בס"ד. שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר, ה'תשל"א.
בלתי מוגה
א. דובר כמ"פ שכאשר ישנם כמה ענינים שנפגשים יחד – למרות שכל אחד מהם בפני עצמו הו"ע חשוב, ולכן באים לפעמים בזמנים מיוחדים – מתעוררת שאלה ושקו"ט איזה מהם קודם.
ולדוגמא – ביום הש"ק זה באים בזמן אחד ג' ענינים: שבת פרשת משפטים, שבת מברכים חודש אדר, ופרשת שקלים.
וכיון שאין הכרח שג' ענינים אלו יהיו בזמן אחד – הן בנוגע לשבת מברכים חודש אדר ופרשת שקלים, שיתכן שלא יהיו ביחד, כמ"ש בשו"ע1 (מדברי הגמרא2 ) שכאשר ר"ח אדר חל בשבת קורין פרשת שקלים בשבת ר"ח אדר, ואילו שבת מברכים חודש אדר הוא בשבת שלפנ"ז; ועאכו"כ בנוגע לפרשת משפטים, שאין הכרח שיקראו אותה בשבת מברכים חודש אדר או בפרשת שקלים, שהרי בשנה מעוברת לא יתכן הדבר – הרי מובן שהם ג' ענינים שונים (כך שאי אפשר לומר שא' מהם כולל את השאר, בבחי' "יש בכלל מאתיים מנה"3 וכיו"ב). ולכן, כשנפגשים יחדיו, מתעוררת השאלה איזה ענין חשוב יותר.
ב. ובכן:
בנוגע לפרשת משפטים – כיון שזהו ענין הקשור עם סדר השנה, שבכל שבת במשך השנה קורין פרשה מיוחדת בתורה, אין בו חשיבות מיוחדת לגבי שאר שבתות השנה.
[ביום הש"ק זה קורין אמנם פרשת משפטים דוקא, ובודאי שזה בהשגחה פרטית, וע"פ פתגם רבינו הזקן4 צריכים "לחיות" עם פרשת השבוע שענינה משפטים ודינים כו', אבל אעפ"כ, אין בזה מעלה וחשיבות מיוחדת בגלוי ובהדגשה – בנוגע לקיבוץ עם כו' – לגבי שאר שבתות, כמו שבת פרשת תרומה שלאחרי' או שבת פרשת יתרו שלפני', מלבד העובדה שבכל פרשה יש ענינים מיוחדים שבהם היא חלוקה ומובדלת משאר הפרשיות].
ואילו הענין דשבת מברכים החודש – כיון שאינו דבר הרגיל בכל שבתות השנה (שהרי לא כל שבת הוא שבת מברכים החודש), יש בו חשיבות מיוחדת, שבו מברכים את כל ימי החודש הבא בכל הענינים שאומרים בנוסח ה"יהי רצון" – אצל אלו שנוהגים לאמרו5, וכן בנוסח ד"מי שעשה נסים", ובתפלה שלאחרי הכרזת היום שבו חל ר"ח.
וכמו"כ הענין דפרשת שקלים – להיותו פעם אחת בשנה, יש בו חשיבות מיוחדת, שקורין בתורה פרשה מיוחדת בנוגע לענין השקלים, וזוהי הקריאה ד"מפטיר" שבה מסיימים את הקריאה בתורה [אע"פ שהמפטיר אינו ממנין שבעה קרואים, שכולם בפרשת משפטים, ויש מעלה בשבעה קרואים לגבי מפטיר, כמובן מהדין6 שלמפטיר יכול לעלות גם קטן, משא"כ שבעת הקרואים צ"ל גדולים דוקא], וכן ההפטרה היא בנוגע לענין השקלים, שזה מורה על חשיבות הענין.
ויש להוסיף, שגם בנוגע לחשיבות הענין דשבת מברכים החודש, הנה שבת מברכים חודש אדר הוא ענין שבא פעם אחת בשנה:
אע"פ שישנם י"ב חדשים בשנה, הרי לכל חודש יש ענינים מיוחדים שבהם הוא חלוק ושונה מחבירו – לפי שבכל חודש ישנו צירוף אחד מי"ב צירופי שם הוי', אשר, עם היות כולם באותו שם הוי' (כשם שכל החדשים הם באותה שנה), מ"מ, כל צירוף הו"ע בפני עצמו,
ובפרט מצד החילוק בנוגע לאות הראשונה [כמ"ש בשער היחוד והאמונה7 ש"כל אות הקודמת בצירוף היא הגוברת והיא העיקר כו'"] שכוללת את כל התיבה, כפי שמצינו בנוגע לראשי-תיבות (גם לדינא)8, ועד"ז בנוגע לסופי-תיבות (דכיון ש"הכל הולך אחר החיתום"9, תלוי' כל התיבה באות האחרונה),
ובנדו"ד – כדאיתא במשנת חסידים10 שצירוף שם הוי' של חודש אדר מרומז בסופי-תיבות "עירה. ולשורקה. בני. אתונו."11 (ועד"ז עוד כמה צירופים שמרומזים בסופי-תיבות, כפי שנימנו בכתבי האריז"ל12 ).
וכיון שבחודש אדר ישנו צירוף מיוחד של שם הוי' שמאיר בו, ולכן ישנם הענינים המיוחדים שבו – הרי מובן שגם בשבת מברכים חודש אדר יש ענין מיוחד שהוא פעם אחת בשנה.
ומזה מובן שעיקר החשיבות ביום הש"ק זה היא – (לא שבת פרשת משפטים, אלא) שבת מברכים חודש אדר ופרשת שקלים.
ג. ובנוגע לב' ענינים אלו (שבת מברכים חודש אדר ופרשת שקלים) גופא, מי קדם למי – יכולים לומר סברות לכאן ולכאן;
אבל כשמדובר אודות החשיבות בנוגע לענין ההתוועדות – הנה כיון שסיבת ההתוועדות היא מצד תקנת נשיא הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר, ששבת מברכים החודש הוא יום התוועדות13 (שתקנה זו היא בנוגע לשבת מברכים החודש דוקא, ולא בנוגע לד' הפרשיות), הרי מובן שהענין דשבת מברכים חודש אדר הוא הקודם לכל הענינים, כולל גם פרשת שקלים.
ואע"פ שהענין דפרשת שקלים הוא פעם אחת בשנה, ונוגע לכל השנה כולה, כיון שפרשת שקלים קשורה עם התקנה ש"באחד באדר משמיעין על השקלים"14, שמהם קנו קרבנות ציבור על כל השנה15, ואילו הענין דשבת מברכים החודש ישנו י"ב פעמים בשנה (י"א פעמים מברכים בנ"י את החודש, ופעם הי"ב, שבת מברכים חודש תשרי, מברך הקב"ה בעצמו את החודש, כידוע תורת הבעש"ט בזה16 ) – הנה בנוגע לענין ההתוועדות קודם הענין דשבת מברכים החודש, כי, אילמלא שבת מברכים לא היתה התוועדות.
וע"ד דברי הגמרא17 "ר"ח שחל להיות בשבת, המפטיר בנביא בשבת אינו צריך להזכיר של ר"ח, שאילמלא שבת אין נביא בר"ח".
ד. ובכן: בנוגע לחודש אדר (שמתברך ביום הש"ק זה) איתא בגמרא18 "משנכנס אדר (החל משבת מברכים החודש19 ) מרבין בשמחה".
[ולהעיר, שענין זה לא הובא ברמב"ם ושו"ע, אבל הביאו המגן אברהם20, והרי ידוע21 עד כמה סמך רבינו הזקן על דברי המג"א בנוגע לפסקי דינים להלכה בפועל22 ].
והרי זה ענין מיוחד שלא מצינו דוגמתו בשאר החדשים, ועד שאפילו בחדשים שבהם ישנם "מועדים לשמחה", החל מחודש ניסן, שבו ישנו חג הפסח, לא מצינו שמשנכנס החודש מרבין בשמחה (אע"פ שהענין ד"משנכנס אדר מרבין בשמחה" קשור גם עם חג הפסח, כפירוש רש"י18 "ימי נסים היו לישראל פורים ופסח" – כמדובר פעם בארוכה23 אודות הפלא שבדבר, דלכאורה מה שייך כאן "פסח", וכידוע השקו"ט בזה בדברי האחרונים).
ובנוגע ל"מועדים לשמחה" גופא, הנה לא מבעי חג הפסח, שהענין המיוחד שבו הוא "זמן חרותנו", וכן חג השבועות, שהענין המיוחד שבו הוא "זמן מתן תורתנו", אלא אפילו בנוגע לחג הסוכות – שענינו המיוחד הו"ע השמחה, "זמן שמחתנו", וכמדובר כמ"פ שבחג הסוכות נאמר בכתוב שמחה ג"פ24, ו"בתלת זימני הוי חזקה"25 – לא מצינו שמשנכנס החודש מרבין בשמחה; ורק בנוגע לחודש אדר נאמר "משנכנס אדר מרבין בשמחה".
ועוד זאת, שאין הגבלות במה צריך להתבטא הענין ד"מרבין בשמחה" (לא כמו "משנכנס אב ממעטין בשמחה"18, שנתפרטו כמה ענינים במה מתבטא המיעוט בשמחה26 ); וכמבואר באחרונים27 שאכן אין הגבלות בענין ד"משנכנס אדר מרבין בשמחה", אלא בזה נכלל כל ענין של שמחה שיהודי עושה בקשר עם כניסת חודש אדר, ולא רק שמחה של מצוה, אלא גם דבר הרשות שנעשה ענין של מצוה, ולא רק באופן ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"28, אלא גם באופן נעלה יותר – "בכל דרכיך דעהו"29.
ה. אמנם, בנוגע לענין ד"משנכנס אדר מרבין בשמחה" – איתא בגמרא30 : "הלכך בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי .. לימצי נפשי' באדר דבריא מזלי'".
ולכאורה אינו מובן כלל: מדוע מביאה הגמרא ראי' ודוגמא לענין "משנכנס אדר מרבין בשמחה" מ"בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי"?!
ובהקדמה – שעצם העובדה שיש ליהודי עסק עם נכרי, אינו כסדר הדברים, שכן, יהודי צריך להתעסק עם יהודי, ולא עם גוי. וכפי שמצינו לדינא – בנוגע לדיני עירובין, "שחששו חכמים שמא ילמדו הישראלים ממעשה הנכרי כשידורו בחצר אחת, ובקשו עילה למנוע דירת הישראל עם הנכרי, ולכן אמרו שאין עירוב מועיל במקום נכרי וכו' (שעי"ז) יקשה בעיני הישראל דירתו עמו מפני איסור טלטול ויצא משם"31.
ולכן מצינו בגמרא32 שכאשר חכמי ישראל אמרו לדוד המלך "עמך ישראל צריכין פרנסה", "אמר להם לכו והתפרנסו זה מזה", היינו, שיהודים צריכים להתפרנס עי"ז שמתעסקים זה עם זה, ולא עם גוים;
ואפילו כש"אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו", "אמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד", והיינו, שצריכים להתנהג באופן ד"כי תצא למלחמה על אויבך"33, והיינו, שאין זה באופן שיש לו עסק עם מישהו שהוא בשוה אליו, אלא הוא יודע שיהודי הוא למעלה לגמרי מהגוים ("על אויבך")34, ש"לא נבראו אלא לשמשני"35, והכל שייך אליו.
ומזה מובן, שכאשר "בר ישראל אית לי' דינא בהדי נכרי" – שלא זו בלבד שאין זה באופן ד"לכו והתפרנסו זה מזה", אלא אפילו לא באופן ד"לכו ופשטו ידיכם בגדוד" (באופן של מלחמה), כי אם באופן "דאית לי' דינא בהדי נכרי" כמו שני אנשים שוים זל"ז, ועד כדי כך, שע"פ טבע יש ספק מי יזכה בדין, ולכן יש צורך בחיזוק המזל: "לימצי נפשי' באדר (ולא בחודש שבט שלפניו או בחודש ניסן שלאחריו) דבריא מזלי'" – הרי זה ענין שלא כדבעי.
וא"כ, אינו מובן כלל: היתכן שהדוגמא היחידה לענין ד"משנכנס אדר מרבין בשמחה" היא מ"בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי", שזהו ענין בלתי רצוי?!
ו. ונקודת הביאור בזה:
"משנכנס אדר מרבין בשמחה" קשור עם הנס של פורים, שעז"נ במגילה36 "החודש אשר נהפך להם גו' לשמחה" – כל החודש, שזהו המקור – בפשטות – לכך ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה".
ובכן: נס פורים לא הי' באופן שבנ"י נפטרו מהגוים שמבחוץ מהם – שהרי גם לאחרי נס פורים "אכתי עבדי אחשורוש אנן"37,
– וטעם הדבר, כיון שעדיין לא נתבטלה הסיבה שגרמה לכך: "מפני חטאינו גלינו מארצנו"38, והיינו, שלא הי' ענין התשובה (כך שישנם עדיין "חטאינו", ובמילא ישנו עדיין המסובב: "גלינו מארצנו").
ואע"פ שבנ"י עמדו בתנועה של מס"נ במשך כל השנה כולה39, שזהו לכאורה ענין התשובה – הנה אף שהי' ענין התשובה, ולא רק עזיבת החטא בלבד, אלא עד לאופן ש"זדונות נעשו לו כזכיות"40, מ"מ, לא הי' עדיין הענין ד"והשיב את הגזילה אשר גזל"41, כדאיתא בספרים42 שהו"ע השבת ניצוצות הקדושה ממקום אחר אל מקום הקדושה [שהרי לכל אחד מישראל יש ניצוצות קדושה השייכים אליו שצריך לבררם, וכתורת הבעש"ט43 בפי' מארז"ל44 "התורה חסה על ממונם של ישראל", שבממונו של ישראל יש ניצוצות קדושה השייכים לנשמתו שצריך לבררם, ולכן, כשם שהתורה חסה על נשמתו של ישראל, כך חסה גם על ניצוצות הקדושה שבממונו השייכים לנשמתו], וכיון שעדיין לא נסתיימה עבודת הבירורים, הרי זה נשאר מעמד ומצב ד"גלינו מארצנו", "אכתי עבדי אחשורוש אנן" –
אלא החידוש הוא – שגם במעמד ומצב ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן", נעשה הנצחון של בנ"י באופן ש"החודש אשר נהפך להם וגו'";
ולכן ("הלכך"), גם כשיהודי נמצא במעמד ומצב "דאית לי' דינא בהדי נכרי", ובאופן שע"פ טבע לא יודעים מי ינצח – הנה מצד ענינו של חודש אדר, ד"בריא מזלי'", ברור הדבר שיהודי ינצח!
ז. והענין בזה:
אמנם בדרך כלל צריך להיות הסדר שלצורך פרנסתם צריכים בנ"י להתעסק זה עם זה, כדברי "דוד מלך ישראל חי וקיים"45 : "לכו והתפרנסו זה מזה", ואילו ניצוצות הקדושה שנמצאים במקומות אחרים יתבררו בדרך ממילא – ע"ד שמצינו46 גבי שלמה המלך, שמלכת שבא הביאה אליו את ניצוצות הקדושה, ולא הוצרך ללכת להמקום שבו נמצאו הניצוצות כדי לבררם;
ואפילו כאשר בנ"י נמצאים במעמד ומצב ש"אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו", כך, שעבודת הבירורים אינה יכולה להעשות באופן הנ"ל, אלא יש צורך ללכת למקום שבו נמצאים גוים כו' – הרי זה צריך להיות באופן ד"לכו ופשטו ידיכם בגדוד", "כי תצא למלחמה על אויבך", והיינו, שיודע שישנו "אויבך" [וע"ד תורת הבעש"ט47 על הפסוק48 "כי תראה חמור שונאך", שכאשר תסתכל בעיון טוב בהחומר שלך שהוא הגוף, אזי תראה שהוא "שונאך", ואעפ"כ, אין לעזוב אותו – "וחדלת מעזוב לו", אבל צריך לזכור שהוא "שונאך"], אלא שהוא למעלה לגמרי מ"אויבך", וכל מה שמתעסק עמו, הרי זה (לא מצד הגוי עצמו, ששייך לג' קליפות הטמאות כו', אלא) רק כדי להוציא ולברר את ניצוצות הקדושה שנמצאים שם כו'.
אבל, יכול להיות גם שיהודי נמצא במעמד ומצב שלמטה מזה – ש"קפחתי את פרנסתי" בגלל ש"הרעותי את מעשי"35, וגם אין ביכלתו לצאת למלחמה ("לכו ופשטו ידיכם בגדוד") להיותו "הירא ורך הלבב"49, כיון ש"מתיירא מן העבירות שבידו" (אפילו אם "שח בין תפילה לתפילה", שזוהי רק עבירה דרבנן)50, ועד כדי כך, ש"אית לי' דינא בהדי נכרי", כך, שלכאורה הוא במעמד ומצב שוה להגוי, שטוען שה"ניצוץ" שייך אליו ח"ו.
וזהו החידוש של חודש אדר – מצד הענין של פורים, שפועל על כל החודש שיהי' באופן ד"החודש אשר נהפך להם וגו'" – שגם במעמד ומצב "דאית לי' דינא בהדי נכרי", ובאופן שע"פ טבע לא יודעים מי ינצח, הנה מצד תוקף המזל דחודש אדר ("דבריא מזלי'"), ברור הדבר שיהודי מנצח.
וכל זה אינו ענין שנעשה רק מלמעלה, אלא קשור גם עם עבודת בנ"י – "ישראל דקדשינהו לראשי חדשים"51 [שהרי הענין דר"ח בזמן הזה קשור עם פעולתו של הלל (לא הלל הזקן, אלא נכדו) שחישב את סדר קביעות החדשים במשך כל הדורות עד ביאת המשיח52, שאז יחזרו לקדש החדשים ע"פ הראי'], ועד שכללות ענין התחדשות החודש מורה על החידוש אצל בנ"י, "שהם עתידים להתחדש כמותה"53.
וענין זה קשור גם עם הדין שמצינו בנוגע לפורים: "כל הפושט יד נותנים לו"54, והיינו, שמבלי הבט על כל הענינים, הנה אם הוא רק "פושט יד", אזי "נותנים לו", ובנדו"ד, הא גופא שדוחה את הדין לחודש אדר ("לימצי נפשי' באדר") מורה שהוא "פושט יד", ולכן "נותנים לו", שפוסקים למעלה שהניצוץ שייך ליהודי, ולכן מנצח כו'.
ח. וזוהי ההוראה לכל אחד ואחד:
אע"פ שידע איניש בנפשי' מעמדו ומצבו, ולכאורה איך יוכל לצאת ממעמד ומצב כזה – הנה בבוא חודש אדר, יש בכחו של כל אחד מישראל לקיים המצוה "והשיב את הגזילה אשר גזל", ולברר את כל הניצוצות, הן בנוגע לגופו ונפשו הבהמית, והן בנוגע לחלקו בעולם – כל הניצוצות בעניני העולם ששייכים לנשמתו (דכיון שנודע לו אודות ענין זה, הרי זה סימן שזהו ה"בירור" שלו), ועד שמלקטים את כל ניצוצות הקדושה "האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים"55.
וע"י קיום המצוה ד"והשיב את הגזילה גו'", הנה "מצוה גוררת מצוה"56, ועד לקיום כל תרי"ג מצוות התורה.
ומהעבודה דפורים באים לענין של פסח, ובלשון רש"י18: "פורים ופסח", והיינו, שע"י העבודה במעמד ומצב ד"אכתי עבדי אחשורוש אנן", באים לגאולה דפסח (באופן ד"מיסמך גאולה לגאולה"57, גאולת פורים לגאולת פסח58 ), שהיתה גאולה שלימה, ובאופן כזה תהי' גם הגאולה העתידה, ע"י דוד מלכא משיחא, "מלך מבית דוד" ש"ילחם מלחמות ה'" ("פשטו ידיכם בגדוד") וינצח, ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל, שאז "הרי זה משיח בודאי" (כפסק הרמב"ם59 ) – יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.
* * *
ט. ענינה של פרשת שקלים הוא – כדברי המשנה14: "באחד באדר משמיעין על השקלים", "דאמר קרא60 זאת עולת חודש בחדשו, אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, וכיון דבניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה, קדמינן וקרינן באחד באדר, כי היכי דליתו שקלים למקדש"61, ולכן נוהגים עכשיו לקרוא בתורה הפרשה שבה מדובר אודות מחצית השקל62 : "זה יתנו .. מחצית השקל תרומה לה' .. לכפר על נפשותיכם".
אלא שקריאה זו היא ביום השבת – ע"פ רוב, שר"ח אדר חל בימות החול, ה"ז בשבת שלפני ר"ח אדר, וכשר"ח אדר חל בשבת, ה"ז בשבת ר"ח אדר – שהוא "יום הכניסה"63, שבו מתכנסים כולם יחד (לא כמו בימות החול שכולם מפוזרים כו'), כדאיתא במדרש64 על הפסוק65 "ויקהל משה", שאמר הקב"ה למשה להקהיל קהילות בשבת, כמו בנוגע לר"ח, שבשבת שלפניו מכריזים אודות הקביעות דר"ח66.
י. ובענין זה יש דבר פלא – שהציווי הוא ליתן "מחצית השקל"67 :
ישנו כלל בקדושה שכל הענינים צריכים להיות באופן של שלימות – כפי שמצינו בכמה הלכות (בנוגע למצה, לחם משנה וברכות וכו'), ומובן גם בפשטות, שהרי כל עניני קדושה צריכים להיות "מן המובחר .. היפה המשובח ביותר .. הנאה והטוב .. וכן הוא אומר68 כל חלב לה'"69.
וכיון ש"מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל"70, "מה שהוא (הקב"ה) עושה הוא אומר לישראל לעשות"71 – אינו מובן: מדוע צוה הקב"ה ליתן "מחצית השקל", ולא מטבע שלם?!
ובפרט שמדובר אודות מטבע שנקראת בכמה שמות – כדאיתא בירושלמי72 ש"מחצית השקל" הוא "שיתא גרמסין" (שם מטבע שהיתה בימי משה), ועאכו"כ כפי שנקראת בלשון הקודש: עשר גרה (דכיון ש"עשרים גרה השקל"73, הרי מחצית השקל הוא עשר גרה), והרי עשר הוא מספר שיש בו חשיבות מיוחדת, כמו "בעשרה מאמרות נברא העולם"74, שהם כנגד עשרת הדברות, כמארז"ל75 על הפסוק76 "עשרה עשרה הכף", וכדאיתא בפרדס77 שכל הענינים שבעולם הם במספר עשר (החל מעולם האצילות שיש בו עשר ספירות), להיותו מספר השלם. ואעפ"כ, לא נאמר בתורה שצריך ליתן "עשר גרה", אלא "מחצית השקל" דוקא.
[ואע"פ שבשם "מחצית השקל" ישנו העילוי שהוא "בשקל הקודש" – הרי מובן שכל החלקים של "שקל הקודש" הם קודש, וא"כ, גם החלק של "גרה" הוא קודש, וא"כ, אפשר לומר "עשר גרה" של קודש].
יא. והביאור בזה:
מבואר בתורה אור78 ובדרושי רבותינו נשיאינו שלאח"ז79, שמאיש ישראל דורשים ליתן ה"מחצית" שלו, ואז נותנים לו את ה"מחצית" שבאה מלמעלה.
וענין זה הוא בכל העבודות, החל מענין האהבה – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"80 – שכאשר איש ישראל מעורר את האהבה שמלמטה, אזי נותנים לו את האהבה הבאה מלמעלה; ועד לעבודה הקשורה עם מעשה – "סוכת דוד הנופלת"81 – שעי"ז שנותן את ה"מחצית" שלו, אזי מקבל גם את ה"מחצית" שלמעלה.
וכן הוא בנוגע לענין הקרבנות – שהרי נתינת מחצית השקל היתה לצורך קרבנות הציבור15 – ש"קרבן" הוא מלשון קירוב (כמ"ש הבחיי82 ), שע"י הקרבת הקרבן נעשה יהודי קרוב להקב"ה (והרי התכלית של יהודי היא להיות קרוב להקב"ה), שזהו ענין של העלאה מלמטה למעלה; ועי"ז נעשית גם ההמשכה מלמעלה למטה, שזהו הענין ד"ריח ניחוח"83, שמצד ה"נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"84, נעשה הענין ד"ניחוח" – "נחות דרגא"85, המשכת הקב"ה למטה.
ונקודת הענין – שגם כאשר יהודי נותן עשר גרה, כל עשר כחות נפשו, צריך לדעת שזהו רק "מחצית", ורק ע"י המחצית שנותנים מלמעלה נעשה ענין השלימות, וכידוע תורת הרב המגיד86 על הפסוק87 "עשה לך שתי חצוצרות", שבנ"י והקב"ה הם "שתי חצאי צורות", וכשמצטרפים ביחד אזי נעשה דבר השלם (כמוזכר גם בהתוועדות שלפנ"ז88 ).
ועוד ענין בזה – שהשלימות של "שקל הקודש" תלוי' בפעולתו של יהודי נוסף שגם הוא נותן "מחצית השקל", ובאופן ששניהם נותנים סכום שוה – "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"89 ; והשלימות שנעשית ע"י ההתאחדות עם יהודי נוסף, היא האתערותא דלתתא שמעוררת את האתערותא דלעילא להמשכת ה"מחצית" שצריך לקבל מלמעלה.
יב. וההוראה מזה:
יהודי צריך לדעת שמצד עצמו הוא רק "מחצה", ולכן אין לו לחשוב שיכול להשאר לעצמו, אלא צריך לצאת ולהתעסק עם הזולת, לקרבו להקב"ה, בידעו שזהו ה"מחצה" השני שבו תלוי' גם השלימות שלו.
[ולהעיר, שאע"פ שהעבודה צריכה להיות "שלא על מנת לקבל פרס"90 ("פרס" גם מלשון פרוסה91, חצי) – הרי ישנו פסק הרמב"ם92 (שהביאו רבינו הזקן בהל' ת"ת93 ) שסדר עבודת כל אחד הוא באופן שמתחיל "שלא לשמה", "על מנת לקבל פרס", וכמאמר רב ששת "חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי"94, היינו, שכל הענין ד"קראי" ו"תנאי" הי' "לך" (בשבילך ולצורכך), בשביל השלימות שלו].
ומזה מובן גם שאין זה באופן שמביט על הזולת מלמעלה למטה – כי, לא זו בלבד שבהזולת תלוי' השלימות שלו, שענין זה יכול להיות גם באופן שהזולת נחשב לרבע אחד, ואילו הוא נחשב לשלשה רבעים, שגם אז אין לו שלימות לולי הזולת, אלא יתירה מזה, שהם שני חצאים שוים; ולכן, בנוגע לענין של צדקה, אין לו להמתין עד שהעני יבוא אליו, אלא הוא צריך לילך ולחפש את העני כאדם המחזר אחר אבידתו, וכמארז"ל95 "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית".
וזהו גם הטעם לכך שרבותינו נשיאינו עסקו בלהט רב ("זיך אַזוי געקאָכט") בהפצת היהדות בכלל ועד להפצת המעיינות96 – ללמוד עם יהודי נוסף פנימיות התורה – שזוהי האבן היקרה שבכתר המלך, כידוע המשל של רבינו הזקן בזה97.
ועוד ענין בזה – שההתעסקות עם הזולת היא גם כאשר לא יודעים מעמדו ומצבו, ועד שיכול להיות שעובר על מצוות התורה – "עובר על הפקודים"98, וא"כ, איך יוכל להוציאו ("אַרויסשלעפּן") ממעמד ומצב זה?! – אך על זה ישנה נתינת-כח מהקריאה בתורה בשבת פרשת שקלים, שיוכל להציל גם יהודי זה; ועד שנעשה הענין ד"לכפר על נפשותיכם", וכפי שנכפל בכתוב ב"פ99, דקאי בכללות על תשובה תתאה ותשובה עילאה (והרי תשובה עילאה היא באופן שחודרת בכל עניניו ובכל כחותיו, כמבואר באגה"ת100 ), ועד "לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם"101, ע"ד "לפני ה' תטהרו"102.
ועד שע"י כללות הפעולה על הזולת בהפצת המעיינות חוצה, זוכים לקאתי מר דא מלכא משיחא103, שאז יחזרו ויקריבו קרבנות ציבור ע"י מצות מחצית השקל104.
* * *
יג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא את ראש בני ישראל גו'.
* * *
יד. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק105 "חמשה בקר וגו'", "אמר רבי יוחנן בן זכאי, חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו, משלם ה', שה שנשאו על כתפו, משלם ד', הואיל ונתבזה בו. אמר רבי מאיר, בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו, ה', שה שלא בטלו ממלאכתו, ד'",
– שריב"ז ור"מ לא פליגי, אלא שריב"ז אומר שמצד הגנב הקנס הוא ה', ורק בשה משלם ד', הואיל ונתבזה בו לשאתו על כתפו, ו"חס המקום על כבודן של בריות" (אבל לא "על כבודו של גנב", כי, הבזיון אינו בשעת הגניבה שהיתה בסתר, אלא בשעה שנודע הדבר בב"ד, ואז כבר מתחרט על הגניבה); ור"מ מוסיף שמצד הנגנב הקנס הוא ד' (דאל"כ, אינו צריך להפסיד בגלל בזיון הגנב), ורק בשור משלם ה', לפי שביטלו ממלאכתו;
השייכות לדבריהם בביאור הטעם ש"החמירה תורה בגנב יותר מגזלן", שריב"ז אמר "זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת, שנאמר כו'" – שמתאר בעיקר את העוולה של הגנב, שכופר בהשגחת הקב"ה106, ור"מ אמר "משל .. למה הדבר דומה, לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה, אחד זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, ואחד לא זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, איזה מהן עונשו מרובה, הוי אומר זה שזימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך" – שמדגיש את הרגש הכבוד כו' כלפי הנגנב, שלכן צריך להקל בתשלום להנגנב;
הביאור בפנימיות הענינים107 בנוגע לג' הפסוקים שמביא ריב"ז, "הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והי' במחשך מעשיהם וגו'108, וכתיב109 ויאמרו לא יראה י-ה ולא יבין אלקי יעקב, וכתיב110 כי אמרו עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה" – להורות על סדר הירידה אצל הגנב111 : בתחילה חושב ש"עין רואה" רק באור, ולא ב"מחשך". והסיבה לטעות זו112, בגלל שחושב שהקב"ה אינו בגדר של ראי' גשמית. והסיבה לזה, בגלל שחושב ש"רם על כל גוים ה'"113 ;
וה"יינה של תורה", שהמשל ד"משתה" מורה על ענין ה"מטעמים" והנח"ר למעלה שנעשה ע"י העבודה דאתכפיא סט"א כו'114, כשהגנב מתחרט כו' –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס115 בלקו"ש חט"ז ע' 258 ואילך.
*
טו. המדובר לעיל אודות "כבודן של בריות", קשור גם עם ענין הצדקה וגמילות חסדים – שהרי "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות"116, וענין הפיוס הוא בכדי לשלול את ענין הבזיון, היפך כבודן של בריות.
ובהתאם לכך יכריזו117 עתה אודות ה"מלוה מלכה" של "חברת גמילות חסדים שומרי שבת"118.
ובודאי יהי' זה בהשתתפות של כל אחד ואחד,
– שהרי ידוע גודל המעלה של גמילות חסדים, וכמוזכר לעיל (במאמר119 ) מ"ש הש"ך על הפסוק120 "מלבד עולת הבוקר", ש"מלבד" ר"ת "מ.לוה ל.עני ב.שעת ד.חקו", ובפרט גמילות חסדים שהיא גם לעשירים121 –
ומתוך שמחה וטוב לבב.
[לאחרי ההכרזה אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א להמכריז שי', שהענין ד"סבר פנים יפות" יכול להיות גם עכשיו, ולאו דוקא במוצאי שבת. והורה לו לנגן ניגון, שעי"ז יהי' זה מתוך שמחה וטוב לבב].
* * *
טז. הביאור בלקוטי לוי"צ122 לאגה"ת פ"ט (כרגיל לאחרונה ללמוד בכל התוועדות מהערות אאמו"ר שכתב על גליון התניא) בענין תשובה עילאה, שצריכה לחדור את כל הענינים, "כל חלקי הנפש שכל ומדות .. המדות במדותיו .. והשכל בשכלו כו'", ש"מקודם נקט מתחלה שכל ואח"כ מדות .. ועתה מתחיל במדות ואח"כ נקט123 והשכל כו' .. כי בבעל תשובה צ"ל מתחילה מדות ואח"כ שכל. וע"ד שבפ"ש דק"ש שכתיב שם124 פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם כו' ושמתם את דברי אלה כו', שהו"ע תשובה, כתיב מתחלה וקשרתם כו' ואח"כ ולמדתם וכו', מעשה קודם לתלמוד", ומסיים ש"המדות הללו הם טורי חשוכא125 וכו'",
– שבאגה"ת הקדים רק המדות לשכל, ולא הקדים גם המעשה לתלמוד, כי, רק בתשובה תתאה מודגש הצורך בהקדמת המעשה126, ואילו בתשובה עילאה צ"ל הקדמת המדות (מעין הקדמת המעשה) –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ט ע' 96 ואילך.
יז. ויש להוסיף בביאור השייכות דפרשה שני' דק"ש לענין התשובה:
אע"פ שבפרשה שני' דק"ש נאמר127 "והי' אם שמוע תשמעו אל מצוותי גו'", מ"מ, כיון שנאמר בה רק "בכל לבבכם ובכל נפשכם", ולא נאמר "בכל מאדך" (כמו בפרשה ראשונה128 ), הרי זה מעמד ומצב ש"אין עושין רצונו של מקום"129, ועד כדי כך, שמזה יכולים לבוא למעמד ומצב ד"וסרתם ועבדתם אלקים אחרים גו'"130.
[וענין זה מהוה גם הוראה ולימוד – שכאשר חסרה העבודה שהיא בבחי' הוספה כו', אזי החסרון הוא לא רק בענין ההוספה, אלא זהו חסרון בכל הענינים, כבנדו"ד, שכאשר חסר הענין ד"בכל מאדך", שהו"ע של הוספה, הרי זה יכול לגרום לענין שאין למטה הימנו – "וסרתם ועבדתם אלקים אחרים".
ולהעיר גם מתורת הבעש"ט131 על הפסוק "וסרתם ועבדתם": "כאשר האדם מפריד את עצמו מהשי"ת – "וסרתם" – מיד הוא עובד עבודה זרה כו'"].
אבל אעפ"כ, יש גם מעלה בפרשה שני' דק"ש, שיש בה ענין העבודה, "ולעבדו גו'"127 (שלא נאמר בפרשה ראשונה דק"ש)132 – כי, כשנמצאים במעמד ומצב של פרשה ראשונה דק"ש, "ואהבת גו' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"128, אזי אין צורך בענין העבודה; ורק במעמד ומצב דפרשה שני' דק"ש, שיכול להיות ש"יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם גו'", אזי צריך להיות ענין העבודה – הענין דאתכפיא כו'.
ומזה מובן, שהחילוק בין פרשה ראשונה לפרשה שני' הוא החילוק שבין עבודת הצדיקים לעבודת התשובה: פרשה ראשונה הו"ע עבודת הצדיקים, שאין להם שייכות לרע כו', ופרשה שני' הו"ע עבודת התשובה – לא רק תשובה על חטאים, אלא כללות סדר העבודה שצריך להיות אצל בעל תשובה – הענין דאתכפיא כו'.
*
יח. כאן המקום להזכיר גם אודות לימוד התניא ע"י הרדיו133 :
התועלת שבענין הרדיו היא – שאדם יכול לדבר במקום אחד, וב"רגע כמימרי'"134 [שזהו אמנם שיעור זמן מסויים, אבל שיעור זמן מועט ביותר – כדי אמירת תיבת "רגע"] נשמעים דבריו גם בריחוק מקום, אף שלכאורה אין קישור בין המדבר לשומע.
וכאשר לומדים תניא ברדיו, אזי גם יהודים שנמצאים בריחוק מקום יכולים לשמוע זאת, ובודאי שהדברים פועלים עליהם, להיותם דברי הרב, שבודאי נכנסים וחודרים בלב השומע ופועלים פעולתם.
וזוהי תכלית הכוונה שבהתגלות כל ענין הרדיו – ככל הענינים שבעולם שעליהם נאמר במשנה135 ש"כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם", כדי לנצלם באופן המתאים לכבודו של הקב"ה, כמאמר המשנה136 "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר137 כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", והיינו, לא רק עולם האצילות, אלא כן הוא גם כפי שנמשך ב"אף עשיתיו", בעוה"ז הגשמי – כדי שיהודי יוכל ללמוד תורה, ענין בחסידות, אימרה ("אַ וואָרט") של רבינו הזקן, באופן שגם יהודים שנמצאים בריחוק מקום יוכלו לשמוע זאת.
ועי"ז מצילים את כל הכחות והיגיעה שהושקעו בזה ע"י יהודים (וגם גוים להבדיל) שעסקו בחכמות חיצוניות, בה בשעה שהיו צריכים לנצל את זמנם עבור ענינים טובים יותר, עניני תומ"צ, ללמוד גמרא עם תוס', מאמרי חסידות וכו' – כיון שסוכ"ס מנצלים זאת באופן שעי"ז יתוסף בעניני תורה.
ויה"ר שיתחילו לראות איך שכל הענינים שבעולם נבראו כדי שינצלו אותם עבור עניני תומ"צ, כמו בענין הרדיו שמנצלים זאת עבור הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה".
יט. וענין זה קשור גם עם המדובר בנוגע לאגרת התשובה, ש"בפ"ש דק"ש .. כתיב מתחלה וקשרתם כו' ואח"כ ולמדתם וכו', מעשה קודם לתלמוד":
פעם תבעו מחסידים ענין ההתבוננות; אבל עכשיו, אין זמן להמתין עד שיהי' ענין ההתבוננות, אלא צריך להתחיל מיד בענין המעשה (מעשה קודם לתלמוד), לעסוק במבצע תפילין – "וקשרתם", שעז"נ138 "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", וכן בנוגע לשאר המצוות.
ועד שבאים ל"וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך"139 – מצות מזוזה, שקובעים אותה על פתח הבית, להורות שיהודי יודע ומכריז שביתו חדור בענין ד"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"140, ועל ידה נעשה גם שמירת הבית, כמרומז בשם "שד-י" שכותבים מבחוץ למזוזה, ר"ת שומר ד.לתות י.שראל (כדאיתא בספרים ברי-סמכא141 ), וכפי שאמר רבינו הקדוש לארטבון – נכרי – בשלחו לו מזוזה: "דאת דמא לך והיא מנטרא לך"142, וכדרשת חז"ל143 "מלך בשר ודם מבפנים ועבדיו שומרין אותו מבחוץ, ואתם ישנין על מטתכם והקב"ה שומר אתכם מבחוץ", ועד שאפילו גוים רואים את פעולת השמירה של המזוזה, שלכן יש כמה מהם שמבקשים שיתנו להם מזוזה כסגולה לשמירה.
ובאופן ד"מזוזות ביתך ובשעריך" – שהבית (מקום קביעות) האמיתי של יהודי הוא בארץ ישראל (ולא בחוץ לארץ), כהמשך הכתוב144 : "על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם", וכפי שנוגע גם להלכה בפועל, שעיקר החיוב של מזוזה הוא בארץ ישראל (ולא בחו"ל)145.
ומ"שעריך" באים לשערי ביהמ"ק, שנמצאים גם עכשיו, אלא ש"טבעו בארץ שערי'"146, והיינו, שזהו כמו דבר שנטבע בים, כמו "טובעו בים סוף"147 (כמובא בחסידות148 בנוגע לפירוש ד"טבע", מלשון "טובעו בים סוף"), שישנו במציאות בכל התוקף, אלא שהוא בהעלם, כיון שמכוסה במים, וכן הוא בנוגע לשערי ביהמ"ק, שישנם במציאות בכל תקפם, אלא שאין רואים אותם, ובקרוב ממש יחזרו ויתגלו בביהמ"ק השלישי, "ושם נעשה לפניך כו' כמצות רצונך"38, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
הוסיפו תגובה