון, ולמעלה יותר, הענין דיקר (כדלקמן), וע"ד אל תהי יושב ושוקל במצוותי' של תורה כו', שלפעמים יכול להיות אצלו ענין של מס"נ בנוגע לקלה שבקלות שאין אצלו בנוגע לחמורה שבחמורות, כיון שעומד באופן העבודה שמצד לא ידע, שזוהי הבחי' שבנפש שלמעלה מידיעה, למעלה מטו"ד.
ה) וביאור מעלת הענין דאורה ושמחה וששון ויקר שנעשה ליהודים לאחרי הקדמת הגזירה כו', יובן ע"פ דיוק הלשון ליהודים היתה אורה, ולא אור, כלשון הכתוב כי נר מצוה ותורה אור, שענין האור הי' גם קודם הגזירה, והחידוש שלאחרי הגזירה הוא שליהודים היתה אורה (בתוספת ה') דוקא.
והענין בזה, כמבואר בשערי אורה57 שכללות ענין האור הוא שעל ידו יכולים להבחין ולברר (פאַנאַנדערקלייבן) בין אמת לשקר וטעות כו', וכמו המבדיל בין אור לחושך בין ישראל לעמים58, וכן בכל הענינים שבהם צריכים להבחין בין אמת להיפך האמת, שהרי במקום החושך אין האדם יודע מה שנמצא מסביבו, וגם ע"י המישוש אינו יכול לידע בוודאות מהות הדבר, ורק ע"י האור יכול לראות כל ענין כפי שהוא לאמיתתו. וזהו מ"ש ותורה אור, כי, אף שהתורה מצד עצמה היא נעלמה מעין כל חי59, מ"מ, בירידתה למטה נעשה בה גם הענין דגדול לימוד שמביא לידי מעשה60, שעל ידה מברר האדם ויודע את המעשה אשר יעשה ואלה אשר לא תעשינה, כי, ההבחנה והבירור בענין המדות, ובג' הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה, מתחילה מההבחנה והבירור בענין השכל, וכמ"ש61 לפי שכלו יהולל איש, דאיש הו"ע המדות62, שבהם תלוי ענין התאוה והרצון עד להמעשה בפועל, וענין זה הוא לפי שכלו, שלכן, הנה הקטן מתאוה לדברים קטנים ועושה דברים קטנים, וכשגדל שכלו מתאוה לדברים גדולים, והיינו, שהן ענין המדות (איש) והן ענין הלבושים, עד למעשה בפועל, הרי זה תלוי בענין השכל (לפי שכלו). אמנם, גם בענין השכל הרי יכול להיות שכל שלא כדבעי, וכמו חכמים המה להרע63. אך על זה ישנו הענין דתורה אור, להאיר את השכל שיבחין בין רע לטוב ובין שקר לאמת.
אך צריך להבין מה שהתורה נקראת בשם אור, דלכאורה64, כיון שענין האור הוא שעל ידו מבחינים אם זהו שכל טוב או שכל בלתי טוב, הרי צ"ל תחילה ענין התהוות השכל, ורק לאח"ז שייך ענין האור, להבחין אם זהו שכל ישר או שכל עקום, כמו חכמים המה להרע, אבל קודם התהוות ענין החכמה לא שייך ענין האור. וא"כ מהו הענין שהתורה נקראת בשם אור, הרי התורה היא חכמתכם ובינתכם65, שזהו"ע השכל, שרק לאחרי התהוותו שייך ענין האור. אך הענין הוא, שקודם שישנו הענין דתורה אור, ישנו הענין דאורה, לשון נקבה. ובהקדם הידוע66 בענין ואמונה כל זאת וקיים עלינו67, שאמונה כל זאת, לשון נקבה, קאי על ספירת המלכות כפי שהיא בבחי' מקבל, שעז"נ68 נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך, שזהו כפי שהמלכות היא באצילות, שנקראת שלומי אמוני ישראל69. ואח"כ כאשר מלכות דאצילות נמשכת להיות עתיק לבי"ע, ה"ה בבחי' משפיע, שזהו"ע וקיים עלינו, לשון זכר. ועד"ז הוא גם במדריגות שלמעלה מהמלכות, עד לבחי' חכמה עילאה, שיש בה ב' ענינים, בחי' אור (לשון זכר), שזהו כפי שהחכמה היא ראשית הספירות, ובחי' אורה (לשון נקבה), שזהו כפי שהחכמה היא בבחי' מקבל מבחי' הכתר, מעולמות הא"ס ולמעלה מזה, שלהיותה בבחי' מקבל, נקראת בשם אורה, לשון נקבה, והו"ע בחי' חכמה סתימאה ולמעלה יותר כו' [ואע"פ שאורה זו תורה קאי על תושבע"פ70, ואילו מ"ש כי נר מצוה ותורה אור הרי זה פסוק בתושב"כ, הרי אמרו רז"ל71 חביבין עלי דברי סופרים יותר מדברי תורה, כי שרשם הוא בבחי' הכתר, למעלה מבחי' תורה אור (בחי' ז"א72, לשון זכר)]. וענינו בלימוד התורה כפשוטו, שכדי לבוא למדריגת החכמה כפי שהיא בבחי' מקבל (אורה), צריך האדם הלומד להיות ג"כ בבחי' מקבל, היינו, שהוא תלמיד אמיתי שעומד בביטול לגבי הרב המשפיע, וכדאיתא בגמרא73 שתלמיד שיושב לפני רבו צ"ל שפתותיו נוטפות מר, שנאמר74 שפתותיו שושנים נוטפות מור, א"ת מור אלא מר, והיינו, שפועל בעצמו ענין הביטול להניח את שכלו לגמרי, ולהיות בבחי' כלי ריקן75, לקבל שכל הרב (שדוקא עי"ז ה"ה מקבל את שכל הרב בטוב, ועד שקאי אדעתא דרבי'76, ששכלו נעשה כמו שכל הרב, כמבואר בארוכה במ"א77 ), ואיידי דטריד למיבלע לא פליט78, שלא שייך אז להיות משפיע לתחתון, אלא הוא מקבל בלבד, ועי"ז מגיע לבחי' אורה, לשון נקבה. וענין זה פועל ומשפיע גם בבחי' תורה אור, שלא שייך שיהי' הלימוד שלא כדבעי, שלא כאמיתית הדין, דכיון שהוי' עמו79, היינו, שהוא בטל להוי', לכן הלכה כמותו80, שמכוין את ההלכה לאמיתתה.
וזהו ליהודים היתה אורה, דכיון שבנ"י עמדו אז במעמד ומצב שמסרו עצמן למות כל השנה כולה ולא עלה להם מחשבת חוץ ח"ו81, לכן הגיעו לבחי' אורה, למעלה מבחי' תורה אור (שזהו הלשון שנאמר בתנ"ך, בימי שלמה המלך, לפני הגזירה כו'). וע"ד משנת"ל שהענין דאורה הוא דוקא עי"ז שהתלמיד הוא בביטול לגמרי, ששפתותיו נוטפות מר, אע"פ שלכאורה הרי זה היפך השכל, דכיון שצריך להבין הלימוד, הרי צריך להיות בבחי' מציאות להתעסק ולהתייגע, כמאמר82 יגעת ומצאת, ומ"מ, אמיתית הקבלה היא דוקא ע"י הביטול דנוטפות מר. ועד"ז בנוגע לענין המס"נ דליהודים, שעי"ז דוקא באים לבחי' אורה.
ו) ושמחה זה יו"ט. והענין בזה, דהנה, הימים טובים שהם מועדים לשמחה הם מקראי קודש83, שענינם הוא להמשיך ולחבר את הקודש עם ימות החול, שהרי הימים טובים הם ע"פ רוב בימות השבוע, אלא שקוראים ומזמינים וממשיכים בהם בחי' הקודש, והיינו, שאע"פ שבחי' קודש מצ"ע הוא רק יום השבת84, הנה ישראל אינהו דקדשינהו לזמני (מקדש ישראל והזמנים)85, ועושים מיום זה יום טוב. וענינו בספירות הוא ההמשכה מחכמה לבינה, והיינו, שלאחרי שישנה נקודת השכל, ה"ה מפרט ומרחיב את הנקודה שתבוא בהבנה והשגה בכו"כ פרטים עד למטה מטה, באופן של רחובות הנהר86, כמבואר בכ"מ87 בנוגע לצורת אות ה' ראשונה דשם הוי', ספירת הבינה, שיש בה אורך ורוחב וכו'.
אמנם כאשר עבודת הוי' היא באופן של מס"נ, שזהו מ"ש ליהודים גו', הנה אע"פ שכאשר העבודה היא באופן מסודר אזי בא ענין השמחה לאחרי ענין האורה, מ"מ, יכולים לגלות בבחי' הבינה (שמחה) ענין נעלה יותר מחכמה וקודם אליו88, כידוע89 שחכמה ובינה יש לכאו"א שורש ומקור בפ"ע, וכידוע בענין נהר מכיפי' מיברך90, שע"י הנהר עצמו (בינה) ניתוסף עוד יותר ממה שנמשך ע"י המעיין (חכמה), שלכן הנה הענין דמרחב י"ה, שזהו"ע התגלות עתיקא, הוא בבינה דוקא91.
ויש לומר בדא"פ שענין זה מודגש במעלת השמחה דפורים לגבי השמחה שבכל הימים טובים. דהנה, ענין הימים טובים הוא מצד הציווי בתושב"כ, בחי' תורה אור, לשון זכר. משא"כ היו"ט דפורים, כיון שבא מצד הגזירה, מן המיצר, הרי זה נמשך מבחי' אורה זו תורה, לשון נקבה (כמו במלכות כפי שהיא בבחי' ואמונה כל זאת, בחי' מקבל, למעלה ולפני הענין דקיים עלינו, כנ"ל). וזהו גם החילוק שבין שמחת פורים לשמחת יו"ט92, שביו"ט השמחה היא במדידה והגבלה, שלכן ב"ד שולחים שלוחים כו' (כמבואר בשו"ע93 ), משא"כ בפורים השמחה היא באופן דעד דלא ידע39, והיינו, שאע"פ שהשמחה היא באופן דלבסומי, וכפירוש רש"י: ביין, שיין הוא ענין הבינה94, הנה דוקא עי"ז באים לענין דעד דלא ידע יותר מאשר ע"י ענין החכמה.
ז) וששון זו מילה. הנה אף שענין המילה כפשוטה הוא בסיום וחותם הגוף (ולא בראש או בלב, כדברי הגמרא95 אימא לבו כו' אימא אזנו כו'), ובסדר הספירות הנה לאחרי חכמה ובינה בא בחי' ז"א, ובז"א גופא הרי זה בספירת היסוד, סיומא דגופא, מ"מ, מצד הענין דליהודים גו', ישנו הענין דגדולה מילה96 (ענין הגדולה שנתגלה ע"י מילה) שנכרתו עלי' י"ג בריתות97 (כפי שנימנו ברמב"ם סוף הלכות מילה), וכמבואר גם בארוכה בדרושי מילה98, שענין המילה הוא למעלה גם משם הוי' (שבז' שמות שאינם נמחקים גופא הרי זה שם העצם99 ושם המפורש100 ), כמרומז במ"ש101 מי יעלה לנו השמימה, ר"ת מילה102, וסופי תיבות הוי'102, והיינו שהמילה היא למעלה משם הוי', שלכן מילה היא בר"ת, ואילו שם הוי' הוא בס"ת.
וענין זה קשור גם עם הענין דליהודים גו', ענין המס"נ, לא ידע [ע"ד משנת"ל בנוגע לאורה זו תורה, שקשור עם לימוד התורה באופן של ביטול לגמרי, אף שלכאורה הרי זה היפך השכל, וכן בנוגע לשמחה, ששמחת פורים היא באופן דעד דלא ידע], כי, גם ענין המילה הוא באופן של לא ידע, שהרי מצות מילה היא דוקא בקטן בן שמונה ימים, שאינו שייך כלל לענין הדעת. ועוד זאת, שהכריתת ברית אינה ענין הקשור עם הנשמה, שהיא חלק אלקה ממעל ממש103, אלא דוקא עם בשר הגוף, בריתי בבשרכם לברית עולם104, והיינו, שעם היותו נברא שמצד עצמו הוא נפסד, ממשיכים בו ענין הנצחיות, ע"י הכריתת ברית עם עצמות ומהות, כנ"ל שענין המילה הוא למעלה משם הוי', שלכן מילה היא בר"ת והוי' הוא בס"ת.
וזהו גם הדיוק ששון זו מילה, ששון דוקא, שאף שבסדר הספירות הרי שמחה היא למעלה מששון (כנ"ל ס"ג), מ"מ96, יש עילוי בששון מצד העבודה דמס"נ. וע"ד שמצינו בחג הסוכות שבא לאחרי עבודת המס"נ שהיתה בר"ה ועשי"ת ויוהכ"פ (ונמשך אח"כ באופן של מקיף בסכך הסוכה, וע"י נטילת ד' מינים נמשך בפנימיות105 ), שבו היו ב' עבודות במקדש, ניסוך היין וניסוך המים, הקשורות עם שמחה וששון. ניסוך היין (שהי' גם בכל יום) קשור עם ענין השמחה, שהרי אין אומרים שירה (ענין השמחה) אלא על היין106, ועד"ז בנוגע לזמן שמחתנו, חג הסוכות ושמע"צ, שהשמחה היתה קשורה עם ניסוך היין. ונוסף לזה הי' בחג הסוכות גם הענין דניסוך המים, ועז"נ107 ושאבתם מים בששון (לא שמחה, אלא ששון) דוקא. וענין זה נעלה יותר מכל עניני שמחה, כמארז"ל108 מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, והיינו, ששמחת בית השואבה היא למעלה גם מהשמחה דושמחת בחגך4, ובה נאמר ענין הששון דוקא.
ח) ויקר אלו תפילין, וכן הוא אומר וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך. והענין בזה, דהנה, ענין השם (כי שם הוי' נקרא גו') קאי על ספירת המלכות109 (למטה גם מז"א). ובכללות העבודה הרי זה ענין קיום המצוות, כמארז"ל110 הוקשה כל התורה כולה, דהיינו כל המצוות שבתורה, לתפילין. והרי ענין המצוות לגבי תורה הוא בדוגמת מלכות לגבי ז"א111. וזהו גם מה שהנחת תפילין היא תחילת העבודה, והיינו, שאינה לאחרי ההבנה וההשגה דלימוד התורה, שהרי לימוד התורה כדבעי הוא דוקא רק לאחרי עבודת התפלה, כמבואר במארז"ל112 שתהא תפלתי סמוכה למטתי, שמעלת העסק בתורה שאחר התפלה הוא גבוה יותר מתורה שקודם התפלה, ואילו לבישת הטלית, פריסו דמלכא113, והנחת תפילין צ"ל דוקא לפני התפלה, שזהו"ע קבלת עול מלכותו ית' (ע"י הטלית) ושעבוד המוח והלב (ע"י התפילין, כידוע ששעבוד המוח והלב הוא חלק ממצות תפילין114 ), כמבואר בתניא115 (משו"ע116 ), ובארוכה בדרושי תפילין. וכפי שענין זה מתבטא גם בפועל בהנחת תפילין, כדאיתא בזהר117 שהרצועות דתפילין של יד הם כמו כבלים שעל ידם קושרים את מי שאינו שייך לענין השכל. ועד"ז גם בנוגע לתפילין של ראש, שהרי הם באופן שמקיף על הראש (והשכל שבו). וכל זה קשור עם בחי' המלכות.
אמנם מצד הענין דליהודים גו', שזהו"ע המס"נ שמצד בחי' היחידה שבנפש, הנה גם בענין דיקר אלו תפילין נמשך ענין נעלה יותר מששון ושמחה ואורה שלפנ"ז. והענין בזה, שהפעולה בג' הענינים דאורה ושמחה וששון היא רק בקדושה, כי, אורה זו תורה, והרי לא ניתנה התורה אלא לישראל דוקא, משא"כ עכו"ם שלמד תורה הרי זה היפך החיים118. ועד"ז שמחה זה יו"ט, ששייך דוקא לישראל, שישראל אינהו דקדשינהו לזמני, וכמודגש בנוסח חתימת הברכה מקדש ישראל והזמנים, שאינם שני ענינים, אלא ענין אחד. ועד"ז ששון זו מילה, בריתי בבשרכם דוקא, ועד שענין הגירות הוא ע"י טבילה (אותיות הביטול, כמבואר בארוכה בדרושי חסידות בענין מקוה119 ) ומילה120, והיינו, שנעשית מציאות חדשה של איש ישראל ע"י הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו. אך כל זה הוא עדיין בעניני קדושה. ונוסף לזה ישנו גם הענין דיקר, שיש בו גם הפירוש של כבוד, והרי ענין הכבוד אינו שייך בנוגע לעצמו, אלא צריך לבוא ע"י הזולת. וכן הוא בנוגע ליקר אלו תפילין, שעז"נ וראו כל עמי הארץ גו', והיינו, שכל עמי הארץ רואים שאיש ישראל מניח תפילין שנעשו מקלף גשמי מעור בהמה, ועליו כותבים פרשיות בדיו גשמי ע"י קולמוס גשמי, ועד"ז בנוגע לבתים והרצועות כו', וענין זה פועל עליהם (על כל עמי הארץ) שלא זו בלבד שנשארים במעמדם ומצבם ואינם מבלבלים לעניני קדושה (שהרי לא די בכך, כיון שהתכלית היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים121 ), אלא עוד זאת, שנעשה אצלם הענין דיראת ה', שזהו מ"ש ויראו ממך, היינו, שע"י היראה מבנ"י נעשה אצלם היראה והביטול להקב"ה [כמו אצל בנ"י גופא, שצריכים למלך (אע"פ שכל אחד מישראל הוא בן מלך122, ויתירה מזה, כדאיתא בתקו"ז123 שכל ישראל מלכים הם), כמבואר בארוכה במצות מינוי מלך124, שעי"ז שהמלך בטל להקב"ה, מלך מלכי המלכים, הנה הביטול אל המלך פועל בכאו"א מישראל ביטול פנימי ועמוק יותר להקב"ה], וע"ד מ"ש במגילה125 שנפל פחד היהודים עליהם, ועי"ז הנה רבים מעמי הארץ מתיהדים, ואפילו אלו שלא היו מתיהדים, ה"ה מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם126, ששמעו הולך בכל המדינות127, ונעשה בעה"ב עליהם כו'. ועד"ז נעשה אצל כאו"א מישראל בעבודתו לפעול שהעולם כולו יהי' דירה לו ית', ובפרט ע"י מעשה המצוות בפועל (נוסף על לימוד התורה, שהיא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים65), שכללותם היא מצות תפילין, כנ"ל שהוקשה כל התורה כולה (מצוות שבתורה) לתפילין, כיון שהיסוד של כל המצוות הוא שעבוד הלב והמוח, שעי"ז נעשה הענין דוראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך (כדברי הגמרא אלו תפילין שבראש, וכנ"ל שבזה נכלל גם תפילין של יד), ולא רק ראי' (וראו גו') בלבד, אלא ראי' זו פועלת שיראו ממך, ועד שעי"ז באים למעמד ומצב שנאמר בימות המשיח, ועמדו זרים ורעו צאנכם128.
וכללות הענין בזה, שאף שמצד עבודה מסודרת בא הענין דיקר רק לאחרי אורה ושמחה וששון, הנה מצד ענין המס"נ (שזהו הענין הכללי שבעבודה, שחודר בכל פרט, ולכן ה"ז נעשה באופן דלא ידע), פועל הענין דיקר עוד יותר מאשר הענין דששון ושמחה ואורה שלפנ"ז.
ט) ויש להוסיף בביאור העילוי דיקר, דהנה129, יקר בגימטריא ש"י130, שזהו המחצה דכת"ר, תר"ך עמודי אור131, שזהו כללות ענין המצוות, תרי"ג מצוות דאורייתא וז' מצוות דרבנן132 (שא' מהם היא המצוה דפורים), שמספרם תר"ך, בגימטריא כתר, אלא שבכללות ענין המצוות שכל ענינם הוא בין אדם למקום [שהרי גם המצוות שבין אדם לחבירו צ"ל קיומם מצד ציווי המקום, וע"ד מארז"ל133 אל יאמר אדם אי אפשי כו' אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי], ישנו המחצה (ש"י, יקר) שניתן לבנ"י למטה בגלוי, וישנו המחצה שנשאר למעלה, או המחצה שהוא רק מצד למעלה ולא מצד עבודת האדם, שזהו יקר על יקר, כמבואר בארוכה במ"א134. וע"ד מ"ש בפרשת השבוע135, כי תשא את ראש בני ישראל גו' זה יתנו גו' מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל גו' [שפרשה זו קורין בסמיכות לר"ח אדר136, ובתור הקדמה לימי הפורים, כדאיתא בגמרא137 על הפסוק138 ועשרת אלפים ככר כסף גו', גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן139 באחד באדר משמיעין על השקלים כו'], היינו, שעי"ז שבנ"י נותנים מחצית השקל, נמשך גם המחצית שלמעלה, ועי"ז נעשה שקל הקודש, עשרים גרה השקל, כמבואר בארוכה בדרושי מחצית השקל140.
י) וזהו ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, שזהו סיום הענין דימי הפורים, ועז"נ141 וימי הפורים האלו לא יעברו גו', והיינו, שאע"פ שאיתא בגמרא142 ואימא שיתסר ושיבסר, ולא יעבור כתיב143, היינו, עד יום ט"ו, ולא יותר, מ"מ, הפעולה של ימי הפורים צריכה להיות גם לאח"ז במשך כל השנה כולה, כמבואר בכ"מ בנוגע לכללות הימים טובים, ובפרט בנוגע לימי הפורים שאז העבודה היא באופן דעד דלא ידע, וכמודגש בנוגע ליוהכ"פ שהוא כמו פורים (כנ"ל ס"ד), שהוא אחת בשנה, אבל באופן שה"אחת" צריך להיות נמשך "בשנה", לשנות ולהעמיד את כל השנה כולה באופן נעלה ביותר, ומכ"ש וק"ו בנוגע לענין הפורים, שעל ידו משתנה ומתעלה כללות עבודת האדם שתהי' לא רק באופן של תורה אור, אלא גם באופן של אורה, ועד"ז בנוגע לשמחה זה יו"ט, שיתוסף בה הענין דעד דלא ידע, ועד"ז בנוגע לששון זו מילה, באופן שענין המילה הוא בר"ת דמי יעלה לנו השמימה, ושם הוי' הוא רק בס"ת, ועד"ז בנוגע לענין דיקר, כנ"ל. וזהו גם מה שאומרים פסוק זה (ליהודים היתה אורה וגו') בנוסח ההבדלה בין שבת ויו"ט לחול, שאז אומרים המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים, ואז מדגישים גם הענין דליהודים גו', שזהו"ע עמידת בנ"י באופן של מס"נ בכל הדורות ובכל המקומות, ועאכו"כ בדרא דעקבתא דמשיחא שענין המס"נ הוא ביותר, כידוע הביאור144 במ"ש145 והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, שבעיקר ובפרטיות הרי זה לגבי דרא דעקבתא דמשיחא, אשר, מבלי הבט על מעמדם ומצבם כו', עומדים דוקא הם בתנועה של מס"נ כזו שלא היתה בדורות שלפנ"ז. וענין זה פועל שיצאו י"ח בענין המס"נ בכח, ויקויים מ"ש ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, הן כדרשת רז"ל אורה זו תורה ושמחה זה יו"ט וששון זו מילה ויקר אלו תפילין [ובאופן שראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך, היינו, שהנחת תפילין הוא אצלו ענין של כבוד ויקר, ומראה זאת בפני כל עמי הארץ, עד שגם הם מרגישים שזהו אצלו ענין של יקר, ולכן נעשה אצלם רגש של יקר כלפי איש ישראל, בראותם שמניח תפילין שבראש באופן גלוי ובאופן של יקר], והן כפשוטו, אין מקרא יוצא מדי פשוטו146, שליהודים היתה – וכן תהי' לנו – אורה ושמחה וששון ויקר.
הוסיפו תגובה