התוועדויות תשל"א

ביאור מאמר המדרש צדיקים (האבות, שמהם נמשך אצל כל בנ"י) אלקיהם מתקיימים עליהם, שנאמר והנה ה' נצב עליו – שזהו כללות הענין דעבודה צורך גבוה, שעי"ז נעשה קיום וגדלות בשם הוי', ע"י המשכה מבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות.

ועי"ז שהוא ית' נצב עליהם, אזי גם הם נצבים, כמ"ש אתם נצבים גו' לפני ה' (ע"ד שחיות המרכבה נושאות את הכסא ומנושאות עמו), ועי"ז פועלים הענין דתמליכוני עליכם.

ועפ"ז יובן מ"ש והי' עקב תשמעון גו' ושמרתם ועשיתם – שהו"ע העבודה בעקבתא דמשיחא בג' הענינים דמחשבה דיבור ומעשה, שעי"ז נמשך מבחי' שלמעלה מסדר השתלשלות – ושמר גו' את הברית ואת החסד אשר נשבע, בכח האבות – לאבותיך.

א. הנתינת כח משבת וקביעות זו להשלמת העבודה דכל השנה
בסוף השנה הוא חודש החשבון להשלים כל עניני השנה, ובקביעות זו מתברך מש"פ עקב – ל' סוף, כמו בסוף השנה, שאז הוא התיקון בנוגע לג' הענינים דמחדו"מ ("תשמעון . . ושמרתם ועשיתם"), וזהו שבר"ת דאלול נרמזים ג' הקוין תורה עבודה וגמ"ח – בהתאם לעבודת השנה שנחלקת לג' הקוין שכנגד ג' הרגלים (ג' האבות) – תשובה ו(עי"ז) גאולה (שנרמזת ב"עקב"); והנתינת כח לכל זה (כך שלא יתייאש מלתקן כו') – משבת זו (א-ה)

ב. ההוראה מדברי משה בפרשתנו אודות גודל וחוזק הגויים שבא"י
דוקא סמוך לכניסה לארץ נזכרים ביטויים שאפילו המרגלים לא אמרו, כיון שמשה אמת, אלא שבניגוד למרגלים, רצה להדגיש מעלתם של ישראל – שבכחם לנצח גם גויים כאלה; וההוראה – התורה לא אומרת שאין גויים; אלא שעצם זה שיש גויים ונסיונות גדולים ועצומים מורה שהקב"ה נתן ליהודי כחות להתגבר עליהם (ו-ח)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה והי' עקב תשמעון

ג. פרש"י י, (ז) [ו] "סמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות כו'"
צ"ב: מהי ההוכחה ממיתת אהרן לשאר צדיקים; מדוע "סמך" רק האבל עליו ולא מיתתו; הדיוק "כיום . . כיום"; עשיית העגל ושבירת הלוחות לא היו באותו יום (י)

ד. 1) לקוטי לוי"צ (ע' תנח): "לארקא ולאמשכא ולאנהרא כל בוצינין" (יא)

2) בהמשך לסיום מס' חגיגה: "ק"ו מסלמנדרא .  . תולדת האש כו'"
נת' שאש שולל טומאה, כדברי הגמ' "עיקר טבילותא בנורא". ואף שפרש"י שזו דחי' לשאלת המין, שהאמין בהגשמה (כדפי' מהרש"א), אך כיון שהובא בגמ' – ודאי אין זו דחי' בקש (אא"כ נתפרש כן בש"ס), כי ענין ההגשמה שייך (כמו שיטת הצמצום כפשוטו) מצד נמנע הנמנעות; ולגוף הענין, בחגיגה המדובר בטהרה מעוונות ולא מטומאה (שצ"ל במים), ואף בטהרה מטומאה – כלי חרס (שאין לו טהרה במים) תקנתו שיצרפנו בכבשן. רק שזהו לפי שנעשה מציאות חדשה, ולכן פרש"י שזוהי "דחי'" (יב-ד)

אודות המבואר בחסידות בענין "לה יטמא" (טו)

ה. 1) הביאור בפרש"י
שבירת הלוחות ומיתת צדיקים – בשניהם החסרון הוא רק בחיצוניות אך ע"פ רצון ה', ואעפ"כ "קשה" למעלה מצד החסרון למטה; אך מה ש(רק) "אמרו ניתנה ראש" הי' היפך רצון ה', וקשה "כיום שנעשה בו העגל" (ועדיין לא עבדוהו) (טז)

2)  "מיהו יהודי"
אין להתפעל מהגויים (ובוודאי לא ללמוד מהם ומלבושם כו'), דכש"ונהי בעינינו כחגבים" (אזי) "כן היינו בעיניהם"; בכותל המערבי במיוחד מתאים לדבר אודות הגזירה, ואילו היו צועקים ככרוכיא היתה מתבטלת; הירא ורך הלבב – שלא יפריע (יז)

שמים וארץ – המשכה (כסאי) והעלאה (הדום רגלי), וקיומם תלוי בעבודת בנ"י בתורה ומצוות (מ"ע ומל"ת) – המשכה והעלאה, ולכן הם במדידה והגבלה, לפי ערך העבודה.

אך לעת"ל יהיו שמים חדשים וארץ חדשה, למעלה ממדידה והגבלה, כיון שאני עושה – אני בעצמי, באתערותא דלעילא שאינה שייכת כלל לעבודת האדם (למעלה גם מאתעדל"ע ששריא באתר שלים). ולבחי' זו תתעלה עבודת האדם – כן יעמוד לפני זרעכם ושמכם.

השייכות לפרשת ראה – אנכי נותן לפניכם גו', המשכת העצם דלמעלה בהעצם של כל אחד מישראל למטה, שישנו עכשיו בהעלם, ויתגלה לעתיד לבוא, שאז יתגלה פנימיות עתיק.

א-ב. 1) ב' ענינים בתק"ש באלול, והשתקפותם במשל דמלך בשדה
החל מ(א' ד)ר"ח אלול מתחילים עניני חודש אלול (כמו שספה"ע הו"ע דחודש אייר) – תק"ש, ואמירת "לדוד ה' אורי"; החידוש דאלול – שהמלך בא אליו למקום השדה, שבזמן הו"ע ימי החול, מבלי להפכה לעיר. וי"ל שמקורו בדברי הטור לגבי תק"ש באלול, שמהם מובן שזהו אותו הענין דתק"ש כמו בר"ה, רק שהוא מנהג; ועד"ז מלך בשדה – שזהו אותו המלך כמו בר"ה, רק שהוא בשדה. ובפרטיות, ב' ענינים בתק"ש באלול: החרדה, ו"תמליכוני עליכם". החרדה מסלקת דמים – סילוק החיות מעניני ה"שדה" שממשיך ועוסק בהם, והכתרת (קבלת עול) הקב"ה שהיא בשמחה – "פנים שוחקות". וזהו "אורי וישעי": ישעי מהיצה"ר (חרדה), ואורי – השמחה בהכתרת הקב"ה (א-ט)

2) הקשר לפ' "ראה": ביאור שייכות ענין הראי' בכאו"א
השייכות דמאמרי אלול ל(לקו"ת) פ' "ראה" – כי זה שלא נפעלה המשכת ענין הראי' בבנ"י, הכוונה רק באופן תמידי, אבל בזמנים מסוגלים יכול כאו"א לבוא לראי' (התאמתות כו') ע"י עבודה. וזהו"ע אלול – שגם אנשי השדה יכולים לקבל פני המלך; וע"י "ראה" – "אשר (ל' הבטחה) תשמעו וגו'", ונמשכת הכוח"ט דר"ה כבר באלול (י-יג)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי כאשר השמים החדשים

ג. פרש"י יג, ה ד"ה ובו תדבקון (והחילוקים לגבי פרש"י עקב י, כ; יא, כב) (הוגה) (טו)

ד. לקוטי לוי"צ (ויקרא ע' קפה): "יודעי תרועה .  . לידע ארחוי ויקרא דמלכא"
כאן המקור לפתגם הרח"א ששמע תק"ש מהצ"צ; תק"ש הוא ביטול בתכלית, אלא שהבעל-תוקע, כ"סרסר" (ממוצע) בין הקב"ה ובנ"י, צ"ל בביטול – מצד הקב"ה, ו"יודעי תרועה" – מצד ההמשכה בבנ"י; קודם התקיעות – "יודעי תרועה", וביטול – בעת התקיעות (טז-כ)

ה. המשך הביאור בפרש"י; כמה אופנים בענין הדביקות בהקב"ה (הוגה) (כא)
ו. המשך: מעלת הדביקות ע"י תורה לגבי מצוות; "מיהו יהודי"

מצוות ("אברין דמלכא"), ציווי, שייך לזולת שבפ"ע, ודביקות שלמעלה מציווי הו"ע התורה, ש"כולא חד" (ומזה נמשך דביקות גם בקיום המצוות, שעושה ממילא כו'), ולכן גם הפעולה בעולם ע"י מצוות היא בדרך בירור ויגיעה, ורק בדברים המותרים, וע"י תורה – בעלות וכיבוש העולם, וגם בדברים האסורים ("תדבקון", בנו"ן פשוטה) (כב-ג)

"ובו תדבקון" – מצד הבחירה במ"ת, ועד שבנ"י קדמו לתורה כו'; ומזה מובן גודל השטות בגזירת "מיהו יהודי", לומר שענין זה שייך לגוי (כד-ה)

ז. הוספה בתומ"צ כהכנה לשנה החדשה (כו)

"כי תצא למלחמה" – לצאת ממעמדו ומצבו, ע"ד צאינה וראינה. ו"תצא" לשון יחיד – כי נצחון המלחמה הוא ע"י האחדות וההתכללות, שלכן, קודם התפלה צריך לקבל על עצמו מצות ואהבת לרעך כמוך. ועי"ז – "ונתנו הוי' אלקיך בידך", כי השראת שם הוי' היא ע"י ההתכללות.

"על אויביך" – לידע שהוא למעלה באין ערוך מ"אויביך". ואז "ונתנו גו'", לשון יחיד (אף שיש "אויביך" לשון רבים) – כולם כאחד. וגם: "ונתנו" לשון יחיד קאי על השורש דאויביך למעלה, שזהו גם הפירוש "על אויביך", בחי' המקיף דלבונה, ועליו נאמר "ונתנו גו' בידך". "ושבית שביו" – בירור הניצוצות, בנפילת אפים.

השייכות דכהנ"ל לחודש אלול – "אני לדודי ודודי לי", שהו"ע עבודת התפלה –"ובכתה גו' ירח ימים", ועד ל"תבוא אלי' ובעלתה", שזהו היחוד שבשמע"צ.

א. "כי תצא למלחמה וגו'": השייכות לחודש אלול
ה"מלחמה" היא לעשות דירה לו ית' בתחתונים, בכל יום בשנה, ובפרט ב"ובכתה גו' ירח ימים" דאלול; ומדייק "תצא גו' בידך" ל' יחיד ו"אויביך" ל' רבים – דכמו שבצבא לכל חילוקי הדרגות יש תכלית אחת, כן הוא בשליחות דבנ"י, שכולם "שלוחו כמותו" ד"ה' אחד", לנצח "אויביך" ל' רבים (עלמא דפרודא). ואף שצ"ל יגיעה ("ושבית") לברר הניצוצות שלו ("שביו"), הנה "כי תצא וגו'" – מובטח ש"ונתנו גו'" ועד "ובעלתה" ל' בעלות, ולכן "ובכתה" בבכי' של שמחה – כיון שהקב"ה עמו, ובפרט ב"ירח ימים" זה, ש"אני לדודי ודודי לי" (ל' יחיד), ומזה באים לגאולה ד"כי בועליך ("ובעלתה") עושיך" (א-ו)

ב. שבעה דנחמתא: העילוי בהפטרת "קומי אורי" בקביעות זו
כשש"פ ראה חלה בר"ח, מפטירין בתצא "רני עקרה" ומוסיפין "עני' סוערה" (דפ' ראה). וההוראה לכ"א בתור כלל (דהפטרה עיקרה בציבור): בקביעות זו שטענת כנס"י "עני' סוערה" היא לאחרי מענה הקב"ה "רני עקרה", צ"ל שהמענה "קומי אורי" (בפ' תבוא) הוא נעלה מהרגיל; ויובן מתורת הבעש"ט בג"ע "אתם נשיאי ישראל כו' מה יהי' אתכם כו' (דסו"ס נחסר אצלם ע"י המס"נ לטובת הרבים) קומי אורי באור הפרטי להכללי", באיכות – נוסף לשכר קיום פרטי המצוות דתוכחה ואהבת ישראל – ועד"ז בנוגע לכ"א הפועל על הזולת במס"נ (ז-ח)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תצא

ג. פרש"י בהתחלת וסוף פרשתנו
בר"פ: מדוע לא פרש"י השינוי ד"אויביך (ל' רבים) ונתנו גו' שביו" (ל' יחיד) (י)

בס"פ (כה, יח) ד"ה אשר קרך בדרך: מהו הקושי בפי' הפשוט (פגשך); הצורך בג' פירושים; ההוספה "שהי' מטמאן כו'"; "(ל' קור) וחום"; הצורך ב"משל לאמבטי כו'"; הדיוק "בן בליעל" (ולא סתם שוטה); העתקת תיבת "בדרך" בהד"ה (יא)

ד. 1) לקלוי"צ (נשא ע' שעא): "ואני אברכם כו' לאינון כהני דכתיב וכו'"
צ"ב שייכות ב' הביאורים בב' הפסוקים שהביא הזהר: (א) "מברכיך ברוך" לאחרי שהכהנים בירכו באתעדל"ת [כבאלול – "אני לדודי וגו'"]; "ואברכה מברכיך" לפני שבירכו לישראל, (ב) "(מברכיך) ברוך" (מכבר), נה"י דתבונה (בחי' עוה"ב, שכבר בא [וכבתניא היומי: "טוב הצפון וגנוז כו'"]); "ואברכה (מברכיך)" ל' עתיד, נה"י דבינה שלע"ל (יב-ד)

2) קביעות ח"י אלול ביום ד' לסדר "קומי אורי" (כבשנת קה"ת) (מוגה)

הוספה ביתר שאת בלימוד התורה ("שני אור", "קומי אורי") – ענינו דאדה"ז ודהבעש"ט – מצד העילוי שב"קומי אורי" בקביעות זו (טו-יז)

תוספת התמדה ושקידה דתלמידי תו"ת מח"י אלול ואילך (יח-ט)

ה. הביאור בפרש"י; ע"ד "מיהו יהודי"
בס"פ: מבאר הא דנקט הל' "קרך" (ולא פגשך): "ל' מקרה" – ללא הכנה מצד בנ"י – אך זה כבר מובן מל' הכתוב "בדרך"; "ל' קרי וטומאה" – אך ענין הטומאה לא נרמז בכך; "ל' קור וחום" [שבפ' נח] – שרק "הפשירך" (עירוב קור וחום) (כ)

בר"פ: בפ' שופטים כבר פרש"י שמצד הקב"ה "חשובים כולם כסוס אחד" (כא)

באמצע דיני מלחמה באה פ' עגלה ערופה – להורות שגם בעת מלחמה נוגע חלל יחיד כו', והלימוד בנוגע ל"מיהו יהודי" – שגם אילו היו רק מקרים יחידים יש לזעוק כו' (כב-ג)

ו. 1) הביאור בלקוטי לוי"צ
ההמשכה מתבונה, בחי' השייכת לעבודת האדם, היא לאחרי האתעדל"ת, ומבינה – שלמעלה מעבודת האדם – היא אתעדל"ע לכהנים שעתידים לברך (כד-ה)

2) פטירת הרב ראובן מרגליות: חיבורו על ספר הזהר (כו)

ז. המשך הביאור בפרש"י בס"פ; ע"ד "מיהו יהודי"
המשל מבאר שאף שנחל מפלה, יאמרו שנענש להיותו "בן בליעל", אבל האמבטי קרה (כז)

הסדר דאת הוי' האמרת והוי' האמירך – בכל עניני העבודה, ובמיוחד בלימוד התורה, כמו אני לדודי ודודי לי, שקשור במיוחד עם לימוד התורה – הרועה בשושנים, ששונים הלכות התורה ע"י י"ג המדות שהתורה נדרשת בהם.

האמרת והאמירך – בר"ה (היום), בג' הפירושים: שבח, לבוש ואמירה, עי"ז שאני מדבר בצדקה – ההרגש דעני שלית לי' מגרמי' כלום, ועד שמשים עצמו כבהמה, בתק"ש בקרן של בהמה, כמשל בן המלך ששכח גם לשון מדינתו וצועק בקול פשוט; והשייכות ללימוד התורה – ע"פ המשל דתק"ש הקשור עם קבלת התורה ע"י בנ"י, מאדם שהכיר את המלך ביער, והחזירו למלכותו בעיר הבירה.

השייכות דכהנ"ל לעבודת כל יום ויום – בכל יום יהיו בעיניך חדשים – ע"י החלטות טובות בחודש אלול ובפרט בח"י אלול.

מאמר ד"ה את הוי' האמרת

א. ח"י אלול: הוספה בתורה, צדקה ומבצע תפילין
ח"י אלול נק' "יו"ט" – הוספת חיות באלול השייכת גם לגוף: הוספה בתורה ובצדקה (כולל שה"מלך בשדה" ממלא תביעת בנ"י להרחבה כפשוטה, שמסייעת ללימוד התורה) ותפילין – שמקשרים הראש והגוף (תורה וצדקה) כו' – ששלשתם הו"ע החיות: מוחין (תורה) הם כללות החיות, צדקה הו"ע "החיית כו'", והמניח תפילין מאריך ימים כו'; וע"י הוספה בתורה באופן ד"האמרת" – ל' שבח (יוקר התורה), ל' לבוש (שמקיף את שכלו) ול' אמירה (נפשי יצאה בדברו) – ניתוסף גם בצדקה ותפילין, ועי"ז "האמירך", גם כפשוטו – שהכל מכירים בעם סגולה, ש"נצבים כולכם וגו'", כולל גרים (שבהמשך הכתוב) כהלכה (ב-ז)

ב. תפקיד ושליחות העולים ממדינות ההם לארץ ישראל
ע"פ תורת הבעש"ט (בעל יום ההולדת) "הלואי (שזהו גם נתינת כח) בקודש חזיתיך" – ימשיכו בתנועת המס"נ ע"י התיישבות בין שומרי תומ"צ על מנת להראות דוגמא חי' של קיום תומ"צ בהידור וחינוך בניהם לכך, וכשם שיצאו באופן נסי, יצליחו גם עתה להתרגל לקיום כל המצוות בפועל (לאחרי קיומם ע"ד רשב"י במערה – כביאור אדה"ז העילוי שבזה – ובאופן ד"מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", למעלה מעשי' דהאדם); העלי' לאה"ק היא (לא להצלת עצמם, אלא) בתור שלוחים נאמנים שנבחרו ע"י הקב"ה (לאחרי הנסיונות שעברו) להרעיש דעת הציבור שם אודות גיור כהלכה, ולהראות דוגמא חי' מיהו יהודי באמת, ועי"ז "ונתתי גשמיכם (גשמיות, כפי' הבעש"ט) בעתם" (ח-יב)

ג. המשך: מגבית – לצדקת א"י (כדברי אדה"ז באגה"ק)
אין להתיירא מסכומים "גדולים ועצומים" (ש"אתה עצום מהם") – כפלוני שתרם כבר ח"י אלף דולר; ע"י צדקת א"י נגאלין מיד, ותהי' שלימות המצוות כו', ועד לשלימות דלמעלה שע"י כנס"י, "פלג גופא", ש"(פו"ר גו') וכבשוה", כיבוש העולם והכתרת הקב"ה; ע"ד "המשך" להתוועדות (יג)

מעלת ימים אלו; תפקיד הנשים בענין "מיהו יהודי"
בחודש ש"המלך בשדה" מעלה גם לגבי ר"ה – שההכנה לבקש מהקב"ה היא רק ההרגש שמדבר עם המלך שלו כו', ובפרט בימי הסליחות – כשהקב"ה מקבל גם בקשת הסליחה, ובפרט שקביעותם בפ' נצבים – שהתוקף ד"נצבים כולכם" כו' מחזק גם ההחלטה "לעברך בברית" עם הקב"ה, ובפרט בקשר ל"גרך אשר בקרב מחניך", שבזה שליחות מיוחדת ל"נשיכם" – דכיון שיהודי הוא מי שנולד לאם יהודי', עליהן (להבטיח ה"ברית עולם" דבני הבית, ו)גם להכריז ע"ד גיור כהלכה, וההחלטה בזה ובאופן ד"נצבים" תביא הכוח"ט (א-ז)

בר"ה נצבים כולכם, לאחדים כאחד, באופן שנעוץ סופן בתחלתן עד מבלי אשר ימצא האדם ראש וסוף.

ויש לבאר הענין דבלי אשר ימצא ראש וסוף – בהקדם ההפרש בין תהו לתיקון, עיגולים ויושר, שדוקא בבחי' יושר (תיקון) יש חיבור והתכללות כל הספירות יחד, וישנו גם הענין דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן, וכמשל הראש ורגל, שיש יתרון ברגל על הראש שמעמידו ומוליכו כו'.

אך יש התכללות נעלית יותר – שלא זו בלבד שהרגל משלים את הראש, אבל הוא עדיין תחתון לגבי הראש, אלא שגם המקבל משפיע אור, ולכן משתווים במעלתן, וכמו ביחוד דכר ונוקבא, השפעה עצמית לצורך הולדה, שהאשה, בחי' מקבל, היא גם משפיע (ומשניהם דוקא נעשה הולד), ולכן משתווים במעלתם. ואז מסתכל המקבל בפני המשפיע, ומקבל ממנו אור פנימי ועצמי ממש.

ולכן, כשבנ"י נצבים כולכם, ועד שמשתווים במעלתם – אזי הם לפני הוי', שמקבלים המשכה פנימית ועצמית מפנימיות ועצמיות א"ס ממש.

א. העילוי בברכת הקב"ה לחודש השביעי בזמן הגלותגם כשקידשו ע"פ הראי' (ולא היו מבה"ח בשבת שלפניו) נתברך חודש השביעי בשבת זו ע"י "הקב"ה בעצמו", אבל בהעלם – מצד העצמות ("בעצמו"), למעלה מבחי' הגילויים (זמן הבית) ששם ידעו קביעות החודש רק ע"פ ב"ד של מטה; ונתגלתה בזמן הגלות ע"י הבעש"ט (גם לאלו שלע"ע אינם הולכים בדרכיו) – כהכנה לגילוי העצמות לע"ל, וחודרת גם בגדרי ותוקף ("נצבים") סדר ההשתל' גופא (א-ד)

ב. "נצבים כולכם" – בעבודת כאו"אעל כאו"א לפעול "נצבים כולכם וגו'" – אחדות גם במצב של התחלקות ("ראשיכם שבטיכם וגו'"), כבר"ה שנברא אדה"ר ואיחד כל חילוקי הברואים לפני ה'; והיינו ע"י "קשוט עצמך תחילה" – שגם עניני הרשות שלו הם "כולכם לפני ה'", כבר בשבת שלפני ר"ה – ע"י שרואה שהמלך יורד אליו בעודו מונח בעניני השדה (ה-ז)

מאמר ד"ה אתם נצבים

ג. פרש"י (כט, יד) ד"ה ואת אשר איננו פהכיון שכל בנ"י (כולל "טפכם") היו פה, הי' לו להעתיק רק "איננו פה", ולפרש רק "אנשים (ולא: ואף עם דורות) העתידים כו'" (ט)

ד. 1) תורת לוי"צ (בתחילתו): "ר"נ ור"י הוו יתבי בסעודתא כו'"לכאו' השייכות דנצח (ר"נ) וגבורה (ר"י) ברורה – מצד י"ב גבולי אלכסון (י)

2) המשך: חילוק מנין הסוגים בבנ"י לפרש"י ולאדה"זלאדה"ז "עשר מדריגות" בר"פ, ומקורו בזהר ות"י; ולרש"י: "ראשיכם (ל)שבטיכם" חד הם (וכבירושלמי: הקדים ראשים לזקנים), דאל"כ מה בין "שבטיכם" ל"כל איש", ו"מחוטב עציך עד שואב מימיך" הוא רק פירוט הסוג ד"וגרך"; המשך הדיוקים בפרש"י (יא)

ה. מעלת אחב"י שבמדינה ההיא: הרמז בלקו"ת פרשתנובמ"ש "מבלי . . ראש וסוף" רמז אדה"ז למצב שגם מס"נ לא תעזור לישב בסוכה... שהכל משתווים בכאב על העדר היכולת, ומהווים דוגמא חי' כו' (יב)

ו. (המשך:) הוספה בתומ"צ באופן ד"הלואי בקודש חזיתיך" (יג)

ז. הביאור בתורת לוי"צההתכללות די"ב גבולי אלכסון (שבטים) היא רק בהתפשטות המדות, ולא בעצם המדות (אבות), ששייכת רק "בסעודתא" דמנחת שבת (יד)

ח. הביאור בפרש"י; ע"ד "מיהו יהודי"; "נצבים כולכם היום" – ל' הוה (טו)

(לאחר קבלת הפ"נ כללי:) מילוי כל הברכות וכתיבה וחתימה טובה (מוגה)